האם החשמונאים גרו ביער ביריה שעל יד צפת? ומדוע כונו היוונים 'ילקים'?

פיוטי ארץ ישראל הקדומים חושפים מסורות חנוכה ייחודיות, מפתיעות ומרתקות

מתוך כ"י קמברידג' T-S NS 232.23a – מפיוט לחנוכה של ר' פינחס הכהן (א"י, המאה השמינית), שבו האור הופך לסמל: 'הַנֵּר מִצְוָה וְהַתּוֹרָה אוֹר / וְשׁוֹמְרֵיהֶם יִתְהַלְּכוּ בָאוֹר / כִּי אֹרַח צַדִּיקִים נֹגַהּ כָּאוֹר' וכו'.

בואו לקרוא ולשתף סיפורים, תמונות ומוזיקה מהעולם והמורשת היהודית. הצטרפו לקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "יהודים ונהנים"

 

בפיוטים לחגים הרבו הפייטנים לכתוב על נושאו המיוחד של כל חג: פיוטי פסח עוסקים ביציאת מצרים, פיוטי חג השבועות – במתן תורה, ופיוטים לפורים – בסיפור מגילת אסתר. אבל רוב פיוטי החנוכה שנכתבו בארץ ישראל עד המאה השמינית אינם עוסקים בניצחון החשמונאים על היוונים. ניצחון זה נזכר ברובם רק ברמז, ובדרך כלל כחלק מאיזו סכמה היסטורית: ארבע מלכויות ששיעבדו את ישראל, הן בבל, מדי, יוון ואדום-רומי (הנזכרות גם ב'מעוז צור' בצד מצרים), או שבע חנוכות, שש מאז 'חנוכת העולם' בימי בראשית ועד לחנוכת החשמונאים, והשביעית – לעתיד לבוא. רוב הפייטנים כמעט לא עסקו ביוונים: את הפיוטים לשבת חנוכה הקדישו לנושא הקריאה המיוחדת בתורה בשבת זו, חנוכת המשכן בימי משה; ובפיוטים ליתר ימות החנוכה הפכו את הנר והאור לסמלים לגאולת ישראל.

 

מתוך כ"י קמברידג' T-S NS 232.23a – מפיוט לחנוכה של ר' פינחס הכהן (א"י, המאה השמינית), שבו האור הופך לסמל: 'הַנֵּר מִצְוָה וְהַתּוֹרָה אוֹר / וְשׁוֹמְרֵיהֶם יִתְהַלְּכוּ בָאוֹר / כִּי אֹרַח צַדִּיקִים נֹגַהּ כָּאוֹר' וכו'.

 

מדוע נמנעו הפייטנים מסיפור הניצחון? מתברר שבניגוד לחגים אחרים, שהאירועים שחלו בהם מסופרים בהרחבה במקרא, לא הייתה בידי פייטני ארץ ישראל כל 'מגילה' או סיפור כתוב על מלחמת החשמונאים. ספרי המקבים לא נכנסו לקנון ונעלמו, וגם 'מגילת אנטיוכוס' טרם נודעה. הפצתה – למן ראשית המאה העשירית – אכן גרמה למהפכה בפיוטי החנוכה, ומאותה עת ואילך הרבו פייטנים לספר על פרטי המלחמה ביוונים. אבל בידי הפייטנים הקדומים יותר לא היו אלא רסיסי מידע. אפילו נס פך השמן לא היה חלק מהסיפור שסופר בימיהם – הוא מופיע בתקופת האמוראים במקורות בבליים בלבד, ובפיוטי ארץ ישראל הוא אינו מוזכר כלל.

כאשר פייטן החליט בכל זאת לספר את סיפור חנוכה בפיוטו, היה עליו ללקט קטעי סיפורים מכל רחבי ספרות חז"ל. כזה הוא מקרהו של ר' אלעזר בירבי קליר, מגדולי פייטני ארץ ישראל (פעל בראשית המאה השביעית): בקרובה (פיוט לתפילת עמידה) שלו לחנוכה 'אעדיף כל שמונה בשוש נרות' הוא ליקט סיפורים רבים מכל רחבי התלמוד הירושלמי והמדרשים, והצליח להציב תמונה מפורטת של גזירות היוונים שהביאו למלחמה ולניצחון. כל מקור המזכיר צרה כלשהי הבאה מידי היוונים – ולעתים לא רק מידם – הובא בפיוטו. אבל לפעמים מובאות אצלו מסורות ייחודיות, שאינן מוכרות מן התלמודים ומהמדרשים הקדומים. באחת ממחרוזות הפיוט אומר הקלירי על היוונים שהם:

 

נִדְמוּ כְּחֵיוַת נָמֵר
גְּדִיּוֹתַי בְּמַעֲנָם לְנַמֵּר
וַיֵּעוֹרוּ פִּרְחֵי אִמֵּר
מְשָׁרְתֵי כֻולּוֹ כָּבוֹד אוֹמֵר
רְעָצוּם וְתִיכְּנוּ נוֹף עַל מְכוֹנוֹ וְשָׂשׂוּ בְּזֹאת חֲנֻוכָּה

 

כלומר: היוונים היו דומים לחיה ('חיוה', מארמית) המתוארת כנמר בעל ארבעה ראשים שבחזון דניאל (ז, ו), ומסמלת גם שם את מלכות יוון, והם ביקשו להזיק, להכתים ולהחטיא ('לנמר') את ישראל המשולים לצאן ('גדיותי') בדברי גזרותיהם ('במענם'); והדברים הם על פי ויקרא רבה יג, ה (מהדורת מרגליות עמ' רפט): 'כנמר, זו יוון שהיתה מנמרת בגזירותיה'. ואז התעוררו 'פרחי אמר' (כינוי לחשמונאים שיוסבר בהמשך), שהם משרתיו של הקב"ה במקדש (על פי תהלים כט, ט: 'ובהיכלו כֻלו אֹמר כבוד'), והם שיברו וניצחו את היוונים ('רעצום'), כוננו ('ותיכנו') על מכונו את המקדש בירושלים ('נוף' – על שום 'יפה נוף משוש כל הארץ', תהלים מח, ג) ושמחו בחנוכה.

מדוע מכנה הפייטן את החשמונאים 'פרחי אימר'? 'אִמֵּר' הוא אחד מעשרים וארבעה משמרות הכהונה – משפחות של כוהנים שהיו מתחלפים בעבודת המקדש מדי שבוע, במחזור קבוע, שעל פיו כל משמר עבד בירושלים בדרך כלל פעמיים בשנה (רשימתם מופיעה בדברי הימים א כד, ז-יח). 'פרחי אימר' הם אפוא 'פרחי כהונה', הכוהנים הצעירים. אבל מדוע דווקא 'אימר'? האם הדבר מכוון, או שמא אין הם אלא סמל לכוהנים בכלל?

מעיון בפיוטים נוספים מתברר שהפייטנים מציינים פעם אחר פעם שהחשמונאים הם דווקא ממשמר אימר, כפי שכבר הראה לפני שנים רבות מנחם זולאי. כך, דרך משל, בפיוט אחר לחנוכה אומר ר' אלעזר בירבי קליר: 'אַרְבַּעַת רָאשֵׁי נָמֵר / רִצְּצוּ פִרְחֵי אִמֵּר' (הנמר הנזכר בדניאל ומסמל את מלכות יוון היה בעל ארבעה ראשים); ובפיוט ברכת המזון לחנוכה הוא חוזר ואומר: 'אִיַּלְתָּ (=חיזקת) פִרְחֵי אִמֵּר / לְרַצֵּץ רֺאשׁ נָמֵר'; ובעוד פיוט לחנוכה, של פייטן אחר (עלי החבר בן עמרם, בן המאה הי"א): 'אָצָה מַמְלֶכֶת נָמֵר / בָּנִים בְּפֶרֶךְ לְהַגְמֵר / גִּדְּעוּהָ כֺּהֲנֵי אִמֵּר'; ובפיוט נוסף, שמחברו אינו ידוע: 'מִשְׁמַר אִמֵּר עָמְדָה בְּחָזְקָה / נָמֵר דָחֲקָה וּנְחֻשְׁתּוֹ הִדִּיקָה'.

המסורת הפייטנית שהחשמונאים היו דווקא ממשמר אימר אינה ידועה ממקורות מדרשיים. על פי ספר מקבים א (ראש פרק ב) הם היו ממשמר יהויריב – המשמר הראשון ברשימת המשמרות והנכבד מכולם. מה יכול להיות מקור המסורת הפייטנית הייחודית? אין זה מן הנמנע שהיא נוצרה בעקבות דרשה: על פי מסורת ארץ ישראלית, שהייתה נפוצה מתקופת האמוראים, לכל אחד משמות משמרות הכהונה הוצמד שמו של יישוב בגליל. בני ארץ ישראל האמינו שכבר בזמן בית המקדש גרו הכוהנים ביישובים אלה, משמר משמר ויישובו. והנה, מקומו של משמר אימר הוא היישוב 'יַבְנִית' שבאזור יער ביריה, הנכתב גם 'יוונית'. ייתכן אפוא שדרשן או פייטן שרצה לספר שהכוהנים ניצחו את היוונים השתמש בשם מקום זה, שהיה ידוע כעיר של כוהנים, כדי ליצור לשון נופל על לשון, וקבע ש'בני יבנית' (או 'פרחי יבנית') ניצחו את היוונים. שומעיו, שזכרו שבעיר יבנית ישב דווקא משמר אימר, זיהו מעתה את החשמונאים כבני משמר זה.

ואכן, המשחק ב'יוונית' ו'יוונים' חוזר אף הוא בפיוטים. ר' אלעזר בירבי קליר מתאר איך 'פרחי אימר' שניצחו במלחמה מיהרו 'לְבַשֵּׂר בְּחוּצוֹת יַוְונִית / כִּי קִצְּצָה חֲנִית / כָּל לָשׁוֹן יְוָנִית'; ופייטן אחר אומר אף הוא: 'בְּנֵי יְוָנִים בְּיַוְנִית תְּנַדֶּה'. ומעניין שהקלירי, אשר האמין שהחשמונאים גרו ביבנית בגליל אך שמע ממקור כלשהו שהמלחמה פרצה במודיעין (ובלשונו: 'מודיעית'), תיאר בפיוטו איך נסעו הלוחמים מעירם הרחוקה עד מודיעין: 'רָצוּ עַד מוֹדִיעִית / יְוָנִים שָׁם לְהַבְעִית', ורק אחרי הניצחון חזרו 'לְבַשֵּׂר בְּחוּצוֹת יַוְונִית' על הצלחתם.

 

מצפור הר יבנית ביער ביריה. צילום: יעקב שקולניק. מתוך אתר 'הירוק: מטיילים עם קק"ל'

 

מסורת נוספת המופיעה בפיוטי הקלירי משמרת רמזים לדרשה בלתי ידועה על ארבע המלכויות. ארבע המלכויות – בבל, מדי, יוון ואדום – מופיעות במדרשים רבים, והן מזוהות עם הרבה רביעיות שנזכרות בתורה, כגון ארבעת הנהרות היוצאים מעדן – גיחון, פישון, חידקל ופרת (בראשית ב, י-יד), לשונות האופל הנזכרים בברית בין הבתרים – 'אימה, חשכה, גדֹלה, נֹפלת' (בראשית טו, יב); ארבע החיות הטמאות – גמל, שפן, ארנבת וחזיר (ויקרא יא, ד-ז) ועוד. ר' אלעזר בירבי קליר רומז ליוון על פי המדרשים הללו, וכותב: 'בַּעֲמוֹד חִידֶּקֶל בְּנִיבוֹ חַד וְקַל' (השווה ויקרא רבה יג, ה: 'חדקל זו יוון, שהיתה חדה וקלה בגזירותיה); מספר ש'גֵּרָה הֶעֱלָת אַרְנֶבֶת' ומתאר שהיא 'הֻומְשְׁלָה חֲשֵׁיכָה גְדוֹלָה'. והנה, בהמשך הפיוט הוא מתאר איך 'חָלוּ יְלָקִים פָּנִים מְעִיזִּים'. 'ילקים' הוא כינוי ליוונים, אך מה פשרו? יֶלֶק הוא מין ממיני הארבה. האם יש כאן רמז לדרשה או סתם סמל לאויבים הפושטים על הארץ כארבה ומשחיתים אותה?

מתברר שהכינוי 'ילק' ליוונים מופיע בעוד מקומות. ר' אלעזר בירבי קליר עצמו מתאר בפיוט אחר איך היוונים 'גָּבְרוּ וּפָשְׁטוּ כְּיֶלֶק'; וגם פייטן איטלקי בן המאה העשירית, ר' שלמה הבבלי, מתאר את הגעת היוונים במילים 'טָסוּ חַרְגֻּלֵּי יֶלֶק'. חזרה כגון זו אינה מקרית. מדוע בחרו הפייטנים דווקא בילק?

לפני מספר שנים פרסמו מאירה פוליאק וקארינה שלם קטע מתוך פירוש בערבית יהודית לספר יואל, והפרשן הביא בו באריכות דרשה המזהה את מיני הארבה הנזכרים בפתיחת ספר יואל – 'יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל' (יואל א, ד) – עם ארבע המלכויות. נמנים כאן גזם, ארבה, ילק וחסיל; הילק הוא השלישי – כנגד המלכות השלישית, מלכות יוון. מתברר שדרשה זו, המופיעה בטקסט מאוחר יחסית (מסביבות המאה העשירית), ונרמזת במדרש מאוחר נוסף (סדר אליהו רבה כ, על יואל ב, כה), הייתה כנראה כבר מפורסמת בימי ר' אלעזר בירבי קליר, והוא רמז אליה כשכינה את היוונים 'ילקים'.

 

 

רוב פיוטי החנוכה אינם מספרים אפוא את סיפור מלחמת החשמונאים ביוונים והופכים את נס החנוכה, האור והנרות לסמלים. אבל מעט הפיוטים המפרטים קצת יותר בסיפור החנוכה משמרים מסורות עתיקות ומרתקות, אשר לעתים אינן ידועות כלל ממקורות אחרים.

 

לקריאה נוספת בנושא:

ש' אליצור, 'פיוטי החנוכה: סמל מול ריאליה', בתוך: ימי בית חשמונאי – סידרת עידן 19, בעריכת ד' עמית וח' אשל, ירושלים תשנ"ו, עמ' 310-303.

ע' פליישר, השירה העברית בספרד ובשלוחותיה, בעריכת ש' אליצור וט' בארי, ירושלים תש"ע, כרך א, עמ' 168‑175 (הקרובה 'אעדיף כל שמונה' בשלמותה).

מ' זולאי, 'מי היכה את היוונים בימי החשמונאים'? בספרו: מפי פייטנים ושופכי שיח, בעריכת ש' אליצור, ירושלים תשס"ה, עמ' פו-פט.

מ' פוליאק וק' שלם, 'פירוש אנונימי מן הגניזה ליואל א, א-יב וסמלי ארבע מלכויות במקרא', גנזי קדם א [תשס"ה], עמ' 171‑243.

 

בואו לקרוא ולשתף סיפורים, תמונות ומוזיקה מהעולם והמורשת היהודית. הצטרפו לקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "יהודים ונהנים"

 

 

כתבות חנוכה נוספות:

מה בירכו יהודי הגניזה לכבוד חג החנוכה?

אני הרגתי את השיר הזה בגלל 'סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב'

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

נס גדול היה איפה? כך נולד הסביבון

כך הפך מעוז צור מפיוט אשכנזי לשיר ישראלי

שני העיוורים שהפיצו אור קסום




כך הפך מעוז צור מפיוט אשכנזי לשיר ישראלי

הקלטה ישנה של ג'ו עמר בבית הנשיא שלחה אותנו למסע בעקבות ה-שיר של חנוכה

מסיבת חנוכה של צה"ל, אוסף אדי הירשביין

מאת: ד"ר עמליה קדם

 

באוסף הקלטות השידור של קול ישראל בספרייה מצאנו "הדלקת נרות ומעוז צור" שהוקלטו בבית הנשיא בשנת 1957. ההעתקה על התקליט נעשתה בינואר 1958:

 

 

המבצעים הם הזמר ג'ו עמר ומקהלת "שיר מזמור" בניצוח יוסף בן ישראל. את הזמרים מלווים אקורדיון, תוף וכלי פריטה שנשמע כמנדולינה. כלי זה פותח את ההקלטה באלתור חופשי בסגנון נגינת העוּד ואז נכנס קולו הבהיר והמוכר של ג'ו עמר ושר ומסלסל את שתי הברכות "להדליק נר חנוכה" ו"שעשה נסים לאבותינו". בתום שתי הברכות עונה המקהלה יחדיו "אמן" ופוצחת בשירת "הנרות הללו". את ההקלטה מסיימת שירת "מעוז צור" בלחנו הידוע ביותר בארץ.

על התקליט מצוין באופן כללי "נעימה מזרחית – עבוד, בן ישראל" אך אין מידע נוסף על מקור המנגינות. עם זאת, מן המידע הרשום על המדבקה העגולה שעל התקליט ומן ההקלטה עצמה אפשר ללמוד לא מעט. ראשית, סגנון שירתו של ג'ו עמר, שעלה ממרוקו רק שנה או שנתיים קודם לכן, הוא טיפוסי לשירה האנדלוסית. עשיר, מסולסל, מלודי ורך. אפשר שליוסף בן ישראל הייתה יד בעיבוד. אחרי הכל, רק שנים אחדות קודם לכן הוא הקים בקול ישראל את המדור לפולקלור ומוסיקה מזרחית ופעל נמרצות לקידום מוזיקאים מזרחיים צעירים – ביניהם הזמר הצעיר ג'ו עמר – אך נוסח הברכות בבסיסו מתאים למסורת השירה המרוקאית וכנראה היה הנוסח המוכר לעמר מהבית.

את מנגינת השיר "הנרות הללו" לא מצאנו עד כה במקורות מוקדמים יותר, אבל הוא מופיע בהקלטות מאוחרות יותר של ג'ו עמר בקול ישראל, וכן בתקליט שהוציא ב-1960 בשם "פרקי חזנות מזרחיים". כלומר, כנראה שזהו לחן שעמר הביא איתו ממרוקו או הלחין בעצמו.

הטקסט של "הנרות הללו" הוא מימי הגאונים ואמירתו אחרי הדלקת נרות חנוכה התקבלה בכל קהילות ישראל. מדובר בטכסט פרוזאי, כלומר אין בו כל חריזה או משקל או מבנה פואטי. ובכל זאת, בלחן הזה יש שני משפטים מוסיקליים (א' וב') שנשמעים כבית ופזמון ומושרים לסירוגין בפי המקהלה והסולן:

מקהלה
א – הנרות הללו אנו מדליקין
א – הנרות הללו אנו מדליקין
ב – על הנסים ועל הפורקן
ב – ועל הגבורות ועל התשועות
א – ועל הנפלאות ועל הנחמות

סולן
ב – שעשית לאבותינו
ב – בימים ההם בזמן הזה

מקהלה
א – הנרות הללו אנו מדליקין
א – הנרות הללו אנו מדליקין

סולן
ב – על ידי כהניך הקדושים
ב – וכל שמונת ימי החנוכה

מקהלה
א – הנרות הללו קודש הם
א – ואין לנו רשות להשתמש בהם

סולן
ב – אלא לראותם בלבד
ב – כדי להודות לשמך על ניסך

מקהלה
א – הנרות הללו אנו מדליקין
א – הנרות הללו אנו מדליקין

סולן ומקהלה יחד
ב – על נפלאותיך ועל ישועותיך

מיד אחרי סיום השיר הזה, שרה המקהלה את הפיוט המקובל "מעוז צור" בלחנו המפורסם והמוכר ביותר בארץ, ובהאזנה זהירה ניתן לשמוע גם את ג'ו עמר משתתף, אם כי בשירה בקול נמוך ולא בולט.

לכאורה, אין שום דבר משונה. מה מוכר ומקובל וצפוי יותר מלסיים הדלקת נרות בשירת מעוז צור בלחן הידוע? זאת ועוד, שיטוט קל בין הקלטות קול ישראל שבספרייה מעלה שקיימות לא מעט הקלטות כאלה, באותה תקופה ומאוחר יותר, עם חזנים וזמרים אחרים כמו יגאל בן חיים או אורי שבח, שבהן שרים הדלקת נרות בסגנון ספרדי או מזרחי עם מקהלה ואף תזמורת ומסיימים ב"מעוז צור".

אלא שהפיוט "מעוז צור", הוא פיוט אשכנזי. מקורו באשכנז, כלומר גרמניה וסביבתה. מילותיו, המתוארכות לתקופת מסעי הצלב (המחצית השנייה של המאה ה-12, ככל הנראה) מתארות פרקים בתולדות העם היהודי, מיציאת מצרים, עבור בגלות בבל ועד ימי החשמונאים ומביעות תפילה ותקווה לגאולה ולהשבת בית המקדש על כנו. צורת הפיוט – הבתים, השורות והחריזה – מעידה על שילוב של יסודות פייטניים אשכנזיים וספרדיים, כתוצאה מן ההשפעה של שירת ספרד באותה תקופה על הפיוט האשכנזי. על אופן כתיבת הפיוט ותארוכו אפשר לקרוא במאמרו של אברהם פרנקל "הזמר על הצלת וורמייזא וזמן חיבורו של מעוז צור" (המעיין, טבת תשע"ד, עמ' 9 – 21).

פיוטים רבים נכתבו בימי הביניים אך ברוב המקרים איננו יודעים באיזה לחן שרו אותם. לעתים ניתן לשחזר לחן שיש לו גרסאות רבות, על סמך תפוצתו בקהילות שונות שיצאו מאותה מסורת והמשיכו אותה. במקרה של "מעוז צור" נעשו מחקרים משווים שאיתרו את מקור הלחן במנגינות עממיות או דתיות מגרמניה ובוהמיה של המאה ה-16, אולי אפילו ה-15. יש טוענים שתחילת הלחן לקוחה ממזמור מהכנסייה הלותרנית, והמשכו משני שירים עממיים. ניתן לקרוא על כך ביתר פירוט במאמרו של חנוך אבנארי "נעימת "מעוז צור" – חידושים בתולדותיה" (כתב העת תצליל מס' 7, תשכ"ז) וגם בבלוג של דוד אסף גלגולו של ניגון: מה למרטין לותר ול'מעוז צור' ("עונג שבת" 29 בנובמבר 2013).

זאת ועוד. בכתביהם של חזנים אשכנזים מן המאה ה-19 אנו מוצאים עדויות מובהקות לכך שהיה מקובל לשלב את מנגינת מעוז צור בתוך התפילה בימי החנוכה: במלים "הודו לה' כי טוב" או "אנא ה' הושיעה נא" בתוך תפילת ההלל הנאמרת בכל יום מימי החג, בברכת כהנים, בפיוט לכה דודי בשבת חנוכה, ועוד ועוד.

דוגמה 1 – מתוך הספר "שירי בית ה'" של החזן הירש ויינטראוב מלייפציג, 1859:

 

 

דוגמה 2: מתוך הספר החשוב והפופולרי "בעל תפלה" של החזן אברהם בר מברלין, 1877:

 

 

הליטורגיה האשכנזית משופעת במנגינות שהן ייחודיות לתאריכים, לתקופות ולאירועים בלוח השנה העברי. מנגינות ייחודיות אלה מתפקדות כמסמנים מובהקים, וכך ברגע שמצטטים אותן, משתמשים בהן בתוך תפילות שונות, מסמנים לקהילה שהחודש או החג או האירוע המסוימים קרבים ובאים, או כבר הגיעו. כך, למשל, מקובל לשיר את ברכת החודש, בשבת שלפני ראש חודש, במנגינה המתאימה לאותו חודש: בלחן של הקינה "אלי ציון" לפני חודש אב, בלחן של הפיוט לפסח "אדיר הוא" לפני חודש ניסן ובלחן של "מעוז צור" לפני חודש כסלו.

החזן וחוקר המוזיקה היהודית אברהם צבי אידלסון מציג את המנגינות התקופתיות האלה בספרו "Jewish Music – Its Historical Development" מ-1929 כחלק חשוב במבנה הליטורגיה האשכנזית:

 

 

קוראי התווים שביניכם יוכלו להבחין שהסיום של נעימת "מעוז צור" בדוגמה של אידלסון, שונה מעט מן הסיום המוכר לרובנו היום בארץ. אפשר לשמוע את הגרסה הזאת, שהיא כנראה הגרסה שהייתה מקובלת אצל יהודי דרום גרמניה, מפיו של ההיסטוריון והמומחה ליהדות פרנקפורט, מרדכי ברויאר, בהקלטה מראיון שנערך איתו בארכיון הצליל בשנת 2003:

 

בשירון Songs of My People מ-1937 מציג הרי קופרסמית גרסה נוספת להדלקת נרות ושירת מעוז צור, שגם היא שונה אך במעט בסיום הפיוט:

 

 

יש בידינו הקלטות מאותה תקופה בארה"ב שבה שרים ילדים את הגרסה הזאת בדיוק, לאחר שכנראה למדו בגן או בבית הספר בהשראת השירון הזה.

 

כעת, משביססנו את מקורו וזהותו האשכנזיים של הפיוט מעוז צור, עלינו לחזור אל ג'ו עמר והמקהלה המזרחית "מזמור שיר" ולשאול – מה עושה פיוט אשכנזי כל כך בביצוע של זמר ומקהלה מזרחיים? האם העובדה שמדובר בהדלקת נרות בבית הנשיא (שהיה אז יצחק בן צבי) השפיעה על הבחירה לשלב מסורות ספרדיות ואשכנזיות?

המשך השיטוטים באוסף ההקלטות של ארכיון הצליל מראה שלא מעט משפחות ספרדיות, ממוצאים שונים, שרות גם הן, בבית, את "מעוז צור" האשכנזי הזה.

הנה לדוגמה משפחת רקנטי, מסלוניקי, יוון, בהקלטה ביתית בירושלים ב-1968:

 

או משפחת מיוסט, ממרוקו, בהקלטה ביתית בירושלים ב-1978:

איך הגיע מעוז צור האשכנזי למשפחות מצפון אפריקה? האם הם הכירו אותו כבר שם, אולי בהשפעת בתי הספר של אליאנס, שמוריהם באו מאירופה? אולי שליחים לבתי כנסת או לתנועות נוער? זהו נושא מרתק שראוי למאמר נפרד.

מה שבוודאי ידוע לנו הוא, שבמהלך תקופת היישוב וגם לאחר קום המדינה, הייתה מגמה להפיץ ניגונים, ישנים וחדשים, שיוכלו לשמש במוסדות החינוך ובתנועות הנוער ולהנחיל אותם באופן פעיל לציבור. יש מקום לשער ששירת "מעוז צור" בניגון האשכנזי המוכר, בהדלקת נרות ייצוגית בבית הנשיא בירושלים, המשודרת לציבור בישראל ברשת הרדיו היחידה – קול ישראל – השפיעה על תפוצתו של הלחן הזה בקרב תושבי המדינה הקטנה והמתפתחת והפכה אותו במידה רבה מ"אשכנזי" ל"כלל יהודי" או אפילו ל"ישראלי".

ואפשר גם שהלחן הזה הוא בפשטות מוצלח מאוד, פשוט וקליט ועובדה היא שעל אף שקיימים לו לחנים אחרים (אפילו לג'ו עמר בתקליטו המסחרי יש לחן אחר, שהלחין יוסף בן ישראל) לא קמו לו עד היום מתחרים שאיימו על בכורתו ובלעדיותו.

במאמרו על כתיבת הפיוט "מעוז צור" כותב אברהם פרנקל:

"[שהפיוט נקרא] גם 'זמר' (ולא סתם 'פיוט'), כלומר הם נועדו מעת חיבורם להיות מושרים במסגרת משפחתית, בדומה לשירי השבת, הנקראים גם הם 'זמירות של שבת'. מתקבל על הדעת שלכל שירי ה'זמר' היו גם מנגינות ידועות. שלא כפיוטי בית הכנסת, ששירתם מיועדת לחזנים ו'בעלי תפילה' מקצועיים, מיועדים פיוטים אלה לקהל הרחב. זאת הסיבה שכל פיוטי הזמירות שהזכרנו אינם מופיעים בדרך כלל בכתבי יד של סידורים ומחזורים המיועדים לחזני בית הכנסת, אלא הועתקו בדרך כלל בקונטרסים קטנים המיועדים לשימוש ביתי בשעת הסעודה או אחריה, וכן לאחר ההבדלה.

[הפיוט משקף] את השלבים הראשונים של אימוץ נורמות הפייטנות הספרדית אל תוך המרחב האשכנזי. תהליך אימוץ זה, שעיקרו חל במחצית השנייה של המאה השתים עשרה, נעשה בתחילתו בכבדות, תוך שמירה חלקית על סגנון, שפה, תבניות פיוט ולחנים אשכנזיים."

באימוצו של הלחן האשכנזי ל"מעוז צור" על ידי בני הקהילות הספרדיות השונות, מפרס ועירק ועד מרוקו, אפשר לראות מעין סגירת מעגל שתחילתו באימוץ נורמות הפייטנות הספרדית על ידי האשכנזים, אי אז במאה ה-12, וסופו בספיגתו המוחלטת של הלחן האשכנזי אל המרחב הרב-עדתי הישראלי.

 

* ד"ר עמליה קדם היא מוזיקולוגית העוסקת בהתפתחות המוזיקה של בית הכנסת האשכנזי ושל קהילות אשכנזיות בישראל. היא עובדת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל, שם היא אחראית על הנגשת אוספי ההקלטות הדיגיטליים.

 

בואו לקרוא ולשתף סיפורים, תמונות ומוזיקה מהעולם והמורשת היהודית. הצטרפו לקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "יהודים ונהנים"

 

כתבות נוספות

נס גדול היה איפה? כך נולד הסביבון

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

לביבה, סופגנין וראשו של הלופרנס




ספר הניגונים

על הסוד שמאחורי ספר הניגונים של חסידות חב"ד ועל החסיד שמואל זלמנוב שנבחר למשימת הצלת הניגונים מתהום השכחה

ספר הניגונים

"מי שיש לו חוש בנגינה
יש לו חוש יותר טוב בחסידות"
(החסיד ר' הלל מפאריטש)
 

שנות השישים, ארצות הברית, אולפן הקלטות טיפוסי. בצידה האחד של הזגוגית טכנאי מקצועי מתארגן להקלטה ובצידה השני מבצעים; זמר ונגן פסנתר מלווה. לא, לא מדובר בזמר פופ מוכר או ב"כוכב" עולה חדש, אלא ביהודי חסידי, עב זקן שגוון קולו המעניין מהווה תרכובת ייחודית של מבטא רוסי ויידישאי המשתלבים זה בזה. "אוֹן וּאַן, נוֹ נֵיים", מכריז הטכנאי, "ואתה….אַה?" תוהה החסיד. "טֵייק וּאַן, טֵייק וּאַן". אנחה קלה נשמעת, הפסנתר פותח בנגינה, החסיד מצטרף "אוי אוי אוי איי ייאי ייאי ייאי". הפסקה. "אוֹן טוּ" מכריז הטכנאי, צלילי הפסנתר נשמעים שוב, כחכוך קל מצד החסיד, מקליטים.

הסצנה שתוארה, אחת מני רבות, לקוחה מתוך העתקי סרטים מגנטיים המשתייכים לאוסף זלמנוב המצוי בארכיון הצליל הלאומי בספרייה הלאומית. הסרטים הללו כוללים הקלטות שונות שערך החסיד שמואל זלמנוב, מי שהופקד על עריכת הפרויקט המתקרא "ספר הניגונים" של חסידות חב"ד ולפרויקט זה תוקדש הרשימה הבאה.

 

 

מהו בעצם "ספר הניגונים" החב"די? ספר הניגונים הוא למעשה אנתולוגיה בשלושה כרכים של מאות ניגוני חב"ד שרוכזו ונערכו במצוותו של האדמו"ר השישי בשושלת חסידות חב"ד רבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי"ץ). הספר מרכז בתוכו טרנסקריפציות (תעתיקים) בתווים של ניגוני חב"ד שונים לצד מבוא ודברי הסבר על אודות הניגונים השונים. במאמר "בשליחות אדמו"ר הריי"ץ: איסוף ושימור ניגוני חב"ד" סוקר המוזיקאי לב לייבמן את הרקע להיווצרותו של ספר הניגונים. הוא מספר שבשנת תרצ"ו (1935) כתב חסיד חב"ד שאול דב זיסלין אל רבי יוסף יצחק שניאורסון ששימש אז כמנהיג החסידות כי אפשר שהגיעה העת להעלות בכתב תווים של ניגוני חב"ד השונים:

"צר לי בראותי אנ"ש [אנשי שלומינו, כלומר קהילת החסידים] יחיו במסיבתם מתחילים [ניגון] ואין מי יגמור, או שגם להתחיל לא ידעו ורק מן האמצע הם מנגנים, וחס ושלום אם לא יוצלו כעת ממנו, חס ושלום, אין להם מי שידע אותם. ואמר לי ר' יחיאל גלפרין נ"י [נרו יאיר] כי אם היה לו רשות מרבינו היה מקיים בקשתי לרושמם כולם [ולא ההתחלות בלבד] ואם לא לפרסמם על כל פנים אם היו תחת ידי ניצולים מאבדון חס ושלום".

ואכן בתגובה למכתב זה נשלחו אל רבי יוסף יצחק שניאורסון תווים שכתב החסיד ר' יחיאל גלפרין. בתגובה כתב שניאורסון כי "יודעי נגן פה לא יכלו לקרוא אותם" והוא מבקש מגלפרין "לקנות נייר טוב ולעשות שרטוט מסודר, ואפשר אשר במחנהו יש מי שהוא יכול לכתוב נאטין [תווים] אז הייתי מבקשו אשר הוא יכתוב תחת השגחתו". תשע שנים יחלפו ובשנת תש"ד (1944) ימנה רבי יוסף יצחק שניאורסון את החסיד ר' שמואל זלמנוב "לסדר חברת ניגוני יהודי חסידי חב"ד (ניח"ח) במטרה לאסוף את ניגוני חב"ד הישנים, לנקותם מהשגיאות בעזרת תלמידי התמימים הקשישים שלמדו בליובאוויטש ולכותבם בתווי נגינה על ידי מומחה לדבר על פי ועד מבקר ולסדרם בדפוס".

 

מכתב מאת הרבי יוסף יצחק שניאורסון אל החסיד ר' שמואל זלמנוב, תמונה מאוסף המשפחה

 

הבחירה בר' שמואל זלמנוב לא הייתה מקרית. זלמנוב שהיה איש אשכולות, חסיד, משכיל ותלמיד חכם, מנהל ישיבת חב"ד בוורשה ובווילנה, "חוזר" ["חוזר" בעגה החב"דית הוא חסיד בעל זיכרון טוב והבנה עמוקה בחסידות שחוזר ומשנן את דבריו של הרבי הנאמרים בשבתות ובימים טובים בהם לא ניתן לתעד את הדברים בכתב], בעל חוש מוזיקלי מפותח, דקדקן וקפדן ומקורב מאוד לרבי יוסף יצחק שניאורסון, נבחר לביצוע המשימה. דרך העבודה כללה איסוף של החומר מפי זקני החסידים שהיו בקיאים בניגונים והעתקה שלהם בתווים.

הכרך הראשון של ספר הניגונים יצא לאור בשנת 1948 בניו-יורק בהוצאת ניח"ח (ניגוני חסידי חב"ד). בכרך זה נכללו 175 מניגוני חב"ד. בעקבות הוצאתו לאור של הכרך הראשון והתקבלותו עודד רבי יוסף יצחק שניאורסון את זלמנוב להוציא כרך נוסף. זמן קצר לאחר מכן הלך לעולמו רבי יוסף יצחק שניאורסון. חתנו וממלא מקומו, רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי בשושלת אדמו"רי חב"ד, פנה גם הוא לזלמנוב להמשיך בעבודתו "והמתחיל במצוה אומרים לו גמור". לאחר מאמצים רבים יצא לאור הכרך השני של ספר הניגונים עם מספר מצומצם יחסית של ניגונים, 35 במספר, כשהכוונה הייתה להוציא קבצים מצומצמים מסוג זה פעם בפעם. בשנות חייו האחרונות עמל זלמנוב על הוצאת כרך שלישי של ספר הניגונים, עבודה שנקטעה באיבה עת הלך לעולמו בירושלים בשנת 1975. בנו של זלמנוב, הרב ישראל יוסף זלמנוב, שהכיר בחשיבות הפרויקט השלים את המלאכה וכך בשנת 1980 יצא לאור הכרך השלישי של ספר הניגונים החב"די ובו 137 ניגונים נוספים.

 

ר' שמואל זלמנוב, עורך ספר הניגונים, צילום מאוסף המשפחה

 

רישום הניגונים בכתב נערך מאז הוצאתו לאור של כרך התווים הראשון בידי מוזיקאים מקצועיים. את תווי הנגינה של הכרך הראשון כתב החזן ר' יהושע ווייסער ואת תווי הכרך השלישי כתבו המוזיקאים איתן אביצור ויעקב מזור. יעקב מזור, חוקר המוזיקה החסידית, שעבד שנים רבות בארכיון הצליל הלאומי (אז הפונותיקה) ובמרכז לחקר המוזיקה היהודית מספר על המפגש עם זלמנוב, על אישיותו ועל הדיוק שדקדק בביצוע הניגונים:

"יום אחד ביקשו ממני לנגן כינור באחת ההפקות של ניח"ח. פנה אלי חיים צור שהכרתי אותו עוד מימי באקדמיה למוזיקה. מנצח המקהלה היה יוסף מרטון. באחת החזרות נכח גם זלמנוב. במהלך שירת אחד הניגונים הוא התפרץ, פנה אל מרטון וקרא: 'ככה לא שרים!'. מרטון בתגובה טען 'אבל כך כתוב בתווים', אך זלמנוב דחה את טענתו ואמר 'תשיר איך שאני אומר לך' ושר את הקטע השגוי".

על רישום התווים לכרך השלישי של ספר הניגונים מספר מזור: "שישים אחוז מהתווים של הכרך השלישי של ספר הניגונים כתב איתן אביצור ואת החלק הנותר כתבתי אני. זלמנוב שמע עלי מאנדרה היידו. כאשר נפגשנו שאל אותי זלמנוב 'אתה יודע לרשום תווים?' עניתי בחיוב. כאשר ביקש שאפרט – הוא ידע על חלקי ברישום ניגוני הריקוד החסידיים במאמר עם אנדרה היידו – סיפרתי לו שרשמתי תווים של מוזיקה ערבית ושירים תימניים. הוא התרשם ואמר: 'יש לי הקלטות. אני רוצה שתרשום לניסיון כמה ניגונים. את ההקלטות אתה מחזיר לי ומתחייב לא להעתיק אותם'. ואחר שאל: כמה זמן אתה חושב שייקח לך לכתוב את התווים?', עניתי שזה תלוי בסוג הניגון; ניגון ריקוד אוכל לכתוב בכמה דקות ואם הוא ארוך ברבע שעה, אבל אם מדובר בניגון התוועדות או ניגון דבקות, שהוא ארוך ומורכב, זה עשוי לקחת זמן רב.

"הדגשתי שזה תלוי בפירוט שהוא מעוניין בו. 'ובמיוחד', אמרתי, 'צריך להחליט על 'הקנייטשן', לאמור: על הקישוטים. שאלתי אותו באיזה דרגת פירוט הוא מעוניין ואם כל ה'קנייטשים' ירשמו, כי זה ישפיע על זמן הרישום ואפשר שרישום של ניגון אחד יארך גם שש שעות. מתשובתו הבנתי שאין צורך בפירוט מקסימלי אבל כשה'קיינטש' הוא חלק מהמלודיה והוא משמעותי מבחינת הסגנון – חשוב שירשם. סיכמנו על מספר ניגונים וקבענו להיפגש לאחר שבועיים. בפגישה הצגתי לפניו את התווים. הוא עבר עליהם ברפרוף (לא ידעתי באיזו מידה הוא קורא תווים) ואמר: 'עכשיו תשיר אותם, אבל תשיר כמו שכתוב ולא כמו שזכור לך מההקלטה'. הערתי שאף פעם לא הייתי זמר וקולי אינו צלול, והוא אמר 'תשיר בכל זאת. אני רוצה להבין מה רשמת'. שרתי לפי הנחיותיו כמה קטעים מהרישומים. ואז הוא אמר 'טוב זה מספיק. זה בסדר', וקיבלתי את העבודה".

 

ניגון "הנשמה יורדת לתוך הגוף" בביצוע ר' שמואל זלמנוב

 

במקביל לרישום הניגונים בכתב ביקש רבי מנחם מנדל שניאורסון מזלמנוב לתעד את רפרטואר ניגוני חב"ד גם בשמע. הכוונה הייתה להקליט את הניגונים השונים ולהוציאם לאור על גבי תקליטים. באופן זה תתועד המסורת המוזיקלית בעל-פה ובכתב. "בספר הניגונים מתועדת מסורת שמלכתחילה הועברה בעל פה. זו דיאלקטיקה שקיימת מאז שחר ימי כתיבת התורה שבעל-פה. האם אני כותב משהו או שאני מוסר אותו בעל-פה?" אומר מתן ויגודה, חוקר הניגון החסידי ועובד מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית. "חשוב להבין את ההקשר שבתוכו נוצר ספר הניגונים", מסביר ויגודה, "אני חושב שאי אפשר לנתק את המפעל והפרויקט הזה מהקשר והיחס למלחמה, לשואה. השבר היה כל כך עמוק והחשש שמסורות שלמות ירדו לתהום השכחה או ישתבשו או יושרו בצורה משובשת הם שהובילוּ לכתיבת הספר. בהוצאה לאור של ספר הניגונים הייתה תחושה חדה וברורה מאוד של משימת הצלה.

"בנוסף לכך חשוב להבין את ההקשר החב"די הייחודי. חסידות חב"ד הייתה תמיד מעודכנת בזמן – החידוש הוא שגם בעבר, לא היססו בחסידות להשתמש בכלים מודרניים כדי לעשות תעמולה – וראו בזה צורך והכרח. חשוב להבין שהמפעל הזה של ספר הניגונים הוא לא רק מפעל של הצלה ושימור כפי שהדגישו רבי יוסף יצחק שניאורסון ושמואל זלמנוב, אלא יותר מכך, מדובר בעבודה יסודית, כמעט מדעית, שמבקשת לאסוף ולאגד את הניגונים בצורה מסודרת לפי קריטריונים כאלה ואחרים. כלומר ליצור תוצר שלם ומקיף של רפרטואר הניגונים החב"דיים. הסדר, התפיסה שהיא שילוב כמעט בלתי אפשרי בין פרגמטיות רבה וסידור רוחני מוקפד אופיינית לחסידות חב"ד".

 

דיוקן של רבי יוסף יצחק שניאורסון יוזם פרויקט ספר הניגונים, מתוך אוסף שבדרון בספרייה הלאומית

 

מה היא אפוא החשיבות הגדולה כל כך שבאיגוד רפרטואר הניגונים? והאם קיימת תופעה דומה בחצרות חסידיות אחרות?
"אין ספק שזה אומר משהו מהותי מאוד על המקום של הנגינה בחסידות חב"ד" אומר ויגודה, "משחר ימי הבעל שם טוב – אבי התנועה החסידית, ועוד קודם לכן, יהודים וחסידים שרו. ולמרות זאת קיימים הבדלים בחשיבות של עולם הנגינה בקרב החסידויות השונות. הדוגמה המובהקת ביותר לעניין הזה היא חסידות בעלז. אם נשאל חסיד בעלז מהדור הקודם, או מן הדור שלפני המלחמה על החשיבות של עולם הנגינה בחסידות בעלז נבין שלעולם הנגינה לא היה שם מקום משמעותי. האתוס היה שחסידות בעלז היא חסידות של לימוד תורה ולא של נגינה.

"חשוב להדגיש, גם בבעלז שרו וגם בבעלז ישנם ניגונים שהושרו ומושרים עד היום, אבל המעמד של הנגינה הוא לא מעמד עליון, אלא משני. מנגד ישנן חסידויות, כמו למשל חסידות מודזיץ' שבהן הנגינה היא נקודת החיות. העובדה שכל אדמו"רי מודז'יץ הלחינו ניגונים בעצמם, מלמדת שעולם הנגינה הוא מרכזי ומשמעותי במיוחד. אדמו"ר חסידי הוא לא אדם שיש לו תרבות פנאי מפותחת. ההנחה החסידית היא שהרבי עסוק בקדושה. זה עניינו. זה לא בהכרח אומר שהוא כל היום יושב ומתפלל או לומד, אלא שכל הדברים שהוא עושה עניינם קדושה, זו התפיסה החסידית. לנגינה יש תפקיד בקודש, זו 'עבודה'. בתורות המודז'יציות משולבים דימויים שנלקחים מעולם הנגינה. ולמרות החשיבות הגדולה הזו, החסידות לא ראתה צורך לקבץ ולאסוף את כלל הניגונים בצורה מסודרת ולהוציאם לאור".

 

רשימות בכתב ידו של ר' שמואל זלמנוב, מתוך אוסף זלמנוב ארכיון הצליל בספרייה הלאומית

 

ויגודה מתייחס אל הניגון החסידי כסוג של תורה חסידית. "ניגון", הוא אומר, "צריך ללמוד כפי שלומדים ומעיינים בתורה חסידית". לדבריו המפעל של ספר הניגונים משקף למעשה את השיטה החב"דית בתוך הגישה החסידית הכללית: "אני לא מתפלא שאף חסידות אחרת לא ראתה לנכון להקים מפעל כזה. אומנם בשנים האחרונות מוקמים מכונים שונים של חסידויות ומוצאים לאור קבצי נגינה, אולם לא מדובר במפעל שדומה בהיקפו לספר הניגונים החב"די המתיימר להכיל את המסורת המוזיקלית המלאה של החסידות. בחינה מדוקדקת של ספר הניגונים מגלה כי לא מדובר באנתולוגיה של ניגוני חב"ד גרידא, אלא הוא פרויקט המלמד על עולם הנגינה בחב"ד".

לא בכדי נבחר החסיד ר' שמואל זלמנוב לערוך את ספר הניגונים החב"די. למרות שהיה בעל חוש מוזיקלי מפותח נראה שלא ידע לקרוא תווים בצורה מקצועית. גם בני משפחתו מאשרים שלדעתם סבם לא הצטיין בקריאת תווים. כיצד יתכן איפוא שאדם הממונה על עריכת אנתולוגיה מוזיקלית מסוג זה לא יהיה בקי בצורה מקצועית בשפת רישום התווים?

"זו בחירה מעניינת מאוד של רבי יוסף יצחק שניאורסון", אומר ויגודה, "הבחירה בזלמנוב איננה מקרית כלל ועיקר. הרבי ידע והכיר היטב את יכולותיו של זלמנוב כאשר הטיל עליו את המשימה ובוודאי ידע שלא שלט בקריאת תווים. לבחור באדם שהמסורת בעל-פה מונחת אצלו היטב בראש היא בחירה מודעת, בכוונה תחילה, רק אדם כזה יכול להגיע לתוצאה המדויקת ביותר. כתיבה של טרנסקריפציה (תעתיק) של תווים אף פעם לא יכולה להיות מדויקת לחלוטין ולשקף את הניגון המושר. בדומה לשפה כתובה שמוגבלת ביחס לדיבור גם כתיבה של תווים תהיה מוגבלת מיסודה. לעומת זאת, אדם שעובד בעיקר עם האוזניים, ששומע את הניגון כל העת, יגיע לתוצאה המדויקת ביותר".

 

תודה לר' ירמיהו זלמנוב על הסיוע בהכנת הרשימה

 

כתבות נוספות:

תיעוד נדיר: חגיגות חג הגאולה בכפר חב"ד

ניגון געגועים לאמא

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

גלגולו של ניגון

 

המסע המופלא בעקבות הקולופון

"תם ונשלם", "סליק ספרא ברחמי שמיא" - הקסם שמסתתר בחתימת המעתיק

כתב-יד הספרייה הלאומית Ms. Heb. 8° 2009, דף 294ב, סוף הקולופון.

כשאנחנו עוסקים בכתבי-יד מימי הביניים, אין לצפות לראות בהם מידע ביבליוגרפי בעמוד השער, כפי שאנחנו רגילים בספרי הדפוס המודרניים. בדרך כלל אף אין שום שער בכתב-יד, במקרה הטוב ייכתב שם החיבור ולעתים שם מחברו. אם נרצה לדעת פרטים על ההעתקה, עדיף לחפש בדפים האחרונים.

בתקופה שלפני התפשטות הדפוס העדיפו המעתיקים לציין את שמותיהם בדברי הסיום דווקא. כתובת כזאת המספרת מי העתיק את כתב-היד, מתי ואיפה זה היה, מי הזמין את העתקתו וכד' ידועה במחקר בשם 'קולופון'. מונח זה מקורו ביוונית ופירושו המילולי 'פסגה': מלאכת הכתיבה נדמתה לטיפוס על ההר, ובפסגת ההר כעין דגל מתנוסס עם דברי המעתיק שעשה והצליח. ברור שבעידן הדפוס הקולופונים הלכו ואיבדו את קסמם: בספר שמכינים מראש ומדפיסים פחות או יותר בבת אחת אין חשיבות כזאת לדף האחרון (אם כי גם בדפוסים אנחנו יכולים לפגוש קולופונים, במיוחד במאות ט"ו וט"ז).

אמנם בכתיבה העברית הקולופונים לא היו נפוצים במיוחד, בקושי עשירית מכלל כתבי-היד שהגיעו לידינו נושאים דברי המעתיק בסוף ההעתקה, אבל החשיבות שלהם עצומה: על בסיס השנים והמקומות שצוינו בקולופונים אפשר לנתח את מלאכת הספר העברי מבחינה היסטורית וגאוגרפית. והרי כל השיטות של קביעת התקופה ואזור ההפקה על פי התכונות החומריות של כתב-היד, כמו סוג הקלף, שיטת השרטוט או מבנה הקונטרסים, בסופו של דבר גם כן מתבססות על המידע שבקולופונים.

לא כל דברי המעתיקים עשירים במידע. לא מעט סופרים הסתפקו בברכות והודאות לבורא העולם שסייע להם להשלים את הספר, לפעמים היו מוסיפים פרט זה או אחר, כגון רק את שם הכותב או רק את שנת ההעתקה. יחד עם זאת אנחנו פוגשים גם קולופונים מלאים בפרטים, עם תאריכים מדויקים ועוד לפי מניינים שונים, עם ציון משך הכתיבה או פרטים על תנאי הכתיבה או על מאורעות היסטוריות, עם ציון המחיר או פרטים על המקור שממנו נעשתה ההעתקה. יש קולופונים מוסתרים באותיות קטנטנות ויש בולטים ומקושטים ואף משתרעים על עמודים אחדים.

הנה דוגמא אחת מתוך כתב-יד של תנ"ך שהועתק בעיר סרגוסה בשנת 1341.

 

כתב-יד הספרייה הלאומית Ms. Heb. 8° 1401, כרך ב, דף 206ב. לחצו על התמונה לכתב היד המלא

 

הקולופון מושך אליו את תשומת הלב, יחד עם המסגרת האדריכלית הצבעונית הוא תופס כמעט את מלוא העמוד. הטקסט שלו מכיל פרטים חשובים: כתב-היד נשלם "בחודש שבט שנת חמשת אלפים ומאה ואחת לבריאת עולם" (תחילת שנת 1341 לסה"נ) בעיר שנקראת כאן סרקסטה (היא סרגוסה בספרד), והמעתיק הוא עזרא בן משה בן אלעזר ("אלעזאר" כלשונו) שכתב את ספר התנ"ך הזה לעצמו (ולא למזמין כלשהו). בהמשך באים דברי ברכה ופסוקים לעניין התופסים את חלק הארי מהקולופון.

אמנם הציפייה הטבעית היא למצוא קולופון בסוף כתב-היד, אבל כדאי גם לבדוק מקומות נוספים, במיוחד במעברים בין חלקי הספר או בין חיבורים שונים בקובץ. בתור דוגמא לקולופון שיכול להתחמק מעין הקורא אפשר להראות כתב-יד איטלקי של תורה עם תרגום אונקלוס ופירוש רש"י, בו צוין שם המעתיק בסוף ספר שמות דווקא.

 

כתב-יד הספרייה הלאומית Ms. Heb. 8° 5571, דף 134א.

 

אנחנו רואים שכמות הטקסט בפירוש רש"י אינה אחידה: כאן (בצד שמאל) המעתיק עשה רווחים של שורות רבות בין קטעי הפירוש ברצונו לסיים אותו בתחתית העמוד. למרות זאת הוא לא ממש הצליח ונשאר לו קצת מקום בסוף. כדי לא להשאיר אותו ריק, כתב שלוש שורות של דברי ברכה מחורזים עם קולופון קצר המכיל את שמו:

נשלם ואלה שמות, שבח לאל דר מרומות.

חזק יחיאל ח"י הכותב השלש כתיבות מאירים ומצהלים שכל הלבבות.

קולי לאל עליון אקרא. הוא יעזריני בספר ויקרא.

 

כתב-יד הספרייה הלאומית Ms. Heb. 8° 5571, דף 134א, סוף העמודה של פירוש רש"י.

 

אמנם אין זה קולופון מפורט עם ציון תאריך ומקום, לפחות נוכל לדעת את שם המעתיק. בנוסף מתברר שיחיאל הזה כתב את כל שלושת הטקסטים של תורה, תרגום ופירוש ("שלש כתיבות"), מה שלא תמיד מובן מאליו, במיוחד כשסוג הכתיבה בעמודות בצדי הטקסט המקראי רהוט יותר מהכתב של גוף החומש.

לעתים מתוך רצון למלא את עמוד הקולופון המעתיקים היו לא רק מרבים בברכות ונוסחאות סיום למיניהם, אלא גם שיחקו עם הכתב עצמו ובנו ממנו צורות גאומטריות ועיטורים שונים. מן השיטות הנפוצות היה שימוש בשורות הולכות ומתקצרות תוך שמירה על המרכוז שלהן, וכך הטקסט היה מופיע בצורת משולש עם חוד כלפי מטה (כתיבה "כזנב"). בדומה לזה נבנו טקסטים כמשולש עם חוד כלפי מעלה ("כאוהל"). דוגמה יפה לקולופון של עמוד שלם עם כתיבה עיטורית ניתן לראות בכתב-יד איטלקי של פירוש רש"י לתורה מעיר קורטונה משנת 1462.

 

כתב-יד הספרייה הלאומית Ms. Heb. 8° 2009, דף 294ב.

 

הוא מתחיל בנוסחאות סיום מקובלות: חסלת וזאת הברכה וסליק ספרא ברחמי שמיא, ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה, בד"ח לב"א. הנוטריקון האחרון פירושו: בריך דיהיב חיליה לעבדיה בר אמתיה (בארמית: ברוך שנתן כוח לעבדו בן אמתו). השימוש בראשי תיבות היה מאוד נפוץ בברכות בסוף ההעתקה וכן בראשה, כמו גם בברכות ותארי כבוד המלווים שמות אנשים. למשל הברכה לנותן ליעף כוח, שכתובה פה במלואה, מופיעה בכתבי-יד רבים כנוטריקון בנל"ך ואע"י.

אחרי הברכות בא החלק האינפורמטיבי של הקולופון: "ותכל מלאכת עבודת הקודש אשר כתבתי אני יקותיאל יזיי"א (יראה זרע יאריך ימים אמן) בכמ"ר (בן כבוד מורנו רב) שלמה ישר"ו (יחיה שנים רבות וטובות) זה הפירוש חומש מרש"י עם הגהות סביבותיו פה בעיר קורטונה וסיימתיו בשיני בשבת ט"ו ימים לירח אב שנת חמשת אלפים ומאתים ועשרים ושתים לבריאת עולם פרש' ברוך תהיה מכל העמים". מכאן נודע לנו שמו של המעתיק, יקותיאל בן שלמה, ולפי הברכה המאחלת שנים רואים שכתב את הקולופון בימי חייו של אביו (למחקר היסטורי יכול להיות חשוב לדעת שהעתקה זו קדמה לאיזשהו כתב-יד אחר שבו אותו המעתיק הוסיף לשם אביו ברכה לזכרו). כתב-היד נכתב בעיר קורטונה בטוסקנה, איטליה. יום ההעתקה צוין בצורה מפורטת: לא רק תאריך של ט"ו לאב שנת ה'רכ"ב, מסופר גם שזה היה יום שני בשבוע שבו קוראים פרשת עקב (שמה אינו מופיע מפורשות, אבל הובאו דברי פסוק "ברוך תהיה מכל העמים", דברים ז' י"ד, מתוך פרשה זו).

 

כתב-יד הספרייה הלאומית Ms. Heb. 8° 2009, דף 294ב, סוף הקולופון.

 

לבסוף המעתיק מוסיף נוסחאות סיום מסורתיות שהוא מעצב בצורה כעין גלגל. במעגל הגדול החל מלמעלה: "חזק ונתחזק הסופר לא יוזק לא היום ולא לעולם ועד שיעלה חמור בסולם, אשר יעקב אבינו חלם, והפירוש נשלם" (הביטוי המצחיק עם החמור שיעלה בסולם היה נפוץ מאוד בכתבי-יד של ימי הביניים). במעגל הפנימי הסופר ממשיך עם פסוקים: "ואני בתומי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם. ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". התיבה האחרונה של הפסוק כתובה כבר כחישור הגלגל, ובהמשך באים דברי מזמור נוסף: "ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם".

בדברי תהילים אלה יפה גם לנו לסיים את ההיכרות עם הקולופונים.

 

האוסף הבינלאומי של כתבי יד עבריים דיגיטליים מחכה לכם באתר "כתיב"

 

כתבות נוספות:

שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"

דיואן אַלְחַמְדִּי: כתב יד עתיק ובו גדולי משוררי יהדות תימן

היהודי שנלחם בצנזור האינקוויזיציה