כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

לוי יצחק שניאורסון הוא לא השם הראשון שעולה בראשנו כשאנו שומעים את השם ניל"י, אך יומניו מספקים הצצה לפעילותו של ארגון הריגול העברי הראשון ביישוב

חן מלול | 19.10.17 | 10 דק' |
Share
לוי יצחק (ליובה) שניאורסון. התמונה לקוחה מתוך "בית אהרנסון – מוזיאון ניל"י"

באחד מלילות דצמבר 1914, מלחמת העולם הראשונה משתוללת באירופה מזה מספר חודשים, וקבוצת צעירים מחדרה יצאה לטיול לילי לחוף הים. "לפתע קראה יוכבד מדורסקי כי דבר-מה נכנס לעינה", כתב לוי יצחק (ליובה) שניאורסון ביומנו. "היה עמנו גם ד"ר גליקר והוא טיפל בעינה בעזרת פנס כיס, שהיה במקרה בידי אחי מנדל." האור שהאיר הפנס עורר את חשדם של מספר בדואים בקרבת מקום, והם ניגשו אל החבורה, שבירכה אותם לשלום.

המפגש כולו לא ארך יותר מדקות ספורות. הצעירים העבריים כיבדו את אורחיהם בסיגריות, ואלו קיבלו אותם בשמחה ונפרדו מהם לשלום תוך זמן קצר. ספק אם ההתרחשות מותירה איזשהו רושם על המשתתפים, אלמלא מה שקרה ימים לאחר מכן.

 

לוי יצחק (ליובה) שניאורסון

 

ביום שבת, ה-18 בינואר 1915, נכנסה לחדרה משלחת של הממשלה העות'מנית המורכבת מפלוגת פרשים והמוני ערבים זועמים. תחילה בודדה המשלחת את הפועלים הערביים מיהודי המושבה. אז החל ראש המשלחת, השייח אבו-הנטש, לחקור את הפועלים על פעילות המודיעין החשאית שמקיימים בני המושבה עם הצבא הבריטי.

ככל שהתקדמה החקירה ניכר התסכול של השייח מהתשובות שקיבל, והשאלות התחלפו לצעקות ומכות. במהלך חילופי הדברים התברר לחברי המושבה שפנס הכיס בו השתמש הרופא כדי לבדוק את עינה של מדורסקי, שימש כראיה המחשידה למשלחת העות'מנית לקשר שמקיימים אנשי המושבה עם הבריטים. גם לאחר שפורקה המשלחת, עם התערבותו של בכיר ערבי שעבר במקום, לא שככו הרוחות.

כעבור שבועות אחדים הופיע במושבה קצין תורכי ואסר 13 מבני המושבה, ביניהם לוי יצחק, אחיו מנדל וחברם הקרוב אבשלום פיינברג. הייתה זו נקודת המפנה בחייהם של לוי שניאורסון וחברו פיינברג, והם דיברו בינם לבינם על "עזרה ממשית לאנגלים, ההולכים לפדות את ארץ הקודש". מה עליהם לעשות בדיוק? זאת לא ידעו השניים.

בסוף מרץ 1915 העלה לראשונה פיינברג את התכנית ששמר עד אז לעצמו. הוא עשה זאת בפני שניאורסון, וחברם המשותף בשם אהרון אהרנסון. "עדיין אין תכנית מדויקת", כתב שניאורסון ביומנו, אך "אבשלום כבר יודע. הוא יסע למצרים. הוא יגיע למפקדה האנגלית. הוא יגיד להם: שמעו, ג'נטלמנים, אנחנו חבר צעירים יהודים, המכירים את כל שבילי הארץ, נעזור לכם!".

כמעט חמישה חודשים חלפו בטרם הצליח פיינברג להגשים את תוכניתו ולעלות על אונית פליטים אמריקנית בדרכה למצרים. בינתיים נכנסו החיים במושבה לשגרה מדאיגה. האיכרים עיבדו את השדות, התורכים המשיכו לרחרח בסביבה, ומעת לעת הסתערו על המושבה במטרה להחרים את הנשקים שברשות האיכרים. בנובמבר חזר פיינברג עם הבשורה: הבריטים הסכימו להצעתו וייצרו מעתה קשר בחוף עתלית.

חלף חודש, חלפו חודשיים ולא נראה שהבריטים מתכוונים לעמוד במילתם. הדממה המעיקה שהשתררה הובילה את פיינברג לתוכנית נועזת חדשה: ליצור עם הבריטים קשר דרך סיני. רק בזכות השתדלותו של אהרנסון שוחרר פיינברג, לאחר שנתפס בדרך.

שנת 1915 חלפה לה ללא שום הצלחה מעשית, ושנת 1916 נפתחה בבשורות מדאיגות ביותר.

 

טבח בארמנים, דיכוי בארץ ישראל

שרה אהרנסון, אחותו של אהרון, חזרה בתחילת 1916 מקושטא שבתורכיה אל ארץ ישראל עם הבשורות הנוראות: טבח אדיר המימדים שביצעו העות'מנים בארמנים. חשש כבד הציף את כל השומעים: האם יהיה זה גורל היישוב העברי? הפחד עודד את פיינברג, שניאורסון והאחים לבית משפחת אהרנסון להגברת המאמצים ליצירת קשר עם הבריטים.

כמו תמיד, היה זה פיינברג שלקח את המושכות לידיו. הפעם החליט לעשות את דרכו לקושטא.  כשכבר הגיע לשם, קיבל מברק בהול מאהרנסון המורה לו לחזור לארץ במהרה: הבריטים, ב-16 במרץ 1916, יצרו קשר בחוף עתלית.

 

שרה אהרנסון בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, שנת צילום לא ידועה. התמונה לקוחה מתוך "בית אהרנסון – מוזיאון ניל"י"

 

עם הבטחה עמומה לחזור וליצור קשר בשנית, החלו חברי הארגון לאסוף כל מידע שיוכלו על תנועות הצבא העות'מני, מידת המוכנות שלו למתקפה בריטית ועל התוכניות העתידיות שלו בנוגע לארץ ישראל. ההצלחה של הארגון החשאי, אליו הצטרפו במהרה שרה אהרנסון וחברים נוספים, גרמה דווקא לתסכול רב. "אילו נמסר החומר הזה לידי האנגלים היה עוזר להם במידה רבה להביס את הצבא התורכי במהרה", העריך שניאורסון (ככל הנראה בהגזמה) באמצע מאי 1916.

בסוף מאי פקעה סבלנותם של חברי הארגון, ואהרון אהרנסון החליט לנסוע בעצמו לקושטא, משם יעשה את הדרך לאנגליה דרך ברלין. "התכנית היא לקחת אותי כמזכיר שלו", כתב שניאורסון בדף ביומן המתוארך לסוף מאי 1916. "אם כי רק האלהים יודע, איך אוכל להסביר בבית את נסיעתי". למזלו, אביו בחר לא לאתגר את בנו וקיבל, בפנים חתומות, את התשובות שסיפק בנו.

בתחילת אוגוסט הגיעו השניים לקושטא. קבלת הפנים לה זכה שניאורסון בעת ירידתו מהרכבת סיפקה הצצה למה שצפוי לו בעיר התורכית: הפקיד סירב לאפשר לשניאורסון – שהתנהל תחת שם בדוי – להיכנס לעיר. לאחר דברי איום מצד אהרנסון ולא מעט הרהורים ומחשבות מצד הפקיד, התחבב הרעיון עליו, "וכאשר קיבל בקשיש נתבהרה מחשבתו והתיר לנו להמשיך בדרכנו".

בקושטא השתדל שניאורסון לשמור על הזהות הבדויה שלו, מר חיים כהן – פקידו של אהרנסון. זה לא תמיד היה קל. המלון בו התאכסנו השניים היה "מעין מרכז לארצישראלים. נכנסים כאן כל אותם צעירים מיפו הלומדים בבית ספר לאופיצרים בקרבת העיר". היו שם גם כמה פנים מוכרות שיכלו לחשוף בשוגג את זהותו האמיתית של שניאורסון.

בתיעוד מיומנו המתוארך לסוף אוגוסט מספר שניאורסון על מקרה שכזה. "הבוקר נכנס ד"ר רופין לבית המלון, ראה אותי, הכירני, נתן לי שלום רחב ואמר: "מה שלומך, מר שניאורסון?" עניתי לו בלי ניד עפעף: "אני חיים כהן". ד"ר רופין לא התבלבל כלל. חייך בין קמטי עיניו ותיקן עצמו מיד: "מה שלומך, מר חיים כהן?" פטפטנו קצת. לא שאלני למטרת בואי. אני גם לא ספרתי לו כלום".

חוויותיו של שניאורסון בקושטא מלמדים משהו על ההתנהלות החובבנית לפרקים של הארגון שהקימו הוא וחבריו. אמנם זהותו הבדויה לא נחשפה, אך היות שלא היה מתועד באף מסמך רשמי – לא הורשה להמשיך במסע עם אהרנסון לברלין. אהרנסון נאלץ להמשיך לבדו, ושניאורסון עמל להשיג אישור חזרה לארץ ישראל – משימה שהתגלתה כמסובכת כשלעצמה.

מזכיר אישי ומעתיק כתבי יד עבור ד"ר רופין, מוכר גפרורים ברחוב – מה לא עשה הפליט כדי להימנע מלהשתמש במטבעות האחדים שנותרו עבור הנסיעה הביתה. בעזרתו של ד"ר רופין הצליח שניאורסון לתפוס רכבת צבאית לארץ ישראל, בתור משרתו של קצין גרמני, מאיור קליין. עם תרבוש אדום חדש לראשו, יצא שניאורסון סוף סוף הביתה.

 

עם מאיור קליין בדרך לארץ ישראל, תיעוד ביומנו של לוי שניאורסון

 

בחזרה בארץ

בתחנת הניסיונות החקלאיים שהקים אהרון אהרנסון בעתלית, וששימשה הבסיס לארגון, גילה שניאורסון על היעלמותו של פיינברג לאחר שיצא, שוב, אל מדבר סיני בדרכו למצרים שבשליטת הבריטים. שניאורסון סירב לחשוף את סגור ליבו בפני החברים, אך האמין שקרה לפיינברג אסון.

 

"הנני שוכב על הספה בחדרו של אבשלום. חביבי, חביבי!" לוי שניאורסון מתחבא מהתורכים בבית פיינברג

 

בחודש פברואר 1917 התחדש הקשר עם הבריטים. לאחר שאונית המודיעין "מנגם" סימנה בעשר בבוקר את הסימנים המוסכמים, התפצלו חברי הארגון לשני משלחות ויצאו אל חוף עתלית, לפגוש את אנשי הקשר שלהם. באותו הלילה חזרו ברוך רב ויהודה מלדין בלווית "ברנש מבוהל, מטושטש וחצי-מטורף", רועד מפחד ומקור.

שמיכה חמה, כוס תה מבהילה והחברים המתקהלים סביבו עודדו אותו לגמגם בפה נודף ריח כבד של אלכוהול, "אהרנסון… אניה… שיבואו… ראובן… היכן חיים כהן?… שיבוא…" ותוך כדי גימגום מוציא הוא מכיסו איזה מדליון ונותנו לשרה".

 

שרה זיהתה את המדליון, תיעוד ביומנו של לוי שניאורסון

 

שרה זיהתה את המדליון השייך לאחיה אהרון והבינה מיד כי היה זה אהרון ששלח את הגבר המסתורי היושב מולה. ולאחר שהתאושש אותו גבר מהוויסקי שהלהיטו בו הבריטים, הזדהה בתור לייבל ברנשטיין – חייל לשעבר בגדוד נהגי הפרדות שהצטרף למודיעין הבריטי.

החברים ניסו לסייע לו לחזור לספינה עם הידיעות שאספו, אך הים הסוער גרם לכך שברנשטיין התייצב לאחר כשעה בחזרה בתחנה – הפעם עירום ורועד מקור – והתחנן שלא יאפשרו לתורכים לגלות אותו.

ב-28 בפברואר חודש הקשר, ושניאורסון עלה לראשונה לסיפון האוניה הבריטית לקריאות העידוד של אהרון אהרנסון – "עלה, עלה: על אדמת אנגליה אתה עומד, ובן-חורין הנך!" מה עם אבשלום? דרש שניאורסון לגלות.

את התשובה לבקשתו קיבל שניאורסון רק למחרת. "אבשלום נהרג במדבר", היה כל מה שסיפר אהרנסון לחברו. הוא לא הצליח להגיב – לא בכי, לא צעקות, יושב "כמו אבן", אדיש לזמן החולף.

 

ההלם שבגילוי מתבטא היטב ביומן

 

לאחר שהתאושש פנו אהרנסון וקצין בריטי אל שניאורסון המאובן: "ליובה: אולי אתה יודע איזה שם מתאים לענין שלנו?". זה לקח לשניאורסון כמה שניות להבין. את הפתרון סיפק ההרגל הישן של שניאורסון – הוא הוציא מכיסו תנ"ך שסחב איתו לכל מקום, פתח בעמוד אקראי, הצביע על שורה בצורה עיוורת וספר שבע שורות למטה – "נצח ישראל לא ישקר", או – בראשי תיבות, ניל"י.

הקצין הבריטי, ששמע את השם, חייך בשובבות אל השניים ואמר באנגלית: "הו, כמה נחמד. היא ודאי בחורה חביבה, הנילי הזאת".

 

תזכיר בן מספר עמודים על גיוס לארגון ניל"י

 

אחרית דבר

מרגע זה ועד גילויה של רשת הריגול בספטמבר 1917 בעקבות לכידתו ועינויו של אחד מחבריה, נעמן בלקינד, שימש שניאורסון כקצין המקשר בין החברים בעתלית ובין הבריטים. את מרבית שירותו העביר על הספינה, או בבסיסים שונים במצרים – מפענח ומתרגם את הדיווחים שסיפקו החברים בעתלית. גם לאחר לכידת בלקינד סירבו היושבים בעתלית להימלט בספינת המודיעין. תחילה האמינו כי יצליחו לשחרר את השבוי (הם לא ידעו שבלקינד נשבר בחקירות שעבר עד שהיה זה מאוחר מדי עבורם). בנוסף, חששו שעזיבתם תמיט אסון על היישוב העברי.

בתחילת אוקטובר 1917, כיתר הצבא העות'מאני את זיכרון יעקב ועצר רבים מאנשי ניל"י. גם שרה אהרנסון הייתה בין העצורים. היא עונתה קשות ויירתה בעצמה, כדי שלא יצליחו לחלץ ממנה תחת עינויים נוספים מידע על המחתרת, על פעולותיה ועל חבריה. שלושה ימים היא גססה עד שנפחה את נשמתה. במהלך החקירות בנצרת נמצאה גופתו של ראובן שוורץ, חבר נוסף בניל"י, תלויה בחדר המעצר. יוסף לישנסקי, חבר נוסף של הארגון, הצליח לחמוק מהצבא העות'מאני במשך כ-20 יום. הוא נתפס לבסוף ונתלה יחד עם נעמן בלקינד ב-16 בדצמבר 1917 בדמשק.

 

כחודשיים לפני מותה של שרה אהרונסון, חיבר לה שניאורסון את השיר המרגש הבא, והוא באלכסנדריה

 

מכתב שנמצא בארכיון שניאורסון מלמד על היחס לו זכו חברי הארגון לאחר גילויים. עם חשיפת חברי ניל"י קיבלו החברים הנותרים יחס שלילי מצד מרבית היישוב, אשר ראה בהם צעירים נמהרים שסיכנו את היישוב כולו. המכתב נשלח בשנת 1919 אל ד"ר חיים ויצמן, והוא מספר את סיפורה של הרשת ומפרט את שמות חבריה. לא ידוע האם זכו שניאורסון וחבריו הנותרים לתשובה מראש ועדת הצירים הציוניים בארץ.

היה זה הצבא הבריטי שהכיר בתרומה של הארגון, והעניק למרביתם כיבודים שונים. את לשון תעודת ההוקרה שקיבל שניאורסון, הוא העתיק למחברת.

 

העתק של תעודת ההוקרה לה זכה שניאורסון, מתוך אחת ממחברותיו הרבות השמורות באוסף לוי שניאורסון

 

רק בשנות השישים זכה ארגון ניל"י ליחס אחר. שני אירועים אחראים לכך: גילוי עצמותיו של אבשלום פיינברג בסיני לאחר מלחמת ששת הימים, והשיח הציבורי שהתעורר בעקבות הגילוי. באותה שנה, היא שנת 1967, יצא לאור הספר "מיומנו של איש ניל"י", המתבסס על יומניו של שניאורסון.

לוי יצחק ליובה שניאורסון נפטר בשנת 1975. ארכיונו האישי נתרם לספרייה שנה לאחר מכן.

הכתבה חוברה בעזרתו של איבגי סלוצ'ק, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית.

כתבות נוספות:

אלבום נדיר: לוחם יחידת המקלענים הבריטית מתעד את כיבוש ארץ ישראל

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

איגרת החייל השבוז מהגדודים העבריים: שנה מהצהרת בלפור ועדיין לא הוקמה מדינה?

הטיוטה של הצהרת בלפור שדיברה על "הגזע היהודי"

הבה נגילה – איך שיר נולד?

האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מני

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

הטייסת הבווארית ה-304 מתעדת את ארץ ישראל של סוף מלחמת העולם הראשונה

***

חן מלול , עורך וכותב תוכן, הספרייה הלאומית

הגעתם לספרייה ואתם מחפשים את חן מלול? אין בעיה, רואים את הר הספרים הזה שעומד כל רגע לקרוס? חן יושב מאחוריו. תחביבים: לקרוא על היסטוריה, לכתוב על היסטוריה ולדבר על היסטוריה.
לכתבות נוספות של חן מלול >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו