פרוזה | "ירח", סיפור מאת ענת לוין

"ואז לבשה את החולצה ומתוכה עלתה הכתף, כמו ירח לבן, עגולה. יכול להיות שעד אז בכלל לא הבחינה שיש לה כתף."

פרוזה פרדס ענת

נטעלי שלוסר, ציפורים נודדות (הציפור הלבנה), רישום גואש ופסטל על נייר, 40X30 ס"מ, 2012

.

ירח / ענת לוין

.

אם מישהו ישאל אותה למה, היא תגיד. לא שמישהו ישאל. זה קרה מזמן וכל השאלות שאפשר לשאול כבר נשאלו על-ידי אנשים שיודעים לשאול שאלות. ובכל מקרה, 'למה' הם לא שאלו. שאלו מתי, איך, מה, הם רצו לדעת את הפרטים, לא את הסיבות. כי אין סיבות. כי דברים קורים. למה? ככה.

כולן גזרו. הן לא שלטו בזה. עשו הכול כדי להיות כמו כולן, כלומר ללבוש את מה שכולן לובשות ובאותו האופן שבו הן לובשות את זה. בנונשלנטיות, כאילו לא אכפת להן מהמבט. אבל המבט, זה כל מה שהיה אכפת להן. הכי חשוב בעבורן היה להיות נראות, כלומר ראויות למבט. המאמץ, גם עליו היא חושבת. כמה מאמץ כדי להתאים את המכנסיים לחולצה לגופייה לשמלה לחצאית לחזייה וכל זה בלי שיורגש כל מאמץ. הנחישות. היא נסעה לשוק הפשפשים בשני קווים וקנתה את השרוואל הסגול ואת החולצה השחורה. היא רצתה שהרכישה הזאת, בכסף שהרוויחה מהטיפים בקפה שֶׁרי במדרחוב, תבדיל אותה מכולן ותהפוך אותה אחת איתן בבת-אחת ובאוטובוס חזרה היא כבר החליטה שהיא לא תגזור.

זה קרה מזמן. היא תוהה מה קרה להן, לגוזרות ולתופרות ולחובבות החצאיות ההודיות הארוכות או הניטים על חולצות הג'ינס הצמודות. גם הן ודאי התחתנו וילדו שלושה ילדים ועברו לערי פרבר מנומנמות והן חיות חיים טובים בלי סודות ובלי שאלות.

היא לקחה את המספריים לחדר שלה וישבה על השטיח רכונה. כולן גזרו, היא גזרה. כמו טטל'ה היא גזרה. אולי קצת יותר מכולן. לא בגלל שהתכוונה לגזור יותר, פשוט גזרה. ואז לבשה את החולצה ומתוכה עלתה הכתף, כמו ירח לבן, עגולה. יכול להיות שעד אז בכלל לא הבחינה שיש לה כתף. עכשיו היא הורידה והרימה את החולצה בצד זה ובצד זה, מנסה לבחון במראה איזו כתף ראויה יותר למבט. והניחה באלכסון את תיק הבד הרקום שגם אותו קנתה בפשפשים כי ראתה אחד ממש דומה, אבל לא יותר מדי, אצל אורנה כץ. ויצאה לכיוון העבודה, רצה, כמעט עפה, כדי לא לאחר ולא לראות את הפרצוף החמוץ של חגי שבמשמרת שלו הכריח את המלצריות להחזיר את הלחמניות שלא נאכלו לשק הלחמניות הטריות והגיש מעט מאוד ביצה על צלחת שחורה ממש גדולה. כי זה היה במודה אז, ההגשה. צורת ההגשה.

כתף מציצה כמו יונה ביישנית מתוך החולצה. זו סיבה? איזו מין סיבה זו? אז מה הסיבה? היא נרעדת כשהיא חושבת על הילדה, אבל על איזו ילדה?

כל מה שקרה אחר-כך היא כבר סיפרה לאנשים ששאלו אותה. הם רשמו את כל מה שהיא אמרה. המשמרת שנגמרה, ההצעה לטרמפ, ההסכמה. היא לא הכירה אותו, סתם לקוח מזדמן שאמר לה שהחולצה שלה יפה. היא לא סיפרה, כי לא שאלו, שאחרי שנגמרה העיר ונגמרו הבניינים, הכתף כבר לא זזה. והיא לא זזה. רק האדמה זזה והירח עמד מעל עגול מיוזע.

 

 

ענת לוין

ענת לוין

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

mussach_39_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ספר הסתיו | הסופר שחיפש ינשופים בלילות

בתו הישראלית של ראסל הובן מספרת על אבא קרוב־רחוק, מעריציו תולים ציטוטים מספריו ברחבי העולם, והמו"לית רנה ורבין מגלה מדוע הימרה עליו. מבט על מחבר "יומן צבים", ספר הסתיו של המוסך

stav_38-715x537

אלדד זיו, חמישה צבים בסוהו, שמן על בד, 140X140 ס"מ, 2016

.

» בגיליון הקודם של המוסך: הבחירה ביומן צבים לספר הסתיו, וקטע מן הספר

 

ראסל הובן (1925–2011) פרסם במהלך חייו לא פחות מתשעה־עשר רומנים ושישים ואחד ספרי ילדים, מלבד השירה, המסות והסיפורים הקצרים שכתב. יומן צבים, שהובן כינה "ספר הייקו" בשל התמקדותו בפרטים הקטנים, ראה אור בשנת 1975. הוא מביא את סיפורם של ויליאם, מוכר בחנות ספרים, וניאֵרה, מאיירת וסופרת של ספרי ילדים, שני זרים בודדים המתאחדים במסע לשחרור צבי הים הגדולים מגן החיות בלונדון. עשר שנים לאחר פרסום הספר הוא אף עובד לסרט מצליח, בכיכובם של גלנדה ג'קסון ובן קינגסלי.

הובן כתב את רוב ספריו באנגליה – ושם גם מתרחשת עלילת יומן צבים – אך הוא יליד ארצות הברית, בן להורים ממוצא יהודי. במהלך שירותו הצבאי נישא לליליאן אברמן – סופרת ומאיירת בעצמה – ובשנת 1969 הם עברו עם ארבעת ילדיהם לאנגליה. שם נפרד הזוג והובן נישא בשנית ונהיה אב לשלושה ילדים נוספים.

הובן אמנם חי את רוב חייו טרם עידן הרשתות החברתיות, ועלילת רוב ספריו מתרחשת בימים שקדמו להן, אולם לתהילתו יש ביטוי נרחב בעולם הווירטואלי: הוא זכה לכבוד הנדיר של אירוע והאשטאג על שמו. מועדון המעריצים המקוון שלו הכריז על האירוע SA4QE – The Slickman A4 Quotation Event (על שם יוזמת הרעיון, דיאנה סליקמן): בכל שנה ב-4 בפברואר, יום הולדתו של הובן, מעריציו ברחבי העולם מדפיסים ציטטות מספריו על דפי A4 צהובים, כמו אלה שנהג לכתוב עליהם, ותולים אותם בשלל מקומות שנבחרו בקפידה. את הדפים התלויים הם מצלמים ומעלים לטוויטר, לאינסטגרם ולפייסבוק בלוויית ההאשטאג SA4QE#. רבים מהמעריצים מספרים כיצד נגע הובן בליבם, וכיצד הם מקווים, בעזרת דפים צהובים אלו, להביא לכך שייגע בלבבות נוספים.

הולדת היוזמה ביום הולדתו השמונים של הובן, שלכבודו התכנסו בלונדון מעריצים מכל העולם. גם הובן עצמו הגיע לכינוס. עוד קודם לכן, בשנת 2002, להפתעתם ולשמחתם העצומות של המעריצים, הוא השתתף באחד הדיונים בקבוצה שלהם באתר !Yahoo, וחתם "ראס הובן". מאז כתב שם מדי פעם ושיתף את מעריציו במחשבותיו, עד מותו בשנת 2011.

 

hash_1

 

***

אנשים כותבים ספרים לילדים ואנשים אחרים כותבים על הספרים שנכתבים לילדים אבל אני לא חושבת שדבר מכל זה נעשה עבור הילדים. אני חושבת שכל האנשים שכל כך דואגים לילדים בעצם דואגים לעצמם, דואגים שהעולם שלהם יישאר מסודר ושלם, והם מאלצים את הילדים לעזור להם במשימה הזאת, מאלצים את הילדים להסכים איתם שאכן זה עולם. כל דור חדש של ילדים צריך ללמוד: "זה עולם, זה מה שעושים בו, ככה חיים." אולי הפחד התמידי שלנו הוא שיום אחד יקום דור של ילדים ויגיד: "זה לא עולם, זה כלום, ואין שום דרך לחיות בכלל."

(ניארה, יומן צבים)

 

"אבא שלי תמיד אמר שהוא לא כתב בשביל המעריצים, אלא כי הרגיש שהוא מוכרח," מספרת ד"ר אֶזְמֵיי הובן, בתו של הובן מנישואיו הראשונים. להפתעתנו היא משוחחת עם "המוסך" בעברית שוטפת – היא ישראלית, למדה בלשנות באוניברסיטת תל אביב, וכיום מתגוררת בקונטיקט עם בן־זוגה מוטי, שהכירה בנעוריה בקיבוץ כפר בלום. תהינו איך הגיעה לישראל ואם גם אביה שהה כאן.

"זמן קצר לאחר פרידת הוריי לקחה אותנו אמי לישראל ללא ידיעתו של אבא, בזמן ששרר נתק בינינו. במהלך מלחמת יום הכיפורים היינו בירושלים, וכשעסקתי בחלוקת מברקים בהתנדבות הוא הופיע. הוא הכריז: 'באתי למות איתכם.' אמרתי לו 'אין לנו שום כוונה למות, תחזור לאנגליה'. הוא התעקש להישאר איתנו. אני כבר הייתי בקיאה בידיעת הארץ וארגנתי לנו טיול למצדה, שהשאיר עליו רושם מאוד חזק."

אכן, עשור אחר כך סיפר הובן בריאיון ל-Literary Review על זיכרונותיו משביל הנחש בעת מלחמת יום כיפור. "אני זוכר שטיפסתי בשביל הארוך המתפתל למצדה, ובראש ההר, באור השמש היבש, החזק, הטרשי, ראיתי חלוקים ושברי חרסים מטילים צללים חדים ושחורים; והרגשתי שהאירועים שהפכו את מצדה למה שהיא ממשיכים להתרחש – שההתאבדות נמשכת ועליית הרומאים בסוללה נמשכת."

 

הובן וילדיו במושב מכמורת
הובן וילדיו במושב מכמורת

 

בשנת 1980 לקחה אותו אזמיי לעוד טיול בארץ: "הוא התקשה לטייל בגלל הסוכרת שהייתה לו, ולכן נהג לכנות את עצמו 'קנטאור שולחן' – חציו העליון אדם, חציו התחתון שולחן. אבל הוא מאוד אהב אתרים צלבניים, וגם אני. הבאתי אותו לכולם, ובביקור במונפורט לנּוּ בחוץ מול ההר. בלילה הוא קיבל את ההשראה לכתיבת Pilgermann, אחד מספריו המצליחים ביותר. הוא פותח את הספר באזכור של הלילה ההוא." הספר, שלא תורגם לעברית, ראה אור בשנת 1983 ומתאר את מסעו של צליין יהודי לירושלים בימי הביניים.

גם ביומן צבים יסודות אוטוביוגרפיים בולטים לעין: בדומה להובן, ויליאם גרוש וחי בנתק מגרושתו ובנותיו, שמתגוררות בארץ אחרת. כמו הובן, גיבורת הספר, ניארה, היא סופרת ומאיירת של ספרי ילדים עם דמויות בעלי חיים מואנשות ("ייתכן שהייתי כותב את ניארה בתור פתולוגית משטרתית," אמר פעם הובן בריאיון, "אלמלא זה היה דורש כל כך הרבה תחקיר!"), וכמותה גם בחדר העבודה של הובן שררה אנדרלמוסיה דרך קבע. במאמר לגארדיאן סיפר פעם הובן כי לעיתים קרובות ספרים ודיסקים שלו רחוקים כל כך מהישג ידו בחדרו ההפוך, שהוא מעדיף לקנות חדשים מאשר לחפש אחריהם במשך יום שלם או להזיז ערימות כדי לפנות מקום לסולם.

"הנושא של שחרור הצבים מתאים מאוד לאבא שלי," מספרת אזמיי הובן. לדבריה יומן צבים פורסם "בתקופה שבה הוא עסק בשחרור עצמו, הוא רצה להיות חופשי מכל אחריות כדי למצוא את עצמו."

"הוא גם אהב בעלי חיים," היא מספרת. "הוא היה נשאר ער עד מאוחר, וכשהיינו גרים יחד היה לנו פינוק מיוחד: לפעמים, אפילו כשהייתי צריכה ללכת לבית הספר למחרת בבוקר, אבא היה מעיר אותי בשקט באמצע הלילה כדי לנסות למצוא את הינשוף שהוא שמע כשישב למעלה בחדר העבודה שלו וכתב. היינו הולכים בשקט ליער שמאחורי הבית וממתינים לקול הינשוף כדי לעקוב אחריו. היה כל כך מרגש להגיע לעץ שהינשוף ישב בו ו'לתקשר' איתו. תקופה ארוכה הוא החזיק עורב בחדר עבודתו, כנראה כדי לאייר ספר של אדגר אלן פו, עד ששחרר אותו."

ואפילו שחרור צבים אמיתי היה לה בילדותה: "הוריי בנו בית שנראה כמו אורווה על גבעה מעל אגם. באגם היו צבים נשכנים. זה מין של צבים שלא מצוי בישראל, ונשיכתו עלולה להיות מסוכנת. בכל שנה אמא־צבה־נשכנית הייתה יוצאת מהבריכה, מטפסת בגבעה לכיוון הבית שלנו, חופרת בור ומטילה בו ביצים. אבא וידא שאנחנו הילדים לא נוציא את הביצים, ואנחנו וידאנו שהכלב לא יוציא אותן. אבל צפינו בהן… בכל שנה, כשהביצים בקעו, הצבים הנשכנים הקטנים החלו בצעדה, בטור אחד, במורד הגבעה אל האגם. ובכל שנה אבא שלי היה יוצא, מרים כל אחד מהצבים הקטנים, מביא אותם הביתה ומכניס אותם למכל זכוכית גדול מלא מים. היינו חוזרים מבית הספר ושם הם היו, שוחים במכל הזכוכית. הייתי צופה בהם במשך שעות, תוהה אם הם חושבים שאלה החיים או אם הם יודעים שנחטפו. בשלב מסוים אבא היה משחרר אותם בטקסיות. הוא היה נושא את המכל החוצה, מפשיל שרוולים, ובעדינות רבה מוציא מהמכל צב קטן אחרי צב קטן ומניח אותם בעשב. היינו נפרדים מהם לשלום, וכאילו לא הופרעו כלל הם היו מתיישרים בטור וממשיכים את הצעדה הארוכה אל האגם".

.

כשהייתי ילדה היה לי אקווריום בלי דגים. אבא שלי מילא אותו בחצץ וצמחים ואבנים לפני שקנה את הדגים ואני ביקשתי ממנו שישאיר אותו ככה לכמה זמן. המשאבה גרגרה בצליל מקסים, האור הירוק־זהוב היה מופלא ממש כשהחדר היה חשוך. הכנסתי לתוכו בתולת ים מחרס ופרש מִבּדיל והיתה ביניהם מערכת יחסים דומה לזו שניהלו הדמויות ב"אודָה על כד יווני" של קיטס, חוץ מזה שהפרש החליד עם הזמן. בסוף אילצו אותי להכניס גם דגים והם נראו כמו פולשים, נתתי אותם לחברה. כל מה שהאקווריום ההוא היה צריך זה את צליל המשאבה, את הצמחים המתנועעים בתנועות גליות עדינות, את האבנים המסתוריות ואת הפרש השתקן שדהר לנצח אל בתולת הים המחייכת באור הירוק־זהוב. הייתי יושבת ומביטה בהם במשך שעות. את הפרש ובתולת הים קיבלתי מאבא שלי. הם אצלי באיזה ארגז איפשהו. אני עדיין לא מוכנה נפשית להוציא אותם ולהביט בהם שוב.

(ניארה, יומן צבים)

 

hash_2

 

***

לפני יומן צבים ראו אור בעברית רק שני ספרים של הובן, ספרי ילדים: העכבר וילדו (מרגנית, 1978) ועשר מה? (עם סילבי סליג; עם עובד, 1978), והוא לא זכה להכרה רבה בישראל. רנה ורבין, שהקימה את הוצאת הבוטיק "ערבי נחל" לפני כשנה, החליטה להמר עליו: "קשה לדעת איך להמר על הוצאת ספר לאור," היא אומרת. "קשה לנחש מה יתפוס את קהל הקוראים ומה יצליח מסחרית. יומן צבים לא מכר הרבה אף על פי שקיבל ביקורות מעולות, כך שאולי ההימור עליו לא השתלם כלכלית, ומכיוון שבימינו ספרים לא מחזיקים מעמד יותר מכמה שבועות בחנויות אם הם לא מוכרים הרבה מיד, הוא פספס את ההזדמנות שלו להחזיר את ההשקעה הכספית. אבל הוא בכל זאת מגיע לקוראים הנכונים, אולי דרך ספריות וחנויות יד שנייה ודרך פרויקטים כמו ספר העונה של המוסך."

"יומן צבים היה יפהפה בעיניי," אומרת ורבין, "לא רק מבחינת הסגנון המיוחד שלו אלא גם בדבר החמקמק הזה שגורם לי לאהוב ספר אחד יותר מאחר, גם אם שניהם כתובים היטב; הדבר שניתן לכנותו 'שאר רוח'. אני מחפשת ספרים שגם אם הם עוסקים בנושאים כאובים כמו דיכאון או בדידות, הם בסופו של דבר מרוממים את הנפש, מפיחים תקווה, מענגים, אבל לא עינוג מסוג הנאה פשוטה של ספר 'כיפי' אלא מסוג זה שיש כשנמצאים בסביבת אמנות ותרבות."

"אני חושבת שההימור שלי למעשה פשוט מאוד – כשאני מתאהבת בספר אני רוצה לתרגם אותו, אני רוצה להשקיע בו את העבודה המפרכת הזאת של מציאת השפה הנכונה לו, הטון שלו, ההומור הייחודי, הקריאה החוזרת ונשנית, אינספור התיקונים. כל הרעיון של פתיחת הוצאה משלי, לתרגומים שאני בוחרת בעצמי, היה כדי שאוכל להקדיש את זמני ומרצי ונפשי לספרים ששווים בעיניי את ההשקעה הזאת. שמפתה אותי ליצור אותם מחדש בעברית. יומן צבים לחלוטין עונה על ההגדרה הזאת, וכך הוא משתלב בקו ההוצאה."

"אני חושבת שבלי לתכנן את זה מראש – פשוט כי זאת הנטייה שלי וזה מה שאני נמשכת אליו – הקו של ההוצאה כרגע הוא ספרים על אאוטסיידרים. אולי אפשר להגיד שכמעט כל ספר גדול עוסק באאוטסיידרים. בעצם זאת הספרות היפה, לא? ספרות על אלה שלא מרגישים שייכים למיינסטרים, ספרות של אלה שמרגישים בחוץ ועל כן יש להם צורך גדול לכתוב. לפעמים הם לכאורה מגיעים ממש מלב המיינסטרים – ליידי קילמייקל באביב באיליריה (הספר הראשון בהוצאת ערבי נחל) היא הרעיה המוצלחת, ניארה ביומן צבים היא סופרת ילדים מצליחה – ובכל זאת שתיהן מרגישות שהן שונות. שהן רוצות דברים אחרים מהחיים, גם אם לא לגמרי ברור להן מה. כך גם לגבי ויליאם – הוא נבעט החוצה מהחיים הבורגניים. גם ויליאם וגם ניארה מרגישים, אולי לראשונה בחייהם, שהם רואים את הגב של הדברים, כשעד עכשיו הם תמיד ראו רק את החזית. הגב של הדברים נמצא גם בטבע ובחיות, ואפשר להגיע אליו גם דרך חוויות רוחניות, אפילו כאלה שנדמות מטופשות לפעמים, כמו לידה מחדש או מדידת גלי אלפא במוח. אני חושבת שהסוגים המעודנים האלה של חוויות מיסטיות זה עוד אחד מהדברים שמושכים אותי לבחור להוציא ספר לאור. זאת לדעתי אחת היכולות האדירות של הספרות – לעורר את תחושת הנשגב."

 

hash_3

 

[כתבה: נגה שיאון]

.
ראסל הובן, "יומן צבים". מאנגלית: רנה ורבין. ערבי נחל וידיעות ספרים, 2018.

» אתר מועדון המעריצים של ראסל הובן

» ספר הקיץ של המוסך: "ממלכת האי-רצון", מאת איה קניוק

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_38-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | שירים חדשים מאת עידית ברק, אלינור יוסף, מרואן מח'ול וחוה ניסימוב

אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע אַתָּה עוֹקֵב אַחַר נוֹצָה, / צִלְּךָ נִשְׂרַךְ אַחֲרֶיךָ, מִתְנַשֵּׁף: קָחֵנִי עִמְּךָ. / אַתָּה עוֹקֵב אַחֲרֶיהָ בְּאִטִּיּוּת / שֶׁל שֶׁלֶג נוֹפֵל, נֶעֱדָר מֵעַצְמְךָ וְשׁוֹכֵחַ / מִי הָיִיתָ קֹדֶם וְאֶת הוֹרֶיךָ.

אוהד שאלתיאל, "אשא עיני..", מתוך הסדרה "זיקוקין", רישום בגריעה, זפת ולכה על נייר ארץ', 80X65, 2015

אוהד שאלתיאל, אשא עיניי..., מתוך הסדרה "זיקוקין", רישום בגריעה, זפת ולכה על נייר ארץ', 80X65 ס"מ, 2015

.

עידית ברק

לידה

הָרוֹפְאָה שׁוֹאֶלֶת:
הַלֵּדָה הָיְתָה רְגִילָה?
הַמִּשְׁקָל תַּקִּין?
הַאִם הִיא הִתְפַּתְּחָה יָפֶה?
אֵיךְ הִיא לוֹמֶדֶת?
יֵשׁ לָהּ חֲבֵרִים וַחֲבֵרוֹת?
הָאֵם עוֹנָה: כֵּן, כֵּן, כֵּן
וְכָל הַלֹּא
רוֹעֵד לָהּ בְּכָל הַגּוּף

 

עידית ברק היא משוררת. ספרה הראשון, "עד השמיים ובחזרה", הופיע בהוצאת בת אור (2016). ספרה השני, "להיאחז בענף הקרוב", ראה אור לאחרונה בהוצאת פרדס.

 

 

אלינור יוסף


אֲנַחְנוּ נוֹסְעוֹת אֶל אֶרֶץ צְפוֹנִית קָרָה,
בָּהּ הַשָּׁמַיִם זוֹהֲרִים בְּצִבְעֵי בָּרֶקֶת.
פְּעִימוֹת לֵב הָאֲדָמָה מִתְכַּסּוֹת בִּפְתוֹתִים צְחוֹרִים.
הַשֶּׁלֶג שָׁם נִפְרָשׂ עַד קַו הַחוֹף מַמָּשׁ,
הָאֲדָמָה לֹא מַנְבִּיטָה.

אֲנַחְנוּ נוֹסְעוֹת אֶל אֶרֶץ צְפוֹנִית קָרָה,
בּוֹרְחוֹת מִגִּבְעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַפְּתַלְתַּלּוֹת
הַמַּזְכִּירוֹת לָנוּ אֶת שֶׁהָיָה.
מְפַלְּלוֹת אֶל קַו הַחוֹף הַמֻּשְׁלָג,
לִדְבֹּק בִּגְבוּלוֹ הַמְּדֻיָּק,
אֲבָל תּוֹפְחוֹת בַּעֲצַלְתַּיִם בְּתוֹכֵנוּ
וּמְבַקְּשׁוֹת לְהֵאָמֵר.

הַזְּמַן אֵינֶנּוּ כָּאן –
הַיּוֹם הוּא נֶצַח חֲלָבִי
שֶׁמְּחַכִּים לְסוֹפוֹ.

 

אלינור יוסף, ילידת 1986, מתגוררת בתל אביב. בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני בטיפול בתנועה ומחול. בוגרת מסלול השירה של הליקון. עובדת בפנימייה עם נוער בסיכון וכותבת שירה.

 

 

מרואן מח'ול

אתה אוהב

מערבית: עידן בריר

אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע אַתָּה עוֹקֵב אַחַר נוֹצָה,
צִלְּךָ נִשְׂרָךְ אַחֲרֶיךָ, מִתְנַשֵּׁף: קָחֵנִי עִמְּךָ.
אַתָּה עוֹקֵב אַחֲרֶיהָ בְּאִטִּיּוּת שֶׁל שֶׁלֶג נוֹפֵל, נֶעֱדָר מֵעַצְמְךָ וְשׁוֹכֵחַ
מִי הָיִיתָ קֹדֶם וְאֶת הוֹרֶיךָ.

אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע אַתָּה יֶלֶד
הַמְּצַיֵּר בֶּעָפָר אִשָּׁה מֵחֹמֶר;
הָעֵצִים אֵינָם נִצָּבִים סְבִיבְךָ אִלְּמִים; הֵם מְטַפְּחִים אוֹתְךָ,
מְסַרְקִים אֶת שְׂעָרְךָ בְּכִוּוּן הַזְּרִיחָה כְּדֵי לַעֲשׂוֹתְךָ
בְּשׂוֹרָה לְפֵרוֹתֵיהֶם.

אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע אַתָּה רוֹאֶה אֶת יְדֵי הַפַּרְפַּר טוֹווֹת
אֶת חַיֶּיךָ מֵחָדָשׁ בְּגִיל שְׁלוֹשִׁים;
מְיַלֶּדֶת הַמַּזָּל
רוֹקֶדֶת מִשִּׂמְחָתָהּ עָלֶיךָ.

אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע אַתָּה שָׂם לֵב לַפּרָטִים הַקְּטַנִּים
וּמְגַלֶּה שֶׁלִּבְּךָ מְנַגֵּן עַל
חָזְךָ קוֹנְצֶ'רְטוֹ שֶׁל הַתְחָלוֹת עַד שֶׁאַתָּה זוֹעֵק לְעֶזְרָה
מֵרֹב אֶקְסְטָזָה.

אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע אַתָּה נִתְלֶה בַּלָּאט
עַל רַף הַדְּקִיקוּת;
טַל נִגָּר עַל לֶחְיְךָ וְאַתָּה מֵקִיץ
מִלֵּילְךָ כְּלִילָךְ שֶׁבּוֹ הַבֹּקֶר מוֹרִיק.

אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע אַתָּה רוֹמַנְטִי. מְשַׁכְנֵעַ נַחַל אַכְזָב
כִּי הַיָּם יָבַשׁ וְכִי הוּא
יִהְיֶה לְנָהָר רַק אִם יִזְרֹם לְקִרְבְּךָ;
מְלַמֵּד אֶת הֶעָקֹב לִהְיוֹת לְמִישׁוֹר לְמוּל גֵּיא רִגְשׁוֹתֶיךָ. זוֹהִי
הַהִתְעַלּוּת, אֲחוֹת לָרוֹמְמוּת וְלַחֲמַקְמַק.

אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע אַתָּה שָׁב לַעֲלוּמֶיךָ;
קִבְעוֹן הַמָּוֶת מֵת;
אַתָּה רוֹכֵב עַל הַגַּל, לֹא כְּדֵי לְהִנָּצֵל אֶלָּא כְּדֵי לְאַזֵן גּוּפְךָ עָלָיו
וּמֵרִיחַ אֶת שֶׁאֵין אֲחֵרִים מְרִיחִים, קִשְׁרֵי הַמַּיִם לַמַּיִם,
סֻכָּר הַהֲוָיָה.

אַתָּה אוֹהֵב, מַשְׁמָע יֶשְׁנָהּ אֲהוּבָה
וְאַתָּה שׁוֹטֶה:
מְקַנֵּא לָהּ בְּזַעַם, נוֹקֵם
אִם שְׂפָתָהּ נוֹגַעַת בִּרְעוּתָהּ, וְהוֹפֵך,
אִם שְׂפָתֶיךָ בִּשְׂפָתֶיהָ תְּשֻׁתַּפְנָה, לְאֵל שֶׁאֵין שֻׁתָּף לוֹ
בִּרְקִיעֵי הַנְּשִׁיקָה.

 

مروان مخّول
أن تُحبّ
أن تُحبّ يعني أن تَتْبعَ ريشةً
فيلهثَ ظلُّكَ: خُذني معك.
ببطءِ الثّلجِ النّازلِ تَتْبعُها غائبًا عنك، تنسى
مَن كُنتَهُ من قبل، وأهلَكَ.

أن تُحبّ يعني أنّكَ طفل
يرسمُها في التّراب أنثى من خزف،
وأنّ الأشجارَ لا تقفُ حِيالَكَ ساكنة؛ تُربّيك
تُمشّطُ شعرَكَ في اتّجاهِ الشّروق كي تزفَّكَ
بشرى للثّمر.

أن تُحبّ يعني أن ترى يديِ الفراشةِ وهي تحوكُ
حياتَكَ من جديدٍ في الثّلاثينَ، وأنْ
ترقصَ فَرَحًا فيك
ولاّدةُ الحظّ.

أن تُحبّ يعني أن تُعيدَ للتّفاصيلِ الصّغيرةِ اهتمامَك
وأن تتعرّفَ قلبَكَ يدُقُّ على
صدرِكَ كونشيرتو البداياتِ فتستغيثَ
من الطّرب.

أن تُحبّ يعني أن تتدلّى بلا صخب
على رفِّ الرّهَف،
وأن يسيحَ على وُجنتيْكَ النّدى فتصحوَ
من ليلِكَ ليلكًا فيه يخضرُّ الصّباح.

أن تُحبّ يعني أنّك رومانسيٌّ؛ تُقنعُ الوادي
بأنّ البحرَ جفّْ، وأنّه
سيصبحُ نهرًا لو صُبَّ فيك.
وأن تعلِّمَ الجبلَ الخشوعَ أمامَ مرجِكَ العاطفيِّ هو
العلوّْ، أخو السُّموّْ والمستحيل.

أن تُحبّ يعني أنّكَ تصغُر، وأنّ
هاجسَ الموت مات
تركبُ الموجَ، لا لتنجوَ بل لتؤرجحَ جسمَكَ فيه، تشمَّ
ما لا يشمُّهُ الآخرون.. علاقةَ الماءِ بالماء؛
سُكّرَ التّكوين.

أن تُحبّ يعني أنّ هناك حبيبةً
وأنّكَ أهبلُ:
تغارُ منها عليها، تثورُ
إنْ مسّتْ شفتُها شفتَها، تصيرُ
إنْ شاركْتَها شفتيْها إلهًا لا شريكَ لهْ
في سماواتِ القُبل.

 

מרואן מח'ול הוא משורר פלסטיני שנולד בכפר פקיעין בגליל העליון ב-1979 לאב פלסטיני ולאם לבנונית. הנדסאי בניין במקצועו. בין ספריו: "מכתב מן הגבר האחרון" (רסאלה מן אאח'ר רג'ל; פרוזה), "לא תיבת נוח" ("מש ספינת נוח"; מחזה, זכה בפרס המחזאי המצטיין בפסטיבל "מסרחיד" בעכו, 2009) וקובצי השירה "ארץ הפסיפלורה העצובה" ("ארד אל-פסיפלורא אל-חזינה", זכה בפרס למשוררים פלסטינים צעירים בעולם, 2009) ו"בתים שהשירים שכחו איתי". כמו כן זכה בפרס הסופר הצעיר (1997). רבים משיריו תורגמו לאנגלית, טורקית, איטלקית, גרמנית, צרפתית, עברית, אירית, סרבית, ספרדית והודית, וכמה מהם הולחנו ועובדו לתיאטרון או לסרטים דוקומנטריים.

 

 

חוה ניסימוב

בדיור המוגן

הַקִּירוֹת פְּרִיכִים וַעֲלוּלִים לְהִתְמוֹטֵט בְּכָל רֶגַע.
תּוּכְלִי לְהָצִיץ מִבַּעַד לַסְּדָקִים, וּלְגַלּוֹת אֶת הַסּוֹדוֹת
שֶׁהוֹתִירוּ כָּאן הָאֲחֵרִים. פִּסְעִי עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת
פֶּן תְּעוֹרְרִי אֶת הַשֵּׁדִים הַחֲבוּיִים בַּסִּיד הַנּוֹשֵׁר.
כְּשֶׁהַבַּיִת יִקְרֹס כְּתַפְאוּרַת קַרְטוֹן
הָרוּחַ הַקַּר יָבִיא אֶת הַלַּיְלָה.

 


פַּעַם יָכֹלְתִּי,
הָיוּ לִי אֶפְשָׁרוּיוֹת
הֵן נָקְשׁוּ בְּדַלְתִּי
וַאֲנִי לֹא פָּתַחְתִּי.
רָצִיתִי לִבְרוֹחַ
אַךְ עֲרָפֶל סָמִיךְ
כִּסָּה אֶת הַדֶּרֶךְ לְשָׁם.
סוֹבַבְתִּי בַּמַּעְגָּלִים,
הָיִיתִי פִיקוּס בֶּנְגָלִי
הִשְׁרַשְׁתִּי בַּצַּמָּרוֹת,
וְשׁוּב נֶעֱקַרְתִּי.
כְּשֶׁרָצִיתִי לָשׁוּב,
הַבַּיִת נֶעֱלַם
וְלֹא הוֹתִיר כְּתֹבֶת.
לֹא זָכַרְתִּי
אִם הָיָה פַּעַם בַּיִת.

 


קָשֶׁה הָיָה לִי לְהַאֲמִין
שֶׁאֵינָם צוֹדְקִים.
הֵם הָיוּ רַבִּים כָּל כָּךְ,
וְהָיוּ לָהֶם דֵּעוֹת מוּצָקוֹת
עָלַי.
עַל הָעוֹלָם.
הַיּוֹם אֲנִי מְפַקְפֶּקֶת,
בַּכֹּל.
בְּכֻלָּם.
רַק אִמִּי
שֶׁאָמְרָה שֶׁיָּדַי שְׂמָאלִיּוֹת
צָדְקָה כְּתָמִיד:
כָּל דָּבָר טוֹב שֶׁקָּרָה לִי
נִשְׁמַט בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת.

 

קח אותי ממני

קַח אוֹתִי מִמֶּנִּי וְשִׂים בְּשֶׁלְּךָ.
אַל תְּבַזְבֵּז חֲלוֹמוֹת,
עֲשֵׂה בָּהֶם שִׁמּוּשׁ אֶחָד לְאֶחָד.
כְּשֶׁהָעוֹר לֹא יַפְרִיד עוֹד בֵּינֵינוּ
נִפְתַּח מִפְעָל לִכְנָפַיִים,
מַלְאָכִים יִשְׁתָּאוּ לָנוּ,
עֲנָנִים מַצַּע אַהֲבָתֵנוּ.
כְּשֶׁנִּהְיֶה לְאֶחָד נוּכַל לַזִּקְנָה
גַּם הַמָּווֶת לֹא יַפְחִידֵנוּ.
קַח אוֹתִי מִמֶּנִּי,
אַל תִּתֵּן לַפִּכָּחוֹן לְהַפְרִיעַ,
עֲצֹם הָעֵינַיִים –
תֵּן לָאַשְׁלָיוֹת לָבוֹא.

 

חוה ניסימוב, ילידת 1939, היא סופרת ומשוררת ישראלית. ניסימוב, ניצולת שואה, יוזמת ומשתתפת בפרויקטים הקשורים בנושא הנצחת השואה, מרצה בבתי ספר ובמחנות צה"ל כאשת עדות ומלווה משלחות של בני נוער וחיילים לפולין. בין ספריה: "ילדה משם" (מקטרת, 2007), "רעבת רחם" (עקד, 2009), "אין בית לבית" (עיתון 77, 2013), "גם השמחה שלי רוקדת בעדינות" (עיתון 77, 2014), "קָלֵידוֹסְקוֹפ" (טל מאי וידיעות ספרים, איורים: כנרת גילדר, 2015, פרס דף דף לספרות ילדים), "הסוד של פלוריאן" (ידיעות ספרים, 2017, פרס דבורה עומר לספר נוער).

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים חדשים מאת בת-שבע דורי-קרלייה, אלכס בן-ארי, יפה שלומוביץ' ומשה אוחיון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_38-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | "זהב שחוט", סיפור מאת דנה חפץ

"אקווריום זכוכית שפאותיו מעוטרות בחריטת זהב, מלאכת מחשבת יפהפייה; לא דגים שחו בו כי אם מכתבים, עשרות מכתבים, שעל כולם – כך ראיתי כשנמשכתי להתקרב ולהביט – אותו כתב היד הגדול, הבוטח, הגברי בעליל."

ישראל קבלה, מראה הצבה: מתוך, "אוהב עכבר וצב ידמו לו כשני מאורות", רישומים, כתובת על קיר, אובייקטים, גבעון פורום לאמנות, 2018.

ישראל קבלה, מראה הצבה, מתוך "אוהב עכבר וצב ידמו לו כשני מאורות", רישומים, כתובת על קיר, אובייקטים, גבעון פורום לאמנות, 2018 (צילום: אבי אמסלם)

.

זהב שחוט

מאת דנה חפץ

 

שבעה זהבים היו בבית המקדש:
זהב טוב, זהב טהור, זהב שחוט, זהב סגור, זהב מזוקק, זהב פרווים, זהב מופז.
זהב טוב, כמשמעו. וטהור, שהיו מכניסין אותו לכור ואינו חסר כלום.
זהב שחוט, שהיה נמשך כחוט, והיו סכין בו כשעוה הנתונה על גבי פנקס.
(מדרש רבא לספר שמות, פרשה לה)

.

.

ביתו של האיש היה גדול וגדוש בדברים קטנים, בני אדם וחיות ומלאכים ופיות וגם מיני יצורים לא מזוהים, מאבן ומתכת ובד ועץ וחרסינה ונייר ופלסטיק. בכל מקום שהעין המשתאה נסחפה אליו היה מונח או תלוי או מצויר יצור כלשהו. אפילו על הקירות, בפחם. על התקרה. והוא התהלך ביניהם כמו מארח בחצר גולה, מאליה עלתה המילה: מלכותי, ואני שאלתי את עצמי מה אני עושה שם.

הנסיבות היו פשוטות, יומיומיות: ערב ספרותי שהדובר הראשי בו היה חבר ותיק, במקרה נפגשנו שבוע קודם לכן אחרי חודשים ארוכים והוא הזכיר את הערב והזמין אותי בחצי חיוך שאבוא, יהיה נחמד. אולי לא חשב שאיענה להזמנה, גם אני לא חשבתי. אבל באותו הערב שוב התפרצה הלבה ביני לבין איתמר ואני פרצתי מהדלת ולקחתי את המפתחות ונכנסתי לאוטו ונסעתי לשם. רק כשעמדתי מול שער המתכת החלוד ולחצתי על הידית ופתחתי, חדרה החריקה הצורמת את מסך האיתמר, ומיד אחריה נביחת כלב גדול שהסתער לעברי, כמו נפלתי לתפאורה של סרט אימה גותי, חשבתי מבעד לזרם האדרנלין שהציף באחת את כל הגוף ולא שכך עוד דקות ארוכות אחרי שיד קטנה נחה על צוואר הכלב ובלמה וקול רך אמר: שלום. הקול עדיין היה שרוי בחשכה העבה שתחת צל השיחים הסבוכים, יער אמיתי היה שם, מאחורי השער, ועשב גבוה ושביל שמרצפותיו סדוקות הוביל אל הפתח. ערב טוב, השבתי נבוכה, רק באותו הרגע עלה בדעתי שאולי כלל לא נמסר לבעל הבית על בואי. אבל הקול חייך ואמר, היכנסי.

הלכתי אחריו אל הבית. השביל התעקל מעט והוביל אל מדרגות אבן שבראשן הייתה, סוף־סוף, מנורה. למרות קלישותה הייתי אסירת תודה על האור. הדמות הקטנה טיפסה לעבר דלת עץ כבדה, פתחה אותה והחוותה לעברי בנימוס זר שאקדים ואיכנס.

נכנסתי.

עוד בטרם סגר האיש את דלת הכניסה מאחורי גבי, נפתחה לפניי דלת נוספת. על הסף ניצבה אישה אפורת שיער, בשמלת קטיפה כחולה ומהוהה אך הדורה שעטפה את גווה הדק וירדה עד לכפות רגליה, והושיטה לי יד. הושטתי את שלי. באחת נלפתה ידי בכוח פראי ופה נפער מולי למערה אפלה ואז התכווץ ואמר בדחיפות, החיים שלך הם כישלון, כישלון. יוסֵרָה! התרה הקול הרך, ומיד שחררה האישה את ידי והסתגרה והצטמצמה כמו צמח טורף המניח בדרך נס לטרפו, ופנתה ללכת. אני מתנצל, אמר האיש, ללא שמץ צער ניכר, כך אחותי נוהגת בכולם, בשעה הזו היא עדיין ערה אבל בערב כבר תישן ולא תפריע לנו.

רק אז התברר שטעיתי או הוטעיתי לגבי מועד תחילתו של הערב: הקדמתי בשעה וחצי.

למרות זאת, על השולחן הגדול שחלש על החדר שאליו הובלתי כבר נערכו, בסדר מופתי, מגוון מאפים ועוגיות ופירות חתוכים, שעמדו הכן ליד מגדל צלוחיות חרסינה מעוטרות וצרור מזלגות מוכספים. לרגע הבליחה בזיכרון תמונת חדרה של מיס האווישם מאחד העיבודים הטלוויזיוניים של "תקוות גדולות" שראיתי לפני שנים, אולי כשהייתי בגילו של איתמר. שבי, אמר האיש, תה? הנהנתי וישבתי, אילמת עדיין. ועוד בטרם התבוננתי בו כראוי כבר יצא, מותיר אותי לבדי.

נטושה מול השולחן, הזכירה לי בטני בתקיפות שמשעות הצהריים לא אכלתי דבר. אבל לא העזתי לגעת במה שנפרש שם מולי בשפע דקדקני שכזה, ובנחישות הסטתי ממנו את המבט. רק אז ראיתי, בהשתאות, את הציורים והפסלים הקטנים והגדולים שמילאו כל פינה, וגם משפטים ומילים, במקומות אחדים: רק אותיות בודדות, שהיו מצוירים על קירות ורהיטים ביד אמן, ומאליה עלתה המילה: משוגע. כי כל זה היה מטורף לגמרי, בלי שום היגיון או סדר; ועם זאת יצרה הערבוביה השוצפת הזו שלמות מפתיעה, כמו תואם אבריו של יצור עתיק יומין, נכחד, שנשמר רק בבית הנידח הזה שהזמן, כך נדמה, חלף מעליו בלי לגעת, לא מותיר בו אפילו עקבות אבק.

ובאמת, הכול נראה עתיק מאוד וגם מבהיק בניקיונו, עד שהתקשיתי להעריך אם הנמר הכהה שמולי, למשל, עשוי עץ או אבן, ומהן הנקודות הזעירות שעל גבו, ונטלתי אותו בידי. חמימות נעימה הייתה בו וסגרתי עליו בכף היד, ופתחתי, והעברתי אצבע זהירה על ראשו, וכמעט הפלתי אותו בבהלה כשמהסף נשמעה צעקה לא לגעת! והאיש עמד שם, ספל על תחתית בידו, ובעיניו מבט זועם וחרד שלא יכולתי להבין. מיהרתי להשיב את הנמר למקומו וגם להתנצל, והוא פסע אל תוך החדר ובקול אחר לגמרי ציין שהפסלים הקטנים הם חלק מהאוסף של אחותו, ואיש אינו רשאי לגעת בם מלבדה. לפעמים, אמר, היא מרשה גם לי, ופניו השתנו ונמלאו געגוע, ולמראה מבטי חייך כמבטל את מה שזה עתה אמר והושיט לי את התה.

שתיתי.

שאלתי מי צייר על הקירות, אף על פי שכבר ידעתי. יוסרה, אמר, כמו שאת רואה היא מוכשרת מאוד. פעם הייתה גם מוכרת את ציוריה, בתקופה מסוימת אפילו ניהלה גלריה אבל, חתך, זה היה מזמן.

שתקנו. העיניים נמשכו, בלי שליטה, אל הקירות. בעיקר לחפש סדר במילים שעליהן, תמיד חייתי בקירבה אינטימית למילים ולא יכולתי שלא להתעקש עד שיתפענחו לי. האיש המתין בסבלנות, בשעשוע ואולי אף בלעג דק, כאילו חש במצוקתי והתענג עליה. לאט לאט החלה להתבהר לי מעין תבנית־על שאחזה ביקום הגועש הזה וארגנה אותו סביב ציר של שתי מילים שהופיעו שוב ושוב: זהב שחוט. זהב שחוט. זהב שחוט. ומרגע שהבחנתי בכך, ניכר היה שהמילים הללו הוליכו את המתבונן, בעדינות ובנחישות, אל חפץ שהיה ליבו הפועם של החדר: אקווריום זכוכית שפאותיו מעוטרות בחריטת זהב, מלאכת מחשבת יפהפייה; לא דגים שחו בו כי אם מכתבים, עשרות מכתבים, שעל כולם – כך ראיתי כשנמשכתי להתקרב ולהביט – אותו כתב היד הגדול, הבוטח, הגברי בעליל.

הסקרנות גברה על המבוכה, ותליתי שאלה באיש. את ארשת פניו ברגע ההוא התקשיתי לפענח, אבל הוא לא התחמק. בנימוס תמציתי הבהיר שאלו מכתביו של פז, הילד שלנו, כלומר של יוסרה. שוהה במסע ממושך לפטגוניה ולארץ האש. הוא אוהב מאוד טבע פראי, פז. ונוהג לשלוח בקביעות להוריו, כלומר ליוסרה ולאחיה, מכל מקום שאליו הוא מגיע מכתבים וגם חיות קטנות שהוא מוצא עבור האוסף של אמו. כלומר נהג לשלוח. מפני שעם הזמן המכתבים הלכו ופחתו. למעשה, זמן ארוך מאוד חלף מאז המכתב האחרון. לאמיתו של דבר, שנים. למען הדיוק: שלוש־עשרה שנים וכמה חודשים. יוסרה תוכל להגיד לך את מספר השבועות והימים, אמר, ועווית שניסתה להיות חיוך חתכה כמו סכין את פניו.

אה, אמרתי.

שטרודל? שאל.

הנעתי יד חלשה לאות לאו.

עם ריבת קליפות הדרים? מהגינה, אנחנו עושים לבד.

לא, תודה, אמרתי, אני אלרגית להדרים.

את יודעת, המשיך באותו קול שקט ומנומס, נשים רבות באירופה וארצות הברית מגדלות בובת תינוק כאילו הייתה תינוק אמיתי. הן מלבישות את הבובה, קונות לה סלקל ומיטה וצעצועים, מטיילות איתה ברחוב ומשחקות איתה בפארק כמו אמהות טריות אחרות. יש בובות שמכינים בהזמנה אישית לפי תמונה שהקונה שולחת. מחירן אלפי דולרים. גם בארץ יש אישה אחת שמכינה בובות כאלה. כל בובה נמכרת במחיר של שלושת אלפים שקלים לפחות, האישה אומרת שהעבודה מרובה והחומרים יקרים.

הוא הביט בי. אני הבטתי בקירות.

אינני יודעת מאין צפה ועלתה בי המילה וֶרְמיליוֹן, ואיתה הידיעה שזה שמו של הצבע האדום־כתום שנמתח בחוט דקיק בין הקירות, מתווה מסלול שפתאום התבלט חד וברור, כמעט דוקר את העין, עד שקמתי ומלמלתי שאלה על שירותים ומבלי להמתין לתשובה התחלתי ללכת אחריו במין הכרח דחוף (כעבור שבועות ארוכים תשוב אליי המילה הזו, ואני אבדוק ויתברר שהגוון הזה מיוצר באופן סינתטי משילוב של כספית וגופרית, ולכן הוא רעיל מאוד, וכיום כמעט אינו מיוצר עוד כי אם הוחלף בצבעים אחרים, בטוחים יותר, כמו אדום קדמיום, ואחריו פירול; אבל השמות הללו לא יעוררו בי דבר).

לאורך חוט הוורמיליון הלכתי, עוברת חדרים ומסדרונות, עד שהגעתי אל חדר קטן בקצה הבית שדלתו הפעורה חשפה את מקום המפלט שחיפשתי. נכנסתי וסגרתי והוצאתי את הנייד ובדופק מואץ לחצתי על שמו ברשימת הטלפונים המקוצרת. איתמר, אמרתי בבהילות ובלחש, שלא יישמע קולי מעבר לקירות הדוחסים, די איתמר די לא חשוב מה עשית לא חשוב מה אמרתי הכול שטויות איתמר כל כך קל ללכת לאיבוד כל כך שביר ודק הכול איתמר אם רק היית מבין איתמר רק אל, השתהיתי לרגע, וכמו בתגובה להיסוס בקולי נשמע הצפצוף החד של סיום ההודעה. אל תלך, אמרתי בלחש לשרשרת הארוכה של הניאגרה שהתנועעה מולי אנה ואנה וידית העץ המצוירת שלה לוטשת בי עין נחש שחורה.

כשיצאתי לבסוף מהשירותים לא טרחתי להוריד את המים. הידקתי את התיק אל הכתף, עברתי במהירות את המסדרון והחדרים, בלי להעיף מבט בקירות, וכשהגעתי אל האיש שישב עם התה שלו בכורסה העמוקה נעצרתי. הוא מיהר להניח את הספל ונעמד.

מצטערת, אני חייבת ללכת, אמרתי.

אבל תיכף כולם יבואו, אמר. הוא לא נשמע מופתע.

קיבלתי טלפון, אמרתי, צריכים אותי בבית. בדחיפות, הוספתי.

לא היה בזה צורך: הוא הסתכל בי ולא אמר מילה. לכל אורך הדרך שבה ליווה אותי, אל הדלת ובשביל המתפתל ביער הצמחייה שבחצר ועד לשער, הוא לא אמר מילה. ואני, מצידי, לא הבטתי לאחור, גם לא כשנפתח ואחר כך נסגר השער מאחוריי בצווחת צירים חלודים.

בצעדים מהירים הלכתי אל הרכב. איתמר, חשבתי. תשתדל קצת. גם אני משתדלת. לא מספיק, עניתי לי בזעף, תשתדלי יותר. השתדלות נוספת, צחק קול לעגני, מטיח בי את המילים האהובות שארבו לי כל השנים כדי לבגוד דווקא ברגע הזה.

לוּ אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אוֹתְךָ לְכָל הַשָּׁנִים.

אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אוֹתְךָ מִכָּל הַשָּׁנִים.

אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַאֲרִיךְ אֶת הַזְּרוֹעַ הָאַחַת כְּפֶלֶג אֶחָד שֶׁל נָהָר בְּאַפְרִיקָה.

כִּרְאוֹת בַּחֲלוֹם אֶת מִפְרַץ הַסְּעָרוֹת, כִּרְאוֹת בַּחֲלוֹם אֳנִיָּה שֶׁטָּבְעָה, כְּשֵׁם שֶׁמְּדַמִּים עֲנָנִים כִּיצוּעַ, שׁוֹשַׁנֵּי עֲנָנִים כִּיצוּעַ לַגּוּף.

אַךְ בִּרְצוֹתְךָ הֵם לֹא יִשָּׂאוּךָ.

אַל תַּאֲמֵן כִּי יִשָּׂאוּךָ.

עם כל שורה הלכו רגליי מבלי משים והאטו את קצב הליכתן, עד שנעצרו. מול מדרגות שבראשן סניף דואר חשוך. פנס בודד האיר את דמות הצבי שקפא במרוצתו על השלט שמעל לכניסה הנטושה, אבל בעיני רוחי היה איש מטפס לאיטו במדרגות ונכנס מבעד לדלתות הרחבות, ותנועות גופו מסגירות שהוא כבר יודע. שבעה זהבים היו בבית המקדש, חשבתי. זהב שחוט, חשבתי. כישלון, חשבתי. איתמר בני, בני איתמר. אל תלך.

 

 

שורות השיר המצוטטות – משירה של דליה רביקוביץ "השתדלות נוספת" (חורף קשה: שירים, דביר, 1964).

.

דנה חפץ, מטפלת בהבעה ופילוסופית. קובץ סיפוריה הראשון, "דולפינים בקרית גת" (ספרא והקיבוץ המאוחד, 2015) זכה בפרס אס"י ובפרס שרת התרבות לספר ביכורים. ספרה הפילוסופי "חסד חילוני" (רסלינג, 2009) ראה אור גם באנגלית (Secular Grace) בהוצאת Brill-Rodopi.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "מקבצי הנדבות", מאת יעל דין בן־עברי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_38-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן