מיוחד | פטנט מס' 5581X

לרגל 190 שנה לרישום הפטנט על מכונות הכתיבה, דפנה לוי ברשימה על תרומתה לשחרור האישה, ועל אלה שמעדיפים לדבוק בטכנולוגיה המתקתקת

דרורה וייצמן, סימנייה, אסמבלאז' ספר, סימנייה וכריכה, 25.5X21 ס"מ, 2018

.

מכונת הכתיבה בת מאה ותשעים

מאת דפנה לוי

.

חגיגות הפרידה ממכונת הכתיבה החלו באמצע שנות השמונים, כשנדמה היה שמעבדי התמלילים השלימו את השתלטותם ודנו את המכונות המעוצבות, המנופפות בזרועות מתכת מעוקלות ומשמיעות קולות תקתוק, למוות. ההספדים היו אולי מינוריים, בהשוואה לאזהרות שהושמעו כשהרכבת, ואחריה המכונית, החליפו את הכרכרה הרתומה לסוסים ש"ימלאו את עמקינו המוריקים באש ועשן", אבל הקינות היו ספוגות עצב וביכו את האותנטיות הנעלמת, כמקובל וכצפוי בכל פעם שטכנולוגיה אחת מפנה את מקומה לאחרת.

אלא שהשמועות על מותה – כפי שאמר מארק טוויין על עצמו – היו מוגזמות מאוד, ומוגזמות היו גם ההצהרות על "סופה של תקופה", כמו זו שהשמיעו אנשי מוזיאון המדע בלונדון לפני שבע שנים, כשקיבלו את מכונת הכתיבה האחרונה מפס הייצור של מפעל Brother שנסגר. התקופה לא ממש תמה. להפך, מכונת הכתיבה זוכה בשנים האחרונות להתעניינות מחודשת, דגמים חדשים, מעוצבים ויקרים להחריד, נמכרים בחנויות לאנינים עשירים, ובחיפוש מהיר מצאתי לפחות שש אפליקציות המשנות את צורת המקלדת בסמארטפון ובטאבלט למקשי מכונת כתיבה ישנים ומלוות את ההקלדה בצלילי תקתוק רמים.

מפתה לשייך את העדנה הזו לאותה אופנה היפסטרית שהשיבה לחיים גם את הפטיפון ותקליטי הוויניל או את מצלמות הפילם והקלטות המגנטיות, ולהתרפק על איכות הטקסטים שרק הקלדה מאומצת ואצבעות מרוחות בדיו מאפשרות. אלא שמכונת הכתיבה שייכת לז'אנר אחר של טכנולוגיה. למכונת הכתיבה היה בראשיתה תפקיד חשוב בשחרורן הכלכלי של נשים, והיום היא משמשת כלי המתריס נגד המעקב הטכנולוגי הבלתי פוסק שבו אנחנו נתונים.

לכל המכשירים הישנים הללו יש איזו הילה, כאילו רעשי הרקע, הלכלוך והקושי לתקן טעויות כמעט מכריחים את היצירות הנוצרות או נמסרות באמצעותם להיות כנות ואמיתיות יותר, ולא מזויפות כמו אלה הנולדות במה שנתפס כחטא דיגיטלי. יוצרים רבים בווידאו וסאונד מעדיפים את איכות הצליל והתמונה של המכשירים חסרי הפילטרים, המציגים את מה שנקלט בעדשה או במיקרופון בזמן אמת. צלמים רבים נשבעים כי לתערובת הכסף המתפתחת באגן כימיקלים בחדר חושך יש איכויות שלא ניתן לשעתק דיגיטלית. וכך גם שוחרי מכונת הכתיבה. בהיותה מכשיר מכני, איטי, שאפשר – אבל לא קל – לשאת אותו מקום למקום, מכונת הכתיבה מחייבת הרבה יותר מחשבה, אולי אפילו השלמה של משפטים ופסקאות בראש הרבה לפני שהם מופקדים אל הנייר. כל חרטה והתנסחות מחודשת תובעת השלכת הנייר לפח, או במקרה הטוב מריחה של נוזל מחיקה שיש להמתין שיתייבש ולקוות שהאותיות שיוקלדו עליו יהיו קריאות. יש בוודאי גם כותבים שהאפשרות לכתיבה ומחיקה, לעריכה אינסופית, בכלי כתיבה דיגיטלי, משתקת אותם. אבל אלה קשורים לאופי הכותב ולבחירותיו האישיות. כפי שנראה מיד, המכונות הצנועות והיפהפיות האלה חוללו בעולם רעש גדול בהרבה מסתם תוק־תיק־תוק.

החודש, ב־23 באוגוסט, ימלאו 190 שנה לפטנט מס' 5581X שרשם ויליאם אוסטין ברט (Burt), ממציאו האמריקני של מכשיר הטיפוגרף, סב־סבה של מכונת הכתיבה. ברט בנה דגם אחד של המכשיר – קופסת עץ מלבנית ובה חוגה של אותיות טבולות בדיו, שצריך היה לסובב, ללחוץ ולהדפיס באמצעותן על נייר שהיה מונח על רצועה עשויה מקטיפה. הדגם, וגם התיאור המלא של אופן פעולתו, הושמדו בשרפה שכילתה ב-1836 את ארכיב משרד הפטנטים בוושינגטון, ומאחר שברט לא מצא משקיעים גם לא נבנו דגמים נוספים של המכונה שלו לשיווק מסחרי. ניסיונות לבנות מכונות דפוס לשימוש אישי נודעו עוד הרבה לפני ברט, והמפורסמת ביותר בהן היא כנראה המכונה שנבנתה באיטליה בשלהי המאה השש־עשרה ונשאה את השם Scrittura Tattile. מאז והלאה ההיסטוריה של מכונות הכתיבה מעורפלת, ורצופה ממציאים מכל העולם הטוענים לכתר. אבל ברט היה הראשון שהבטיח את מעמדו רשמית. רק לקראת אמצע המאה התשע־עשרה החלו להופיע המכונות הדומות בצורתן ובקלות השימוש בהן למכונת הכתיבה שאנו מכירים, ורק בראשית המאה העשרים החלו מיוצרים דגמים ניידים. וכשמכונות כתיבה כאלה החלו מיוצרות בייצור המוני ומופצות לכל משרד וחברה מסחרית, הן תרמו תרומה משמעותית לעצמאותן הכלכלית של נשים.

.

הטיפוגרף

.

במאמר שפורסם בכתב העת Industrial and Labor Relations Review והוקדש לפמיניזציה של כוח העבודה המשרדי באמריקה בראשית המאה העשרים, מצוטט מדריך לטכנולוגיה משרדית משנת 1905, המסביר כי "בחורות" יכולות להתמחות בשימוש במכונות חישוב שיאפשרו למנהלי חשבונות ורואי חשבון להקדיש את זמנם ומרצם למשימות רבות ערך יותר. מדריכים רבים כאלה, מתברר, נכתבו כדי להרגיע גברים שחששו כי הצעירות המצטרפות לפתע לכוח העבודה ידחקו את רגליהם. לא די שנשים נשכרו לבצע כל עבודה שהיא בתקופות מלחמה, למשל, כשכוח העבודה הגברי היה מצומצם מאוד, אלא שגם כשהגברים חזרו מן החזית הנשים עדיין נחשבו למועמדות טבעיות לטיפול במכשור עדין כמו מכונות כתיבה, למשל, המצריך ידיים קטנות ותשומת לב לפרטים זעירים.

הפילוסופית הבריטית סיידי פלאנט (Plant) הקדישה את ספרה Zeroes + Ones (משנת 1997) לחלקן של הנשים בתרבות הדיגיטלית ולאופן שבו מאז ומעולם טכנולוגיות חדשות אפשרו לנשים להרחיב את גבולות עולמן. כך היה, היא אומרת, כשהומצאו הנול, מרכזת הטלפון, מכונת הכתיבה ולאחריה גם המחשב. כל טכנולוגיה כזו, כשהפכה להמונית, תופעלה על ידי נשים. כל טכנולוגיה כזו הזמינה עוד ועוד נשים לקחת חלק בתעשייה, בייצור, במסחר, בכלכלה. מכונות הכתיבה אפשרה לקלדנית אחת לתפוס את מקומם של עשרה לבלרים. איש לא נזקק יותר לכתב ידם המסולסל כשהמכונה, והצעירה שלמדה במהירות לתפעל אותה, יכלו להשלים מסמכים, רשומות ומכתבים במהירות גדולה פי עשרה. העולם עדיין נשלט בידי גברים, אבל לנשים – שעד אז עמדו בפניהן אפשרויות תעסוקה מצומצמות בהרבה משל גברים – הזדמנה דרך טבעית לצאת מגבולות הבית והמשפחה, ופלאנט משוכנעת שאלה היו צעדים ראשוניים וחשובים מאוד במהפכה הפמיניסטית הנמשכת.

מותר להניח שהפמיניזם לא עמד בראש מעיניה של משטרת ניו יורק, שהמשיכה שנים רבות מאוד להשתמש במכונות כתיבה ורק ב-2015 קיבלה החלטה גורפת לחייב את שוטריה לנטוש אותן לטובת המחשב. על פי הוול סטריט ז'ורנל גם ברבים מבתי הכלא בארצות הברית עדיין משתמשים במכונות כתיבה, והתירוץ הרשמי הוא שלחלק גדול מהטפסים שהם נדרשים למלא עדיין אין גרסה דיגיטלית. במקומות אחרים בעולם, למשל בגרמניה, אימצו מחדש את מכונות הכתיבה לכתיבת מסמכים רגישים. מאותה סיבה, גם משרדי ממשלה ברוסיה הזמינו לאחרונה מכונות כתיבה בתקציב של חצי מיליון רובל. למכשיר שאינו אלקטרוני, אינו משדר או קולט מידע וגם אינו מחובר לשום רשת, קשה הרבה יותר לצותת.

הפרטיות והאנונימיות הן המעלות הגדולות המלבות את ההתאהבות המחודשת במכונות הכתיבה גם אצל יחידים. באינספור האתרים והפורומים ברשת המוקדשים לאהבת מכונות הכתיבה, אפשר למצוא נאו־לודטים – מתנגדי טכנולוגיה המסרבים לגעת במחשב ומספרים זה לזה סיפורי אימה על עתיד מלא רובוטים רצחניים (נד לוד, האיש שעל שמו הם נקראים, ניפץ בראשית המאה התשע־עשרה נול אריגה אוטומטי במחאה על האיום שהציבו המכונות על הפרנסה). עוד אפשר למצוא באתרים את המעשיים, הבטוחים כי החיים פשוטים יותר בלי תוכנות, שדרוגים, וירוסים, האקרים ובלי חשמל, הסבורים כי הכתיבה במכונה מלמדת חסכנות מילולית והתנסחות ברורה, באין דרך פשוטה לתקן טעויות על נייר; את שוחרי האסתטיקה, שלדבריהם לא רק שהמכונות יפהפיות, גם האותיות שהן מטביעות על נייר יפות מכל גופן ממוחשב; ואת הרומנטיקנים, שמשוכנעים שכתיבה במכונה מעידה על רצינות גדולה יותר, יחס של כבוד לספרות או להגות, ומאמינים שיש במכונה משהו ש"מחובר יותר לשפה, לחיי האנשים." כמו שכותב ריצ'רד מילטון, המנהל ברשת מוזיאון למכונות כתיבה: "כל סופר היה רוצה לשבת כמו אגתה כריסטי מול מכונת כתיבה, ולכתוב רומן נפלא."

פול אוסטר הוא אחד מאלה. אוסטר משתמש במכונת כתיבה ישנה ואין לו מחשב כלל. "אני מרגיש חופשי בלי העומס והסחות הדעת של החידושים הטכנולוגיים," הוא אמר לי פעם בריאיון. ואיפה הוא מוצא סרטי דיו? "עדיין מיצרים כאלה באינדונזיה ויש חנות מחוץ לניו יורק שמייבאת אותם. קניתי מלאי שכנראה יספיק לי לכל חיי. אני כותב במכונת כתיבה מסוג "אולימפיה" שקניתי ב-1974 מחבר של חבר שלא השתמש בה, היא עלתה לי ארבעים דולר והיו בה פיסות מתכת שהחלידו, אבל קרה לי נס, אבא של חבר אחר מת והוא הביא לי עוד מכונה, זהה, ומצאתי בניו יורק את פול שוויצר שמשקם מכונות כתיבה והוא הרכיב לי משתיהן אחת שנראית חדשה לגמרי."

.

פול אוסטר (צילום: דייוויד שנקבון)

.

רשימת הכותבים שסירבו להיפרד ממכונת הכתיבה שלהם גם כשכולם סביבם עברו למעבדי תמלילים כוללת, בין השאר, את דניאל סטיל, שבכל ריאיון מזכירה את ה"אולימפיה" שלה מ-1946, שבה חיברה למעלה ממאה רומנים; ג'ורג' ר"ר מרטין, מחבר משחקי הכס; מאיה אנג'לו, שהמכונה שלה נמכרה לאחר מותה באלפי דולרים לאספן שהצהיר כי "רציתי מכונה שאנג'לו נגעה בה"; ודגלאס אדמס, האיש שספריו, המלאים בהמצאות טכנולוגיות מוזרות, נכתבו כולם על מכונה מסוג "הרמס." קוונטין טרנטינו, אגב, מצוטט בראיונות כמי שמעדיף להשתמש בטכנולוגיה קדומה עוד יותר, זמינה, פשוטה לתפעול וניידת מאוד: העיפרון. ריצ'רד פלוט (Plot), מחבר מהפכת מכונת הכתיבה, מעין מניפסט שראה אור ב-2015, מסביר כי כתיבה במכונה אינה עומדת בניגוד לשימוש במחשב. להפך. מבחינתו מחשב הוא העולם הרחב המלא אפשרויות, ומכונת הכתיבה היא הבית שבו גדל, ונעים לו לחזור אליו לביקור. המחשב (מק־בוק, במקרה שלו) משמש אותו לכתיבה ברשתות חברתיות, לכתיבת מכתבים רשמיים ולכל דבר מעשי אחר. רשימות אישיות הוא כותב במכונת כתיבה, "במכשיר שמיועד לדבר אחד בלבד, לכתיבה, ולכן מאפשר לי להתרכז בו במלוא הרצינות."

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | החיים כמופע

"'אישה נחה' למעשה מרים את מכסה המנוע של הפרפורמנס וחושף את הלא־כלום שמתחתיו; אנחנו הרי כבר מזמן לא מבחינים מתי אנחנו מגלמים דמות ומתי אנחנו עצמנו". נעמה ישראלי על פרפורמנס בעידן הריאליטי, בעקבות ספרה של מעין גולדמן

מתן אורן, כוס וצלחת, שמן על בד וברזל, 2018

.

כמה מחשבות על פרפורמנס של נשים בעידן הריאליטי, בעקבות ספרה של מעין גולדמן, "אישה נחה"

מאת נעמה ישראלי

 

תמיד עשיתי את זה. טוב, כולנו עושות את זה ברמה כזאת או אחרת, לפחות כך נדמה לי, או כך הייתי רוצה להאמין. כי מאז ומעולם הרגשתי שאני מגלמת תפקיד. לא שחשבתי שמישהו מסתכל או אפילו רציתי שמישהו יסתכל, ועדיין, תמיד חייתי כאילו החיים הם סרט וכל מעשיי ודבריי הם חלק מתסריט. תמיד בחנתי את עצמי מבחוץ; כשהייתי לבד, מול המראה בבית, בשיחות שניהלתי כאילו הן דיאלוגים בקומדיית מצבים, בהחלטות רומנטיות מפוקפקות שהתקבלו על סמך עלילת סרט נשכח, ואפילו בניסיון העיקש (הילדותי?) להיות כותבת ולוותר על יציבות תעסוקתית בשם איזו פנטזיה רומנטית על חיי רוח בוהמייניים וזוהרים – מהסוג שחיים אחרים, אף פעם לא את.

לא פלא אם כן שלקריאה שלי באישה נחה התלוותה תחושת הקלה, בבחינת נחמת טיפשים. אבל לפני שאסביר מדוע, כמה מילים כלליות על הספר: הרומן שכתבה מעין גולדמן הוא מונולוג בגוף ראשון מפי אישה בת 39, בלי ילדים, עורכת תוכנית ריאליטי מצליחה לשעבר שאיבדה את עבודתה בעקבות סגירת הערוץ. העלילה נפתחת אחרי פיטוריה ומזמינה אותנו להצטרף אליה כשהיא בעיצומו של תהליך התאיינות: מבלה את ימיה מרוחה על הספה בחלוקה הביתי, מכונסת בתוך עצמה, מסוגרת מהעולם, מבן הזוג, ממטלות הבית ובעיקר מאי־הוודאות של העתיד.

הרבה דברים מעניינים קורים בספר הזה, לחלקם אגיע בהמשך, אך מה שתפס את תשומת ליבי במיוחד זה האופן שבו הגיבורה של גולדמן תמיד מתבוננת בעצמה מבחוץ. רק מבחוץ. כאילו כל העת יש מי שמסתכל עליה. אפשר לראות את זה כבר בעמוד הראשון בפרולוג, שנכתב דווקא בגוף שני:

יש לך ריח של חולי. יש לך ריח חזק של חולשה. הוא לא טוב, הוא כמעט מוצא חן בעינייך. מבחינתכם זו צחנה, אני יודעת, את אומרת למצלמה אפשרית באזור המטבח הפתוח, מבחינתכם זו כאילו, אני, נקודה. אישה העלולה לחטוף כאב ראש נוראי בצהריים רק בגלל איזה משב של מיצי הגוף של עצמה. אבל זה לא נגמר ככה. חכו, את מוסיפה בחיוך שיש בו משהו ענוג, כמו כדי לפצות על הריח. במסך הפלזמה את מזהה הבהוב חשוד של אור.

וזאת רק ההתחלה, ככל שהרומן מתקדם הגיבורה פונה יותר ויותר למצלמות אמיתיות או פיקטיביות, מביימת את עצמה ואת חייה תוך כדי התכתבות בלתי נגמרת עם סרטי נעורים, קומדיות מצבים וכמובן עם תוכניות הריאליטי על כל סוגיהן, החל בתוכניות פריים טיים וכלה בפרויקטים דוקומנטריים משונים ומיצגים אמנותיים בעירום חלקי עד מלא. אפילו כינויי החיבה שהיא ובן זוגה נותנים זה לזו לקוחים מהעולם הטלוויזיוני: ג'רי ואיליין, כשמות הדמויות בסיינפלד הנצחית. אם כי בשלב כלשהו היא מודה בפני עצמה שלא בטוח שהם עדיין ראויים לכך: "[אני] מוצאת אותנו חבוטים מאוד. אילו היינו ג'רי ואיליין לא היינו מצליחים לרתק את הקהל אפילו לשנייה".

לכאורה זהו עניין שולי, הרגל ישן הנגזר מהעיסוק הקודם של הגיבורה. אך ככל שהרומן מתקדם הפרפורמנס מתגלה כתמה מרכזית, שכן הגיבורה תמיד בוחנת את חייה קודם כול כסיפור או כעלילה הנדרשים לעמוד בתו תקן אסתטי. קחו לדוגמה את מחשבותיה בעיצומה של סיטואציה דרמטית מול בן הזוג:

האמת, כל התרחיש הזה עושה לי בחילה. הוא כתוב ממש נורא, הוא לא אמין. המצמוצים האיטיים של אוהד. העיניים שלי שמתאמצות להיות רכות, לא אטומות, אבל מה בין רכות למאמץ בכלל. הפאוזות בין השאלות. הניסיון לא לשבור זה את זה עם מילה כבדה או חדה מדי. אי־אפשר להתייחס אלינו ברצינות.

הנטייה של הגיבורה להתמקד באסתטיקה עולה בבירור גם מהביקורת שעורר סרט הגמר שהגישה כסטודנטית. השופטים בוועדה טענו כי הסרט "אסתטי מדי", "ובעצם נטול כל משמעות". אך הגיבורה לא מוטרדת מכך, "יפה, מופשט, לשם כיוונתי", היא אומרת להם. והנה, זוהי כל התורה על רגל אחת. זהו ההיגיון המוליך את הגיבורה וגם חוק הטבע שנדמה כי כבר מזמן הכריע את כולנו: הבחירה המתמדת בעטיפה על פני התוכן, ההצטמצמות אל השפה, אל הנראות, ובדומה לכך – עיסוקינו הגובר בייצוג תוך התעלמות מהחוויה בשטח. או במילים אחרות: "אם לא פרסמתי תמונה מפולטרת מהחופשה/מסעדה/מפגש חברתי, האם הם קרו באמת?"

דניאל כהנמן, הפסיכולוג זוכה פרס הנובל, חקר במשך שנים את האושר האנושי. במחקריו הוא מבחין בין "האני החווה" ל"אני הזוכר". הראשון, כראוי לשמו, מתייחס לטיב החוויה היומיומית, כלומר, עד כמה נהנינו מכל רגע ורגע בחופשה. השני הוא מידת הסיפוק שלנו מהחיים, מהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על החוויה – לשון אחר, איך החופשה הצטלמה לפייסבוק. ואין צורך לומר שבין הסיפור לחוויה לא תמיד יש הרבה במשותף. מחקריו של כהנמן התמקדו באני החווה, שכן האושר, לפחות לפי התפיסה המסורתית, הוא בחוויה. אך לפני כשנה נתקלתי בריאיון עם כהנמן ב"הארץ", ובו הסביר שזנח את מחקריו אלו לפני כמה שנים, לאחר שהגיע למסקנה שלפיה אנשים כבר אינם מעוניינים באושר מסוג זה, כלומר, באושר שבחוויה. למרבה האימה הוא מתאר כיצד הבין בהדרגה שרובנו נותנים קדימות דווקא לאני הזוכר; ואם מה שחשוב לנו היום זה הסיפור שאנחנו מספרים לסביבה ולעצמנו, מה הטעם לחקור דרכים לשיפור החוויה?

אולי זה לא מפתיע. אולי זה תמיד היה כך במובן מסוים, והיום שלל הפלטפורמות שיצרה הטכנולוגיה פשוט מעודדות ביתר שאת את הקולנוענית הקטנה החבויה בכל אחת מאיתנו. אולי זה אפילו אלמנטרי. ובעצם, נדמה לי שבדיוק מנקודת המוצא הזאת נכתב הרומן אישה נחה. אך דווקא משום שהגיבורה בו כל הזמן בוחנת את החוויה הפנימית דרך הסיפור שאפשר לבנות סביבה, מה שעולה מהקריאה ברומן זו ההבנה המערערת שאין להעדפה הזו כל משמעות; הפער שדמיינו כי מפריד בין מציאות לבדיון כבר מזמן מחוק.

אי־הרלוונטיות של ההבחנה בין הקול הפנימי לחיצוני ברורה עד כדי כאב בתיאור ההתעלסות של הגיבורה עם בן זוגה באישה נחה. בתחילת התיאור היא תוהה איך בכלל הגיעה למצב הזה, איך קרה שנעתרה לבן זוגה למרות כל העניינים המטרידים אותה באותו רגע. בראשה עולות שתי אפשרויות. בראשונה – "לפחות לפי תנועת הגוף הנלהבת שלי נוצר הרושם שאני משתפת פעולה, משכיחה את כל מה שהטריד אותי, מוותרת על חוט מחשבה, עוצמת עיניים". ואילו בשנייה הכול שקרי, היא מתוודה כי בשום שלב לא שכחה את טרדותיה ובין לבין הספיקה לשאול את עצמה, "בטון מלא תיעוב: מה את עושה? תגידי, מה העניין עם הבעות הפנים האלה שלך? את כאילו שחקנית עכשיו? […] ואני בודקת מדי פעם, כשאוהד לא שם לב, האם אפשר גם לשכב מתחתיו בלי להיאנח, בלי לזוז ובלי להביע שום עונג/כאב בעיניים. וכן, אפשרי בהחלט. קל אפילו". בכל זאת הגיבורה מחליטה, בינה לבין עצמה, להעדיף את הגרסה הראשונה.

עוד לפני שאפשר לומר משהו על הסצנה הזאת, אי אפשר שלא להיזכר בסצנה הבלתי נשכחת מתוך חיי אהבה של צרויה שלו מ-1997 – תיאור ההתעלסות של הגיבורה עם הגבר המבוגר שעימו היא מנהלת רומן מחוץ לנישואים, כשמהצד צופה בהם חברו:

השתדלתי לשבת [עליו] עם גב זקוף ולהתנועע בחן, כמו שחקנית, כי הרגשתי את העיניים של שאול עליי כל הזמן, זאת הייתה הפעם הראשונה שהיה לי קהל, וידעתי שזה מחייב […] התחלתי לגנוח, לא רק מהנאה, דווקא התחיל לכאוב לי וגם קצת להימאס, אבל הרגשתי תחושת חובה לספק גם את הסאונד, שלא יהיה סרט אילם.

הדמיון בין שתי הסצנות האלו מדהים בעיניי, ועדיין, לא יפתיע אותי כלל אם אגלה שגולדמן מעולם לא קראה את חיי אהבה. שכן כנשים אנחנו תמיד מעלות הצגה; נשים תמיד שיחקו משחקים כדי להתאים את עצמן לפנטזיות גבריות שנטמעו בהן עד שהפכו להיות גם הפנטזיות שלהן.

כמובן, יש גם כמה הבדלים ברורים בין הסצנות. בתור התחלה, אצל שלו מדובר ביחסי מין אסורים, רומן מחוץ לנישואים, ואילו אצל גולדמן מדובר ביחסי מין עם בן הזוג. אבל מה שיותר מעניין בעיניי זה שאצל שלו ההצדקה העלילתית של הממד הפרפורמטיבי היא בקהל הממשי הנלווה להתעלסות – החבר השלישי שנמצא שם – ואילו אצל גולדמן הפרפורמנס מכוון רק לגיבורה עצמה. הרי בן זוגה כלל לא שם לב אם היא מקפידה לגלם את התפקיד שיועד לה, אם היא נאנחת ומביעה עונג. וכאן לדעתי טמון ההבדל המכריע בין שתי הסצנות, ואולי גם בין הקונפליקט הנשי אז והקונפליקט הנשי היום: בעוד אצל שלו יש הפרדה ברורה בין התחושות של הגיבורה כלפי פנים לבין המופע שהיא מעלה עבור שני הגברים, אצל גולדמן הגיבורה מעלה מופע רק עבור עצמה, וההבחנה בינו לבין תחושתה האישית מיטשטשת.

אישה נחה למעשה מרים את מכסה המנוע של הפרפורמנס וחושף את הלא־כלום שמתחתיו; אנחנו הרי כבר מזמן לא מבחינים מתי אנחנו מגלמים דמות ומתי אנחנו עצמנו, ובכלל לא ברור אם ההבחנה הזאת רלוונטית לחיינו היום. אבל המודעות לכך היא בדיוק מה שמאפשר לגיבורה של גולדמן להשתמש במודלים הנשיים הישנים לצרכיה. נניח, כשהיא מתארת היריון כ"רשות חד־משמעית להרים ידיים סוף סוף, גם אם זמנית. זה בדיוק כמו שתפרוץ מלחמה […] שהערוץ ייסגר. אירוע שכבר לא תלוי בהן. גדול מהן. הרי מה זה היריון, בינינו, אם לא רשות לשכב בבית ולאכול לחם במיטה, להפסיק להתאפר או לסדר את השיער, להניח לכל ניסיון מעורר רחמים לקדם את הקריירה כאילו יש לאן". אמירה מסוג זה, לא זו בלבד שהיא כבר לוקחת כמובן מאליו את האופן שאישה בהיריון נבחנת בו על ידי החברה, אלא היא גם מתארת – בציניות רצינית לחלוטין – מה אפשר להרוויח מכך.

אולי אין זה מקרה שבשנים האחרונות אנחנו רואים סופרות הכותבות דמויות שמבקשות להעלים את עצמן, כאילו כל חייהן הם מלכתחילה רק עלילות ספרותיות שאפשר לשכתב, למחוק ולהתחיל מחדש. דוגמאות מקומיות הן המורה של מיכל בן־נפתלי והיה הייתה של יעל נאמן, והדוגמה הבולטת ביותר בספרות העולמית היא כמובן סדרת הרומאנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה שכבשה את העולם בסערה. בכל אחד מהספרים הללו מתוארת אישה שביקשה למחוק את עצמה, ולעומתה ניצבת המספרת (או הסופרת) כקול נגדי המבקש דווקא להנציח. את המפגש בין השתיים אפשר להבין כייצוג ספרותי להתלבטות שנשים רבות ניצבות בפניה היום: מצד אחד הדחף לחמוק ממבטי החברה, הבוחנת אותנו ביחס למודלים נשיים מסורתיים שבדו גברים, ומצד שני ההבנה המחלחלת שאי אפשר רק למחוק, שאולי יש צורך במודלים חדשים, בנשיות שתתכונן מתוך עצמה.

במסה שהתפרסמה בכתב העת אודות כותבת שירה סתיו על הרומאנים הנפוליטניים ומזהה את שתי הדמויות הראשיות בספרים כדמות אחת מפוצלת. כך לטענתה נוצר נוסח חדש לזהות נשית "מחוקה, נזילה וחסרת גבולות ברורים". לכאורה היה אפשר לומר כי גם הגיבורה של גולדמן נזילה ומפוצלת, שכן היא בוחנת את עצמה ללא הרף דרך אינספור עלילות ונקודות מבט עד שזהותה האינהרנטית – אם אפשר עוד לדבר במונחים מסוג זה – כאילו מתמסמסת. ועדיין, באישה נחה אנחנו פוגשים גיבורה בעלת קול אחיד, חד ונוקב, המתאפשר אולי דווקא בשל ההתמסרות המוחלטת שלה למבט מבחוץ. סתיו כותבת על המספרת ברומאנים הנפוליטניים כי "נראה שככל שהיא פועלת לגלות, להגדיר ולבצר את עצמיותה ואת זהותה כך נעשות העצמיות והזהות מפורזות ופרושות, וכך מיטשטש תיחומן". לדעתי אצל הגיבורה של גולדמן קורה בדיוק ההפך: דווקא הוויתור מראש על זהות אישית יחידה והיכולת להזדהות עם אינספור עלילות שונות בעליל הם המאפשרים לה תחושת עצמיות חזקה, גם אם שקרית, ומי יודע, אולי גם את היכולת לחרוג מהעלילות הישנות והמוכרות.

ככל שאנו מתפצלות בין עלילות ומודלים רבים יותר, כך קשה לנו יותר להגדיר במדויק עצמי יחיד וקבוע. ובהקשר זה ספרה של גולדמן מציג דרך פעולה מעניינת. הרי אם ממילא כבר לא ניתן להפריד בין הייצוג למציאות, מדוע להיאבק כדי לשרטט את הגבולות ביניהם? ותחת זאת, מדוע לא נתמסר לפרפורמנס, נאמץ בכל רגע נתון את המודל המתאים לנו כמו היה בגד בארון, בהבנה שאולי דווקא על ידי כך תוכל להבקיע אל פני השטח אישיותנו המובחנת, אף על פי כן. מלכתחילה מרבית המודלים הזמינים לנשים כשהן מבקשות דמויות להידמות להן עוצבו בידי גברים, ואולי באמצעות אימוץ כמה מודלים שונים ואף הופכיים נוכל גם לחרוג מהם, ליצור משהו חדש; להפציע במרחב שאינו ניתן לצמצום אל השפה – לכל הפחות עד ששפה חדשה תתהווה. וגם אם לא, תמיד נוכל, כמו הגיבורה ואחותה בסוף הרומן, לצלול לתוך "איזה סרט יפה, רצוי קומדיה", ולשכוח לשעה קלה כי בקרוב הוא יסתיים.

 

נעמה ישראלי, ילידת 1990, בעלת תואר ראשון ושני בספרות עברית מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב. מתגוררת בתל אביב. ביקורת פרי עטה על הספר "שנות העשרים" מאת יערה שחורי התפרסמה בגיליון 52 של המוסך.
.
מעין גולדמן, "אישה נחה", פרדס, 2018.

 

.

» ריאיון עם פרופ' דניאל כהנמן, "הארץ", 2.10.2018.

» שירה סתיו על הרומאנים הנפוליטניים, אודות 4.

 

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: אורית נוימאיר פוטשניק על "תפוס מקום לגשם" מאת שחר־מריו מרדכי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הספרים שנולדו מצמדים

מביאליק ורבניצקי ועד מאיר שלו ויוסי אבולעפיה: בואו להתאהב בספרים שנוצרו בשניים

1

חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי. צילום: ספריית הרווארד

ספרות גדולה עוסקת, כידוע, בנושא שמעסיק יותר מכל את הנפש האנושית מקדמת דנא: האהבה. זו יכולה להיות אהבה רומנטית, אהבת אם ואב, אהבה בין אחים, חברות ורעות, וגם אהבה יום-יומית לדברים שעושים את החיים למה שהם. וכבר כתבו גדולים ממני על האהבה המניעה את השמש והכוכבים (אליגיירי), ועל איך כל מה שצריך זאת אהבה (לנון).

מרגש כה עז אי אפשר להתעלם, ולכבוד יום האהבה העברי, ט"ו באב, כינסנו כאן כמה מהזוגות הספרותיים שקמו בספרות העברית־ישראלית לדורותיה. יש כאן זוגות מכל המינים – חברים שעבדו יחד, סופרים ומאיירים, זוגות נשואים ועוד כיד הדמיון הטובה. מוקדש לכם באהבה.

 

ח.נ. ביאליק וי.ח. רבניצקי

האבות המייסדים של שיתופי הפעולה הזוגיים בספרות העברית; ג'ון ופול של עולם האגדה היהודי. נכון, אנחנו מתעלמים קצת מההיסטוריה היהודית הקדומה יותר ומזוגות כדוגמת שמעיה ואבטליון או הלל ושמאי. אבל שמות אלו היו ודאי מוכרים פחות בחברה הישראלית החילונית לולא השניים האלה. שיתוף הפעולה ביניהם התחיל עוד ב-1891, אז פרסם רבניצקי בעיתונו את שירו הראשון של ביאליק "אל הציפור". אך שמם של השניים נחקק יחד לעד כשעבדו על מפעלם הגדול "ספר האגדה", שבו קיבצו וליקטו אגדות ומדרשים מאוצרות ספרות האגדה היהודית בתקופת חז"ל. הפרוייקט המונומנטלי שהתחיל ב-1903 הושלם סופית רק ב-1930, ולאחר שהשניים התיישבו בארץ ישראל.

1
ביאליק ורבניצקי עובדים. מקור: The David B. Keidan Collection of Digital Images from the Central Zionist Archives, Harvard Library

 

1

 

אפרים קישון וקריאל גרדוש (דוש)

שני יהודים ילידי הונגריה, ניצולי שואה ובעלי חוש הומור נפגשים במערכת עיתון. שלא תצא מזה מערכת יחסים ספרותית? קישון ודוש היו רק שניים מהחבורה ששלטה במסדרונות העיתון "מעריב" וכונתה "המאפיה ההונגרית" (איתם עבדו שם גם יוסף (טומי) לפיד והקריקטוריסט זאב), ומשם יצאו השניים לדרך משותפת ופורייה. לרוב היה קישון אחראי על הלשון המחודדת, ודוש על הקווים העוקצניים. דוש אייר רבים מספריו של קישון, אך שיא תוצרתם המשותפת מתבטא בצמד הספרים "סליחה שניצחנו" (1967) ו"אוי למנצחים" (1969). שני הספרים בעלי הכותרות הסרקסטיות עוסקים בסאטירה על מצבה המדיני של ישראל בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים. "סליחה שניצחנו" נעשה להיט מצליח במיוחד, והוא מורכב מטורים שכתב קישון בזמן המלחמה ולאחריה, המלווים בקריקטורות היומיות שצייר דוש לעיתון "מעריב" באותה התקופה.

1
איור לדף השער של הספר המשותף "סליחה שניצחנו", מתוך ארכיון דוש בספרייה הלאומית

 

1
מודעה מתוך העיתון "מעריב" לרגל צאת הספר "סליחה שניצחנו". מתוך ארכיון דוש בספרייה הלאומית

 

מכאן נצלול לעולם ספרות הילדים השוקק זוגות ספרותיים שעבדו יחד. למה? אולי כי קשה מאוד לכתוב ספרות ילדים איכותית, וטובים השניים מן האחד במאמץ הזה. ואולי משום הסיבה הפרוזאית, שבמוקד ספרות הילדים לפעוטות עומד זוג יוצרים – הסופר/ת והמאייר/ת. אם תנסו להיזכר בספרי הילדים האהובים עליכם מילדותכם, ודאי תיזכרו מיד גם באיורים שהגיעו עם המילים, איורים שהם לרוב חלק בלתי נפרד מהסיפור עצמו, ולעיתים אף מגלים יותר מהטקסט. בחרנו שלושה זוגות כאלו.

 

דינה וארי רון

על הספר שכתבה דינה רון ואייר ארי, בעלה, שמה של הכותבת כלל לא מופיע. מי שקיבלה את הקרדיט על הטקסט המחורז היא דווקא לאה גולדברג, שלזכותה נזקף בזיכרון הקולקטיבי הספר "איה פלוטו". הכלב המפורסם, גיבור הספר, היה כלבם של הזוג רון שאותו אייר בחן ארי בעבור בתם אסנת, ולה גם מוקדש הספר. אולי בניגוד לנהוג, כאן צורפו הסיפורים של דינה לאיורים של ארי בדיעבד, ולא להיפך. הציורים והסיפורים שקיבלו מקום של כבוד בחדר האוכל בקיבוץ מגידו התגלגלו לידיה של לאה גולדברג, שבשיתוף בני הזוג עיבדה את הסיפור וזכתה לקרדיט היוקרתי. פרט טריוויה חביב נוסף על ארי רון המעצב הגרפי: הוא זה שעיצב את קלפי הטאקי, ובזאת אחראי לשני דברים לפחות שכמעט כל ילדי ישראל מכירים.

1
מתוך כריכת ההוצאה הראשונה של הספר (שנת תשי"ז). איור העטיפה שונה מזה המוכר לנו היום.

1

 

ט. כרמי ושושנה הימן

זוג נשוי נוסף שכתב ספר ביחד, אך לא תמצאו כך את שמם בשום ביבליוגרפיה לילדים. כרמי היה משורר והימן הייתה פסלת וציירת ממייסדות כפר האומנים עין הוד. הזוג כתב ספר לכבוד בנם המשותף (מוטיב חוזר ביצירה לילדים?) ששמו גדי, כמו גיבור הספר הקצר, המוכר בשם "שמוליקיפוד". אם תבדקו, תראו שמחבר הספר נקרא בשם כוש – שם העט המשותף שאותו בחרו השניים, ראשי תיבות של כרמי ושושנה. שנים אחר כך סיפר גדי שהוריו נאלצו לספר על קיפוד שבא לבקר ושב אל הוריו, כדי להסביר כיצד קיפוד שהגיע לחצרם נעלם זמן קצר לאחר מכן. למען האמת, בעת יציאתו לאור (רק שנה אחרי "איה פלוטו"), זכה "שמוליקיפוד" לביקורות קשות, אך נראה שמהר מאוד צבר פופולריות בקרב הקהל, ועובד לשלל הצגות ותסכיתי רדיו. בעיבודים הייחודיים יותר היו תקליט ילדים מצליח שביצעה הזמרת דליה פרידלנד, והצגה דו לשונית שבה הקיפוד דובר עברית ואילו גדי דובר ערבית.

1

 

מאיר שלו ויוסי אבולעפיה

הזוג האחרון גם הוא זוג של סופר ומאייר, וגם המודרני שבהם. הפעם, לשם שינוי, לא מדובר בזוג נשוי, אלא פשוט בזוג חברים שמכירים כבר ארבעים שנה בערך. מאיר שלו ויוסי אבולעפיה שיתפו פעולה בשורה ארוכה של ספרי ילדים ופעוטות שרבים מכירים: "הכינה נחמה", "אבא עושה בושות", "הטרקטור בארגז החול" וספרי "קרמר החתול". את העבודה המשותפת הם תיארו בעבר כשיתוף פעולה מלא, הכולל הערות הדדיות והקפדה בלתי מתפשרת לפרטים. אנחנו כבר מחכים לספר הילדים הבא שלהם.

1

1

בחלוף השנים פעלו זוגות רבים ונרשמו הרבה שיתופי פעולה ספרותיים, גם בספרות העברית וגם בספרות העולמית – כאלה שיצרו ספרים ששווה להתכרבל איתם בט"ו באב. מיהם הזוגות האהובים עליכם?

מודל 2019 | קחי. זה יהיה הסוד שלנו

פרק מתוך הספר "לגדול על מים", מאת אשרה גרינבלט, על פגיעה מינית בחברה הדתית

אפרת פלג, ללא כותרת, חול על עץ, 60x60x5 ס"מ, 2005

.

פרק מתוך "לגדול על מים" / אשרה גרינבלט

.

בדרך חזרה מבית הספר שמרית מרימה מהאדמה אצטרובל שנראה שלם למדי, ורק כשהוא כבר בידה היא רואה שהצד שהיה מונח על האדמה שבור ומפורק והיא זורקת אותו מידיה. היא מחליטה לחפש אחד שיהיה גם פתוח וגם שלם. המשימה אינה פשוטה ושמרית שמחה לדבוק בה. אחרי עשרה אצטרובלים חצי מרוסקים היא מתייאשת. היא רואה את יעקב צועד מהמחסן אל הרפת ורצה לקראתו. "אבא, אבא, אתה צריך עזרה?"

"במה את רוצה לעזור לי?" הוא שואל בלי לעצור.

"ברפת. אתה צריך עזרה?" הוא מרים צינור מים מהאדמה ומסמן לה עם היד שתזוז. "לא, שמרית. אני לא צריך עזרה," ומגלגל את הצינור סביב זרועו. "אבל תראה. אני כבר ממש חזקה. אני יכולה לפזר חציר בחביות." היא מושיטה את ידיה לידית הקלשון בביטחון ומאיטה את תנועותיה כשהיא חשה את כובד משקלו. "נו, שמרית! תעזבי! זה מסוכן! אם זה ייפול לך על הרגל זה יפצע אותך!" מופתעת מעוצמת סירובו היא מניחה את הקלשון במקומו. "אז בלי קלשון." היא מושיטה את ידיה אל חבילת חציר פרומה, אוספת ככל יכולתה ומניחה בחביות ההאכלה. יעקב מוציא מעמדות החליבה שש פרות ומכניס אחרות במקומן. "איפה צדוק כשצריך אותו," הוא רוטן, ושמרית מיד מציעה שוב את עזרתה. "תראה, אבא, אני חזקה." היא נתלית על מוט ברזל, מוודאת שהוא מביט בה, ואז מכופפת את ידיה ומשחררת – כמו שהבנים עושים על העמוד שעליו תלויה הנדנדה. "אני עושה מתח. תראה. אני מצליחה." היא נעמדת על האדמה, מאוכזבת מאביה שאינו עוצר מעיסוקו להביט בה. צדוק עובר מאחוריה. עכשיו לא רק שאבא לא ירצה ממנה שום עזרה, אלא שמכל הילדים דווקא זה שהיא הכי פחות אוהבת יהיה זה שיעזור במקומה. "הו, צדוק! חיכיתי לך! תוציא את הפרות. צריך כבר להכניס אחרות."

יעקב מזרז אותו ושמרית משפשפת את ידיה משאריות חלודה שדבקו בהן ומתאמנת בעמידת גשר על האדמה. החולצה שלה גולשת מהמותן אל הפופיק. רק שיעקב יבחין בה, שיראה כמה היא חזקה וגמישה. לפני שהיא מאתרת אותו בעיניה היא שומעת אותו רוטן לעברה, "שמרית! זה לא יפה ככה. תסדרי את החולצה!"

אמירה יוצאת לגינה עם משפך בידה. לא אחת העיר יעקב שהוא אינו רואה תועלת במעשיה ולמרות זאת היא ממשיכה לטפח את הגינה. "אימא!" שמרית רצה לקראתה. "קמת מהשינה!" אמירה מחייכת ומזמינה את שמרית להצטרף אליה.

"צריך להשקות, אימא?" שואלת שמרית. "גם," אומרת אמירה, "אבל פרחים לא גדלים רק על מים. צריך לשתול אותם באדמה טובה, לחשוף אותם לשמש, לגזום מדי פעם, לדשן."

אמירה גוזמת פרחים שנבלו ושמרית גורפת עלים יבשים ואוספת אותם בידיה, כשקוץ ננעץ בבשרה. "איי!" היא צועקת ומבקשת מאמה להסתכל מה קרה לה. "אין לך כלום," אומרת אמירה ומציעה לשמרית לשבת לנוח קצת בזמן שהיא ממשיכה לעבוד. "אימא? את עצובה?" שואלת פתאום שמרית. "למה את חושבת ככה?" אמירה משיבה בשאלה, ושמרית אינה יודעת להסביר. "אני לא עצובה בכלל," אמירה מצביעה על הפרחים. "תראי את ניצני הפרחים החדשים שתכף יפרחו. אנחנו צריכים להגיד תודה על מה שיש לנו." "מה יש לנו?" שואלת שמרית. "הכול, מתוקה. יש לנו כל מה שאפשר להצטרך. יש לך בית ואוכל ובגדים ואבא ואימא ואחים ובית ספר וחברים. לא לכל הילדים בעולם יש את כל הדברים שהם צריכים."

"אבל אין לי טלוויזיה כמו אצל אביב," משיבה שמרית, ואמירה מחייכת. "יש לי גם קוץ," היא בוחנת את כף ידה, ואמירה אומרת, "ולי יש ילדה חמודה ומפונקת."

על שרפרפי המתכת מצטופפים ילדי המשמרת הראשונה. אלה שחזרו מבית הספר בשתיים ורבע. תלמידי בית הספר היסודי ותלמידי החטיבה. עיניה של שמרית מרפרפות בין היושבים, מחפשות את אביב. שושנה מניחה יד על ראשה ומברכת אותה, "ברוכה הבאה. בואי, אני אתן לך צלחת ואכין לאביב צלחת ותשבי איתו בחדר כי עכשיו קצת צפוף פה." נוכחותו של בן ציון במטבח היא כנראה הסיבה לשקט המאופק סביב השולחן. שושנה מניחה על מגש שתי צלחות ומסמנת לשמרית לבוא איתה.

היא מתיישבת על מיטתו של אביב והם אוכלים בשמחה. "אתה כבר לא נראה חולה," היא מציינת בסיפוק לפני שהיא פונה לשוב הביתה.

גם המשמרת השלישית והאחרונה של ארוחת הצהריים הסתיימה בינתיים. תלמידי הכיתות הגבוהות בתיכון הספיקו לשוב גם הם ולסיים את ארוחתם. היא עומדת לצאת כשנאור קורא לה מהחדר הסמוך, "שמרית, שמרית, יש לך שנייה? אני צריך עזרה." הוא מסובב את גבו ומסמן לה לבוא אחריו אל החדר שלו. "תראי, נפלה לי פה מחברת ואני לא מצליח להוציא אותה," הוא אומר ומצביע אל מאחורי המיטה. על המיטה הנוספת יושב צדוק, מנסה להרכיב ווקמן חצי מפורק. שמרית שמה ברך על המיטה של נאור, רוכנת אל סוף המיטה ומושיטה יד לאסוף את המחברת שנפלה, אבל המחברת רחוקה וידיה קצרות מכדי להגיע. שמרית מעבירה את הברך קרוב יותר למרכז המיטה ורוכנת שוב. הפעם ידה נוגעת במחברת אבל לא מצליחה לאחוז בה. היא נשכבת על המיטה. זהו. עכשיו היא מצליחה. היא מגישה את המחברת לנאור והוא מחייך אליה. "את מעולה. עכשיו חכי רגע. תישארי רגע. אני רוצה לדבר איתך."

נאור מושך ברגלו כיסא מלפני השולחן ומעמיד אותו מול המיטה שצדוק יושב עליה. מניח את כפות ידיו על כתפיה ומכוון אותה לעמוד מולו בזמן שהוא מתיישב. "את יודעת שאנחנו מאוד אוהבים אותך," הוא אומר ומקרב את כיסאו לכיוונה. "את ואביב כמו אחים שלנו אבל את גם חברה מצוינת ואני רוצה שמדי פעם תבואי לחדר שלנו קצת ותהיי איתנו." היא מרגישה שמשהו נוגע בה מאחור. זה כנראה צדוק. היא מסתכלת לאחור ונאור אומר לה, "תעזבי אותו, תסתכלי אלי." הוא מדבר ומדבר, אומר מילים ומשפטים אבל היא קולטת רק שברי מילים. "חברה", "אחות", "לעזור" ו"מתנות". היא מרגישה שמכנסיה מופשלים ממנה ורואה את ברכיו של צדוק משני צידי גופה. רק אחרי שהיא רואה אותן היא גם מרגישה שהן חובקות את מותניה. היא מסתובבת לראות מה הוא עושה אבל נאור מניח יד על לחיה ומסובב את פניה אליו.

"תעזבי את צדוק. הוא כבר גומר. את איתי, שמרית? תבואי אלינו לפעמים?" הוא מגיש לה חופן סוכריות ג'לית ושואל, "את אוהבת סוכריות, נכון? כל פעם שתבואי אני אתן לך סוכריות." היא מביטה בו ולא זזה. צדוק מתנתק ממנה ומרים את מכנסיו. היא מתמהמהת. מנסה להבין מה מותר לה ומה אסור. אם היא יכולה להרים את מכנסיה. נאור מאשר לה לסדר את בגדיה. היא מושכת את המכנסיים למעלה ושותקת. "קחי את הסוכריות, שמרית." היא מסתכלת עליו בשתיקה. "קחי. זה מגיע לך. זה יהיה הסוד שלנו. אף אחד לא צריך לדעת שהיית פה ושנתתי לך סוכריות." היא מהנהנת, לוקחת את הסוכריות והולכת.

היא חוצה את חורשת האורנים הקטנה בצעדים שקטים. כמו מצמצמת את קיומה. אילו יכלה היתה מתאדה כך שאיש לא ירגיש. שאיש לא יכעס עליה, ואם אפשר גם שאיש לא ירגיש בחסרונה. בתוך הבית היא מרפרפת במבטה אל החדרים השונים ומחפשת מקום לעצמה. אבא ברפת, אימא נחה במיטה, ובחדר שלהן יעל שוכבת על השטיח וממלאת בצבעים שונים משבצות קטנות בדף שתלשה ממחברת חשבון.

היא מצביעה על הדף ושואלת, "אפשר גם?" יעל מגישה לה מחברת ושמרית פותחת באמצע ותולשת דף כפול. "ככה הכי טוב לתלוש. ככה. מהסיכות. אחרת הדפים בצד השני מתחילים להתפרק לך," היא מסבירה נוכח מבטה התוהה של יעל. "לא אכפת לי. זו מחברת ישנה," אומרת יעל. שמרית נשכבת על השטיח ליד יעל, ויעל מפנה לה מקום בשמחה.

שמרית מביטה בציור של יעל. כל משבצת בגוון בהיר יותר מזו שסמוכה לה ואפשר כבר לנחש שכל הצבעים ביחד ישלימו איזו תמונה. שמרית בוחרת לצבוע את המשבצות לסירוגין. אחת כן ואחת לא. על הדף מתחילות להופיע שורות אלכסוניות. מדרגות. שמרית צובעת ביסודיות. אילו יעל לא הייתה מבקשת להחליף איתה טוש, היא לא הייתה שמה לב שכל המשבצות אצלה באותו צבע. שמרית מתמסרת לדיוק כאילו הוא זה שיקבע שאכן הדברים מתנהלים כסדרם.

היא מטפסת אל המיטה העליונה במיטת הקומתיים. היא שוכבת על הגב ומביטה במדבקות הכוכבים התלויות על התקרה הקרובה כל כך. הכוכבים נעלמים בהדרגה והיא שוקעת בשינה. מתוך השינה היא מרגישה מים באים. תחילה מלטפים אותה בעדינות. את העקבים, אחר כך את הטוסיק ואז את הגב והעורף. היא מרגישה שהיא מרחפת מעל המים. כמו בחופשה המשפחתית בים המלח כשתמיר לימד אותה לצוף. מפלס המים עולה עוד טיפה ותנוכי האוזניים נרטבים. עתה האוזניים שקועות לגמרי ושמרית נבהלת. היא נזכרת שניסתה לצוף בכנרת ללא הצלחה ואיך רגליה חיפשו את הקרקע שוב ושוב. היא מנסה להתהפך. חצי סיבוב. רק לשכב על הצד. מאמצת את שרירי הצוואר והחזה, מנסה להרים את הכתף הימנית כדי להטות את הגוף שמאלה אבל הגוף לא נענה לה. המוח שולח אל היד פקודה להיאחז במעקה אבל היד לא נענית. עקצוצים עקצוצים והיד מתכווצת לתוך עצמה. היא זוכרת שהמיטה שלה לא כל כך גבוהה. שאם תצליח לרדת מהמיטה ולהניח את רגליה על הרצפה, ראשה יהיה עדיין מעל פני המים ויש ביכולתה לקום ולהציל את עצמה. כל מה שהיא צריכה זה להציל את עצמה. והיא לא מצליחה.

 

אשרה גרינבלט , "לגדול על מים", הוצאה עצמית, 2019.

 

.

/

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: פרק מתוך "אני טיטובה, מכשפה שחורה", מאת מאריז קונדה, זוכת פרס הנובל האלטרנטיבי לספרות לשנת 2018

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן