אל תוך הרוע: כך "גויס" התלמוד לתעמולה הנאצית

מעל כל ספר אחר, שימש התלמוד עבור הנאצים בתור ההוכחה הניצחת לנחיתות היהודית ולסכנה הגזעית שהעם היהודי מייצג.

שריפת ספרים בברלין של שנת 1933. מקור: בונדסארכיב, גרמניה

גלו עוד על התלמוד: כתבי יד נדירים, סיפורים מיוחדים על התלמוד, כרזות ועוד

 

בכתבה הקודמת התייחסנו להתקפות נוצריות שנעשו על התלמוד מסיבות דתיות. כפי שראינו, התלמוד זוהה עם ההכחשות והשקרים שמפיצים (כביכול) היהודים כנגד ישו, והנצרות בכלל.

גם הנאצים לא טמנו ידם בצלחת בכל הקשור להתקפת התלמוד. הם עשו זאת מסיבות גזעניות. עלייתה לשלטון של המפלגה הנאצית בשנת 1933 תאמה את האווירה האנטישמית שגברה בגרמניה, בין היתר בעקבות התבוסה במלחמת העולם הראשונה. הפרסומים האנטישמיים לא איחרו לבוא.

 אחד הפרסומים הקשים בתקופה זו כנגד התלמוד הוא ספרון קריקטורות שיצא לאור על יד העיתון האנטישמי Der Hammer בשם "המראה היהודית". הצייר קארל רלניק צייר 35 איורים בעלי אופי אנטישמי מובהק וקישר את כולם לדברי התלמוד. לכל תמונה הוצמד ציטוט מהתלמוד, אך מה  שהעורך "שכח" לציין הוא את המקור המדויק ממנו נלקח כל ציטוט. כך שלא ניתן לאמת את נאמנות הציטוט. מדי פעם נוספו משפטי הסבר לתמונה מתוך דבריהם של אוגוסט רולינג (ראו את הכתבה הקודמת) ואחרים.

 

 

Der Judenspiegel, Leipzig 1926

 

אחת הדמויות הבולטות בגרמניה הנאצית היה יוליוס שטרייכר, עורך העיתון האנטישמי Der Stürmer. בעיתון זה פרסמו משכילים נאצים רבים התקפות ארסיות ומפורטות על היהדות והספרות שלה, בעיקר התלמוד. בזמן שעמד לדין במשפטי נירנברג, הודה שטרייכר בראיון שהוא קרא את התלמוד לעומק ומחשיב את עצמו למומחה מוביל בכתבים היהודיים, בעיקר התלמוד.

אולם, הנאצי הבכיר ביותר שכתב אודות התלמוד היה ללא ספק אלפרד רוזנברג, האידיאולוג הראשי של התנועה הנאצי ולימים גם האחראי על השטחים הכבושים במזרח אירופה. רוזנברג טען בהצטדקות ש "כאשר אנו תוקפים את היהודים, איננו עושים זאת מתוך זלזול בחופש המחשבה, כפי שהם טוענים, אלא כדי לתקוף הסתכלות משפטית המנוגדת  לגמרי לכלל המדינות".

לדבריו ככל שחשיבה מוסרית מוטמעת בתוך אומה, יש פחות צורך בהוראות ובציווי התנהגות. העובדה שליהודים יש כל כך הרבה מצוות ושההלכה נכנסת לפרטי הפרטים של חיי היהודי, מוכיחה את חוסר הבנתם המוסרית. לכן, היהודים דבקים ומדגישים רק שליטה של הוראות טכניות.

בחוברת שפרסם, Unmoral im Talmud "חוסר מוסריות בתלמוד", ב-1920 ושוב בשנות ה-30, מביא רוזנברג מבחר מאמרים מהתלמוד והשולחן ערוך המראים לכאורה את נחיתותם המוסרית של העם היהודי. הוא פותח בהקדמה המתארת את חשיבות התלמוד ליהודים ואומר שכשני שליש מהעם היהודי דבקים בכתבים אפילו לאחר 2000 שנה. רוזנברג טוען שגם דעתם של יהודים שלכאורה אין להם שום עניין בתלמוד או בדת היהודית מושפעים מהכתוב בתלמוד כיוון שהכתוב בה מושרש בעם היהודי. ליהודים מוסר כפול, ומתנהגים בינם לבין עצמם באמות מוסריות שונות מאלו שמפנים כלפי הלא יהודי. ספרו של רוזנברג מחולק לששה פרקים: דיאלקטיקה יהודית, אהבה ונישואין, חוק ומשפט, על העבודה, ישו והלא יהודים והשולחן ערוך. כל פרק פותח בהקדמת הסבר קצרה ובעקבותיה רשימה של ציטוטים רלוונטיים.

 

Unmoral im Talmud, München 1933

 

אחד מאנשיו הבכירים של רוזנברג היה ד"ר יוהאן פול, מי שהיה אחראי על שוד חלק גדול מהספריות היהודיות במזרח אירופה. פול למד תאולוגיה קתולית וכתב שתי עבודות דוקטורט, אחת על הנביא יחזקאל והשנייה על המשפחה היהודית בתקופת הנביאים. הוא ביקר בארץ ישראל ולמד מקרא ועברית באוניברסיטה העברית. הוא אף פרסם מאמרים בנושא ארכאולוגיה של ארץ ישראל.  בהמשך נעשה ספרן בתחום היהדות והגיע עד לתפקיד החשוב של ניהול אוסף היהדות בספריית מכון הרייך להיסטוריה של גרמניה החדשה. הוא פרסם מאמרים בנושא יהדות, ציונות ותלמוד  ואפילו מאמר בנושא הספריות של ארץ ישראל בכתב העת לגרמני לספרנות Zentralblatt fur Bibliothekswesen. מעניין שבמאמר זה הוא מתייחס לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (לימים הספרייה הלאומית) ואוספיה. הוא מזכיר את מיסדה ד"ר יוסף חזונוביץ', מנהל הספרייה ד"ר הוגו ברגמן ושמות חשובים אחרים כמו גרשום שלום ואברהם שבדרון.

פול גם כתב שני ספרים בנושא התלמוד היהודי. ספרון בשם Die Religion Des Talmud וספר ארוך יותר בשם Talmud Geist. בספר זה מסביר פול את מבנה התלמוד ואת המחויבות של כל יהודי למה שנכתב בו, כולל יהודים שאינם מגדירים את עצמם כדתיים. הספר משופע בציטוטים המדגישים את שנאת היהודים לגויים ועל האמונה שהיהודים הם עם סגולה. מעניין שתמונת הכריכה של הספר לקוחה מתוך מהדורה מצונזרת של הלכות עבודה זרה לרמב"ם.

 

Talmudgeist, Berlin 1941

 

גישה שונה כלפי התלמוד הכתיב קארל גאורג קון שהיה אחד ממומחי היהדות הגדולים בגרמניה הנאצית. הוא למד תאולוגיה פרוטסטנטית, שפות שמיות ולימודי ברית החדשה ב-Jewish Theological Seminar  ובאוניברסיטת טובינגן. שם, כשהתמנה שנים מאוחר יותר למרצה, לימד קורסים על התלמוד, ציונות, השאלה היהודית ויחס היהדות לנצרות בתלמוד ובשולחן ערוך. בשונה מתוקפי התלמוד שלפניו, הוא נמנע מדברי השנאה התוקפניים ואפילו כתב עליהם בביקורתיות. הוא התרכז יותר בנושא התלמוד כמחקר מדעי. הוא לא השתמש בכתבי אייזנמנגר, רולינג ודומיהם אלא הסתמך על מקורות אקדמיים וניטרליים יותר.

התקפותיו של קון על התלמוד היו הרבה יותר מורכבות ומלומדות משל קודמיו. במקום לתקוף את תוכנם של הספרים, תקף קון את כל מבנה התלמוד. הוא רואה את התלמוד כטקסט משפטי ריקני מבחינה רוחנית המגלם את רוח היהדות כולה. את התורה הוא ראה כעיבוד של אוסף נרטיבים שונים. הוא  תיארך את היהדות עצמה לתקופתו של עזרא הסופר שלדבריו היה זה שחיבר אל הדת היהודית את התורה כיצירה אלוקית. את התקפותיו המעמיקות הוא הפנה כלפיי היהדות הרבנית וצורת חשיבתה. את הגיגיו בנושא זה, פרסם בשלושה מאמרים ארוכים בכתב העת של המכון להיסטוריה של גרמניה החדשה, Forschungen zur Judenfrage,  ואחר כך בחוברת שהוציא ב-1939.

 

הציטוט שלא היה

ניתן לראות בפרסומים השונים את אותם הציטוטים חוזרים על עצמם שוב ושוב. אחד הציטוטים ה"מפלילים" ביותר שמופיע ב 120 שנים האחרונות במאמרים וספרים, הוא ממקור שכלל לא קיים.

המקור הפופולרי הזה הוא "Libbre David 37". שם לפי הציטוט המקובל, מופיע ש"אם יהודי מתבקש להסביר חלק מהספרות הרבנית, עליו לתת רק הסבר שקרי. מי שעובר על צו זה יומת. מסירת מידע אודות יחסינו לדת הגוים, דומה להריגתם של כל היהודים, מפני שלו ידעו הגויים מה אנחנו מלמדים עליהם, היו הורגים אותנו".

לא קיים מסכת בתלמוד או בכל ספר אחר בארון הספרים היהודי מקור בשם Libbre David.

ייתכן שמדובר בספר תהילים (liber זה ספר בלטינית – הספר של דוד). פרק ל"ז בתהילים מספר על מפלתם של שונאי ישראל, אךאין שום התייחסות לשמירת סודות היהדות והסכנות שבגילוים.        יש שטענו שמדובר בטעות כתיב והכוונה לספר "דברי דוד". כך באמת מופיע בפתח ספרו של אלפרד רוזנברג שמביא את הציטוט. יש מספר ספרים בשם "דברי דוד". הראשון שיצא לאור (לובלין תל"א) היה ספרו של רבי דוד לידא. מעניין שאחד ממכריו של רבי דוד לידא היה לא פחות מאייזנמנגר (הוגה נוצרי בו דנו בכתבה קודמת) שבזמנו טען שהוא מתעניין ביהדות למטרת גיור. עברתי על הספר ולא מצאתי שם שום קשר לציטוט המדובר. התיאולוג והמזרחן הרמן סטראק כתב שעבר על שלושה ספרים שונים בשם "דברי דוד" ולא מצא שום התייחסות לדברי השנאה. תיאודור פריטש בספרו Bewis Material ויוסף בלוך בספרו Israel und die Völker מייחסים את  "Libbre David" לשני מקורות מעורפלים.

אם תחפשו את המילים  Libbre David 37 במנוע חיפוש תקבלו אלפי תוצאות מתוך פורומים שונים, אתרים ניאו-נאציים ואתרי דת קיצוניים. כולם מספקים את אותו הציטוט אך איש מהם לא מסביר מהו הספר Libbre David.

פרסומים אנטישמיים לא חייבים להיות מדויקים.

ספרים ומאמרים רבים נכתבו במשך מאות השנים האחרונות כנגד התלמוד היהודי. בכתבה זו (ובכתבה קודמת) דנו רק בחלק מהמשפיעים  שבהם. ספרים אלו שהזכרנו נמצאים כולם בין מדפי הספרייה הלאומית, לא הרחק מאלפי המהדורות השונות של התלמוד.

 

כתבות נוספות:

עדויות מצמררות: כך עיוותו הנוצרים את התלמוד כדי לפגוע ביהודים

היהודי שנלחם בצנזור האינקוויזיציה

אלבום תמונות נדיר: כשהאמת ניצחה את עלילת הדם

הכאות, לחשים ודם מיובש של נוצרים: יהודי מומר "חושף" את "מנהגי היהודים"

 

קבלה בחתימת הרמב"ם לטובת פדיון שבויים

הידעתם שראשית פעילותו הציבורית של הרמב"ם במצרים, עסקה בפדיון שבויים בהיקף רחב מידי הצלבנים?

בגניזה השתמר מכתב (שמאז נעלם) שבו פונה הרמב"ם לקהילות השונות

"פי אמר אלשבויים (בעניין השבויים) יתיר אלהינו מאסרם", ומבקש מהם לתרום כפי יכולתם. הרמב"ם מתאר כיצד הוא ועמיתיו "גמיע אלדיאנין (כל הדיינים) ואלזקנים ותלמידי חכמ(ים) גמיענא נמשי באלליל ובאלנהאר (כולנו הולכים לילה ויום) ונחרץ אלנאס (וממריצים את האנשים) באלכנאיס (בבתי כנסיות) ואלאסואק (ובשווקים) וענד אבואב אלדור (ואצל שערי הבתים)" כדי לגייס את הסכומים הגבוהים הנדרשים לפדיון השבויים. במכתב נזכר שאת הכסף יש לרכז אצל שליחו של הרמב"ם, רבנא אהרן הלוי.

 

קבלה על מכירת השפחה

 

בגניזה השתמרו עוד כמה מסמכים העוסקים בפדיון השבויים המדובר. יש לזכור שהרמב"ם עוד לא היה אז "הרמב"ם" בה"א הידיעה, אלא פשוט משה בן מימון, מלומד צעיר בן 30 וקצת, מהגר טרי שנמלט מאימת המווחידון במרוקו. ייתכן כי פעילותו הנמרצת והיעילה לטובת פדיון השבויים הייתה בין הסיבות לעלייתו המהירה לכס ההנהגה של כלל יהודי מצרים.

אחד המסמכים שהשתמרו בגניזה הוא מעין הוראת תשלום, ובצידה השני קבלה בחתימת הרמב"ם, על סכום שנתרם לטובת אותו פדיון שבויים, בעיר אל-מחלה שבדלתא של הנילוס. את הסכום תרם הִבָּה (בערבית מתנה, מקביל לשם העברי נתן או נתנאל), שמכר לשם כך את שפחתו נסרין. הקבלה מתעדת את מכירת "אלגאריה … ואסמהא נסרין (השפחה … אשר שמה נסרין)". בהוראת התשלום מעיד מוכר השפחה "געלת רבינו משה (הרשיתי את רבנו משה)" לקבל את הסכום, "והדה אלתסעה דנא' (ותשעה דינרים אלה) אדא קבצ'הא רבנו (כאשר יקבלם רבנו) יצרפהא פי פדיון שבויים (יוציא אותם לפדיון שבויים)". על הוראת התשלום חתום אותו 'אהרן הלוי' שהיה שליחו של הרמב"ם, והתאריך של אישור ההוראה – "אלעשר אלאוסט (עשרת הימים האמצעיים) מן חדש אלול" בשנת 1170.

 

"געלת רבינו משה"

 

בצד השני של הדף נמצאת ה'קבלה', בכתב-ידו של הרמב"ם עצמו (המוכר לנו ממסמכים אחרים): "קבצ'ת אנא משה בר מימון זצל (קיבלתי אני, משה בר מימון זצל), מן הבה בר אלעזר נ(וחו) ע(דן) אלמדכור בטן הדא אלשטר (הנזכר בפנים של שטר זה) תסעה דנאניר… וכתבת לה כטי בדלך (וכתבתי לו בידי על זאת) פי אלעשר אלאכי[ר] (בעשרת הימים האחרונים)" כנראה של חודש אלול, כלומר כמה ימים לאחר הוראת התשלום.

(הוראת התשלום והקבלה נמצאים בספרית אוניברסיטת קיימברידג', TSNS309.12, ופורסמו, עם מסמכים נוספים בנושא, ע"י ש"ד גויטיין, במאמר שנמצא בספרו 'היישוב בארץ ישראל בראשית האסלאם ובתקופת הצלבנים' עמ' 312 ואילך)

כתבה זו הופיעה לראשונה בעמוד הפייסבוק של משה יגור, "גניזת קהיר – היסטוריה של היום-יום".

 

 

כתבות נוספות:

עדויות מצמררות: כך עיוותו הנוצרים את התלמוד כדי לפגוע ביהודיםהסר תמונה ראשית

הכירו את אמיליה מורפורגו: מוסמכת לשחוט כדת וכדין

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי

 

אל-אקצא בלהבות: ההצתה שכמעט והדליקה את המזרח התיכון

שנת 1969: הסרטונים, התמונות והדיווחים מההצתה שכמעט והדליקה את המזרח התיכון

מנזקי השריפה במסגד אלאקצא, 21.8.1969. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

21 באוגוסט, 1969. בוקר יום חמישי. כשלפתע עשן מיתמר מהר-הבית, מסגד אל-אקצא עולה בלהבות. שנתיים אחרי שהעיר העתיקה עברה לידיי ישראל, התרחש אירוע בעל פוטנציאל למלחמת עולם.

תחילה עלה החשד (או שמא התקווה?) כי הדלקה נגרמה בעקבות כשל טכני ולא כתוצאה של הצתה מכוונת.

 

עיתון "דבר", 22.8.1969. לכתבה המלאה

 

העולם הערבי סער. הנה "היהודים" העלו באש את אחד המקומות הקדושים ביותר באיסלאם, ובאזור פרצו מהומות.

מהומות בירושלים 21.8.1969. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

רק בשעות אחר הצהריים הצליחו הכבאים לכבות את השריפה. אז גם התבררה התמונה המלאה. מדובר היה בהצתה.

עיתון "דבר", 22.8.1969. לכתבה המלאה
המאמצים לכבות את השריפה, 21.8.1969. צילום: יוסי רות, אוסף דן הדני

קברניטי ממשלת ישראל ניסו להרגיע. גם הם הבינו שהמזרח התיכון כולו בסכנת התלקחות.

 

 

ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון מגיעים לאמוד את הנזקים מקרוב. צילום: לע"מ

במהרה התבררה גם התמונה המלאה. מי שאחראי להצתה היה נוצרי אוסטרלי בשם מייקל רוהן.

המצית, מייקל רוהאן מובא למשפט. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

אותו צעיר מעורער בנפשו, התגאה במעשיו וטען כי קיבל צו אלוהי להצית את מסגד אל-אקצא מתוך מטרה להחיש את הגאולה, ולקדם את בואו של ישו.

עיתון "דבר", 24.8.1969. לכתבה המלאה
עיתון "דבר", 2.11.1969. לכתבה המלאה

במהלך חקירתו התברר, כי גם עשרה ימים קודם לכן ניסה להצית את המסגד וכשל. כמו כן, התברר כי הוא נכנס למסגד באישור הוואקף, הניח צעיף טבול בחומר דליף, ובסמוך טמן מיכלי בנזין, הצית את הצעיף ועזב את המקום.

מנזקי השריפה 21.8.1969. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

במשפטו נקבע כי רוהן  לוקה ב"סכיזופרניה עם תעתועי שווא פאראנוידים ותעתועי גדלות". הוא נשלח לאשפוז פסיכיאטרי.

 

מייקל רוהאן בתא זכוכית במהלך משפטו, 6.10.1969. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

בשנת 1974 הוא הוחזר לאוסטרליה, ובשנת 1995 הוא מת ככל הנראה בזמן שהיה תחת אשפוז פסיכיאטרי.

עד היום יש הטוענים במדינות ערב כי רוהן פעל "בשירות הציונים", ומפיצים שקרים כי "היהודים" הם שעומדים מאחורי ההצתה.

הכירו את אמיליה מורפורגו: מוסמכת לשחוט כדת וכדין

בעיר פדובה הוסמכה אמיליה מורפורגו לשחוט עופות על ידי רב העיר שהקפיד על קלה כחמורה. למרות שפוסקי הלכה רבים התירו לנשים לשחוט, בפועל קיימות עדויות על שוחטות בודדות בלבד לאורך ההיסטוריה היהודית.

מאת הדסה אסולין

הציבור הציוני דתי עובר בשנים האחרונות טלטלות גדולות בשל דרישתן של נשים לשוויון בתחומים שונים של החיים היהודיים. מחד גיסא, נשים דורשות ומקבלות הכרה בזכותן ללמוד תורה, הן מוכרות כפוסקות בתחומים מסוימים של דיני אישות, ויש הצופים כי לא ירחק היום ונשים יכהנו גם ברבנות הקהילה. מאידך גיסא, אנו עדים להקצנה מסוימת בחלק מחוגי הציונות הדתית: כבר שנים רבות אין ריקודים מעורבים בשמחות, בשנים האחרונות נוהגים רבים להציב מחיצה בין מעגלי הגברים והנשים, ואצל משפחות רבות אף מפרידים בין השולחנות של הנשים לשולחנות של הגברים; חיילים דתיים מסרבים לקבל הדרכה מנשים או להשתתף באירועים שבהם שרות חיילות. לאור זאת מעניינת במיוחד התעודה שלפנינו, מח' באייר ה'תרצ"ג (1933), שבה הסמיך הרב גוסטבו קסטלבולונייזי, הרב הראשי של קהילת פדובה שבאיטליה, את אמיליה מורפורגו לשחוט עופות.

אמיליה מורפורגו הייתה שומרת מצוות, וגם הרב קסטלבולונייזי, כמו רובם המוחלט של רבני איטליה, הקפיד על קלה כחמורה ואף סולק על ידי השלטונות מכהונתו כרב בטריפולי בגלל מלחמתו נגד פתיחת חנויות של יהודים בשבת. הרב כתב שהגברת מורפורגו עברה הכנה מספקת בבדיקת הסכין ובשחיטה כשרה של עופות, הן מצד ההלכות והן מהבחינה המעשית. הוא הצהיר שהיא מוסמכת לשחיטת עופות בשל בקיאותה בדינים, בשל היותה יראת שמים ובשל הבטחתה לחזור על דיני השחיטה כל חודשיים.

 

מסורת של שוחטות

ההלכה היהודית אינה אוסרת שחיטה על ידי נשים. המשנה במסכת חולין קובעת: “הכל שוחטין ושחיטתן כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן, שמא יקלקלו בשחיטתן" (חולין א', א'). גם בשולחן ערוך (יורה דעה א', א') פסק רבי יוסף קארו שבשר שנשחט בידי אישה מותר באכילה. הרמ"א (רבי משה איסרליש), המקור הסמכותי לפסיקה האשכנזית, ציין אמנם שלא נהוג שאישה תשחט, אך גם הוא לא אסר זאת. הרב יוסף תאומים — רב בפרנקפורט שעל נהר אודר במאה ה-18, מחברו של החיבור ההלכתי ‘פרי מגדים' — התיר לנשים לשחוט רק אם הסכינים שלהן נבדקו היטב ובתנאי שהן לא נטו להתעלף למראה דם. אלדד הדני, התייר המפורסם בן המאה התשיעית, אסר בספרו על הלכות שחיטה שחיטת נשים, ודבריו עוררו הד בספרות הפסיקה בימי הביניים — אולי עדות לכך שנשים אכן שחטו באותם ימים. מכל מקום, קיימות עדויות היסטוריות על נשים שוחטות, ובין השאר כתבו על כך ראובן בונפיל בספרו ‘במראה כסופה: חיי היהודים באיטליה בימי הרינסאנס', בצלאל רות בספרו 'היהודים בתרבות הריניסאנס באיטליה', ושלמה סימונסון בספרו ‘תולדות היהודים בדוכסות מנטובה'.

 

עיר של חידושים

היהודים הראשונים הגיעו לפדובה בימי הביניים, אך הגטו היהודי הוקם בה רק ב-1601. הקהילה נודעה בשל המספר הגדול יחסית של רופאים יהודים שיצאו ממנה, ובשל היותה מרכז חשוב של לימוד תורה ושל הפצתה, בזכות בתי הדפוס שבעיר — מהראשונים בעולם המערבי. בין תלמידי החכמים הנודעים שישבו בה מוכר במיוחד הרב מאיר בן יצחק קצנלנבוגן, המהר"ם מפדובה (1565-1473), בן דורו של הרמ"א, ששימש ראש ישיבה ורבה של קהילת האשכנזים בעיר.

במאה ה-19 הוקם בפדובה סמינר לרבנים — המוסד הראשון באירופה ששילב לימודים כלליים עם לימודי קודש. הסמינר הוקם על ידי הרב יצחק שמואל רג'יו (יש"ר) ובין מנהליו היה גם הרב והפרשן שמואל דוד לוצאטו (שד"ל). לסמינר נודעה השפעה רבה על חיי הרוח של יהודי איטליה. ב– 1870 הועבר הסמינר לרומא, שם הוא פועל עד היום.

משפחת מורפורגו מפדובה הייתה משפחה יראת שמים, שומרת מצוות וציונית. אמיליה הייתה אשתו של רנצו חיים, בן למשפחת מורפורגו הידועה שהגיעה לאיטליה ממרבורג שבאוסטריה, ושבניה ישבו בקהילות שונות באיטליה, כולל בפדובה שבצפונה. תרצה, אמו של רנצו חיים, הייתה ידועה בצדיקותה ותמכה ברבנים ובמוסדות בארץ ישראל. מתחת לבית המשפחה בפדובה היה מקווה טהרה. בארכיון המשפחה נמצא תיק המכיל תעודות הסמכה לשחיטה שניתנו למרדכי בן מאיר — אחד מאבותיו של רנצו חיים, לאביו, לו עצמו, וכאמור גם לאשתו אמיליה. נראה שהייתה מסורת משפחתית שעודדה ללמוד שחיטה, אולי מתוך השקפה דתית ואולי כדי להבטיח אספקה של בשר כשר גם בהיעדר שוחט מקצועי.

שלושת ילדיה של משפחת מורפורגו עלו ארצה. ראשון עלה הבן הצעיר, אדגרדו אוריאל. הוא נולד ב-1923, עלה במסגרת עליית הנוער ב-1940 ולמד במקווה ישראל. בזמן מלחמת העולם השנייה שירת אדגרדו אוריאל בבריגדה באיטליה ואִפשר לניצול שואה לעלות לארץ בעזרת תעודותיו. ב– 1947 חזר ארצה והחל ללמוד בטכניון. הוא התגייס להגנה בינואר 1948 ובאפריל 1948 נהרג באחד הקרבות לשחרור חיפה. הבן הבכור, מרקו מרדכי, נולד ב-1920, עזב את האוניברסיטה כדי להצטרף להכשרה באיטליה, עלה לישראל ב-1945 והצטרף לקיבוץ שדה אליהו. הוא נפל באוגוסט 1948 באזור שדה אליהו והשאיר במשק אישה ושתי בנות. הבת האמצעית תרצה הגיעה אף היא לקיבוץ שדה אליהו והקימה שם משפחה. אמיליה ורנצו חיים מורפורגו עלו ארצה אחרי נפילת הבנים והתיישבו בשדה אליהו, שם סיימו את חייהם בקרבת בתם, כלתם ונכדיהם. אמיליה נפטרה בתשרי תשכ"ד (1963), וחודשים אחדים אחר כך נפטר גם בעלה.

 

תעודת ההסמכה של אמיליה מורפורגו

 

התעודה המתירה לאמיליה מורפורגו לעסוק בשחיטה מעידה על רבגוניותם של החיים היהודיים לאורך הדורות, ומוכיחה שמנהגים ומסורות שנראה כאילו התקיימו דורות רבים — כמו הנוהג שנשים אינן שוחטות — לא תמיד משקפים את המציאות ההיסטורית לאשורה.

 

הכתבה התפרסמה במקור בגיליון מס' 22 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".