סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

מיליוני ספרים גנבו הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה, ספרים ששימשו את ה"מחקר" הנאצי אודות "הבעיה היהודית".

אנשי ERR מסדרים ספרים גנובים במזרח אירופה (צילום: יד ושם)

מליוני ספרים נגנבו בימי מלחמת העולם השנייה על ידי הגרמנים ברחבי אירופה. בזמן המלחמה, הוחרמו הספרים מאויבי המשטר הנאצי כגון הבולשביקים, הבונים החופשיים והיהודים. לפי אחת ההערכות בין ספרים אלו, כחמישה מיליון ספרים שנלקחו מספריות יהודיות או אוספים יהודיים במוסדות אחרים. רשימת הספרים הגנובים כללה ספרי קודש, ספרים במדעי היהדות, שירה וספרות עברית, כתבי יד וספרים כלליים במדע ותרבות בעברית, יידיש, פולנית, גרמנית ושפות נוספות.

מכון הרייך להיסטוריה החדשה של גרמניה (Reichinstituts für Geschichte des Neuen Deutschlands)  שנוסד ב-1935 היה אחד היעדים החשובים של הספרים הגנובים בכלל והספרים היהודים בפרט. לא מזמן נתגלה סידור תפילה שנלקח למוסד זה ולבסוף מצא את דרכו אל בית הכנסת של הספרייה הלאומית.

מנהל המכון היה ההיסטוריון הנאצי וולטר פרנק. חלק מכתביו שפירסם במסגרת המכון נמצאים אצלנו בספרייה.

 

Walter Frank, Deutsche Wissenschaft und Judenfrage, Hamburg 1937

 

שני המתחרים העיקריים על הספרים היהודיים היו המשרד הראשי לביטחון הרייך (Reichssicherheitshauptamt) ובית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית (Hohe Schule der NSDAP).

משרד הראשי לביטחון הרייך  מיסודו של היינריך הימלר נחשב לארגון החזק ביותר ברייך השלישי. המשרד כלל בתוכו את הגסטפו, כוחות המשטרה, האייזנצגרופן וארגונים נוספים. המשרד היה אחראי על בטחון המדינה מאויביה מבפנים, זה כלל גם את כל ארצות הכיבוש. המחלקה השביעית של המוסד  שבראשה עמד ד"ר פרנץ אלפרד סיקס אספה ספריות שלמות ממקומות שונים באירופה. מטרתם הייתה לחקור את אויביהם האידיאולוגיים של המשטר הנאצי. כבר בשנת עליית הנאצים לשלטון, היא שנת 1933, החלו החרמות ספרים: בשלב ראשון בעיקר ממרכזים של הבונים החופשיים. בהמשך החלו החרמות גם של ספריות יהודיות. עם סיפוח אוסטריה, גדל האוסף היהודי של המשרד הראשי לביטחון הרייך  ל-85 אלף כרכים. בין הספרים שנלקחו היה אוסף של 24 אלף ספרים שיועדו לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים (לימים הספרייה הלאומית). כשנכבשו ארצות מזרח אירופה, המשיכו אוספים ספריות ציבוריות ופרטיות להישלח לספרייה המרכזית של הארגון בברלין.

אף על פי שכשני מיליון ספרים הצטברו בספרייה המרכזית של המשרד, את מירב תשומת הלב מיקד המשרד הראשי לביטחון הרייך דווקא  בחומר ארכיוני – מסמכים אישיים, פנקסי קהילות וכל מידע נוסף שיכל לעזור להם בחקר, תיעוד, זיהוי והשמדה של האויבים, ביניהם כמובן גם האויב היהודי.

ספרים ואוצרות שהוחרמו על ידי מטה רוזנברג, במחסן ברטיבור (רייכבורג), גרמניה. צילום: יד ושם

עם התחלת ההפצצות האמריקניות על ברלין ב-1943, הועבר חלק גדול מהאוסף למקומות בטוחים יותר בשלזיה ובוואריה. כ-60 אלף ספרים יהודיים נשלחו לגטו טרייזנשטאט, שם הם קוטלגו וטופלו בנפרד מספריית הגטו. ספרי טרייזנשטאט נמסרו לאחר המלחמה למוזיאון היהודי בפראג. ספרי המשרד הראשי לביטחון הרייך שנשארו בברלין התגלו על ידי הכוחות הסובייטים והאמריקאים (היו שני מבנים נפרדים לספרייה בברלין).

בסופו של דבר רוב אוסף המשרד ובו ספרים וארכיונים יהודיים רבים נפלו לידי הצבא הסובייטי. רק עם קריסת ברית המועצות החלה בדיקת ספרים אלו בידי שלטונות רוסיה. חלק קטן יחסית הוחזרו לבעליהם הקודמים. בין האוספים "ששבו הביתה" אפשר לציין את ארכיון האליאנס בפאריס. אך גורל מרבית החומר שהחרימו הרוסים טרם נודע.

הארגון השני שהתחרה מול ספריית מכון הרייך להיסטוריה החדשה של גרמניה ומול המשרד הראשי לביטחון הרייך בהשגת הספרים (על אף שמבחינת כמות החומר שנגנב, לא הייתה לארגון זה יכולת אמיתית להתחרות מול שירותי הביטחון הנאציים), היו יחידות החרמת הספרים שהקים אלפרד רוזנברג, ה-ERR.

בשנת 1939 החל האידיאולוג הראשי של המפלגה הנאצית אלפרד רוזנברג להניח את היסודות להקמת בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית, ה-Hohe Schule der NSDAP. מוסד זה היה אמור להיות המרכז ללימודים אקדמיים נאציים. היטלר תכנן שבית הספר ייפתח לאחר ניצחונה של גרמניה במלחמה, אך ציווה על רוזנברג להמשיך בעבודת ההכנה – בעיקר בתחום המחקר והספרייה.

אלפרד רוזנברג במטה ה-ERR. (צילום: יד ושם)

בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית היה אמור להכיל 11 מכוני מחקר במספר מקומות שונים בגרמניה בתחומי דת, גזע, פולקלור, לימודים גרמניים ועוד. בפועל מכון המחקר היחיד שהוקם היה המכון לחקר הבעיה היהודית, Institut zur Erforschung der Judenfrage) IEJ). מכון זה פעל בפרנקפורט. כל מוסד אקדמי זקוק לספרייה מכובדת. בדרך כלל רוכשים ספרים או מקבלים כתרומות. לנאצים היו שיטות פשוטות יותר. רוזנברג הקים יחידות מיוחדות שנקראו על שמו, Einsatzstab Reichsleiter Rosenberg) ERR). תפקידם היה לסייר בספריות הגדולות של ארצות הכיבוש ולארגן את משלוחם של הספרים החשובים לגרמניה. בתחילת המלחמה היה זה בעיקר מצרפת והולנד. שם נשדדו ספריות רבות ומפורסמות וביניהם אוספים ומוסדות יהודיים כמו אוסף הרוזנטיליאנה, אוסף עץ חיים באמשטרדם, ספריית בית המדרש לרבנים וארגון האליאנס בפאריס. את ארכיוני האליאנס הם נאלצו למסור להמשרד הראשי לביטחון הרייך.

אך כשגרמניה פלשה לרוסיה ורוזנברג התמנה כאחראי על שטחי הכיבוש במזרח, נפלו לחיקו ספריות יהודיות רבות עוד יותר. ה-ERR  החרימו כל אוסף שנראה לאנשיו כחשוב ואת השאר שלחו לגריסה או להשמדה. ספרים שהיו מיועדים למכון לחקר הבעיה היהודית נשלחו לפרנקפורט. ספרים שהיו מיועדים למכונים האחרים של בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית, לכשיקום, נשלחו לספרייה המרכזית בברלין כמו גם ספרים שיעדם לא היה ברור ונזקקו לבדיקה במרכז המיון של הארגון. ספרים שהגיעו לברלין ונתגלו כמיותרים לצרכי בית הספר, פוזרו בספריות של אוניברסיטאות ומוסדות אחרים בגרמניה. חלקם עדיין שם גם היום.

ספרי המכון בפרנקפורט נמצאו לאחר המלחמה על ידי הצבא האמריקאי. הצבא ולאחר מכן ארגון ה-Jewish Cultural Reconstruction פעלו רבות בהחזרת הספרים לבעליהם הקודמים או למוסדות שקיבלו אחראיות על הספרים "היתומים" כמו הספרייה הלאומית.

 

מפה המתארת את תחום הפעילות של הERR. מרכזי איסוף לספרים הגנובים הוקמו במספר ערים באירופה.

 

המכון לחקר הבעיה היהודית  פרסם כתב עת אקדמי בשם 'מאבק עולמי (Weltkampf), חלק מהחוקרים שפרסמו שם את מאמריהם נעזרו כנראה בספרייה הענקית שהצטברה אצלם.

בגיליון קיץ 1941 של כתב העת אנו מוצאים את שמותיהם של כותבי המאמרים. בראש הרשימה מופיע אלפרד רוזנברג בעצמו, אשר פרסם באותו גיליון מאמר על הקשר בין הנאציזם והמדע. בהמשך הגיליון התפרסמו שני מאמרים של מנהל המכון וויליאם גראו. גראו ניהל את המחלקה לחקר הבעיה היהודית במכון הרייך להיסטוריה של גרמניה חדשה (Reichsinstitut) אך מנהל המכון וולטר פרנק פיטרו לבסוף. בעקבות פיטורים אלה קיבל לידיו את ניהול המכון לחקר הבעיה היהודית.

 

Weltkampf die judenfrage in Geschichte und Gegenwart, Frankfurt am Main 1941

בסוף כל גיליון של כתב עת זה מופיעה רשימת ספרים חדשים שהתקבלו במערכת. מדהים לעבור על הרשימה ולראות כמה פרסומים (ספרים ומאמרים) בנושא יהודים נכתבו בעיצומה של המלחמה והשואה. בשנת 1944, בעוד הגרמנים נוחלים תבוסות כואבות במזרח ובעלות הברית מפציצות את ערי גרמניה ומתכוננות לפלוש ממערב, המשיכו אקדמאים אנטישמיים לשבת במגדל השן, לחקור ולפרסם אודות "הבעיה היהודית". מדהים עוד יותר לראות שחלק מהספרים שהגיעו בשנים אלו לספריית המכון לחקר הבעיה היהודית, מקורם בארצות הברית ואנגליה. כיצד הגיעו לגרמניה ממדינות אויב? אולי דרך מדינה ניטרלית?

 

 

גליונות כתב העת ה-Weltkampf הגיעו לספרייה הלאומית לאחר השואה דרך אוסטריה. לשם נשלח מברלין חלק גדול מאוספי הספרייה המרכזית של בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית. הם נאספו במנזר טנזנברג ונמצאו שם לאחר המלחמה על ידי הכוחות הבריטיים. בהמשך נמצאו ספרים רבים נוספים וחלק גדול מהם הוענקו לשרידי הקהילה היהודית בווינה. קהילת וינה החליטה לתרום מספרים אלו לספרייה הלאומית בירושלים. אלפים בודדים נשלחו בסוף שנות ה-40. כ-80 אלף ספרים נוספים הגיעו ב-1955. לכל הספרים  נוספה תווית המציינת את העובדה הזו.

 

 

בחלק מהספרים שהגיעו גם כן מאוסטריה לירושלים ניתן לראות את חותמת בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית – המוסד שדגל ב"חקר היהודים ללא יהודים" (Judenforschung ohne Juden), בצד חותמת הספרייה הלאומית של ישראל.

 

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות:

מעבר לתמונה – סיפור הצלתו של מכון ייווא בוילנה באתר "יד ושם"

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

מתנות מנזירים ועסקות חליפין על אלכוהול וסיגריות: כך השיגו משוחררי המחנות ספרי תלמוד

אל תוך הרוע: כך "גויס" התלמוד לתעמולה הנאצית

זוֹ מַנְגִּינָה שֶׁעֶצֶב בָּהּ שֶׁל סְתָו

על המלחין חיים צור שהלך לעולמו החודש והשאיר אחריו מאות שירים ומנגינה של סתיו

חיים צור בילדותו

"יֵשׁ נִגּוּן שֶׁעוֹלֶה מִן הַסְּתָו
וּמַרְעִיד מֵיתְרֵי הַזָּהָב
שֶׁל חֲלוֹם שׁנִּשׁכַּח
וְיָשׁוּב וְיִפְרַח מֵחָדָשׁ"

 

ביום סתיו של חודש מרחשוון הלך לעולמו בירושלים המלחין, המוזיקאי ואיש הרדיו חיים צור. חיים צור נולד בירושלים בשנת 1938 להוריו אברהם ואסתר. בן חמש החל ללמוד לנגן בכינור בקונסרבטוריון הירושלמי אצל המלחין והוויולן חנוך יעקבי. בראיון לאלי אלון סיפר צור על פגישתו עם הכנר הנודע יהודי מנוחין בירושלים בהיותו נער כבן 13: "נודע לי כי הכנר הדגול מתארח במלון 'המלך דוד'. טלפונים טרם היו בבתים ואז נטלתי יוזמה, והלכתי לבית המרקחת הקרוב התקשרתי למלון 'המלך דוד' וביקשתי לדבר עם הכנר יהודי מנוחין. למזלי מנוחין היה בחדרו ופתחתי בשאלה 'אני כנר. האם תסכים לפגוש אותי?' התשובה הייתה, כן תבוא עכשיו".

חיים מיהר הביתה, לבש בגדי שבת וביקש מאביו לבוא איתו לפגישה עם יהודי מנוחין. "הפגישה הייתה מרתקת והותירה חוויה עמוקה בלבי", סיפר צור. בעקבות הפגישה הציע מנוחין להוריו לשלוח את הנער לבית ספר לכנרים באנגליה. הוריו של צור העדיפו כי בנם ישאר בארץ עד תום לימודיו ושירותו הצבאי.

בצבא שירת בחכ"ל (חיל כללי) ובחיל המודיעין. בהמשך למד באקדמיה למוזיקה בירושלים אצל מיטב המורים דוגמת המוזיקאים עדן פרטוש, חיים אלכסנדר, פאול בן-חיים, אוריה בוסקוביץ, דוד חן (ליין) ועוד. במקביל ללימודי המוזיקה נרשם צור ללימודי רפואה במהלכם חלה בניוון מתקדם של רשתית העין שגרמה לעיוורונו. חברו ללימודי הרפואה דן מיכאלי קישר בינו ובין אחותו אשת הרדיו רבקה מיכאלי. כך החל לעבוד ב"קול ישראל" תחילה כמפיק ועורך ובהמשך כמנהל המדור לפולקלור.

חיים צור הלחין, עיבד וביצע שירים רבים. בין שיריו כאלו שהפכו זה מכבר לחלק מהקלסיקה העברית הישראלית "ליל סתיו", "לי ולך", "הבלדה על אסתריקה ואברבנאל" ועוד. באוסף ההקלטות של ארכיון הצליל מצויות עשרות הקלטות בעיבודו ונגינתו. צור גם היה שותף בפעולות שונות להנגשת חומרים בכתב ברייל, כך למשל סייע בתרגום ספר "התניא" לכתב ברייל.

 

חיים צור עם טדי קולק, מתוך אתר האינטרנט של חיים צור

הסיפור מאחורי "ליל סתיו"

על הופעת השיר "ליל סתיו" סיפר חיים צור בתכנית הרדיו "עוד חוזר הניגון": "'ליל סתיו' היה אחד מהשירים הראשונים שהלחנתי. הייתי בוגר האקדמיה עם הרבה תרבות של מוזיקה קלאסית. השתלמתי בנגינה בכינור, והנגינה בכינור בהחלט השפיעה על המלודיות שבכתיבה המוזיקלית שלי… הגיע מועד השליחה לפסטיבל הזמר והפזמון.

זו הייתה הצעה של שנינו, של חיה כהן ושלי, אולי כדאי לנסות. באותה התקופה עבדנו במשותף וכתבנו עוד כמה שירים. משה וילנסקי ששלחתי לו את השיר ביקש ממני כמה פעמים לערוך שינויים בפזמון שיהיה יותר אטרקטיבי, הוא ביקש שתהיה עלייה בספטימה [מרווח מוזיקלי. ת.ז.] ואז חשבתי שאם אני אעלה בספטימה זה ייתן סגנון יפה.

הודיעו שהשיר התקבל. לא האמנתי שהוא יקבל פרס, לא חשבתי על זה. והנה לפעמים יש מזל והוא נבחר.

 

הידיעה על הזכייה ב"מעריב" 26.4.1966. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

 

הנוהל היה אז שכל שיר ביצעו שני זמרים שונים גם זמר וגם זמרת וכך נבחרו אריק איינשטיין ויפה ירקוני. כשאני שמעתי את העיבוד של שמעון כהן (שעיבד את שתי הגרסאות)… הוא עשה עיבודים מאוד מאוד יפים, הוא השקיע הרבה, אני חושב שהעיבוד שלו תרם הרבה מאוד, אם לא את מירב ההצלחה של השיר".

 

יפה ירקוני ואריק איינשטיין, תמונה מהספר "זה הסוד שלי", מפעלי תרבות וחינוך, 1987

 

תפקיד הפסנתר הפותח המזוהה כל כך עם השיר נכתב בידי המלחין, המוזיקאי והמעבד שמעון כהן שסיפר "כך היה נהוג אז באותה תקופה. כל שיר היה צריך להיות מוגש בשני עיבודים שונים. עיבוד אחד עשיתי עם התחלה של תפקיד פסנתר.. בחזרה ישבתי וניגנתי עם התזמורת והיה שם הפסנתרן של התזמורת והוא בשום אופן לא נתן לי לנגן, הוא אמר 'אני אנגן את הדבר הזה'…".

חיה כהן, מחברת המילים, סיפרה על העבודה המשותפת והמשלימה בינה ובין צור ועל הקשר המיוחד שבין הטקסט שכתבה למנגינה שהלחין צור: "חיים הצליח לתת בפזמון את הביטוי שאני ניסיתי להעביר במילים ולהסביר שעיקר השיר הוא בפזמון. הוא הצליח להרקיע איתו עם המנגינה, כך שזה מודגש כל כך, וזה מאוד מצא חן בעיני".

 

תפקיד הפסנתר בכתב ידו של המעבד שמעון כהן, מתוך ארכיון שמעון כהן בספרייה הלאומית

 

חיים צור הותיר אחריו יצירה עשירה שכוללת מאות שירים, מחזות זמר, עיבודים וביצועים, חלקם מוכרים ומושרים ואחרים שאולי בבוא היום "ישובו ויפרחו מחדש".

 

 

עֲלֵי שַׁלֶּכֶת נוֹשְׁרִים לְאַט
וְרוּחַ עֶרֶב לוֹחֵשׁ בַּלָּאט
לָךְ נַעֲרָה זוֹ מַנְגִּינָה שֶׁל סְתָו
שְׁקִיעָה חוֹלֶמֶת בְּאוֹר זָהָב
אַט־אַט נוֹשֶׁקֶת לְעֵבֶר סְתָו
זוֹ מַנְגִּינָה שֶׁעֶצֶב בָּהּ שֶׁל סְתָו

יֵשׁ נִגּוּן שֶׁעוֹלֶה מִן הַסְּתָו
וּמַרְעִיד מֵיתְרֵי הַזָּהָב
שֶׁל חֲלוֹם שֶׁנִּשְׁכַּח
וְיָשׁוּב וְיִפְרַח מֵחָדָשׁ

בִּשְׁמֵי הָעֶרֶב כּוֹכָב נוֹלַד
שׁוֹלֵחַ חֶרֶשׁ אֵלַיִךְ בַּת
נִצְנוּץ שֶׁל פָּז שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רָז שֶׁל סְתָו
וְאַתְּ פּוֹסַעַת בְּתוֹךְ הַסְּתָו
וְאַתְּ חוֹלֶמֶת עַל הָאֶחָד
שֶׁרַק אוֹתָךְ, שֶׁרַק אוֹתָךְ יֹאהַב

יֵשׁ נִגּוּן שֶׁעוֹלֶה מִן הַסְּתָו
וּמַרְעִיד מֵיתְרֵי הַזָּהָב
שֶׁל חֲלוֹם שֶׁנִּשְׁכַּח
וְיָשׁוּב וְיִפְרַח מֵחָדָשׁ

 

והדואט המשותף של יפה ירקוני ואריק איינשטיין:

הצטרפו לקהילה החדשה שלנו וגלו את הסיפור מאחורי השירים, הספרים והתמונות האהובות

 

כתבות נוספות:

כך נולד השיר "בונים סוכה"

"נעמי עשי זאת שוב": נעמי פולני חוגגת תשעים ומספרת כיצד התחילה לנגן

אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת – השיר לתרצה

 

רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר – הסיפור העצוב שמאחורי השיר והמשורר

"אמא, ביקשו ממני שאכתוב שיר לכבוד יום ירושלים. נראה לך שזה שווה משהו?" - כך נולד השיר "אור וירושלים" של הלוחם שנפל בקרב יוסף שריג ז"ל

קראו ושתפו את הסיפורים שמאחורי התמונות, הספרים והשירים בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "הסיפור מאחורי"

יום חורף, 1965. משפחה עגומה נוסעת לירושלים, כדי להביא למנוחות את הסבתא שהלכה לעולמה. "ירד גשם זלעפות , כשליווינו את סבתא, בת דור רביעי בירושלים.", סיפר לימים יצחק שריג. "ישבנו סביב הארון שלה בארגז המשאית, נבוכים מאוד מהמצב. לימים סיפרה אמא שלפתע, סמוך לשער הגיא, יצאה שמש רכה, מחויכת, והפכה את הדרך הקודרת, למשהו נסבל יותר"…

הַשֶּקֶט שׁוּב צוֹנֵחַ כָּאן מִשְּמֵי הָעֵרֶב
כִּדְאִיַּת דַּיָּה מֵעַל הַתְּהוֹמוֹת
וֶקֶרֶן אֲדֻמָּה נוֹשֶקֶת לַהַט-חֶרֶב
אֶת הַפְּסָגוֹת, הַמִּגְדָּלִים וְהַחוֹמוֹת

 

השמש שליוותה אותו אל העיר

אמם של יצחק ויוסף שריג, תקווה, כתבה שנים אחר כך: "כשהגענו לשער הגיא ולאורך כל העלייה לירושלים – הבהיקה פתאום השמש בין העבים וקשת אדירה חיבקה את השחקים, מקצה עד קצה. בשמיים נקרעו היכלות של טורקיז זורחים באור אדיר. עצי האורן, משני צדי הכביש, נדלקו בריבואות יהלומים. פתאום פגשו עיניי בעיניי יוסף. ראיתי בהן מבט רוגש בעונג אין קץ".

רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר
וְהִיא עוֹלָה בִּשְלַל צִבְעֵי-הַקֶּשֶת
וְהִיא נוֹגֶנֶת בִּי כְּנֵבֶל-הֶעָשׂוֹר
רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר

יוסף שריג נולד בקיבוץ בית השיטה, ליד בית שאן. בנם של נחום שריג, מפקד חטיבת הנגב ב-48, ושל סופרת הילדים תקוה זליגר. לאחר שהשתחרר מהשירות הצבאי, למד יוסף מוזיקה ולאחר מכן שילב את עבודתו כמורה למוזיקה עם עבודה חקלאית. בין לבין עסק גם בכתיבת שירים והלחנתם.

כריכת "עשרים שירים" של יוסף שריג. לחצו על התמונה לכל השירים בפרויקט בן יהודה

הִנֵּה זוֹחֵל הַצֵּל מִבֵּין גִּבְעוֹת-הָאוֹרֶן
קָרֵב בַּסֵּתֶר, כְּאוֹהֵב, אֶל הַשְכוּנוֹת
וּמוּל פָּנָיו, קְרִיצוֹת רִבּוֹא, עֵינֵי-הָאוֹר הֵן
לֶפֶתַע נִפְקְחוּ אֵלָיו כְּנִפְעָמוֹת

 

אותו ניצוץ בעיניים

"שבע שנים לאחר אותה הלוויה, יוסף בא אל אימי" ממשיך לספר יצחק, והראה לה דף מרוט ממחברת: "'אמא, ביקשו ממני שאכתוב שיר על ירושלים עבור ה'גבעטרון', לכבוד יום ירושלים. נראה לך שזה שווה משהו?', היא קראה את השיר והתמוגגה. השיר היה כתוב ללא תיקון אחד, עם משקל וחריזה ללא רבב. 'מושלם ומקסים', ענתה לו אמא, 'זו ירושלים שבאים אליה משער הגיא.' היא סיפרה שבאותו רגע ראתה בעיניו את אותו ניצוץ שהיה לו כשעלינו לירושלים עם סבתא. 'ומנגינה לאור הזה?', שאלה אותו אמא, ויוסף הוציא מכיסו עוד קרע דף ועליו תוויו של 'אור וירושלים'. השיר אכן בוצע ב'יום ירושלים' של 1972, וכל הימים שאחריו".

בְּדוּמִיַּת אַשְמֹרֶת אַחֲרוֹנָה נוֹשֶמֶת
וּבִקְטִיפַת-שְחָקִים, רְסִיס אַחֲרוֹן מַחְוִיר
אַך שַחַר כְּבָר! כִּפַּת-זָהָב שֶלָּהּ אוֹדֶמֶת
לְמַגָּעוֹ הַחַם, הָרַך, שֶל אוֹר צָעִיר

במלחמת יום הכיפורים, לחם יוסף כמפקד פלוגת טנקים בקרבות הבלימה ברמת הגולן ונהרג שם. הוא עוטר לאחר מותו בעיטור המופת.

אודות יוסף שריג ז"ל לאחר שהוענק לו עיטור המופת. מעריב 8.5.1975

 

בן 29 בלבד היה בנופלו, אך הספיק לכתוב ולהלחין שירים רבים. שיריו ויצירותיו נאספו והוצאו לאור בספר "עשרים שירים", בספרי תוים למקהלות, בתקליט "אחי חזר מן השדה" – וחלקם אף תורגם לשפות שונות.

 

גם היפנים התלהבו

אין ספק ששירו הידוע ביותר הוא "אור וירושלים" אותו כתב והלחין כשנה וחצי טרם מותו. השיר, שהפך לנכס צאן ברזל אצלנו, תורגם ומבוצע בכעשר שפות. ממשיך אחיו: "במלחמת לבנון הראשונה, בן אחיו של יוסף, שמע את השיר בטרנזיסטור, כשחילץ פצועים ליד ביירות. אחיינית אחרת טילפנה לאימי מטוקיו וסיפרה שהיא שומעת כרגע בתחנה מקומית את 'אור וירושלים' ביפנית שוטפת. 'אור וירושלים' של אחי יוסף נשאר אחריו ויישאר אחרינו, והוא עוד יהלום המשובץ בין אבני ירושלים".

לפני שלוש שנים, לרגל יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, הנפיק השירות הבולאי בול, ועליו מילות השיר "שיבה" שכתב יוסף שריג.

שִׁיבָה
לֹא צְמֵאֵי מִלְחָמָה
אֶל הַקְּרָב הָלַכְנוּ
אָהַבְנוּ תָּמִיד אֶת הַבַּיִת,
הַשֶּׁמֶשׁ, שָׂדֶה הַנִּפְתָּח בַּנְּשָׁמָה
וְשַׁבְנוּ עַתָּה אֲלֵיכֶם
פְּשׁוּטִים כְּתָמִיד
וְרוּחַ אֵין בָּנוּ.

 

שריג הותיר שני בנים. בנו אסף, חבר להקת "איפה הילד", שהיה כבן חמש במות אביו, הלחין לזכרו את השיר "כנפיים, אינך שומע" שכתב אביו.

אסף גם הקליט את השיר "מותי בא לי פתע" שאביו כתב חצי שנה לפני מותו, כאילו צפה זאת מראש. יהי זכרו ברוך.

קראו ושתפו את הסיפורים שמאחורי התמונות, הספרים והשירים בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "הסיפור מאחורי"

 

"הסיפור מאחורי" – כתבות נבחרות:

כיצד נולד השיר 'חמש שנים על מיכאל'

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

"שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ": הסיפור מאחורי "שיר משמר" שכתב אלתרמן לבתו תרצה אתר

 

הסיפור פורסם במקור בקבוצת הפייסבוק "ירושלים שאהבנו"

 

 

לקריאה נוספת

לעמוד היזכור של יוסף שריג

על יוסף שריג ז"ל באתר קיבוץ בית השיטה

"עשרים שירים" של יוסף שריג בפרויקט בן יהודה

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה




"המוזיקה עצמה תבוא בין כה. משהו יבוא"

שניהם פסנתרנים, שניהם מלחינים, אבל רק אחד מהם רואה בשני גיבור-על. לרגל יציאת ״סביבנו״, אלבומו החדש של יוני רכטר, המוסך הפגיש אותו עם עומר קליין, ממוזיקאי הג'ז הישראלים המצליחים בעולם, לשיחה על מילים, צלילים, שירה וקסמו של הלא-מודע.

עומר: האלבומים שלך הם כמו קפסולות זמן, אלבום האולפן האחרון שלך יצא לפני 14 שנה(!). אני מתאר לי שבזמן שעובר אתה חווה שינויים ורואה שינויים סביבך. זה נכנס לאלבום?

יוני: כן. אני יותר קשוב היום לסביבה משהייתי. זה אלבום שרוצה להיות יותר קומוניקטיבי. לגעת, להגיד ״תתעוררו״. עשיתי גם את הפרויקט הפוליטי עם דויד גרוסמן לאחרונה. כל זה מתקשר לתחושה שאני מסתכל בדאגה מסביב, ומנסה… לא שזה משפיע הרבה, אבל… מה שאני יכול לעשות – לעשות.

אלה הכלים שלנו.

בדיוק. בכלים המוגבלים.

שמתי לב שהאלבום מתחיל במלה ״צליל״, ומסתיים במלה ״לב״.

מה אתה אומר? שמע, זה… רגע, בשיר האחרון… נכון!

האלבום מתחיל בשאלה ״צליל, מתי הוא מתחיל?״. וכבר שם, התשובה היא לב.

״כשבלב רועד מיתר״.

ובשיר האחרון: ״סביבנו כל כך הרבה רעש / באוזן, בעין, נוקב / רעש, יש כל כך הרבה רעש / הראש מסתובב והלב״. נראה שהצליל והלב הם המהות של מה שאתה עושה.

זה נכון.

אני חושב ש״צליל מתי הוא מתחיל״ הוא אחד הטקסטים הכי יפים של עלי מוהר.

אני מסכים. זה שיר ישן שהיה הרבה שנים במגירה. אגב השיר האחרון, ״סביבנו״, הוא אולי האחרון שעלִי כתב. אחרי שהוא נפטר הלחנתי אותו, כמין שיר אבל עליו. כמו שיר שוברטי שגם זמר בריטון יכול לשיר.

הוא נשמע כמו הלחנים הניסיים שיוצאים בחמש דקות. ככה זה היה?

אני חושב שכן. אולי בגלל זה לא הייתי בטוח לגביו. אתה יודע, בזמנו לא אהבתי את שירי 'הכבש השישה-עשר', כי אמרתי ״הם באו לי בקלות מדי״. חשבתי שזה לא חוכמה לעשות מה שקל לך. החוכמה היא לכתוב סימפוניה, לא שיר כמו ״גן סגור״.

קשה להעריך את מה שבא טבעי. ולפעמים הסביבה מנסה לומר לך שזה דווקא יפה ובעל ערך.

בדיוק! לזה שייכים השירים האלה, הפשוטים.

איך אתה רואה את השאלה בשיר, ״מה זה יש בי שחושש ושר?״

זה מזכיר את ״עד מחר״ של זך. ״בכל פעם שאני שר, משהו בי נשבר. זאת הדרך שלי לתת לך את עצמי עד מחר״. מחויבות עד מחר… זה משהו שאני יכול להתחבר אליו. החשיפה. אנשים מופנמים שצריכים להיחשף, ומה זה עושה להם. יש פלא שראיתי הרבה פעמים – אמנים שהם אנשים מופנמים, ופתאום על הבמה נדלק להם איזה אור פנימי. לזה אני חושב שזה מתייחס.

אתה תמיד מלחין טקסט שהוא עליך. הוא לא נכתב עליך אבל זה לא רלוונטי. רק אתה קורא אותו עכשיו.

נכון. הפרשנות המוזיקלית הזאת היא עליי, אין ספק.

אני אוהב את המשפט ״זמן, חולף ועובר / ומותיר אחריו דבר״. אתה חושב הרבה על איך להדגיש משפט שחשוב לך?

כל העבודה שלנו באלבום היתה על הטקסט. תקפתי את העיבודים מכיוון המלים. זה נתן לי מפתחות איך לעבוד, אילו כלים לבחור. ״זמן מותיר אחריו דבר״ זה משפט גדול, כשאתה חושב על זה.

כן. הקונוטציה העיקרית היא דווקא ״לא מותיר אחריו דבר״.

הכל שוקע עם הזמן.

והווריאציה של מוהר אומרת לנו שהזמן דווקא כן מותיר אחריו דבר. אולי את השיר עצמו?

זה כל הסיפור. עלִי עסק הרבה בנושא של מהות השיר. למשל ב״זה כל מה שיש״, בסוף מה שנשאר זה רק שיר. ״ובית קפה קטן / כסא, פסנתר, פסנתרן / לקוח מבקש / נגן שוב את השיר / כי זה כל מה שיש.״

עומר קליין

איך אתה ניגש להלחין טקסט?

באופן לא מודע. הרבה פעמים אני מלחין – בכוונה – בלי להבין את הטקסט. אני שם אותו על הפסנתר ומנסה לראות מה יוצא. זה בדרך כלל קורה אחרי שעה-שעתיים של נגינה, כשאני כבר מחומם נפשית ופסנתרנית.
אני הולך עם אינטואיציה. אם האינטואיציה לא עובדת, אפשר לנסות לכוון את עצמך דרך גירויים. להתעמק בטקסט, לחפש משהו לא צפוי. לפעמים לעבוד מהראש, לא מהרגש, ואז זה מדליק אותך. אבל הכי טוב זה כשפתאום משהו יוצא, בכלל בלי שידעת.

אז יהיה מדויק לומר שבשלב הראשוני אתה יותר מתחבר לאווירה של הטקסט מאשר למשמעות שלו?

כן, אני מנסה. בהתחלה אני באמת מנסה לא להבין אותו.

יש כאן שלושה לחנים לטקסטים של יענקלה רוטבליט. לדעתי ״דברים שכאלה״ ו״מדריך תיירים״ הם מהשירים הכי יפים שלך. זה שילוב חריף. אתה – עם כל האישיות שאתה מביא – עם אמן אחר בעל אישיות חזקה משלו. יש שם משהו נפיץ. איך השירים האלה נולדו?

עבדתי עם רוטבליט קצת בעבר, יש לנו דיבור נעים. הוא אדם מרתק. הבחירות שלו, בשפה ובמה שיש לו לומר, מיוחדות ומאוד מדברות אלי. אגב, שלושת השירים האלה כבר הולחנו על ידי אחרים. את ״דברים שכאלה״ מתי כספי הלחין לאלבום שהוא עובד עליו עכשיו. הוא קרא לשיר ״אז יש״.

אז אם אתה ומתי כספי הייתם גיבורי-על, זה היה הקרב בסוף הסרט שבו כל אחד מנסה סוף-סוף להרוג את השני.

(צוחק) זה לא היה מודע.

זה מה שאתם מספרים לתקשורת.

בדיוק.

״דברים שכאלה״ הוא שיר כמעט דתי, מפתיע לשמוע אותך שר טקסט כזה.

האדם שבורח, כמו שאול שבורח מהמלוכה, או כמו נביא – על זה השיר בעיני. האווירה מעורפלת, הזויה, אבל מאוד מובהקת. ו״מדריך תיירים״ הוא שיר מלא הומור. מספיקה השורה הראשונה: ״הייתי מדריך תיירים לירח במשרה חלקית״. ואז הוא חוזר לארץ ושוב מחפש משרה, אני נורא אוהב את זה.

הלחן עצמו עשיר ומורכב, וזה מתאים לטקסט שמבטא פליאה, התפעמות רוחנית. וגם אצל רוטבליט ישנה המשחקיות המוטיבית שהזכרת: ״פלא על פלא, פלא על פלא / פה להלל לבורא בעולם אהבה״.

זה נהדר. אגב זה גם מאוד מתאים לעלי מוהר. שניהם אהבו את נסים אלוני. אלה אנשים שהצליל חשוב להם.

ההפקה המוזיקלית של אלון לוטרינגר מגלה המון איפוק. זה מתחבר לנושא של האלבום? משהו כמו ״יש הרבה רעש מסביב, בואו נייצר אנחנו אמירה מזוקקת, בהירה?״

אני גדלתי בהרגשה שמוזיקה היא סוג של מרד חברתי. אנשים ניסו לעשות משהו עמוק. היום אני מרגיש שכולם רוצים רייטינג, זה המשחק.

זה קשור גם לעולם הרשתות החברתיות, לא? כל אחד מייצר המון תוכן על עצמו. כולם כל הזמן מציגים לקהל דמיוני.

הגדרה יפה. כן, ״סביבנו כל כך הרבה רעש״.

יש באלבום שני שירים אירוניים ברצף, ״אולי״ של דניאלה לונדון-דקל, ו״למה לא אמרת״ של עלי מוהר. הדובר בשניהם הוא גבר… לא הכי מודע לעצמו. חשוב לך לכלול הומור בעבודה שלך?

ודאי. החל מכוורת דרך שיתופי הפעולה עם עלִי, אריק איינשטיין, מיקי גורביץ׳. אני לא מחדש כשאני אומר שהומור זה דבר מאוד רציני. הומור נותן קלות, פרופורציה. זה כיף ומשחרר. ״למה לא אמרת״ הוא על גבר שפשוט לא מודע לעצמו ובטוח שהאשה מאוהבת בו, אבל זה בקטע מצחיק.

יש שם רגע של כשל מוסרי, כשאתה גם מציע לבחורה לרקוד למבדה וגם שר לה את ״העולם שמח״.

(צוחק) נכון…

קריסת מערכות. וב״אולי״, הגבר מצפה שיוכל להשליך את חייו על כתפי האשה. היא תבוא ותסדר הכל.

כן, וכמובן זה לא קורה. הגבר הזה לא יכול להציל את החיים שלו, הוא תקוע. בסוף בגלל התקיעות שלו הוא נשאר לבד, עם הגופייה והכרס והחתול. הכל בהומור שחור, אבל מאוד מרומז.

אתה מאוד משכנע בתפקיד הגבר עם הכרס והשער הנסוג, אפילו שאין לך.

(צוחק) תודה רבה!

אחרי שני השירים המצחיקים יש רצף משוררים קאנוניים: עמיחי, זך, ושיר של אמיר גלבוע, ״כדור מן הצער״ שהוא בעיניי יפהפה – אחד השירים הכי יפים שלך ואחד הטקסטים הכי יפים שהלחנת. זה שיר כאוב, אבל עם הרבה בהירות. המשאלה הזאת, שיראו מה הוא עשה ויגידו שזה מעשה ידיו של נער… זה כל כך יפה.

הִנֵּה אֶעֱשֶׂה כַּדּוּר מִן הַצַּעַר
כַּמָּה צְבָעִים יְשַׂחֲקוּ בּוֹ מוּל שֶׁמֶשׁ
כַּמָּה צְבָעִים בּוֹ יִבְכּוּ עִם עָנָן
בְּכוֹחַ אַחֲרוֹן אַטִילֶנוּ
מֵאֹפֶל שֶׁל יַעַר
מִבְּרֵכָה רוֹדֶמֶת
בְּכוֹחַ אַחֲרוֹן עוֹד אַטִילֶנוּ
עֵר וְחוֹלֵם
סוֹעֵר
וְשַׁאֲנָן
וְהַכַּדּוּר שָׁזוּר
כָּל צַעַר וְצַעַר
בְּכוֹחַ יִפְתַּח
שַׁעַר
אַחַר
שַׁעַר
וְכָל רוֹאָיו
זֶה אֶל זֶה
יֹאמְרוּ
וַדַּאי מַעֲשֵׂה יָדָיו
שֶׁל נַעַר.

כן. זה מהספר ״הכל הולך: שירים מתקופה מאוחרת״. זו היתה השנה האחרונה לחייו, והוא כנראה ידע את זה. זה אדם שיודע שלא נשאר לו הרבה, ומנסה לחזור ולהיות נער. הכל זה צער, אז הוא מנסה איכשהו לשחק עם זה ולעשות מזה כדור, או ״בריכה רודמת״, כל הביטויים שם כל כך יפים.
בשלושת השירים האלה, החיבור שלי מאוד עמוק. קבעתי עמדה לגבי הטקסט. קודם כל כקורא, ואז כמלחין. הכי אני מתחבר ל״אדם בחייו״ של עמיחי, כי הוא בעיני טקסט גאוני ובכלל ברמה אחרת. תמיד אני אומר שעמיחי הוא לא משורר, הוא שירה. הוא התגלמות של שירה. זה יוצא ממנו טבעי כזה. איך הוא מדבר כאן על המוות: ״מות תאנים ימות בסתיו / מצומק ומלא עצמו ומתוק״.

איך באמת אתה לוקח טקסט מורכב כזה ומצליח להכיל אותו בפורמט של שיר?

דווקא יצירות של 50 דקות, ועשיתי כאלה, לא מגיעות לקהל כמו שהשירים מגיעים. למשל ״כשאלוהים אמר בפעם הראשונה״, לחן נפלא של מתי כספי, וטקסט נפלא של זך – אם הוא היה עושה את זה ביצירה ארוכה, זה היה פחות נגיש. כנראה רציתי, דווקא דרך המדיום התקשורתי הזה של שיר, להגיד דברים עמוקים.
אגב, אף אחד כמעט לא מבין את זה, אתה אחד הראשונים שמתייחס לדברים האלה. אבל אתה יודע, לאף אחד אין זמן. בכל אופן, הרגשתי כאילו אני מבטא נתחי חיים שלי דרך המילים האלה.

מי הסופרים והסופרות שאתה אוהב? שהשפיעו עליך? נדמה לי שהזכרת פעם את בית בודנברוק.

נכון, תומאס מאן. בית בודנברוק זה ספר שנגע בי באופן עמוק. גם צ׳כוב, טולסטוי, פלובר. מאדאם בובארי, שקראתי בגיל מבוגר, והדהים אותי מבחינת הצורה.
קראתי שפלובר אמר שלא חשוב המה אלא האיך, ואני ממש מאמין בזה. לדוגמה, עשיתי פעם יצירה לתזמורת, והייתי תקוע. אז אמרתי, ״מה שיבוא כמוטיב ראשוני – אני אקח״. בא משהו (שר שלושה צלילים), והתחלתי לעבוד. ופתאום יצא מזה משהו שהוא אני. ואז הבנתי שלא משנה מה אקח, זה תמיד יהיה אני. מה שמשנה זה האיך. מה אני עושה עם זה, מתי אני שובר את זה, כל הדברים שהם האישיות שלי. המבנה, ההפתעות, הקונטרפונקט. המה, המוזיקה עצמה, תבוא בין כה. משהו יבוא. זה משהו שהרגשתי מפלובר.
אני קורא ספרים ישראלים, וספרים מודרניים שנכתבים עכשיו בעולם, למשל ״המאבק שלי״ של קנאוסגורד. אני אוהב את נטליה גינזבורג, קורמאק מקארת׳י, אליס מונרו. דליה רביקוביץ שהלחנתי רבים משיריה היא משוררת נפלאה בעיני. אני מאוד אוהב את פיליפ רות׳. לא זוכר באיזה ספר, במשך 30 עמודים אתה לא מבין כלום וחושב שדילגת על משהו ופתאום… מישהו שם הוא אפרו-אמריקאי, אם אתה זוכר, והוא כותב את זה רק מאוחר בספר.

"הכתם האנושי".

"הכתם האנושי". זה הכוח של צורה. למשל כשאתה כותב יצירה ארוכה, לא לתת לקהל מה שהם רוצים. בהופעה, בעיני הדבר הכי חשוב זה הסדר, יצירת המתח. על הדברים האלה אני לומד מדיסציפלינות אחרות. יש עוד דוגמאות, אבל אלה שני סופרים שלמדתי מהם המון.

מתי לעשות מה. בספרות יש צורות כל כך מעניינות, ואינסוף תשובות לשאלה הזו.

בדיוק. יואל הופמן, שכותב מכתמים קצרים, או זבאלד ששם צילומים ומתייחס אליהם, וכך הלאה.

מה שזה לא יהיה, תמשיך. אתה נשמע באלבום הזה במיטבך. טוב, אני אפסיק את ההקלטה ואז אפשר לדבר על NBA.

כן, ראית שגולדן סטייט —

***

צְלִיל –

מָתַי הוּא מַתְחִיל

כְּשֶׁבַּלֵּב רוֹעֵד

מֵיתָר,

שִׁיר –

אֶת מִי הוּא מַצִּיל

כְּשֶׁבַּחוּץ שׁוֹמֵם

וְקַר.

אוֹר – שָׁב וְהוֹלֵךְ מִמֶּנִּי

קֹר – בָּא וְחוֹזֵר

מַה זֶּה יֵשׁ בִּי שֶׁחוֹשֵׁשׁ וְשָׁר?

הֵד –

אֶת מִי הוּא מַחְזִיר

אֶת קוֹלֵךְ שֶׁנֶּאֱלָם,

מִי –

שׁוֹרֵק לוֹ בַּחוּץ

וּבַחֹשֶׁךְ

נֶעֱלָם.

אוֹר – שָׁב וְהוֹלֵךְ מִמֶּנִּי

קֹר – בָּא וְחוֹזֵר

מַה זֶּה יֵשׁ בִּי שֶׁחוֹשֵׁשׁ וְשָׁר?

צְלִיל מָתַי הוּא מַתְחִיל

וְהֵד אֶת מִי הוּא מַחְזִיר

צֵל עַל מִי הוּא נוֹפֵל

וְשִׁיר אֶת מִי הוּא מַצִּיל,

זְמַן –

חוֹלֵף וְעוֹבֵר

וּמוֹתִיר אַחֲרָיו

דָּבָר,

שִׁיר –

חוֹזֵר וּמַזְכִּיר

אֵיךְ הַזְּמַן שֶׁלִּי עָבַר.

כתבות נוספות:

עלי מוהר – פזמונאי ומבקר מסעדות בפריז

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

התפילה של דויד גרוסמן: "עוד אוּכל להיות אדם חופשי, ועַם חופשי, בארצי, בְּבֵיתי, בתוך נפשי"

שירים נוספים של יענקל'ה רוטבליט בבית לזמר