כשאזרחי ישראל קנו טנקים לצה"ל

עם השמועות על עסקת הנשק בין צ'כוסלובקיה למצרים בשנת 1955, החליטה ממשלת ישראל לנצל שוב את רוח החלוציות ואחווה הישראלית המוכרת ולפנות אל אזרחיה בבקשה לא שגרתית: סייעו לנו לרכוש ציוד חדיש ועדיף לצה"ל.

מרגע שהתוודעו קברניטי המדינה לעסקת הנשק האדירה בין צ'כוסלובקיה למצרים בשנת 1955, מיהרו לחפש מקורות מימון לרכישת כלי נשק חדשים.

על הרקע הזה החליטה ממשלת ישראל לנצל שוב את רוח החלוציות ואחווה הישראלית המוכרת ולפנות אל אזרחיה בבקשה לא שגרתית: סייעו לנו לרכוש ציוד חדיש ועדיף לצה"ל.

דמיינו לרגע שאתם מדינה צעירה ונחמדת (בקושי בת 7) שנאבקת באומץ לבסס את עצמה: קולטת גלי עלייה אדירים שיותר ממכפילים את מספר תושבייך, מפתחת את האזורים השוממים או הלא מפותחים מספיק ומנסה לשכנע מדינות אחרות לחמם את היחסים ולאמץ אותך בתור בעלת ברית אסטרטגית חדשה.

אם טרם הסתחרר ראשכם מהמעמסה, עכשיו חשבו כיצד תרגישו אם תשמעו ברדיו על עסקת הנשק האדירה שחתמה השכנה שלכם, זו שעסוקה בלהפריח מעת לעת איומים מצמררים על עתידך, עם מדינה שלישית שהייתה עד לא מזמן ספקית הנשק שסייעה לכם לא מעט במלחמת העצמאות.

'עצרת-עם מול מזימת אויב' בתל אביב-יפו, כרזה לתרומה לקרן-המגן

 

זה בדיוק המצב אליו נקלעה מדינת ישראל הצעירה במרץ 1955, משנודע לקברניטי המדינה על עסקת הנשק שחתמה מצרים עם צ'כוסלובקיה. "הסיבוב השני" שהבטיחו מדינות ערב לישראל לאחר ניצחונה במלחמת העצמאות הפך מאיום להתרחשות ממשית. על הרקע הזה החליטה ממשלת ישראל לנצל שוב את רוח החלוציות ואחווה הישראלית המוכרת ולפנות אל אזרחיה בבקשה לא שגרתית: סייעו לנו לרכוש ציוד חדיש ועדיף לצה"ל.

הזמן דוחק, מיהרו לתרום לקרן המגן! כרזה מתוך אוסף האחים שמיר

 

המבצע העממי הזה קיבל את השם "קרן המגן". עשרות הכרזות והמודעות שהופצו ברחבי המדינה. המשורר חיים חפר חיבר ללהקת הנח"ל את השיר בעל הכותרת המתאימה, "תותחים במקום גרביים".

מהרו לתרום לקרן המגן. כרזה מתוך אוסף עיריית תל אביב

בין סתיו 1955 עד אביב 1956 נרתם הציבור הישראלי בהמוניו: עיריית נתניה גייסה מאזרחיה כסף עבור מטוס קרב שאמור היה להיקרא "נתניה 1", עיריית חיפה מימנה מכיס תושביה המתנדבים פלוגה של סירות טורפדו ורמת גן החליטה לרכוש מטוס תובלה וכמאה מצנחים לגדוד 890.

לא, לא מדובר בהשתלטות עוינת של אזרחים על נשק צה"לי, אלא במצעד צבאי ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים​ כדי לעודד את "קרן מגן". תמונות מתוך אוסף אדי הירשביין שבספרייה הלאומית

 

לא רק ערים תרמו למאמץ הרכישתי: אנשי קבע תרמו שני מטוסים ממשכורותיהם, הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר רכשו יחדיו שני מטוסי קרב. התאחדות בעלי המלאכה הסתפקו ברכישת מטוס אחד. אפילו חבריות מסחריות נרתמו: בנק דיסקונט ובנק הפועלים רכשו כל אחד טנק.

כולנו כאיש אחד לקרן המגן. כרזה מתוך אוסף עיריית תל אביב

 

בכל הארץ התארגנו מורים, פועלים, ילדים, מושבים וקיבוצים, תלמידים וסטודנטים ולמעשה כל עמך ישראל תרמו כספים, ציוד ולעתים גם תכשיטים ודברי ערך אחרים. ברוח ההתגייסות והתקופה, אשת הנשיא רחל ינאית בן-צבי קראה להורים שכולים לחיילים שנפלו במלחמת השחרור לתרום את כספי הפיצויים שלהם ל"קרן המגן" לזכר יקיריהם.

נשק לצה"ל – קרן המגן. כרזה מתוך אוסף עיריית תל אביב
אזרחי נתניה! תרמו למטוס "נתניה 1" כרזה מתוך אוסף האמפרה של הספרייה הלאומית

 

הכירו את קומיקס האימה הראשון בעברית

כשעיתונות צהובה, פורנוגרפיה וסדרת קומיקס האימה הראשונה בעברית נפגשו במדינה היהודית של אמצע שנות ה-70.

שנות השבעים היו השנים בהן גילתה הספרות העברית ז'אנר חדש: ז'אנר סיפורי האימה. זה החל בספרי הכיס של סדרת האימים מאת דאן שוקר של הוצאת רמדור, שתורגמו מגרמנית. אך מאוחר יותר, אולי בהשראתם, החליטה הוצאת ספרים בשם ש. אור לנסות את מזלה, ולהפיץ לקהל דובר העברית בארץ את הז'אנר גם בקומיקס, וכך נפל דבר במדינה היהודית: קומיקס האימה הראשון בעברית.

 

עיתונות צהובה, פורנוגרפיה וקומיקס אימה

 

ש. אור הייתה הוצאה זעירה שבראשה עמד שמואל מור. לאחר שעבד מספר שנים בתחום העיתונות הפוליטית בישראל, נתקל מור במהלך ביקור בלונדון בעיתונות הצהובה המצליחה, סוג עיתונות שהיה גדוש בתמונות עירום ובסיפורים סנסציוניים. מור החליט ליצור משהו דומה בישראל.

מור היה ידוע יותר מכל כמו"ל של מגזין בשם "בול". את "בול" – השבועון הפורנוגרפי-סנסציוני-פוליטי, הקים מור בשנת 1965, ערך עד 1972, וגם לאחר שפרש מתפקידו כעורך, שימש כבעליו של העיתון עד לסגירתו בשנת 1989.

 

דוגמה מייצגת לכתבות השבועון "בול". לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

כמי שעינו תמיד עוקבת אחר ההתפתחויות המרעישות בעולם המו"לות הישראלי, נכנס באמצע שנות השבעים המו"ל והיזם הספרותי לתחום הקומיקס בעברית.

סיפורים מתורגמים על קספר הרוח השובבה, פאנטומאס – פנאטום חבוש מסכה הלוחם בפשע, באטמן, גיבורי מארוול  ואפילו סיפורי אימה על פי חברת די סי; נראה שאין כמעט ספר קומיקס מצליח מארצות הברית שהוצאת ש. אור לא הוציאה לאור. אך מי שנבחרה להצגת הבכורה של סדרת האימה הראשונה בקומיקס בשפה העברית  – הייתה לא אחרת מ"מיפלצת הביצה" הידועה לשמצה.

סדרת "מיפלצת הביצה" הכילה בסך הכל שלוש חוברות בעברית, אך זכורה גם כיום בקרב מעריצים שקראו אותה בשקיקה. אנחנו לא יודעים את הסיבה האמתית לכך, אך משום מה החלה הסדרה המתורגמת מאנגלית, דווקא מהחוברת השנייה שהופיעה בשפת המקור. ייתכן שעובדה זו תרמה לרושם המוזר שהותירה הסדרה המיוחדת ממילא.

 

החוברת הראשונה של "מיפלצת הביצה". לפריט בקטלוג לחצו

 

הסיפור הראשון (שבאנגלית הוא כאמור השני) נסוב סביב סיפורו של המדען אלכס הולנד, הנזכר כיצד – כתוצאה מניסוי שיצא מכלל שליטה – הפך למפלצת ביצה כשאשתו נרצחה בידי פושעים. הוא נחטף בידי המדען המפלצתי אנטון ארקן, שהוא מעין חיקוי מודרני של המדען המטורף פרנקנשטיין, שמחליט להשתמש במפלצת לצרכיו המזוויעים. בסופו של הסיפור משתחררת מפלצת הביצה ושורפת את ארמונו של ארקן על היצורים המוזרים שבו.

 

החוברת השנייה של "מיפלצת הביצה". לפריט בקטלוג לחצו

 

החוברת השנייה כתובה כולה מנקודת המבט של המפלצת. הפעם נתקלת גיבורת הסדרה ביצור המפחיד ביותר של ארקן, הלוא הוא אחיו – "האיש המורכב". יצור זה דומה באופן מחשיד למפלצת של פרנקנשטיין כפי שגילמהּ השחקן בוריס קרלוף.

 

החוברת השלישית והאחרונה של "מיפלצת הביצה". לפריט בקטלוג לחצו

 

בחוברת השלישית אנו פוגשים את מפלצת הביצה יחד עם שניים מידידיה: אביגייל, שהיא בתו של המדען המרושע ארקן, ואהובה של אבייגיל – איש ה-FBI מאט קאבל. קאבל נחוש ללכוד את מפלצת הביצה כיוון שהוא מאמין שהיא רצחה את ידידו, ד"ר אלכס הולנד ואת אשתו. הוא מהתל במפלצת וגורם לה להצטרף אליו למסע לסקוטלנד, ושם – בכפר נידח, נאלצת המפלצת להיאבק באיש זאב מפלצתי.

הקוראים שעקבו בשקיקה אחר הסדרה התבשרו כי תהיה חוברת רביעית בשם "המכשפה האחרונה", אך זאת לא יצאה לאור מעולם בעברית. למרות קהל הקוראים הנאמן של הסדרה, כנראה שההכנסות ממנה לא השתלמו לשמואל מור.

 

כיצד נטש שמואל מור את עסקי הקומיקס

 

הוצאת ש. אור, הוצאת הספרים שניהל מור, הייתה אחראית על מספר סדרות קומיקס חשובות ובולטות בהיסטוריה של ישראל. הסדרה החשובה והבולטת ביותר מביניהן הייתה ללא ספק סדרת  טרזן: מדובר בעיתון הרפתקאות לילדים שכלל קרוב ל-20 סיפורים, חלקם מצוירים בידי אמן הקומיקס ראס מאנינג.

השילוב בין קומיקס ובין סיפורי פרוזה התגלה כשגיאה מסוכנת. סיפורי טרזן הלא מצוירים שהתפרסמו בכל החוברות נלקחו ללא רשות מהחוברות של הוצאת "הקרנף" (בשיתוף עם דפוס מל"ן) שפורסמו בשנות החמישים ובראשית שנות השישים.

לבסוף הייתה זו תביעה שהגיש דפוס מל"ן על ידי עורך דין ישעיהו לויט (בעצמו אחד מהכותבים המקוריים של סיפורי טרזן בהוצאת "הקרנף") שהביאה לסגירת ההוצאה, כיוון שהיא חויבה בתשלום קנס גדול שההוצאה לא יכלה לעמוד בו. התביעות וההפסדים המרים שספג מור הביאו לכך שהוא עזב באמצע שנות השבעים את עסקי הקומיקס.

הכתבה שקראתם נכתבה על ידי כותב אורח. המידע והעובדות נבדקו על ידו.

 

 

כתבות נוספות:

פנחס שדה מתנצל בפני טרזן: סליחה שהוצאתי אותך מהג'ונגל

כך פתרתי את תעלומת המערה החשמלית של חבורת חסמבה

אלמנטרי, גולם יקירי: האם המהר"ל הוא בעצם לא אחר מאשר שרלוק הולמס?

 




הסערה שחולל בית מדרש אברבנאל – גלגולה הראשון של הספרייה הלאומית

ב-1892 הוקם "בית הספרים מדרש אברבנאל", גלגולה העתיק של הספרייה הלאומית. אך כבר אז, בשעת פתיחתו, לא כולם התלהבו מה"נערים ואברכים שהוגים בספרים חיצוניים בבית אוצר הספרים".

צילום של בית מדרש אברבנאל. במרכז  שולב דיוקנו של המייסד ד"ר יוסף חזנוביץ'. אוסף הגלויות, סוף המאה ה-19

"אשריך בית הספרים
גדולות ונצורות עשית
מהולל את בשערים
פשעי קנאים גילית"

 

ב-15 ביולי  1892 הוקם בירושלים "בית הספרים מדרש אברבנאל". היום אתם מכירים את המוסד הזה כ"ספרייה הלאומית בירושלים". אך כבר אז, בסוף המאה ה-19, לא כולם התלהבו מאותם "נערים ואברכים שהוגים בספרים חיצוניים בבית אוצר הספרים". מפה לשם כמעט פרצה מלחמת עולם – ועמה גם שיר שמתאר את המהלך (המומצא משהו) של סדר האירועים.

 

בית מדרש אברבנאל מכיוון רחוב החבשים. צילם: אלפרד ברנהיים, 1940, ארכיון הספרייה הלאומית

 

"בשעה שנפתח בית אוצר הספרים בירושלים באו חסידי ישראל לפני הקב"ה ואמרו לפניו רבש"ע אוי לנו אשר עינינו רואות כי גם בקודש התחילו הרשעים לפרוס רשת לפני נערי בני ישראל ואיך תראה ותשקוט…"

המדרש (המומצא) מספר לנו כי בירושלים, בשנת 1892, יצאו קנאי ירושלים נגד הספרייה ונגד מי שמבקר בה, אך לא ידעו שהספרייה קמה בכדי לחשוף את פרצופם האמיתי ואת פשעיהם של הקנאים עצמם, ובעצם של נשותיהם, אבל עוד נגיע לזה.

איך קרה הדבר? סיפור המעשה מופיע בשיר מ-1893 שכתב זלמן יוסף הלוי סולובייצ'יק, רוקח משכונת מאה שערים בירושלים, ואיש ציבור, שהילך על הקו הדק בין אנשי היישוב הישן ובין אנשי היישוב החדש וידע היטב לחבר בין העולמות.

במחברת שירים ישנה ונדירה, ששמורה בספרייה, כתב סולובייצ'יק על חייו האישיים ועל חיי העם והתקופה. שיר אחד מיוחד נכתב לכבוד "בית מדרש אברבאנל", שנפתח ב-1892 והיה הבית הראשון של הספרייה הלאומית. מהשיר המשעשע אפשר ללמוד, שבית הספרים לא התקבל בשלוות נפש ועורר התנגדות וסערה בקרב בני היישוב הישן.

 

פתיחת השיר, מתוך מחברת השירים של זלמן סולוביצ'יק

 

בשיר מתגלה, שקנאי ירושלים הרשעים, התקררו ונעשו חולים מרוב שלא היה להם על מי לקום ועל מה "להתחמם". על כן הם כינסו אסיפה כדי לקבוע על מי צריך "להתלבש" הפעם, ואת מי צריך לייסר.

הם חיפשו ומצאו את החוטאים: "נערים ואברכים שהוגים בספרים חיצוניים בבית אוצר הספרים", הם מיהרו לכנס עוד עצרת, קראו לחוטאים לביישם ולהוכיחם על חטאיהם, וגם לאיים שאם לא ישובו מדרכיהם הרעים, ילקחו מהם כספי החלוקה, הכספים שמהם התפרנסו אז בני היישוב הישן. אך מול האיומים האלה, לא נרתעו האברכים החוטאים ואף הוכיחו את הקנאים, שהם הם החוטאים האמתיים.

 

מתוך מחברת השירים של זלמן סולוביצ'יק

 

למעשה, לא מדובר היה בחוטאים אמתיים אלא בחוטאות אמתיות, נשות הקנאים, שהילכו ברחובות ירושלים, בשערות מגולות וללא כיסוי ראש. קנאי ירושלים נדהמו, אך הלכו ובדקו ומצאו כי יש אמת בדבר. רבתה וגדלה המהומה, עתה כינסו עוד אסיפה גדולה וקבעו כי כל אישה מחויבת לגלח את שערותיה וכי איש לא יעז עוד ללכת לבית אוצר הספרים. על הדברים האלה חתמו כולם, ואף התחייבו בכספי החלוקה.

וזה קיצור הסיפור על איך בית הספרים, התפרסם לטובה, בזכות גילוי פשעי הקנאים.

מוסר השכל אפשרי מהסיפור הבדיוני: שכאשר כל אחד בוחש בענייניו של האחר ומנסה להיות צדיק יותר מרעהו, בסוף כולם מפסידים.

לשמחתנו, בית הספרים ההוא גדל וצמח והתמלא ספרים לרוב, וכולם מוזמנים לבקר בו, לחפש בין אוצרותיו ולבחור במה שנפשם ולבם חפצים לקרוא.

 

"קנאים, נמהרים", מאת: זלמן סולובייצ'יק

בין הקנאים הנמהרים
קול רעש והמולה
על בית הספרים
ועל ראש- -מגולה

הסיבה – אשר נתברר
כי המה משוגעים
יחלו בחומם הנתקרר
וגם ביניהם חטאים

מהרו לאסוף אסיפות
קדשו וקרא עצרה
לקום שנית ברדיפות
למבקשי דרך הישרה

עלה בהסכם כולמו
לחפוש אחר מעשיהם
ולהוכיח וליסר אותמו
בהכח המסור בידיהם

בררו אנשי-חיל
ולבקש בסתר יצאו
והנה באשון ליל
הה חטאים נמצאו

נערים ואברכים יקרים
הוגים בספרים חיצונים
ובבית אוצר הספרים
להשיגם, המה פונים

קראו שנית עצרה
לבקש לזאת תחבולה
למנעם מעשות זרה
שלא יאבדו במצולה

וישלחו לקרא החטאים
להוכיחם על פניהם
ובדברים כמדקרות בוטים
היטיפו מוסר אליהם

שובו מדרככם הרעים
ולא תהי' לכם לפוקה
ואם דברינו אין נשמעים
הלא בידינו החלוקה

איך תוכלו להוכיחנו
קיסם בין שניך
הלא ידוע תשובתינו
קורה בין עיניך

מדוע אך לעוונינו
תעמולו לבקש תחבולות
נשיכם הלא לעינינו
יוצאות בשערות מגולות

פנו להכת הזאת
לשמוע אשר היא נואמת
נתנה לדבריה אות
ונכרים דברי אמת

רבתה וגדלה המהומה
וכמעט למהלומות הוגשו
בכולם פשתה הטומאה
כולם עוו פשעו

אי ארץ ושמים
וצבאיה יתמרמרו בבכי
כי גם "איש-ירושלים"
הוכה מכת לחי

אספו אסיפה גדולה
כמוה לא נראתה
מיום ישראל בגולה
כמוה לא נהיתה

כל בני הכולל
בבית הועד הנהדר
שב גם עולל
איש לא נעדר

ויתנום לחתום בגיליון
לשמור העדות והחוקה
ככל דבר החזיון
וערובתם, תהי' החלוקה

אשר כל אשה
מחויבת לגלח שערותיה
ולא תוסיף על פשעה
ולא תנהום על מעשיה

איש בל יהין ללכת
לבית אוצר הספרים
וישוכך החמה הנתכת
על הנשים והגברים

אשריך בית הספרים
גדולות ונצורות עשית
מהולל את בשערים
פשעי קנאים גילית

 

"קנאים, נמהרים", מאת: זלמן סולובייצ'יק. יום ו' עש"ק ב' תמוז תרנ"ג (16/6/1893)

 

קראו עוד: היישוב הישן: תמונות, סיפורים, מנהיגים ועוד

אין הפתעות: אתם בחרתם ב"ירושלים של זהב" כשיר הנפלא ביותר של נעמי שמר

הציעו לאמץ אותו בתור ההמנון הרשמי של מדינת ישראל, הכתירו אותו בתואר "שיר היובל" וטענו שהלחן שלו נלקח משיר עם באסקי. "ירושלים של זהב" הסיפור המלא.

אלפי גולשי הספרייה הלאומית השתתפו בסקר מיוחד לכבודה של נעמי שמר. ביקשנו מכם לדרג את השירים הכי נפלאים של המשוררת, ולאחר קרב צמוד, "ירושלים של זהב" נבחר לשיר שאתם הכי אהבתם. כמה קולות מאחוריו, במקום השני נבחר השיר "לו יהי".

ובהמשך הרשימה:

במקום השלישי בחרתם בשיר "אנחנו שנינו מאותו הכפר"

במקום הרביעי בחרתם ב"על כל אלה"

למקום החמישי הגיע השיר "חורשת האקליפטוס"

"אני גיטרה" הגיע למקום השישי

"לילה בחוף אכזיב" זכה למקום השביעי ברשימה

במקום השמיני הגיע "שירת העשבים"

אמנם קיץ עכשיו, אבל "שלג על עירי" הגיע למקום התשיעי

וסוגר את העשירייה הראשונה השיר "תלבשי לבן"

 

והנה סיפור השיר הזוכה במקום הראשון – "ירושלים של זהב"

ראשית הסיפור בחורף של שנת 1967, בפנייתו של איש "קול ישראל" גיל אלדמע אל המשוררת והמלחינה נעמי שמר לכתוב שיר על העיר ירושלים לבקשת ראש העיר דאז טדי קולק. שמר התחבטה והתקשתה בכתיבת השיר. לבסוף, נזכרה באגדה התלמודית שלמדה בילדותה המספרת על רבי עקיבא שהעניק תכשיט במתנה לרעייתו רחל – "ירושלים של זהב". אגדה זו שימשה השראה לכתיבת השיר הרווי כולו בציטוטים מן המקורות היהודיים.

בפסטיבל הזמר של אותה השנה נכלל השיר כשיר חיצוני לתחרות. לביצוע השיר נבחרה שולי נתן, חיילת צעירה שלוותה עצמה בגיטרה. השיר כבש את הלבבות ובסיום הערב הוזמנה הזמרת לבצע את השיר בשנית כשהקהל כולו מצטרף בשירה.

שלושה שבועות לאחר מכן, פרצה מלחמת ששת הימים. בזמן המלחמה שהתה שמר יחד עם חברי להקת הנח"ל סמוך לאל-עריש. בין קולות הירי והקרב בקעו מטרנזיסטור מזדמן קולות של תקיעות השופר וקולם של הלוחמים שפגשו לראשונה בכותל. שמר הנרגשת הוציאה את פנקסה האישי והוסיפה בית חדש לשיר שכתבה.

 

 

 

התגובות לא אחרו לבוא. שובל של מכתבים מקשת רחבה של פונים הציף את שמר; "יהודי מסורתי", "ירושלמי בן 66", לוחם ברמת הגולן וילדה קטנה שמחבבת את השיר. כך הפך השיר "ירושלים של זהב" לשיר שנודע לו מקום מיוחד בתרבות הישראלית.

 

 

השיר "ירושלים של זהב" זכה לביצועים שונים ואף לנוסח מחודש. בתום המלחמה, במהלך מסיבה פרטית של לוחמי הצנחנים, עלה צנחן צעיר בשם מאיר אריאל, והציע מילים חדשות לשיר הנודע. לא "ירושלים של זהב" כי אם "ירושלים של ברזל". במילים אלו, בחר אריאל להציג את הצד הקשה בדמות המחיר שהמלחמה גבתה, את האובדן והשכול. שמר מצדה כעסה על השינוי ורק כעבור זמן יושבו ההדורים בין השניים.

באוקטובר של שנת 1999 פורסמה בעיתון "הארץ" ידיעה קטנה שכותרתה "יגאל תומרקין: 'ירושלים של זהב' מבוסס על לחן באסקי". בידיעה דווח על אלבום חדש בשם "אורוטזן" שהוציא הזמר פאקו איבנייס ובו שיר העם הבאסקי "פלו חוספה" (Pello Joxepe). לטענת תומרקין, נעמי שמר שמעה את השיר מהזמר פאקו איבנייס, עת שהתה בפריז בראשית שנות השישים. לפי תומרקין, השיר מפי איבנייס שימש כבסיס מוזיקלי לשיר "ירושלים של זהב". בתגובה לידיעה טענה שמר "כבר שמעתי את הסיפור הזה. כשכתבתי את השיר לא ידעתי על קיומו של השיר הבאסקי. במשך שנים הגיעו אלי שמועות על השיר ההוא, אבל מעולם לא פגשתי את פאקו איבנייס בפריז והוא לא השמיע את הלחן באוזני. יתכן שהשיר דומה". מספר חודשים לאחר מכן, פורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" כתבה מאת אבנר הופשטיין שכותרתה "ירושלים של מי?". בכתבה נטען כי מקורו של לחן השיר "ירושלים של זהב" בשיר-עם באסקי עתיק.

 

 

ארבע שנים לאחר מכן, ב-12 ליוני 2004, שבועיים לפני מותה, כתבה שמר מכתב לחברה הטוב גיל אלדמע. נוסח המכתב כפי שמופיע בארכיון נעמי שמר הוא:

 

"גיל יקירי,
אתה האיש היחידי בעולם – נוסף למשפחתי – שצריך לדעת את האמת על "ירושלים של זהב". והנה האמת:
באמצע שנות השישים, נחמה הנדל נהגה לבקר אותי בחופשות המולדת שלה. היינו מבלות שעות אחדות יחד, צוחקות, שרות, מבשלות ואוכלות (עשיתי לה קוסקוס ומרק). שום דבר לא נרשם ולא הוקלט (נדמה לי שטרם היה לי אז טייפרקורדר).
כנראה שבאחת הפגישות האלה, נחמה שרה לי את שיר הערש הבאסקי הידוע, והוא נכנס לי באוזן אחת ויצא מהשנייה…
בחורף 67', כשהתלבטתי בכתיבת "ירושלים של זהב" – כנראה שהשיר ההוא זחל אלי בבלי דעת. גם לא ידעתי שיד נעלמה הכתיבה לי שינויים במקור: המעבר למז'ור בתיבה הרביעית, הסקוונצה השלישית במילים "הלא לכל שירייך", והסיום. יוצא שמישהו כאילו הגן עלי וסיפק לי את שמונה התיבות שלי שמקנות לי את הזכויות לגרסה משלי על שיר עם. אבל כל זה נעשה, כאמור, בבלי דעת.
רק שנה או שנתיים אחרי המלחמה, שמעתי מחברים שאליהו הכהן בהרצאותיו, על שיר העם הבאסקי, כמקור השפעה ל"ירושלים של זהב". נורא כעסתי, ואפילו מסרתי לאליהו הכהן שיפסיק עם השטויות האלה.
ואז נזכרתי בבעתה, שאכן נחמה שרה לי בשעתו משהו כזה. מרוב פאניקה, הצלחתי להיזכר רק בתיבה הראשונה, ועברו עוד עשרים שנה, עד שאבנר הופשטיין מ"ידיעות אחרונות" הביא לי את המקור.
אני חושבת את כל העניין לתאונת עבודה מצטערת, עד כדי כך מצטערת, שאולי בגלל זה חליתי. הנחמה היחידי בשבילי היא שאני מספרת לעצמי שאולי זאת מנגינה של האנוסים, ושבסך הכול החזרתי עטרה ליושנה.
עכשיו אתה גיל יודע את האמת, ואני מרשה לך לפרסם אותה ברבים.
באהבה
נעמי שמר".

 

בעקבות מכתבה של שמר אל אלדמע פורסמה שנה לאחר מכן כתבה בעיתון "ידיעות אחרונות" שכותרתה "הזהב הגנוב".

השיר "ירושלים של זהב" קנה את מעמדו הודות לשילוב הייחודי שבין המלל והלחן, העיתוי שבו הופיע לראשונה הוסיף גם הוא. בקיאים ביצירתה של שמר עשויים לזהות מוטיבים מוזיקליים המופיעים בשיר "ירושלים של זהב" גם בשירים שכתבה שמר שנים קודם לכן. אמנים רבים מושפעים מיצירות שונות במודע ושלא במודע. נראה שבקצה מסלול "גלגולו של ניגון", ניצב השיר "ירושלים של זהב" כשיר-עם, כזה המושר ועוד יושר דורות רבים, ובנוסח אחד ממכתבי התגובה הרבים שקבלה שמר זמן קצר לאחר כתיבתו: "השיר שאך זה נוצר, כבר מוכר ויקר, כשיר-עם שהושר מדורות – ועוד רבות יושר".

 

 

כתבות נוספות:

המסמכים הנדירים המספרים את סיפורו של השיר "ירושלים של זהב"

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

ארכיון נעמי שמר בספרייה הלאומית: התמונות, השירים והסיפורים

עוד חוזר הניגון: שירים אהובים בלבוש חדש, אוסף מיוחד