אדם בן לביא (פישי הגדול) חושף את הסיפור מאחורי "עוד אח אחד"

"לפעמים זה מצער אותי שאני מתפרנס מהשיר בימי זיכרון. הלוואי שלא הייתה סיבה לכתוב שיר מדכא שכזה."

עוד אח אחד ירד אל הקבר 
ומאמא בוכה היא בצעקות שבר 
עוד אח אחד ירד אל הקבר 
את זעקות אבא שומעים מכל עבר 

השיר עוד אח אחד הוקלט בשנת 1996. הוא אחד משירי הדאנסהול הראשונים שהופקו בישראל ואחד השירי מחאה/פשע שכונות הראשון שנעשה נכתב והופק בישראל.

ההשראה לשיר הגיעה מביני מאן, גדול זמרי הדאנסהול, וספציפית משיר בשם Man Berry yuh ded now. השיר עוד אח אחד הוא מעין עיברות לשיר של ביני מאן (אגב ביני מאן מאד התגאה בשיר עוד אח אחד – והוא ידוע כאוהב ישראל).

הפלייבק של השיר, "רידים" (riddim), שנקרא "Mud Up" – הוא סגנון שנחשב לקלאסיקה עממית ג'מייקנית, עליו למעשה הוקלטו שירים רבים של אמנים שונים שהופקו בג'מייקה החל משנות ה80 ואילך . השיר יצא לראשונה ב1999 באוסף של לבונטיני, חברת ההפקה של קובי אוז, ובאלבום הרשמי שלי "הסנדק". בהתחלה היה הלם מהתעוזה ומזה שהשיר הופק כדאנסהול רקיד – אבל למרות ההלם השיר נגע בליבם של רבים ונחשב להמנון בקרב עבריינים ושכונות פשע.

https://www.youtube.com/watch?v=qZdAX5j5FaY

השיר נכתב לזכרו של סהר אזולאי ז"ל. סהר היה בן 21 במותו. הוא היה חבר בכנופיית פרדס כץ, שהייתה מעורבת בשנות ה-90 בסכסוך דמים רצחני עם משפחת הררי מכנופיית רמת עמידר.

בתקופה שלפני הפייסבוק, ובכלל האינטרנט (גוגל הומצאה בשנה בה נכתב השיר), התקשורת בישראל נמנעה לחלוטין מלפרסם את מה שקורה בשכונות: הפשע, והמצוקות השונות שנבעו מגזענות ופערים עדתיים בישראל.

בשנים אלה, שנות ה-90, התמקדה העיתונות בתהליך השלום עם הפלסטינים ובפיגועי הטרור (אגב תושבי פרדס כץ דרשו מהמדינה להיות מוכרים כנפגעי טרור – מלחמת הכנופייה גבתה עשרות נרצחים בנשק חם וסהר עצמו נהרג מפיצוץ מטען חבלה). כך יצא שהשיר עוד אח אחד היה שופר מחאתי ראשון מסוגו. בהרבה משיריי אני עוסק בעבריינים וזכיתי ללמד את הילדים של משפחת חדיף, ראשי כנופיית פרדס כץ, כמדריך נוער בסיכון.

בשנה שבה התפרסם השיר, שנת 1999, עיתון הארץ קבע בסיכום השנתי כי השיר הזה הוא אחד מהשירים הטובים והחשובים שנעשו פה. השיר העניק לי מעמד חברתי מיוחד בקרב משפחות פשע ושוטרים בשכונות. אני בעיקר שמח על כך שהשיר עזר להמון נערים לעזוב את הפשע.

הדרך שבה הגיעו חברי הדג נחש לשיר מלמד שלצערנו, לא הרבה השתנה. בשנת 2008 סולן הדג נחש שאנן סטריט חשב לבצע שיר קליל שלי – קאבר לסמל מיני. באותו הקיץ בוצע לינץ' איום באדם שהגן על ביתו מפני נערים שיכורים ונרצח באכזריות שזעזעה את המדינה כולה. מה שמעניין בגרסת הקאבר היא שהיא הופקה מחדש באופן שיישמע כאילו מדובר בשיר המקור, ושהגרסה המקורית שלי היא גרסת הקאבר. בהתחלה לא ממש התחברתי גם לתוספת המילים של שאנן, אך זיהיתי מיד את הפוטנציאל הגלום בגרסה להפוך ללהיט. הגרסה שלי חדה יותר בטקסט והיא רקידה ולהיטית. גרסת הדג נחש היא מלודית יותר עם מילים מפייסות יותר והופקה כשיר שקט.

לפעמים זה מצער אותי שאני מתפרנס מהשיר בימי זיכרון. הלוואי שלא הייתה סיבה לכתוב שיר מדכא שכזה.

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

 

 

כתבות נוספות

רואי לוי משוטי הנבואה חושף את הסיפור מאחורי "ידיעה"

מאיר גולדברג חושף: הסיפור מאחורי 'אימפריות נופלות לאט'

כשיונה וולך הרגישה "הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר"

מאיר אריאל כותב מהחזית




וידוי על מיפוי

על גיאוגרפיה ומפות באמנות ישראלית עכשווית

גל וינשטיין, Nahalal Partly Cloudy

אתחיל בווידוי קצר, יש לי משיכה למפות גיאוגרפיות. זיכרון ילדות מתוק של ספר המפות הראשון שלי, גדול הממדים, עם הכריכה הכחולה ואותיות הזהב של השם המיתולוגי, אטלס (כינוי זה ניתן על ידי הגאוגרף ושרטט המפות גרארדוס מרקטור בשנת 1570). בפני הילד שהייתי נפתח צוהר לעולם, גילויים מרתקים ושיטוטים אינסופיים בנופים הדו ממדיים של ארצות רחוקות וקרובות, מרחב של צבעים, צורות, קווים משורטטים, נקודות, שמות משונים של מקומות ישוב, נתונים הכתובים בצמצום הכרחי והכל בהישג ידי המלטפת את דפי הספר שהלכו והתבלו.

הייתי חופשי, גם כשהייתי סגור בחדרי הקטן, הייתה לי האפשרות להגיע לכל פינה נידחת בעולם, הרחק מהמציאות היומיומית.אז, כלומר בשלהי שנות השישים של המאה הקודמת, האמנתי, אולי כי כך חינכו ולימדו אותי הורי ומערכת החינוך, שהמפות באטלס הן אחד הייצוגים של התפתחות העולם המודרני, סמל של עליונות המדע והתרבות, של האדם בחברה נאורה אל מול עולם ישן, נחשל וחשוך. אי לכך, גם האמנתי בתמימות של ילד, שכל המשורטט במפות וכל הנתונים הכתובים לצד המפה, על המדינות השונות, האוכלוסייה שלהן וכו', הם האמת המוחלטת שאינה ניתנת לסתירה או פרשנות אחרת מלבדם.

בחלוף השנים בשגרת מערכת החינוך הממלכתית בשנות ילדותי, הכפופה לסדר היום הממסדי, שעדיין אחז בתפישה שבניית העם היהודי השב למולדתו, כרוכה בהולדה חינוכית ותרבותית של יהודי חדש, נוצרה, לפחות אצלי, תמונת עולם דיכוטומית של נאור וחשוך, משכיל ונבער. אך ההרחבה הטבעית של מעגלי החשיפה למקורות מידע אחרים ונוספים על אלו של מערכת החינוך, שינתה את אותה משנה סדורה שממנה הייתי אמור לצמוח כיהודי חדש. העולם ההווה וההיסטוריה האנושית נחוו בעיני מורכבים הרבה יותר. הבנתי שבהתפתחות הספירלית של החברה האנושית, עומדים זה לצד זה, ניגודים והפכים, שלובים זה בזה השונות העמוקה ועם זאת הדמיון הבלתי נתפס לפעמים, של פרטים וחברות במקומות שונים ובתקופות שונות בכל הרבדים של ההתפתחות האנושית.

לראשונה ראיתי מפות עתיקות, השונות בתכלית ממפות האטלס המוכר, בחלון ראווה של חנות ספרים 'ישנים' ( אם לא נחשיב את מפות האוצר מספרי הילדות, כדוגמת אי המטמון של רוברט לואיס סטיבנסון. אבל זו כבר דרמה אחרת). חנות ספרים כזאת, אנטיקווריאט פולק (נוסד 1899) נמצאת עד היום ברח' קינג ג'ורג' 42 בתל אביב. ההתבוננות הראשונית במפות העתיקות, עוררה אצלי חוויה חדשה, שונה מאוד משיטוטי במפות האטלס. קודם כל הם צוירו ביד אמן, כך שהייתה רגישות גרפית, קומפוזיציה, צבעוניות. הופיעו דמויות, לעיתים משונות, בתים קטנים וכן הלאה. היה ברור שהמידע שמתקבל ממפות אלו אינו כזה שמאפשר, באמת להגיע ממקום למקום, אך מאפשר במקום זאת, הצצה ממשית לתוך ראשו של צייר המפות, אל תרבותו ואמונותיו, אל תחושותיו ורגשותיו כלפי המקום אותו צייר.

חשוב לציין, שאין הכתוב במאמר זה מתיימר לעשות סקירה היסטורית על התפתחות הקרטוגרפיה, מאחר ואין לכותב די ידע בנושא, אלא לתת נקודת מבט אישית של אמן, בהתייחסות ליצירתם של אמנים עכשוויים שיצירתם עוסקת באופן לעיתים ישיר ולעיתים עקיף, במיפוי גיאוגרפי כמייצג מיפוי תרבותי, פוליטי ונפשי. אין לי ספק שאותם אמנים שמאמר זה יציג, הכירו היטב הן את האטלס מימי בית הספר והן את המפות העתיקות.

נדבך נוסף להבנה שלמה יותר של האמנים ויצירותיהם, אותם אציג, הוא ההשפעה הרבה שהייתה לפילוסוף הצרפתי, מישל פוקו (1926-1984) בתיאוריה הביקורתית שלו, בעיקר זו שפורסמה בספרו, הארכיאולוגיה של הידע שיצא לאור בשנת 1969 (יצא לאור בתרגום לעברית על ידי אבנר להב, בהוצאת רסלינג 2011), בו הגדיר באמצעות מושג 'השיח' את יחסי הכוחות המורכבים הנוצרים בחברה בכל רבדיה, השלטוניים, המוסדיים והאינדיבידואלים, שבמידה רבה קובעים את האופן בו הפרט בחברה חושב ופועל. תיאוריה זו מבקרת בחריפות את כל תחומי הידע והמדע מציגים עצמם כעוסקים בחקר האמת, באופן בלתי תלוי ומושפע. בתוך זה גם הקרטוגרפיה תהיה בהכרח מושפעת, גם אם באופן לא מודע, מאותו הלך הרוח או 'השיח' בשפתו של פוקו, של תקופתה.

התיאוריה של מישל פוקו, נותנת למעשה משנה תוקף לאמנים בני דורי, להתערב, לשנות ואף להרוס את המיפוי הגיאוגרפי של מקומות ספציפיים, כפי שהוא מוצג על ידי המערכות השלטוניות, הממסדיות והפרטיות. אם כי לא פחות מזה זרמים שונים בתולדות האמנות כבר תיקפו פעולות דומות, החל מראשית המאה ה- 20, זרמים כמו הדאדא ששאף לקעקע ולהרוס את ההגמוניה  הקיימת בתרבות, כמו ציור השפם על גבי הפורטרט של המונה ליזה (מרסל דושאן 1920), או ציור הדגל האמריקאי ( ג'ספר ג'ונס 1954) המשויך לזרם הפופארט.

עוד דמות שנודעה לה השפעה רבה על התפישה הביקורתית כלפי ההגמוניות, גם בתחומי המדע והמחקר, היא אדוארד סעיד (1935-2003), חוקר ספרות, פרופסור לאנגלית וספרות השוואתית באוניברסיטת קולומביה ממוצא פלסטיני, שבספרו, האוריינטליזם (1978) שכלל והרחיב את מושג 'השיח' של פוקו, על ידי ניתוח טקסטים קאנונים מכל תחומי הידע של התרבות המערבית, ביניהם, כתבי קארל מרקס (1818-1883) וספריו של גוסטב פלובר (1821-1880), על מנת לבסס את טענתו הפוליטית מעיקרה, כי השיח ההגמוני בתרבות המערבית נגוע בתפישות גזעניות ובבורות כלפי כל מה שאינו מערבי וכי יש לו השפעה מכרעת, עמוקה, אך סמויה בכל תחומי החיים של הפרט, עד כי הפרט אינו יכול להבחין בכך בעצמו, גם כשהוא כביכול מבצע מחקר מדעי נטול פניות.

כעת אביא בפניכם, סדרת יצירות של שני אמנים, שבהם זיהוי ומיפוי של מקומות גיאוגרפים שימשו אותם כמצע לחשיפה של מטענים רגשיים וביקורת תרבותית ופוליטית על מושא יצירתם. הראשון, מאיר גל (נולד ב 1956), אמן ישראלי אמריקאי, משויך לזרם האמנות המושגית, שתחילתה בראשית המאה ה – 20, עם יצירתו של מרסל דושאן, המזרקה (1917), באמצעותה מגדיר דושאן, אמנות העוסקת ברעיון כמרכזי ביצירתה ומבטל את חשיבות הצבעים, החומרים והטכניקות השונות. על פי דושאן היצירה היא תוצר של הפער בין הרעיון שבראשו של האמן לבין מימוש הרעיון. החל משנות ה- 60 של המאה הקודמת, האמנות המושגית הלכה ותפשה מקום מרכזי בעולם האמנות . על אף שמרכז חייו של מאיר גל נמצא בארצות הברית, הוא מוכר בעיקר כאמן פוליטי וביקורתי והרבה מעבודותיו עוסקות במצב התרבותי – פוליטי בישראל.

אפשר לראות במאיר גל את אחד האמנים פורצי הדרך, למה שמבקרי אמנות ותרבות בישראל,מכנים 'הגל המזרחי החדש', אמנים מתחומים שונים השמים במרכז השיח של יצירתם את עובדת היותם ממוצא מזרחי, ממקום של עצמה ורצון לשנות את ההגמוניה השלטת בכל תחומי החיים בישראל, בתרבות, בפוליטיקה וכו'. ללא ספק בעשור האחרון ישנם ביטויים מתוקשרים המנכיחים את התופעה במוזיקה הישראלית, בעולם הספרות, בעיקר בתחום השירה ובמרחב הפוליטי.

על סדרת העבודות, מחיקת המוזאונים הגדולים ( 1995/6), שהוצגה בתערוכה הקבוצתית, 'תחת מחיקה' במוזאון תל אביב בשנת 2015, כותב האמן:

"כל תצלום אוויר המצולם בישראל חייב לעבור אישור של הצנזור הצבאי. צלמי תצלומי אוויר חייבים לשלוח את הקונטקטים לצנזור הצבאי לבדיקה ביטחונית. הצנזור סוקר את תצלומי האוויר כדי לוודא שהם אינם מכילים פרטים המסגירים סודות מדינה. לאחר מכן מוחק הצנזור מהתמונות את כל האזורים אשר משמשים בסיס צבאי או שטח צבאי. כמו כן מוחק הצנזור גם מתקנים ומוסדות אחרים אשר משמשים לפעילות ביטחונית של המדינה.
כאשר הצלמים מגדילים את התמונות, הם חייבים למחוק את האזורים שהצנזור סימן כאסורים. עבירה על הוראות הצנזור הצבאי נחשבת פגיעה בביטחון המדינה, וההשלכות עלולות להיות חמורות ביותר.

המוזיאונים הגדולים בישראל התעלמו ומתעלמים עדיין מהמציאות הפוליטית שהם פועלים בה. לא רק שהם לא מגלים התנגדות או ביקורת למדינה, אלא שלרוב הם משתפים פעולה ותומכים במדיניות משרדי הממשלה והצבא. בהיותם כאלה, המוזיאונים אינם אלא שלוחה מוסווית של המנגנון המדכא של המדינה, ולכן חייבים להתייחס אליהם כאל מתקנים צבאיים. כפי שנוהגים במתקנים צבאיים רגישים המופיעים בתצלומי אוויר, גם מוזיאונים אלה יש למחוק מתצלומי אוויר, כדי שלא להסגיר את מיקומם ולא לפגוע בביטחון המדינה."

דוגמאות לשניים מהעבודות בסדרה זו (עוד על עבודותיו של מאיר גל אפשר ללמוד מהאתר הרשמי שלו: http://meirgal.squarespace.com):

Erasing the Major Museums (Ramat Gan Museum of Art) 1995
Erasing the Major Museums (Tel Aviv Museum of Art) 1995

 

השני, גל וינשטיין ( נולד ב 1970 ), פסל ואמן ישראלי שיצירותיו עושות שימוש בדימויים מההיסטוריה של החברה והתרבות בישראל.

נתחיל ביצירה – Nahalal Partly Cloudy, 2011 שהוצגה בביאנלה של פוארטו אלגרה, ברזיל 2011

פרט מהעבודה:

 

על עבודותיו בנושא העמק ונהלל של גל וינשטיין כותב יגאל צלמונה, אוצר אמנות והיסטוריון בספר, 100 שנות אמנות ישראלית (הוצאת מוזאון ישראל, ירושלים, 2010):

"עבודות מוכרות אחרות של וינשטיין עוסקות בשני אתרים חשובים מבחינת ההיסטוריה של ההתיישבות הציונית: עמק יזרעאל ומושב נהלל. לשאיפה ההיסטורית של התנועה הציונית בימיה הראשונים לשלוט בטבע ולשנות סדרי עולם – להפוך את ביצות החולה ועמק יזרעאל לשדות פורחים, נלוו לא רק חשיבות פוליטית, מעשית וחינוכית אלא גם ממד קוסמי-מוסרי: הניצחון של כוחות הטוב על הרע, של הקִדמה על המחלה ואוזלת-היד, של הציוויליזציה על ההזנחה, של התרבות על הטבע הפראי, של המערב על המזרח, ואולי אף יותר מכל אלה – של היהודי החדש הפעיל והיצרני על אויבו המר ביותר מבית: היהודי הישן, יציר הגלות."

עוד הוא כותב:

"דימוי העמק “נברא” במיצב של וינשטיין מצירוף של קטעי “שטיח מקיר לקיר” – חומר סינתטי, פשוט, עממי, חסר עומק ופיוטיות, פרי היגיון תעשייתי של ייצור חסכוני, נוח להדבקה והחלפה, שעקבות הזמן  קל וחומר סימני זיכרון של חיים ממשיים לא ניכרים בפני השטח שלו. הוא גם נראה כתצרף (פאזל), וכך הופך את אחד הפרויקטים המרכזיים של הציונות למשחק ילדים גדול שאפשר לפרק ולהרכיב מחדש בכל עת."

עבודה נוספת של גל וינשטיין, שמש בגבעון דום' שהוצגה בביאנלה של ונציה, 2017:

Jezreel Valley in the Dark (detail), May 2017
Polyurethane, coffee, and sugar

 

על עבודה זו כותבת האוצרת תמי כץ-פריימן, בקטלוג התערוכה:

"מיצב הרצפה שבמפלס הביניים של הביתן (חלל התווך שבין שתי הקומות, שאפשר לצפות בו מעמדת תצפית בקומה העליונה) – העובש עובר משלב הייצוג אל הממשי. כאן אלה הם נבגים אמיתיים שמתרבים בתבניות פוליאוריתן בצורת חלקי פאזל, שנמזגו לתוכם קפה שחור וסוכר (“קפה בוץ”).

עמק יזרעאל — מסמליה המובהקים של ההתיישבות הציונית החלוצית ושל אידיאל החקלאות העברית — הוא נוף מיתולוגי המעוגן בזיכרון הישראלי הקולקטיבי. כאן הוא נקשר גם לדימוי מוקדם של האמן — כאשר האישי והקולקטיבי נמזגים יחדיו.

העובש שמסמן הזנחה והתכלות הוא שמעניק בעבודה ממד של זמן וחיים לדימוי האיקוני של העמק. העמק המיתולוגי של ימי הזוהר של הציונות, המותג הישראלי של נס הפרחת השממה באמצעות נפלאות החקלאות המודרנית, הפך לעמק יזרעאל בחושך — פאזל רטוב, אפל ומעופש, שאולי אפילו מפיץ מחלות."

עוד על עבודותיו של האמן גל וינשטיין, אפשר למצוא באתר הבית שלו: http://gal-weinstein.com

 

אל מול פני אלה, ניתן לטעון שאמנים עכשוויים משתמשים במפות הגאוגרפיות כדימוי מייצג אישי, לאומי, חברתי ופוליטי, לתוכם הם מוזגים תכנים רעיוניים, המוסיפים נקודת מבט החסרה במפה הגאוגרפית כפי שהיא. דרך הטיפול של אמנים אלו במשמעות הסמלית של המפה הגאוגרפית, אפשר לקבל תמונה של תהליכים ותמורות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות המתרחשים במקום הגאוגרפי המצוין במפה ואינם מקבלים ביטוי במפה. באופן זה אמנים אלו לא רק מיישמים את התאוריות של פוקו וסעיד הלכה למעשה, אלא גם יוצרים תמהיל המחבר בין תפישת העולם של יוצרי המפות העתיקות לבין מדע הקרטוגרפיה בן זמננו.

 

רוצים ללמוד עוד על מפות?

הצטרפו לקבוצת המפות החדשה של הספרייה הלאומית בפייסבוק – "מפות גדולות לארץ קטנה"

 

כתבות נוספות

איך מפה שנתלשה מעיתון עזרה להכריע את הקרב הקריטי בגולן במלחמת יום הכיפורים

איך נראתה ירושלים לפני 1967? הצצה במפות משני עברי הגבול

מפה נדירה: חורבנה של ירושלים בעיניים נוצריות

 

המחברת הסודית של ש"י עגנון על תמול שלשום

על מלאכת הכתיבה של הסופר חתן פרס נובל ועל מחברת מיוחדת שנתגלתה בספרייה ובה רשימות ששימשו בכתיבת הרומן הגדול שלו: "תמול שלשום"

הסופר ש"י עגנון. 1966. צילום: יכין הירש. אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית

ראשית הדברים

יש כל מיני עובדות שידועות על הרגלי הכתיבה של עגנון: ידוע שנהג לכתוב בעמידה. ידוע שכתב קודם כול בכתב יד, ושרק אחרי זה הודפסו הסיפורים במכונת כתיבה (אשתו אסתר היא שהדפיסה את כתב היד בגרסת מקור ועוד שני העתקים).

ידוע שעגנון היה קפדן ואפילו פרפקציוניסט לגבי הכתיבה, הוא תיקן ומחק, מחק ותיקן, ופרסם רק כשהכול היה מושלם בעיניו. מי שסייעה לעגנון להתקין את כתב היד אחרי השינויים, הייתה שוב אשתו אסתר. היא העתיקה את תיקוניו בכתב ידה היפה והברור, ובזכות העבודה המשותפת שלהם הגיע הנוסח השלם על כל תיקוניו לבית הדפוס.

עגנון היה מודע לנטייתו לתקן שוב ושוב ולכן כשהגיעה העת להדפיס את ספרו "אורח נוטה ללון", ביקש עגנון מהמו"ל המסור שלו זלמן שוקן להדפיס את הספר מהר ככל האפשר, כי ככל שיארך הזמן עד פרסומו, התריע הסופר, הוא ימשיך לעבוד עליו ולהכניס בו עוד ועוד שינויים ותיקונים.

ש"י עגנון כותב

מה עוד ידוע על כתיבתו של עגנון? ידוע שכתב ידו השתנה במהלך השנים ובמהלך העבודה על הספרים: תחילה היה כתב ידו מסודר וברור, ובזכות זה אפילו השיג עבודות בתור לבלר ב-1908, כשעלה ארצה בפעם הראשונה בעלייה השנייה. אז היה כתב ידו מסודר וזעיר. בדפים שעליהם כתב את סיפוריו השאיר עגנון גם רווחים רבים, כלומר שוב, הרבה מקום לתיקונים. עם השנים נעשה כתב היד ברור פחות ופחות, עד שנעשה קשה לפענוח, ורק הקרובים לו ומי שנעשו מומחים ליצירתו ידעו לקרוא אותו.

 

עגנון בעבודתו

השינוי המשמעותי ביותר באופי הכתיבה של עגנון התרחש לאחר ראשית שנות ה-50 כשנסע הסופר לשבדיה, שם חלה ולקה בליבו. נראה שאירוע הלב גרם לעגנון לבחון את חייו מחדש: הוא ראה את קוצר החיים ואת כל הסיפורים שעוד רצה לספר ושעוד לא הספיק לכתוב, ודברים אלה הביאו אותו להחלטה לכתוב יותר ולתקן פחות. ובאמת, מאז, כתב את סיפוריו פחות בקפדנות. את האחריות לתיקונים ולהכנת כתבי היד לדפוס, העביר לבתו, אמונה ירון. היא סידרה והתקינה את כתבי היד שלו לפרסום, בעבודה משותפת איתו ולפי רצונו. אחרי מותו, היא עשתה זאת בכוחות עצמה, ודאגה שכתבי היד שבעזבון שטרם פורסמו, יראו אור.

ש"י עגנון. צילום: יכין הירש, 1966. אוסף דן הדני בספרייה הלאומית

מי שסקרן להציץ אל מאחורי הקלעים של תהליך העבודה של עגנון, ימצא אולי קצות חוט במחברת מיוחדת שהתגלתה בספרייה, מחברת מתקופת עבודתו על יצירתו הגדולה על ימי העלייה השנייה בארץ – הרומן "תמול שלשום".

צילום מתוך מחברת העבודה של עגנון על הרומן "תמול שלשום". מתוך: ארכיון ש"י עגנון בספרייה הלאומית
צילום מתוך מחברת העבודה של עגנון על הרומן "תמול שלשום". מתוך: ארכיון ש"י עגנון בספרייה הלאומית

"תמול שלשום" הוא רומן שעגנון השקיע בו שנים של כתיבה מאומצת, והוא סיים את העבודה עליו בשנת 1945. על אף מאמציהם של חוקרים רבים, שטרחו וחיפשו אותו בכל מקום, כתב היד המקורי של "תמול שלשום" מעולם לא נמצא. אפשר שהוא הלך לאיבוד בבית הדפוס, אחרי שעומד והודפס, ואפשר שעגנון השתמש בדפיו לאחר מכן לאיזה צורך אחר, למשל בתור ניירות טיוטה (ידוע שעגנון אהב לכתוב על ניירות משומשים: בצד השני של טיוטות, של מכתבים ומעטפות ושל קבלות עבור ספרים שקנה לאוסף שלו.)

בכל זאת, מהעבודה על הרומן נשארו כמה מזכרות, בהן: עמוד חרוך ששרד מהשריפה בבית עגנון בתלפיות במאורעות 1929 ובו קטע מפרק מוקדם של הרומן, טיוטות וכתבי יד של קטעים שלא נכנסו לרומן בסופו של דבר והתפרסמו בתור סיפורים נפרדים (למשל, "כנגן המנגן") ועוד מזכרת מיוחדת – המחברת.

 

צילום מתוך מחברת העבודה של עגנון על הרומן "תמול שלשום". מתוך: ארכיון ש"י עגנון בספרייה הלאומית
צילום מתוך מחברת העבודה של עגנון על הרומן "תמול שלשום". מתוך: ארכיון ש"י עגנון בספרייה הלאומית

 

מדובר במחברת שורות פשוטה למראה עם שער כחול. מהי יש במחברת? רשימות של הכנה ל"תמול שלשום" בכתב ידו של עגנון. רשימות תחקיר לרומן הגדול. למשל, רשימות על יפו, שבהן מידע שהעתיק מכתבות בעיתונים העבריים, בהם עיתון "המגיד". היו לעגנון מחברות דומות שהכין במהלך העבודה על ספרים וסיפורים אחרים, אבל רק המחברת על "תמול שלשום" שרדה.

מה עוד במחברת? ובכן, יש בתוכה רשימות ארוכות עם שמות של דמויות מומצאות ושל דמויות אמיתיות, שמקורן ב"תמול שלשום". מעניין לגלות שכמה מהשמות הנזכרים במחברת כלל לא הופיעו בסופו של דבר ברומן הנדפס.

ש"י עגנון בירושלים, יושב ליד שולחן השבת. צילום: פטר פינק, 1966

סוף המעשה

מדוע הכין עגנון את רשימת השמות? אפשר שרשם את כל השמות שרצה שיכנסו לספר בתחילת העבודה. אפשר שביקש לערוך סקירה לקראת סוף העבודה על הרומן וצאת הספר לאור. אפשר שכשעמד מול כתב היד המלא הוא ביקש לראות את כל השמות לנגד עיניו, ולהכריע מי לחיים ומי למוות, איזו דמות תיכנס לספר ואיזו תאבד בתהום הנשייה. מה שבטוח הוא שכותבים, חוקרים, אוהבי עגנון בכלל ו"תמול שלשום" בפרט, ישמחו להציץ במחברת של עגנון, ללמוד משיטת העבודה שלו, ואפילו לעבור על רשימת השמות ולבדוק מי נכנס לבסוף לרומן ומי "נפל בעריכה" ולא זכה.

 

הכתבה חוברה בעזרתו האדיבה של מר רפאל וייזר ממחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית. וייזר היה מנהל המחלקה לכתבי יד וארכיונים בספרייה, והאחראי על ארכיון עגנון.

 

כתבות נוספות

עגנון, פיכמן וגדולי הסופרים דורשים: שמרו על השבת!

מדוע בחר ש"י עגנון דווקא בתשעה באב להיות יום הולדתו?

כך תהפוך למשורר הלאומי בתשעה צעדים פשוטים

מי באמת חיבר את התפילה לשלום המדינה?

הטרגדיה של תום זיידמן-פרויד: המאיירת היהודייה פורצת הדרך

 

אדון המשוררים אבות ישורון

הבמאי והמשורר עמיחי חסון עם 6 הערות על יצירת סרטו "ישורון: 6 פרקי אבות" לקראת ההקרנה בפסטיבל "דוקו.טקסט." הקרוב בספרייה הלאומית

אבות ישורון, תמונה מתוך הסרט "ישורון: 6 פרקי אבות"

1.
עלי מוהר מראיין את יחיאל פרלמוטר ל"דבר השבוע", סוף אוגוסט, 1970. מוהר פותח את הריאיון בשאלה: "כיצד נעשה אדם אבות ישורון?". לא "איך הפכת להיות אבות ישורון?", אלא כיצד "נעשית" – כמו אלוהים בספר בראשית שאומר "נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ" – כיצד בראת את עצמך בתל אביב להיות המשורר אבות ישורון?

"התשובה היא: מן השבירות" עונה ישורון בכנות ובעוצמה פואטית, "שברתי את אמי ואת אבי, שברתי להם את הבית. שברתי להם את לילות-המנוחה. שברתי להם את חגיהם, את שבתותיהם. שברתי להם את ערכם-בעיני-עצמם. שברתי להם את הפתחון-פה. שברתי להם את לשונם. מאסתי את היידיש, ואת שפת קודשם לקחתי ליום-יום. מאסתי עליהם את החיים. יצאתי מן השותפות. וכאשר ירדה עליהם שעת האין-מוצא – עזבתי אותם בתוך האין-מוצא". הטקסט הזה, שאינו "שיר" במובן המקובל, מצא את מקומו גם בספרי אבות ישורון (תחת הכותרת "פתיחה לראיון") והוא פותח את הסרט התיעודי, "ישורון: 6 פרקי אבות", שזכיתי לביים במיזם "הָעִבְרִים" של יאיר קידר. אם רוצים, אפשר לראות בסרט תשובה נוספת, מפורטת בשישה סעיפים, לשאלה "כיצד נעשה אדם אבות ישורון".

2.
ישורון מצהיר שנעשה מן השבירות: מעלייתו לבדו לארץ, מהפניית העורף למשפחתו שנשארה באירופה והושמדה, מההתעלמות ממכתביהם המתחננים למענה. כפועל יוצא משבירות חייו, שבר ישורון את השפה: השמיט אותיות, שינה את כללי הניקוד, הלחים מילים, ערבב בעברית שלו יידיש, ערבית וסלנג ויצר דרך חדשה, אתית ואסתטית, בשירתו. "השפה העברית איננה מייצגת יותר קונצנזוס סגנוני של שלמות עברית" מסביר בסרט פרופ' דן מירון, "אלא זו שפה שבורה, כי מדברים בה אנשים שבורים". וישורון, שנשא את השברים הללו על בקרבו, שחרר דרכם את השפה העברית למהפכה שהשפיעה על דור חדש של משוררים צעירים.

אבל איך מתרגמים את השבירה הזאת, את ראיית העולם של אבות ישורון לקולנוע בלי להימלט אל אילוסטרציה של אותיות מתפרקות? עם המנהל האמנותי ארז גביש והמעצבים איתמר תורן ואלמוג סלע, יצרנו שיטוט תל אביבי, הליכה ברחובות העיר היומיומית והממשית לכאורה, אך לאט לאט חלקים ממנה זזים ממקומם, חורגים מקווי המתאר, משתנים ומתפוגגים. הרחוב הוא אותו רחוב, אלא שההליכה בו בנעלי אבות ישורון מזמנת מפגש אחר עם המוכר, הנסדק, נע ומוזח תדיר.

אבות ישורון בתל אביב: תמונה מתוך הסרט "ישורון: 6 פרקי אבות"

3.
"תֵּל אָבִיב עִיר הַקֹּדֶשׁ" כותב ישורון, ובאמת מיום שעלה לארץ ישראל לא יצא את גבולות הארץ (גם כאשר אשתו ובתו נסעו לאירופה), ומאז שהתיישב בתל אביב בשנות השלושים מיעט לצאת מעירו. תל אביב של אבות ישורון היא נוהגת כאדם לכל דבר. הוא מתאר את התפתחותה, הריסתה וצמיחתה כגוף חי שמחובר לרגליו. הוא סימן טריטוריה בהליכותיו היום-יומיות מביתו ברחוב ברדיצ'בסקי אל בית הקפה "כסית" ברחוב דיזנגוף. לכאורה, כל מי שישב ב"כסית" כתב על תל אביב, אבל אם נתן אלתרמן כתב על תל אביב כפריז של המזרח התיכון, כרך של שדרות ושאנסון, אבות ישורון כתב על תל אביב הממשית: עיר של צינורות, קירות מתקלפים, צמחייה מטפסת. הוא אהב את קנה המידה האנושי שבה, את השְטֶעטְל העברי שנוצר בה, ומוסר את נפשו בעד כל ברז שנשכח פתוח בגינות העיר.

משום כך לא צילמו את המרואיינים בסרט על רקע ספריות סטריליות. חיפשנו ומצאנו עבור הראיונות בתים תל אביבים ישנים, מחוספסים, לא משופצים, שהטיח מתקלף בהם ויזמי הנדל"ן טרם גילו אותם, בתוך חום בלתי נסבל ורעש של עבודות בניה (שאביב אלדמע, מעצב הפסקול הנפלא של הסרט, היה צריך לנקות בהקפדה). רק בתו של אבות, המתרגמת והעורכת הלית ישורון, מתראיינת בארכיון של אביה במכון "גנזים", כאשר היא ממינת את כתבי היד של ישורון, שכמו תל אביב, מלאים שכבות, מחיקות וסימנים.

4.
יצירת סרט בן שעה על גיבור תרבות כאבות ישורון היא מעשה של בכי מתמיד על מה שהושמט. בעולם מושלם, חייו ושיריו של ישורון היו מפרנסים לפחות מיני סדרה בת שלושה חלקים. הקיצור בלתי אפשרי כמעט כיוון שישורון הוא משורר ביוגרפי מאוד, שמורכב להבין את שירתו ללא הקשרי חייו השלובים בה בקשר מתמיד שמתפתח ומסתעף לאורך שונות הכתיבה שלו.

הסיפור האישי בשירתו הוא בבואה לסיפור לאומי גדול יותר, סיפורו של הקיום היהודי במאה העשרים. בששת פרקי הסרט אנחנו מלווים את ילדותו בעיירה המזרח אירופאית ואת עלייתו לארץ ("לא הרצל ולא ויצמן העלו אותי לארץ ישראל" אמר לימים ישורון, "אלא ספן ערבי עם זקן שחור כאבי"), את ההתעלמות מבני המשפחה בזמן השואה, את חווייתו המורכבת במלחמת העצמאות ואת הנידוי שעבר בעקבות כתיבת הפואמה "פסח על כוכים" שגרמה גם לחבריו לקפה "כסית" להחרים אותו. הצופים מלווים את חזרתו לבית הכנסת של חסידות מודז'יץ, את הטראומה של מלחמת יום כיפור, טבח מעלות ולבסוף גם ההכרה והזכייה בפרס ישראל לספרות עליה התבשר כמה ימים לפני פטירתו.

כרזת הסרט "ישורון: 6 פרקי אבות"

 

5.
אבות ישורון נולד בשנת 1904 ונפטר בשנת 1992. חיי הקיפו כמעט את כל המאה ה-20. יחד אתו התפתחו גם אמצעי הקלטה והסרטה. משום כך, מדהים לגלות שישנם רק שלושה קטעי וידיאו שבהם מופיע ישורון. המוקדם שבהם, ראיון שערך ירון לונדון עם ישורון בתוכנית "טנדו" (במסגרת שידורי "רשות השידור" עם צאת יצירת המופת של ישורון "השבר הסורי אפריקני" ב-1974), נהרס ונמחק כדרך רבים מאוצרות התרבות שהיו שומרים בארכיון הרשות. התיעוד האחרון היה סרטו של אמיר הראל, "אבות ישורון – 1990" שבו פרופ' ניסים קלדרון מראיין את ישורון על חייו (זמין לצפייה במלאו ביוטיוב). מדובר במסמך תיעודי שעומד לעצמו, ויחד עם עורך הסרט רון גולדמן, בחרנו שלא השתמש בו בסרט החדש (שוט קצרצר ממנו מפציע בכל זאת, כאשר ישורון המבוגר עומד על מרפסת ביתו).

למרבה המזל, הסרט התיעודי האמצעי, ראיון שערך עם ישורון הבמאי יהודה קווה בשנת 84, שרד את ארכיון רשות השידור. כך אנחנו זוכים לראות את ישורון בביתו, קורא משיריו ומספר על חייו בתום כל אחד מפרקי הסרט. יחד עם הקלטות אודיו שונות שנאספו במהלך השנים (מראיונות לבתו הלית עבור "חדרים", דרך ראיונות ברדיו ועד הקלטות של ערבי שירה) ואוסף תמונות הסטילס שבהם צולם לאורך חייו הצלחנו להרכיב את דמותו של ישורון לאורך השנים. את השירים שלא הספיק להקליט ישורון בחייו, קורא השחקן והמוזיקאי שולי רנד בשבירות הישורוניות.

6.
אהבתי את שיריו של אבות ישורון בטרם יצאתי לצלם את הסרט הזה, ובכנות, חששתי שאחרי שנה וחצי של שקיעה עמוקה בחייו ובשיריו הוא ימאס עלי. אבל לשמחתי קרה בדיוק להפך. אפילו נפגשנו ברגע שיש בו מין המיסטיות: בתום העבודה על הסרט סיימתי לכתוב גם ספר שירים, "בלי מה" שמו ובאותו הזמן בדיוק הלית ישורון מצאה בארכיון של אביה טיוטת שיר שלא הכירה ולא פורסם מעולם שגם בו הצירוף הנפרד "בלי מה".

ישורון אהב להגיד על אורי צבי גרינברג שהוא "אדון המשוררים", נדמה לי שאפשר לנכס מחדש את התואר הזה עבור ישורון עצמו, "משורר למשוררים" שממשיך להשפיע על השירה העברית גם היום, רלוונטי מתמיד. הסרט לא מתיימר להיות המחקר המקיף על חייו ויצירתו, אלא לפתוח פתח אל המילים שלו. אם הקהל שיצא מהסרט יפגוש בספרים של אבות – דיינו.

 

*

אתם מוזמנים להצטרף אלינו ביום ב', 20.8, בשעה 20:30 להקרנת הסרט "ישורון: 6 פרקי אבות" ולשיחה עם הבמאי עמיחי חסון במסגרת פסטיבל דוקו.טקסט. בספרייה הלאומית >> 

לכרטיסים

 

כתבות נוספות

"הַכֹּל מוּל כֹּתֶל מַעֲרָבִי": אבות ישורון כותב על ירושלים

כיצד נעשה אדם אבות ישורון?

הכישרון לידידות: הקשר המיוחד שנרקם בין אברהם סוצקבר למארק שאגאל