"בבקשה, הדפס הסיפור שלי, גם אם לא מצא חן בעינייך"

הסופר יוסף לואידור בפנייה מרגשת לעורך יוסף חיים ברנר

יוסף לואידור ליוסף חיים ברנר (גנזים)

לכבוד שבוע הספר העברי, אביא השבוע מכתבים של סופרים לעורכיהם, ואתחיל באחד הצנועים, הביישנים והנוגעים ללב ביניהם. יוסף לואידור (1921-1893) היה סופר וחלוץ וספק אם שמו היו נודע ברבים אלמלא צירוף המקרים הטרגי – הוא נרצח בפרעות ביפו יחד עם יוסף חיים ברנר, צבי ש"ץ וחברים נוספים ב-2 במאי 1921. שלא כמו שאר חבריו הנרצחים, גופתו לא נמצאה. והנה ב"גנזים" של אגודת הסופרים מצוי מכתב שלו אל ברנר שבו הוא מבקש לפרסם בעיתון "האחדות" כתב יד שלו, והוא מוסיף בקשה מיוחדת "מבקש להדפיסו גם אם לא ימצא, מאיזה צד, כל כך חן בעיניך".

 

תמונת הסופר יוסף לואידור. צילום: לא ידוע

כתבות נוספות:

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

שבוע התרבות הגרמנית בישראל, 1971

הזיכרונות מימי השואה היו ערים ונוכחים, ובקרב חלקים ניכרים בציבור הישראלי לא בהכרח הייתה קיימת נכונות להקים קשרים עם גרמניה

לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל וגרמניה, היה על שתי המדינות למלא את הקשרים בתוכן מעבר לקשרים מדיניים וכלכליים בלבד. דרך נוחה לכך הייתה פיתוח פעילויות בתחום התרבות. כאחד הצעדים הראשונים, אירחה העיר שטוטגרט במרץ 1969 שורה של אירועים בהשתתפות אנשי תרבות ישראלים. כך, לדוגמה, התקיימה הרצאה של הפילוסוף עקיבא ארנסט סימון, קבוצת נגנים צעירים מבית הספר התיכון "תלמה ילין" נתנה קונצרטים והספרייה העירונית בשטוטגרט ארגנה תערוכת ספרים מאוספיה ובה הוצגו ספרים רבים הקשורים ליהדות, לישראל וכן ספרים שנכתבו על ידי סופרים ישראלים. נראה כי המארגנים – ביניהם שגרירות ישראל בגרמניה – ביקשו לבדוק כיצד מתקבלת הצגת תרבות ישראל בעיר גדולה בגרמניה. ממכתבים של ראש העיר שטוטגרט אל פרופ' סימון, דומה כי האירועים הוכתרו בהצלחה.

תכנייה ל"שבוע התרבות הגרמנית", 1971

שנתיים לאחר מכן, בנובמבר 1971, בתיאום עם משרד ראש הממשלה, אירחו שלוש הערים הגדולות בארץ, חיפה, תל אביב וירושלים, את "שבוע התרבות הגרמנית". למרות השם, רצף האירועים נמשך כמעט שבועיים. התכנית כללה תערוכה על חייו ויצירתו של היינריך היינה, המשורר היהודי-גרמני המפורסם שהיה ליוצאי גרמניה רבים בארץ מעין סמל תרבותי, וכן תערוכה שהציגה יצירות של האמנית הגרמנייה קתה קולוויץ (Käthe Kollwitz).

האירוע הפותח היה קונצרט של התזמורת הסימפונית הישראלית. בנוסף לכך, נגנים סולנים מגרמניה הופיעו במספר קונצרטים בשלוש הערים; התקיימו הרצאות של פרופ' עקיבא ארנסט סימון, וכן שלושה ערבים ספרותיים בערים המארחות בהשתתפות הסופר הגרמני גינטר גראס. לספריו של גראס כבר היו קיימים תרגומים לעברית, כך שגראס היה סופר ידוע בקרב הקהל הישראלי. התערוכה של האמנית קולוויץ וערבי הקריאה של גינטר גראס התאפשרו בוודאי בזכות ממשלתו של קנצלר גרמניה המערבית וילי ברנדט, שהייתה בעלת נטייה שמאלית. שני האמנים הגרמנים היו מזוהים עם דעות פוליטיות שמאליות. גם קבוצת התיאטרון ע"ש שילר ממערב ברלין הופיעה על במות חיפה, תל אביב וירושלים עם המחזה "אמיליה גלוטי" מאת גוטהולד אפרים לסינג ועם המחזה "ימים מאושרים" מאת סמואל בקט.

כתבה בעיתון "מעריב" מה-10/11/1971 על ההפרעות במהלך ערב הקריאה עם גינטר גראס בירושלים

תגובתו של הקהל הישראלי לאירועים הייתה מעורבת. בעיקר עורר הדים בתקשורת ביקורו של גינטר גראס. העיתונים דיווחו על דעותיו הפוליטיות השמאליות, ועל הפגישות והשיחות שהוא קיים בארץ, כמו, למשל, פגישתו עם ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, ועם יצחק בן אהרן, מזכ"ל ההסתדרות באותם ימים. בן אהרן גינה את ההפגנות של ישראלים נגד האירועים בהשתתפות גראס, אך גם הגדיר את העיתוי של השבוע "כטעות אומללה": אירועי תרבות התקיימו גם על פני 9 בנובמבר – היום בו התחולל "ליל הבדולח", הפוגרום הכלל-גרמני בשנת 1938 נגד מוסדות וחברות יהודיים. בחומרים מהתקופה יש דיווחים על הפגנות אנשי בית"ר נגד "שבוע התרבות" באופן כללי, בטענה שהוא "מטפח את השכחה" של פשעי השואה. העיתוי אכן היה בעייתי, וממחיש שלמארגנים הגרמניים הייתה חסרה אז הרגישות לתאריכים אפלים מסוג זה. אולם, גם עובדי העיריות בתל אביב ובירושלים ככל הנראה לא הרגישו בבעייתיות של התאריך, ואפשרו קיומם של אירועים גם ביום הרגיש הזה. ערב הקריאה של גראס באולם "קנדה" באוניברסיטה העברית בגבעת רם לווה בקריאות בוז מטעם פעילי בית"ר. במהלך שעה וחצי התקוטטו צעירי בית"ר עם נציגי ה"ייקים", ביניהם שלום בן-חורין ומנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי לשעבר, קורט דוד וורמן. גם ראש העיר טדי קולק לא הצליח להרגיע את הרוחות. בסופו של דבר, הציע המחבר לשנות את אופי האירוע מערב קריאה לדיון. פעילי בית"ר הסכימו להצעה. ערב קריאה אחר של גראס, בחיפה, עבר ללא הפרעות.

כתבה בעיתון "דבר" מה-18/11/1971 על המפגש בין גינטר גראס ובין מזכ"ל ההסתדרות בן אהרן

גם אירועים אחרים נתקלו בהתנגדות של פעילים אידיאולוגיים: לפני קונצרט הפתיחה היו אמורים לשאת דברים ראש העיר תל אביב, יהושע רבינוביץ', ושגריר גרמניה באותם ימים, יסקו פון פוטקמר. אולם, לקראת האירוע עלו קולות ביקורתיים נגד ארגון שבוע התרבות, כך שראש העיר העדיף לוותר על דברי הברכה ובעקבותיו גם השגריר הגרמני נמנע מלשאת דברים. ההצגה של "אמיליה גלוטי" בבנייני האומה הופסקה מספר פעמים כאשר מתנגדים הפריעו לשחקנים בקריאות ובצרחות. התקריות באירועים השונים במסגרת "שבוע התרבות הגרמנית" הוכיחו כמה מורכב היה המפגש, לפני יותר מ-40 שנה, בין יוצרים ואמנים גרמנים ובין הציבור הישראלי. הזיכרונות מימי השואה היו ערים ונוכחים, ובקרב חלקים ניכרים בציבור הישראלי לא בהכרח הייתה קיימת נכונות להקים קשרים עם גרמניה. יחד עם זאת, האירועים משכו צופים וקהל, כך שלא ניתן לפסוק ש"שבוע התרבות הגרמנית" נחל כישלון או היה הצלחה חד-משמעית. מכלול התמונה של ימי נובמבר 1971 המחישה, אפוא, את המצב המסובך בקשרים בין שתי החברות ושתי המדינות, תערובת רגישה של משיכה והתנגדות.

עמוד מהתכנייה ובו פרטים על קונצרט הפתיחה עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בתכנייה עדיין מופיעים דברי הברכה המתוכננים של ראש העיר תל אביב והשגריר הגרמני, וכן פרטים על תערוכת היינה.

מה חיפש השוחט ממרוקו באמזונס של תחילת המאה ה-20?

​כתב יד מתחילת המאה ה-20 חושף טיול מפתיע של שוחט בכפרי האמזונס שבברזיל. על הדרך, השוחט היהודי ממרוקו – שגם מתגלה כמוהל מקצועי – מל ילדים ואפילו בחורים צעירים, ולא שוכח גם לאסוף מכתבי המלצה מהאבות המאושרים. כל זה מתגלה מטקסטים בפורטוגזית בעמודיו האחוריים של פנקס שחיטה רגיל לחלוטין. סיפור יהודי חוצה עולם.

מתוך אוסף יד יצחק בן צבי

כתבי היד שמגיעים לידי החוקרים בספרייה הלאומית, חושפים לעיתים סיפורים משונים ומפתיעים ביותר.

כך למשל, כתב יד מתחילת המאה ה-20 הצליח לעשות סיבוב מקיף ברחבי העולם. לכאורה, מדובר בכתב יד פשוט יחסית: פנקס שוחט, שמכיל בתוכו הלכות שחיטה. כותב כתב היד, יהודי ממרוקו בשם שלום עובדיה, היה שוחט במקצועו, וכיאה לכל בעל מקצוע, העתיק לעצמו טקסטים הלכתיים בנושא.

עד כאן אין פה דבר יוצא דופן. העלילה מסתבכת כאשר מתגלה כי בעמודים האחרונים של הפנקס מופיעים במפתיע טקסטים בפורטוגזית.

מה עושים טקסטים בפורטוגזית בתוך פנקס שוחט בעברית? מתברר שחוץ מלהיות שוחט, היה שלום עובדיה גם מוהל. עוד עולה, לפי הטקסטים בפורטוגזית, שבמהלך השנים 1913-1912 ביקר השוחט/מוהל בערים שונות על גדות האמזונס, והעניק את שירותיו לצאצאי מהגרים יהודיים שהתנחלו שם. רוב היהודים שנדדו עד לשם היו במקור ממרוקו, והשתלבו בתעשיית הגומי שבברזיל ובפרו. לרוב הם חיו עם משפחותיהם בעיר מנאוס, אך למשך חודשים רבים עזבו את משפחותיהם והגיעו לכפרים שונים לאורך הנהר.

חלק מאותם אבות שאת בניהם מל שלום עובדיה ניסחו מעין מכתב המלצה/תודה על השירות שנתן, כעדות על מקצועיותו. חלק מהאבות העדיפו לכתוב בעברית, או לפחות חתמו בעברית. כך למשל, ממליץ ש. טולדנו מהעיר נצרת שבברזיל על שלום עובדיה "שמל את בני ויקטור בן ה-4.5 שנים… והוכיח מיומנות רבה".

 

 

האבות ציינו, בין היתר, את התאריך שבו התבצעה המילה, המקום והזמן. כך נודע לנו שהמוהל ביקר בין היתר בערים אומאיטה, טפה ונצרת, כולם במדינת אמזונס שבברזיל.

בחתימות של האבות אפשר לזהות שמות שמקורם מיהדות מרוקו, אשר גם כיום נפוצים מאוד: אבוקסיס, בניון, טולדנו, זגורי. הילדים שעברו ברית מילה לרוב זכו לשמות יהודיים קלאסיים כמו אברהם, יצחק ויעקב.

הטקסטים בפורטוגזית גם סיפקו מידע על גיל הנימולים. מכיוון שחלק מהמהגרים שהגיעו לאמזונס התחתנו עם הנשים המקומיות, נוצר ריחוק גדול בין הצאצאים ליהדותם. כך מתגלה שפעמים רבות לא היו אלה תינוקות שנימולו, אלא ילדים ואפילו בוגרים, שאבותיהם ניצלו את ביקור השוחט/מוהל כדי לערוך להם סוף סוף ברית מילה. באחד המקומות נכתב בפורטוגזית על מילה של שלושה נערים בגילאים 12, 16 ואפילו 20 (!) באזור העיר בלם.

 

 

העובדה שלאבות היה חשוב שהילדים יעברו ברית מילה וגם השמות היהודיים שניתנו לילדים מעידים על כך שלמרות שהתרחקו מהיהדות, הם עדיין רצו לשמור על זיקה כזו או אחרת למורשתם.

השוחט מצדו, זכה לשלל מכתבי המלצה וברכות שנכתבו בפנקסו, שאותם בוודאי הציג ל"לקוחות העתידיים" שלו ככל שהוא התקדם במסעו באמזונס.

 

תודה לשמעון קומר על הסיוע בפורטוגזית
כתבי היד המקורי נמצא בספריית יד יצחק בן-צבי