יומן אישי מירושלים הנצורה

"אני צמא מאוד ואין בבית טיפת מים, עלי לרדת לרחוב, אולי אוכל לשתות משהו, על כן נאלץ אני להפסיק את הכתיבה". הצצה ליומן המצור של מנחם צבי קדרי, תושב העיר העתיקה בזמן מלחמת העצמאות.

יומנו של מנחם צבי קדרי

היום נודע לאוכלוסייה שחזית ירושלים הוכתה במהלומה כבדה חדשה: העיר העתיקה נפלה… המגינים נכנעו לאחר חצי שנה של התנגדות והתגוננות גבורה, כשעמדו מעטים נגד רבים, בלי נשק וציוד מול האויב המצויד יפה. מעניין אמנם, כי מפלת העיר העתיקה לא עשתה רושם מעציב כל-כך על העיר כמו המכות הקשות הקודמות (גוש עציון, שייך ג'ראח וכו'), כאילו היה אפשר להרגיש מין הקלה ונשימה לרווחה: סוף סוף נגמר הדבר, הנשים והטף ניצלו, רוב המגינים נשארו גם כן בחיים, אפילו אם יהיו קצת בשבי; ברוך השם, גם בשביל זה – בערך כך דעת האדם הירושלמי הפשוט.

 

במילים אלה מתאר מנחם צבי קדרי את אחד הרגעים הקשים והמייאשים בקרבות על ירושלים במלחמת העצמאות. קדרי הצעיר, יליד הונגריה, אז בן 23, סטודנט למקרא וללשון באוניברסיטה העברית, ניהל יומן המתאר בפרוטרוט את השתלשלות האירועים במשך כל תקופת המצור על העיר העתיקה. בכתב יד ברור ויפהפה על גבי כרטסות קטנות, ובליווי איורים עדינים, הוא מספק תיאור חי ואותנטי של דעת הקהל בקרב אנשי העיר העתיקה והנצורה, ומתוך הכרטסות שלו קמות לתחייה דמויות ירושלמיות צבעוניות ומרתקות, הנה כמה מהם:

 

בפינת רחוב הרב קוק אני רואה פתאום את הזקן התימני יושב על יד הקיר וקורא בשקידה פלאית בזוהר הקדוש; אצלו לא חל כל שינוי, הוא ישב וקרא כאן לפני המצור, המשיך בשעתו במקום בעת הסכנה, תוך ההפגזה הכבדה ביותר, ומוסיף לשבת פה גם כעת.

לבחורים במעון הסטודנטים שברחוב יפו הייתה כובסת פרטית, אישה כורדית שבאה תמיד לקחת את הכביסה וכעבור יומיים החזירה אותה נקייה ומסודרת יפה. (…) כל פעם שהיא שמעה על נפילת צעירים, לבה כאילו נפל בקרבה. אין לה ילדים, אבל כל צעירי ירושלים שלה הם, והיא מרגישה כאב וצער על אבידת כל אחד מהם… כששאלנו אותה: "מתי תביאי את הכביסה הנקייה", היא ענתה, בהסבה את עינייה כלפי מעלה: "האפשר היום להגיד מתי אבוא? השם יודע אימתי אוכל לבוא". (…) בפעם האחרונה, ימים ספורים לפני הפסקת-האש, היא לקחה את הכביסה, אבל לא הביאה אותה עוד… פגז זדוני פגע בה… בעלה הביא את הלבנים הנקיים שלא זכו להחזרתם בידיה… הרבה היו חלליך ירושלים; כולם במילוי חובתם נפלו, מי בהגנה, מי בעבודה… הלוואי וכיפרו על חטאינו!

(רישום מה-15 ביוני)

 

בשמונה באוגוסט, בזמן ההפוגה השנייה מהקרבות רואה קדרי:

 

ארבעה צעירים מטיילים לפני ברחוב, מגודלי זקן וגם פאות, לבושי קפטן וביבער-היט – מחסידי נטורי קרתא הם יהיו – וראה את הפלא, באמת מחזה מוזר ובלתי רגיל לעין: ידיהם מחזיקות רובים! (…) היאומן כי יסופר? ברחובות ירושלים העיר מתהלכים בחורונים בלבוש החסידים כשהם חמושים רובים ושאר כלי משחית! מי פילל ומי מילל שדבר זה יקום אי פעם?

 

אך מעבר לדמויות, קדרי מיטיב לתאר את ירושלים המטולטלת בין יאוש לתקווה. הוא מספר על העיניים הנשואות למעצמות, על היחס האמביוולנטי ברחוב הירושלמי להצעותיו של המתווך ברנדוט, על תגובותיהן של מדינות ערב, על חלוקת המזון במשורה ועל הציפיה הדרוכה – יותר מאשר ללחם – לעיתונים ולמידע על הנעשה בשאר חלקי הארץ. כך למשל הוא מתאר את מצבו האישי העגום, תוך כדי דיווח על בשורת ההכרזה המגיעה מתל אביב:

 

השבת הזאת הייתה מלאת מאורעות, יום היסטורי בתולדות היהודים: הוכרזה מדינת ישראל ומיד הכירו בה אמריקה ועוד 38 ארצות. אולם, שתי פנים למטבע: צבאות ארצות ערב התחילו בפלישה מכל הכיוונים וכבר יש תוצאות מרות לפלישתם: כמה נקודות יישוב נכבשו על ידם… בגוש עציון נסתיים הקרב כליל. כל הגוש נכבש ולוחמיו נלקחו בשבי. הוי, עמל בן עשר שנים עלה כאן בתוהו! שלוש נקודות של הקיבוץ הדתי, שאליהן היו נשואות עיני הנוער בגולה, נמחו מעל פני המפה… אוי, מה היה לנו! (אני צמא מאוד ואין בבית טיפת מים, עלי לרדת לרחוב, אולי אוכל לשתות משהו, על כן נאלץ אני להפסיק את הכתיבה).

(רישום מה-16 במאי)

 

רישום מתוך היומן של קדרי

 

המצור על העיר העתיקה נמשך עד ה-11 ביוני, במהלכו הייתה מצוקה גדולה של מזון ("מנת הלחם הורדה למאה וחמישים גרם ובעוד כמה ימים תופחת למאה גרם לאיש; מילא, זה ממש רעב, אבל אפשר עוד לסבול!" [6 ביוני]). במהלך ההפוגה השתפר המצב באופן משמעותי ("תמורת העבודה משלמים כל יום ארבעים גרוש וארוחת בוקר וערב. על ידי הסידור הזה זכיתי כבר לאחר יומיים להרחיב את חגורתי וכך אינני יכול להתלונן על רעב." [25 ביוני]).

לא רק מצוקה קיומית ניבטת אלינו מתוך יומנו של קדרי, גם מחשבות על עתידו האישי ועל לימודיו שהופסקו בעטיה של המלחמה. הוא פוקד אסיפות פוליטיות וכנסים תרבותיים, מעסיק את עצמו בענייני לשון ("בצהריים החלטתי לסור הביתה, על-אף סכנת ההרעשה – המציאו כבר מלה חדשה למושג: הפגזה; אכן זוהי הרוח הירושלמית!"), ובין לבין מבקר גם בביתם של מוריו הירושלמים, גרשם שלום, מ"צ סגל ואחרים. אחד הנושאים השוזרים את היומן מקצה לקצה הוא הפער ההולך וגדל בין תל אביב, העיר בה חגגו זה עתה את הכרזת המדינה, לבין ירושלים הנתונה במצור:

 

באמת נראה מהעיתונים, כי בתל אביב יש עוד חיים, למרות הכול. רק היום אסרו על הקהל את היציאה לים; התיאטרונים והקולנוע מציגים כסדרם וכדומה (…) רק בירושלים יושבים זה חודשים במשמר, בחזית. ראשונה לניסיון היא העיר ירושלים, אולי תהיה גם ראשונה לגאולה?!

(רישום מה-9 ביוני)

 

בתל אביב מרוכזים מוסדות המדינה הצעירה וכוחות צה"ל (שעד אתמול היו "ההגנה"), בעוד שירושלים עודנה שומרת אהדה לאנשי המחתרות. קדרי התל אביבי "נתקע" בירושלים עם פרוץ הקרבות, ולאורך כל היומן הוא מתאר את ניסיונות לחזור אל ביתו בתל אביב. גם נטיית לבו עם הרוח התל אביבית, כפי שניתן לראות למשל מהאופן שבו הוא מסקר את אחת הפרשיות המפורסמות – הירי על האנייה אלטלנה:

 

בשדה הפוליטיקה הפנימית יש חדשות מפוצצות: האצ"ל, אשר הצהיר לפני זמן מה על הצטרפותו לשורות ההגנה ועל ציותו המלא למוסדות הממשלה היהודית, הביא אניית נשק בשביל עצמו והתחילו בפירוקה, בכוונה ברורה להפר את ההפוגה (…) המלחמה היא חיים של אנשים אלה, מלחמה לשם מלחמה. סכנה פנימית צפויה חס וחלילה ליישוב מאנשי בליעל ובעלי הלך רוח הרפתקני אלה. (…) אין פלא, שרוב מניינים ובניינים של אצ"ל ולח"י מצטרף מעדות המזרח. ואם כן, מתבאר מאין הקנאות וההתלהבות העיוורת בעד כל מעשיהם, בין טוב ובין רע".

(רישום מה-23 ביוני)

 

היומן האישי של קדרי מסתיים עם יציאתו של לתל אביב ב-18 באוגוסט. עם שוך הקרבות חודשו גם לימודיו באוניברסיטה. קדרי הגיש את עבודת הדוקטור שלו בשנת 1953, בהמשך התמנה למרצה באוניברסיטת בר אילן, ובשנת 1971 לרקטור האוניברסיטה ולחבר האקדמיה ללשון עברית. בשנת 1999 הוענק לו פרס ישראל לחקר הלשון העברית.

 

    "דעת האדם הירושלמי הפשוט"

 

מנחם צבי קדרי נפטר בשנת 2011, ארכיונו האישי הופקד לא מזמן בספרייה הלאומית, והוא כולל, מלבד היומן, גם תעודות מרתקות על פעילות ההצלה המחתרתית בה נטל חלק בהונגריה וברומניה לאחר הפלישה הנאצית, טיוטות של מחקריו, הרצאותיו, וכן תעודות אישיות ומעט התכתבות.

 

יש גם לכם יומן מימי תש"ח? התחלנו באיסוף יומנים אישיים של בני ובנות דור קום המדינה למען הדורות הבאים! כל הפרטים כאן

 

גלו עוד על מלחמת העצמאות: הסיפורים, התמונות, עיתוני התקופה ועוד

ז'ואן מרגריט, משורר קטאלני שר לתל אביב, תרגום: שלמה אביו

"הַמֶּטְרִים הָאֲרוּרִים, הָאַחֲרוֹנִים, הָאֲיֻמִּים, שֶׁיִּשְׁבְּרוּ אֶת לִבְּךָ"

Wall of Glue, שרון רשב"ם פרופ

ענני לובן בתכלת

לִפְעָמִים הַזִּכָּרוֹן כָּל־כָּךְ מִזְדַּכֵּךְ…
מַמָּשׁ כָּמוֹךְ, הֶעְדֵּרֵךְ הוּא אוֹר.
לָכֵן לֹא חִפַּשְׂתִּי שׁוּם נֶחָמָה
זוּלַת אֲחִיזָה בְּחוּט חִיּוּכֵךְ.
כַּיּוֹם, כְּדֵי לֹא לְאַבְּדֵךְ, אֵין צֹרֶךְ
לִקְמֹץ אֶגְרוֹף בְּאוֹתוֹ כֹּחַ
שֶׁקָּמַצְתִּי בְּעֵת מוֹתֵךְ:
אוּלָם זֶה יָבוֹא, הַיּוֹם
מְסֹעַר הָרוּחוֹת שֶׁבּוֹ יֵחָטֵף מִיָּדִי
חוּט עֲפִיפוֹנֵךְ, ז'וֹאָנָה.*

*ז'וֹאָנָה (2001-1970) — בתו של המשורר. למגבלותיה, למחלתה ולמותה הקדיש עשרות שירים.

 

שלום לך, תל אביב

בִּמְבוֹאַת הַמָּלוֹן הַקָּטָן,
שָׁם, עִם שׁוֹעֵר הַלַּיְלָה,
מַמְתִּין לִי נַהַג הַמּוֹנִית —
אֲנִי יוֹצֵא לְצִלְלֵי שַׁחַר בּוֹקֵעַ.
שָׁלוֹם לָכֶם רְחוֹבוֹת תֵּל אָבִיב
כֹּה רֵיקִים בַּשָּׁעוֹת הָאֵלֶּה:
בְּהִירוּת רַצְיוֹנָלִית נְאוֹתָה,
נְחִישׁוּת יְחִידָנִית לָשׁוּב לִהְיוֹת
עַם שֶׁהֶחְלִיט לַחְפֹּן וּלְהַשְׁלִיךְ
אֶת מַפְתְּחוֹת הַבָּתִּים שֶׁמֵּהֶם גֹּרַשְׁתֶּם.
הַמּוֹנִית מְאִיצָה וְהַיְּהוּדִי
הַמָּרוֹקָאִי מְחַפֵּשׂ מוּסִיקָה בָּרַדְיוֹ.
אֲנִי מְחַפֵּשׂ מִלִּים לַפְּרֵדָה הַזֹּאת,
מִלִּים שֶׁיִּתְחַפְּרוּ בֶּעָפָר,
יֵרָקְבוּ לְאִטָּן כְּעָלִים —
לִקְרַאת אָבִיב שֶׁבּוֹא יָבוֹא.
שָׁלוֹם לָכֶם רְחוֹבוֹת תֵּל אָבִיב,
בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר, בְּעוֹדִי חָשׁ שֶׁמִּישֶׁהוּ
מַנִּיחַ אֶבֶן קְטַנָּה עַל קִבְרִי.
חֵרוּתְכֶם הָעִקֶּשֶׁת מְלַוָּה אוֹתִי.

 

כְּתום ארוחת הערב

דּוֹפְקִים בַּדֶּלֶת, אֲנִי נִגָּשׁ לִפְתֹּחַ,
אוּלָם אֵין שָׁם אִישׁ. מְהַרְהֵר
בַּאֲהוּבַי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ. אֵינִי סוֹגֵר.
נָכוֹן לְקַבָּלַת פָּנִים כַּפִּי נִשְׁעֶנֶת
עַל הַדֶּלֶת. הַחַיִּים סְמוּכִים
עַל מַכְאוֹב כְּבַיִת עַל יְסוֹדוֹת.
אֲנִי יוֹדֵעַ בִּשְׁבִיל מִי אֲנִי מִשְׁתַּהֶה
בְּהוֹתִירִי אֲלֻמַּת אוֹר
מְאִירַת פָּנִים לָרְחוֹב הַנָּטוּשׁ.

 

אנשים בשפת הים

מַחֲנָה אֶת רִכְבָּהּ בַּדֶּרֶךְ הַנּוֹשֶׁקֶת לַחוֹל.
יוֹרֶדֶת לְאִטָּהּ. מוֹצִיאָה כִּסֵּא גַּלְגַּלִּים.
מְרִימָה אֶת הַבָּחוּר, מוֹשִׁיבָה וּמְיַשֶּׁרֶת
אֶת רַגְלָיו. מְזִיזָה קְוֻצַּת־שֵׂעָר מִפָּנֶיהָ
וְדוֹחֶפֶת אֶת הַכִּסֵּא לְעֵבֶר הַמַּיִם בְּעוֹדָהּ
מַרְגִּישָׁה אֶת חֲצָאִיתָהּ הַמִּתְבַּדֶּרֶת בָּרוּחַ.
קְרֵבָה לִשְׂפַת הַיָּם בִּנְתִיב לוּחוֹת הָעֵץ
הַמִּסְתַּיֵּם מֶטְרִים סְפוּרִים מֵהַמַּיִם.
בְּקִרְבַת מָקוֹם הַמַּצִּיל נוֹעֵץ עֵינָיו בַּיָּם.
הָאִשָּׁה מְרִימָה אֶת הַבָּחוּר. בְּגַבָּהּ לַיָּם
לוֹפֶתֶת אוֹתוֹ מִתַּחַת לִזְרוֹעוֹתָיו וְגוֹרֶרֶת.
רַגְלָיו חַסְרוֹת הַיֵּשַׁע שׂוֹרְטוֹת זוּג תְּלָמִים
עֲגוּמִים בַּחוֹל. מְבִיאָה קָרוֹב לַגַּלִּים
וּמַנִּיחָה אוֹתוֹ בַּחוֹל. שָׁבָה עַל עִקְּבוֹתֶיהָ
וּמְקָרֶבֶת שִׁמְשִׁיָּה וְאֶת כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִּים.

הַמֶּטְרִים הַסְּפוּרִים הָאֵלֶּה הַחֲסֵרִים תָּמִיד.
הַמֶּטְרִים הָאֲרוּרִים, הָאַחֲרוֹנִים, הָאֲיֻמִּים,
שֶׁיִּשְׁבְּרוּ אֶת לִבְּךָ. לַחוֹלוֹת אֵין אַהֲבָה,
לַשֶּׁמֶשׁ אֵין אַהֲבָה, גַּם לֹא לְלוּחוֹת הָעֵץ,
לְעֵינֵי הַמַּצִּיל אֵין אַהֲבָה. לַיָּם אֵין אַהֲבָה.
הַמֶּטְרִים הָאַחֲרוֹנִים הֵם אַהֲבָתָהּ, בְּדִידוּתָהּ.

 

השירים מתוך הספר 'אותות האהבה', שיראה אור בקרוב בהוצאת קשב לשירה.
ז'ואן מרגריט (1938) הוא אדריכל ומשורר ספרדי קטלאני, חתן הפרס הלאומי לשירה בספרד (2008). בעברית ראו אור ספריו: "מעולם לא ראיתי עצמי יווני" ו-"מבט במראה הפנימית", שניהם בתרגומו של שלמה אביו ובהוצאת קשב לשירה.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 4

אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ


     
     
     
     

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

נומה בני – דרכו האחרונה של שלום עליכם

על שיר הערש הנצחי שכתב שלום עליכם, גדול הסופרים היידים שהלך לעולמו לפני למעלה ממאה שנה

הסופר "שלום עליכם" איננו!
כך זעקו כותרות העיתונים במאי 1916. הידיעה המעציבה הגיעה דרך הטלגרף מיצחק ברקוביץ, חתנו של הסופר:
"שלום עליכם מת ביום י"ג מאי (יום שבת י' אייר) בשעה שבע וחצי בבוקר אחרי מחלה של שבועיים."

כ-200,000 איש ואישה (ויש אף שאומרים שכ-300,000), מספר שלא נראה כמותו קודם לכן, ליוו את גדול כותבי היידיש במסע הלוויה שעבר ברחובות ניו יורק. הוא יצא מהארלם, עבר לאורך כל השדרה החמישית, נכנס אל תוך ה"איסט־סייד", ומשם המשיך אל בית העלמין היהודי ברובע קווינס. לכל אורך הדרך, קוראים ומעריצים שגדלו על סיפוריו באו לשאת קדיש ולהיפרד משלום עליכם שהיה מעין דמות אב עבורם וסימל את העולם היהודי שממנו באו הם, והוריהם שכבר נפטרו. ההלוויה נמשכה חצי יום.

 

מסע הלוויה ההמוני של שלום עליכם עובר ברחוב דילנסי בניו יורק, תמונה מאוסף שבדרון בספרייה, לחצו להגדלה

דרך ארוכה עשה שלום (סלומון) רבינוביץ' מהעיירה פריאסלאב באוקראינה שבה נולד ב-1859 ועד מותו ברובע ברונקס שבניו יורק ב-13.5.1916 בתור הסופר שלום עליכם.

גדול הכותבים היהודיים ההומוריסטיים תיאר את יהודי אירופה המזרחית בעין חומלת ומשועשעת, וידע יפה לצחוק עליהם ועל עצמו. רבים מכירים אותו בזכות ספריו בני האלמוות "טביה החולב", "מוטל בן פייסי החזן", "סטמפניו" ו"מנחם מנדל" שנקראים ומתורגמים עד היום. רק מעטים מכירים אותו בזכות השירים שכתב, ביניהם שיר אחד מיוחד, שיר ערש ושמו "שלאף מיין קינד" – "נומה בני" או "נום ילדי".

נוּם יַלְדִּי זְהַב פַּרְוַיִם
נוּם מַלְאָךְ שֶׁלִּי
אוֹצָרִי יְפֵה עֵינַיִם
נוּמָה עוֹלָלִי

עַל יָדְךָ אִמְּךָ יוֹשֶׁבֶת, שָׁרָה וּבוֹכָה
אֶת אֲשֶׁר אֲנִי חוֹשֶׁבֶת פַּעַם עוֹד תֵּדַע

שלום עליכם חזר לכתוב ביידיש, כמו י. ל. פרץ ומנדלי מוכר ספרים, בתקופה שבה רוב המשכילים העבריים עברו לכתוב עברית. הוא כתב להנאתו מערכונים הומוריסטיים לכתבי עת יידים, והתפרנס ממסחר בניירות ערך. כך היה עד שהסתבך ופשט רגל, מאז החליט לכתוב לפרנסתו וחי במחסור תמידי.

קשיי הפרנסה גרמו לכך שהרבה פעמים נאלץ לצאת לנדודים ולהיפרד ממשפחתו. במסעותיו בתחום המושב ומעבר לו, כתב רשימות לעיתונים ("משוט בארץ ומהתהלך בה"), עבר מעיירה לעיירה ומעיר לעיר וקרא מסיפוריו לפני קהל גדול. הוא השתתף אז גם בערבי שירי עם יהודיים שנקראו "ערבי זמר עממי".

את השיר "נומה בני" כתב שלום עליכם בסגנון רבים משירי הערש הידיים שבהם היה האב רחוק ונעדר מן הבית, כמו שנגזר על שלום עליכם עצמו להיות. הוא ביקש לכתוב שיר שיבטא את רחשי הלב שלו וגם של בני עמו בשיא תקופת ההגירה של יהודי מזרח אירופה אל הארץ המוזהבת – אמריקה. בשיר מלא הגעגועים מספרת אם לבנה על אביו שנסע אל אמריקה שמעבר לים, כדי לבנות עתיד חדש למשפחה.

בְּאָמֶרִיקָה אָבִיךָ
מָה רָחוֹק הוּא, בֵּן
וַאֲנִי כֹּה אֲהַבְתִּיךָ
נוּמָה, יֶלֶד חֵן

שָׁם גַּן עֵדֶן, חֵי שָׁמַיִם, דְּבַשׁ וְתוּפִינִים
כֶּסֶף יֵשׁ שֵׁם, מְלוֹא חָפְנַיִם, גַּם לְדַלְפוֹנִים

 

גם שלום עליכם נסע לאמריקה כדי לבנות עתיד חדש לעצמו ולמשפחתו בארץ המובטחת שאליה עברו רבים מבין קהל הקוראים שלו. תחילה נסע לבדו ב-1905. הוא שהה שם עד 1908, כתב בעיקר לתיאטרון אך לא הצליח להסתגל לחיים החדשים ושב לאירופה.

 

הסופר שלום עליכם, תמונה מאוסף שבדרון בספרייה

ב-1914 חזר לאמריקה, הפעם יחד עם בני משפחתו. כעבור שנה, ב-1915 נפטר בנו ממחלה. כעבור שנה, באביב 1916 נפטר גם שלום עליכם. הוא נקבר בבית הקברות היהודי של רובע קווינס.

השיר "נומה בני" מופיע לראשונה בכתב בספר "שירי עם יהודיים". את הספר כתבו העיתונאים מארק וגינזבורג, שביקשו לאסוף שירי עם ביידיש ולתעד את אוצרות התרבות היהודית על רקע גל הלאומנות במאה ה-19. החומרים לספר הגיעו מאנשים פשוטים ששלחו להם מילים לשירים שזכרו מבית אמא, מהחדר, מהעיירה ומשנים של נדודים וגעגועים. השירים התפרסמו בספר שהיה האנתולוגיה הראשונה לשירי עם ביידיש וראה אור ב-1901. היו בו רק מילים ללא לחנים. בעותק של הספר שנמצא בספרייה, אפשר לראות תיקונים לשיר שהוסיף שלום עליכם בכבודו ובעצמו ובכתב ידו, בין השאר הוא הוסיף בית שלם שנשמט. וחתם בשמו: שלום עליכם.

 

מילות השיר "שלאף מיין קינד" ביידיש מתוך ספרם של מארק וגיזבורג ועם התיקונים שהוסיף שלום עליכם בכתב ידו, אוסף מחלקת המוזיקה בספרייה. לחצו להגדלה

 "נום ילדי" השיר המלא בנוסח העברי שעשה יעקב שבתאי ושר ליאור ייני

 

נוּם יַלְדִּי זְהַב פַּרְוַיִם
נוּם מַלְאָךְ שֶׁלִּי
אוֹצָרִי יְפֵה עֵינַיִם
נוּמָה עוֹלָלִי

עַל יָדְךָ אִמְּךָ יוֹשֶׁבֶת, שָׁרָה וּבוֹכָה
אֶת אֲשֶׁר אֲנִי חוֹשֶׁבֶת פַּעַם עוֹד תֵּדַע

בְּאָמֶרִיקָה אָבִיךָ
מָה רָחוֹק הוּא, בֵּן
וַאֲנִי כֹּה אֲהַבְתִּיךָ
נוּמָה, יֶלֶד חֵן

שָׁם גַּן עֵדֶן, חֵי שָׁמַיִם, דְּבַשׁ וְתוּפִינִים
כֶּסֶף יֵשׁ שֵׁם, מְלוֹא חָפְנַיִם, גַּם לְדַלְפוֹנִים

שָׁם תֹּאכַל חַלָּה שֶׁל סֹלֶת
כָּל יְמֵי הַחֹל
וּמָרָק שֶׁל תַּרְנְגֹלֶת
אוֹ שֶׁל תַּרְנְגוֹל

וּבִרְצוֹת הָאֵל יַגִּיעַ בִּמְהֵרָה מִכְתָּב
כְּמוֹ פִּתְקָה מֵהָרָקִיעַ וְנִשְׂמַח יַחְדָּו

כֶּסֶף הוּא יִשְׁלַח אֵלֵינוּ
וְתַצְלוּם פָּנָיו
וּבְבוֹא הַיּוֹם, אֶת שְׁנֵינוּ
הוּא יִקַּח אֵלָיו

הוּא יוֹשִׁיט לָנוּ יָדַיִם, עַל צַוָּאר יִפֹּל
וַאֲנִי אַשְׁפִּיל עֵינַיִם וְאֶבְכֶּה בְּלִי קוֹל

עַד אֲשֶׁר מִכְתָּב יַגִּיעַ
נוּם מַלְאַךְ שֶׁלִּי
עַד אֲשֶׁר יָבוֹא מוֹשִׁיעַ
נוּמָה גּוֹזָלִי

נוּם יַלְדִּי, זְהַב פַּרְוַיִם
נוּם מַלְאָךְ שֶׁלִּי
אוֹצָרִי, יְפֵה עֵינַיִם
נוּמָה עוֹלָלִי.

 

תודה לד"ר גילה פלם ממחלקת המוזיקה על עזרתה בתחקיר לכתבה
ותודה לחיים לוי על הערותיו

כתבות נוספות:

"בראשית הייתה התשוקה": סיפורה של המשוררת מלכה חפץ-טוזמאן

הסופר שהיה לרחוב

המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים

המכתבים האבודים של הגאוצ'וס היהודים בארגנטינה

 

 

 

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור"

איך כתבה מרים ילן-שטקליס את "דני גיבור" וכיצד מפגש מרגש עם ילדה בספרייה הלאומית שינה את עולמה

מרים ילן-שטקליס בת 7, ולצדה אחיה הגדול. ברלין, 1908. הצילום מתוך "חיים ומלים", ספר הזכרונות של מרים ילן-שטקליס, הוצאת "קרית ספר", 1978

אִמָּא אָמְרָה לִי: דָּנִי,
יַלְדִּי הוּא גִּבּוֹר וְנָבוֹן.
יַלְדִּי לֹא יִבְכֶּה אַף פַּעַם
כְּפֶתִי קָטֹן…

 

למרים ילן-שטקליס לא היו ילדים משלה, אך היא הבינה ללב ילדים כפי שהבינו מעט משוררות ומשוררים. "הסבון בכה מאוד", "הבובה זהבה", "אצו רצו גמדים" וסיפורים ושירים אחרים שכתבה, בהם כמובן, "דני גיבור", מחברים אותנו בן-רגע לילדות שלנו, לשמחה וגם לעצב. אולי זה מפני שילן-שטקליס תמיד זכרה את עצמה בתור ילדה ואולי כי מעולם לא הפסיקה להתבונן על העולם בעיני ילדה.

 

בתמונה: מרים הקטנה ואחיה מוליק בְּנִיקוֹלַיֶב, ליד חופי הים השחור. הצילום מתוך "חיים ומלים", ספר הזכרונות של מרים ילן-שטקליס, הוצאת "קרית ספר", 1978

 

הנחתי את השיר במגרתי, וחסל

מכתב שנמצא בספרייה, שנשלח ממרים ילן-שטקליס אל חוקר הספרות גצל קרסל, שופך אור על הרקע ועל ההשראה לכתיבת השיר "דני גיבור" וגם על האופן שבו מצאה ילן-שטקליס את קולה ואת הדרך לבטא את עצמה בתור כותבת לילדים.

גצל קרסל אסף חומרים לכתיבת לקסיקון לסופרים עבריים. הוא פנה לסופרים, ביניהם מרים ילן-שטקליס, וביקש שישלחו לו את קיצור תולדות חייהם ואת רשימת הפרסומים שלהם. תשובתה של מרים ילן-שטקליס הגיעה בצורת מכתב ארוך, אישי ומרגש שבשל אופיו לא נכנס כמובן ללקסיקון. במכתב בן 29 העמודים, שנכתב בהפסקות במשך חודש ימים, מגוללת ילן-שטקליס את תולדות חייה. היא כותבת בו על ילדותה, על משפחתה, על לימודיה, על חייה האישיים בבגרותה וגם על יצירתה לילדים. בין השורות המסודרות בכתב יד נקי מצאנו את הסיפור מאחורי השיר "דני גיבור", שכתיבתו והתגובות לפרסומו שינו את עולמה של הכותבת, לימים, כלת פרס ישראל הראשונה לספרות ילדים.

 

בתמונה: מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (הספרייה הלאומית) ד"ר קורט וורמן (עומד שני משמאל) בחברת עובדי הספרייה, באחד מחדרי העבודה של מחלקת הקטלוג הלועזי. לצד וורמן נראית הלנה פלאום, ומתחתיה, יושבת ומעיינת בספר המונח על מכונת כתיבה, מרים ילן-שטקליס. צילם: אלפרד ברנהיים, 1949 במשך שלושים שנה עבדה ילן-שטקליס בספרייה בתור מתרגמת משפות סלאביות וספרנית בקטלוג הלועזי.

 

אחזור להתחלת דרכי ואזכיר מעשה אשר השפיע עלי מאד. הלכתי פעם ברחוב, הרהרתי בבעיה: כיצד מבטאים אהבה מהי? הרי אין עוד מילים שבעולם אשר לא השתמשו בהם לצורך זה מאז אדם וחוה. מובן מאליו, אינני יכולה לשחזר את מהלך מחשבותי והרגשותי. על כל פנים, לפתע עלה בזכרוני קטע מאחד ממכתביו של טולסטוי אל סופר צעיר: 'אם רוצה אתה לתאר סוס, תאר אותו כאילו אתה האדם הראשון הרואה את הסוס הראשון בפעם הראשונה בחיים." אמרתי לעצמי: הלא כך רואה ילד את העולם, וכל אשר יש בו. הדבר בא עלי כהתגלות. ובכל זאת טרם הייתי בטוחה בעצמי ובדרכי. המשכתי והלכתי לאן שהלכתי. הלכתי אל רופאת-שניים. ישבתי כמחצית השעה בחדר המתנה וחיברתי את השיר "דני גיבור". השיר מתחיל במילים: "אמא אמרה לי, דני…" כשחזרתי לביתי רשמתי את המילים. קראתי את הכתוב, ולא ידעתי מה לעשות בו. נדמָה לי, שיר זה – ילדים לא יבינו אותו; מבוגרים – מי יבין את הדבר במעטה כה פשוט? הייתי בטוחה: איש לא יבין. הנחתי את השיר במגרתי, וחסל.

 

מתוך מכתבה של מרים ילן-שטקליס אל גצל קרסל. עמוד 22. אוסף גצל קרסל, הספרייה הלאומית

 

עברו שבועות ובא מכתב מיציב (עורך עיתון 'דבר לילדים'): מה את שותקת? שלחתי לו את השיר. השיר נדפס מיד. החוברת יצאה ביום ד', וביום ה' לפני הצהריים, ביושבי ליד שולחן עבודתי שבספריה על הר הצופים, הרגשתי פתאום שמישהו עומד לידי. הייתה זו ילדה כבת תשע: את מרים שטקליס? שאלה. אמרתי: כן. אמרה: אני שלחו אותי כל הילדים מן הכיתה שלנו לומר לך תודה על השיר שלך. מפני שאני מכירה את הדרך, אמא שלי עובדת כאן מן הצד השני של הכביש. שאלתי: איזה שיר? אמרה: דני גיבור.

התבלבלתי והתרגשתי עד שלא ידעתי מה לומר. שאלתי: איזה בית-ספר? אמרה: לילדי עובדים. אמרתי: הנה כמה סוכריות, קחי לך! אמרה: לא, אמא לא מרשה. שלום!  – פנתה והלכה. כעבור רגע נתאוששתי, רצתי אחריה, ומצאתיה ליד תחנת האוטובוס. לקחתי אותה, והלכנו וישבנו תחת עץ בגן האוניברסיטה. שאלתיה: מה מצא חן בעיניך בשיר זה? הסתכלה בי ואמרה בזו הלשון: אנשים רבים כתבו על האהבה, כתבו הרבה. למשל מאפו, אהבת ציון, שלושה כרכים. ואת כתבת על אהבה כל מה שאפשר לומר במעט שורות. ישבתי לפניה כתלמיד לפני רבו.

אז ידעתי שילדים מבינים אותי, וידעתי שמצאתי את הדרך לבטא את עצמי.

 

מתוך מכתבה של מרים ילן-שטקליס אל גצל קרסל. עמוד 23. אוסף גצל קרסל, הספרייה הלאומית

 

מרים ילן שטקליס, כלת פרס ישראל הראשונה לספרות ילדים נפטרה ב-9.5.84, לפני 33 שנים. בשירי ובסיפורי הילדים שלה הצליחה לגעת בנפש ובלב ויצירותיה מפעימות, מרגשות ומנחמות את הקוראים עד עצם היום הזה.

 

אִמָּא אָמְרָה לִי: דָּנִי,
יַלְדִּי הוּא גִּבּוֹר וְנָבוֹן.
יַלְדִּי לֹא יִבְכֶּה אַף פַּעַם
כְּפֶתִי קָטֹן.

אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם.
אֵינֶנִּי תִּינוֹק בַּכְיָן.
זֶה רַק הַדְּמָעוֹת, הַדְּמָעוֹת
הֵן בּוֹכוֹת בְּעַצְמָן.
פֶּרַח נָתַתִּי לְנוּרִית,
קָטָן וְיָפֶה וְכָחֹל.
תַּפּוּחַ נָתַתִּי לְנוּרִית,
נָתַתִּי הַכֹּל.

נוּרִית אָכְלָה הַתַּפּוּחַ,
הַפֶּרַח זָרְקָה בֶּחָצֵר
וְהָלְכָה לָהּ לְשַׂחֵק
עִם יֶלֶד אַחֵר.

אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם,
גִּבּוֹר אֲנִי, לֹא בַּכְיָן!
אַךְ לָמָּה זֶה, אִמָּא, לָמָּה
בּוֹכוֹת הַדְּמָעוֹת בְּעַצְמָן?

 

דני גבור ושירים אחרים / מאת מרים ילן-שטקליס; צירה יעל בן-משה. ירושלים: המחלקה לחנוך ולתרבות לגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, [תשל"ה].

את "דני גיבור" הלחין מקס למפל – נגן עוגב, מנצח מקהלות ותזמורות ומורה באקדמיה למוזיקה בירושלים.

את הסיפור שמאחורי "דני גיבור" גילינו בספרה של יעל דר "דודה של שום איש – קלאסיקה וקלסיקונים בספרות הילדים העברית", הוצאת סל תרבות ארצי ועם עובד, 2014. הלקסיקון של גצל קרסל ראה אור בספרית פועלים ב-1965.

תודה לירון סחיש ממחלקת הארכיונים בספרייה על עזרתו.