כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

מורדות או לא להיות: 13 גיבורות ספרותיות מורדות והספרים שבהם תוכלו למצוא אותן

מאת מערכת המוסך וידידותיה

מתוך סדרת הטלוויזיה "סיפורה של שפחה" .

 

1. מרגי – והכלה סגרה את הדלת

מאת רונית מטלון, הוצאת כתר

זו היא נובלה על סירוב. על אישה צעירה שהפנתה עורף. הכלה העומדת במרכזה הנעלם של הנובלה הזו מסתתרת מאחורי דלת מוגפת, והספר נפתח בהכרזתה המשולשת: "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת". מנקודה זו והלאה ייאלצו הסובבים – החתן, המשפחה, הפסיכולוגית לכלות מתחרטות שייעודה לפתור "תקלות" כאלה בדיוק – להתקבץ מעברה השני של הדלת הסגורה (שתהפוך למעין מוקד עליה לרגל), ולתהות על קנקנו של הסירוב הזה – להתדפק אצלה, להפציר, לכעוס, ולפעמים גם לתהות לא רק על פשר הסירוב, אלא גם על פשרה של הבחירה ההפוכה – טקס פומבי בו שני בני אדם המתחייבים לאהוב זה את זו לנצח – בחירה שככל שמתקדמים בקריאה לפתע מצטיירת עבור חלק מהדמויות, וגם עבורינו הקוראים, כלא פחות תמוהה מבחירתה של הכלה המורדת.

(מערכת המוסך)

 

 

 

2. מרגריטה – האמן ומרגריטה

מאת מיכאיל בולגקוב, מרוסית: פטר קריקסונוב, הוצאת ספרים בעליית הגג

"האמן ומרגריטה" מאת מיכאיל בולגקוב הוא ספר פולחן, ולא רק במולדתו. הקוראים הרוסים הצמאים לשורשיהם הנוצריים והיהודיים, שגילו אותו (באיחור של 30 שנה) בשנות ה-60, מצאו בו מעין אוונגליון אלטרנטיבי, בזכות סיפור עמידתו של ישוע הנוצרי אל מול פונטיוס פילטוס; צעירים מתוחכמים התלהבו מהסיפור  על השטן ופמלייתו הקרנבלית שעושים שמות במוסקבה של שנות ה-20; הדיסידנטים שיננו את המשפט האלמותי "כתבי יד אינם נשרפים". אבל בשבילי הגיבורה האמיתית של הספר תמיד היתה מרגריטה. מרגריטה, שזורקת את חייה המסודרים כאשה נשואה ועפה, אמיצה ונהדרת, בשמי הלילה; מרגריטה, שמרסקת את דירת המבקר שקבר את ספרו של אהובהּ האמן; מרגריטה, שעושה עסקה עם השטן כדי להציל את האמן, ובכל זאת מוצאת משם דרך החוצה, אל השלווה הנצחית – מרגריטה זו היא כולה מרד, עוצמה  והשראה.

(סיון בסקין)

 

3. גוַּדאי – גודאי

מאת מעין בן הגיא וזהבה גושן, הוצאת אסיה

ספר הילדים והנוער "גוַּדאי" משרטט דיוקן של ילדה שמפחדת לטפס על עצים וחשה מכוערת וחלשה, אך נחושה לעזוב את הוריה ולהיות הראשונה שיוצאת ללמוד בבית ספר מרוחק. גודאי מונעת גם מן התשוקה ללמוד לקרוא ולראות מקומות רחוקים אך גם מתוך הבנה עמומה שהלימודים ידחו את גזר הדין של נישואים ולידה בגיל צעיר מאוד. אט אט היא לומדת את מה שהרבה נשים זיהו לפניה, איך ללכת על החבל הדק שבין ציות לכללים פטריארכליים לבין המאמץ להרחיב את הסדקים ולהגדיל את החופש. התנגשות חזיתית באב ובמנהגים לא תיתכן בעולם שלה, אבל בחסותו של אחיה היא מצליחה להרחיב את אפשרויות החיים שעומדות בפניה. הספר מבוסס על סיפור חייה של זהבה שעלתה לארץ מאתיופיה כילדה.

(מערכת המוסך)

 

 

 

4. לילי אקרמן – אקווריום

מאת יערה שחורי, הוצאת כתר

"לממסד שלום רב, קוראים לי לילי. לאחותי קוראים דורי. אבא שלנו חירש. גם אני חירשת. אמא שלנו לקוית שמיעה. דורי ואני לומדות בבית. לפעמים אנחנו ישנות במיטה אחת." כך נפתחת פסקת הסיום של הרומן "אקווריום" שבו יערה שחורי מספרת את סיפורן של שתי אחיות, לילי ודורי הגדלות בבועת ילדותן, לפעמים נדמה כגוף אחד. את הבועה יצרו הוריהן החרשים, הרחק מהאנשים השומעים, והקפידו לנהל חיים מופרדים לחלוטין. משפחת אקרמן בכללותה זורקת מעליה את מכשירי השמיעה והעזרים המודרניים וצופה בחיים מחוץ  להם כמו באקווריום. לילי ודורי גדלות פרא, יאמרו האנשים המיושבים, הם לא לבושות כראוי, לא מספיק נקיות ומסורקות, לא מנסות אפילו לתקשר עם העולם השומע, ולא הולכות לבית ספר, וזאת לפי הצו המשפחתי המרחיק. פסקת הסיום הזאת, שנמנע מלהביא אותה במלואה, מוכיחה עד כמה עבור לילי המרידה במשפחה היא הכרחית על מנת להציל חיים, קודם כל של אחותה ואחר-כך גם את שלה. לילי אקרמן יודעת מה זאת אומרת לעמוד מול  כולם, היא מורדת במהותה, אך במהלך הספר מגלה הקורא שהיא יודעת גם מה זאת הקרבה.

(מערכת המוסך)

 

 

 

5. שלפרד – סיפורה של שפחה

מאת מרגרט אטווד, מאנגלית: סמדר מילוא, הוצאת כנרת זמורה ביתן

כולם מדברים על הסדרה, מעטים קראו את הספר על פיו נוצרה. לספר המתורגם לעברית שני גלגולים: הראשון, תחת השם "מעשה השפחה", ראה אור ב-1986, כשנה אחרי הוצאתו במקור, בהוצאת כרם ובתרגום של ג. אריוך. השני, תחת השם "סיפורה של שפחה",  יצא בתרגום חדש הוצאת כנרת זב"מ ב-2012. "לא שלפרד הוא שמי, יש לי שם אחר שאיש לא משתמש בו כעת משום שהוא אסור. אני אומרת לעצמי שזה לא חשוב, השם שלך הוא כמו מספר הטלפון שלך, שימושי רק לאחרים. אבל מה שאני אומרת לעצמי לא נכון, זה חשוב גם חשוב. אני שומרת את ידיעת השם הזה כמו משהו חבוי, כמו מטמון שיום אחד אחזור כדי לחפור ולהעלות אותו".

למרות התנאים הבלתי נסבלים בדיסטופיה הקשה הזו שיצרה אטווד, שבה הנשים הפוריות נאלצות לשמש כשפחות ולמעשה להיאנס על מנת לשאת את זרעם של מפקדי הגלעד (בני המעמד הגבוה בשלטון החדש), ולמרות עינו הפקוחה תמיד של "האח הגדול" (השלטון החדש) שמקשה מאוד על הוצאת מרד ממשי לפועל, שלפרד היא בכל זאת גיבורה מורדת כשהיא נאבקת על מנת לשמור על זהותה, שפיותה, זכרון בתה ואפילו מיניותה בעולם שבו זהותה כאדם פרטי וכאישה נמחקת לחלוטין, וכושר הפוריות שלה הוא הדבר היחיד שמצדיק את קיומה.

(מערכת המוסך)

 

6. לאה – שֶרי

מאת קולט. מצרפתית: בבה ינאי, הוצאת ידיעות ספרים

שֶרי הוא סיפורם של לאה, בת הארבעים ותשע, ופרד הצעיר המכונה "שרי". אמו היצאנית, מאדאם פלו, נמלטה מפריז לשנתיים והשאירה מאחור את בנה. לאה שימשה כמעין סנדקית שלו וכעת, משהשלים את שנות התבגרותו, היא נעשית "פילגש-מינקת". ראשיתה של העלילה, המתוארת בדרך מרוחקת ואירונית על ידי מספרת כל-יודעת שתלך ותשבש את החלוקה המגדרית ואת הסכימה האדיפלית המובנת-מאליה לכאורה, בנקודת מפנה: כוונתן המשותפת של אמו של שרי ושל לאה להשיאו לאשה. "אַת הקורבן", אומר שרי ללאה, "אַת הצד שראוי לאהדה בכל העניין הזה, כי הרי אני זונח אותך".

קולט עוסקת כאן לא רק במעמדה החברתי של לאה, אלא בגיל המעבר ובחרדת הזִקנה של אשה שכל עיסוקה אהבה, אשה שאמורה למצוא נוחם בסדרתיות – אך מגלה קשר החורג מעיקרון הסדרה. הרומן מדלג על נישואי שרי; לאה נעלמת מן הסביבה, אפופת מסתורין; שרי נחלש ובורח מביתו כדי להמתין לה עד לסוף המפוכח. הסיפור אינו מערער ככלות הכול על אינטרסים מעמדיים ופיננסיים ועל התפקיד שממלאות הקורטיזנות בסדר החברתי-כלכלי. הוא גם אינו חס על המניפולטיביות של המטריארכיה, המבוססת על תשוקה וכסף, ולכודה בקונבנציות קשיחות גם כשהיא נדמית נטולת כבלים. ואולם קולט מתארת כאן גיבורה מאוהבת וצלולה, אשר טווה ופורמת בעצמה את החוטים הקושרים אותה לארוס.

(מיכל בן-נפתלי)

 

7. רפאלה צ'רולו (לילה) – החברה הגאונה

מאת אלנה פרנטה. מאיטלקית: אלון אלטרס, הספריה החדשה

מה לא נכתב על לילה, אחת משתי הגיבורות העומדות במרכז הרומנים הנפוליטניים של פרנטה? שהיא קריזיונרית מידי; שהיא נוירוטית ובלתי מתפתחת; שהיא כל כך גדולה מהחיים עד שאי אפשר להאמין לה. אבל בשורה התחתונה, מדובר בארכיטיפ הגיבורה המורדת.

בלי לנפנף ביותר מידי דגלים פמיניסטיים, פרנטה בוראת עבוורנו בכרך הראשון של הסדרה המדוברת שלה את הסוררת של נפולי שאיש אינו יכול לאלף: היא לא שומטת בעדנה על מדרגות הארמון נעל זכוכית, אלא מעצבת דגם מופלא של נעל גברית שהופך מבוקש ולמעשה מציל את עסקיהם של אביה ואחיה הגדול; היא לא מוכנה לשחק את תפקיד הנערה במצוקה ושולפת בעצמה סכין על אחד מהנערים המסוכנים בשכונה; היא בזה לגברים השולטים ביד רמה בשכונה, והאדם היחיד שממנו היא באמת נזקקת לאישור והערכה היא חברתה הטובה, אלנה; היא חולמת, היא כותבת, היא נאבקת, היא בועטת ומקללת –  וממש כפי שהיה קורה לו היינו פוגשים אותה במציאות, גם מהקוראות והקוראים היא סוחטת מנעד קיצוני של תגובות – אבל להישאר אדישים כלפיה אי אפשר.

(מערכת המוסך)

 

8. מרינה – הגיבורה הלירית של מרינה צווטאייבה

תור הכסף של הספרות הרוסית הוליד שתי משוררות ענקיות במקביל: אנה אחמטובה ומרינה צווטאייבה. הן שונות זו מזו – אף כי העריצו זו את זו – ולא נפגשו, למעט פגישה אחת כשנה לפני מותה של מרינה, מפני שאף פעם לא התגוררו באותה עיר. גיבורתה הלירית של אנה היא כולה חוכמה ושלוות נפש, שעומדת איתן בסערות לבה וזמנה; גיבורתה הלירית של מרינה היא – כמוה – אשה סוערת, מורדת בכל המוסכמות יחד, מתנשאת מעל זמנה. די לומר שבשיא מלחמת האזרחים היא מקריאה שירים המהללים את הצבא הלבן לפני אולמות המלאים בחיילים אדומים, שבין אהבותיה בחיים ובספרות – גברים ונשים, שכמעט כל צעד שלה, בחיים כמו באמנות, הוא צעד של אומץ נואש. לא לחינם היא זו שניסחה במדויק את מקומו של משורר בעולם עוין: "בזה הנוצרי שבעולמות – / כל המשוררים – יהודים!"

מרינה האישה התמודדה בגבורה עם קשיי חיים עצומים: מלחמת אזרחים, אובדן אחת מבנותיה, עוני קיצוני, תנאי חיים בלתי אפשריים, הגירה, ובחודשי חייה האחרונים – גם מאסר של בעלה ובתה. מרינה הדמות הלירית, לעומת זאת, מדלגת בקלילות מעל כל אלה, הישר אל הטראגיות הבסיסית של הקיום, שאינה תלויה בדבר, אל עמדתו של המשורר מול העולם. כך כתבה במחזור "המשורר" (בתרגומי):

מה אעשה, יחידה, משוררת,
בעולם בו השחורה שבחתולות –
אפורה, וההשראה בתרמוס נשמרת –
אני, שלעולם אינני נגמרת –
בעולם הגבולות?

( סיון בסקין)

 

9. הנסיכה אליזבת  – הנסיכה שלבשה שקית נייר

מאת רוברט מאנץ'. מאייר: מייקל מרצ'נקו. מאנגלית: רונית רוקאס. הוצאת ידיעות ספרים וטל מאי

תשכחו מאגדות הילדים המוכרות לעייפה על נסיכות עם שמלות מפוארות ואבירים על סוסים לבנים שנחלצים להצלתן, עם חתונה מפוארת לקינוח. הסיפור הזה הולך בדיוק הפוך: הוא מתחיל בנסיכה אליזבת היפה שמיועדת להינשא לנסיך מלוקק בשם רונלד. יום אחד מגיע דרקון ומחריב ביריקת אש אחת את הארמון שלה (כולל המלתחה הנסיכותית!) וחוטף את הבחור המיועד.

אליזבת לא מתבלבלת, וכששקית נייר בלבד לגופה היא יוצאת להציל את הנסיך ממלתעות הדרקון. לאחר מסע מכשולים לא פשוט היא משחררת את רונלד לחופשי, רק שהמלוקק, במקום להיות אסיר תודה, נוזף בה שהיא מסריחה כמו מדורה ולובשת קליפה של פלאפל. הנסיכה אליזבת נושמת עמוק ומשיבה לו: "רונלד, הבגדים שלך יפים מאוד והשיער שלך מסודר מאוד. אתה נראה כמו נסיך אמיתי, אבל אתה לא שווה כלום". שווה להקריא לילדות ולילדים רק כדי להיווכח בתגובתם המבולבלת למשפט החותם את הספר: "בסוף הם לא התחתנו". ספר חובה לפמיניסטית הצעירה.

(מערכת המוסך)

 

 

 

10. גיבורה ללא שם – פתח גדול מלמטה

מאת אסתר פלד. הוצאת בבל

מתי הייתה הפעם הראשונה בה הסתדרתי בזוגות? בגיל הגן, כנראה. השלמות השלווה של הצעידה בזוג. בלי חורים, בלי לשבש את הסדר. לא במקרה הגננת מבקשת "להסתדר בזוגות". לתפוס בן/בת זוג זה להסתדר.
אסתר פלד מורדת בתפיסה הזו: "הכרתי בבדידותי כתשתית ליחסיי עם העולם", היא כותבת. הבדידות שלה אינה מקור חולשה, אינה שיבוש שיש למהר ולתקנו, אלא בחירה מושכלת. בדידות שמושגת מתוך שלמות עצמית. זה חתיכת מרד גדול, כי המצאת הזוגיות, "זכר ונקבה ברא אותם", היא אחת ההמצאות הראשונות מיד אחרי בריאת העולם. זוגיות היא גם הישרדות, כרטיס הכניסה לתיבת נוח הוענק לזוגות בלבד. זוגיות – או מבול, ופתאום "פתח גדול מלמטה", ופתאום אסתר פלד מציגה את האי-זוגי כבחירה מנומקת של אישה.

המרד אינו מטופל רק מתוך ה-מה, אלא נוגע גם בשאלת האיך. איך אפשר לבטא מרד באמצעות השפה, כשהשפה עצמה היא מוסכמה? כשהכתיבה היא מוסכמה? זהו סיפור נטול עלילה, מפוצל ומתפרק, נוזל בין האצבעות. יותר מכל, הספר הזה מזכיר אינטימיות פוצעת של שיחה בין חברות טובות, ספורט אתגרי של פוסט מורטם. דרך אותו "פתח גדול מלמטה" יורדים לעומקים שלא ישוערו, לומדים לגעת בליבה וליהנות מהכאב. כמו בשיחה בין חברות טובות. התחושה היא של תנועה במעגלים, הורה פצע, חוזרים לפצע פעם ועוד פעם. המילים אחרות, אבל הפצע אותו פצע.

הגיבורה של אסתר פלד מציבה את עצמה במרכז. היא בודקת מה טוב עבורה, לא מעלה את עצמה כקרבן על מזבח הרצונות של האחרים. וכנראה שמנקודת מבט נשית, זהו המרד הגדול מכולם.

(מירי שחם)

 

 

11. מטילדה – מטילדה

מאת רואלד דאל.  מאנגלית: יעל ענבר, הוצאת מרגנית

"היא המשיכה לקרוא ללא הפרעה, ומשום מה הרתיח הדבר את אבא שלה. ייתכן שהזעם שלו התעצם בגלל שראה אותה נהנית ממשהו שלא היה מובן לו. "את אף פעם לא מפסיקה לקרוא?" שאל אותה בכעס. "היי, שלום אבא," אמרה מטילדה בנעימות. "היה לך יום מוצלח?"

אקט הקריאה כמרד של מטילדה בהוריה, במציאות, בסביבה הדכאנית, הוא אחד משפע אקטים שהיא נוקטת בהם כדי לשרוד, וללא ספק, החשוב והמשפיע בהם. העובדה שאביה רואה את הקריאה שלה כהתנהגות מתריסה היא אמירה סאטירית של דאל, ולו היה חי היום בינינו, יתכן שהיה יוצק את האב בדמותה של שרת תרבות כל שהיא שלא ננקוב בשמה.

(מערכת המוסך)

 

12. חדווה ברגמן – אוויר בצורת נערה

מאת חדווה ברגמן. זמורה ביתן

"בסך הכול היה היום די נחמד בעבודה. והצלחתי למצוא מאיפה נובעת זליגת הזיכרון, משלשום אני מחפשת. אבל כשאני מגיעה הביתה אמא יושבת על הספה ומסתכלת עלי במבט עייף, מיואש קצת. היא אומרת, שכטר הורידו, גברת בורובסקי התקשרה להציע להם והאמא אמרה מיד שהם מחפשים מישהי צעירה יותר."

חדווה ברגמן הוא שמה הבדוי של המחברת, שהיא גם גיבורת הסיפור הזה: אישה צעירה חרדית, עובדת היי טק, שנותרה ברווקותה, והולכת ונהדפת אל שולי החברה. היא לא רוצה למרוד, היא רוצה להיות כמו כולם, אבל בניגוד לכולם, היא גאון, היא בררנית, ואולי החמור מכל: בניגוד לצו החברה, היא לא מחייכת. בכל זאת היא ממשיכה לנסות ולנסות ולנסות, וגם לתהות מתי הכול אצלה החל להשתבש.

(מערכת המוסך)

 

13. לולי/ לורה – לולי וילוז

מאת סילביה טאונסנד וורנר. מאנגלית: רנה ורבין. הוצאת לוקוס

"כשאני חושבת על מכשפות נדמה לי שאני רואה בכל רחבי אנגליה, בכל רחבי אירופה, נשים חיות ומזדקנות, נפוצות כמו פטל שחור, וכמוהו חסרות חשיבות. אני רואה אותן, רעיות ואחיות של גברים מכובדים, אנשי כנסייה ונפחים וחוואים ופוריטנים. במקומות כמו בֶּדפורדשייר, באזורי הכפר שחולפים על פניהם ברכבת. אתה יודע. טוב, אז שם הן חיו, שם הן חיות עד היום, מגדלות ילדים, מחזיקות את הבית, פורשות מטליות מכובסות לייבוש על שיחי דומדמניות, והסחת הדעת שלהן מתמצה בשיחות המטופשות שהן מנהלות זו עם זו, ובהקשבה לגברים כשהם מדברים באופן שבו גברים מדברים ונשים מקשיבות. אופן שונה לחלוטין מזה שבו נשים מדברות וגברים מקשיבים, אם הם בכלל מקשיבים. וכל הזמן הן נדחקות עוד ועוד אל תוך השעמום".

לולי / לורה היא אישה צעירה בראשית המאה עשרים במעמד הגבוה בלונדון. סרבנותה להגשים את הציפיות מתפקידיה המגדריים ולהתיישר לפי מוסכמות חברתיות מובילה אותה לכרות ברית עם שטן מתוק ולהפוך למכשפה, שהרי כך רואות הבריות רווקות, לא? ספר חתרני גם היום, על אף שראה אור כבר ב-1926.

(מערכת המוסך)

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 6


      
     
      
     




הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

ספרות טובה. בעריכת קבוצת 'תיקון'. אחת לשבועיים. יום חמישי.
מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף-רון,
דורית שילה, נטלי תורג'מן.
hamussach@gmail.com
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו