נפשו האפלה של פיטר פן

האם כל השנים האלו הסתירו מאיתנו את אופיו האמיתי של הילד הנצחי?

פיטר פן

כֻּלָּם נָסוֹגוּ מִפָּנָיו וְהִנִּיחוֹ לוֹ לִרְאוֹתָהּ. פִּיטֶר הֵצִיץ בָּהּ שָׁעָה קַלָּה מִתּוֹך אָבְדָּן-עֵצוֹת.
"מֵתָה", מִלְמֵל כְּמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד. "וְאוּלַי פּוֹחֶדֶת מִזֶּה שֶׁהִיא מֵתָה!"
כְּמִין הִרְהוּר צָף וְעָלָה עַתָּה בְּמֹחוֹ לָקוּם וּלְהִסְתַּלֵּק מִמְקוֹם-מַעֲשֵׂה, דֶּרֶך-לֵצִים, עַל מְנָת שֶׁלּא לִרְאוֹתָהּ עוֹד לְעוֹלָם. הַכֹּל הָיוּ שָׂשִׂים לְהִלָווֹת אֵלָיו, אִלּוּ קָם וְנִסְתַּלֵּק לוֹ, אֶלָּא שֶׁנָּשָׂא פִּתְאוֹם עֵינָיו וְרָאָה אֶת הַחֵץ. שְׁלָפוֹ מִלֵּב וֶנְדִי וְהֶעֱבִיר עֵינָיו עַל פְּנֵי כָּל הַחֲבוּרָא.

(תגובת פיטר לגילוי שוונדי נפגעה מחץ, מתוך התרגום של בנימין גלאי לרומן המקורי, הוצאת מחברות לספרות, שנת 1963)

 

בחמישה באפריל 1960 יצא גבר לונדוני בגיל העמידה את בית המלון רויאל קורט, חצה את הכביש בדרכו לכיכר סלואן, ירד במדרגות המוליכות לתחנת הרכבת התחתית הסמוכה והשליך עצמו אל פסי הרכבת.

מרגע שזוהה הקופץ עטו עיתוני הממלכה על הידיעה. לא על עברו של האיש שהיה לאחד המו"לים החשובים של תעשיית הספרים הלונדונית רצו העיתונים לדבר. שמו של הקופץ אל מותו, פיטר דייוויס, נקשר שוב – במותו כמו בחייו – בשם שהעניק לו הסופר והמחזאי הסקוטי ג'ימס מתיו בארי לפני יותר מחמישה עשורים, פיטר פן.

למרות שדייוויס היה בן 63 במותו, סיפר אחד מעיתוני הממלכה לקוראיו באותה רוח דרמטית טיפוסית לידיעות על כל חמשת האחים דיוויס, כי "הילד שמעולם לא התבגר מצא את מותו".  עיתונים אחרים היו מאופקים פחות, ולא בהכרח מדויקים יותר.

את השם שהדביק ג'ימס בארי לפיטר דייוויס לא שכחו העיתונים בבריטניה ובארצות הברית לייחס לו חזרה. את הסלידה האוטומטית של דייוויס מהייחוס מכביד הכתפיים של פיטר פן לא טרחו להזכיר. והסופר, שתפקד כדמות אב לפיטר ולארבעת אחיו, נעשה בחלוף השנים לדמות לא רצויה בביתם של הנערים, שלא כמוהו – דאגו להתבגר משנה לשנה.

מייקל דייוויס, אחד מחמשת האחים שאימץ בארי, מחופש לפיטר פן, אוגוסט 1906. צילום: ג'ימס בארי

כשיכתוב לימים על ילדותו בסקוטלנד ידגיש ג'ימס בארי את העוני שהיה מנת חלקה של המשפחה. ובגיל 6 התרחשה הטרגדיה שתעצב את חייו של בארי: אחיו דויד, בבת עינה של אימו, איבד בגיל 13 את חייו בתאונת סקי.

האח הצעיר ג'ימס היה זה שטיפל באם האבלה, ובמשך השנה שהייתה מרותקת למיטה – מסרבת לקבל אורחים או לגעת במזון שהוגש לה – היה הוא, ג'ימס, מתאמץ לעודד את רוחה בכל דרך שהיא – סיפורים, מעשי-קונדס וכל מה שהעלה במוחו בן השבע. "אני גדל משנה לשנה ודויד נשאר באותו הגיל", אמר הסופר לימים.

בסיום לימודיו באוניברסיטת אדינבורו בשנת 1882 עבר ג'ימס לגור בלונדון. בגני קנזינגטון בלונדון פגש בשנת 1897 את החוליה החסרה בסיפור: שלושה ילדים קטנים – האחים ג'ורג', ג'ק ופיטר (בהמשך הצטרפו עוד שניים) מלווים באומנת, ניגשו תחילה אל פוֹרְטוּס, כלבו של בארי. עד מהרה הפך בעליו של הסן-ברנרד עם הפרווה החומה-לבנה לאטרקציה האמיתית של הילדים. לבד מהתעלולים שהרשימו את חבריו החדשים, ושכללו הרמת גבה אחת ובו-בזמן הנמכת השנייה, הוא אצר בראשו כמות בלתי נגמרת של סיפורים. את מרבית הסיפורים, יגלו כל חמשת האחים בפגישותיהם הבאות עם המבוגר המשונה, חיבר הסופר בעצמו, לא פעם על המקום.

הסיפור שאהבו הילדים יותר מכל לא הכיל בתחילה שודדי ים מזמרים או אינדיאנים אדומי פנים.

ג'ימס מתיו בארי, 1882. צילום: Herbert Rose Barraud

בתחילה כיכבה בסיפור דמות אחת, דמותו של מלך הילדים – ילד נצחי ונבון, צעיר ועתיק ושובב, בן אנוש שמתנהג כמו שדון יער: פיטר פן שקם יום אחד ומגלה שהוא יכול לעוף, רוצה לעוף, עף, כך שבתום מסע של מספר ימים, מגיע פיטר אל Neverever Land. "וכשהוא משתעמם?" אנחנו מנחשים ששאל אחד הילדים. כשהוא משתעמם הוא חוזר פעם בכמה זמן ואוסף איתו ילדים עזובים, או אבודים – תלוי בתרגום שאנחנו קוראים.

ב-1909 עלה על בימות לונדון המחזה "פיטר וונדי", שאותו החל לכתוב בארי כבר ב-1903. ב-1917 יופיע הספר "פיטר פן" בגרסה מקוצרת, וב-1921 בגרסה הסופית. פנים רבות לפיטר פן, ומי שקרא את הרומן המקורי שראה אור בשנת 21', פגש פיטר פן אחר מהפיטר החביב וטוב הלב מהסרט בהפקת דיסני משנת 1953.

בהערכה שמרנית הורג פיטר פן בספר חמש עשרה דמויות העומדות בדרכו. וכשמבקשים הילדים האבודים לחזור עם אימם המאמצת וונדי לעולם המבוגרים, נתקף הילד זעם ובתחילה מסרב לתת לילדים לעזוב. מעט מאוד מזה שרד בסרט של דיסני, והילד הגחמני, הנקמני והאגואיסטי מהספר מתגלה בסרט כילד חמוד שבעיקר אוהב לחלק פקודות. אפילו גורלו של קפטן הוק, שמת מוות איום בידי התנין המתקתק בספר, נותר מעורפל בסוף הסרט.

את הרעיון שרומז אליו הסרט של דיסני, טורח הרומן המלא שכתב בארי להדגים באינספור דוגמות: פיטר פן הוא הילדות האידיאלית – מרתקת, מסעירה, אבל גם מרוכזת בעצמה ובשלה. עולם המבוגרים הוא עולם של פקודות והוראות, של שיעורי בית ושל עבודה מסודרת, של ארוחת בוקר מזינה ושעת שינה קבועה. פיטר פן לא רוצה שום חלק בזה. בהתחשב בכך שהמבוגר האחראי היחיד שאפשר להצביע עליו בארץ לעולם-לא הוא קפטן הוק, פלא שפיטר לא רוצה לגדול להיות כמוהו? רק וונדי ושני אחיה, שזוכרים אהבת אם מהי, חכמים מספיק כדי לחזור אליה בסוף האגדה.

וכאן נשאלת השאלה: עד כמה חושפים התרגומים לעברית את הצדדים האפלים יותר של הסיפור?

 

תרגום בגוף הסרט

ובכן, צריך להפריד: בגזרת הספר העברי זכה פיטר פן לעשרות עיבודים שונים. מקצתם עיבודים חופשיים לילדים שזכר קלוש ביותר לאלימות משולחת הרסן מהרומן המקורי נותר בהם. זהו המקרה של אחד העיבודים המוקדמים ביותר לעברית, שראה אור בתל אביב בשנות השישים של המאה העשרים בהוצאת א. זלקוביץ.

פיטר פן, הוצאת א. זלקוביץ, שנות השישים של המאה הקודמת

קשה לחשוב על דוגמה לעיבוד חופשי יותר מגרסה זו, שבה שמות היוצרים כולם נעדרים. אנו לא יודעים מי תירגם את הספר – אם אכן מדובר בתרגום ולא בעיבוד שבמקורו בעברית, מי מתח את הגבולות ואייר את פיטר פן בדמות ילדה, מי עיבד את הסיפור המקורי לגרסה חדשה זו – שבינה לבין המקור של ג'ימס בארי יש מעט מאוד דמיון. בעיבוד הזה לא נמצא כל זכר לוונדי, לילדים האבודים ואפילו לא לקפטן הוק!

קשה להגיד שמדובר ברשלנות מצד ההפקה. ראשית, מדובר בעיבוד קליל לילדים. לפנינו סיפור מקורותיו של הילד פיטר, שקם יום אחד ומגלה שהוא יכול לעוף. שנית, באותן השנים נהגו להשמיט את מרבית העוסקים בתעשיית הספר העברי: עורכים, מאיירים ולפעמים אפילו מתרגמים.

עושר הדמויות הקיים ברומן המקורי, ולא קיים בעיבוד תמים זה, מסתיר את מה שהיה בארי צריך להוציא החוצה מסיפורו, ושמצא כמו במעשה קסמים את דרכו לעיבוד. ניכר שנעשתה היכרות עם סיפור הרקע של פיטר פן. כולו שם, מוגש בשפה עדינה ולא פוצעת לקוראיה ולשומעיה הרכים של העברית. ועדיין, להסביר מדוע אין זכר לשמו של בארי בספר – זה כבר מעבר לכוחותינו.

סוג אחר של תרגומי פיטר פן הם העיבודים הספרותיים לסרט של דיסני. הוצאת יבנה חתומה על הספר וולט דיסני: פיטר פן שראה אור בישראל של שנת 1974. הגרסה העברית שעיבדה שולמית לפיד עוקבת אחר עלילת הסרט בקיצור נמרץ. ניכר שהיא מופנית גם היא לילדים רכים בשנים.

וולט דיסני: פיטר פן, הוצאת יבנה, 1974

עיבוד נוסף ראה אור בהוצאת ספרי שלגי. מדובר בעיבוד נוסף לסרט. התרגום הזה כבר מתחיל להעביר משהו מהאימה האורבת לכל תושבי ארץ אף-פעם-פעם (בתרגומה של שלומית קדם) – "אוה! בשם אלוקים!" זועקת וונדי ברגע מסוים, טעון חרדת קודש יהודית.

פיטר פן, ספרי שלגי, 1977

בשנת 1963 יכלו ילדי וילדות ישראל לקרוא לראשונה את הרומן המלא בתרגום עברי משובח. תרגומו של הסופר והמשורר בנימין גלאי בהוצאת מחברות לספרות היה ודאי אתגר לרכים שבקוראים, ובהחלט שלא רק להם. כמו בארי לפניו, סירב גלאי להנמיך את שפת התרגום או להדיר ממנה מילים קשות שאינן בשימוש יום-יומי.

העברית שאליה בחר לתרגם גלאי את פיטר פן אינה רק עברית גבוהה, זו עברית מליצית המלאה כרימון באלוזיות מקראיות ופנים-יהודיות. כבר בעמוד הראשון של התרגום קופצת לעין הקורא מילה הנזכרת במקרא, המשמשת בימינו כינוי מקובל לצעיר בעולם הישיבות החרדי והדתי-לאומי – אברך. גלאי מחליף את הג'נטלמנים המרובים שבמקור האנגלי (The many gentlemen), אותם אישים נכבדים המחזרים אחר גברת דרלינג בטרם היא נישאת למר דרלינג, ב"הָאַבְרֵכִים הַמְרֻבִּים".

וכך ארוחת הבוקר היא "פַּת-שַׁחֲרִית", נהר הוא "סמבטיון" ובית ספר הוא "בית רבן".

הכסות המקראית שבה עוטף גלאי את תרגומו (ובכך הוא אינו שונה ממתרגמים אחרים בני דורו, אהרן אמיר ויונתן רטוש) לא הביאה את המתרגם לצנזר את החלקים האלימים שבספר, ונקמת פיטר פן בפיראטים שחטפו את וונדי והילדים ה"עזובים" בתרגומו מפורטת היטב. את הפיראט האפסנאי אד טינט, לצורך המחשה, "פִּיטֶר הִכָּה מַכָּה נֶאֱמָנָה. גּ'וֹן סָגַר יָדוֹ עַל פִּי הַפִּירָט בִּישׁ-הַמַּזָּל וְאָטַם אֶת קוֹל אֶנְקָתוֹ הָאַחֲרוֹן. אֶד נָפַל עַל פָּנָיו. אַרְבָּעָה יְלָדִים חָשׁוּ לְהַחֲזִיק בּוֹ, שֶׁלּא יִשָּׁמַע קוֹל-חֲבָטָה. הִרְמִיזָם פִּיטֶר בְּיָדוֹ וְנִבְלַת הַשּׁוֹדֵד הֻטְּלָה הַמַּיְמָה".

בסוף תרגומו של גלאי סיפק המתרגם מילון "פירוש מילים קשות". בסך הכל שש עשרה מילים בחר גלאי לפרש, כשהראשונה בהן היא ארץ להלן – ראשי תיבות ל'לא היתה ולא נבראה' – השם שהעניק ל-Neverever Land המקורית.

 

פיטר פן, הוצאת מחברות לספרות, 1963

כ-20 שנה מפרסום התרגום של גלאי, הייתה זו אבירמה גולן שתירגמה את האגדה המודרנית לעברית מודרנית יותר. גם בגרסה זו לא צונזרו התקפי הזעם של פיטר, ובשפה העדכנית של גולן נשמעים ההתקפים קשים יותר, גם אם מקראיים פחות: " פִּיטֶר נָעַץ אֶת פִּגְיוֹנוֹ עָמוֹק וְלֹא הֶחֱטִיא. גּ'וֹן הִכָּה בְּיָדָיו עַל פִּיו שֶׁל הַשּׁוֹדֵד בִּישׁ-הַמַּזָּל כְּדֵי לְהַחֲנִיק אֶת חִרְחוּרֵי הַגְּסִיסִה. הַשּׁוֹדֵד נָפַל אַפַּיִם אַרְצָה. אַרְבָּעָה בָּנִים אֲחָזוֹ בּוֹ כְּדֵי לִמְנֹעַ אֶת הַחֲבָטָה. פִּיטֶר נָתַן אוֹת, וְהַנְּבֵלָה הֻשְׁלָכָה מִן הַסִּפּוּן הַיָּמָּה."

ניכר שגולן תירגמה את הספר כאילו נכתב מלכתחילה בעברית, ולא בניסיון להגביה את הלשון יתר על המידה או "לייהד" את הטקסט המקורי. לארץ הפלאים קראה גולן "ארץ אף-פעם-לא".

פיטר פן, הוצאת זמורה ביתן, 1984

ב-2011 ראה אור התרגום העדכני ביותר לפיטר פן במסגרת "הסדרה המוערת" של הוצאת אריה ניר. המתרגמת גילי בר-הלל סמו שיבצה עשרות רבות של הערות והארות בתרגומה – עם תצלומים נהדרים מההפקות המקוריות של המחזה, מפה של ארץ לעולם-לא (כך בתרגומה) וביוגרפיה מפורטת של הסופר ויצירתו. בסוף הספר כללה אף את הסיפור הראשון של בארי שבו הופיע פיטר פן בגני קנזינגטון. בר-הלל סמו מעידה באחרית-הדבר של תרגומה כי מערכת השיקולים שלה דומה לזו של אבירמה גולן: "רציתי שהתרגום ישקף את הרבדים הלשוניים של המקור, אך בו-בזמן, שיהיה נגיש לילדים ישראלים בני-ימינו". עם זאת, הפיתוי היה רב מדי, ואהבתה של המתרגמת לשפתו ה"יפה כל-כך" של גלאי הביאה לכך "שלא התאפקתי ומדי פעם ציטטתי מתרגומו בהערות".

פיטר פן, הוצאת אריה ניר, 2011

העיבודים והתרגומים הרבים של פיטר פן לעברית הם בבואה נאמנה ליצירה המקורית. כפי שראינו, לא כולם עוקבים אחר העלילה המדויקת שטווה בארי, אך לא בכך נאמנותם. לפני ואחרי פרסום הרומן המקורי הופיעו בהסכמת בארי גירסאות פרוזה נוספות לסיפור, שחוברו בידי אנשים אחרים. מדובר בהישג עצום: האגדה המודרנית שרקח ג'ימס בארי מתפקדת כאותן אגדות עממיות שמספרת וונדי לילדים האבודים, אגדות האחים גרים, וכך זכה פיטר פן לגרסאות רבות ושונות – גרסאות רכות לקטנטנים, עיבודים נעימים לסרט ותרגומים לרומן המקורי. רק ברומן פוגשים הקוראים פנים מול פנים פיטר פן אפל: אמיץ מאוד כשהוא בצד שלך, מפחיד מאוד ורצחני כשהוא לא.

 

בונוס לסיום:

בארכיון חיים חפר השמור בספרייה הלאומית כלולים שני תיקים מההצגה העברית הראשונה של פיטר פן שהועלתה בארץ בשנת 1965. כיאה למסורת ההצגה המקורית בלונדון, גם בהצגה זו גילמה שחקנית צעירה את פיטר פן – גילה אלמגור בת ה-26. על תרגום המחזה חתום ניסים אלוני, על תרגום השירים חיים חפר.

גם במקרה הזה, לא מדובר בתרגום ישיר למחזה של בארי. אלוני תירגם את העיבוד האמריקני שנכתב בידי בטי קומדן ואדולף גרין, עם מוזיקה מאת ז'ול שטיין. בבריטניה ובארצות הברית נוהרים גם בימינו הורים וילדים לצפות במחזה פיטר פן המועלה בתקופת חג המולד, אצלנו נוהרים הורים וילדים לצפות בילד השובב בחופשת החנוכה. אגב, בתרגומו של אלוני נקראת ארצו של פיטר פן בשם "ארץ שום מקום".

ממתי התקבע השם "ארץ לעולם לא"? האם בעקבות סדרת הילדים שהיינו מקליטים בכל בוקר שבו שודרה בחינוכית? שאלה ליום אחר.

גילה אלמגור בהצגת פיטר פן, מתוך עיתון למרחב

 

תודה לשולמית הרן על עזרתה בחיבור הכתבה

 

לקריאה נוספת:

אוריאל אופק, מרובינסון עד לובנגולו, הוצאת מסדה, 1973

יהודה אטלס, ילדים גדולים: סופרים אהובים לילדים – חייהם ויצירתם (כרך 1, האנגלים), הוצאת ידיעות אחרונות, 2003

שולמית הרן, על האירוניה ב-Peter Pan לג'יימס בארי: דפוסיה במקור ותרגומה לעברית, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, תשס"ח

שולמית הרן, פיטר פאן ב'לבוש' עברי – ישן מול חדש, עבודת סמיניריון, 2003

זהר שביט, מעשה ילדות: מבוא לפואטיקה של ספרות ילדים, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1996

Andrew Birkin, J.M. Barrie & The Lost Boys: The Love Story that Gave Birth to Peter Pan, Clarkson N. Potter, Inc. , 1973

תערוכה פיטר ופאן במוזיאון ישראל

 

 

כתבות נוספות

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה

ההיסטוריה המעניינת והמוזרה של תרגומי "דון קיחוטה" לעברית

"הספר ייקרא 'הלב' – והוא יהיה ספר חיי"

ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר

מי יפתור את תעלומת לוליינית הקרקס היהודיה?

בסוף המאה ה-19, הופיעה בעיר פינסק נערה צעירה ובפיה סיפור מסמר שיער: אני יהודיה, נחטפתי בידי צוענים ונמכרתי לקרקס

1

העיתונים וכתבי העת הראשונים במזרח אירופה היו בעלי חשיבות רבה: הם היו כר להפצת רעיונות ההשכלה בקרב הקהל היהודי, סייעו בהחייאת השפה העברית, והיו במה רעיונית שעליה התעצבה הציונות. לצד זאת, חיטוט בעיתונים האלה, כפי שניתן לעשות באתר העיתונות העברית ההיסטורית של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת ת"א, נותן הצצה ישירה גם לחיי היום-יום של היהודים באזור, לתרבותם ולסוגיות שעמדו בסדר יומם.

1

בין השאר, ניסו רבים להשתמש בעיתונים הללו, שעברו מיד ליד בקהילות היהודיות, כדי לאתר את קרוביהם שנעלמו. כמעט בכל גיליון בעיתונים הגדולים של התקופה שנפוצו ברוסיה ובפולין, כמו "המגיד" או "הצפירה", הופיעו מודעות המבקשות מידע על בעלים נעלמים, בנים שהיגרו או גיסים שלא יצרו קשר שנתיים. אולם, בקיץ 1890 החלה להיפרש מעל דפי העיתון היומי "המליץ" דרמה שיכולה לפרנס סרט או שניים, דרמה שיש בה הכול: חטיפה, נערה צעירה, סוסים, מכתבים ויהודים.

הכול החל בידיעה שולית מיום חמישי אחד, 26 ביוני, במדור החדשות היומי "מעשים בכל יום". המדור הורכב מידיעות מרחבי האימפריה הרוסית, שאת חלקן סיפקו קוראי העיתון שדיווחו על הנעשה בקהילותיהם. בידיעה תמימה מהעיר פינסק (כיום בבלרוס, אז בפולין הרוסית. חיים ויצמן נולד סמוך לעיר, גולדה מאיר התגוררה שם שנתיים), אדם בשם ישעיהו חיים גרוסברג סיפר על אירוע חריג: בעיר ביקר קרקס נודד, הופיע והלך-חלף לו. חמישה ימים לאחר שעזב הקרקס את העיר, הופיעה ברחובות נערה צעירה שסיפרה סיפור מסמר שיער. לדברי הנערה, היא יהודייה שנחטפה בידי צוענים בגיל ארבע, עד שלאחר כמה שנים שבהן העבידו אותה בפרך – מכרו אותה ללהקת לולייני קרקס. משהגיעה לפינסק, שבה היה רוב יהודי, החליטה להימלט. אולם, למרבה הצער, הנערה לא ידעה לומר מהו שמה ומהו שם הוריה, ועל כן פורסמה ידיעה זו בעיתון בניסיון לאתר את משפחתה. הידיעה עם כל הפרטים כאן:

1

1
"המליץ", 26 ביוני 1890

ידיעה דומה הופיעה גם בעיתון "הצפירה", עוד אחד מהעיתונים היהודיים הגדולים ביותר במזרח אירופה. פרנסי העיר פינסק ביקשו לאתר בדחיפות את משפחתה של הצעירה בכל כוחם – בעיקר משום שוודאי לא יכלו לכלכל אותה לאורך זמן.

1
"הצפירה", 2 ביולי 1890

הפערים בין התאריכים שבהם נשלחו הידיעות למערכת, לבין תאריך פרסומם, ניכרים בחלק מהמקרים. פרקי הזמן הארוכים שנדרשו כדי להעביר מכתבים בדואר ועד שנכנסו לדפוס, ודאי לא הקלו על איתור קרובי המשפחה של הנערה האומללה. פער טראגי כזה הוא ודאי הסיבה לפספוס הגדול של מבצע החיפושים: לאחר פרסום מעט פרטים נוספים שבהם נזכרה נערת הקרקס, כמו שם אביה ושם אחיה, הגיע לגבירי העיר מכתב מווילנה ובו טענה אישה אלמנה כי ייתכן שזוהי בתה. אולם, נערת הקרקס המדוברת כבר נסעה לה למינסק, העיר הגדולה המשמשת כיום בירת בלרוס, כדי להמשיך את החיפושים אחר משפחתה שם.

1
"המליץ", 7 ביולי 1890
1
"המליץ", 14 ביולי 1890

האלמנה מווילנה סיפרה שהיא אלמנתו של רב ששם משפחתו שלוסט. היא גם מסרה כתובת למשלוח מכתבים. אך כאמור, אנשי פינסק נותרו אובדי עצות. רק חודשים ארוכים אחר כך התפרסמה ידיעה נוספת בנושא: בפינסק נתקבל מכתב נוסף לפיו נצפתה נערת הקרקס בשיירת אסירים בעיירה בפלך וורשה  – מרחק של יותר מ-450 קילומטרים משם. מה קרה לה ולהיכן פנתה בחמשת החודשים האלו? לא ידוע.

1
"המליץ", 5 בנובמבר 1890

בידיעה האחרונה על אודות נערת הקרקס החטופה שפורסמה ב-26 בנובמבר (חמישה חודשים אחרי תחילת הפרשה), נחשפים עוד כמה פרטים. האדם שהודיע על מאסרה של הנערה המסכנה הקדיש את יום השישי, ערב שבת קודש, כדי לנסות ולברר עליה פרטים אצל הרשויות הפולניות. הוא קיבל הודעה ברוסית שאותה הוא מסר במכתבו ככתבה וכלשונה. בהודעה נכתב כי הנערה נעצרה ונשלחה לוורשה כבר ב-25 באוגוסט כדי להתייצב במטה המשטרה המחוזית. על פי המכתב היא "חסרת הורים", אך נמסר גם שם, שהוא אולי שמה של נערת הקרקס שלנו: מריה פרידמן.

1

1
"המליץ", 26 בנובמבר 1890

כאן נעלמים לגמרי עקבותיה של נערת הקרקס החטופה, ונותרת רק התעלומה. אחרי שנים בחברת צוענים ולולייני קרקס, אחרי חודשים ארוכים במאסר, מה עלה בגורלה? האם השם שמסרה לרשויות אכן היה שמה האמיתי? והרי סיפרה לאנשי העיר פינסק שאינה זוכרת את שמה. האם סיפור החטיפה אמת או בדיה היה? במשך מאות בשנים הואשמו הצוענים והיהודים גם יחד בחטיפות ילדים למטרות שונות – אך אלו מיתוסים שאינם מבוססים על עובדות מוצקות. והינה, מודפס לפנינו סיפור כזה בדיוק. מי יוכל לפתור את התעלומה? מי ימצא את הנערה? אולי אתם הקוראים תוכלו לשפוך אור על הסיפור הסנסציוני – האם אתם מזהים את הדמויות הפועלות? האם הפרטים מצלצלים בזיכרון? שתפו אותנו אם אתם מכירים סיפורים דומים.

איך הובילה פרשת דרייפוס האנטישמית לכינון הטור דה פראנס

כך תיעלה קבוצה של מתנגדי דרייפוס את הכעס שהרגישה לכינון אחד מאירועי הספורט הפופולריים ביותר בעולם, שהתמקד בהמצאה חדשה: האופניים.

Alfred Dreyfus, stripped of his ranks, La Petite Journal, January 13, 1895. From the National Library’s collections

שלילת דרגותיו של אלפרד דרייפוס, לה פטיט ז'ורנל, 13 בינואר, 1895. מאוספי הספרייה הלאומית

זהו סיפורה של הערת שוליים לשני אירועים מרכזיים בהיסטוריה הצרפתית – פרשת דרייפוס וחניכת מרוץ האופניים הגדול בעולם, הטור דה פראנס – שביוני 1899 הצטלבו דרכיהם – רק לרגע, ובמידה קלה שבקלות.

לאחר תבוסה צורבת במלחמת צרפת-פרוסיה בשנת 1870, התמקדה הרפובליקה השלישית בצרפת בשיקום גאוותה הלאומית – רבנשיזם.

האופניים, שזה מקרוב הומצאו, היו סמל לבריאות, לכושר גופני ולמודרניות, והאובססיה הלאומית לרכיבה על אופניים הובילה בשנות התשעים של המאה התשע עשרה לעריכתם של מירוצי אופניים בכל רחבי המדינה. התיאבון שלא ידע שובע לרכיבה על אופניים הוביל לעלייה ברצון לצרוך דיווחי חדשות בתחום זה, ובד בבד השתמשו יצרני אופניים וציוד היקפי לרכיבה בתקשורת למטרות פרסום. עיתונים מתחרים ייסדו מירוצי אופניים כדי לקדם את עצמם.

במובנים רבים הייתה הרפובליקה השלישית מדינה מתקדמת, אבל נוסף על כך הייתה גם למודת משברים. אחד מן המשברים – שערוריית תעלת פנמה – ליבה התעצמות של רגשות אנטישמיים, מאחר ששני אנשי העסקים במוקד הפרשה היו יהודים גרמנים. הדבר הוביל לעימותים בין תומכי מלוכה לרפובליקנים, ובין קתולים לחילונים – יריבויות שהתמידו גם לאורך פרשת דרייפוס. מידה מסוימת של אמנסיפציה ושל השפעה פוליטית ומסחרית, שמהן נהנו היהודים בכל המאה התשע עשרה, הוסיפו וליבו את הדימוי האנטישמי בדבר קיומו של "לובי יהודי בין-לאומי".

The Trap set for Dreyfus​ "Dreyfus the Martyr", The Graphic London, 1899 National Library of Israel
המלכודת שנטמנה לדרייפוס, "דרייפוס המרטיר", מתוך העיתון הלונדוני דה גראפיק, 1899. מאוספי הספרייה הלאומית

ארבע שנים אחרי הרשעתו המקורית של דרייפוס, שהתבססה על ראיות בדויות, עדיין הוסיפה הסוגייה להכות גלים. אומנם זוהה האשם האמיתי – רב סרן פרדיננד ואלסין אסטרהאזי, אבל עד מהרה נוקה מכל חשד בבית משפט צבאי, שהיה נחוש לתמוך בעמדת הצבא ולהימנע מכל השפלה אפשרית. כשהתפרסם מאמרו של אמיל זולא, "אני מאשים", כבר הייתה המדינה שסועה לשני מחנות נצים, תומכי דרייפוס והמשוכנעים באשמתו.

Emile Zola’s “J’Accuse”
"אני מאשים", מאמרו המפורסם של אמיל זולא בעיתון ל'אורור, ב-3 בינואר, 1898. מאוספי הספרייה הלאומית

ב-16 בפברואר, 1899, לקה נשיא צרפת, פליקס פור, בדימום מוחי, בעודו חבוק בזרועותיה של פילגשו היהודייה, מרגריט שטיינהל. מותו הפתאומי פתח חלון הזדמנויות לתומכיו של דרייפוס, מאחר שאת מקומו תפס אמיל לובה, סנאטור מהצד השמאלי של המפה הפוליטית ומרקע משפחתי צנוע, שנטה מאוד לתמוך במקופחים. לובה היה פופולרי דיו בקרב חברים אחרים באסיפה הלאומית כדי לגבור בנקל על יריבו במירוץ לנשיאות, אבל באומה השסועה הוא לא זכה לפופולריות רבה. הוא נחשב יריבם של המשוכנעים באשמתו של דרייפוס כיוון שתמך בבחינת משפטיהם של דרייפוס ושל אסטרהאזי.

ב-3 ביוני 1899, הפך בית המשפט העליון את החלטת בית הדין הצבאי נגד דרייפוס, והורה לקיים משפט חוזר. ביום המחרת, עת נענה לובה להזמנה לצפות במירוץ סוסים במסלול המירוצים 'אוטיי', הייתה האווירה הציבורית מתוחה מאוד.

Alfred Dreyfus at his Rehabilitation Ceremony
אלפרד דרייפוס בטקס השבת הדרגות שלו, 21 ביולי 1906. מתוך אוסף משפחת דרייפוס בספרייה הלאומית

לא כמו מסלול המירוצים 'לונגשאמפ', שאותו פקדו תדיר בני המעמדות הנמוכים שהיו לליבת התומכים בלובה, היה 'אוטיי' מגרשם של המעמדות העשירים, תומכי המלוכה ומתנגדי הרפובליקה, שהיו ברובם משוכנעים באשמתו של דרייפוס. נוכחותו של לובה במקום נתפשה מתריסה, ועל רקע ההנחיה לקיים משפט חוזר – נאלץ הנשיא להתמודד במקום מול המון זועם. ההפגנה נעשתה אלימה כמעט, ברגע שבו תפס הנשיא את מקומו ביציע. בין העצורים בתגרה היה גם התעשיין האמיד הרוזן ז'ול-אלברט דה דיון.

לרוזן דה דיון הלוחמני היו שני תחומי עניין עיקריים – הנדסה ודו-קרב. בשלב מסוים החברה שלו, 'דה דיון בוטון', הייתה יצרנית הרכב הגדולה בעולם.

פייר גיפארד, עורך העיתון לה ולו (Le Vélo), ביקר את ההפגנה – בדומה לרוב החברה הצרפתית – והזדזע מיחסם המשפיל של האצילים גסי הרוח לנשיא.

מבחינה פוליטית השתייך גיפארד למחנה השמאל והוא ניסח מאמרים חריפים שבהם ביקר את דה דיון ואחרים שסברו שדרייפוס אשם – חרף העובדה שרבים מהם היו מהמפרסמים החשובים בעיתונו. הדיווח של גיפארד על ההפגנה הרתיחו את דה דיון ותעשיינים אחרים כגון גוסטב קלמנט ואדוארד מישלן, שהיה אנטישמי בוטה.

לה ולו, שעסק בפוליטיקה ובספורט, היה עיתון מוביל בעיתוני הספורט, והדבר אפשר לו לגבות מחירים גבוהים על שטחי פרסום. הוא גם קיבל תמיכה כלכלית מיצרנית הרכב 'דארק' (Darracq) – מתחרה של החברות של דה דיון ושל קלמנט.

הביקורת שהשמיע גיפארד בעקבות התקרית ב'אוטיי', הייתה הקש ששבר את גב הגמל. אנשי העסקים הללו, המשוכנעים באשמתו של דרייפוס, היו גם כך מתוסכלים מהמונופול, הלכה למעשה, שלו זכה לה ולו, שגם נתמך בידי יריביהם. דיון ובני בריתו החליטו למשוך את עסקיהם ואת הפרסום שלהם מלה ולו ולייסד עיתון מתחרה משלהם, ל'אוטו-ולו (L’Auto-Velo), בעריכתו של אנרי דגראנז', אדם בעל ניסיון רב בתחום העיתונות ובעולם הרכיבה על אופניים.

L’Auto Velo, the first edition.
ל'אוטו-ולו, המהדורה הראשונה

דה דיון בחר בדגראנז' לעורך העיתון שלו בשל סגנונו הנוקשה, הדעתני והסמכותי. הוא הניח לו לנהל את העיתון, והכתיב הנחיה אחת בלבד: להביא את לה ולו לפשיטת רגל.

ל'אוטו-ולו הושק ב-16 באוקטובר 1900 והודפס על גבי נייר צהוב, כדי לבדל אותו מהנייר הירוק שעליו הודפס לה ולו – החלטה שעתידה הייתה להותיר רושם עמוק.

בנובמבר 1902, כשהעיתון החדש ששינה בינתיים שמו לל'אוטו, התקשה עדיין להגיע לקוראים – הפצתו הייתה תמיד כרבע מזו של לה ולו – קיים דגראנז' ישיבת חירום. בפגישה זו העלה בספונטניות עיתונאי צעיר בשם גאו לפבר, שלכאורה ניסה נואשות להעלות רעיון כלשהו, את רעיון הטור דה פראנס, בתור מיזם לקידום מכירות.

בתחילה נתקל הרעיון בספקנות מצידו של דגראנז', אבל אחרי שנועץ במנהל הכלכלי של העיתון, החליט בינואר 1903 לייסד את המירוץ. למרבה הפתעתו, 'הטור' הנחיל לעיתון הצלחה מיידית, ונתוני ההפצה האמירו מ-25,000 לערך ל-65,000 אחרי המהדורה הראשונה שדיווחה על המירוץ – תוצאות שהיו הרסניות מבחינת לה ולו, שב-1904 חדל מפעילותו.

de_L'Auto
ההכרזה על הטור דה פראנס בל'אוטו

מכאן ואילך נהנה ל'אוטו מרווחים אדירים תודות לטור דה פראנס, וכשהתקיים המירוץ בשנת 1923 כבר נמכר העיתון ב-500,000 עותקים ליום. המכירות הגיעו לנתון שיא של 850,000 בזמן המירוץ של 1933.

דגראנז' המשיך להוביל את העיתון עד מותו בשנת 1940, שגם נקנה אז על-ידי תאגיד גרמני. במהלך המלחמה לא היה העיתון בלתי-אוהד כלפי הנאצים, והדבר אפשר לו להוסיף להתפרסם גם תחת ממשל וישי, אבל אחרי המלחמה הוא נסגר, בדומה לכל שאר הפרסומים שאהדו את הגרמנים. על הריסותיו של ל'אוטו נוסד לאחר מכן עיתון הספורט הצרפתי, שזוכה כיום לפופולריות גדולה, ל'אקיפ (L’Equipe).

כך, במבט לאחור, וכאשר מחברים את הנקודות, אפשר לראות שאלמלא אלפרד דרייפוס והחוויה האנטישמית הקשה שעבר – לא היה נוסד הטור דה פראנס.

בתי קפה פתוחים בשבת… באישור רבני

מסמכים מפראג מהמאה השמונה עשרה מעידים שבתי קפה יהודים פעלו בשבתות באישור ההנהגה הרבנית בעיר

בתי קפה פתוחים בשבת... באישור רבני

משחק דמקה בקפה למבלין, מאת לואי לאופולד בוילי

באמצע המאה השמונה עשרה היו חייה הדתיים של הקהילה היהודית של פראג בשיאם: תשעה בתי כנסת ידועים ועשרות ישיבות פעלו אז ברחבי העיר. אבל דווקא בימים שבהם עסקו חכמיה היהודים של פראג בלימוד תורה נרחב והישיבות התפקעו מתלמידים – החל מוסד אחר לצבור פופולריות: בית הקפה. מעט אחרי שהגיע הקפה למערב אירופה נעשו בתי הקפה פופולריים, ולרוב הציעו ללקוחותיהם מעבר לספל משקה; הם היו אתר לבילוי זמן הפנאי במשחקים ובדיונים על אירועי השעה בחברתם של ידידים וזרים. דרשות רבניות וחיבורי רבנים מהתקופה מתריעים מפני האיום הרוחני שנשקף מבתי הקפה. הסביבה המגוונת ותרבות הפנאי שהציעו בתי העסק הללו זינבה באורח החיים היהודי המסורתי, שכלל פולחן דתי ולימוד.

חרף הפוטנציאל להתנגשות תרבויות, הרשומות מהתקופה ב'פנקס בית הדין' – פרוטוקול בית המשפט הרבני של פראג – מעידות שבימות השבוע נפתחו בעיר בתי קפה יהודיים, ולתדהמתם של קוראים מודרניים – אפילו בשבתות, ונהנו מאישור ההנהגה הרבנית בעיר, כפוף לפיקוח רבני-הלכתי קפדני ומפורט.

'פנקס בית הדין הרבני של קהילת קודש פראג', השמור כיום במוזיאון היהודי בפראג, כתוב בכתב יד והרשומות בו מתעדות את החלטות בית הדין הרבני – אחד המוסדות החשובים בניהול הקהילה היהודית בעיר. ראשיתו של הפנקס, הכתוב בערבובייה של עברית ויידיש, בשנת 1755, הוא שרד את השואה אף שהקהילה שאותה תיעד נמחקה כליל, ומספק עדות חשובה לחיי היום-יום היהודיים באירופה.

A pinkas from 18th century Prague, the National Library collections
פנקס מהעיר הלברשטאדט, מאוספי הספרייה הלאומית. לחצו כדי להגדיל

די במספרים לבדם – שבעה דיונים על בתי קפה בתקופה של חמש עשרה שנה – המופיעים בפנקס בית הדין של פראג, כדי לספר לנו עד כמה בוער ומורכב היה הנושא. הרשומות מעידות על התקדמות מהירה משלילת זכויות והטלת מגבלות חמורות לתמיכה מעוטת-הסתייגויות. נראה שחברי הקהילה אימצו בחפץ לב את תרבות בתי הקפה ולא היה בכוונתם לוותר עליהם. הרשומות בפנקס חושפות גם את סגנון ההנהגה הדתית שאימצו בתי הדין הרבניים בפראג במקרה זה: במקום להתנגד לאופנה תרבותית שאיימה על החיים המסורתיים, החליטו הרבנים לקבל את האופנה החדשה, והדבר סיפק בידם הזדמנות לשלוט במידת ההשפעה שלה על הקהילה ולהכיל אותה, ולשלב את המוסד החדש שקם בחייהם המסורתיים של היהודים

אחד הדיונים הראשונים המופיעים בפנקס, משנת 1757 לערך, מתחיל בנקיטת קו נוקשה: ההעדפה הברורה הייתה שבתי הקפה בתחומי הגטו היהודי יהיו סגורים, ושהאנשים יקדישו עצמם ללימוד תורה. מאחר שהדבר אינו אפשרי, הוחלט שבתי הקפה ייפתחו לשעה אחת בבקרים, אחרי תפילת שחרית בבית הכנסת, ולאחר מכן לשעה נוספת בערב, אחרי תפילת מנחה. נשים כלל לא הורשו להיכנס לבתי הקפה. אשר ליום השבת נכתב בפנקס, "אין להעז ללכת לבית הקפה ולשתות קפה בשבת קודש. עבירה זו תיענש בקנס גדול!"

בעקבות הדיון שלעיל מופיעה בפנקס עוד פסקה, שנוספה ככל הנראה כעבור כמה ימים או שבועות:

עם זאת, בשל יגיעות המלחמה (ככל הנראה הכוונה למצור על הפראג באביב 1757, כחלק ממלחמת שבע השנים), ועניינים אחרים, מחו בפנינו רבים, שאל לנו להיות נוקשים כל כך בעניין… על מנת להתרחק מדרך הרע, בימי שבת קודש אסור יהיה בתכלית להגיע לבתי קפה ולשתות קפה, אבל המעוניינים יכולים לעשות זאת בבתיהם. ובימי השבוע, הביקור בבית הקפה אסור בשעות שבהן מתפללים בבית הכנסת הישן (אלטנשול).

הפסקה הנוספת מפרה משמעותית את האיזון, כאשר היא מתירה ליהודים לבקר בבתי קפה בכל שעות היום למעט בשעות התפילה; רכישת הקפה מותרת גם בימי שבת. נראה שמוכרי הקפה היהודים קיימו סידור, שבמסגרתו שילמו הלקוחות לפני שבת או אחריה, וכך יכלו להכין את הקפה מבלי לחלל את השבת, ואולי נעזרו בגויים לבישול הקפה עצמו. הדאגה העיקרית כאן היא מראית העין בבילוי בבית הקפה בשבת, ולכן לקחת את הקפה לשתייה בבית היא בבחינת פשרה ראויה, אבל גם היא לא החזיקה מעמד לאורך זמן.

The famous bridges over the River Vltava, Prague.
הגשרים המפורסמים מעל לנהר הוולטאבה, פראג

שתי הרשומות הבאות המופיעות בנושא זה בפנקס – מהשנים 1758 ו-1761 – חתומות כל אחת בידי שמונה בעלי בית קפה יהודים. אחד מהם מצהיר שהקפה יימכר בשבת אך ורק עד שעת הצוהריים, ואחר מציין שהקפה יימכר בשבת בלי חלב, ככל הנראה כדי להימנע מהגשת מוצרי חלב ללקוחות שזה עתה אכלו ארוחה בשרית.

רשומה רביעית, משנת 1764, מכריזה:

מיום זה ואילך, בימי שבת ומועד, נאסר כליל על נשים להיכנס לבתי הקפה לשתות קפה. וגם בימות השבוע, משעה שש בערב ואילך, אל לנשים להימצא בבית הקפה…

רשומות אלה מניחות שחרף המגבלות שפורסמו במועדים מוקדמים יותר, נשים אכן נכנסות אל בתי הקפה. יתר על כן, בתי הקפה לא רק מספקים קפה לקחת הביתה בשבת, אלא שלקוחות יושבים ושותים קפה במקום, ובית הדין הרבני רק מנסה להגביל את קהל הלקוחות לגברים בלבד.

ברשומה חמישית, משנת 1774, נכתב:

בעלי בתי הקפה באו בפני הרב ובפני בית הדין הרבני, שהזהירו אותם להקפיד להימנע ממכירת קפה בשבת ובמועד לגויים, בשל האיסור על מסחר בשבת. הם מורשים למכור ליהודים בלבד, למען עונג שבת, מאחר שלא כולם מסוגלים להכין בעצמם את הקפה בביתם.

A pinkas from 18th century Prague, the National Library collections. Click to enlarge.
פנקס מהעיירה צולץ שבפולין, מאוספי הספרייה הלאומית. לחצו כדי להגדיל

מבחינתם של הרבנים בפראג במאה השמונה עשרה, התחרתה אווירת הקלילות והמגע בין התרבויות, שאפיינה את בתי הקפה, בתפישה המסורתית של האווירה הראויה ליום השבת. בית הדין הרבני התאמץ לפיכך להגביל את פעילותם של בתי הקפה היהודים בימי שבת, אבל נחל הצלחה חלקית בלבד. ואולם, ברשומה האחרונה בנושא, העניק בית הדין הרבני של פראג לבתי הקפה היהודיים בעיר חותמת כשרות סופית, וציין שיהודים הפוקדים את בתי הקפה בשבת למעשה ממלאים את הציווי הדתי של עונג שבת. חשיבותו התרבותית הגוברת של הקפה באירופה, מרגע שהחלו לייבא אותו אליה כמה עשורים קודם לכן, מוצאת כעת את ביטויה גם בפנקס; המוצר החדש משולב בשפה ההלכתית, ומוגדר, לראשונה, כ"עונג שבת" – ערך חיובי, שאותו יש לשקול בכובד ראש. בית הקפה ובית הכנסת לא מוכרחים להיות יריבים: בגבולות מסוימים יכולים שניהם להיות חלק מיום שבת מלא משמעות ומהנה בפראג.

בשיתוף הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים, מחזיקה הספרייה הלאומית באוסף הפנקסים הגדול בעולם. באמצעות שיתוף פעולה אקדמי בינלאומי, מבקש אוסף הפנקסים לאתר, לקטלג ולסרוק דיגיטלית את כל פנקסי הרשומות ששרדו מקהילות יהודיות, ולעשותם זמינים לציבור בחינם. השלב הראשון בפרויקט מתמקד בפנקסי הקהל, פנקסיו של גוף השלטון המרכזי בקהילות היהודיות. בעשרים ביוני קיימה הספרייה הלאומית אירוע השקה לאוסף הפנקסים, בהשתתפות מומחים מכל רחבי העולם, ובהם גם הרצאה של מעוז כהנא על בתי הקפה בפראג.

תוכלו לקרוא עוד על הנושא במאמרו של ד"ר מעוז כהנא, "שבת בבית הקפה של קהילת קודש פראג," ציון עח-א (תשע"ג), 5–50, אותו תוכלו לקרוא כאן.

 

אולי תאהבו גם:

'פנקס הקהל' במזרח אירופה: דימוי ומציאות