הכותל של פרנץ קפקא

הצצה לפתקאות שאספה הסופרת והעיתונאית רות בונדי סביב קברו של הסופר המנוח

בשלושה ביוני 1924 הלך לעולמו איש אחד בלי לדעת שהוא אחד מענקי הספרות העולמית. למעשה הייתה הערכתו של אותו אדם לכתיבתו כה חסרה עד כי הורה להעלות באש את כל כתביו. חברו הטוב מקס ברוד, שממנו ביקש קפקא הגוסס לבצע את המלאכה הנוראה, סירב להוציאה לפועל. בניגוד לחברו המת, הכיר ברוד באיכות הספרותית החד-פעמית של כתבי חברו. מה שלא ידע ברוד, הוא שפרנץ קפקא, שמת בגיל 40 משחפת בבית המרפא בקלוסטרנויבורג אוסטריה, יעשה ברבות הימים גם למעין קדוש חילוני.

 

מצבתו של קפקא בבית-העלמין היהודי החדש בפראג. צילום: Ferran Cornellà

 

דרישה בשלום המת

בשנת 1992 הגיעה רות בונדי, עיתונאית, מתרגמת וסופרת ילידת צ'כיה, לסיור בבית הקברות היהודי בפראג. הרקע לביקור הזה היה חידוש יחסי ישראל-צ'כיה לאחר התפרקות ברית המועצות וקריסת הגוש הסובייטי.

בונדי שבימי מלחמת העולם השנייה הייתה כלואה במחנות ריכוז במשך שלוש שנים, עלתה ארצה בשנת 1949. בספריה האישיים ובמחקריה היא ביקשה להחיות את עולם יהודי צ'כיה שאבד. היא שקדה על תרגום ספרות צ'כית לעברית, עמדה בקשרים עם הסופרים הצ'כיים החשובים ביותר והעניקה לנו תרגומים נפלאים ליצירותיהם.

רות בונדי בבית הקברות היהודי בפראג, סמוך לקברו של פרנץ קפקא. צילום: משה שי. תמונה באדיבות המשפחה.

במהלך אותו סיור בבית הקברות ניגשה בונדי לקברו של פרנץ קפקא והופתעה לגלות פתקאות על פתקאות הפזורות סביב הקבר. כששמע מנהל בית הקברות על המבקרת מישראל, סיפר לה את הסיפור מאחורי תעלומת הפתקאות, ואף העניק לה כמה מהן למזכרת.

 

פתקאות על קברו של פרנץ קפקא בבית הקברות היהודי החדש בפראג. צילום:Toni Almodóvar Escuder

 

במאמר שכתבה לאחר הביקור ושהתפרסם בנובמבר 94' בגיליון הראשון של מגזין "רחוב", סיפרה בונדי שלא שמעה על קפקא במהלך ילדותה בפראג, למרות שנולדה שנה לפני מותו לאותה קהילה יהודית שאליה השתייך. למעשה, סיפרה, ששמעה עליו רק כשעלתה ארצה, ובאמת רק באותן שנים, לאחר מלחמת העולם השנייה, זכה שמו של קפקא לתהילת עולם.

בביקור שהתרחש כמעט שבעה עשורים לאחר מותו של קפקא, גילתה בונדי בפתקאות הפזורות על הקבר, קפקא שאינו רק הסופר המיוסר והמשפטן היהודי-צ'כי, אלא גם קפקא שהוא פטרון מוכי הגורל ושבורי הלב.

הלשונות הרבות שבהן נכתבו הפתקאות – אנגלית, גרמנית, איטלקית, צ'כית וצרפתית – רמזו לבונדי על גודל התופעה. קברו של הקדוש החילוני נעשה לאתר עלייה לרגל – מקום תקווה ותפילה בעבור אותם חלכאים ונדכאים, אשר הגיעו לבקש עזרה ולשאוב נחמה מן האיש שהיטיב לתעד בכתיבתו גורלות דומים לשלהם.

מנהל בית הקברות הסביר לבונדי שמעת לעת נפטרים הוא וצוותו מפתקאות ישנות, המוחלפות במהרה בפתקאות חדשות שמשאירים אחריהם המבקרים הרבים המגיעים אל הקבר. באותו מאמר שחיברה לאחר הביקור כתבה בונדי: "אין לי למה להשוות את פולחן קפקא אלא לפולחן ישו, שגם הוא היה יהודי. יותר משכתבי קפקא משפיעים על ההמונים, הוא משמש להם משענת או מפלט, כתובת. אין זה מקרה שעובדי בית העלמין אוספים כל כמה שבועות קערה של פתקים מקברו, כמו מקבר המהר"ל, ושורפים אותם."

 

הנה כמה מהפתקים השמורים בארכיון רות בונדי בספרייה:

 

פתק משנת 1992 של אם מודאגת המבקשת שמעט מהגאוניות שהפגין קפקא בחייו תעבור עתה לבנה:

"שלום פרנץ, באשר תהיה. חשוב בבקשה על הבן שלי, ניקולא אררה. כדי שיזכה להיות מאושר יותר מכפי שהיינו אנחנו. מי יתן והגאונות שלך תעזור לגאונות שלו. 

פתק בצרפתית מקברו של קפקא, ארכיון רות בונדי בספרייה הלאומית

 

"עברתי דרך ארוכה כדי לגלות תחליף עלוב לחברתך"

פתק באנגלית מקברו של פרנץ קפקא, ארכיון רות בונדי בספרייה הלאומית

 

"מקווה שהמשפט שלך – שהוא המשפט של כולם – הסתיים בסוף טוב "

פתק בספרדית מקברו של קפקא, ארכיון רות בונדי בספרייה הלאומית

 

מה אין בפתקאות? לא מצאנו שום בקשת עזרה בהתמודדות עם מצבים בירוקרטיים-קפקאיים. נראה שגם המאמינים והעולים לקבר קפקא יודעים שיש דברים שהם למעלה מכוחו.

הכתבה חוברה בעזרתה של ד"ר חגית זימרוני, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית

 

כתבות נוספות

לראשונה: מחברת העברית של קפקא עולה לרשת

התגלתה המודעה שפרסם פרנץ קפקא בעיתון ציוני נודע

בית המשפט פסק: כתבי קפקא וברוד ימצאו את מקומם בספרייה הלאומית




עיניים שושנים: מדוע פניך מכוסות פרחים?

תעלומת תצלומי נשות ארץ הקודש שכיסו את פניהן בבד צבעוני ופרחוני

Jewish Women in Street Costume, Felix Bonfils, 1865-1885

זהו סיפור שמתחיל בחופן זעיר של תצלומים של נשים ללא פנים. את התמונות אספתי בשנתיים האחרונות מארכיונים הסטוריים העוסקים בתקופה העותמנית והמנדטורית במסגרת עבודתי כתחקירנית ויזואלית. בכל פעם שאישה כזאת צצה מול עיני בארכיון, נאלצתי לעצור ולחשוב: מי את? האם התלבשת לבד? מדוע פנייך מכוסות פרחים? מדובר בשישה תצלומים של שלוש עשרה נשים שהציתו את דמיוני ואז נשכחו, עד שסרט משנת 1918 בא והפיח בתעלומה רוח חיים מחודשת.

מהיכרותי עם הצילום המקומי ההיסטורי, למדתי מהתיעוד הקיים שנשים במחוזותינו לא נהגו לכסות את פניהן באופן מלא, בניגוד למה שרואים היום ברחבי המזה״ת. הנשים הכפריות לא התכסו כלל, כאשר הנשים העירוניות מהמעמד הגבוה כיסו את פניהן במקרים מסוימים בלבד. אך מרבית הנשים המקומיות; הנוצריות, המוסלמיות והיהודיות הדתיות, נהגו לכסות את החלק העליון של הראש בצעיף הגולש לעבר הכתפיים ולהשאיר את הפנים גלויות.

מסיבה זאת הופתעתי למצוא תמונות שבהן פני הנשים מכוסות לגמרי. מה שלכד את תשומת לבי במיוחד הוא היות הבד המכסה את פניהן שונה לחלוטין מהבד העוטה את גופן. הנשים בתמונות לבושות בצבע או הדפס סולידי, למשל סדין לבן או בד מפוספס, אך פניהן מכוסות במטפחת פרחונית וצבעונית.

כחובבת טקסטיל לא יכולתי להתנער ממראה המלבושים ולתהות על מקורם. כמו כן, בצילומי דיוקן, יש משמעות להחזרת מבטה של המצולמת אל המצלמה. בתמונות אלה, מחליף את המבט החוזר בד פרחוני.

 

Turkish women in city dress / A Syrian Muslim woman, Félix Bonfils, 1870s Costumes and characters, etc. Veiled Mohammedan [i.e., Muslim] women, LoC, 1898 – 1914

אם ההיגיון מאחורי הרעלה הוא צניעות, מדוע תכסה אשה את פניה בבד צבעוני ופרחוני שמושך כל כך הרבה תשומת לב? האם הן הגיעו לצלם ככה או שכך הוא הלביש אותן? אולי הנשים בעצמן לא רצו לחשוף את פניהן? אולי דווקא הבד הפרחוני היא דרכן להתנגד?

מבין צלמי שש התמונות, רק אחד, חליל ראאד, הוא יליד האזור והוא היחיד שצילם את הנשים הרעולות מחוץ לסטודיו. השאר צולמו על ידי זרים בתוך הסטודיו: מחלקת הצילום של המושבה האמריקאית, שצלמיה היו בעיקר שוודים או אמריקאים, הצלם הצרפתי פליקס בונפיס והצלם האוסטרי ברונו הנשל.

 

Khalil Raad, ND Syrian muslim women dressed in town dress, Felix Bonflis, ND

 

מסקנתי הראשונה הייתה שאכן מדובר בתמונות מבוימות. במקרים רבים במאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים, הרשו לעצמם צלמים לייצר מגוון סיטואציות שתאמו את הדמיון האוריינטליסטי והדתי כמו את האינטרסים המסחריים של הרגע. בצילום בארץ ישראל – פלשתינה, נראה לעתים אדם אחד המככב בכל פעם בתור דמות אחרת. לדוגמא, אותו ״דוגמן״ היושב בסטודיו של בונפיס מופיע פעם כרב הראשי של ירושלים ופעם שנייה כאיכר טווה כותנה. הצלם אפילו לא טרח להסיר ממנו את השטריימל.

 

Chief Rabbi of Jerusalem and Cotton Cadre, Felix Bonflis, 1880

 

הצלמים גם יצרו עבודות עבור לקוחות צליינים וקונים אירופים שרצו לראות את פלשתינה כארץ התנ״ך הקפואה בזמן. למטרה זו צולמו מגוון רחב של רועי צאן במצבים שונים כדי להחיות את דמותו של ישו, או גבר ואשה בשדות שמטרתן להאניש את הדמויות התנ"כיות של בועז ומרים.

פרקטיקת צילום נוספת של התקופה היא צילומי ״טיפוסים ותלבושות״ שהייתה נפוצה ברחבי המזה״ת, אפריקה ואסיה – למטרות אתנוגרפיות. צילומים אלה בדרך כלל לא מפוברקים, אבל כן נוטים להגזמה. למשל האשה הפלסטינית כאן  בוודאי לא עיטרה את ראשה במחרוזות כבדות של מטבעות או ענדה תריסר צמידי כסף בחייה היום יומיים.

 

Shepherd life illustrating the "The Lord is my shepherd", Matson Collection, LoC, 1910 and 1946 Ramallah woman, Matson Collection, LoC, circa 1920

 

יהודית קפלן, ראש מדור עיזבונות צילום במוזיאון ישראל, מספקת דוגמה נוספת לעיוות לבוש בצילום דקומנטרי. קפלן מראה כי התצלום של פיליפס, שבו נראים יהודים עטופים בכיסוי שחור אינו נאמן לגמרי למקור. מסתמן שהצלם הניח את הבד השחור מעל גלימות הפסים של הגברים כדי להקנות להם מראה מכובד יותר או כדי שיתאימו לסטראוטיפ היהודי שהיה מוכר יותר באירופה. אפשר לראות את התמונה כאן לפני ואחרי ההתערבות האופנתית.

 

Group of polish Jews, Jerusalem, by Phillips H., 1865

 

אחרי אין ספור שעות של חיפוש בספרים וברחבי הרשת, מסקנתי נותרה כפי שהייתה: תצלומי הנשים מבוימים ולא מעידים על סגנון כיסוי אמיתי. הסקפטיות העמיקה יותר לאחר שמצאתי תמונה נוספת שתחתיה הופיע הכיתוב: ״נשים יהודיות בלבוש רחוב״.

 

Jewish Women in Street Costume, Felix Bonfils, 1865-1885 Women, Brunio Hentschel, CZA, 1895-1897

 

אבל אז, פתאום, אחרי שנה ויותר של חיפוש ובמהלך עבודה על פרויקט אחר, צצה לי אשה, לבושה בדיוק כך, אלא שהפעם בראינוע. הסרט, מ-1918, צולם או לוקט על ידי חובב מאמסטרדם שביקר בארץ הקודש ונמצא שנים רבות לאחר מכן על ידי יעקב גרוס ז״ל. הוא מציג מקומות שונים בירושלים: סצנת שוק, סמטאות, מתפללים ומתפללות בכותל (ללא הפרדה אגב), יד אבשלום, קבר ורחל ועוד.

בדקה 02:50 התרגשתי לרגע כשאישה נראית עוברת בסמטה עוטה שחורים ופנייה מכוסות לגמרי. במהרה הבנתי שפנייה מכוסות בבד שחור ולא בבד הפרחוני שסקרן אותי ובכל זאת הופתעתי, כיוון שהניקאב מקובל היום הרבה יותר משהיה בזמנו.

אבל אז, בדקה 05:54 מגיחה לה אשה במורד הסמטה, לבושה בסדין לבן מכף רגל ועד ראש, ועל פנייה מטפחת. כשהיא קרבה למצלמה, נראה שהמטפחת מעוטרת בפרחים.

 

Screenshot from the movie Jerusaelm, 1918

 

הסקתי שתאוריית הצילום המבוים שלי צריכה להיגנז, ובמטרה לפתח אחרת פניתי לחוקרות בתחום. הראשונה, ד״ר אסתר יוהאס, חוקרת תרבות חומרית וחזותית, טענה שייתכן שרעלות מסוג זה כן היו מקובלות כיוון שראתה במו עיניה נשים לבושות כך בירושלים מיד לאחר 1967. עם זאת, היא לא ידעה מה חשיבות התופעה ולא מצאה לה הסבר.

נועם בן-יוסף, אוצרת בכירה באגף לאמנות ותרבות יהודית במוזיאון ישראל, הכירה את המטפחות הפרחוניות וסיפרה שהן נקראות יזמה או מנדיל, שהן עשויות מכותנה מודפסת ומקורן בטורקיה. בן-יוסף מציינת שצעיפים טורקיים אלה אומנם רווחו בכל האזור, אך שימשו כמטפחת ראש ולא ככיסוי פנים.

במאמר על הלבוש הנשי הירושלמי של היישוב הישן, מצטטת מרגלית שילה, חוקרת במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן, ֿתיאור של עולה לארץ במחצית המאה ה-19: ״בבואה עם בעלה מאונגרן, ותגיע עד שערי ירושלים והיא מלבושה מלבושים אירופאים. עמדה וקרעה בגדיה כדין. ותאמר: אינני נכנסת להעיר הקדושה בלבושי חול אלה, כי אם יהיאו לי סדין לבן להתעטף בו כל גופי. כי כן  התעטפו אז נשי בנות ישראל בירושלים בצאתן החוצה״. בשיחתי עם שילה, היא מאששת את הרעיון שלבוש הסדין הלבן היה מנהג מקומי שיהודיות ניכסו לעצמן. עד היום ניתן לראות נשים עטופות בבד לבן וגדול בעיר העתיקה בירושלים, אבל ללא המטפחת הפרחונית. השילוב נותר בגדר תעלומה.  כל קצה חוט יתקבל בברכה.

אנקדוטה לסיום: תמונה נוספת שצילם פליקס בונפיס במזה״ת מחברת את נשותינו הפרחוניות לנשות הפרואניות  ״לאס טאפאדס לימניאס״ שמסתירות את כל פניהן ברעלה מלבד עין אחת שמציצה החוצה. תוכלו לקרוא עליהן ברשימתי האחרונה בבלוג זה כאן.

 

The Library of Nineteenth-Century Photography, nd Veiled woman, Félix Bonfils, ca.1875

 

עוד תמונות של הצלם הצרפתי בונפיס באוצרות הספרייה הלאומית

 

כתבות נוספות

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת

מה ללבוש בסופ"ש? טיפים מגורו האופנה העברייה חמדה בן-יהודה

קינות נשים בלאדינו לתשעה באב

מריה סיבלה מריאן: המדענית והציירת שהפריכה את טענת אריסטו

 

 




הצצה למחברת התרגילים בערבית של אחד העם

השיטה שבחר אחד העם ללימוד השפה מלמדת רבות על האיש שהוכתר עוד בימי חייו ל"נביא דורנו"

אחד העם באחד מביקורו בארץ ישראל, שנת 1911. אוסף אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית

כבר בביקורו הראשון בארץ (1891) קבע אחד העם שהאמונה בדבר היות ארץ ישראל ארץ ריקה מאדם הינה אמונת הבל חסרת שחר. המנהיג הציוני האמין שכדי שהיהודים השבים לארצם העתיקה יוכלו לפתח בה את המרכז התרבותי והרוחני שחזה בדמיונו, עליהם להתאמץ וללמוד את שפת תושביה. לכן, היה לימוד השפה הערבית אחד המקצועות שדחף לצרף למערכת החינוך המתגבשת של היישוב העברי.

 

אחד העם. אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

 

בשלושים שנה שחלפו מאז ביקורו הראשון בארץ לא התפנה אחד העם להגשים אותה דרישה בעצמו. בחורף 1922, כשהתפנה להגשים הבטחה אחרת, עלה ארצה והתיישב בקרבת ידידיו ומכריו בתל אביב, והחליט כי הגיע הזמן ללמוד את השפה.

השיטה שבחר אחד העם ללימוד השפה מלמדת רבות על האיש שהוכתר עוד בימי חייו ל"נביא דורנו". כדי לתרגל כתיבה בערבית נעזר אחד העם לא רק ברשימת האותיות וברשימת מילים חשובות בערבית, אלא גם בטקסט טעון משמעות סמלית ואישית: הקדמה קצרה לפרק כ"ט בחלק השני של "מורה נבוכים" לרמב"ם. זאת עשה במחברת ייעודית השמורה בספרייה הלאומית.

 

"מורה נבוכים" לרמב"ם

 

ככל הנראה שתי סיבות מרכזיות הנחו את אחד העם בבחירת הקטע: ראשית, ייחס הוגה 'הציונות הרוחנית' תפקיד מרכזי בהתפתחותו האינטלקטואלית ל"מורה נבוכים". שנית, בקטע המסוים שבו נעזר קובע הרמב"ם כי על הלשון המדוברת להתאים לכושר הקליטה של שומעיה, כדי שהם יוכלו להבין את המסרים המצויים בטקסט בדיוק.

שתי השפות, הערבית והעברית, מציבות, בגלל קרבתן ומוצאן המשותף, סיכון מיוחד למתרגם ביניהן. זאת תלה הרמב"ם בעובדה שהדובר אחד מהן מועד לטעות בהבנת השפה השנייה עקב המצאות מילים הנשמעות זהות אך נושאות משמעות שונה, ולעיתים אף הפוכה. אפשר שבתרגום הקטע הספציפי ביקש אחד העם להזהיר את עצמו פן הקירבה בין השפות תשכיח מליבו גם את המרחק ביניהן.

 

אחד העם מתרגל סיומות פעלים

 

אותיות בערבית ובעברית

 

אם נסתמך על המחברת שלפנינו בתור עדות יחידה, נצטרך לקבוע שאחד העם לא הצליח לרכוש אלא ידיעה בסיסית בערבית. את זאת אין לתלות בחוסר במוטיבציה מצידו. כפי שהסביר שוב ושוב לכל מי שרק הסכים לשמוע, הסיבה שבגינה התמקם בארץ היא כדי שיוכל לנוח ולהשלים, ככל יכולתו, את מפעלו הספרותי.

הציבור לא נענה, ובמקום מנוחה וזמן לכתוב וללמוד, העביר אחד העם את שנותיו האחרונות בעשייה ציבורית ענפה ומתישה. בשנת 1927 הלך לעולמו.

 

 

כתבות נוספות

כשאחד העם עבר לגור ברחוב אחד העם

המחברת ללימוד עברית של קפקא

כיצד מעתיקים את אותה יצירה קבלית בלבוב ובעיראק?

 






ריגול אחר סוד אדום

סיפורו של ההרפתקן הצרפתי שביקש לשים את ידיו על הכנימה השמורה בעולם

איור של כנימת הקוכיניאל וקקטוס ה Opuntia (הצבר)

הציבור מוזמן לתצוגה של תערוכת "אדום אדום": תולדות הצבע האדום בעולם הטקסטיל באוסף אדלשטיין. התערוכה תעמוד בחדר קריאה אדלשטיין בספרייה הלאומית בה יוצג עותק עתיק של ספרו של מנונוויל יחד עם עוד פריטים נבחרים המספרים את סיפור האדום קוכיניאל וחמרי צבע אדומים אחרים. התערוכה תיפתח לציבור ביום רביעי, בתאריך ה-2 במאי. לפרטים נוספים לחצו על הקישור.

 

בפברואר 1777 אישר המושל הספרדי של העיר הוואנה (קובה) לבוטניקאי צרפתי אלמוני, טיירי מנונוויל (Thiérry de Menonville),  לרדת מספינה שעגנה בנמל העיר ולהתאושש, לבקשתו, מ"תלאות הדרך".  עד מהרה התחבב מנונוויל הצעיר על האליטה הספרדית בהוואנה, עד כדי כך שעזרו לו לקבל אשרת כניסה נדירה לבקר בעיר הנמל הספרדית ורה קרוז שבמקסיקו, לשם המשיך אחרי מספר שבועות. בניגוד לרושם שדאג לטפח אצל בני האליטה שבא עמם מנונוויל במגע, לא היה הצעיר הצרפתי מנונוויל הצעיר תייר מזדמן אלא הרפתקן ערמומי ונחוש. מטרתו, אותה לא העז לגלות לאיש, הייתה השגת היכולת להפיק את צבע האדום הידוע בשם קרמין, עליו שמרה האימפריה הספרדית בקנאות. על מנת שיצליח להפיק את הקרמין, ידע מנונוויל, עליו לשים את ידיו על חרק קטן ותמים למראה.

 

כנימת קוכיניאל: זכר מימין ונקבה משמאל

 

כנימת הקוכיניאל, שמוצאה בעולם החדש ושגדלה על קקטוס ה-Opuntia הייתה מקור צבע אדום ששימש את תרבויות המאיה והאצטקים לפני כיבוש מקסיקו ב- 1519. מרגע שהגיע לאירופה, נחשבה צבע העז, שהופק באמצעות טחינתן, הרתחתן והוספת מלח אלומניום ונתרן לכנימות הקוכיניאל, לצבע מושך ואיכותי מגווני האדום המופקים מצמח הפואה ומתולעת השני ששימשו עד אז את צבּעי הטקסטיל באירופה. בשל הביקוש האדיר לאותו צבע שמרו הספרדים בקנאות על הבלעדיות שלהם בייצור האדום הקרמין.

מנונוויל (1739-1780), פעל בחסות נציגי ממשל צרפתיים במטרה לשבור את המונופול הספרדי על ייצור וייצוא הקרמין. לשם כך, התכוון לתור למעמקי מקסיקו, חמוש בספור כסוי של מסע חקר בוטני, ולהגיע לעיר אואחקה (Oaxaca) – האזור בו, כך ידע, גדלו הכנימות האיכותיות ביותר. עד מהרה השתבשה תכניתו של מנונוויל. ההרפתקן, שככל הנראה שאל שאלה אחת יותר מדי על אותה כנימה מסתורית, עורר את חשדו של מושל ורה קרוז ונצטווה לעזוב את מקסיקו. באישון לילה מנונוויל נמלט מוורה קרוז והחל במסע רגלי של למעלה מ-400  ק"מ לאואחקה. בתום שורת תלאות והרפתקאות הגיע למחוז חפצו. הרחק מעיני השלטון הספרד, רכש מנונוויל באאוחקה ענפי קקטוס מכוסים בכנימות, ולבסוף, באמצעות עורמה, תעוזה ולא מעט מזל,  להבריחן ממקסיקו חזרה למושבה הצרפתית סנטו דומינגו (האיטי של היום).

עם הגיעו למושבה הצרפתית מנונוויל זכה לכבוד רב. אולם, גידול כנימות הקוכיניאל המקסיקניות בתנאי האקלים והטבע של סנטו דומינגו התגלה כאתגר קשה ומורכב. מנונוויל, תשוש ומתוסכל מניסיונותיו לשמר ולהרבות את הכנימות שהבריח, נפטר שנתיים אחרי שחזר ממקסיקו. מטע הקקטוסים ועליהם כנימות הקוכיניאל גווע.

 

טיירי דה מנונוויל, על גידול צמח הקקטוס וכנימות הקוכיניאל בקולוניות הצרפתיות באמריקה: בעקבות מסע לאואחאקה (כרך II)

 

תורם של הספרדים לעזוב את מקסיקו עם צמחי קקטוס ועליהם כנימות קוכיניאל הגיע כמחצית המאה לאחר מסעו של מנונוויל. בשנת 1820, כשהרגישו הספרדים כיצד אחיזת הברזל שלהם על מקסיקו מתרופפת, שמו לעצמם כמטרה לנסות לגדל את הקקטוסים והכנימות בספרד עצמה ובכך לשמר לעצמם את מקור ההכנסה החשוב. מספרד, הגיעו צמחי הצבר ועליהם כנימות הקוכיניאל לצפון אפריקה ולמזרח התיכון. בעוד שכנימת הקוכיניאל לא התאקלמה במזרח התיכון, הצמח הפונדקאי שלה, הצבר, שכולנו מכירים, שגשג באזורינו עד שנעשה לאחד מסמלי הארץ.

 

הציבור מוזמן לתצוגה של תערוכת "אדום אדום": תולדות הצבע האדום בעולם הטקסטיל באוסף אדלשטיין. התערוכה תעמוד בחדר קריאה אדלשטיין בספרייה הלאומית בה יוצג עותק עתיק של ספרו של מנונוויל יחד עם עוד פריטים נבחרים המספרים את סיפור האדום קוכיניאל וחמרי צבע אדומים אחרים. התערוכה תיפתח לציבור ביום רביעי, בתאריך ה-2 במאי. לפרטים נוספים לחצו על הקישור.

 

כתבות נוספות

כמה עבדים צריך כדי לצבוע את השמלה הזו בכחול?

כשמארי קירי הבריזה לחברים כי בדיוק זכתה בנובל

אמי נתר: המתמטיקאית היהודייה ששינתה את העולם