כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

פופקורן: ווידאו-שירה

אַתֶּם תַּעֲשׂוּ דְּבָרִים / שֶׁאַתֶּם לֹא מַעֲלִים עַל דַּעַתְכֶם שֶׁתַּעֲשׂוּ אֵי פַּעַם, / אַתֶּם תַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים לִילָדִים, – סרטוני וידאו בעקבות שירה של שרון אולדס

Sharon Olds, Photo: creativecommons.org

מאת ריקי כהן

המשוררת האמריקאית שרון אולדס, ילידת 1942, הייתה, עד לאחרונה, מוכרת למעטים יחסית מאוהבי השירה בישראל, על אף שזכתה בפרס פוליצר לשירה. המשוררת שירה סתיו תיקנה את הלקוי הזה והוציאה לאחרונה קובץ שירה של אולדס בתרגומה, "קרקעית חיינו", בהוצאת אפיק.

יוטיוב עמוס בפרשנויות וידאו לשיריה של אולדס וכן בסרטונים שבהם היא מקריאה מהם. דמותה לבנת השיער ורבת-ההבעה משתלבת היטב בתוכן שיריה. השיר "אני חוזרת אל מאי 1937" אשר בחרתי להתמקד בו, מהשירים החזקים בספר, זכה ב-2007 להיכלל בסרט "עד קצה העולם", באנגלית Into the Wild, בבימויו של שון פן. קולו של ווינס ווהן המקריא את השיר (שמובא שם בקיצוץ של כמה שורות) מלוּוה באילוסטרציה קולנועית ישירה, בסגנון אמריקאי שיש שיראו בו פשטני וקונקרטי מדי ביחס לשירה, המציג את דמויות ההורים שהשיר עוסק בהם, ואת הסצנה המתוארת בו.

 

 

סרטון נוסף המתייחס אל השיר הזה מציג את תמונתם של סילביה פלאת' וטד יוז ברקע המילים המונפשות. זוהי אילוסטרציה אסוציאטיבית מעניינת בשל הזוגיות הטראגית של יוז ופלאת', ומה שעוללו לילדיהם, אבל כאן מסתיים הדמיון, ובין שתי המשוררות אין זיקה פואטית.

 

 

שרון אולדס

אני חוזרת אל מאי 1937

אֲנִי רוֹאָה אוֹתָם עוֹמְדִים בְּשַׁעֲרֵי הַקּוֹלֶגִ'ים שֶׁלָּהֶם
אֲנִי רוֹאָה אֶת אָבִי מְהַלֵּךְ
מִתַּחַת לְקֶשֶׁת הָאוֹכְרָה, הָעֲשׂוּיָה אֶבֶן חוֹל, הָאֲרִיחִים
הָאֲדֻמִּים מַבְהִיקִים מֵאֲחוֹרֵי רֹאשׁוֹ כְּמוֹ
טַסִּיּוֹת דָּם מְעֻקָּמוֹת, אֲנִי
רוֹאָה אֶת אִמִּי מַחְזִיקָה כַּמָּה סְפָרִים קַלִּים עַל יְרֵכָהּ
עוֹמֶדֶת לְצַד עַמּוּד עָשׂוּי לְבֵנִים זְעִירוֹת, וּמֵאֲחוֹרֶיהָ
שַׁעַר הַבַּרְזֶל הַמְחֻשָּׁל, עֲדַיִן פָּתוּחַ, חֻדֵּי הַחֶרֶב
בִּקְצוֹתָיו שְׁחוֹרִים בָּאֲוִיר שֶׁל מַאי,
הֵם עוֹמְדִים לְסַיֵּם אֶת לִמּוּדֵיהֶם, הֵם עוֹמְדִים לְהִתְחַתֵּן,
הֵם יְלָדִים, הֵם טִפְּשִׁים, הֵם יוֹדְעִים רַק שֶׁהֵם
חַפִּים, לְעוֹלָם לֹא יִפְגְּעוּ בְּאִישׁ.
אֲנִי רוֹצָה לָגֶשֶׁת אֲלֵיהֶם וְלוֹמַר, עִצְרוּ,
אַל תַּעֲשׂוּ אֶת זֶה – הִיא הָאִשָּׁה הַלֹּא נְכוֹנָה,
הוּא הַגֶּבֶר הַלֹּא נָכוֹן, אַתֶּם תַּעֲשׂוּ דְּבָרִים
שֶׁאַתֶּם לֹא מַעֲלִים עַל דַּעַתְכֶם שֶׁתַּעֲשׂוּ אֵי פַּעַם,
אַתֶּם תַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים לִילָדִים,
אַתֶּם תִּסְבְּלוּ בִּדְרָכִים שֶׁעֲלֵיהֶן מֵעוֹלָם לֹא שְׁמַעְתֶּם,
אַתֶּם תִּרְצוּ לָמוּת. אֲנִי רוֹצָה לָגֶשֶׁת
אֲלֵיהֶם בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הָאַחֲרוֹן שֶׁל מַאי וְלוֹמַר זֹאת,
פָּנֶיהָ הָרְעֵבִים הַיָּפִים הָרֵיקִים מִסְתּוֹבְבִים אֵלַי,
גּוּפָהּ מְעוֹרֵר הַחֶמְלָה, הַיָּפֶה, הַלֹּא נָגוּעַ,
פָּנָיו הַיְהִירִים הַיָּפִים הָעִוְרִים מִסְתּוֹבְבִים אֵלַי,
גּוּפוֹ מְעוֹרֵר הַחֶמְלָה, הַיָּפֶה, הַלֹּא נָגוּעַ,
אֲבָל אֲנִי לֹא עוֹשָׂה אֶת זֶה. אֲנִי רוֹצָה לִחְיוֹת. אֲנִי
מְרִימָה אוֹתָם כְּמוֹ בֻּבּוֹת נְיָר זָכָר וּנְקֵבָה
וְחוֹבֶטֶת אוֹתָם זֶה בָּזֶה
בַּיְרֵכַיִם כִּשְׁבָבֵי חַלָּמִישׁ, כְּמוֹ כְּדֵי
לְהַתִּיז מֵהֶם נִיצוֹצוֹת, אֲנִי אוֹמֶרֶת,
תַּעֲשׂוּ מַה שֶּׁתַּעֲשׂוּ, וַאֲנִי אֲסַפֵּר עַל זֶה.

תרגום: שירה סתיו, מתוך "קרקעית חיינו", בהוצאת אפיק.

 

I Go Back to May 1937

BY SHARON OLDS

I see them standing at the formal gates of their colleges,
I see my father strolling out
under the ochre sandstone arch, the
red tiles glinting like bent
plates of blood behind his head, I
see my mother with a few light books at her hip
standing at the pillar made of tiny bricks,
the wrought-iron gate still open behind her, its
sword-tips aglow in the May air,
they are about to graduate, they are about to get married,
they are kids, they are dumb, all they know is they are
innocent, they would never hurt anybody.
I want to go up to them and say Stop,
don’t do it—she’s the wrong woman,
he’s the wrong man, you are going to do things
you cannot imagine you would ever do,
you are going to do bad things to children,
you are going to suffer in ways you have not heard of,
you are going to want to die. I want to go
up to them there in the late May sunlight and say it,
her hungry pretty face turning to me,
her pitiful beautiful untouched body,
his arrogant handsome face turning to me,
his pitiful beautiful untouched body,
but I don’t do it. I want to live. I
take them up like the male and female
paper dolls and bang them together
at the hips, like chips of flint, as if to
strike sparks from them, I say
Do what you are going to do, and I will tell about it.

 

תוכן עניינים

     
     
     
     

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

ספרות טובה. בעריכת קבוצת 'תיקון'. אחת לשבועיים. יום חמישי.
מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף-רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן.
hamussach@gmail.com
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו