כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

אל תוך הרוע: כך "גויס" התלמוד לתעמולה הנאצית

מעל כל ספר אחר, שימש התלמוד עבור הנאצים בתור ההוכחה הניצחת לנחיתות היהודית ולסכנה הגזעית שהעם היהודי מייצג.

דניאל ליפסון | 10.09.17 | 6 דק' |
Share
שריפת ספרים בברלין של שנת 1933. מקור: בונדסארכיב, גרמניה

בכתבה הקודמת התייחסנו להתקפות נוצריות שנעשו על התלמוד מסיבות דתיות. כפי שראינו, התלמוד זוהה עם ההכחשות והשקרים שמפיצים (כביכול) היהודים כנגד ישו, והנצרות בכלל.

גם הנאצים לא טמנו ידם בצלחת בכל הקשור להתקפת התלמוד. הם עשו זאת מסיבות גזעניות. עלייתה לשלטון של המפלגה הנאצית בשנת 1933 תאמה את האווירה האנטישמית שגברה בגרמניה, בין היתר בעקבות התבוסה במלחמת העולם הראשונה. הפרסומים האנטישמיים לא איחרו לבוא.

 אחד הפרסומים הקשים בתקופה זו כנגד התלמוד הוא ספרון קריקטורות שיצא לאור על יד העיתון האנטישמי Der Hammer בשם "המראה היהודית". הצייר קארל רלניק צייר 35 איורים בעלי אופי אנטישמי מובהק וקישר את כולם לדברי התלמוד. לכל תמונה הוצמד ציטוט מהתלמוד, אך מה  שהעורך "שכח" לציין הוא את המקור המדויק ממנו נלקח כל ציטוט. כך שלא ניתן לאמת את נאמנות הציטוט. מדי פעם נוספו משפטי הסבר לתמונה מתוך דבריהם של אוגוסט רולינג (ראו את הכתבה הקודמת) ואחרים.

 

 

Der Judenspiegel, Leipzig 1926

 

אחת הדמויות הבולטות בגרמניה הנאצית היה יוליוס שטרייכר, עורך העיתון האנטישמי Der Stürmer. בעיתון זה פרסמו משכילים נאצים רבים התקפות ארסיות ומפורטות על היהדות והספרות שלה, בעיקר התלמוד. בזמן שעמד לדין במשפטי נירנברג, הודה שטרייכר בראיון שהוא קרא את התלמוד לעומק ומחשיב את עצמו למומחה מוביל בכתבים היהודיים, בעיקר התלמוד.

אולם, הנאצי הבכיר ביותר שכתב אודות התלמוד היה ללא ספק אלפרד רוזנברג, האידיאולוג הראשי של התנועה הנאצי ולימים גם האחראי על השטחים הכבושים במזרח אירופה. רוזנברג טען בהצטדקות ש "כאשר אנו תוקפים את היהודים, איננו עושים זאת מתוך זלזול בחופש המחשבה, כפי שהם טוענים, אלא כדי לתקוף הסתכלות משפטית המנוגדת  לגמרי לכלל המדינות".

לדבריו ככל שחשיבה מוסרית מוטמעת בתוך אומה, יש פחות צורך בהוראות ובציווי התנהגות. העובדה שליהודים יש כל כך הרבה מצוות ושההלכה נכנסת לפרטי הפרטים של חיי היהודי, מוכיחה את חוסר הבנתם המוסרית. לכן, היהודים דבקים ומדגישים רק שליטה של הוראות טכניות.

בחוברת שפרסם, Unmoral im Talmud "חוסר מוסריות בתלמוד", ב-1920 ושוב בשנות ה-30, מביא רוזנברג מבחר מאמרים מהתלמוד והשולחן ערוך המראים לכאורה את נחיתותם המוסרית של העם היהודי. הוא פותח בהקדמה המתארת את חשיבות התלמוד ליהודים ואומר שכשני שליש מהעם היהודי דבקים בכתבים אפילו לאחר 2000 שנה. רוזנברג טוען שגם דעתם של יהודים שלכאורה אין להם שום עניין בתלמוד או בדת היהודית מושפעים מהכתוב בתלמוד כיוון שהכתוב בה מושרש בעם היהודי. ליהודים מוסר כפול, ומתנהגים בינם לבין עצמם באמות מוסריות שונות מאלו שמפנים כלפי הלא יהודי. ספרו של רוזנברג מחולק לששה פרקים: דיאלקטיקה יהודית, אהבה ונישואין, חוק ומשפט, על העבודה, ישו והלא יהודים והשולחן ערוך. כל פרק פותח בהקדמת הסבר קצרה ובעקבותיה רשימה של ציטוטים רלוונטיים.

 

Unmoral im Talmud, München 1933

 

אחד מאנשיו הבכירים של רוזנברג היה ד"ר יוהאן פול, מי שהיה אחראי על שוד חלק גדול מהספריות היהודיות במזרח אירופה. פול למד תאולוגיה קתולית וכתב שתי עבודות דוקטורט, אחת על הנביא יחזקאל והשנייה על המשפחה היהודית בתקופת הנביאים. הוא ביקר בארץ ישראל ולמד מקרא ועברית באוניברסיטה העברית. הוא אף פרסם מאמרים בנושא ארכאולוגיה של ארץ ישראל.  בהמשך נעשה ספרן בתחום היהדות והגיע עד לתפקיד החשוב של ניהול אוסף היהדות בספריית מכון הרייך להיסטוריה של גרמניה החדשה. הוא פרסם מאמרים בנושא יהדות, ציונות ותלמוד  ואפילו מאמר בנושא הספריות של ארץ ישראל בכתב העת לגרמני לספרנות Zentralblatt fur Bibliothekswesen. מעניין שבמאמר זה הוא מתייחס לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (לימים הספרייה הלאומית) ואוספיה. הוא מזכיר את מיסדה ד"ר יוסף חזונוביץ', מנהל הספרייה ד"ר הוגו ברגמן ושמות חשובים אחרים כמו גרשום שלום ואברהם שבדרון.

פול גם כתב שני ספרים בנושא התלמוד היהודי. ספרון בשם Die Religion Des Talmud וספר ארוך יותר בשם Talmud Geist. בספר זה מסביר פול את מבנה התלמוד ואת המחויבות של כל יהודי למה שנכתב בו, כולל יהודים שאינם מגדירים את עצמם כדתיים. הספר משופע בציטוטים המדגישים את שנאת היהודים לגויים ועל האמונה שהיהודים הם עם סגולה. מעניין שתמונת הכריכה של הספר לקוחה מתוך מהדורה מצונזרת של הלכות עבודה זרה לרמב"ם.

 

Talmudgeist, Berlin 1941

 

גישה שונה כלפי התלמוד הכתיב קארל גאורג קון שהיה אחד ממומחי היהדות הגדולים בגרמניה הנאצית. הוא למד תאולוגיה פרוטסטנטית, שפות שמיות ולימודי ברית החדשה ב-Jewish Theological Seminar  ובאוניברסיטת טובינגן. שם, כשהתמנה שנים מאוחר יותר למרצה, לימד קורסים על התלמוד, ציונות, השאלה היהודית ויחס היהדות לנצרות בתלמוד ובשולחן ערוך. בשונה מתוקפי התלמוד שלפניו, הוא נמנע מדברי השנאה התוקפניים ואפילו כתב עליהם בביקורתיות. הוא התרכז יותר בנושא התלמוד כמחקר מדעי. הוא לא השתמש בכתבי אייזנמנגר, רולינג ודומיהם אלא הסתמך על מקורות אקדמיים וניטרליים יותר.

התקפותיו של קון על התלמוד היו הרבה יותר מורכבות ומלומדות משל קודמיו. במקום לתקוף את תוכנם של הספרים, תקף קון את כל מבנה התלמוד. הוא רואה את התלמוד כטקסט משפטי ריקני מבחינה רוחנית המגלם את רוח היהדות כולה. את התורה הוא ראה כעיבוד של אוסף נרטיבים שונים. הוא  תיארך את היהדות עצמה לתקופתו של עזרא הסופר שלדבריו היה זה שחיבר אל הדת היהודית את התורה כיצירה אלוקית. את התקפותיו המעמיקות הוא הפנה כלפיי היהדות הרבנית וצורת חשיבתה. את הגיגיו בנושא זה, פרסם בשלושה מאמרים ארוכים בכתב העת של המכון להיסטוריה של גרמניה החדשה, Forschungen zur Judenfrage,  ואחר כך בחוברת שהוציא ב-1939.

 

הציטוט שלא היה

ניתן לראות בפרסומים השונים את אותם הציטוטים חוזרים על עצמם שוב ושוב. אחד הציטוטים ה"מפלילים" ביותר שמופיע ב 120 שנים האחרונות במאמרים וספרים, הוא ממקור שכלל לא קיים.

המקור הפופולרי הזה הוא "Libbre David 37". שם לפי הציטוט המקובל, מופיע ש"אם יהודי מתבקש להסביר חלק מהספרות הרבנית, עליו לתת רק הסבר שקרי. מי שעובר על צו זה יומת. מסירת מידע אודות יחסינו לדת הגוים, דומה להריגתם של כל היהודים, מפני שלו ידעו הגויים מה אנחנו מלמדים עליהם, היו הורגים אותנו".

לא קיים מסכת בתלמוד או בכל ספר אחר בארון הספרים היהודי מקור בשם Libbre David.

ייתכן שמדובר בספר תהילים (liber זה ספר בלטינית – הספר של דוד). פרק ל"ז בתהילים מספר על מפלתם של שונאי ישראל, אךאין שום התייחסות לשמירת סודות היהדות והסכנות שבגילוים.        יש שטענו שמדובר בטעות כתיב והכוונה לספר "דברי דוד". כך באמת מופיע בפתח ספרו של אלפרד רוזנברג שמביא את הציטוט. יש מספר ספרים בשם "דברי דוד". הראשון שיצא לאור (לובלין תל"א) היה ספרו של רבי דוד לידא. מעניין שאחד ממכריו של רבי דוד לידא היה לא פחות מאייזנמנגר (הוגה נוצרי בו דנו בכתבה קודמת) שבזמנו טען שהוא מתעניין ביהדות למטרת גיור. עברתי על הספר ולא מצאתי שם שום קשר לציטוט המדובר. התיאולוג והמזרחן הרמן סטראק כתב שעבר על שלושה ספרים שונים בשם "דברי דוד" ולא מצא שום התייחסות לדברי השנאה. תיאודור פריטש בספרו Bewis Material ויוסף בלוך בספרו Israel und die Völker מייחסים את  "Libbre David" לשני מקורות מעורפלים.

אם תחפשו את המילים  Libbre David 37 במנוע חיפוש תקבלו אלפי תוצאות מתוך פורומים שונים, אתרים ניאו-נאציים ואתרי דת קיצוניים. כולם מספקים את אותו הציטוט אך איש מהם לא מסביר מהו הספר Libbre David.

פרסומים אנטישמיים לא חייבים להיות מדויקים.

ספרים ומאמרים רבים נכתבו במשך מאות השנים האחרונות כנגד התלמוד היהודי. בכתבה זו (ובכתבה קודמת) דנו רק בחלק מהמשפיעים  שבהם. ספרים אלו שהזכרנו נמצאים כולם בין מדפי הספרייה הלאומית, לא הרחק מאלפי המהדורות השונות של התלמוד.

 

כתבות נוספות:

עדויות מצמררות: כך עיוותו הנוצרים את התלמוד כדי לפגוע ביהודים

היהודי שנלחם בצנזור האינקוויזיציה

אלבום תמונות נדיר: כשהאמת ניצחה את עלילת הדם

הכאות, לחשים ודם מיובש של נוצרים: יהודי מומר "חושף" את "מנהגי היהודים"

 

דניאל ליפסון

דניאל, ישמח לעזור לכם לנווט בין מאגרי המידע, הקטלוגים המקוונים והפרויקטים הדיגיטליים השונים בחיפוש אחר מבוקשכם בספרייה הלאומית. תחביבים: גילוי אוצרות, הפתעות וסודות בנבכי האוספים. מילתו האהובה (באנגלית), serendipity היא הערך המוסף לעבודה המאתגרת בספרייה.
לכתבות נוספות של דניאל ליפסון >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו