כך נולד השיר "פטיש מסמר"

"פטיש, מסמר ניקח מהר. סוכה לבנות, בנים ובנות" - הסיפור מאחורי השיר והלחן שאי אפשר לדמיין את החג בלעדיהם

מימין: טיוטת השיר "בונים סוכה". משמאל: ציור מתוך "דבר לילדים", 25.9.1947

יש בהם, בשירים, ואם לדייק במוזיקה בכלל, תכונה ייחודית שמאפשרת החייאת זיכרון והפיכתו למציאות עכשווית ממשית. זִמַרְתַ שיר שנהגו לשיר לך בילדותך ולרגע תחוש עצמך ילד בשנית. ב"רשת זכרונות" חגי תשרי שזורים שירי ילדים שונים שרבים נחשפו אליהם בילדותם. כזה הוא השיר "בונים סוכה" או בשמו המוכר יותר "פטיש מסמר".

"פַּטִּישׁ מַסְמֵר / נִקַּח מַהֵר / סֻכָּה לִבְנוֹת / בָּנִים וּבָנוֹת / לַ לַ לַ לַ", מזמרים ילדים רבים, אולם מי הם "הוריו" של השיר? מי כתב את מילותיו ומי אחראי ללחנו?

את מילות השיר "בונים סוכה" כתב עמנואל הרוסי. עמנואל הרוסי (נובוגרבלסקי) (1979-1903), נולד בעיר ניקולייב שברוסיה. בשנותיו הראשונות למד ב"חדר" מסורתי ובו בזמן דאג אביו ללמדו עברית בהגייה ספרדית. בהמשך עלה ארצה כפעיל ציוני, התיישב בחיפה והחל לעבוד ב"מקוה ישראל". עוד בילדותו החל הרוסי לכתוב ובגיל שש אף פגש במשורר חיים נחמן ביאליק. בשלהי שנות העשרים ותחילת שנות השלושים של המאה הקודמת נטל חלק בפעילות תיאטרון "המטאטא", שם גם פורסמו חלק מלהיטיו "דודה הגידו לנו כן", "המנון לתוצרת הארץ" ועוד.

ומה באשר ללחן? או שמא נכון יותר ללחנים? הלחן המוכר והידוע לשיר נכתב בידי המלחין נחום נרדי (1901-1977). נרדי, יליד קייב, מלחין, מעבד ופסנתרן חיבר לחנים לשירים רבים ("שנה טובה", "אני פורים", "השפן הקטן", "מי יבנה בית", "יש לי גן" ועוד רבים אחרים). כשרונו המוזיקלי ניכר כבר מילדות ובגיל צעיר החל לנגן בפסנתר. בשנת 1923 עלה ארצה ושימש כפסנתרן מבצע. בהמשך פגש בזמרת ברכה צפירה ומספר שנים לאחר מכן נישאו השניים ונולדה בתם הזמרת נעמה נרדי. בהקלטה משנת 1953 נשמעת נעמה נרדי מלווה בנגינת אביה שרה את השיר "זמר לסוכות".

 

"זמר לסוכות", אוסף תקליטי קול ישראל (K-05178-01-A-02)

 

לפני שנים בודדות במהלך סידור וקטלוג אוסף המלחין מרדכי זעירא נמצא שיר בכתב ידו של זעירא וכותרתו "בוֹנִים סֻכָּה". השיר פותח במילים "פַּטִּישׁ מַסְמֵר / נִקַּח מַהֵר / קְרָשִים נִקַּח / קְנֵה סוּף לַסְּכָךְ". על גבי כתב היד הופיע הכיתוב "המנגינה מאת מ. זעירא" ובחלקו העליון של הדף נוספה הערת ביצוע "בשמחה אך לא מהר". זהות כותב המילים נותרה עלומה.

 

"בונים סוכה", ארכיון מרדכי זעירא (MUS 0112 A 041), הספרייה הלאומית

 

כדי לנסות ולאתר את מחבר השיר פניתי לכרטסת "אתחלתאות" אוסף מאיר נוי לזמר העברי שמצויה במחלקת המוזיקה שבספרייה. בסעיף ההערות נוספה הערה בדיו אדומה שמפנה לשני מקורות בהם אמור להופיע השיר: המקור הראשון הוא השירון "ילדים שרים" משנת תרצ"ט (1939) והמקור השני הוא מוסף "דבר לילדים" משנת תרצ"ג (1932). בסמוך למקור הראשון הופיע השם "מ. בייגל?" וקו אדום אלכסוני נמתח על גביו.

 

כרטיס השיר "בונים סכה", כרטסת יסוד, אוסף מאיר נוי לזמר העברי

 

פניתי אל המקור הראשון, ואכן בעמוד מס' 1 של החוברת הופיע השיר "בונים סכה" בלחן מרדכי זעירא למילים מאת מ. בייגל. מי הוא "מ. בייגל" האלמוני? ומדוע מתח החוקר והאספן מאיר נוי קו אדום על שמו? האם מדובר בגרסה שונה של השיר שהלחין נחום נרדי? ואם אכן מדובר באותו השיר, איזה מבין הלחנים הולחן קודם? בחוברת "שירי ילדים: ראש השנה סכות" של שירים מאת נחום נרדי שיצאה לאור בשנת 1960 נוספה הערה בסמוך לשיר "@copyright 1930 by composer", האם ניתן להסיק מכך שהלחן הראשון שייך למלחין נחום נרדי? תשובות לשאלות אלו שיערתי שאמצא אצל חוקר הזמר העברי אליהו הכהן.

"את השיר 'בונים סוכה' חיבר עמנואל הרוסי בשנת 1932 ומסרו להלחנה למרדכי זעירא, שהלחינו מיד. השיר פורסם בנספח 'מוסף לילדים' של העיתון 'דבר' מיום י"ד תשרי תרצ"ג, 14 באוקטובר 1932. אני מצרף בזה סריקה של ההדפסה הראשונה של השיר בעיתון, השמורה אצלי [נראה שתווי השיר הועתקו במדויק מכתב היד, אפילו הוראת הביצוע הועתקה בשגיאה קלה "בשמחה אך לה למהר". ת.ז.]. בעיתון לא נכתב שם המחבר, אך על קטע העיתון הוספתי בעיפרון את שמו.

 

"בונים סוכה" מתוך נספח מוסף לילדים של העיתון "דבר", י"ד תשרי תרצ"ג, 14 באוקטובר 1932

"כעבור שנים אחדות, אי שם בשנות השלושים, הלחין נחום נרדי מנגינה נוספת לשיר. לצורך ההתאמה ללחן ערך שינויים קלים במילים וייתכן שנעזר בגיסו מ. בייגל, הוא המחנך משה אביגל. ייחוס המילים לאביגל זו טעות. ייתכן שמתוך שאביגל חיבר מילים לשירי ילדים אחדים של נרדי, ומתוך שבפרסום של התווים ב'דבר' לא צוין שם המחבר, הניחו שמדובר באביגל, אך המחבר הוא עמנואל הרוסי, חד משמעית.

השיר בלחן נרדי נדפס לראשונה בחוברת של נחום נרדי '18 שירים' שיצאה בשנת תרצ"ט, וכותרת המשנה שלה הייתה: 'מוגש למשתתפי סמינריון הקיץ של מורי 'המרכז לחינוך' שנערך בראשית חופש תרצ"ט בתל אביב'. הכיתוב Copyright 1930 אינו נכון. בשנה זו טרם נכתבו המילים.

 

טיוטה של מילות השיר "בונים סוכה", אוסף עמנואל הרוסי, הספרייה הלאומית

מהו סוד הצלחתה של יצירה? מדוע נבחר לחן אחד על פני אחר ומדוע שפר מזלו? נראה ששאלות אלו יוותרו בעינם באשר תהליך היצירה הוא תהליך עלום ובלתי מפוענח. דבר אחד ברור, שיר שמושר למעלה משמונים שנה ראוי לו שימשיך להזדמר עוד שנים רבות.

לתרגם את ההוביט בשבי

השנה היא 1970 ועשרת השבויים הישראליים של מלחמת ההתשה מנצלים את זמנם הפנוי למלאכה משונה: תרגום הספר הראשון של ג'.ר.ר טולקין לעברית

ליל הסדר תשל"ב בשבי המצרי. עשרת שבויי ישראל במצרים מסובים לשולחן ערוך לסדר פסח בחדר המעצר בכלא 'עבאסייה'. בראש השולחן מי שהיה רבה הראשי של הקהילה היהודית בקאהיר, הרב דואק, שעזב את מצרים בראשית שנת 1972. לימינו של הרב דואק: דן אבידן, מרדכי בבלר, אבינועם קלדס, דוד לוי, עמוס לויטוב. לשמאלו: רמי הרפז, מרדכי כהן, מנחם עיני, יצחק פיר, עמוס זמיר. ברקע, מאחורי גבו של הרב דואק, הספרייה העברית של השבויים במצרים. את המדפים בנו הבחורים בעצמם.

"בחור באדמה גר לו הוביט. לא חור מזוהם וטחוב, המלא שלשולים וריחות שופכין, גם לא מחילה חשופה חסרת כל ריהוט לשבת עליו, או דבר-מאכל לטעום ממנו. מחילה של הוביט היתה זו ופירושו-של-דבר – נוחיות."

(פתיחת הספר "הוביט" בתרגום הטייסים וחבריהם לשבי)

 

כל מי ששמע משהו על טולקין ועלילות הפנטזיה גדושות הקרבות, ההיסטוריה הענפה והמומצאת והאקשן הסוחף שנמצא בספריו, יגש בוודאי אל ספר ההרפתקאות הראשון שחיבר הבלשן והסופר האנגלי "הוביט או לשם ובחזרה". בספר זה בוודאי ימצא הקורא קרבות והרפתקאות, אך בניגוד לטרילוגיית שר הטבעות, בהוביט נמצא גם ספר ילדים חביב ומענג.

ספר שבכוחו לרתק ולהנעים את חייהם של קוראיו (ומתרגמיו) גם בנוראיים שבזמנים.

זהו לא סיפור חיבורו של הספר, אלא סיפור אחד מתרגומיו לעברית: סיפורה של המהדורה המיוחדת "בתרגומם של טייסי חיל האוויר וחבריהם בשבי המצרי בכלא עבסייה, קהיר (1973-1970)", אשר נפלו בשבי במהלך מלחמת ההתשה.

 

סיפור קורותיו של יצור מוזר וחביב

גם למצב הנורא אליו נקלעו עשרת השבויים שנדחסו לתא אחד בכלא עבסייה שבמצרים, לאחר שעברו (ועוד יעברו) שורת חקירות ועינויים היה פן חיובי, אור קטנטן ומהבהב בקצה המנהרה. ראשית, אחרי מספר חודשים שהושמו בתאים נפרדים ומרוחקים, הורשו השבויים להצטופף בתא אחד ולהתנחם בחברת ישראלים נוספים הנמצאים במצבם. שנית, העובדה שלא כל השבויים שלטו בשפה האנגלית בצורה מספקת התגלתה כמהותית להמשך שהותם בשבי.

לא כל יושבי התא הצליחו ליהנות מהמתנה שקיבל יצחק פיר, אחד מארבעת הטייסים שבשבי, מאחיו שבארה"ב. היה זה "ספר בכריכה רכה ובו סיפור קורותיו של יצור מוזר וחביב, שוחר-שלום וחיים טובים ונוחים שנקלע כמעט בעל-כרחו להרפתקאות מסמרות-שיער במלחמה למען עולם שלו וירוק יותר" (מתוך פתח הדבר של הספר הוביט בתרגום טייסי חיל האוויר).

ארבעת הטייסים שבתא – אבינועם קלדס, רמי הרפז, מנחם עיני ויצחק פיר, החליטו "לתרגם עבור המתקשים את ה'הוביט'". תחילה תרגמו הטייסים מילים וביטויים ספציפיים. מהר מאוד, משנוכחו שהמלאכה משכיחה מהם את מציאות החיים בשבי, מצאו את עצמם עובדים יום יום, במשך שעות ארוכות, על תרגום היצירה כולה.

העבודה התנהלה בזוגות – אחד קורא את הטקסט באנגלית ומתרגם בו במקום לעברית. תפקידו של בן זוגו הוא להפוך את התרגום העברי למלוטש יותר ולראוי יותר לרמה הגבוהה שבה כתב טולקין עצמו. השירים הרבים המופיעים בספר התגלו כאגוז קשה יותר לפיצוח, וכדי לתרגם אותם נעזרו הארבעה בשאר חבריהם לתא הדחוס. לימים סיפרו כי "בעניין השירים בספר קצת נכשלנו". למעשה, התרגום נוצר מתוך ידיעה ברורה שהם אינם מתרגמים מקצועיים, אך בנסיבות הנוכחיות תרגום לא מקצועי – יספיק. ארבעה חודשים ארכה המלאכה כולה. ספק אם האמינו שהתרגום שהם שוקדים עליו יזכה לחשיפה מעבר לכותלי התא בו נדחסו עשרת השבויים.

 

'הוביט', תרגום הטייסים וחבריהם לשבי. מעניין שה' הידיעה נמחקה מהכותרת של הספר, וכך גם כותרת המשנה 'או לשם ובחזרה'. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

הם שוחררו מהשבי רק לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהם נושאים עותק משומש של ההוביט, ולצידו – שבע מחברות עמוסות. בשנת 1977 התפרסם התרגום העברי של הטייסים וחבריהם לתא בהוצאת זמורה-ביתן ובמימון חיל האוויר.

 

המילים הראשונות של השבויים הישראלים עם חזרתם ארצה. מתוך כתבה בעיתון מעריב שהתפרסמה ב-18 בנובמבר 1973

 

נכון להיום תורגם ההוביט שלוש פעמים. שנה לפני הוצאת תרגום הטייסים וחבריהם לשבי יצא התרגום של משה הנעמי בהוצאת זמורה-ביתן מודן. לקראת צאת החלק הראשון בטרילוגיית ההוביט שביים פיטר ג'קסון יצא תרגום נוסף מאת יעל אכמון, גם הפעם בהוצאת זמורה-ביתן. תרגום הטייסים וחבריהם נחשב לתרגום הפחות טוב מבין השלושה, אך זה התרגום שעליו גדלתי, ולו אני שומר חסד נעורים ממושקפים, עתירי הורמונים וחיבה לפנטסטי.

 

https://www.youtube.com/watch?v=gHzdmhLyTAA

 

פרופ' עמיה ליבליך תיעדה את סיפור נפילתם וחייהם של עשרת השבויים הישראלי במצרים בספר "חוץ מציפורים", שיצא לאור בהוצאת שוקן בשנת 1989.

***

כתבות נוספות:

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה




"לֹא יָדַע אִישׁ מִי הִיא" – שלוש גרסאות לביאליק

וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם אוֹ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה – וְכָל הַבַּחוּרִים כַּפָּרַת שְׂרוֹךְ נַעֲלָהּ.

חיים נחמן ביאליק, 1923

חיים נחמן ביאליק

לֹא יָדַע אִישׁ מִי הִיא

לֹא יָדַע אִישׁ מִי הִיא,
מֵאַיִן וּלְאַיִן –
וַיְהִי אַךְ נִגְלָתָה –
וַתִּצַּת כָּל-עָיִן.

מֵאֶרֶץ נָכְרִיָּה,
מִמְּדִינָה רְחוֹקָה
הִיא בָאָה כַּצִּפּוֹר
עִם גִּילָה וּצְחוֹקָהּ.

עַלִּיזָה וּפְזִיזָה
וּמְאִירָה וּשְׂמֵחָה –
וְכָל-הָעֲיָרָה
נִתְבַּשְּׂמָה מֵרֵיחָהּ.

וְכָל-הַמַּחֲבֹאִים
בַּחֹרְשָׁה הַיְרֹקָה
נִתְמַלְאוּ שְׂשׂוֹנָהּ,
צְלִיל קוֹלָהּ וּצְחוֹקָהּ.

וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם
אוֹ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה –
וְכָל הַבַּחוּרִים
כַּפָּרַת שְׂרוֹךְ נַעֲלָהּ.

וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם
אוֹ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה –
הִתְחִילוּ הַקְּטָטוֹת
בֵּין אִשָּׁה וּבַעְלָהּ.

וְחֶרֶשׁ הִתְלַחֲשׁוּ
הַסּוֹרְגוֹת פֻּזְמָקָן,
וּזְקֵנִים מְצַיְּצִים,
מִתְגָּרְדִים בַּזָּקָן.

וְאָבוֹת וְאִמּוֹת
לֹא-יָשְׁנוּ בַלֵּילוֹת,
כִּי תָעוּ חַתְנֵיהֶם
בְּסִמְטוֹת אֲפֵלוֹת.

וּבְיוֹם בָּהִיר אֶחָד –
וְהִיא נֶעֱלָמָה –
לֹא-יָדַע אִישׁ אָנֶה,
לֹא-הֵבִין אִישׁ לָמָּה?

הִיא פָרְחָה כִפְרֹחַ
הַזָּמִיר מִיָּעַר –
וְאִישׁ טֶרֶם פִּלֵּל,
וְאִישׁ טֶרֶם שָׁעַר.

וַיִדֹּם הַצְּחוֹק,
וַתִּתְעַגֵּם הַחֹרְשָׁה,
אֵין נִכְנָס בְּעָבְיָהּ,
אֵין פֹּקְדָהּ, אֵין דֹּרְשָׁהּ.

וַיָּבֹא יוֹם סַגְרִיר,
וְשֵׁנִי, וּשְׁלִישִׁי,
וַתִּכְבֶּה כָל-עַיִן,
וַיְהִי עֶצֶב חֲרִישִׁי.

לָעֶרֶב שָׁב בָּחוּר
בִּזְמַנּוֹ הַבַּיְתָה,
וְכַלָּה עֲלוּבָה
לַחֲתָנָהּ נִתְפַּיְּסָה.

וְאַבְרְכִים יוֹשְׁבִים
עִם נְשֵׁיהֶם וּמְפַהֲקִים,
וְכֻלָּן מַחֲמַדִּים
וְכֻלָּן מַמְתַּקִּים.

וַתִּשְׁבֹּת צָהֳלָה
מִסִּמְטוֹת אֲפֵלוֹת,
וְאָבוֹת וְאִמּוֹת
יְשֵׁנִים בַּלֵּילוֹת.

בַּבָּתִּים אֵין פֶּרֶץ,
בָּרְחוֹבוֹת אֵין הָמוֹן,
וְשָׁלוֹם וְשַׁלְוָה
בָּעִיר – וְשִׁמָּמוֹן.

 

הקלאסי: חוה אלברשטיין, בלחן משה וילנסקי

 

עם דיסטורשן: בביצוע רזי בן-עזר, מתוך האלבום ״כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר״

 

ובאנגלית: תרגום ושירה (ושריקה) – נדבי נוקד

 

 תוכן עניינים – גיליון מס' 12


      
      
      
      

 

 

 

תנועת הנפילה מגן-עדן

"לֹא, בֶּאֱמֶת, אֲנִי אוֹמֶרֶת / אֲנִי לֹא סְתָם / תַּיֶּרֶת, לֹא , אֲנִי / בִּתָּם שֶׁל מֵאִיר וְסִימָצִ'י / נֶכְדָּתָם שֶׁל / סָבְתָא אֶסְתֵּרְמָצִ'י, סַבָּא אֵלִיָּהוּ, / הוֹדִים טְהוֹרִים, / דּוֹר שְׁמִינִי שֶׁל יְהוּדִים שְׁחֹרִים / טוֹבִים. // בְּדָמִי זוֹרֵם נְהַר הַגַּנְגֶּס וּמוֹלֵקוּלוֹת / שֶׁל אָנָנָס וְקוֹקוֹס / (יִתָּכֵן / שֶׁגַּם זְבוּבִים)". על שבר ואיחוי המרחב המיתולוגי – גיא פרל קורא בפואמה "הודו" מתוך הספר 'פלא' מאת איריס אליה כהן.

נטע הררי-נבון, "אגנישקה", 2007-2008 , שמן על עץ, 66/91 ס"מ

מאת גיא פרל

פלא הינו ספר שיריה השני של אליה כהן והוא כולל שלוש פואמות נרחבות ושירים נוספים רבים. ברשימה זו אתמקד בפואמה "הודו" (עמ' 136), המתארת את מסעה של אליה כהן בדרום הודו – מקום מוצאם של בני משפחתה.

המשורר והמסאי רוברט בליי מתאר תהליך שהוא מכנה "קריסת המרחב המיתולוגי". וכך כותב בליי: "אני משער כי בסביבות שנת 1000 איבדה התרבות המערבית את היכולת לחשוב מיתולוגית, ובעקבות זאת קרס מרחב זה. יתכן כי מרחב זה מעולם לא נבנה מחדש, מפני שהנצרות לא אפשרה את קיומם של סיפורים חדשים או אלים חדשים, או מפני שלאחר תקופת הרנסנס גילויי המדע המלהיבים ספגו והעלימו בתוכם את אנרגיית הדמיון" (ג'ון החסון: מסע אל עולמו של הגבר בעקבות הגבר הפראי, נורד 2002, עמ' 115). היבט נוסף של קריסת המרחב המיתולוגי – שאליו בליי אינו מתייחס – כרוך בתהליך הגירה. הגירה מארצות שתרבותן פרה-מודרנית והמרחב המיתולוגי נוכח וחי בהן לארצות מודרניות שתרבותן מבוססת על ההתרחקות ממנו עשויה אף היא לגרום לקריסת המרחב. הקריסה מתקיימת הן ברמת הקהילה והן במובנו כמרחב פנימי מקודש של זיקה אל הנשגב (שיש הרואים הקבלה בינה לבין הזיקה אל הלא מודע).

הפואמה "הודו" היא יומן מסע. מעל לכול, קראתי אותו כמסעה של המשוררת אל המרחב המיתולוגי במובנו הפנימי. אתייחס לשני היבטים בתהליך – כינונו ושברו של המרחב המיתולוגי כפי שמשתקפים בזיכרונות ילדותה של המשוררת, והחיבור המחודש אל המרחב במהלך המסע להודו.

 

כינונו ושברו של המרחב המיתולוגי

בחלקה הראשון של הפואמה מביאה אליה כהן זיכרונות ילדות רבים העולים בה כחלק מן ההכנות וההתכוננות הפנימית למסע. למשל: "אֲנִי נִזְכֶּרֶת אֵיךְ הָיְתָה אִמִּי קוֹלֶפֶת לָנוּ אֶת הַמַּנְגּוֹ / יְקַר הַמְּצִיאוּת בְּקַנָּאוּת: תְּחִלָּה הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת / לַשֻּׁלְחָן, תַּלְתַּל זָהָב אָרֹךְ וְחַף מִפְּגָם / מֻשְׁלָם הָיָה רוֹעֵד מֵעַל בִּרְכֶּיהָ, / וְאָז הָיְתָה פּוֹרֶסֶת אֶת הַפְּרִי לַחֲתִיכוֹת קְטַנּוֹת / שֶׁטַּעֲמָן כָּתֹם, עָסִיס נָטַף אֶל כַּף יָדָהּ / כְּשֶׁלִּקְּקָה אֶת לַהַב הַסַּכִּין". במרכזו של זיכרון זה, כבמרכזם של זיכרונות ילדות אחרים, נמצאת הודו כפי שחוותה אותה אליה כהן מכלי שני, דרך אימה, וזו הודו מלאת מסתורין ויופי הנתפסת על ידי אליה כהן בילדותה כמעין גן-עדן רחוק (השוו לניסוחיו של בליי). הודו לא רק נחוותה, היא אף הופנמה והפכה לחלק מפנימיותה של המשוררת. הדברים מתוארים, בין השאר, כאשר המשוררת טוענת בפני האחות המבקשת להזריק לה חיסונים לקראת נסיעתה שהיא קרוב לוודאי כבר מחוסנת – "לֹא, בֶּאֱמֶת, אֲנִי אוֹמֶרֶת / אֲנִי לֹא סְתָם / תַּיֶּרֶת, לֹא , אֲנִי / בִּתָּם שֶׁל מֵאִיר וְסִימָצִ'י / נֶכְדָּתָם שֶׁל / סָבְתָא אֶסְתֵּרְמָצִ'י, סַבָּא אֵלִיָּהוּ, / הוֹדִים טְהוֹרִים, / דּוֹר שְׁמִינִי שֶׁל יְהוּדִים שְׁחֹרִים / טוֹבִים. // בְּדָמִי זוֹרֵם נְהַר הַגַּנְגֶּס וּמוֹלֵקוּלוֹת / שֶׁל אָנָנָס וְקוֹקוֹס / (יִתָּכֵן / שֶׁגַּם זְבוּבִים)".

הודו נתפסת כגן העדן האבוד, מקום שבו הטבע היפה והנדיב מאפשר חיים הרמוניים ופתיחות אל הוויית העולם. אולם, עם העלייה ארצה וכחלק מרכזי במשבר ההגירה שנלווה אליו, מגורשים בני משפחת המשוררת מגן העדן הזה ונפגע מגעם עם האזורים בפנימיותם המקושרים להוויית החיים שהתאפשרה בו. את הפתיחות המלאה אל העולם מחליף הצורך להתגונן מפני פגיעתו – "אַחֲרֵי הָעֲלִיָּה וְהַנְּפִילָה / שָׁתָה סָבִי גַּעְגּוּעָיו בְּעֶצֶב / לְשָׁכְרָה, מָה בֵּין מַרְאוֹת הַמֵּזַח, / הַסִּירוֹת הַמְּשׁוּחוֹת בְּזֶפֶת / צֵל דִּקְלֵי הַקּוֹקוֹס הָרְכוּנִים / וְצָהֳלַת הַיֹּפִי הַכָּחֹל הַזֶּה, / לְבִנְיְנֵי הַטְרוֹמִים הַחוּמִים, / הָעֲגוּמִים / בְּפַאֲתֵי קִרְיַת שְׁמוֹנָה // קְרִיאוֹת הַדַּיָּגִים חָלְפוּ וְהִתְחַלְּפוּ / בְּמַטְּחֵי קַטְיוּשוֹת / כָּל שָׁנָה / כָּל הַשָּׁנָה // מִכָּל הַפֶּלֶא לֹא נוֹתַר דָּבָר / אֲבָל נוֹלְדָה הַבֶּהָלָה".

אליה כהן נולדה בארץ, אך כשם שהודו הופנמה בה ונוצרה זיקה בין הודו של זיכרונותיה למרחב המיתולוגי הפנימי, הופנם בה גם שבר המרחב המיתולוגי כחוויה מתמשכת. בתיאור הבא, לדוגמה, ניתן לראות כיצד המאבק בין גן העדן כמרחב פנימי לבין המציאות המאיימת עליו הופך למאבק בפנימיותה של הילדה, וזאת למרות שבשלב זה לא ביקרה בהודו מעולם: "וְאִלְמָלֵא זַרְעֵי כַּמּוֹן / וְגַרְגִּירֵי חַרְדָּל וְהֶל / אֲשֶׁר כָּתְשָׁה אִמִּי בְּהֹלֶם / סִפּוּרֵי נְהַר חָלָב לָבָן / שֶׁל קוֹקוֹס וּפִרְחֵי יַסְמִין / שֶׁמוֹלְלַה בְּרֹךְ אֶצְבְּעוֹתֶיהָ / בְּוַדַּאי אֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁמֹעַ / אֶת הָעֹנִי מְיַלֵּל". ניכר כי אליה כהן מודעת לתהליך: "דּוֹמֶה כִּי נַהֲרוֹת הַמַּנְגּוֹ, הַפָּפָּיָה / הִשְׁתַּנְּקוּ / אֶצְלִי בְּיַלְדוּתִי / בְּהֶעְדֵּר אֲוִיר, רְשׁוּת / וְזִכָּרוֹן".

 

חיבור מחודש אל המרחב המיתולוגי

עם הגיעה של המשוררת להודו – מחוז חפצה וגעגועיה – ניכר כי היא עוברת חוויה מטלטלת של חיבור מחודש אל המרחב המיתולוגי: היא מוצפת בחומרי הלא מודע הקולקטיבי, ובכתיבתה היא מנסה להכיל גודש הכרוך בהתרחבות התודעה אל שורשיה העמוקים, הראשוניים. התהליך מתחיל מיד עם הנחיתה – "אֵיךְ אֲסַפֵּר לְךָ אוֹדוֹת אַלְפֵי הָאוֹר / הַנֶּהֱדָר שֶׁהִתַּמֵּר מֵעַל בֵּית הַנְּתִיבוֹת / הָאִילָנוֹת נִתְלוּ עַל מִישׁוֹרִים גְּבוֹהִים / הָרֹךְ נִטַּף מֵעַנְפֵיהֶם / כְּמוֹ גַּשְׁמִי בְּרָכָה". הודו מציפה באליה כהן את המרחב המיתי, לא אחת באופן המקושר ישירות אל דימויי גן העדן, לדוגמה – "מַפְלִיא שֶׁאֵין כָּאן מַלְאָכִים / רַק בְּנֵי אָדָם", או מפגשה עם איש הנחשים בצילו של עץ, המעורר אסוציאציה ישירה למפגשה של חווה עם הנחש תחת עץ הדעת – "תַּחַת עֵץ הַקִּנָּמוֹן סִפֵּר לי גֵ'יסוֹנָם / עַל נְחָשָׁיו הָעֲבוֹתִים / רֹאשָׁם שָׁטוּחַ וְעוֹרָם רָקוּעַ כְּלוּחוֹת נְחֹשֶׁת / וכְּשֶׁהֵם נֶעֱמָדִים מוּלוֹ (בַּשָּׁלָב הַזֶּה הֵנִיף / יָדוֹ מֵעַל בֵּית הֶחָזֶה) / תְּמִסַּת הָאֶרֶס זָבָה / כְּשִׂיחָה שְׁקֵטָה / שְׁלֵוִים כְּפָעוֹטוֹת שְׂבֵעִים / שְׁנָתָם חָלָב, אַהֲבָתָם בְּשֵׁלָה / כְּמוֹ בָּנָנוֹת בַּחֲלֹף הַגֶּשֶׁם הַנִּתָּךְ".

כחלק מתהליך החיבור אל המרחב המיתולוגי, משתקף בפואמה טשטוש מוחלט של גבולות הזמן. מה שטרם הנסיעה נחווה כפוטנציאל פנימי (ראו תיאור קבלת החיסון) מתואר כמתממש בתודעתה: "הַרְבֵּה לִפְנֵי הַזְּמַן הַזֶּה / גִּדַּלְתִּי בֶּחָצֵר גְּדִיָּה / הִיא שָׁתְתָה חָלָב מִתּוֹךְ פִנְכַּת הַקּוֹקוֹס / לְעִתִּים קְרוֹבוֹת / מִתּוֹךְ כַּפּוֹת יָדַי". המסע להודו הולך והופך מביקור רווי התפעמות במקום חדש, למסע של חזרה אל מחוזות שמהם גורשה אי אז ועתה היא שבה וחוזרת אליהם – "רִשְׁרוּשׁ הָאַלְמֻגִּים / הָאֲדָמָה שֶׁהִתְגַּלְּתָה לְפֶתַע מִתַּחְתַּיִךְ / יַרְכָּתֶיהָ נָדוּ כְּסִפּוּן סִירָה / הָאֶבֶן שֶׁחִכְּתָה לָךְ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם // שֶׁבּוֹ הִנַּחְתְּ אוֹתָהּ, לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים / וְהַיַּלְדָּה שֶׁשָּׁרָה לַצְּדָפִים, מַתְרָה בַּיָּם לְבַל / יַרְטִיב אֶת שִׂמְלָתָהּ, בְּלִי קוֹל וּבְלִי מִלִּים / בְּקֶצֶב דַּק, פְּנִימִי, כְּמוֹ אִמֵּךְ". הדברים בולטים במיוחד בשיר "פלא" (שדומה כי לא בכדי העניק לספר את שמו), שבו אליה כהן מזהה עצמה במרחב הפרה-היסטורי: "וְהָאֵלִים הַקַּדְמוֹנִים שֶׁהִתַּמְּרוּ עַד אָז נָפְלוּ מִחוּץ / לַזְּמַן, חֶלְקָם מָצְאוּ מִשְׁכָּן בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה, הָאֵשׁ / הַפְּרֵה-הִיסְטוֹרִית לִחֲכָה אֶת עֵינֵיהֶם, […] וְאִילָנוֹת לְמַאֲכָל הָפְכוּ לִיעָרוֹת, אֵין סְפֹר שְׁבָטִים צָמְחוּ, רַבִּים כְּפִטְרִיּוֹת, כִּסּוּ אֶת פְּנֵי קַו הַמַּשְׁוֶה כְּמוֹ אַצּוֹת שֶׁנִּסְחֲפוּ אל שׁוּנִיּוֹת הַיָּם. // הָיִיתִי גַּם אֲנִי / יַלְדָּה / קְטַנָּה וַאֲבוּדָה / כְּמוֹ אִי".

דומה כי את התהליך הפנימי כולו – השבר וניסיון האיחוי – ניתן לזהות בשני חלומות הכלולים בפואמה, שניהם נחלמו במהלך ההכנה הפנימית ליציאה אל המסע. נעיין בשני החלומות:

"בַּלַּיְלָה שֶׁלִּפְנֵי הַנְּסִיעָה / חָלַמְתִּי שֶׁמָּטָר נִתָּךְ / שֶׁל אֹרֶז צְהַבְהַב / שׁוֹטֵף אֶת רְחוֹבוֹת קִרְיַת שְׁמוֹנָה // סָבִי הָלַךְ עַל שְׂפַת הַכְּבִישׁ / סְפוּג אֹרֶז זַלְעָפוֹת: / קֶמֶר צַוְּארוֹנוֹ לָעוּט בְּאֹרֶז, גַּם חֲרַכֵּי / אֲפֻדָּתוֹ וְקֵפֶל מִכְנָסָיו / בְּשַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ, שְׂפָמוֹ, זְקָנוֹ // כְּשֶׁמַּבַּט עֵינָיו כָּבוּי, / אָסַף / גַּרְגִּיר, גַּרְגִּיר / לְאַט לְאַט / בִּבְדַל אֶצְבְּעוֹתָיו". תנועתו המרכזית של החלום היא הירידה – האורז ניתך מן השמיים ארצה והדבר מייצג, לתפיסתי, את תנועת הנפילה מגן העדן – את שבר המרחב המיתולוגי. מרתק להשוות בין תמונת חלום זו שבה מלקט סבהּ של המשוררת גרגירי אורז, לבין תיאורו הפואטי של בליי את תהליך שבר המרחב: "גן העדן הפנימי התמוטט, ומה שאנו רואים עתה אלו שברי הזכוכיות של האלים הפזורים לרגלינו" (עמ' 115). בתרבות ההודית, האורז הוא מסמליה המרכזיים של האלה לָקְשְמי – אלת השפע, השגשוג, הבריאות המזל והברכה. בחלום, נאלץ הסב ללקט את שברי המרחב מקרקע המציאות שאליה התנפצו חייו. החיבור הטבעי אל שפע העולם (שפעה של לקשמי) – הבולט כל כך בתיאוריה של אליה כהן את הודו – עובר שיבוש חמור. השפע הופך לגודש מאיים, בלתי מותאם, שיש קושי רב ליהנות אפילו משמץ ממנו.

החלום השני המופיע בפואמה עוסק לתפיסתי בתהליך השיבה, או החיבור מחדש, אל המרחב האבוד. תנועתו המרכזית של חלום זה הינה תנועת העליה – המשוררת מתרוממת מעל העולם, משילה את המשקל והקושי בדרכה אל מחוץ לעולמה המוכר. בסוף תיאורו של החלום ניכרת מודעותה של אליה כהן למשמעותו העמוקה – הוא עוסק בכינון מחודש של המרחב העומד להיחשף בפניה במהלך המסע להודו.

"חֲלוֹם טָרִי וּבוֹ אֲנִי צִפּוֹר נְיָר שֶׁמִּישֶׁהוּ שִׁלַּח, / דַּפֵּי כְּנָפַי הַדַּקִּיקוֹת / קְמוּטִים קִמְעָה אֲבָל נַפְשִׁי צֶחָה וַחֲלָקָה / כְּמוֹ מַחְבֶּרֶת חֲדָשָׁה, / אֲנִי דּוֹאָה רוֹאָה? מֵעַל הַכְּרַךְ, מִתַּחַת לִמְעוּפִי, אֶת / אֲרֻבּוֹת חֵיפָה הָעֲשֵׁנוֹת כְּמוֹ בִּדְלֵי סִיגַרְיוֹת / זְעִירִים וּלְצִדָּן הַיָּם, כְּחֹל מֶרְחָבָיו נִסְחָף / עַד נְגִיסוֹת הַיַּבָּשָׁה, וְרוּחַ מִתְנַשֵּׁף בְּתוֹךְ / בִּטְנִי וּכְבָר אֲנִי חִדְלַת מִשְׁקָל, קַלָּה, קַלָּה, / וְעוֹד עוֹלָה וּמַשִּׁילָה אֶת כְּאֵבַי, אֶת / כָּל בַּהֲלוֹתַי, חוֹשֶׁבֶת: לֹא, / זוֹ לֹא אֲנִי, / זֶה הָעוֹלָם שֶׁהִתְעַבָּה / וְנַעֲשָׂה כָּל כָּךְ כָּבֵד. // (נִרְאֶה כִּי גַּם אִם לֹא אֶקַּח אֶת הַחֲלוֹם הַזֶּה אִתִּי, / יַחְזֹר אֵלַי בְּבוֹא הָעֵת.)".

תוכן עניינים – גיליון מס' 12