מה מכיל מכתב היידיש העתיק בעולם? בדיוק מה שהייתם מצפים

מחפשים הוכחה לכך שדבר לא השתנה? במכתב העתיק מתלוננת האם על כך שהבן לא כותב לה מספיק...נשמע למישהו קצת מוכר?

המכתב שבתמונה נמצא בספרית אוניברסיטת קיימברידג', TSMISC36.152. שורה 5: איך בין ל"ע זיר שווך ל"ע פון ר"ח תמוז און ביז ר"ח אב = אני הייתי לא עלינו חולה מאוד לא עלינו, מראש חודש תמוז עד ראש חודש אב...

הצטרפו לקהילת הפייסבוק "סיפור סבתא" ושתפו אותנו במנהגים ובמורשת שלכם!

 

מבין אוצרות גניזת קהיר התגלו גם כתבים ביידיש. לא סתם כתבים – למעשה גניזת קהיר היא המקור לטקסטים היידיים הקדומים ביותר שישנם בעולם – קובץ של מדרשים ומשלים, ואף אגדת-עם גרמנית על דוכס גיבור המבצע מעשי גבורה כדי לזכות בליבה של נסיכה יוונית.

אבל מכיון שענייננו הוא בחיי יום-יום, ולא באבירים ונסיכות, נביא כאן קטעים משורת מכתבים של רחל זוסמן, אלמנה זקנה שהתגוררה בירושלים, לבנה משה, שהתיישב עם משפחתו בקהיר לרגל עסקיו. המכתבים נכתבו ביידיש באמצע שנות ה-60 של המאה ה-16, וגם הם מצאו את דרכם לגניזת קהיר בסופו של דבר. מתוכם ניתן ללמוד רבות על הרכב הקהילה בירושלים, מצבה הכלכלי, תנועה בין ירושלים ומצרים, וגם קצת על יחסי אם ובנה לפני 500 שנה.

מן המעט שידוע לנו נראה כי רחל זוסמן היתה אשה משכילה-יחסית, ומבוססת-יחסית. עם זאת, ככל הנראה היא לא כתבה את המכתבים בעצמה, אלא הכתיבה אותם לסופר מקצועי, שאולי גם שילב בהם פסוקים ופתגמים. בירושלים נפטר בעלה, וכאן הידרדר מצבה הכלכלי, כפי שנקרא.

בהתאם לסטריאוטיפ "האמא הפולניה" (או היהודיה), גם רחל מתלוננת על היעדר המכתבים מבנה (ובגניזה אף נמצא מכתב של בנה שמסביר מדוע לא הספיק לכתוב…). בניגוד לסטריאוטיפ – משה בנה התחתן עם בחורה בשם מסעודה, כלומר יהודיה שמוצאה מארצות האסלאם, ורחל היתה מאוד מרוצה משידוך זה, וגם הציעה שבתו ביילא (נכדתה) שהגיעה לפרקה תחותן עם נער ממשפחתה של מסעודה.

 

הנה קטעים ממכתביה של רחל זוסמן, שתורגמו ופורסמו בידי חוה טורניאנסקי:

"בני היקר, שתחיה ותהיה בריא… אני, לא עלינו, חולה מאוד, לא עלינו, ה' יתברך יודע מה יהא בסופי בעוונותינו… בני היקר, אל תצטער. אני מבקשת תמיד מן הרופא הנאמן (כלומר מאלהים) שלא תחלה – שאני אסבול בעבורך. ועוד אני מבקשת שלא יניח לי למות עד שאראה את פניך שוב ושאתה תניח את ידך על עיני ושתאמר קדיש אחרי. ובכן, בני היקר, אל תצטער, תחיה ותהיה בריא…

אינני יודעת מנין לקחת כסף. לעניים אין כסף. בני היקר, הבא לי בגד פשתן איתך. אין לי, בעוונותינו הרבים, סדין על המיטה, ואין לי ציפה על הכסת שלי. לו חס וחלילה הייתי מתה, לא היה לי סדין כדי להוריד אותי בו מן המיטה. אני מתביישת בפני הבריות. אין לי מצנפת לתכריכי כדי לשים על ראשי. אם אתה יכול לקנות לי זאת שם בזול, עשה זאת. והבא איתך גריסים. לא יכולתי למצוא כאן כלל. הבא שניים."

בגניזה השתמר גם מכתב תשובה אחד של משה לאמו:

"דעי, אמא יקרה, שאנחנו שבח לאל רעננים ובריאים… (בהמשך הוא מספר על מגיפה במצרים ועל מעבר דירה של המשפחה) על כן, אמי היקרה, במשך הזמן הנ"ל לא יכולתי לשלוח לך אפילו מכתב, גם לא יכולתי לקנות מה שכתבת לי…". בהמשך הוא גם מעדכן על למודי הבנים אצל 'אלמאלמה' (אל-מֻעַלִמָה, המורָה), וכן על הבן האידיוט שלדבר איתו זה כמו "לדבר אל קרש".

המכתב של משה נשלח לירושלים לאמו רחל, אז כיצד הגיע בחזרה לגניזת קהיר? כי על החלקים הריקים של הדף כתבה האם מכתב תשובה, ושלחה אותו חזרה לקהיר. היה לה הרבה מקום לכתוב, כי מכתבו של הבן היה קצר יחסית… הנה ציטוט:

"לאהובי בני ידיד נפשי משה היקר, ולזוגתך היקרה והצנועה כלתי מרת מסעודה. אני יכולה להבין שלא את כל מכתבי קיבלת… בני היקר, צר לי וכואב לי מאוד מאוד שאתה מצער אותי כל כך בעוונותינו עם המשלוחים שלך… בני היקר, שהקב"ה ימחל לך על שציערת אותי כל כך. לו במשך שנה שלמה שלחת לי לכל הפחות [כאן קרע בדף] ואת הגריסים…". אבל המכתב גם רצוף עצות טובות של אמא, מהאופן בו יש לרשום בדקדקנות כל הלוואה, ועד העצה הבאה:

"לך מעט ככל שתוכל לרחוץ בנהר. כך זה לא יוכל להזיק לך".

מה שנכון.

(שבעת המכתבים המדוברים פורסמו ותורגמו ע"י חוה טורניאנסקי במאמר בכרך ד של כתב העת 'שלם'. כולם נמצאים בקיימברידג', חוץ מאחד שנמצא בספריה הלאומית בירושלים. לפני כעשור נמצאו בקיימברידג' קטעים נוספים של מכתבים ביידיש מאת רחל זוסמן ואליה)

 

הצטרפו לקהילת הפייסבוק "סיפור סבתא" ושתפו אותנו במנהגים ובמורשת שלכם!

עוד סיפורים מגניזת קהיר

 

כתבות נוספות:

הצצה אל התלונה היחידה שנמצאה בגניזת קהיר על החום הקופח

תוכי מהודו קורא 'שמע ישראל' בקהיר



תוכי מהודו קורא 'שמע ישראל' בקהיר

כזה תוכי מאמין וגדול בתורה לא פגשתם מעולם

התוכי שבתמונה הוא Rose-ringed Parakeet, ובשמו המדעי Psittacula Krameri, אבל אנחנו מכירים אותו בארץ פשוט כ'דררה'. מסתבר שתוכי זה, הנפוץ בכל תת-היבשת ההודית, הוא כשרוני במיוחד בחיקוי בני-אדם, ומשמש כחיית מחמד מתקופות עתיקות. הצילום מויקיפדיה

'קופים ותוכיים' נזכרים בתנ"ך, בספר מלכים א' פרק י, בתור סחורות יוקרתיות שהובאו למלך שלמה. מילים אלו מקורן בסנסקריט עתיקה, וככל הנראה הסחורות האקזוטיות שהגיעו מהודו הגיעו עם שמן ההודי, וכך הוצגו בפני תושבי המזרח התיכון שלא הכירו חיות אלה. כך נכנסו מילים בסנסקריט לתוך התנ"ך.

אלפי שנים לאחר מכן, בקהיר של ראשית המאה ה-12, כתב יצחק בן שמואל הספרדי פירוש לספר מלכים, והיה צריך לפרש גם את המילה 'תוכיים'. בתקופה זו פרח המסחר בין מצרים לבין הודו, דרך תימן, וגם יהודים היו שותפים פעילים במסחר זה – כפי שניתן ללמוד מן הגניזה. גם יצחק בן שמואל הספרדי מוכר מן הגניזה – הוא היה דיין מכובד בקהיר, וחתימתו מתנוססת על תעודות רבות שנתגלו בגניזה. כשביקש יצחק בן שמואל לפרש את המילה 'תוכיים', הוא היה יכול להיעזר לא רק בידע הלשוני שלו, אלא גם בהיכרותו האישית עם סוחרים יהודים שהגיעו מהודו והביאו עימם מוצרי יוקרה וסחורות אקזוטיות.

וכך פירש יצחק בן שמואל את המילה 'תוכי':

"תפסירה אלבבג' (פירושו אלבבג, ببغاء, המילה הערבית לתוכי) אלדי לונה אכ'צ'ר (אשר צבעו ירוק) והו גנס מן אלטאיר (והוא סוג של עוף) יגי מן דיאר אלהנד (המגיע מארצות הודו) אדא עלם אלכלאם תכלם (אשר יודע לדבר)".

 

"תפסירה אלבבג' אלדי לונה אכ'צ'ר", כתב-יד 'מדרש אלציאני' בספריה הלאומית בירושלים

 

יצחק בן שמואל מסביר לאחר מכן כי משמעות השם 'תוכי' הוא מלשון 'בתווך', כלומר באמצע, אינו יודע לדבר כמו בני האדם, אבל גם אינו חסר דיבור לחלוטין כמו החיות, אלא "לסאנה ישבה לסאן אבן אדם (לשונו מדמה לשון בני אדם) ולהדי' סמי תוכיים, אי מתוסטין (ולכן נקראים תוכיים, כלומר 'אמצעיים')".

לאחר הפירוש הלשוני הוסיף יצחק בן שמואל עדות אישית מקהיר, מביתו של נגיד יהודי מצרים בסוף המאה ה-11 וראשית המאה ה-12, מבורך בן סעדיה:

"פאנא שאהדת בבג'ה במצר (ואני ראיתי תוכי בקהיר) ענד סיידנא אלנגיד מבורך ז"ל (אצל אדוננו הנגיד מבורך ז"ל) אהדאהא לה רג'ל יהודי וצל מן דיאר אלהנד (שהוענק לו על-ידי איש יהודי שהגיע מארצות הודו) וכאן קד עלמהא פואסיק כתירה (ואכן לימד אותו פסוקים רבים) וסמעתהא תקרא שמע כאמל אלי 'אחד', ותטוול פי 'אחד' (ושמעתי אותו קורא קריאת שמע מלאה, עד המילה אחד, ומאריך ב'אחד' – כלומר כמו שנוהגים היהודים), ופסוק ה' הושיעה כאמל (ופסוק ה' הושיעה כולו) ופסוק תהלה לדוד כאמל (ופסוק תהילה לדוד כולו, כלומר מזמור תהלים קמ"ה)".

 

"פאנא שאהדת בבג'ה במצר", כתב-יד 'מדרש אלציאני' בספריה הלאומית בירושלים

 

כשקוראים את תיאורו של יצחק בן שמואל על תוכי היודע לדקלם את תפילות היהודים, מבינים טוב יותר את דבריו הביקורתיים של בן דורו, רבי יהודה הלוי, על היהודים החוזרים על תפילתם 'כדיבור הזרזיר והתוכי (כנטק אלזרזיר ואלבבגא)'.

 

(הקטע מבוסס על דבריו של מרדכי עקיבא פרידמן בספרו 'הרמב"ם, המשיח בתימן והשמד', עמ' 11-10. הצילומים מתוך כתב-יד 'מדרש אלציאני' בספריה הלאומית בירושלים, מתוך פרויקט רוזטה)

הכתבה פורסמה במקור בדף הפייסבוק ‏גניזת קהיר – היסטוריה של היום-יום‏ 

הפוטושופ בשירות הרב מאמצע המאה ה-19

מה עושה רב יהודי צעיר הנלחם על ליבם של בני קהילתו החדשה במהלך אחת מתקופות המשבר הגדולות בהיסטוריה היהודית? רותם את המודרנה לשירותו

הרב הירש בצעירותו – מצאו את ההבדלים. התמונות לקוחות מתוך אוסף אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית

לאורך המאה התשע-עשרה נקרעו קהילות ויחידים יהודים באירופה בין שני קצוות רעיוניים: האורתודוקסיה מבית מדרשו של החת"ם סופר קראה להתנגד למודרניזציה השועטת בכל מחיר, בעוד הרפורמה ביקשה להתאים את היהדות לרוח המודרנה.

תפיסת "תורה עם דרך ארץ" שפיתח הרב שמשון רפאל הירש ביקשה לשרטט דרך ביניים, כזו שתימצא בין התנגדות לבין אימוץ מוחלט. הסיבה לכך נעוצה בהבנתו הבסיסית את ההלכה ואת הדת היהודית: עבורו, לא התקיימה סתירה בין חיים על פי ההלכה היהודית ובין ההתפתחויות המדעיות והרעיוניות שבלב המודרנה. למעשה, ראה הרב הירש במודרנה הזדמנות פז שיש לנצלה בחוכמה: הוא ביקש לתעל אותה לקיום החיים היהודיים והדת היהודית באירופה בדרך שלא תעמוד בסתירה איתם.

בשנת 1851 נקרא הרב שמשון רפאל הירש על ידי "אגודת הדת הישראלית" אל פרנקפורט שבגרמניה, והתבקש לשמש בתור רב העיר. ההזדמנות קסמה לו, והוא נענה להזמנה בחיוב. היה זה משום אתגר עצום עבור הרב הצעיר.

בהנהגתו הבוטחת של הרב הירש גדלה הקהילה בתוך זמן קצר מ-11 חברים עם בואו של הרב, עד לחמש מאות. דרך הביניים משכה אליה יהודים שטרם נעמדו לצדה של הרפורמה או של האורתודוקסיה. ובמאבק על ליבו של הרחוב היהודי, רתם הרב הירש את המודרנה לצדו.

שימוש מרתק באחת ההמצאות הטכנולוגיות הכבירות ביותר של המאה ה-19, אנו מוצאים בתצלום של הרב הירש. לבד מעצם הפנייה לטכנולוגיה המסעירה של הצילום – שפשטה בכל זרמי היהדות – נעזר הרב בטכניקה ספציפית, היא הגזירה וההדבקה.

מאה שנה לפני הפוטושופ ושאר תוכנות העריכה הגרפית, אנו מוצאים תמונה של כבוד הרב ש"רוטשה": לא מדובר בתיקון מטעמי צניעות, ובכל זאת – אם תשוו את שתי התמונות יזדקר ההבדל מיד: פניו של הרב כוסו בשיער פנים מרשים בתמונה "המתוקנת".

 

לפני:

 

אחרי:

 

הנסיבות המדויקות של תיקון התמונה אינן ידועות לנו, אפשר שהאמין הרב בכוחו המאחד של שיער פנים המזקין את פני המתהדר בו, ומעניק לתורתו משנה תוקף בעולם היהודי המסוכסך של המאה ה-19.  ואפשר – ולמעשה סביר יותר להניח – שהתיקון בוצע על ידי חברה שהתמחתה בהדפסת ומכירת דיוקנאות של יהודים חשובים, וחשבה שתמונת הרב עם זקן תעודד את מכירותיה.

מה דעתכם?

***

ועוד מנפלאות הפוטושופ:

https://www.facebook.com/NationalLibraryIsrael/videos/511741709172730/

 ***

 

מדוע לאיש בציור אין ראש ואיך זה קשור לחג הסוכות?

חיפשנו סיפור מעניין לכתבת סוכות וחזרנו עם איש בלי ראש.

הראש הנעלם. חיתוך עץ מתוך הספר "מנהגים", יצא לאור באמשטרדם בשנת 1661 על ידי אורי ווייבש

בשנת 1661 (היא שנת תכ"ב) נדפס באמשטרדם הספר "מנהגים: אין אשכנז דורך דש גנץ יאר". ספר זה הוא חלק ממסורת מבוססת של ספרי מנהגים. למעשה, מדובר במהדורה השלישית של הספר, שהודפסה בשתי מהדורות קודמות בוונציה. כיאה לשמו, סוקר הספר את מנהגי יהודי אשכנז בחגיהם ומועדיהם השונים. ארבעה איורים מוקדשים בספר לסוכות, ובאחד מהם נראה יהודי בונה סוכה.

יהודי בונה סוכה

בשני – שני יהודים בוחנים את ארבעת המינים.

סלינו על כתפנו

בשלישי אנו עדים למנהג זריקת פירות לילדים בזמן שמחת תורה.

בדרך כלל התבצע מנהג זה בבית הכנסת, אך לא באיור זה

האיור הרביעי היה זה שלכד את תשומת ליבנו. באיור זה עומדים שני גברים האחד מול השני, כשלאחד יש ראש ולשני אין.

הציור שהתחיל את הכל

האיור הזה הפתיע אותנו במחלקת התוכן. את המומחים לעניין בספרייה – פחות. אנחנו לא הבנו מדוע אין לאחד מהגברים בתמונה ראש. הם לא הבינו מה הסיפור הגדול. מדובר, אחרי הכל, "במנהג קבלי נושן וידוע."

 

סיפורו של מנהג קבלי נושן וידוע

ליל הושענא רבה. היום השביעי והאחרון של חג סוכות. יום הכיפורים הסתיים לפני מעט יותר משבוע והיהודי המאמין שניצב לא מכבר בפני אלוהיו מבקש דרך להציץ אל עתידו. "האם נרשם שמי בספר החיים או המתים?" שואל עצמו בחשש. "האם אזכה לעבור את השנה החדשה?" ממשיך החשש להציק.

פתיחת הדיון במנהגי סוכות בספר

כיצד יגלה את הסוד הגדול? מסורת קבלית עתיקה, המופיעה בצורה מגובשת כבר אצל הרמב"ן בן המאה ה-13, גורסת שיש פתרון: על האדם לצאת בליל הושענא רבה לבדוק את צלו המשתקף באור הירח. אם מבחין האדם שצלו שלם ומושלם, משמע – הצל משקף את צורתו האמיתית – אזי הוא יכול להסיר כל דאגה מליבו. הוא יזכה ללוות את השנה החדשה עד תומה. אם, לעומת זאת, יתבונן בצלו ויבחין שראשו חסר, יידע כי האל גזר את דינו למיתה, ואת השנה הזו כבר לא יזכה לשרוד.

על פניו, אמורה מסורת זו לעורר תהיה בלב היהודי המאמין, והרי ידוע לכל שביום הכיפורים גוזר אלוהים את דינו של האדם. גם לכך יש למסורת הקבלית תשובה: אף שדינו של אדם נגזר ביום הכיפורים, ליל הושענא רבה הוא מועד "חיתום הדין", ובו ניתן לקבל – ולו לשעות מספר – את התשובה. למעשה, מדגישים המקובלים – יום הכיפורים הוא לא היום בו נגזר גורלו של האדם, אלא בליל הושענא רבה.

 

"דען הוט גישלאגן דער טרופף, דש ער הוט קיין קופף". יידיש של המאה ה-17