אוטו נוירָת – כלכלן חברתי וממציא אייקונים

אוטו נוירת (Otto Neurath), פילוסוף, כלכלן וסוציולוג יליד אוסטריה (1945-1882), היה הוגה דעות חשוב בגרמניה ובאוסטריה עד 1934, ולאחר מכן בהולנד ובאנגליה. נוירת היה הוגה מגוון שהגותו התפתחה עם השנים לכיוונים שהקיפו דיסציפלינות שונות.

אוטו נוירָת – כלכלן חברתי וממציא אייקונים

חוט השני של עבודתו האינטלקטואלית של נוירת היה חיפוש אחר אחדות מושגית ורעיונית ברמת החברה האנושית כולה. נוירת, איש שמאל מובהק, שעסק בתכנון כלכלי מרכזי ובהכנת תכניות לסוציאליזציה, היה פעיל בבוואריה בימי רפובליקת המועצות העממיות הבווארית בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ולאחר נפילתה פעל ב"ווינה האדומה" במסגרת המפלגה הסוציאל דמוקרטית.

בשנת 1923 הוא הקים בווינה מוזיאון לתכנון עירוני ושיכון שהפך למוזיאון לחברה ולכלכלה. העבודה על המוזיאון הביאה את נוירת להשקיע מחשבה ומאמץ רב בכלים הגרפיים ובשפה החזותית-סמלית. כך קרמה עור וגידים יוזמה חשובה של אוטו נוירת: "איזוטייפ" (Isotype), שיטה של סמלים שנועדו להציג מידע כמותי באמצעות אייקונים (צלמיות) ברורים לכל.

 

 

אוטו נורית

בשנת 1934, כאשר באוסטריה עלו לשלטון ה-"אוסטרו-פשיסטים", החליט נוירת לא לחזור למולדתו מביקור בחו"ל, מחשש לרדיפה מצד המשטר החדש. צעד זה גרם לכך שכל תכולת ביתו הוחרמה ופוזרה, וככל הנראה חלק ניכר ממנה הושמד. לכן ארכיונו האישי של אוטו נוירת, השמור היום בהולנד, מכיל חומרים רק החל מאמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת.

בשנת 1947 נוסד ארגון יהודי בשם Jewish Cultural Reconstruction, שנטל על עצמו להציל חומרים ופריטים שקשורים לתרבות היהודית. ארגון זה, שכונה JCR, פעל בשטח הכיבוש האמריקני בגרמניה ודאג שמאות אלפי ספרים, תמונות, ספרי תורה וחומרים אחרים, שנבזזו על ידי הנאצים ושבעליהם הקודמים נרצחו, הגיעו למוסדות יהודיים בישראל, בארה"ב ובמדינות אחרות. ספרים רבים וחומרים נוספים הגיעו גם לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים.

העיון באחד מקובצי המכתבים והתצלומים הללו גילה מכתבים שנכתבו בין השנים 1903 ו-1911 על ידי אוטו נוירת אל אשתו הראשונה, אנה שפירה. סביר להניח שצרור המכתבים נשדד מדירתו של נוירת בווינה לאחר שנת 1934 והופקד במוסד נאצי כלשהו, עד שהגיע למחסני ה-JCR באופנבך שבגרמניה ומשם לבסוף לירושלים. כאשר נוירת כתב את המכתבים בברלין אל אנה שפירה שלמדה באוניברסיטת ברן בשווייץ, הוא היה עדיין בראשית דרכו האקדמית. במכתבים, שמביעים גם את אהבתו אל זוגתו, מדווח נוירת על סוגיות שקשורות לכתיבת הדוקטורט שעסק בתולדות הכלכלה בעת העתיקה, על פגישות עם מוריו האקדמיים (לדוגמה אויגן מאייר) ועל שיחות פילוסופיות עם חוקרים אחרים שהשפיעו רבות עליו, כמו, למשל, גרגוריוס איטלסון. אנה שפירה נפטרה בלידת בנם המשותף, פאול, ב-1911. נוירת נישא לאחר מכן למתמטיקאית והפילוסופית אולגה האן. אולגה מצאה את מותה ברוטרדם, לאחר הפצצה של חיל האוויר הנאצי. מרוטרדם נמלט נוירת לאנגליה יחד עם מרי ריידמייסטר, אחת השותפות שלו ליוזמת "איזוטייפ". השניים נישאו והקימו את מכון איזוטייפ באוקספורד.

לאחר מותו הפתאומי של נוירת בדצמבר 1945, המשיכה מרי נוירת לפעול במסגרת המכון וגם הרבתה לפרסם חוברות וספרי ילדים שעשו שימוש במערכת הסמלים "איזוטייפ".

לאחרונה, מכתבים אלו ומספר תצלומים שהיו יחד אתם, עברו מיון חדש וקוטלגו במערכת הממוחשבת של הספרייה הלאומית. מעתה ניתן להזמינם לעיון (V 1119) ולהעשיר את ההבנה ביחס לאוטו נוירת בנעוריו ובאשר לנושאים שהעסיקו את הוגה הדעות הצעיר, שהיה עתיד להשפיע על תחומים רבים. חוקרים העוסקים בתחומים כגון כלכלה חברתית, לוגיקה, סמיוטיקה וייצוג גראפי של מידע, המעוניינים לדעת על דרכו של אחד ההוגים החשובים בתחומים הללו, יכולים כעת לקרוא חומרים פרי עטו שלא היו מוכרים עד כה.

עם הקוראים הסליחה: השיר שנגזל ממרים ילן שטקליס

"הארץ" טעה, הספרייה הלאומית מתקנת: על גלגולו של שיר שנשכח בבית קפה

מרים ילן שטקליס

בדפדוף בעיתונים ניתן למצוא מודעות רבות על תיקוני טעויות. כקוראים, בדרך כלל נפסח על המודעות האלה. התיקונים הללו, העוסקים בשם ששובש, מילה שהוחלפה או שורת שיר שהושמטה, נתפסים בעינינו כעניינים טכניים ושוליים. לעיתים רחוקות אנו עוצרים לחשוב על עוגמת הנפש של הכותב או של מושא הכתבה שלגביהם נעשתה הטעות. מכתב של מרים ילן שטקליס שנמצא בארכיון הספרייה חושף בפנינו את הסיפור האנושי מאחורי אחת הטעויות הללו.

תחילתו של הסיפור בבית קפה ברחוב יפו בירושלים. ליד אחד השולחנות הבודדים במקום ישבה מרים ילן שטקליס, והראתה לחברה שיר שכתבה לזכר אימא שלה.

אם לדייק, היא עדיין הייתה מרים וילנסקי, עולה חדשה, שלא העלתה בדעתה שבתוך כמה שנים תהיה למשוררת ילדים ידועה וחשובה. באותן שנים היא החלה לפרסם שירים ברוסית ובעברית בכתבי עת למבוגרים.

השיחה הסתיימה, הכוסות התרוקנו, והחברות נפרדו כל אחת לדרכה. אלא שאז הבחינה מרים שהשיר שכתבה נותר בבית הקפה. היא חזרה לשם במהירות, אך הוא כבר לא היה שם.

כמה שבועות לאחר מכן, והיא דיירת בביתו של העורך והמו"ל פסח גינזבורג, שמעה שיחה בינו לבין עיתונאי ירושלמי. מצאתי כישרון חדש, סיפר העיתונאי, בחורה צעירה וביישנית בשם יהודית וייס. היא הגיעה אליי ובידה שיר. היא סיפרה שמצאה אותו בבית קפה ברחוב יפו, אך אני מיד הבנתי שמדובר במעשיה ושהשיר הוא פרי עטה. ומה עשית? שאל פסח גינזבורג. פרסמתי אותו ב"הארץ", בשמה כמובן. והבחורה? היא עדיין מתעקשת שהשיר לא שלה. קמה מרים ממקומה וקראה: "רבותי! אני כתבתי את השיר".

 

readers-2

 

כך סיימה מרים את סיפורה לקרסל: "למחרת רצתי ל"הארץ", מצאתי את השיר החתום בשם יהודית ווייס (אגב, מעולם לא פגשתיה), קראתי את המודפס בעתון – וחשכו עיני. אותו סופר נקד את השיר והנחתו הייתה שהשיר נכתב אל האהוב המת (…) הוא סילף את רוח השיר ותכנו, וקלקל את הקצב. הלכתי אל חדרי ובכיתי כאילו חללו את זכר אמי".

ככל שמצאנו, לא פורסם תיקון בעיתון.

אנו מנצלים את ההזדמנות לתקן את הטעות, ולפרסם את השיר כפי שנכתב במקור, ותחת שמה של מרים:

מרים ילן שטקליס
(מרים וילנסקי, 1922)

 

 

 

נהניתם מהכתבה? בואו להרצאה:
"עם הקוראים הסליחה: טעויות עיתונאיות משונות ומפתיעות בדיווחים על ספרות וסופרים"
12.06.2019 | יום רביעי 12 ביוני 17:00 | ט' בסיוון
בבית הקפה מיכאל, רח' הל"ה 26, ירושלים
דורית גני, מחברת הספר מרים ילן שטקליס וספרים נוספים בסדרת ״הישראליות״
לפרטים נוספים על האירועים המיוחדים שלנו לרגל שבוע הספר

 

 

כתבות נוספות

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור"

החיים והמילים של מרים ילן־שטקליס

 

 

אמא אווזה שמה לה פודרה – גלגולן של אגדות ילדים מאז ועד ימינו

על הקשר שבין מוסיקה ישראלית פופולרית לאגדות עם אירופאיות. מה, יש כזה? ובכן, תתפלאו. בחיפוש אחר הסיפור מאחורי שירו של אביתר בנאי, התגלו גלגולם של כמה מסיפורי העם המפורסמים והאהובים שכולנו גדלנו עליהם

אביתר בנאי אמא אווזה

"שַׂמְּתִי לִי פּוּדְרָה
צָבַעְתִּי רִיסִים
לָבַשְׁתִּי שִׂמְלָה
מְקֻשֶּׁטֶת כִּיסִים
סִלְסַלְתִּי שֵׂעָר
וְהַכֹּל כְּבָר מוּכָן
עַכְשָׁו רַק חָסֵר
שֶׁיָּבוֹא הֶחָתָן".

 

כך שר אביתר בנאי בלהיט "שמתי לי פודרה" מאלבום הבכורה הנושא את שמו משנת 1997. מה שמבדיל את השיר משאר השירים באלבום העל-זמני הזה, היא העובדה שהוא היחיד שבנאי לא כתב בעצמו; מילותיו של השיר נלקחו מתרגום של אורי סלע לקטע מתוך ספר הילדים הצרפתי "אמא אווזה".

 

שער הספרMother Goose favorites : a selection of rhymes from Mother Goose" " במהדורה בשפה האנגלית מראשית המאה העשרים (הוצאת Chicago : M.A. Donohue & Co)
שער הספר "Mother Goose favorites : a selection of rhymes from Mother Goose"  במהדורה בשפה האנגלית מראשית המאה העשרים (הוצאת Chicago : M.A. Donohue & Co)

 

אומרים שהקטע הגיע לאביתר בנאי ממש בטעות; את הטקסט קיבלה זוגתו דאז, השחקנית והזמרת אפרת בן-צור, כתרגיל בלימודי המשחק. היא השאירה את הדף עם מילות השיר על השולחן בדירתם, ובנאי החליט להלחין אותו כמעין הלצה. רצה הגורל והבדיחה הפרטית של השניים נעשתה להיט גדול.

 

 

אולם, אין זה הלהיט היחיד שיצא מספר הילדים הזה.

"סיפורי אמא אווזה" הוא אוסף מעשיות שנכתב בידי שארל פרו ויצא לאור בפריז ב-1697. קריאת מעשיות הייתה מנהג מקובל בסלונים ספרותיים בעת החדשה המוקדמת, עובדה שסייעה לפרסומו של הספר. לכן, קהל היעד היו בני האצולה והאריסטוקרטיה.

 

תחריט של שארל פרו מספר מתחילת המאה ה-19 שמקורה באמן לא ידוע
תחריט של שארל פרו מספר מתחילת המאה ה-19 שמקורה באמן לא ידוע

 

שארל פרו (12 בינואר 1628 – 16 במאי 1703) היה סופר צרפתי, מחלוצי ז'אנר המעשיות בספרות הילדים. עם זאת, פרו לא המציא את כל המעשיות; רובן נשאבו ממקורות עממיים ועברו מפה לאוזן במשך דורות.

 

"סָבְתָא, אֵיזֶה עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת יֵשׁ לָךְ!" כיפה אדומה והזאב – מהדורה של הספר משנת 1864, עם ציוריו של גוסטב דורה
"סָבְתָא, אֵיזֶה עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת יֵשׁ לָךְ!"
כיפה אדומה והזאב – מהדורה של הספר משנת 1864, עם ציוריו של גוסטב דורה

 

דוגמה נהדרת לכך היא גרסת הסיפור העממי של "היפהפייה הנרדמת" שנכתבה מחדש בידי פרו בלשון פשוטה עבור קהל לא משכיל; הוא הנגיש את הסיפור לקהלים המתוחכמים שביקרו בסלונים הספרותיים בהצלחה רבה. עוד דוגמה בולטת היא המעשייה שפרסם ב-1691 ושמה "גריזלדה". הייתה זו נובלה מודרנית שהתבססה על מהדורה מוקדמת יותר של הדמות בספרו של בוקאצ'ו, "דקאמרון", מהמאה ה-14.

 

גריזלדה מה"דקאמרון" כאשר אחד מילדיה נלקח ממנה. איור של אלייזה הוואיס מתוך הספר 'Chaucer for Children' משנת 1882.
Griseldas Sorrow
גריזלדה מה"דקאמרון" כאשר אחד מילדיה נלקח ממנה. איור של אלייזה הוואיס מתוך הספר 'Chaucer for Children' משנת 1882.

 

אך כפי שרבות מיצירותיו של פרו נלקחו מסיפורי עם, במרוצת השנים הן נעשו בעצמן אגדות שמהן כותבים שאבו השראה.

בשנת 1697 פרסם פרו את ספרו הנודע "סיפורי אמא אווזה" (Les Contes de ma Mère l'Oye) תחת שמו של בנו, פייר. המעשיות תורגמו לשפות רבות ונעשו אהובות על ידי רבים. סביר להניח שאפילו מי שלא מכיר את שארל פרו או את ספרו, מכיר את המעשיות והדמויות המתוארות בו, שכן הן נעשו נכסי צאן ברזל בתרבות סיפורי הילדים בכל העולם.

פרו כלל במעשיותיו דמויות כ'המפטי דמפטי' ו'מלכת הלבבות' שקיבלו מקום של כבוד ביצירתו של לואיס קרול (שם העט של צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון), ב"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" – ספר הילדים הפופולרי בכל הזמנים.

 

מימין: איור של המפטי דמפטי של פרו מתוך הספרMother Goose favorites : a selection of rhymes from Mother Goose משמאל: המפטי בארץ הפלאות
מימין: איור של המפטי דמפטי של פרו מתוך הספר Mother Goose favorites : a selection of rhymes from Mother Goose
משמאל: המפטי בארץ הפלאות

 

בין "סיפורי אמא אווזה" כלולות המעשיות הידועות: היפהפייה הנרדמת, כיפה אדומה, חתול במגפיים, לכלוכית ואצבעוני.

 

מימין: הגרסה העברית של סינדרלה – "לכלוכית" (שנת 1949, איורים של לב דיקשטיין) משמאל: "וְרָאוּ זֶה פֶּלֶא! הַנַּעַל הִתְיַשְּׁבָה עַל הָרֶגֶל כַּתְבָנִית שֶׁל דּוֹנַג." סינדרלה ונעל הזכוכית – מהדורה של הספר משנת 1864, עם ציוריו של גוסטב דורה
מימין: הגרסה העברית של סינדרלה – "לכלוכית" (שנת 1949, איורים של לב דיקשטיין)
משמאל: "וְרָאוּ זֶה פֶּלֶא! הַנַּעַל הִתְיַשְּׁבָה עַל הָרֶגֶל כַּתְבָנִית שֶׁל דּוֹנַג."
סינדרלה ונעל הזכוכית – מהדורה של הספר משנת 1864, עם ציוריו של גוסטב דורה

 

הסיפורים הללו היו השראה למעשיות האחים גרים המפורסמות; במאה ה-19 חלה התעניינות מחודשת בסיפורי מעשיות, בין השאר בשל עליית תנועת הרומנטיקה. האחים גרים האמינו שהפולקלור חיוני לזהות גרמנית לאומית, ולכן אספו סיפורי מעשיות לכדי קובץ שפורסם ב-1812 כמעשיות האחים גרים. האחים הגדירו אותן כגרמניות על אף שהן כללו סיפורים מאת שארל פרו הצרפתי.

 

האחים גרים
האחים גרים

 

בשנת 1864 יצאה מהדורה של הספר שבה כלולים 36 ציורים נפלאים של גוסטב דורה (Gustave Doré), אמן מהמאה ה-19 שנודע באיוריו לספרים של רבלה, באלזאק, קולרידג', "העורב" של אדגר אלן פו, "דון קיחוטה" של סרוונטס ו"הקומדיה האלוהית" מאת דנטה אליגיירי.

 

"אֲנִי טוֹוָה בַּפֶּלֶךְ, יַלְדָּתִי הַיָָּפָה." היפהפיה הנרדמת מתפתה לטוות ונדקרת – מהדורה של הספר משנת 1864, עם ציוריו של גוסטב דורה
"אֲנִי טוֹוָה בַּפֶּלֶךְ, יַלְדָּתִי הַיָָּפָה."
היפהפיה הנרדמת מתפתה לטוות ונדקרת – מהדורה של הספר משנת 1864, עם ציוריו של גוסטב דורה

 

ואיפה אמא אווזה היום? היא לא נעלמה מנוף תרבות הילדים המודרנית וניתן למצוא ייצוגים שלה גם ביצירות בנות ימינו. בסרט "החתול של שרק", למשל, ישנם אזכורים רבים למגוון אגדות עם, אחד הבולטים שבהם הוא זה שבו המפטי דמפטי מוצג כיריבו המר של החתול במגפיים. החיבור בין השניים נלקח מעצם היותם שתי דמויות בקובץ סיפורי אמא אווזה, שאגב, מוצגת שם כדמות בעצמה.

 

מימין: החתול של שרק משמאל: "הַצִּילוּ! הַצִּילוּ! אֲדוֹנִי, הַמַּרְקִיז דֶּה קַרַבָּס, טוֹבֵעַ בַּנָּהָר!" החתול במגפיים – מהדורה של הספר משנת 1864, עם ציוריו של גוסטב דורה.
מימין: החתול של שרק
משמאל: "הַצִּילוּ! הַצִּילוּ! אֲדוֹנִי, הַמַּרְקִיז דֶּה קַרַבָּס, טוֹבֵעַ בַּנָּהָר!"
החתול במגפיים – מהדורה של הספר משנת 1864, עם ציוריו של גוסטב דורה.

 

 

 

כתבות נוספות

לִבְנַת-שֶׁלֶג ושבעת הגמדים

המתרגם לעברית שנתן חיים לפינוקיו בפעם הראשונה

מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!

 

 

הצצה לירושלים של המאה ה-19

תמונות נדירות: כך נראתה ירושלים לפני 150 שנה

715-537-jeru

שער יפו בסוף המאה ה-19. צילום: בית בונפיס

כיצד נראתה ירושלים לפני 150 שנה? אנחנו, כנראה, הדור הראשון שיכול לענות על כך די בבטחה, בזכות הדפסים מוקדמים שנשתמרו בספרייה הלאומית, מאותם ימים של ראשית הצילום בארץ ישראל

העשורים האחרונים של המאה ה-19 התאפיינו בגל גואה של תיירים, חוקרים וצליינים שפקדו את "ארץ הקודש", כחלק ממסלול קבוע מראש של אתרי תיור במזרח הקרוב. למרביתם לא היתה מצלמה, מכשיר כבד ומסורבל להפעלה באותם הימים. ה"אוריינט" ורוח התנ"ך שביקשו לספוג, ניכרים היטב בתצלומים שהפיקו עבורם הצלמים המקצועיים הבודדים שפעלו כאן, ובראשם פליקס בונפיס.

הנופים ריקים, רחבי ידיים, אולי גם בשל הקושי לצלם את העוברים ושבים בשל החשיפות הארוכות שדרשו לוחות הזכוכית המשוחים בתחליב הרגיש לאור. לעיתים, כאשר הקומפוזיציה דרשה זאת, דווקא נראים אזרחי ירושלים של אותם ימים רחוקים, כניצבים בתוך תפאורה רבת הוד.

 

רחוב הגיא, ירושלים - מבט אל עבר "בית האיש העשיר". צילום: פליקס בונפיס, בערך 1860
רחוב הגיא, ירושלים – מבט אל עבר "בית האיש העשיר". צילום: פליקס בונפיס, בערך 1860. לחצו להגדלה

 

הכניסה לעיר: שער יפו. צילום: בית בונפיס, בערך 1899. צולם זמן קצר לאחר מילוי החפיר, שאיפשר את כניסתן של עגלות לעיר העתיקה
הכניסה לעיר: שער יפו. צילום: בית בונפיס, בערך 1899. צולם זמן קצר לאחר מילוי החפיר, שאיפשר את כניסתן של עגלות לעיר העתיקה. לחצו להגדלה

 

שער יפו בסוף המאה ה-19. צילום: בית בונפיס
שער יפו בסוף המאה ה-19. צילום: בית בונפיס. לחצו להגדלה

 

מצודת דוד ורחבת המסחר שלפני שער יפו, בערך 1870. צילום: פליקס בונפיס
מצודת דוד ורחבת המסחר שלפני שער יפו, בערך 1870. צילום: פליקס בונפיס. לחצו להגדלה

 

מבט לעבר הרובע הנוצרי מכיוון מצודת דוד. צילום: לואיג'י פיורילו, בערך 1875
מבט לעבר הרובע הנוצרי מכיוון מצודת דוד. צילום: לואיג'י פיורילו, בערך 1875. לחצו להגדלה

 

רחוב ברובע הנוצרי, בערך 1880. צילום: פליקס בונפיס
רחוב ברובע הנוצרי, בערך 1880. צילום: פליקס בונפיס. לחצו להגדלה

 

מתפללים יהודים ברחבת הכותל המערבי. צילום: פליקס בונפיס, בערך 1880
מתפללים יהודים ברחבת הכותל המערבי. צילום: פליקס בונפיס, בערך 1880. לחצו להגדלה

 

שער שכם, 1900. צילום: ברונו הנטשל
שער שכם, 1900. צילום: ברונו הנטשל. לחצו להגדלה

 

קבוצת תיירים גרמנים בהר הבית, 1903
קבוצת תיירים גרמנים בהר הבית, 1903

 

בריכת חזקיהו. צילום: פליקס בונפיס, בערך 1865
בריכת חזקיהו. צילום: פליקס בונפיס, בערך 1865. לחצו להגדלה

 

תצפית אל ירושלים מהר הזיתים. צילום: פרנק מייסון גוד, 1875
תצפית אל ירושלים מהר הזיתים. צילום: פרנק מייסון גוד, 1875. לחצו להגדלה

 

החומה המזרחית ושער הרחמים. צילום: פרנק מייסון גוד, 1875
החומה המזרחית ושער הרחמים. צילום: פרנק מייסון גוד, 1875. לחצו להגדלה

 

עוד תמונות, מסמכים ופריטים נדירים נוספים על ירושלים תוכלו למצוא כאן

 

כתבות נוספות

תמונות נדירות: 150 שנה בכותל המערבי

מיוחד: תצלומים של הכותל המערבי מהשבוע הראשון לשחרורו

האירוע שפתח מלחמת דת בכותל המערבי ב-1928