כך הציל סרן אייזיק בנקוביץ את עולם הספר היהודי

הצצה נדירה בשני כרכי הספרים האוצרים בתוכם עולם תרבותי שהיה ואבד

1_715-537-auff

בבניין גדול בעל חמש קומות באופנבך ליד פרנקפורט, עמד סרן אייזיק בנקוביץ מול מאות ארגזי הספרים והתלבט מה לעשות. משימתו, כפי שהוגדרה עבור יחידתו – יחידת שימור פרטי תרבות ומורשת מטעם השלטון הצבאי באירופה הכבושה (MFAA) – הייתה להחזיר את כל מה שבזזו הנאצים למדינות שמהן נלקחו.

מיליוני ספרים נגנבו בידי הנאצים בזמן השואה. כמעט שני מיליון מהם עשו את דרכם ממערב וממזרח אירופה אל המכון לחקר השאלה היהודית בפרנקפורט. מכון זה, שייסד אלפרד רוזנברג, האידיאולוג הראשי בשלטון הנאצי, היה חלק מתוכניתו הגרנדיוזית להקים רשת מכוני מחקר ללימודים נאציים תחת פיקוחו של מוסד אקדמי ללימודים נאציים. הוא קיבל את ברכתו של היטלר שביקש להתחיל בהקמת ספרייה, ורצה להמתין להפעלת המוסד רק לאחר המלחמה. למרות זאת, המכון בפרנקפורט החל לפעול כבר במהלך המלחמה, ובזמן השואה הייתה ספרייתו "הספרייה היהודית" הגדולה באירופה.

אנשי צוותי העבודה של רוזנברג ממיינים ספרים שנגנבו
אנשי צוותי העבודה של רוזנברג ממיינים ספרים שנגנבו

המכון שלח את רוב הספרים לעיירה האנגן מפאת ההפצצות על פרנקפורט, ובסוף המלחמה הם נמצאו שם בידי הכוחות האמריקניים. כדי לטפל בספרים אלה ובספרים רבים נוספים שהמשיכו להתגלות במחסנים ובמרתפים אחרים, הועברו כולם למחסן באופנבך.

קצין יהודי אחר בשם סימור פומרנץ היה מי שקדם לבנקוביץ בתפקידו. הוא הצליח להחזיר כמיליון ספרים בכמה חודשים בלבד, אך למזלו לא היה עליו למיין את כולם. חלקם הגדול, בעיקר מהולנד ומצרפת, עדיין אוכסן באותם הארגזים שהגיעו ישירות מספריות המקור. היה עליו לבדוק אותם, ולארגן את המשלוח חזרה לארצות שמהם הגיעו.

מימין: סימור פומרנץ; משמאל: אייזיק בנקוביץ
מימין: סימור פומרנץ; משמאל: אייזיק בנקוביץ

בנקוביץ, שעד עזיבתו של פומרנץ שימש סגנו ויד ימינו, ידע שלעומת קודמו – יהיה עליו להתמודד עם מאות אלפי ספרים מרחבי אירופה, כאשר מקורו של כל אחד מהם אחר. הספרים היו ברובם מספריות מוסדות יהודיים או אוספים אישיים גדולים, ובחלקם מופיעות חותמות המעידות על כך.

בנקוביץ נכנס לאולם המיון הרחב, הרים כרך תלמוד וראה בו חותמת של רב קהילה מלודז'. בספר שירה ביידיש, ראה שבעבר הלא רחוק היה שייך לספריית בית ספר בווילנה. בספר פילוסופיה יהודית בגרמנית מצא את חותמת הספרייה של הקהילה היהודית בברלין.
לימים יכתוב בנקוביץ בזכרונותיו:

היה משהו עצוב ואבלי בכרכים הללו. כאילו שהם לחשו סיפור געגועים ותקווה מאז ההשמדה […] הייתי מוצא את עצמי מיישר אותם ומארגן אותם בארגזים בתחושה של רכות ועדינות, כאילו היו שייכים למישהו יקר לי שנפטר לאחרונה

בנקוביץ לא ידע אז אם הספרים באמת יוחזרו לארצות שמהן נגנבו. הייתכן שגרמניה תקבל את ספריהם של היהודים שנרצחו בה? האם אוקראינה הסובייטית תקבל סידורי תפילה מבתי כנסת בקייב?

עד שהתקבלה החלטה רשמית, היה על בנקוביץ לעבוד על מלאכת המיון. כמות גדולה כל כך של ספרים דרשה כוח אדם מקצועי ומיומן. כוח אדם היה לו; הצבא הפקיד בידיו עובדים גרמנים שהועסקו במגוון עבודות לאחר המלחמה, אך אלו לא היו ספרנים או בעלי ידע בשפות שונות, והם לא ידעו למיין את הספרים. אומנם בחלק גדול מהספרים היו חותמות, אבל הגרמנים לא ידעו לקרוא את השמות ביידיש, בפולנית ובשפות אחרות.

עובדים גרמנים ממיינים ספרים במחסן באופנבך
עובדים גרמנים ממיינים ספרים במחסן באופנבך

 

אורזים את הספרים למשלוח חזרה לארצות מוצאם
אורזים את הספרים למשלוח חזרה לארצות מוצאם

לבנקוביץ היה רעיון. יחד עם צוותו הוא אסף חתימות שחזרו על עצמן כמה פעמים בספרים שונים במחסן. את החותמת הוא צילם, גזר והדביק בקטלוג חותמות גדול המסודר לפי ארצות. היו ארצות עם מאות חותמות של מוסדות ואוספים, וארצות אחרות עם נציגות קטנה יותר. העובדים הגרמנים לא היו צריכים לקרוא את הכתוב – אלא פשוט לזהות את צורת החותמת והאותיות. כך מוינו מאות אלפי ספרים ונארזו בארגזים לפי ארצות.

בנקוביץ הכין שני כרכים שאגדו אלפי חותמות: בכרך הראשון מופיעות אוסטריה, צרפת, גרמניה, הולנד וארצות נוספות. בכרך השני חותמות מארצות מזרח אירופה כמו צ'כוסלובקיה, ליטא, פולין, רוסיה, בילורוס, ואוקראינה, ונוסף על כך – רשימת ספריות מפורטת בכמה ערים.

במוסדות מסוימים הוחלפו בחלוף השנים מלל החותמות, הצורה או הצבע שלהן. כל החותמות בגלגוליהן השונים מופיעות באותו עמוד מתאים בכרך.

שני כרכי הקטלוגים מתוך ארכיון הספרייה הלאומית

 

שני כרכי הקטלוגים מתוך ארכיון הספרייה הלאומית
שני כרכי הקטלוגים מתוך ארכיון הספרייה הלאומית

הספרים מוינו הודות לקטלוגים, אבל לא בהכרח הוחזרו לארצות מוצאם. בחלוף הזמן נוספו עוד ספרים שנתגלו בשנים שלאחר המלחמה. חלק גדול מספרים אלה הגיע לבסוף לספרייה הלאומית בירושלים במסגרת חלוקתם בידי תאגיד "תקומה לתרבות ישראל" (JCR), שלקח את סמכויות השלטון על אופנבך מצבא ארצות הברית. כך אנו יכולים למצוא אצלנו כיום ספרים שעליהם מדבקת התאגיד, וחותמת ספריית המקור שממנה נגנבו בידי הנאצים.

לדוגמה, הינה ספר מדרש רבה שניתן לזהותו כחלק מאוסף הספרייה על שם הרב מתתיהו שטראשון בווילנה. עובדי מחסן שלא ידעו לקרוא את המילים בעברית יכלו להיעזר ברשימת החותמות בקטלוג של אופנבך. בספר מצויות גם מדבקת תאגיד ה-JCR.

מימין: חותמת בית עקד ספרים על שם שטראשון בקטלוג החותמות; משמאל: חותמת הספרייה
מימין: חותמת בית עקד ספרים על שם שטראשון; משמאל: חותמת הספרייה בקטלוג החותמות

הינה דוגמה נוספת לספר מספריית הסמינר היהודי בברסלאו, ולידו החותמת שבעזרתה זיהו את מוצא הספר. החותמת מופיעה ברשימת החותמות של גרמניה.

חותמת ספריית הסמינר היהודי בברסלאו
מימין: חותמת ספריית הסמינר היהודי בברסלאו; משמאל:  חותמת הספרייה בקטלוג החותמות

בדומה לקודמו בתפקיד, גם בנקוביץ לא פעל זמן רב במחסן אופנבך, אך בזמן ששהה שם הספיק למיין את הספרים שהיו ניתנים לזיהוי. לא היה עוד צורך בכרכי החותמות ולכן לקח אותם חזרה לארה"ב. זמן קצר לאחר מכן החליט לתרום את הכרכים לבית הספרים הלאומי בירושלים, וכך מחודש מאי 1947 הם מאוחסנים אצלנו באוסף הארכיונים של הספרייה. לכרכים היו עותקים נוספים, והם נמצאים בארכיונו של סימור פומרנץ – המנהל הראשון של מחסן אופנבך. ארכיונו שמור כיום באוסף American Jewish Historical Society בניו יורק, ויש המשערים שדווקא פומרנץ הוא שהגה את רעיון הקטלוגים. מובן שייתכן כי מדובר בשיתוף פעולה בין פומרנץ לבנקוביץ.

כיום, 70 שנה אחרי, הקטלוגים הכבדים ממחסן הספרים הגנובים באופנבך הם מעין רשימת בית קברות. לא רשימת קברי נרצחי השואה שמקום קבורתם לא נודע, אלא זיכרון נצחי לבתי ספר, ישיבות, אספנים ולמרכזים קהילתיים יהודיים ברחבי אירופה; מוסדות שבהם קול הלימוד והשינון נדם בשואה. זיכרונם של אותם מוסדות מונצח בדפי הכרכים, ועכשיו זמין גם בגישה מקוונת הודות לסריקתם בידי צוות הספרייה הלאומית.

לכרך הראשון 

לכרך השני

מוזמנים לראות את שני הכרכים בסיורים שאנו עורכים בספרייה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה

 

סיפורים, ספרים ופריטים מיוחדים על השואה

כתבות נוספות

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

לתרגם את הגמרא ליידיש מתחת לאפם של הנאצים

הספר של נרצחי השואה חוזר הביתה

מתנות מנזירים ועסקות חליפין על אלכוהול וסיגריות: כך השיגו משוחררי המחנות ספרי תלמוד

 

 

 

 

המסמכים הסודיים של הנאצים שנתגלו בפשיטה של הקומנדו הבריטי

מסמכים סודיים שנתגלו בפעולה של הכוחות המיוחדים הבריטיים בנורווגיה ב-1941 חושפים טפח בהתנהלותו הפנימית של הכיבוש הצבאי הנאצי. ממשלת בריטניה פרסמה אותם במקור כבר באותה שנה

capturedflag715

קצינים בריטים מצטלמים עם דגל נאצי שהוחרם בפשיטה באיי לופוטן. צלם: קפטן טניסון ד'אנקורט, צלם רשמי מטעם משרד המלחמה הבריטי

כאשר מעלעלים בדפיה הממורטים של החוברת החומה הישנה, מילה אחת – בגרמנית, באותיות גדולות, כהות ומודגשות – מזדקרת לעיניו של הקורא: גהיים!… סודי!

המסמכים הללו נועדו לעיניהם של מורשים בלבד. מפורטות בהם הנחיות מקצינים בכירים בוורמכאט הגרמני לחיילים מן השורה, שהוציאו לפועל את הכיבוש בנורווגיה. השפה תמציתית ועניינית, כמקובל במסמכים צבאיים, אבל בל נטעה: ההנחיות נכתבו ברוח הנאציונל-סוציאליזם.

ההוראות המופיעות בחוברת הן בעיקרן תדריך, מדריך מעשי להשתלטות על מדינה דמוקרטית ולדיכוי אוכלוסייתה.

סיפורם של המסמכים המוסלקים והסודיים הללו מאת הצבא הגרמני מחזיר אותנו לשלביה הראשונים  של מלחמת העולם השנייה. מבצע "הנס של דנקרק", שבמסגרתו פונו ברגע אחרון יותר מ-300,000 חיילים לאזור מבטחים, היה חרוט עדיין בזיכרונם של הבריטים. צרפת, בלגיה, הולנד, פולין, דנמרק ונורווגיה כבר נמחצו בשלב זה כולן תחת המגף הנאצי. ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, הכין את ארצו למאבק הארוך והקשה שציפה לה. הסיטואציה בישרה רעות, ומצב הרוח הלאומי היה קודר.

על רקע זה יצא לדרך מבצע 'קליימור': פשיטה רחבה של הכוחות המיוחדים הבריטים על איי לופוטן הנורווגיים בשנת 1941.

בשעות הבוקר המוקדמות ב-4 במארס חדרו בשקט מאות חיילי קומנדו בריטים לאזור הווסטפיורדן (Vestfjorden). הם מיהרו להשמיד אוניות שנשלטו בידי הגרמנים, שחלקן היו עמוסות מטען שהיקפו נאמד באלפי טונות. אבל לא זו היתה מטרתו העיקרית של המבצע, כי אם שמן דגים, שנשלח בקצב מהיר מנורווגיה לגרמניה. שם, זיקקו ממנו גליצרין ששימש להכנת חומרי נפץ רבי עוצמה. חיילי הקומנדו פשטו על אזורי התעשייה, מפעל אחר מפעל, ובסך הכול הועלה באש יותר מ-3.6 קוב שמן דגים במבצע.

 

מיכליות שמן בוערות כפי שנצפו מסיפונה של המשחתת הבריטית אה"מ 'ליג'ן' (באנגלית: HMS Legion). צילום: סגן רג"ג קוט, צלם רשמי בצי המלכותי
מיכליות שמן בוערות כפי שנצפו מסיפונה של המשחתת הבריטית אה"מ 'ליג'ן' (באנגלית: HMS Legion). צילום: סגן רג"ג קוט, צלם רשמי בצי המלכותי

 

הגרמנים הופתעו – במהלך המבצע נשבו 228 חיילים משורותיהם. נוסף על כך, שורות הכוחות החופשיים הנורווגיים חוזקו ב-300 מתנדבים שקפצו על ההזדמנות להצטרף למלחמה נגד הפשיזם, ועלו לספינות הבריטיות כשאלו התחילו את דרכן חזרה. והדבר החשוב מכולם: חיילי הקומנדו הצליחו להניח ידם על הדסקיות המסתובבות (רוטורים) של מכונת הצופן 'אניגמה' ועל כמה ספרי קוד – פריטים שעתידים היו לסייע לבעלות הברית לחמוק לזמן מה מהצוללות הגרמניות.

"ברכותיי לרגל המבצע המספק עד מאוד", כתב צ'רצ'יל בתזכיר שמוען לכל המעורבים במבצע, לאחר שחזרו בשלום. הכוח הבריטי הגדול ספג אבדה אחת בלבד. המבצע העניק זריקת עידוד נחוצה עד מאוד למורל בעלות הברית, ותרומתם של המתנדבים הנורווגים הוכיחה כי "תושבי האזורים הכבושים עדיין תומכים בנו ברוחם במאבק".

 

שריפות בסטמסונד באיי לופוטן שבנורווגיה, עם עזיבת חיילי הקומנדו הבריטי. צלם: קפטן טניסון ד'אנקורט, צלם רשמי מטעם משרד המלחמה הבריטי
שריפות בסטמסונד באיי לופוטן שבנורווגיה, עם עזיבת חיילי הקומנדו הבריטי. צלם: קפטן טניסון ד'אנקורט, צלם רשמי מטעם משרד המלחמה הבריטי

 

בין הפריטים שהוחרמו בפשיטה נתגלה ממצא מעניין נוסף: מסמכים גרמנים שהוחרמו במרכז השליטה בנמל בסבולבאר (Svolvaer). המסמכים הסודיים הללו, שמוענו לחיילים גרמנים המוצבים בנורווגיה, חושפים טפח מטיבו של הכיבוש הצבאי הנאצי, ומשקפים כיצד נראו החיים תחתיו. ממשלת בריטניה מיהרה לתרגם את המסמכים ולפרסמם בחוברת צנומה כבר באותה שנה. עותק נדיר של החוברת, שהכילה גם העתקים של המסמכים המקוריים בגרמנית, נתגלה לאחרונה בארכיון הספרייה הלאומית.

מהמסמכים עולה שהעם הנורווגי לא הקל על כובשיו הגרמנים: "ניכר, שחרף מאמצינו, הלך הרוח ויחסה של האוכלוסיה הנורווגית התקשחו לאחרונה" כתב הגנרל ניקולאוס פון פלקנהורסט, מפקד הכוחות הגרמנים בנורווגיה באחד המסמכים.

 

העתק העמוד הראשון ממכתבו של הגנרל ניקולאוס פון פלקנהורסט לחייליו, כפי שזה מופיע בחוברת שפרסמה הממשלה הבריטית, מאוספי הספרייה הלאומית
העתק העמוד הראשון ממכתבו של הגנרל ניקולאוס פון פלקנהורסט לחייליו, כפי שזה מופיע בחוברת שפרסמה הממשלה הבריטית, מאוספי הספרייה הלאומית

 

העתק העמוד השני במכתבו של הגנרל פון פלקנהורסט, מתוך החוברת, מאוספי הספרייה הלאומית
העתק העמוד השני במכתבו של הגנרל פון פלקנהורסט, מתוך החוברת, מאוספי הספרייה הלאומית

 

כאשר הודיע היטלר לפון פלקנהורסט שהוא ממנה אותו לפקד על הפלישה למדינה הסקנדינבית, ציווה המנהיג הנאצי על הגנרל לגבש תוכנית פעולה בסיסית – ולעשות זאת עד השעה 5 אחר הצהריים באותו היום. בדרכו חזרה לבית המלון שבו שהה, בהעדר כל שהות להתעמק במפות צבאיות, עצר פון פלקנהורסט בחנות מקומית ורכש מדריך תיירים של הוצאת 'בדקר' לנורווגיה. באותו יום, אחר הצהריים, הוא תכנן את הפלישה בחדרו שבמלון, על בסיס מפה מתוך מדריך התיירים. היטלר מיהר לאשר את התוכנית.

 

סבולבאר, איי לופוטן, נורווגיה. תמונה מאת וינסנט ון זיישט
סבולבאר, איי לופוטן, נורווגיה. תמונה מאת וינסנט ון זיישט

 

בפנייתו לחייליו קורא להם הגנרל במפתיע להפגין קור רוח נוכח עקשותם של הנורווגים: "…הכרחי – וחיוני מאי פעם – להפגין ריסון וזהירות". פון פלקנהורסט הורה לחייליו להימנע מכל דיון או מחלוקת פוליטיים (עניינים אלה היו באחריותו של הגסטפו, לא באחריות הצבא). אבל כל אימת שנשקף איום לחיילים או לרכוש צבאי, ניכרה פחות סובלנות: "במקרים כאלה […] יש להפעיל כוח צבאי בכול חומרתו […] כאשר נוקטים בפעולה עליה להיות חסרת רחמים ולהתבצע תוך שימוש באמצעים הקשים ביותר."

 

כיתוב תמונה: משמאל לימין: וידקון קוויזלינג, היינריך הימלר, רייכסקומיסר יוזף טרבובן והגנרל פון פלקנהורסט בנורווגיה, 1941. תמונה: הארכיון הפדרלי הגרמני
כיתוב תמונה: משמאל לימין: וידקון קוויזלינג, היינריך הימלר, רייכסקומיסר יוזף טרבובן והגנרל פון פלקנהורסט בנורווגיה, 1941. תמונה: הארכיון הפדרלי הגרמני

 

מסמך נפרד באוסף מפרט כמה דוגמאות למגוון "עבירות" אפשריות מצד האוכלוסייה המקומית, לצד התגובה המצופה מהחיילים הגרמנים.

עבירה:
גרמני סופג עלבון או אלימות פיזית בשל היותו גרמני.
תגובה מצד הוורמאכט:
מעצר זמני של העבריין, במידה שנתפס בשעת המעשה.

 

עבירה:
מפקד מקומי מקבל הודעה ביום רביעי, שביום שלישי הקודם הוכה אדם גרמני.
תגובה מצד הוורמאכט:
דיווח למשטרה החשאית (גסטפו).

 

עבירה:
שיערה של נערה נורווגית המפגינה יחס ידידותי לגרמנים – מקוצר.
תגובה מצד הוורמאכט:
מעצר זמני של העבריין, אך ורק במידה שנתפס בשעת המעשה, או אם ישנו חשד כבד שינסה להימלט. במקרים אחרים יש לדווח למשטרה החשאית.

 

עבירה:
הצהרות פומביות המשמיצות את גרמניה, מצד מגידות עתידות או חברים בכתות.
תגובה מצד הוורמאכט:
במקרים של עלבונות משמעותיים, כגון כאלה שמכוונים כלפי הפיהרר, יש לבצע מעצר זמני. במקרים אחרים, יש לדווח למשטרה החשאית.

 

עבירה:
הטפה חתרנית מצד כוהני דת, בין שמעל לדוכן בכנסייה ובין שבשעת לוויה.
תגובה מצד הוורמאכט:
יש להפגין ריסון וזהירות ביתר שאת. בכל המקרים יש להסתפק בדיווח למשטרה החשאית.

 

מהדוגמאות שלעיל עולה שגם מי שרק נחשדו בפגיעה קלה ביותר בכובשים הגרמנים, עלו עד מהרה בכוונת של המשטרה החשאית, הגסטפו, שלא נטתה חסד לחשודים.

מסמך אחר מבהיר כי "כל המפלגות הפוליטיות בנורווגיה, על ארגונים המסונפים להן וארגוני משנה, מפורקות ופעילותן אסורה […] יוצאת הדופן היחידה מבחינת האיסורים הללו היא מפלגת 'נאשונל סמלינג', על הארגונים המסונפים לה וארגוני משנה. פעילותה איננה מוגבלת בשום צורה".

 

וידקון קוויזלינג, מייסד מפלגת 'נאשונל סמלינג', ששמו הפך נרדף למילה 'בוגד'. צילום: הארכיון הלאומי הנורווגי
וידקון קוויזלינג, מייסד מפלגת 'נאשונל סמלינג', ששמו הפך נרדף למילה 'בוגד'. צילום: הארכיון הלאומי הנורווגי

 

מפלגת 'נאשונל סמלינג' הייתה מפלגת ימין קיצוני נורווגית שמעולם לא עלה בידה לזכות ולו במושב יחיד בסטורטינג, בית הנבחרים הנורווגי. אך הצבא הגרמני קיבל הנחיה לסייע בשינוי מצב העניינים הזה: "אין להתיר לשום מכשול – אישי או ארגוני – להפריע לסיוע לבניית הנאשונל סמלינג, בכל אמצעי". בשנת 1942 מינו הרשויות הגרמניות את מייסד המפלגה, וידקון קוויזלינג, לראש ממשלת נורווגיה. הוא שימש בתפקיד זה עד לתבוסתם הסופית של הנאצים, יותר משלוש שנים לאחר מכן. עד עצם היום הזה משמשת המילה 'קוויזלינג" שם נרדף ל"בוגד" בכמה שפות. קנוט האמסון, הסופר זוכה פרס נובל, נמנה גם הוא עם אוהדי הנאצים הספורים בנורווגיה, ואף הספיד את אדולף היטלר לאחר מותו.

 

העתק של מסמך גרמני המפרט כיצד יש להתייחס לעיתונות הנורווגית תחת הכיבוש הנאצי, כפי שזה מופיע בעלון, מאוספי הספרייה הלאומית
העתק של מסמך גרמני המפרט כיצד יש להתייחס לעיתונות הנורווגית תחת הכיבוש הנאצי, כפי שזה מופיע בעלון, מאוספי הספרייה הלאומית

 

אחד המסמכים המעניינים ביותר באוסף נוגע ליחס לתקשורת המקומית הנורווגית, שצוותה "לפרסם אך ורק ידיעות שיש בהן כדי לקדם את מדיניות הרייך השלישי, או לכל הפחות לא להפריע לה".

להלן כמה מההוראות הספציפיות שמפרט המסמך:

הודעות פומביות גרמניות ואיטלקיות יפורסמו מדי יום, וככל שהדבר אפשרי – בעמוד הראשון.

יש להקפיד הקפדה עליונה שאף פרסום לא יכלול דבר שיש בו כדי להוביל לאי נחת בקרב האזרחים, בכל צורה שהיא.

כל התייחסות לשאלות פוליטיות קודמות בנורווגיה (שאלת המלך, ממשלת ניגאארדסוולד, שיטת המפלגות, איגודי מסחר וכך הלאה) – אסורה.

בפרסום חדשות גרמניות וחדשות ממדינות שעימן נמצאת גרמניה במלחמה, יש לתת קדימות לאלה הגרמניות. לרבות טיפוגרפיה (עיצוב, כותרות, גודל הגופן, וכך הלאה).

דיווחי מזג אוויר אסורים בתכלית. בכלל זה סקירות מזג אוויר שמתארות תקופות ארוכות, נזקי מזג אוויר קשה, ברקים, מידות חום, שלג והתייחסות עקיפה למזג האוויר בדיווחי ספורט.

בדיווחים על ענייני כלכלה – בין שמדובר בהודעות קצרות ובין שהמדובר בסקירות מפורטות – יש להימנע מכל נימה שלילית, ולו הקלה ביותר.

 

בדיווח על ענייני פוליטיקה פנימית בנורווגיה:

יש לעודד בכל פה את העורכים לא רק לכתוב ללא ביקורת ברוח הנחיות שקיבלו, אלא אף לאמץ גישה חיובית, כלומר, במאמריהם צריכים העורכים לתמוך באופן מלא באמצעים שננקטים במסגרת הפוליטיקה הפנים-נורווגית ולהתבטא באופן חיובי.

לסיכום, מוסיף המסמך:

הקווים המנחים שלעיל צריכים לשמש לעורכים הוראות שבעל פה. בשום אופן אין לפרסם את ההנחיות הללו, כמו גם את עצם העברתן לעורכים. עם זאת, על העורכים לכתוב לעצמם ראשי פרקים בזמן שההנחיות שבעל פה נמסרות להם.

על המסך חתום, "ד"ר אמר, קפטן, קצין עיתונות צבאי".

 

בהכנת הכתבה סייעה איימי סימון, מקטלגת במחלקת השפות הזרות בספרייה הלאומית.

 

סיפורים, ספרים ופריטים מיוחדים על השואה

 

כתבות נוספות

המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה

 

 

מהו ערכו של תפוח אדמה בשואה?

כשחשה בסכנה באוויר, הבריחה מרים את בני משפחתה לרוסיה, שם נאלצו להסתדר בכוחות עצמם במחנה עבודה בסיביר

Hechts715

משפחת העכט (פירר) אחרי שהגיעו בשלום לניו יורק. משמאל נראים מרים וישרואל. יחיאל בשורהה העליונה, לצידה של מרים. באדיבות רו אורנים

איננו יודעים מה היה גילו של סבי כשנפטר בשנת 2014.

הוא לא זכר את התאריך שבו נולד, ותעודה הלידה אבדה לו במלחמת העולם השנייה עם כל שאר חפציו. הדבר היחיד שזכר היה שכשחגגו לו יום הולדת בילדותו, העונה היתה חמימה והחגיגה נערכה תמיד בשבוע שבו נקראה פרשת "בראשית", אחרי ראש השנה העברי. נראה שזיכרונות אלה סותרים זה את זה – במיוחד כשבוחנים את דפוסי מזג האוויר בפולין.

יחיאל העכט, סבא שלי, נולד למשפחה יהודית דתית בצאנז שבפולין. אחר כך עברה המשפחה לזאגוש, אביו, ישרואל העכט-פירר, היה רב קהילה מכובד ועבד בתור שוחט. אשתו, מרים, הייתה אישה חזקה, עצמאית ואינטליגנטית שניהלה את משק הבית ושימשה לצד בעלה "שוחטקה" – תפקיד שלרוב לא ניתן לנשים. מרים לא הניחה לעובדה הזאת להשפיע על בחירותיה.

 

רחוב בקרקוב לפני 1915, גלויה מהמרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית
רחוב בקרקוב לפני 1915, גלויה מהמרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית

 

בתחילת שנות השלושים, בעליית המפלגה הנאצית לשלטון, הרגישה מרים בתחושת סכנה באוויר. השינויים הקיצוניים באקלים הפוליטי גרמו לה אי נחת, והיה לה ברור שבמוקדם או במאוחר ישתנו החיים בעיר הולדתה, קרקוב, לנצח.

האינטואיציה שלה התבררה נכונה לחלוטין, כשיום אחד ערכה את סידוריה בעיר ונקלעה לחילופי דברים אלימים אל מול שוטר פולני. השוטר דחף אותה אל הקרקע והטיח בה עלבונות אנטישמיים, תוך כדי שהיא מתאמצת לקום על רגליה ולהזדקף.

באותו יום החליטה מרים שמשפחתה כבר אינה מוגנת בפולין, וקיבלה על עצמה את המשימה להרחיקה מהסכנות העלומות שארבו לה. היא אספה כל פריט רכוש בעל ערך שהיה בבעלותה ושכרה משאית שתיקח את משפחתה מביתה שבקרקוב אל הגבול הרוסי – אל המקום שהאמינה שיהיה להם לחוף מבטחים. היא התחננה בפני שמונת אחיה ואחיותיה שהתגוררו גם הם באירופה להצטרף אליה, להימלט מהאימה שמצפה להם – אך הם סירבו, שכן האמינו כי מדובר רק באפיזודה חולפת העתידה להתפוגג אל בין דפי ההיסטוריה.

מרים, בעלה וחמישה מששת ילדיהם שמו פעמיהם לרוסיה, לפצוח בחיים חדשים. לייביש, בנם הבכור, נשאר בפולין כדי להמשיך בלימודיו בישיבה – החלטה שהובילה בסופו של דבר למותו בטרם עת כאשר הנאצים פשטו על הישיבה והוציאו את התלמידים להורג.

המשפחה חצתה את הגבול והאמינה שבכך השאירה את צרותיה מאחור – אבל אלה השיגו אותם כשהגיעה המלחמה לחזית הרוסית. מעל 200,000 יהודים ברוסיה – בהם מרים, ישרואל וילדיהם – נקרעו מבתיהם ונשלחו למחנה עבודה בסיביר. שם, בשממה החורפית והנטושה, נאלצו להסתדר בכוחות עצמם. מאות אנשים מצאו עצמם מתגוררים בבניין יחיד, כשבין משפחה למשפחה חוצץ רק סדין.

ישרואל הואשם מיד בפעילות חשודה משום שהיה רב פעיל. הוא הופרד ממשפחתו, נכלא, ואולץ להצטרף לצוות אסירים עובדים, שם הוטלה עליו עבודת פרך: חיטוב עצים ואיסופם למען הצבא.

מרים אספה את מעט הפריטים יקרי הערך שנותרו ברשותה אחרי ששילמה בעבור המעבר לרוסיה, והשתמשה בהם כדי לסחור עם הפקידים המקומיים בעץ. היא השתמשה בו כדי להבעיר את התנור בבניין שבו גרו, ורק הודות לאש ההיא הדיירים לא קפאו למוות.

יחיאל, בכור הבנים הנותרים, נעשה עד מהרה לגבר בבית. הוא נאלץ להגן על אימו ועל ארבעת אחיו ולפרנס אותם, ולכן רתם לצרכיו את מראהו ואת כשרונו לשפות. הוא נהג לקום השכם בבוקר, ללבוש את מעט בגדיו החמים ולצעוד שעות לנקודת חלוקת מזון, שם העמיד פנים שהוא אזרח רוסי. הוא עמד בתורים אין-סופיים בקור, בתקווה להביא עימו הביתה חתיכת לחם יבש שבה יוכל להאכיל את משפחתו המורעבת.

בימים שבהם עלה בידו להשיג חתיכת לחם, המתינה לו צעידה מרובת סכנות בחזרה לבניין מגוריו שבמסגרתה נאלץ להתמודד לא רק מול הטמפרטורות המקפיאות, אלא גם מול גנבים ושודדים שניגשו אליו בדרך וגנבו ממנו את מעט המזון שהשיג, ובכך שמו לאל את מאמציו. מלבד הלחם העבש התקיימו בני המשפחה על מה שהצליחו לקושש בשדות סמוכים – לרוב תפוח אדמה יחיד או בצל נשכח, שמהם נהגו להכין מרק דלוח שבו הזינו את שכניהם.

 

משפחת הכט (פירר) אחרי שהגיעו בשלום לניו יורק. משמאל נראים מרים וישרואל. יחיאל בשורהה העליונה, לצידה של מרים. באדיבות רו אורנים
משפחת העכט (פירר) אחרי שהגיעו בשלום לניו יורק. משמאל נראים מרים וישרואל. יחיאל בשורהה העליונה, לצידה של מרים. באדיבות רו אורנים

 

כך שרדה משפחת פירר במלחמה – ביצר הישרדותי, בנחישות בלא סוף ובהתנגדות למי שנטשו אותם למותם. אחרי המלחמה הצליחה המשפחה לחבור שוב לישרואל ואחרי כמה חודשים במחנה עקורים, שם טופלו יחיאל ואחיו בחשד לשחפת, והודות למסמכים שהעידו על אזרחותם הפולנית – הוצעו למשפחת פירר אשרות לפלשתינה או לאמריקה. מרים החליטה שהיא סיימה עם החלוציות; המשפחה בחרה להצטרף לאחיה שהיגר מפולין לניו יורק בשנת 1920. כשהגיעו לאמריקה, כשהם אבלים ושבורים מהזוועות שעברו עליהם, שינו בני המשפחה את שם משפחתם להעכט – שם הנעורים של אמו של ישרואל. הם רצו להימנע מכל קרבה אפשרית למילה 'פיהרר'.

 

יחיאל הכט וכלתו, ג'ודית. באדיבות רו אורנים
יחיאל העכט וכלתו, ג'ודית. באדיבות רו אורנים

 

משפחת העכט התבססה מחדש ובנתה לעצמה חיים חדשים באמריקה. יחיאל התחתן ונולדו לו חמישה ילדים, 26 נכדים ומספר נינים הגדל ללא הרף. הוא מעולם לא שכח את מה שחווה במלחמה ועד יום מותו הכיר בחשיבות הגדולה לפיסת לחם צנועה ולתפוח אדמה פשוט שהיו תמיד על שולחנו בכל ארוחה, כדי שיוכל לברך על אותם פריטים שהצילו את חייו בערבות סיביר הקפואות.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד תוכלו למצוא פה

 

כתבות נוספות

מאחורי חומות הגטו: גבורת הרוח בצל המוות

כששערי הגיהינום נפתחו: עדות ראשונה מבוכנוואלד

כך חמסה האנטישמיות את כתרה של מלכת היופי היהודיה של אירופה

 

מסע מצולם בעקבות היהודים האבודים מתימן

בשנות השמונים נסעתי שלוש פעמים לתימן, כדי לצלם את אחרוני היהודים במדינה

.

שלושה ילדים יהודים צעירים לומדים, אל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1983. הילד שבמרכז התמונה הוא לוי פאיז, שהיה אז בן כשש. הוא עלה לישראל בשנת 1992, בגיל 16, יחד עם אשתו בת ה-14 וילדם הפעוט. צילום: מרים טנג'י

האגדה מספרת שההיסטוריה היהודית בתימן מגיעה עד ימי שלמה המלך ולבקשתה של מלכת שבא, שבעלי מלאכה מבני ישראל יתיישבו בארצה. ואכן, ישנם היסטוריונים המזהים את שבא עם מלכות סְבָא העתיקה בדרום חצי האי ערב. בתקופה מאוחרת יותר, בשנים 1949–1950 לערך, הועלו כ-49,000 יהודים תימנים למדינת ישראל שזה עתה הוקמה, במבצע אווירי חשאי שזכה לשם 'מרבד הקסמים'. נכון לשנת 2017 נותרו בתימן כולה כ-50 יהודים; רובם מתגוררים במתחם הסמוך לשגרירות האמריקאית בצנעא, העיר הגדולה במדינה שהיא גם עיר הבירה שלה.

בדומה לנתינים לא-מוסלמים אחרים החיים במדינה ערבית, זכו יהודי תימן – מהעתיקות בקהילות התפוצה היהודית – למעמד של ד'ימי, מילה שמשמעותה המילולית היא "בן חסות". בהיותם ד'ימי, נהנו היהודים מזכויות מסוימות אבל נאלצו גם להסכין עם מיני הגבלות, לרבות על חופש התנועה שלהם; כך, למשל, הותר להם לנסוע רק ברחבי תימן, אבל נאסר עליהם לצאת מגבולות המדינה.

 

ביקורי זרים במחוזות הללו היו נדירים ביותר, וכתוצאה מכך התיירים סיקרנו את הכפריים המקומיים באותה מידה שהם-עצמם סיקרנו את האורחים. הילד האוחז בספר, בקדמת התמונה, שסירב לחדול מן הקריאה לטובת הצילום, הוא היוצא מן הכלל. אל-הג'ר, סמוך לחידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י] על יהודי תימן גם נאסר לשאת ג'מביה, חרב דמוית פיגיון שחוגרים כל הגברים התימנים סביב מותניהם. איסור זה סימן בבהירות גברים שאינם מוסלמים. גם מלאכות שונות היו אסורות על היהודים: צורפות, רצענות, סנדלרות ונפחות. לנשים יהודיות הותר לקלוע סלים ולרכּול בשוק
ביקורי זרים במחוזות הללו היו נדירים ביותר, וכתוצאה מכך התיירים סיקרנו את הכפריים המקומיים באותה מידה שהם-עצמם סיקרנו את האורחים. הילד האוחז בספר, בקדמת התמונה, שסירב לחדול מן הקריאה לטובת הצילום, הוא היוצא מן הכלל. אל-הג'ר, סמוך לחידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י

 

על יהודי תימן גם נאסר לשאת ג'מביה, חרב דמוית פיגיון שחוגרים כל הגברים התימנים סביב מותניהם. איסור זה סימן בבהירות גברים שאינם מוסלמים. גם מלאכות שונות היו אסורות על היהודים: צורפות, רצענות, סנדלרות ונפחות. לנשים יהודיות הותר לקלוע סלים ולרכּול בשוק.

יהודים תימנים לא הורשו להחזיק קרקע בבעלותם והיו נתונים להגנתו של שייח' הכפר או העיר שבה חיו. משמעות הדבר הייתה שהשייח' אחראי לבטחונם ומחויב על פי חוק להגן עליהם. מערכת היחסים בין הקהילה לבין השייח' הייתה פעמים רבות חמה ולעיתים אף ידידותית.

 

אישה יהודיה עובדת, תימן, 1986. צילום: מרים טנג'י
אישה יהודיה עובדת, תימן, 1986. צילום: מרים טנג'י

 

גבר יהודי באל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1984. צילום: מרים טנג'י
גבר יהודי באל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1984. צילום: מרים טנג'י

 

בשנות השמונים של המאה הקודמת יצאנו למסע כדי לצלם את מעט הקהילות היהודיות האחרונות שנותרו בתימן והיו מפוזרות ברחבי המדינה. באותה עת נותרו בתימן 400-300 יהודים, ורק זרים מעטים ביקרו אז במדינה המרוחקת שבקצה חצי האי ערב.

נדדנו מכפר לכפר, לרוחב המדינה, לרבות בכפר בית סינאן במחוז ארחב, מרחק של כשעה צפונית לצנעא הבירה. בכפרים הקרובים יותר לצנעא הקפידו יותר על קוד לבוש. הנשים היהודיות בכפרים המרוחקים יותר לא עטו ניקאב מלא המכסה את הגוף כולו, בדומה לנשים המוסלמיות. תחת זאת, הן התכסו בצעיפים שכיסו רק את ראשיהן. אבל ככל שהתקרבנו לעיר הבירה הלכו הצעיפים והתרחבו, והנשים היו מצופות להתכסות ביתר שאת. למוסלמים מותר היה להיכנס לבתי היהודים בכל עת, למעט ביום שבת.

 

בית סינאן, מחוז ארחב, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י
בית סינאן, מחוז ארחב, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י

 

אל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י
אל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י

 

הרחקנו גם במשאית גדולה בדרכים עקלקלות במחוזות הרריים על מנת להגיע ליישובים שטרם נחקרו, כאל-הג'ר, ישוב סמוך לחידאן ומערבית לצעדה, עיר גדולה בצפון תימן. יעד נוסף למסעותינו היה גם הכפר המרוחק ואדי אמלה; שניהם סמוכים לגבול עם ערב הסעודית.

הסתובבנו במדינה על תקן תיירים. למען בטחוננו האישי ולמען בטחונם של היהודים המקומיים, לא הסגרנו שאנחנו יהודים. הותר לנו לבקר בקהילות היהודיות מאחר שאמרנו שאנחנו מבקשים לקנות תכשיטים – ענף מסחר שבו עסקו היהודים המקומיים. ציינו גם שאנחנו צמחונים, וזה איפשר לנו לסעוד בחברה משפחה יהודית. לא לכל קהילה בפזורת הקהילות היהודיות הקטנות הללו היה בית כנסת משלה. מההיכרות שיצרנו עם קהילה יהודית מסוימת הבנו שמשפחה אחת החזיקה בבעלותה ספר תורה ויהודים אחרים נהגו להתאסף בביתה לתפילות, מאחר שנאסר עליהם לבקר בבית הכנסת המקומי.

 

בית סינאן, מחוז אחרב, תימן, 1986. במוּפְרֶג' (סלון) מתקין המוֹרי (מורה) ציציות, בשעה שהילדים לומדים והאם מאכילה את התינוק. הילד מימין משגיח על האחרים. בקדמת התמונה ניצבת נרגילה. במרכז החדר אפשר להבחין בסיר בישול. הארוחות מתקיימות בישיבה סביב הסיר, על הרצפה. צילום: מרים טנג'י
בית סינאן, מחוז אחרב, תימן, 1986. במוּפְרֶג' (סלון) מתקין המוֹרי (מורה) ציציות, בשעה שהילדים לומדים והאם מאכילה את התינוק. הילד מימין משגיח על האחרים. בקדמת התמונה ניצבת נרגילה. במרכז החדר אפשר להבחין בסיר בישול. הארוחות מתקיימות בישיבה סביב הסיר, על הרצפה. צילום: מרים טנג'י

 

נערה יהודיה (משמאל) ונערה מוסלמית) מימין, אל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י
נערה יהודיה (משמאל) ונערה מוסלמית) מימין, אל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י

 

התמונות הללו מעידות על חייהם השלווים של היהודים בתימן בעת ההיא. ילדים נהגו לבלות את ימיהם בלמידה עם המורי שלהם, מורה שנבחר בידי הקהילה, או בחברת אביהם, שהקפיד, אגב עבודה, על הקריאה ועל לימודיהם של ילדיו. מאחר שהיה רק עותק אחד זמין לקריאה, שכללו הילדים המקומיים את יכולתם לקרוא בספר מכל זווית.

 

שחיטה בכפר בית סינאן, מחוז אחרב, תימן, 1986. צילום: מרים טנג'י
שחיטה בכפר בית סינאן, מחוז אחרב, תימן, 1986. צילום: מרים טנג'י

 

תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י
תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י

 

המצב בתימן השתנה אומנם, אבל לפני כמה עשורים בלבד, באותה מדינה ממש, שהייתה כה מנותקת מהמודרניות, מצורת החיים המערבית, הרגשנו כמי שחוזרים לאחור בזמן לתקופת התנ"ך. התאפשר לנו לחוות קצב חיים שונה שמאופיין בשעות בין ערביים נינוחות שעוברות בלעיסת עלי קאת (גת).

 

 

כתבות נוספות

מגע ראשון עם יהודי צנעא

דיואן אַלְחַמְדִּי: כתב יד עתיק ובו גדולי משוררי יהדות תימן

הקלטה נדירה: כשיגאל בשארי שר שבזי

 

 

.