פאפא הרצל שולח נשיקות עדינות לבתו

מסע בעקבות גלויות קצרות ומתוקות ששלח חוזה המדינה לבתו הקטנה בדרך לארץ ישראל

הרצל

הרצל וילדיו

ב-12 באוקטובר 1898 יצא חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, למסע אל ארץ ישראל, במטרה להמשיך ולקדם את חזונו: מדינה יהודית לעם היהודי.

לכל אורך המסע, וגם כשכבר הגיע לארץ ישראל, שמר הרצל על קשר עם בני משפחתו והרבה לשלוח להם גלויות ומכתבים. סדרה נדירה ומיוחדת במינה של גלויות שמורה אצלנו בספרייה; גלויות קצרות מהתחנות השונות מהמסע אל בִּתו פאולינה בת ה-8. הטקסט קצר, בכל גלויה משפט אחד או שניים בכתב ידו של הרצל, ועם זאת – שופכות המילים אור על האהבה העצומה של הרצל לבתו ועל הרצון לעדכן אותה שהכול כשורה.

הגלויה הראשונה בסדרה היא מקושטא, הלוא היא איסטנבול. בגלויה מה-15 באוקטובר, 1898 שולח הרצל לבתו פאולינה:

 

"נשיקות עדינות לבתי הענוגה פאולינה מאת אביה הנאמן"הרצל

 

באותו יום כותב הרצל ביומנו:

"עם בודנהיימר (חבר במשלחת שהצטרפה להרצל) דנתי בדרישות שאנו צריכים להעמיד. גבול האזור: מנחל מצרים ועד הנהר פרת. להתנות תקופת מעבר עם מוסדות עצמיים. מושל יהודי לתקופת המעבר. כשתגיע האוכלוסייה (היהודית) באזור מסוים לכדי שני שלישים של כלל התושבים, יהיה המנהל, מבחינה פוליטית, למנהל יהודי".

חמישה ימים אחר כך, ב-20 באוקטובר, כותב הרצל לבתו מהעיר סמירנה, היא עיר הנמל הטורקית איזמיר:

 

"נשיקות עדינות לרוב שלוחות מאסיה הקטנה לבתי הטובה פאולינה, מאביה הנאמן"

הרצל

 

ויום אחר כך, הרצל כבר באתונה ושולח:

 

"נשיקות עדינות מיוון לבתי הענוגה פאולינה מאביה הנאמן"

הרצל

 

המסע נמשך, וב-29 באוקטובר מגיע רגע השיא של הרצל במסעו: הפגישה עם קיסר גרמניה וילהלם השני במקווה ישראל. הרצל קיווה שיסייע לו לקבל מהסולטאן הטורקי את הצ'רטר המיוחד להקמת מדינה יהודית. הבזק ממצלמתו של אחד מחברי המשלחת של הרצל אמור היה ללכוד את הרגע ההיסטורי – אך לצערו של חוזה המדינה הצלם החובבן פספס את רגע השיא…

 

 

יום אחר כך שוב כותב הרצל לפאולינה, הפעם בגלויה שחגגה את ביקורו של הקייזר בירושלים:

 

"לפאולינה הטובה שלי, נשיקות עדינות שלוחות לך מאביך הנאמן בירושלים"

הרצל

 

יום לאחר מכן שולח הרצל גלויה נוספת – הפעם בצירוף תמונה מחברון – ובה הוא כותב:

 

"נשיקות מאביך הנאמן"

הרצל

 

"אם אזכרך בעתיד, ירושלים, לא בהנאה אזכרך", כותב הרצל ביומנו ב-31 לאוקטובר. "המשקעים המעופשים של אלפיים שנות אכזריות, חוסר סובלנות וזוהמה רובצים ברחובות המצחינים. אם נקבל אי פעם את ירושלים, ואם עוד יהיה בידי לחולל דבר מה, אנקה אותה תחילה. כל מה שאינו קודש אפנה, אקים שיכוני עובדים מחוץ לעיר, ארוקן את קני הזוהמה, אהרוס אותם, אשרוף את החורבות שאינן קדושות, ואת הבזארים אעביר למקום אחר. ומתוך שמירה ככל האפשר על סגנון הבנייה הישן, אקים מסביב למקומות הקדושים עיר חדשה נוחה, מאווררת, מתועלת".

תודה לד"ר גיל וייסבלאי ממחלקת הארכיונים על הסיוע בתחקיר ובהכנת הכתבה.

 

עוד תמונות של הרצל, חייו וכתביו תוכלו למצוא פה

גיבור השואה שהפך לראש העיר של הגיהינום

מיקשה דומונקוש, גיבור מלחמה הונגרי שהציל אינספור בני אדם בגטו של בודפשט בימי השואה, עונה למוות בתואנות שווא

centropa_715-537

כיתוב תמונה: מיקשה דומונקוש בחזית האיטלקית בטרנטו, איטליה, 1916. התמונה באדיבות סנטרופה

יותר מארבעים שנה התאמן מיקשה דומונקוש ללא ידיעתו לרגע שבו יזדקקו לו יותר מכול. הוא הפך לגיבור, גיבור הונגרי של ממש, ובדומה לגיבורים רבים כל כך בהיסטוריה של הונגריה, שילם על קורבנו מחיר גבוה.

 

רחוב בבודפשט, הונגריה, בגלויה מתחילת המאה העשרים. באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית

 

דומונקוש נולד בשנת 1890 בעיר ז'אמבק (Zsambek). כשנולד, השתייכה הונגריה לאימפריה האוסטרו-הונגרית, ומיקשה שלט בגרמנית על בוריה. הוא למד בברלין ובשנת 1910, כאשר החלו ראשוני הטרקטורים המסחריים להימכר באירופה, החל לעבוד בחברת 'קטרפילר'.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, העמיד מיקשה את הידע שלו במשאיות ובטרקטורים לשירות האומה. עד מהרה טיפס בסולם הדרגות, מטוראי לסגן משנה ואז לסגן. הוא נפצע מספר פעמים ובכל פעם, אחרי שהחלים – שב וחזר לחזית.

 

מיקשה דומונקוש בתערוכת טרקטורים בבודפשט, הונגריה, 1930. התמונה באדיבות סנטרופה

 

בשנת 1918 נשא מיקשה לאישה את גבריאלה רוז'ה ולזוג נולדו שלושה ילדים: פטר, אישטבן ואנה. אך נישואיהם לא האריכו ימים, וכמה שנים לאחר מכן נשא לאישה את שטפניה סאבּוֹ. הוא שב לעבודתו בחברות טרקטורים והצליח בה עד מאוד.

כשפרץ המשבר הכלכלי העולמי באמריקה בשנת 1929 ולאחר מכן התפשט משם גם לאירופה, ספגה הונגריה פגיעה קשה. ממשלות חדשות שנבחרו בה נראו כנוטות יותר ויותר ימינה. מצב העניינים החריף בשנת 1938, כשחוקים אנטי-יהודים נחקקו בזה אחר זה. מיקשה איבד את מקום עבודתו והיה לסוכן מכירות נודד.

 

אישטבן ופטר, בניו של מיקשה דומונקוש, 1932. התמונה באדיבות סנטרופה

 

כשפלש אדולף היטלר לברית המועצות ב-1941, הוא ציפה מהאיטלקים, הרומנים וההונגרים להצטרף אליו. גם היהודים יצאו למלחמה, בגדודי עבודה לא חמושים. ב-1942 נשלח בנו של מיקשה, פטר, לגדוד עבודה באוקראינה, שם מת והוא רק בן 22. אישטבן נשלח גם הוא לעבודת כפייה בהרים, שם נאלץ לעבוד בפרך בחום היוקד של הקיץ ובסערות החורף.

 

מפת בודפשט, 1942. מתוך אוסף המפות על שם ערן לאור בספרייה הלאומית

 

בשנת 1944 היה מיקשה מובטל. בהיותו יהודי, אסור היה להעסיקו. באחד הימים נפגש עם ראש הקהילה היהודית, שנדור אפלר. אפלר שמע על אודות מיקשה דומונקוש – החייל המעוטר ממלחמת העולם הראשונה. הוא ידע שב-1935 היה מיקשה לסרן במילואים. הוא קיבל את מיקשה לעבודה וזה האחרון החל לארגן משלוחי אספקה ליהודים הצעירים בגדודי עבודות הכפייה. עד מהרה הפך דומונקוש את המוזיאון היהודי למחסן לשמיכות, מזון משומר ותרופות.

ב-19 במארס 1944, כבשו הגרמנים את הונגריה. בכל רחבי המדינה אולצו עד מהרה היהודים לענוד את הטלאי הצהוב. בסיוע הממשלה ההונגרית, הז'נדרמריה והמשטרה ההונגריות, אירגן אדולף אייכמן במהירות את גירושם של 437,000 יהודים מכל המחוזות ומפרבריה של פשט (Pest) ישירות למחנות ההשמדה בפולין הנתונה תחת שליטה גרמנית.

 

סרן מיקשה דומונקוש, 1938. התמונה באדיבות 'קולור פוטו סלון' VI, באדיבות סנטרופה

 

ביולי 1944 הגיע לבודפשט דיפלומט שוודי בשם ראול ולנברג, ועד מהרה החל בהצלת יהודים, על ידי כך שהנפיק עבורם אישורי מעבר מגנים ומאוחר יותר באמצעות שיכונם בבתי מחסה.

כשהחלו כוחות הצבא הסובייטי לסגור על העיר, נשלחו עשרות אלפי יהודים לצעדות המוות, ו-75,000 איש נאלצו להצטופף בגטו דחוק מאוד במרכז בודפשט.

אז הפך מיקשה דומונקוש לאיש שעליו סמכו כולם – הוא הפך לראש העיר דה-פקטו של הגטו – ראש העיר של הגיהינום.

מדי יום ביומו, גם בשעה שחיילים שמרו על הגטו, נהג מיקשה ללבוש את המדים שלו, לצחצח את כפתוריו וללכת לעבודה. הוא נמנה עם הבודדים שהחזיקו באישור לא לענוד את הטלאי הצהוב, ולכן יכל לנוע בחופשיות ברחבי העיר. הוא השתמש בקשריו מהצבא כמיטב יכולתו, ופנה לגורמים שעדיין רחשו כבוד לצבא שאותו שירת בנאמנות כה גדולה. הם נענו לפניותיו, וכשיכלו – הגישו סיוע.

 

אנדרטת ראול ולנברג בבודפשט, הונגריה, 1988. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית

 

הוא הורה לעובדי הקהילה לחלק את מעט המזון שהצליח למצוא. הם הקימו משרדים רפואיים, כדי שרופאים יוכלו לטפל בחולים. הם ייסדו משטרת גטו משלהם, כדי לשמור על הסדר. ולאחר מכן ערכו את הסידורים הנחוצים לקבורת מתים. כל אותה עת, הוסיף ראול ולנברג לחלק מסמכים מזויפים שמצהירים שהיהודים המחזיקים בהם זוכים להגנה שוודית.

הצבא הסובייטי נכנס לבודפשט, וב-18 בינואר 1945 – הגטו שוחרר. המלחמה הותירה את בודפשט הגדולה והמפוארת זרועת הרס. ואז יצא ראול ולנברג לקדם את פני הצבא הסובייטי – ועקבותיו נעלמו.

בין השנים 1945 ועד 1948 חלה התאוששות. מיקשה עבד בקהילה היהודית וזכה להוקרה על כל פועלו לאורך המלחמה, אבל כל מה שראה ועשה גבה ממנו מחיר, ובשנת 1950 פרש מיקשה ממחויבויותיו כשהוא מותש.
בשלב זה הפכה הונגריה – שהיתה בעבר בשר מבשרה של אירופה – למדינה סטליניסטית נוקשה. וככל שהתגברו החיפושים אחר ולנברג, הרגישו הסובייטים את האדמה בוערת תחת רגליהם. באפריל 1953 נעצר מיקשה באישום כוזב על רצח ראול ולנברג. שישה חודשים עינו הקומוניסטים את מיקשה דומונקוש, חייל מעוטר מימי מלחמת העולם הראשונה וגיבור הגטו בבודפשט, כדי שיודה ברצח ולנברג – עד שדבר לא נותר ממנו.

 

מיקשה דומונקוש בטקס קבלת העיטור שלו בפרלמנט בבודפשט בשנת 1947. התמונה צולמה בידי 'פוטופרס', קרויי פאלוש, VIII. רחוב קישפלודי מספר 4, באדיבות סנטרופה

 

בנובמבר 1953, כשהיה ברור שמיקשה נוטה למות, השליכו אותו הסובייטים לבית חולים והוא נפטר זמן קצר לאחר מכן. מיקשה דומונקוש נקבר בשקט בבית הקברות היהודי, ושנתיים לאחר מכן, כשהתקוממו ההונגרים נגד הסובייטים, נקברו גיבורי המהפכה הכושלת ההיא ממש מעברה השני של החומה.

חייו של מיקשה דומונקוש היו קודש לשירות הכלל. הוא היה איש של עקרונות, שהיה נחוש תמיד לעשות את הדבר הנכון – וכשהתהלך מדי יום ברחובות הגטו של בודפשט, חמוש רק במדיו האלגנטיים ובכל אותן מדליות נוצצות, עשה זאת על מנת לבצע את המשימה שהוטלה עליו – המשימה שנולד לבצע.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד תוכלו למצוא פה

כתבות נוספות

אפילו תעודות זהות מזויפות לא יכלו להציל אותן מהנאצים

סיפור אהבה נצחי, שנגדע באבו בשל זוועות השואה

ילדות מרוסקת: זיכרונות מ'ליל הבדולח'

אפילו תעודות זהות מזויפות לא יכלו להציל אותן מהנאצים

רוזה בכר ואחותה, מטילדה, היו מוכנות לנסות הכול כדי להימלט מהנאצים, אבל בסופו של דבר, דווקא תעודות הזהות המזויפות שלהן – הן שהובילו לסופן

Roza Bahar's forged ID. Courtesy of the Historical Archives of Belgrade.

רוזה בכר נולדה ב-15 באוגוסט, 1916, בעיר פרישטינה שבדרום סרביה. היא גדלה עם אחותה הגדולה מטילדה ועם אחיהן, חיים ורחמים. אחרי שסיימה את לימודיה בבית הספר מצאה רוזה עבודה כפקידה. רק מעט פרטים נוספים ידועים על חייה לפני השואה; אין לנו מידע על מי שהייתה, על תחומי העניין שלה או על תחביביה, על חיי החברה שלה וחוויות שעברה – אבל בארכיונים ההיסטוריים בבלגרד שמורים כמה מסמכים שמגוללים את תלאותיה במלחמת העולם השנייה, ואת השתלשלות האירועים שבסופו של דבר הובילו למותה.

הקהילה היהודית בסרביה בת מאות שנים – היא קיימת עוד מימי הרומאים. שנים רבות השתלבו היהודים בהצלחה כאזרחים שווים, ולקחו חלק בכלכלה, בפוליטיקה, בחברה ובתרבות המקומיים, ותרמו רבות להתפתחותה של עיר הבירה, בלגרד.

 

המלך פטר הראשון מסרביה מניח את אבן הפינה לבית הכנסת 'בית ישראל' בבלגרד, 10 במאי 1907. התמונה באדיבות המרכז לאמנות יהודית

 

הקיום היהודי באזור הופרע בפרוץ מלחמת העולם השנייה, והחיים כפי שהיהודים הכירו אותם – הסתיימו. הקהילה היהודית בבלגרד שגשגה והיו בה 12,000 איש, אבל רק כאלף מהם שרדו את זוועות השואה. בראשית 1941 פלשו הגרמנים לסרביה והחלו לפשוט על בתיהם של יהודים ועל בתי העסק שלהם, לפנות דיירים ובעלי בתים יהודים ולהחרים את רכושם. יהודים רבים נורו ונרצחו בהוצאות להורג המוניות שביצעו הגרמנים במסגרת הפשיטות הללו.

 

בית הכנסת 'בית ישראל' בבלגרד שנחרב בהפגזות הגרמנים באפריל 1941. התמונה באדיבות המרכז לאמנות יהודית

 

ממסמכים בתיק תיעוד משטרתי מיוחד שהשתמר בארכיונים ההיסטוריים בבלגרד עולה שבמהלך הפשיטות על הקהילה היהודית בעיר, נתפסו רוזה בכר ואחותה, מטילדה, אחרי שהציגו תיעוד מזויף על שם רוקסנדרה ומילבה זוניץ, בפשיטה על דירתו של אדם בשם רדוייה זוניץ. רדוייה ניסה לגונן על הנשים והציג את רוקסנדרה – כלומר, את רוזה – כארוסתו, אבל מאמציו עלו בתוהו.

כשגילו הגרמנים את תעודות הזהות המזויפות שלהן, נעצרו רוזה ומטילדה בו במקום ונשלחו למחנה הריכוז סיימישטה (Sajmište), אחד מכמה מחנות שפעלו באזור. הן צורפו לאלפי הגברים, הנשים והילדים היהודים שנשלחו למקום מכל רחבי סרביה בסוף 1941 ותחילת 1942.

מחנה הריכוז סיימישטה נבנה על אדמת מתחם יריד התערוכות המוזנח בבלגרד שנועד להציג את ההתקדמות הגדולה בתחומי התעשייה ברחבי אירופה. האסירים שוכנו במבנים מטונפים וסבלו מתנאי מזג אוויר קשים וממחסור במזון. רבים מצאו את מותם ברעב, בהתפרצויות מחלת השפעת וכתוצאה מכוויות קור.

 

מתחם יריד התערוכות סיימישטה, לפני מלחמת העולם השנייה

 

סיימישטה החל לפעול כמחנה השמדה ב-1942, כאשר הוצב במקום תא גזים נייד. אסירים שהתנדבו לעבור למחנה שהתנאים בו כביכול שפירים יותר, הוכנסו לתא הגזים הנייד בתואנת שווא של העברה למחנה האחר, ונקטלו בשאיפת פחמן חד-חמצני רעיל.

 

משאיות גז ניידות, זהות לאלה שבהן השתמשו במחנה הריכוז סיימישטה

 

אחיהן של רוזה ומטילדה, רחמים, שרד את המלחמה ושב לביתו שבפרישטינה. לפי דיווח שהגיש בשנת 1945 מצאו אחיותיו את מותן במחנה סיימישטה. אחיהן חיים שרד גם הוא, ובשנת 1949 עלה לישראל עם אשתו סופיה וילדם.

 

הארכיונים ההיסטוריים בבלגרד

בשנת 1945 הקימה מועצת העיר בלגרד את הארכיונים ההיסטוריים בעיר, במטרה לאסוף, לעבד ולשמור על חומרים השייכים ל-17 מנהלות רובעי העיר. כיום שמורים בארכיונים 13 קילומטרים רצופים של מסמכי ארכיון, המאורגנים ב-2,737 חטיבות ואוספים. בארכיונים ישנם גם אוספים אישיים ומשפחתיים רבים השייכים לאישים בולטים בהיסטוריה הסרבית ולמשפחות חשובות, שהשתתפו כולם ברגעי מפתח בהיסטוריה של הבירה הסרבית.

מקצת החומרים בארכיונים הללו נוצרים עדויות מחיי היום-יום של הקהילה היהודית בבלגרד לאורך מאתיים השנים האחרונות. מסמכים יקרי ערך רבים מספור עוסקים במגוון היבטים בחייהם של חברי הקהילה היהודית במקום – גברים, נשים וילדים בגיל בית ספר.

 

דוגמה מחומרי הארכיון היהודיים בארכיונים ההיסטוריים של בלגרד. זוהי תעודת הזהות של הרב איגנץ רוט מבלגרד, משנת 1941. באדיבות הארכיונים ההיסטוריים של בלגרד

 

בתמיכת המחלקה האירופית של קרן הנדיב רוטשילד, פתחו הארכיונים ההיסטוריים ביוזמה חדשה וחשובה הנושאת את הכותרת "פרויקט האוסף הדיגיטלי היהודי", שמטרתה ליצור מסד נתונים מקוון של חומרי הארכיון היהודיים, תוך שימוש בחומרים השמורים בארכיונים ההיסטוריים של בלגרד הנוגעים לקהילה היהודית ולמורשת היהודית בבלגרד (סרביה).

במסגרת הפרויקט יעובדו 25 אוספי מסמכים, נוסף על מסמכים משישה בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים בבלגרד. בסיום הפרויקט יתורגמו תיאורי הפריטים לאנגלית. כיום מכיל מסד הנתונים הפנימי של הארכיב כ-27,000 רשומות, ועד להשלמת הפרויקט עתידות להיסרק ולעבור שימור דיגיטלי בין 70,000 ל-100,000 רשומות נוספות.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד תוכלו למצוא פה




נחמה ליפשיץ: הזמיר של יהדות הדממה

סיפורה של הזמרת מסורבת העלייה שפעלה לפני ומאחורי הקלעים למען יהודי ברית המועצות

2_715-537-nechama_heb

נחמה ליפשיץ. התמונה באדיבות רוזה ליטאי

נחמה ליפשיץ הייתה זמרת יידיש נודעת, סמל ליהדות הדממה, סמל הציונות, ומסורבת עלייה מפורסמת בברית המועצות, אשר זכתה לעלות ארצה. היא הייתה בין הדמויות הראשיות שתרמו לשמירת הזהות היהודית בברית המועצות. שנתיים אחרי פטירתה מוסרת בתה של ליפשיץ, רוזה ליטאי, את ארכיונה ועזבונה האומנותי של אִמָּהּ (שכולל מכתבים, תעודות, תמונות, שירים ולחנים שנכתבו ביידיש ובעברית בברית המועצות) לספרייה הלאומית בירושלים. בתה חושפת גם אחדות מפעילותיה בחשאי, תוך גילוי אומץ לב למען מדינת ישראל.

נוסף על שימור מילים ותווי מוזיקה של משוררים ומלחינים יהודים והפצתם בקרב קהילות יהודיות בברית המועצות, נהגה נחמה ליפשיץ להעביר סכומי כסף ליהודים נזקקים בכל רחבי ברית המועצות. היא העבירה לשגרירות ישראל במוסקבה לוחות זמנים ומפות של הופועותיה, כך שנציגי השגרירות יוכלו לפגוש יהודים שבאו לקונצרטים שלה בכל מקום. שם הקוד לפעילותה סביב ההופעות היה "המחלקה למוזיקה קלה".

ליפשיץ העבירה גם לשגרירות רשימות על דמויות מפתח בקהילות היהודיות ומידע על קורות היהודים במחוזות השונים של האימפריה הסובייטית. כל הפעילות החשאית שלה ככלל, ומגעיה עם השגרירות בפרט, היו כרוכים בסיכון רב. על דברים פעוטים בהרבה, כמו החזקת ספר לימוד עברית, יהודים נשלחו למחנות עבודה בסיביר לשנים ארוכות.

היא הופיעה בפני קהל יהודי שהיה צמא לרמזים של תרבות יהודית. הקהל היה מחושמל ונרגש משירתה. גם אם רבים לא הבינו את כל המילים, הם קלטו את רמזיה. לעיתים התעטפה במעין צעיף שהזכיר לקהל היהודי טלית.

 

Fig 3_Nehama SSSR 1960s_H
נחמה ליפשיץ על הבמה, ברית המועצות, אמצע שנות ה-1960. התמונה באדיבות רוזה ליטאי

 

הקהל הנרגש נהג להניח זרי פרחים על הבמה. אנשים העבירו פתקים מאחד לשני לכיוון הבמה. היושב בשורה הראשונה העביר לה פתקים ובהם בקשות לשיר מסוים בעברית, והיא נענתה.

ב-1959 הורשתה ליפשיץ לצאת לראשונה מתחומי ברית המועצות לרגל חגיגות ה־100 להולדת שלום עליכם בפריז. ליפשיץ סיפרה שבינה לבין עצמה עברה בה אז מחשבה לערוק למערב, למרות המחויבות שלה לחזור אל משפחתה. לבסוף עמדה בפיתוי ולא ערקה. לדבריה, התקבלה הוראה מראש לשכת הקשר ולפיה היה עליה לחזור, נתנו לה להבין שצריכים אותה שם.

נחמה ליפשיץ מילאה תפקיד מרכזי גם באירועי שמחת תורה ליד בית הכנסת הגדול במוסקבה, מעמד שהיה מיפגן שנתי של יהדות חיה גם בימים שבהם השלטון הסובייטי לא אפשר פעילות יהודית גלויה.

הזמרת גאולה גיל הופיעה ב-1966 עם שני גיטריסטים, במה שנחשב אז להופעה היסטורית של ישראלים בברית המועצות. כשההחלה גאולה גיל לשיר 'אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי' התפרצה פתאום נחמה ליפשיץ אל הבמה והחזיקה אותה בזרועותיה, נצמדה אליה והתייפחה בבכי מזעזע בפני הקהל. גאולה גיל פרצה בבכי גם היא, וגם הקהל בכה איתן. זה היה מעשה גבורה והתרסה חסר תקדים בברית המועצות. מרוב התרגשות לקתה באותו יום נחמה ליפשיץ בהתמוטטות קשה ואושפזה בבית חולים. בישראל רצו שמועות שהיא נאסרה על ידי הקג"ב.

והקג"ב אכן עקב אחריה בהתמדה, ולא רק בהופעותיה אלא גם בדירתה. היו גם הלשנות, מקצתן מיהודים שאולי קיוו לַשָּׁוְא לטובה כלשהי מצד השלטונות. אחד מהם הלשין שהיא מתכתבת עם הארץ, ושעל הרדיו שלה מודבקת תמונה של תל אביב. כשנדרשה להציג רשימה של אלה שעשויים להקים מחדש את התרבות היהודית בברית המועצות, הציגה ליפשיץ רשימה מתוך אלה שהוצאו כבר להורג בידי משטר סטלין.

ב-1969 עלתה לארץ במפתיע. עלייתה עוררה התרגשות עצומה. "הזמיר של יהדות הדממה הגיע לישראל" זעקו הכותרות. מטוס אל-על, שהביא אותה מווינה, טרם כיבה מנועיו וכבר הסתער לעברו קהל רב של קרובי משפחה, מכירים ומעריצים. פחות מחודש לאחר עלייתה נערכה הופעת הבכורה שלה בארץ בחסות ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, ובנוכחות מרבית שרי הממשלה, סופרים, אומנים, עורכי עיתונים וקהל של אלפים אשר רכשו את כל הכרטיסים בתוך חצי יום.

 

Fig 2_Nehama Golda_H
נחמה ליפשיץ וגולדה מאיר. התמונה באדיבות רוזה ליטאי

בעקבות "ירושלים של זהב" שהבקיע את מסך הברזל והגיע בדרך-לא-דרך לידי נחמה ליפשיץ בווילנה, התחיל קשר מכתבים מרגש בין נחמה ליפשיץ בברית המועצות לנעמי שמר בישראל. נחמה ליפשיץ כתבה תחילה בעברית, אחר כך עברה ליידיש. נעמי שמר שמרה את כל המכתבים, המעטפות והגלויות מברית המועצות. המכתבים שנחמה ליפשיץ קיבלה מנעמי שמר אינם בנמצא לדאבוננו. לפני היציאה מברית המועצות, היא ידעה שאנשי הקג"ב יחפשו במטען שלה. ואכן חיפשו היטב. גילוי של מכתבים בעברית עלול היה לשנות את יעד היציאה, במקום וינה בדרך לישראל-סיביר.

מתוך ידיעה שכל המכתבים מאת ואל נחמה ליפשיץ נקראו בידי הצנזורה של הקג"ב, המכתבים נכתבו בלשון פיוטית עם רמזים. השתיים קוראות אחת לרְעוּתָהּ 'אחותי' למרות שלא נפגשו עד ליציאת נחמה ליפשיץ את ברית המועצות. הן שמרו על קשר גם לאחר עלייתה לארץ של ליפשיץ. נעמי שמר נפטרה ב-2004. בשנת 2010 מסרה משפחתה של שמר את ארכיונה (כולל מכתבי נחמה ליפשיץ) ועזבונה האומנותי לספרייה הלאומית בירושלים.

ב-6/2/1968 נחמה ליפשיץ כתבה לנעמי שמר: "אחותי נעמי היקרה! אם ירצה השם ויתן לי כוחות לשיר למאזיניי את 'ירושלים של זהב' יהיה יום טוב לכולנו. זה יהיה כרוח אביב בחורפנו הקר".

ב-8/6/1968 נחמה ליפשיץ כתבה לנעמי שמר: "וילנה היא יפה ומחודשת. אין זכר לאותה וילנה עתיקה שאת זוכרת אותה. היער בפּאָנאַר ניצב בשתיקתו האיומה. ועצי האורן הנהדרים ניצבים באבלם הדומם. להכיר את וילנה הקודמת אין כל אפשרות…"

 

Fig 6_Noemi Shemer 60th
נעמי שמר שרה באירוע מיוחד שהתקיים ב-1987 בירושלים לרגל יום הולדתה ה-60 של נחמה ליפשיץ תחת שרביטו של המנצח יצחק "זיקו" גריציאני. התמונה באדיבות רוזה ליטאי

בארץ, בעקבות הידרדרות במצבה הבריאותי, עשתה ליפשיץ הסבה מקצועית ולמדה ארכיונאות וספרנות בבר-אילן. לאחר לימודיה עבדה בספרייה למוסיקה בתל אביב ושם התקדמה לתפקיד המנהלת. אחרי פרישתה הקימה את הסדנה לשירה אומנותית ביידיש הנקראת על שמה.

 

(המאמר המלא פורסם לראשונה בכתב העת סגולה).