שני הדפים ששרדו את שריפת הספרים בגרמניה הנאצית

במאי 1933 יזם שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס את שריפת הספרים הגדולה בברלין. שני דפים חרוכים ששרדו את השריפה מצאו את דרכם לירושלים, אל אוספי הספרייה הלאומית

Bundesarchiv, Bild 102-14597 / Georg Pahl / CC-BY-SA 3.0

שריפת הספרים בברלין של מאי 1933 זכורה ודאי לרבים – בטח אם הם בוגרי מערכת החינוך הישראלית – כאחד מרגעי המפתח של ראשית המשטר הנאצי בגרמניה. רגע סמלי שמפתה לדמיין כרמז מטרים למה שעוד יקרה במהלך שתים עשרה שנות השלטון הנאצי. רגע שזוכרים בזכות הציטוט המפורסם של היינריך היינה שנאמר יותר ממאה שנה קודם לכן.

1
דיווח על שריפת הספרים בברלין, מתוך העיתון "דבר", 11 במאי 1933

אומנם, שריפת הספרים בכיכר האופרה בברלין לא היתה היחידה מסוגה. אך סביר להניח שאדם בעל תודעה היסטורית מפותחת שהיה במקום היה מזהה את סמליותה. אדם כזה אכן היה שם: המוציא לאור ראובן מס.

קוראי הספרים מביניכם ודאי יזהו את השם, משום שההוצאה שייסד מס עודנה פעילה, ואפשר למצוא את ספריה בחנויות הספרים גם היום. זוהי אחת מהוצאות הספרים הוותיקות ביותר שעדיין פועלות בארץ, וראשיתה בהוצאה שהקים מס בברלין עוד בשנת 1927. בחנותו שבגרמניה יכלו הקונים למצוא עיתונים עבריים, ספרים בעברית וכמעט כל דבר דפוס עברי שיצא לאור בארץ ישראל, בפולין, בארצות הברית או במקומות אחרים. מס התפרסם בהקשרים נוספים גם לאחר עלייתו לארץ ישראל, שאליה הגיע כבר ב-1933. הוא היה אחד המתיישבים היהודים הראשונים בשכונה הירושלמית טלביה, שעיקר תושביה היו אז ערבים. בנו, דני מס, היה מפקד שיירת הל"ה ונפל באותה היתקלות מפורסמת בדרך אל גוש עציון. בעקבות זאת, כיהן ראובן מס עצמו במשך שנים רבות בתור יו"ר ארגון "יד־לבנים" ועסק רבות בהנצחת הנופלים.

1
עיתון "הארץ" מדווח על פתיחתה מחדש של הוצאת הספרים של ראובן מס בירושלים, 21 במרץ 1934

אין פלא אם כן, שאדם שהרוויח את לחמו מעיסוק בספרים מאז שהיה בן 21, הבין היטב את משמעות המעמד האיום. לכן, הגיע מס במיוחד לכיכר האופרה כדי לצפות בשריפה הגדולה, שדבר קיומה פורסם מראש על ידי שופרי התעמולה של המפלגה הנאצית. כשדעכו הלהבות שהאירו את שמי העיר, ניגש מס אל ערימת השיירים של עשרים אלף הספרים שהועלו על המוקד. הוא שלף משם שני דפים חרוכים, ארבעה עמודים בסך הכל, מתוך ספר אחד כתוב גרמנית. שני דפים שלא התכלו לחלוטין – כמעט מתבקש לכנות אותם אודים מוצלים מאש.

1

1

כאמור, מס עלה לארץ זמן קצר אחר כך, עוד ב-1933. נראה שהבין שמצב היהודים בגרמניה עוד עשוי להדרדר משמעותית, ושהנחישות הנאצית לא תיעצר בהשמדת ספרים. עם עלייתו לארץ העביר את שני הדפים שהציל מן האש למשמורת בבית הספרים הלאומי, הספרייה הלאומית. לראובן מס בהחלט הייתה תודעה היסטורית מפותחת. הדפים נשמרו במעטפה שעליה כתב מי שניהל אז את הארכיון של הספרייה, אברהם יערי: "ניתנו על ידי מר ראובן מס, שלקחם מהשריפה בעצם ידיו".

1
המעטפה שבה שמורים הדפים השרופים עם כתב ידו של אברהם יערי

בחלוף השנים, העמודים פשוט שכבו שם. למעשה ניהול ורישום הארכיונים בספרייה הלאומית החל רק בערך באותן שנים. כך מצאו את עצמם העמודים הללו בתוך אוסף פריטים שנקרא בשם המסקרן "קובץ פריטים שונים", עם עוד שורה ארוכה של כתבים וחפצים שלא התאימו בדיוק לאוספים הקיימים בספרייה. מעבר לכך, הדפים השרופים הם תעלומה. טובי המומחים והחוקרים של הספרייה ניסו לפענח מאיזה ספר נשרו הדפים – ועד כה לא הצליחו במשימה. אפשר להעריך שמדובר בספר שעוסק בפסיכואנליזה, או בחינוך מיני, נושאים שנחשבו "יהודיים" והיו ראויים לשריפה בעיני הנאצים. אך אין בידינו זיהוי מדויק של הספר שהושמד לפני יותר משמונים ושש שנים במרכז ברלין. אולי אתם תצליחו לזהות?

עדכון: רבים פנו אלינו עם השערה סבירה בנוגע לטיבו של הספר. אפשר להעריך בסבירות גבוהה כי מדובר בספר "Sexualpathologie" שכתב הרופא והסקסולוג היהודי־גרמני מגנוס הירשפלד. הירשפלד היה אחד מחלוצי חוקרי המיניות בעולם ומראשוני המאבק הלהט"בי לשוויון זכויות. הוא ייסד את המכון לסקסולוגיה בברלין, שמספרייתו לקחו הנאצים את רוב הספרים שנשרפו באותה שריפה מפורסמת של ה-10 במאי 1933. אתם מוזמנים להעיר כאן בתגובות ולהוסיף ניחושים טובים יותר.

כתבות נוספות

כך שרד הספר של עגנון את ליל הבדולח

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

כך הציל סרן אייזיק בנקוביץ את עולם הספר היהודי

 

 

כשאינגריד ברגמן אכלה סעודה א-לה-גולאג

כוכבת הקולנוע המפורסמת גויסה למאבק למען יהדות ברית המועצות בתקופת המלחמה הקרה

אינגריד ברגמן. כוכבת הקולנוע האייקונית כיכבה בסרטים אמריקניים ואירופאים לאורך קריירה שנמשכה מעל ארבעים שנה

"האם אני באמת חייבת לאכול את זה?" שואלת הסמל הנשי, האישה שמייצגת את כל הנשים שידעו אהבה. היא דבקה בעקרונותיה כנגד כל הסיכויים, מה שגרם להרחקתה מארץ הולדתה, אך היא לא נתנה לעובדה הזו לשבור את רוחה ואת אומץ לבה. הסתכלתי בפרצוף המופלא  עם העיניים המפתות שבהן התברך מסך הכסף, ושהמיסו  לבבות בסרט 'קזבלנקה' המעוות בזמן אך נצחי, ועניתי: "כן. את חייבת".

אינגריד ברגמן נוגסת באוכל הלא-אטרקטיבי שהוגש לאסירי ציון בברית המועצות

ואז, אינגריד ברגמן גמעה ממרק הכרוב המימי, שהוגש לצד לחם שחור קשה ויבש, תפוח אדמה קטנטן, קמצוץ דג בקלה יבש, שבעה גרם סוכר וחתיכת מרגרינה. ארוחה זו הייתה לצריכה היומית של סילבה זלמנסון, אסירת ציון במחנה עבודה סובייטי. למענה טסה אינגריד ללונדון. "זה נורא" אמרה קודם על גורלה של סילבה. אבל הפעם התכוונה לאוכל.

 

סרטון: אינגריד ברגמן אוכלת ארוחה של מחנה עבודה סובייטי (0:18). המרכז למורשת המודיעין 

אינגריד הגיעה ללונדון במרץ 1973. היא הוזמנה על ידי "קבוצת ה-35", שנקראה גם "מאבק הנשים למען יהדות ברית המועצות", כדי להעלות את המודעות למצוקה של סילבה זלמנסון. סילבה הייתה אחת הנשים היהודיות היחידות שנכלאו אי פעם בברית המועצות. בחנוכה 1970 הגיעה הבשורה ללונדון, ש-12 יהודים מסורבי עלייה מלנינגרד נעצרו ונאשמו בניסיון "לחטוף" מטוס. כתוצאה מכך, בעלה של סילבה, הטייס אדוארד קוזנצוב,  וטייס המשנה  – נידונו למוות.

באותה תקופה לא היה אף סדק במסך הברזל.

כששמעה אינגריד את סיפורה של סילבה, היא נענתה לאתגר. ז'ורז' וייל, מעצב על בתחום התכשיטים, עיצב מדליון שעליו חרוט השם סילבה זלמנסון בתוך מגן דוד. מאות מדליונים יוצרו מכסף טהור, לצד מספר פריטים יחידים בזהב. מדליון זהב הוענק לאינגריד ברגמן באותו יום על הירתמותה למאבק.

אסירת ציון סילווה זלמנסון לאחר שחרורה מהכלא הסובייטי בהגיעה לארץ. סילווה יורדת מהמטוס יחד עם שר החוץ יגאל אלון. ישראל, 1974. צלם: עקיבא נוף, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כולם היו עסוקים. אני הייתי אחת מהנשים בשחור שהפגינו מטעם קבוצת ה-35 מחוץ למלון האימפריאל בלב לונדון שם היא שהתה. לפתע, קראה לי מנהיגת הקבוצה ואמרה: "היא אמורה להתראיין על ידי ה-BBC. הם יהיו כאן בכל רגע! האם את יכולה לעלות איתה לחדרה ולהישאר אתה בזמן הריאיון?" – מי תגיד לא?

ברגע שנכנסנו לסוויטה המפוארת שלה, היא קרסה לתוך כורסת כנף ברוקדה עתיקה ורודה.  האצילות שלה, בשילוב ההערצה וההערכה של הציבור כלפיה, לא יכלו לאזן את החוויה המסעירה והמזעזעת שהיא עברה כעת.

מזגתי לה כוס ברנדי קטנה והגשתי גם כוס גדולה של מים. היא חייכה ונרגעה. באותו רגע דפקו בדלת. עיתונאית נכנסה, המיקרופון בידה.

בסוף הריאיון נשאלה אינגריד: "האם ההזדהות שלך עם סילבה נובעת מהסבל האישי שלך?" [בשנות החמישים, כתוצאה מפרשיית אהבה לוהטת וסוערת עם הבמאי האיטלקי רוברטו רוסליני והולדת בנם בעקבות הפרשה, אינגריד הוקעה בארצות הברית ובשוודיה הפוריטניות של אותה עת.] עיניה היפות התרחבו. "ממש לא" היא ענתה. "הסבל שלי, כפי שאת מכנה אותו, היה תוצאה של מעשיי, של בחירתי. מסילבה נשללו זכויות אדם בסיסיות על ידי משטר אכזר ורודני".

אהבתי את האמירה המעמיקה הזו.

ב-7 בנובמבר 2019 יתקיים במרכז למורשת המודיעין בגלילות אירוע הוקרה ל"קבוצת ה-35" בשיתוף פעולה בין "נתיב – משרד ראש הממשלה" והארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. האירוע, שבמהלכו תתקיים השקה לאוספי "קבוצת ה-35", יספר את סיפורה של קבוצת נשים יהודיות בריטיות שלחמו למען מסורבות ומסורבי עלייה בברית המועצות בשנות ה-70 וה-80.

 

כתבות נוספות

כשמרילין מונרו בעטה בכדור למען ישראל (וסיימה בנקע ברגל)

כשהקומיקאי ה(חצי) אלמוני סיינפלד עשה חלטורות למכביה

 

ברכתו של גנדי לעם היהודי לרגל ראש השנה 1939

הברכה שנשלחה לפני 80 שנה באותו היום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה, התגלתה לאחרונה

Gandhi with two Jewish confidants in South Africa - Sonja Schlesin and Hermann Kallenbach, 1913

ב-1 בספטמבר 1939, פלשו הנאצים לפולין, פתחו במלחמת העולם השנייה והניחו את היסודות לזוועותיה של השואה.

באותו היום ממש שיגר מהטמה מוהנדס קרמצ'נד גנדי – אחת הדמויות המשפיעות במאה העשרים ואבי הודו המודרנית – ברכה קצרה אך עוצמתית לרגל ראש השנה לאברהם שוחט, ראש האגודה הציונית בבומביי. עיתוי הברכה משקף עד כמה הטרידה רדיפת היהודים בידי הנאצים את אזרחי העולם באותה עת. במבט לאחור, זוהי גם אות מצמררת לבלהות שעתידות היו להתרחש:

שוחט היקר,
הנני שולח לך איחוליי הטובים לשנתך החדשה. כמה מייחל אני, שהשנה החדשה תטמון בחובה עידן של שלום לעמך הסובל.
שלך בכנות,
מ"ק גנדי

מכתבו של גנדי לאברהם שוחט משנת 1939. מתוך אוסף אברהם שבדרון בספרייה הלאומית (Schwad 03 07 04)

הברכה נחשפה במסגרת יוזמה של הספרייה הלאומית, בתמיכת קרן ליר, לסקור ולתאר מיליוני פריטים מתוך אוספי הארכיון ובהם מכתבים אישיים, תצלומים, מסמכים ועוד, שהשתייכו לדמויות בולטות במאה העשרים. הוא מופיע כאן לראשונה בגישה מקוונת.

אברהם שוחט היה יהודי הודי מקהילת יהודי בגדד בבומביי. הוא עמד בראש האגודה הציונית של בומביי , בראש משרד 'קרן היסוד' בעיר, ושימש עורך העיתון 'המליץ היהודי', ביטאון של הקרן הקיימת לישראל והאגודה הציונית של בומביי. הוא האמין עמוקות במטרה הציונית וראה בה דרך בלעדית לאחד את האוכלוסייה היהודית המגוונת של בומביי שכללה קהילה ותיקה ומבוססת של יוצאי בגדד, קהילת היהודים ההודים 'בני ישראל' וקהילה מקומית של יהודים אירופאים.

המעטפה שבה נשלח כרטיס ה'שנה טובה' של גנדי. מתוך אוסף אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית

גנדי נמנע מלהצהיר פומבית על השקפותיו בסוגייה הערבית-יהודית בפלשתינה-ארץ ישראל ובנוגע לרדיפת יהודי גרמניה. לבסוף, ב-26 בנובמבר 1938, הוא פרסם מאמר בעיתון 'הריג'ן', ובו העלה את ה'סאטיאגרהא' – התנגדות לא-אלימה – כפיתרון לשתי בעיותיהם של היהודים. גנדי סבר שעל היהודים בפלשתינה-ארץ ישראל המנדטורית "להציע לערבים סאטיאגרהא ולהציע שיירו בהם או ישליכו אותם לים המלח, מבלי שירימו על הערבים אפילו אצבע קטנה".

ביהודי גרמניה הפציר להתנגד לנאציזם אך ורק באמצעים לא אלימים. "מלוא אהדתי נתונה ליהודים… אם יכולה להיות הצדקה למלחמה בשם האנושיות ולמען האנושיות הרי תצדק לחלוטין מלחמה בגרמניה כדי למנוע רדיפות גזעניות של גזע שלם. אבל איני מאמין בשום מלחמה…"

אנשי רוח מובילים מהתקופה, ובהם מרטין בובר ויהודה מאגנס, ביקרו בחריפות את המאמר. הם ראו בדבריו של גנדי שלילת הציונות וגרסו שנוכח מצבה של יהדות גרמניה, הן אינן מספקות. מעל דפי 'המליץ היהודי' השיב שוחט לגנדי, תוך הדגשת ההבדל היסודי בין היהודים באירופה לבין ההריג'נים – 'הטמאים' – בהודו: לאלה הראשונים אין בית. יתרה מכך, הוא טען שהיהודים נקטו באי-אלימות לאורך אלפיים שנות גלות, אך הרדיפות נגדם לא פסקו. היהודים בהודו הוטרדו מהצהרות אחרות של גנדי, כמו גם מהסכנות הטמונות בעמדתו הנייטרלית של הקונגרס הלאומי ההודי ביחס לרדיפות הנאצים, ושוחט הוסיף וביקש לנסות להשפיע על המהטמה.

לצורך כך הוא גייס את עזרתו של הרמן קלנבאך, אדריכל ונגר יהודי ציוני אמיד, שאותו הגדיר גנדי כ"ידיד נפש". קלנבאך מימן בשנת 1910 את יסודה של "חוות טולסטוי" – הדגם הדרום-אפריקאי שעל פיו הוקם האשרם של גנדי – שם התגוררו הוא וגנדי בצוותא, חלקו מטבח וגם אין-ספור שיחות נפש על הדרך הנכונה ועל משמעות החיים. גנדי כתב פעם לקלנבאך, "דיוקנך (היחיד) ניצב על האח בחדרי… גם אילו רציתי לסלק אותך ממחשבותיי, לא היה הדבר עולה בידי".

Tolstoy Farm in South Africa, 1910 - Gandhi and Kallenbach center row, center
חוות טולסטוי בדרום אפריקה, 1910. גנדי וקלנבאך יושבים במרכז השורה האמצעית

במרס 1939, תודות לקלנבאך, התקבל שוחט לפגישה אצל המהטמה שהתקיימה לאורך ארבעה ימים באשרם של גנדי בוורדה.

לפי מכתב שכתב שוחט לאליהו אפשטיין (שלימים שינה את שמו לאליהו אילת וכיהן כשגרירה הראשון של ישראל לארצות הברית), הפגישה הייתה מרפת ידיים, מכיוון שאף על פי שגנדי הבין במידה מסוימת את משאלתם של היהודים לשוב לפלשתינה, התייחסותו לשאלת פלשתינה הייתה מנקודת מבט מוסלמית.

קלנבאך ושוחט מעולם לא הצליחו לשכנע את גנדי להפוך למגן פעיל למען יהודי אירופה או לציוני, והוא נותר איתן באמונתו שבכוחן של אי-אלימות ופסיביות לפתור את כל הבעיות כולן.

בשנים 1939 ו-1940 כתב גנדי סדרת מכתבים שנויה במחלוקת לאדולף היטלר שבהם הביע הערכה ותוכחה כאחד, "אין לנו ספק באשר לאומץ לבך ולמסירותך לארץ אבותיך, וגם איננו מאמינים שאתה מפלצת כפי שמתארים מתנגדיך. ואולם, כתביך והצהרותיך, ואלו של חבריך ומעריציך, אינם משאירים מקום לספק שרבות מפעולותיך מפלצתיות ואינן הולמות את הכבוד האנושי…".

זמן קצר לפני שנרצח בידי מתנקש, כינה גנדי את השואה "הפשע הגדול ביותר בזמננו", אך הוסיף להאמין כי "על היהודים היה להקריב את עצמם מרצונם לסכין הקצבים. היה עליהם להשליך את עצמם לתוך הים מהצוק… זה היה מעורר את דעת העולם ואת תושבי גרמניה… בכל מקרה הם נכנעו במיליונים שלהם".

 

תודה גדולה לרחל משרתי, ארכיונאית מומחית של הספרייה הלאומית, על סיועה שלא יסולא בפז בהכנת הכתבה.

 

לקריאה נוספת

The Jewish communities of India: Identity in a Colonial Era by Joan G. Roland
The Life of Mahatma Gandhi by Louis Fischer
Soulmates: The Story of Mahatma Gandhi and Hermann Kallenbach by Shimon Lev
Hermann Kallenbach: Mahatma Gandhi’s friend in South Africa, A Biography by Isa Sarid and Christian Bartolf

יום הכיפורים של יהודה עמיחי

'הימים הנוראים' היו עבור עמיחי חוויה מכוננת ומשמעותית, החוזרת שוב ושוב בשירים שכתב בחלוף השנים

הימים הנוראים.

יש מי שעבורו אלו ימי תפילה חגיגיים: ימים שהם רגעי השיא של השנה. ימים טובים.

ויש מי שעבורו הימים הנוראים הם מוקש. זמן רגיש ופגיע – וכשמם כן הם, ימים נוראים.

לימים הנוראים יש מקום משמעותי בקרב משוררי השירה העברית. משוררים רבים התייחסו בשירתם לימים הנוראים. מי מתוך זיכרון ילדות נוסטלגי ומי מתוך חוויה רוחנית מיידית, או תובנת עומק על מהותם של הימים הללו.

משוררים רבים ממשוררי השירה העברית ביטאו דרך שירים על ראש השנה, ובמיוחד על יום הכיפורים, את הפער הגדול בין בית ההורים המסורתי, על מנהגיו וניגוניו, לבינם, בני דור שהפנה עורף למסורת האבות.

אחד מן המשוררים העבריים שעסק בחווית הימים הנוראים באופן האינטנסיבי ביותר היה יהודה עמיחי.

עבור עמיחי, היו ראש השנה ויום הכיפורים ימים רגישים במיוחד, וקריאה בכל שיריו תגלה כי עמיחי הקדיש שירים רבים לניסיון לנסח עבורו ועבור קוראיו, את מה שיש בהם, בימים הנוראים, שבגללו הפכו עבורו לחוויה מכוננת ומשמעותית כל כך.

 

"כפירה גמורה"

את מעמדו של עמיחי כמשורר מרכזי בשירה העברית, קשה לערער היום, ואין ספק שהוא מן המשוררים הנקראים והפופולריים ביותר בקרב קוראי השירה העברית.

בעיני רבים בציבור הישראלי נתפס עמיחי, שהיה מן הבולטים במשוררי דור המדינה וחייל במלחמת השחרור, למשורר ישראלי מאוד, ומי שניסח בשיריו את ההוויה הישראלית של משוררי דור המדינה – חבורת המשוררים הצעירים שמרדו בדור המשוררים שקדם להם: דורם של שלונסקי, אלתרמן וגולדברג.

רבים מקוראיו של עמיחי זיהו את שירתו כשירה "חילונית". הינה למשל דבריו של בעז ערפלי, מחוקרי שירתו של עמיחי, המנסח את התפיסה שרבים ייחסו לשירתו של עמיחי:

שירת עמיחי היא שירה חילונית… אם יש לה זיקה ל"עולמות אחרים", דתיים, מטאפיזיים, מיתיים או אידאולוגים, זוהי תמיד זיקה, מפורשת או משתמעת, של התנגדות. המרכז הקיומי והערכי שמתוכו היא מתבוננת על העולם, הוא האדם היחיד… ההסתכלות של המשורר בעולם ובחיי היחיד מוליכה אותו לכפירה גמורה בכל קדושה שאינה קדושת חייו של היחיד, לערעור על כל הרעיונות המבקשים לפרש את העולם במושגים מטאפיזיים או קולקטיביים ולמרות ששירתו מלאה צירופים ומושגים מן המסורת הדתית, היא מבטאת עמדה חילונית עקבית.

אולם לאמיתו של דבר סיפור חייו של עמיחי, כמו גם שירתו, מלמדת שהאופן שבו הוא נתפס לא תמיד עולה בקנה אחד עם המציאות:

עמיחי נולד בעיר וירצבורג שבבוואריה למשפחה דתית שהייתה חלק מהקהילה היהודית הקטנה שבעיר. אביו היה סוחר, ואימו עקרת בית. משפחתו הייתה משפחה יהודית-גרמנית בעלת מסורות שעתידות להיות ברבות הימים לחלק משמעותי מחייו ומשירתו של עמיחי.

אפילו שמו הישראלי כל כך, "יהודה עמיחי", הוא עברות של השם הגלותי שבו נולד: לודוויג פויפר (Pfeuffer).

יהודה עמיחי
יהודה עמיחי בבית הספר היהודי בווירצבורג ובידו חרוט ה"צוקרטוטה " , Zuckertüte

 

יחסו של יהודה עמיחי לימים הנוראים בכלל וליום הכיפורים בפרט הוא כעין חלון הצצה מרתק לשאלת העיסוק האינטנסיבי של עמיחי בסמלים ובמושגים מהעולם הדתי. כאמור, הימים הנוראים על שלל מרכיביהם הם נושא החוזר פעמים רבות בשירתו של עמיחי.

לעיתים הוא עושה שימוש בחלקי תפילות שונות מתוך מחזור התפילות לימים הנוראים, ולעיתים עוסקת שירתו באופן ישיר בתיאור זיכרון העבר והתמודדות ההווה עם ימים אלו, ובפרט עם יום הכיפורים.

 

והיא תהלתך

אחד משיריו המוכרים ביותר של עמיחי הוא השיר "והיא תהילתך". כאן משתמש עמיחי בפיוט הידוע "אשר אימתך", המיוחס לייני, ואשר נאמר במקצת קהילות ישראל בעיצומו של יום הכיפורים. בפיוט המקורי מוכיח הפייטן כי רצונו של האל למעשים ולתפילות מצד האדם דווקא, כאשר האדם "הנחות" מועדף על פני מלאכי רום.

י
מתוך מחזור נירנברג, גרמניה, 1331. באדיבות ד"ר דוד וימימה יסלזון ובית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

יהודה עמיחי

יהודה עמיחי
כתב ידו של יהודה עמיחי, מתוך: אוסף שבדרון. הספריה הלאומית

ובניגוד גמור לפיוט המשמש כתשתית לשירו, נובעת תהילתו של האל דווקא מנחיתותו היחסית של האל המתחבא מפני האדם בניגוד לתיאור בספר בראשית שבו האדם אשר חטא בחטא פרי עץ הדעת מתחבא מהאלוהים מפני חטאו:

אך הפעם אלוהים מתחבא
ואדם צועק איכה.
והיא תהילתך.

בהמשך השיר מחדד עמיחי את עמדתו הנחותה של האל על ידי דימוי מפתיע במיוחד:

אלוהים שוכב בגבו מתחת לתבל
תמיד עסוק בתיקון תמיד משהו מתקלקל.
רציתי לראותו כולו, אך אני רואה
רק את סוליות נעליו ואני בוכה.
והיא תהילתו.

אלוהים, כפי שהוא עולה מדימויו של עמיחי עסוק בתיקון העולם, באותה פרוזאיות שבה עסוק המוסכניק בשימון וגירוז המנוע. לאמור: תהילתו של אלוהים אינה בחוסר השגתו, ברוממותו, ובנבדלותו במפני האדם, אלא דווקא בעובדה שידו בכל – שהוא מקיים את העולם קיום יומיומי. העולם שאותו ברא האל אינו מושלם ויש בו ליקויים תמידיים. האל עוסק בשיפור ובהתגברות על הליקויים ובכך הוא מתדמה לאדם. הוא אינו שלם. וזוהי תהילתו.

אָבִי בֵּרַךְ אוֹתִי וְיָדָיו רָעֲדוּ

(יַחַס מְבֻגָּרִים לִילָדִים הוּא שֶׁל רַעַד.)

בְּעֵינָיו

הִשְׁתַּקְּפוּ כָּל חֲטָאַי בֶּעָתִיד.

שִׂחַקְנוּ עֲקֵדַת אַבְרָהָם וְיִצְחָק.

מוֹתוֹ הַמֻּקְדָּם הִיא הַמַּאֲכֶלֶת

הַמּוּרֶמֶת מֵעָלַי. מְרַחֶפֶת תָּמִיד.

(מתוך השיר: "יוֹם כִּפּוּר, עֶרֶב, אָבִי")

האירוע העומד במרכזו של השיר "יום כיפור, ערב, אבי" הוא ברכת האב לבנו בערב יום הכיפורים. בניגוד לברכת השבת השבועית הקצרה, ברכת ערב יום כיפור הנאמרת פעם אחת בשנה בלבד מחזיקה נוסח ארוך יותר. נראה כי ברקע השיר עומדות מילותיו של ברכת האב ביום כיפור:

וִיהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁיִּתֵּן בְּלִבְּךָ אַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ, וְתִהְיֶה יִרְאַת ה' עַל פָּנֶיךָ כָּל יָמֶיךָ שֶׁלֹּא תֶחֱטָא, וִיהִי חִשְׁקְךָ בְּתוֹרָה וּמִצְווֹת. עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ, פִּיךָ יְדַבֵּר חָכְמוֹת, וְלִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימוֹת, יָדֶיךָ יַעַסְקוּ בְמִצְווֹת, רַגְלֶיךָ יָרוּצוּ לַעֲשֹוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם…

עם כניסתו של היום הקדוש, בעת התקיימותה של סיטואציה משפחתית אינטימית, חד פעמית בייחודה, ומרוממת בעוצמתה, שבה מברך האב את בנו במילים "ותהיה יראת ה' על פניך כל הימים שלא תחטא", נגלים לנגד עיני האב באורח נבואי כמעט כל חטאי העתיד של בנו:

אומנם מציאות שבה אב מסוגל לדמיין את מחשבותיו, שיגיונותיו ושגיאותיו של בנו היא מציאות טבעית ביחס שבין הורה לבנו, אבל המילים "בעיניו השתקפו כל חטאי בעתיד" מעידות על הבנת העתיד באופן חמור וכואב, על ידי האב, במיוחד על רקע הברכה ליום כיפור, שמתרוקנת מתוכנה-והופכת לברכה לבטלה, שכן האב יודע בידיעה פנימית עמוקה שאין כל תקווה שבנו החוטא יבורך בברכתו לעתיד לבוא.

אולי הבנה זו של האב, ויכולתו לצפות את המרד של בנו, הם אלה הגורמים לידיו לרעוד בעת שהוא מברך את בנו. הבן חש בעוצמה רבה את הרעד הזה, ומבין שאינו "נכון" וטבעי לסיטואציה שאמורה להיות חמה ומחבקת.

[א]

הַדְּמָעוֹת שֶׁבָּכָה אָבִי בְּיוֹם כִּפוּר

אֵינָן מְוָתְרוֹת עָלַי.

בְּמַעְבֶּדֶת לִבִּי אֲנִי עוֹמֵד וְעוֹבֵד

לַהָפְכָן לִדְבָרִים אֲחֵרִים.

(מתוך: "שְׁנֵי שִׁירֵי יוֹם כִּפּוּר")

 

 

גם בשיר זה, משמש יום כיפור "טריגר" לעיסוק במות האב, וביחס שבין האב לבנו על רקע מוות זה. נראה כי קדושת היום וחשיבותו הרבה של המומנט הספציפי הזה בעיני האב, הם המגלמים את האפשרות לדיבור כה אינטימי על הצער.

 

אחרי עשרים שנה

עשרים שנה לאחר שפרסם עמיחי את שירי יום הכיפורים שלו, העוסקים ביחסו עם אביו המת, התפרסם בספרו "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות "(1989) שיר יום כיפורים נוסף. בחלוף השנים נפטרה גם אימו של עמיחי, וכעת הוא מתמודד עם זכר שניהם ביחס לימים הנוראים:

יוֹם כִּפוּר בְּלִי אָבִי וּבְלִי אִמִּי

הוּא לֹא יוֹם כִּפוּר.

מִבִּרְכַּת יְדֵיהֶם עַל רֹאשִׁי

נִשְׁאַר רַק הָרַעַד, כְּמוֹ רַעַד מָנוֹעַ

שֶׁלֹּא פָּסַק גַּם אַחַר מוֹתָם.

(מתוך השיר "יוֹם כִּפוּר")

 

המשפט הפותח את השיר, אשר עתיד לחזור במהלכו שנית כדי להדגיש את היותו משפט המפתח בשיר הוא: "יום כיפור בלי אבי ואמי הוא לא יום כיפור".

נראה כי כל מהותו של היום הקדוש, על תפילותיו, ברכותיו, וגם האיסורים שבו, היא מהות הנלווית בתודעת המשורר לקיומם של אביו ואימו. אין ביום הכיפורים כוח משל עצמו בחיי הדובר, ומשפסקה הווייתם של הוריו שהתקיימה בחייו, פסקה גם הווייתו של היום הקדוש להתקיים בחייו, ועל כן יום כיפור שוב אינו יום כיפור.

כל שנותר לדובר מחוויית יום הכיפורים הוא הרעד ההוא, המדובר, של אביו (ואליו מצטרף גם הרעד של אימו שלא נדון בשירים קודמים). הרעד אותו חש בעבר שב ומלווה אותו באופן מוחשי, ומעיד כאלף עדים על עוצמתו של הרעד, כפי שהוא מופיע בשיר "יום כיפור. ערב. אבי" שנכתב עשרים שנה קודם לכן.

האכילה והשתייה בעצם יום הצום מזכירה לו את הוריו, על דרך יסוריי המצפון המתעוררים בו.

הבית האחרון בשיר מדגים באופן חד את הסיבוך שנתון בו הדובר בין עברו להווה שבו הוא נתון:

זיכרון תפילות יום כיפור בחייו המוקדמים, שבהם מתפללים ביום "סלח לנו, מחל לנו כפר לנו" ולעת ערב "פתח לנו שער בעת נעילת שער" מכביד על הדובר בשיר, עד שבכאן ועכשיו של חייו הוא נאלץ להתחנן כלפי האלוהים: "שכח לנו. שכח אותנו. הנח לנו".

הדובר בשיר שניסה להתנתק באופן חד צדדי מהאלוהות, ומהוויית יום הכיפורים – לא מצליח במעשה זה. הוא מתחנן לניתוק גם מהצד השני, בציפייה שאולי יש בכוחו של ניתוק זה להביאו לשחרור מעברו המשפחתי והדתי.

 

כתבות נוספות

של מי אתה, יודה?

מה לא אהב המרצה בסמינריון שהגיש הסטודנט יהודה עמיחי?

אלזה לסקר-שילר בתרגום יהודה עמיחי