מורדות או לא להיות: 13 גיבורות ספרותיות מורדות והספרים שבהם תוכלו למצוא אותן

מאת מערכת המוסך וידידותיה

מתוך סדרת הטלוויזיה "סיפורה של שפחה" .

 

1. מרגי – והכלה סגרה את הדלת

מאת רונית מטלון, הוצאת כתר

זו היא נובלה על סירוב. על אישה צעירה שהפנתה עורף. הכלה העומדת במרכזה הנעלם של הנובלה הזו מסתתרת מאחורי דלת מוגפת, והספר נפתח בהכרזתה המשולשת: "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת". מנקודה זו והלאה ייאלצו הסובבים – החתן, המשפחה, הפסיכולוגית לכלות מתחרטות שייעודה לפתור "תקלות" כאלה בדיוק – להתקבץ מעברה השני של הדלת הסגורה (שתהפוך למעין מוקד עליה לרגל), ולתהות על קנקנו של הסירוב הזה – להתדפק אצלה, להפציר, לכעוס, ולפעמים גם לתהות לא רק על פשר הסירוב, אלא גם על פשרה של הבחירה ההפוכה – טקס פומבי בו שני בני אדם המתחייבים לאהוב זה את זו לנצח – בחירה שככל שמתקדמים בקריאה לפתע מצטיירת עבור חלק מהדמויות, וגם עבורינו הקוראים, כלא פחות תמוהה מבחירתה של הכלה המורדת.

(מערכת המוסך)

 

2. מרגריטה – האמן ומרגריטה

מאת מיכאיל בולגקוב, מרוסית: פטר קריקסונוב, הוצאת ספרים בעליית הגג

"האמן ומרגריטה" מאת מיכאיל בולגקוב הוא ספר פולחן, ולא רק במולדתו. הקוראים הרוסים הצמאים לשורשיהם הנוצריים והיהודיים, שגילו אותו (באיחור של 30 שנה) בשנות ה-60, מצאו בו מעין אוונגליון אלטרנטיבי, בזכות סיפור עמידתו של ישוע הנוצרי אל מול פונטיוס פילטוס; צעירים מתוחכמים התלהבו מהסיפור  על השטן ופמלייתו הקרנבלית שעושים שמות במוסקבה של שנות ה-20; הדיסידנטים שיננו את המשפט האלמותי "כתבי יד אינם נשרפים". אבל בשבילי הגיבורה האמיתית של הספר תמיד היתה מרגריטה. מרגריטה, שזורקת את חייה המסודרים כאשה נשואה ועפה, אמיצה ונהדרת, בשמי הלילה; מרגריטה, שמרסקת את דירת המבקר שקבר את ספרו של אהובהּ האמן; מרגריטה, שעושה עסקה עם השטן כדי להציל את האמן, ובכל זאת מוצאת משם דרך החוצה, אל השלווה הנצחית – מרגריטה זו היא כולה מרד, עוצמה  והשראה.

(סיון בסקין)

 

3. גוַּדאי – גודאי

מאת מעין בן הגיא וזהבה גושן, הוצאת אסיה

ספר הילדים והנוער "גוַּדאי" משרטט דיוקן של ילדה שמפחדת לטפס על עצים וחשה מכוערת וחלשה, אך נחושה לעזוב את הוריה ולהיות הראשונה שיוצאת ללמוד בבית ספר מרוחק. גודאי מונעת גם מן התשוקה ללמוד לקרוא ולראות מקומות רחוקים אך גם מתוך הבנה עמומה שהלימודים ידחו את גזר הדין של נישואים ולידה בגיל צעיר מאוד. אט אט היא לומדת את מה שהרבה נשים זיהו לפניה, איך ללכת על החבל הדק שבין ציות לכללים פטריארכליים לבין המאמץ להרחיב את הסדקים ולהגדיל את החופש. התנגשות חזיתית באב ובמנהגים לא תיתכן בעולם שלה, אבל בחסותו של אחיה היא מצליחה להרחיב את אפשרויות החיים שעומדות בפניה. הספר מבוסס על סיפור חייה של זהבה שעלתה לארץ מאתיופיה כילדה.

(מערכת המוסך)

 

4. לילי אקרמן – אקווריום

מאת יערה שחורי, הוצאת כתר

"לממסד שלום רב, קוראים לי לילי. לאחותי קוראים דורי. אבא שלנו חירש. גם אני חירשת. אמא שלנו לקוית שמיעה. דורי ואני לומדות בבית. לפעמים אנחנו ישנות במיטה אחת." כך נפתחת פסקת הסיום של הרומן "אקווריום" שבו יערה שחורי מספרת את סיפורן של שתי אחיות, לילי ודורי הגדלות בבועת ילדותן, לפעמים נדמה כגוף אחד. את הבועה יצרו הוריהן החרשים, הרחק מהאנשים השומעים, והקפידו לנהל חיים מופרדים לחלוטין. משפחת אקרמן בכללותה זורקת מעליה את מכשירי השמיעה והעזרים המודרניים וצופה בחיים מחוץ  להם כמו באקווריום. לילי ודורי גדלות פרא, יאמרו האנשים המיושבים, הם לא לבושות כראוי, לא מספיק נקיות ומסורקות, לא מנסות אפילו לתקשר עם העולם השומע, ולא הולכות לבית ספר, וזאת לפי הצו המשפחתי המרחיק. פסקת הסיום הזאת, שנמנע מלהביא אותה במלואה, מוכיחה עד כמה עבור לילי המרידה במשפחה היא הכרחית על מנת להציל חיים, קודם כל של אחותה ואחר-כך גם את שלה. לילי אקרמן יודעת מה זאת אומרת לעמוד מול  כולם, היא מורדת במהותה, אך במהלך הספר מגלה הקורא שהיא יודעת גם מה זאת הקרבה.

(מערכת המוסך)

 

5. שלפרד – סיפורה של שפחה

מאת מרגרט אטווד, מאנגלית: סמדר מילוא, הוצאת כנרת זמורה ביתן

כולם מדברים על הסדרה, מעטים קראו את הספר על פיו נוצרה. לספר המתורגם לעברית שני גלגולים: הראשון, תחת השם "מעשה השפחה", ראה אור ב-1986, כשנה אחרי הוצאתו במקור, בהוצאת כרם ובתרגום של ג. אריוך. השני, תחת השם "סיפורה של שפחה",  יצא בתרגום חדש הוצאת כנרת זב"מ ב-2012. "לא שלפרד הוא שמי, יש לי שם אחר שאיש לא משתמש בו כעת משום שהוא אסור. אני אומרת לעצמי שזה לא חשוב, השם שלך הוא כמו מספר הטלפון שלך, שימושי רק לאחרים. אבל מה שאני אומרת לעצמי לא נכון, זה חשוב גם חשוב. אני שומרת את ידיעת השם הזה כמו משהו חבוי, כמו מטמון שיום אחד אחזור כדי לחפור ולהעלות אותו".

למרות התנאים הבלתי נסבלים בדיסטופיה הקשה הזו שיצרה אטווד, שבה הנשים הפוריות נאלצות לשמש כשפחות ולמעשה להיאנס על מנת לשאת את זרעם של מפקדי הגלעד (בני המעמד הגבוה בשלטון החדש), ולמרות עינו הפקוחה תמיד של "האח הגדול" (השלטון החדש) שמקשה מאוד על הוצאת מרד ממשי לפועל, שלפרד היא בכל זאת גיבורה מורדת כשהיא נאבקת על מנת לשמור על זהותה, שפיותה, זכרון בתה ואפילו מיניותה בעולם שבו זהותה כאדם פרטי וכאישה נמחקת לחלוטין, וכושר הפוריות שלה הוא הדבר היחיד שמצדיק את קיומה.

(מערכת המוסך)

 

6. לאה – שֶרי

מאת קולט. מצרפתית: בבה ינאי, הוצאת ידיעות ספרים

שֶרי הוא סיפורם של לאה, בת הארבעים ותשע, ופרד הצעיר המכונה "שרי". אמו היצאנית, מאדאם פלו, נמלטה מפריז לשנתיים והשאירה מאחור את בנה. לאה שימשה כמעין סנדקית שלו וכעת, משהשלים את שנות התבגרותו, היא נעשית "פילגש-מינקת". ראשיתה של העלילה, המתוארת בדרך מרוחקת ואירונית על ידי מספרת כל-יודעת שתלך ותשבש את החלוקה המגדרית ואת הסכימה האדיפלית המובנת-מאליה לכאורה, בנקודת מפנה: כוונתן המשותפת של אמו של שרי ושל לאה להשיאו לאשה. "אַת הקורבן", אומר שרי ללאה, "אַת הצד שראוי לאהדה בכל העניין הזה, כי הרי אני זונח אותך".

קולט עוסקת כאן לא רק במעמדה החברתי של לאה, אלא בגיל המעבר ובחרדת הזִקנה של אשה שכל עיסוקה אהבה, אשה שאמורה למצוא נוחם בסדרתיות – אך מגלה קשר החורג מעיקרון הסדרה. הרומן מדלג על נישואי שרי; לאה נעלמת מן הסביבה, אפופת מסתורין; שרי נחלש ובורח מביתו כדי להמתין לה עד לסוף המפוכח. הסיפור אינו מערער ככלות הכול על אינטרסים מעמדיים ופיננסיים ועל התפקיד שממלאות הקורטיזנות בסדר החברתי-כלכלי. הוא גם אינו חס על המניפולטיביות של המטריארכיה, המבוססת על תשוקה וכסף, ולכודה בקונבנציות קשיחות גם כשהיא נדמית נטולת כבלים. ואולם קולט מתארת כאן גיבורה מאוהבת וצלולה, אשר טווה ופורמת בעצמה את החוטים הקושרים אותה לארוס.

(מיכל בן-נפתלי)

 

7. רפאלה צ"רולו (לילה) – החברה הגאונה

מאת אלנה פרנטה. מאיטלקית: אלון אלטרס, הספריה החדשה

מה לא נכתב על לילה, אחת משתי הגיבורות העומדות במרכז הרומנים הנפוליטניים של פרנטה? שהיא קריזיונרית מידי; שהיא נוירוטית ובלתי מתפתחת; שהיא כל כך גדולה מהחיים עד שאי אפשר להאמין לה. אבל בשורה התחתונה, מדובר בארכיטיפ הגיבורה המורדת.

בלי לנפנף ביותר מידי דגלים פמיניסטיים, פרנטה בוראת עבוורנו בכרך הראשון של הסדרה המדוברת שלה את הסוררת של נפולי שאיש אינו יכול לאלף: היא לא שומטת בעדנה על מדרגות הארמון נעל זכוכית, אלא מעצבת דגם מופלא של נעל גברית שהופך מבוקש ולמעשה מציל את עסקיהם של אביה ואחיה הגדול; היא לא מוכנה לשחק את תפקיד הנערה במצוקה ושולפת בעצמה סכין על אחד מהנערים המסוכנים בשכונה; היא בזה לגברים השולטים ביד רמה בשכונה, והאדם היחיד שממנו היא באמת נזקקת לאישור והערכה היא חברתה הטובה, אלנה; היא חולמת, היא כותבת, היא נאבקת, היא בועטת ומקללת –  וממש כפי שהיה קורה לו היינו פוגשים אותה במציאות, גם מהקוראות והקוראים היא סוחטת מנעד קיצוני של תגובות – אבל להישאר אדישים כלפיה אי אפשר.

(מערכת המוסך)

 

8. מרינה – הגיבורה הלירית של מרינה צווטאייבה

תור הכסף של הספרות הרוסית הוליד שתי משוררות ענקיות במקביל: אנה אחמטובה ומרינה צווטאייבה. הן שונות זו מזו – אף כי העריצו זו את זו – ולא נפגשו, למעט פגישה אחת כשנה לפני מותה של מרינה, מפני שאף פעם לא התגוררו באותה עיר. גיבורתה הלירית של אנה היא כולה חוכמה ושלוות נפש, שעומדת איתן בסערות לבה וזמנה; גיבורתה הלירית של מרינה היא – כמוה – אשה סוערת, מורדת בכל המוסכמות יחד, מתנשאת מעל זמנה. די לומר שבשיא מלחמת האזרחים היא מקריאה שירים המהללים את הצבא הלבן לפני אולמות המלאים בחיילים אדומים, שבין אהבותיה בחיים ובספרות – גברים ונשים, שכמעט כל צעד שלה, בחיים כמו באמנות, הוא צעד של אומץ נואש. לא לחינם היא זו שניסחה במדויק את מקומו של משורר בעולם עוין: "בזה הנוצרי שבעולמות – / כל המשוררים – יהודים!"

מרינה האישה התמודדה בגבורה עם קשיי חיים עצומים: מלחמת אזרחים, אובדן אחת מבנותיה, עוני קיצוני, תנאי חיים בלתי אפשריים, הגירה, ובחודשי חייה האחרונים – גם מאסר של בעלה ובתה. מרינה הדמות הלירית, לעומת זאת, מדלגת בקלילות מעל כל אלה, הישר אל הטראגיות הבסיסית של הקיום, שאינה תלויה בדבר, אל עמדתו של המשורר מול העולם. כך כתבה במחזור "המשורר" (בתרגומי): מה אעשה, יחידה, משוררת, בעולם בו השחורה שבחתולות – אפורה, וההשראה בתרמוס נשמרת – אני, שלעולם אינני נגמרת – בעולם הגבולות?( סיון בסקין)

.

9. הנסיכה אליזבת  – הנסיכה שלבשה שקית נייר

מאת רוברט מאנץ'. מאייר: מייקל מרצ'נקו. מאנגלית: רונית רוקאס. הוצאת ידיעות ספרים וטל מאי

תשכחו מאגדות הילדים המוכרות לעייפה על נסיכות עם שמלות מפוארות ואבירים על סוסים לבנים שנחלצים להצלתן, עם חתונה מפוארת לקינוח. הסיפור הזה הולך בדיוק הפוך: הוא מתחיל בנסיכה אליזבת היפה שמיועדת להינשא לנסיך מלוקק בשם רונלד. יום אחד מגיע דרקון ומחריב ביריקת אש אחת את הארמון שלה (כולל המלתחה הנסיכותית!) וחוטף את הבחור המיועד.

אליזבת לא מתבלבלת, וכששקית נייר בלבד לגופה היא יוצאת להציל את הנסיך ממלתעות הדרקון. לאחר מסע מכשולים לא פשוט היא משחררת את רונלד לחופשי, רק שהמלוקק, במקום להיות אסיר תודה, נוזף בה שהיא מסריחה כמו מדורה ולובשת קליפה של פלאפל. הנסיכה אליזבת נושמת עמוק ומשיבה לו: "רונלד, הבגדים שלך יפים מאוד והשיער שלך מסודר מאוד. אתה נראה כמו נסיך אמיתי, אבל אתה לא שווה כלום". שווה להקריא לילדות ולילדים רק כדי להיווכח בתגובתם המבולבלת למשפט החותם את הספר: "בסוף הם לא התחתנו". ספר חובה לפמיניסטית הצעירה.

(מערכת המוסך)

 

10. גיבורה ללא שם – פתח גדול מלמטה

מאת אסתר פלד. הוצאת בבל

מתי הייתה הפעם הראשונה בה הסתדרתי בזוגות? בגיל הגן, כנראה. השלמות השלווה של הצעידה בזוג. בלי חורים, בלי לשבש את הסדר. לא במקרה הגננת מבקשת "להסתדר בזוגות". לתפוס בן/בת זוג זה להסתדר.אסתר פלד מורדת בתפיסה הזו: "הכרתי בבדידותי כתשתית ליחסיי עם העולם", היא כותבת. הבדידות שלה אינה מקור חולשה, אינה שיבוש שיש למהר ולתקנו, אלא בחירה מושכלת. בדידות שמושגת מתוך שלמות עצמית. זה חתיכת מרד גדול, כי המצאת הזוגיות, "זכר ונקבה ברא אותם", היא אחת ההמצאות הראשונות מיד אחרי בריאת העולם. זוגיות היא גם הישרדות, כרטיס הכניסה לתיבת נוח הוענק לזוגות בלבד. זוגיות – או מבול, ופתאום "פתח גדול מלמטה", ופתאום אסתר פלד מציגה את האי-זוגי כבחירה מנומקת של אישה.

המרד אינו מטופל רק מתוך ה-מה, אלא נוגע גם בשאלת האיך. איך אפשר לבטא מרד באמצעות השפה, כשהשפה עצמה היא מוסכמה? כשהכתיבה היא מוסכמה? זהו סיפור נטול עלילה, מפוצל ומתפרק, נוזל בין האצבעות. יותר מכל, הספר הזה מזכיר אינטימיות פוצעת של שיחה בין חברות טובות, ספורט אתגרי של פוסט מורטם. דרך אותו "פתח גדול מלמטה" יורדים לעומקים שלא ישוערו, לומדים לגעת בליבה וליהנות מהכאב. כמו בשיחה בין חברות טובות. התחושה היא של תנועה במעגלים, הורה פצע, חוזרים לפצע פעם ועוד פעם. המילים אחרות, אבל הפצע אותו פצע.

הגיבורה של אסתר פלד מציבה את עצמה במרכז. היא בודקת מה טוב עבורה, לא מעלה את עצמה כקרבן על מזבח הרצונות של האחרים. וכנראה שמנקודת מבט נשית, זהו המרד הגדול מכולם.

(מירי שחם)

 

11. מטילדה – מטילדה

מאת רואלד דאל.  מאנגלית: יעל ענבר, הוצאת מרגנית

"היא המשיכה לקרוא ללא הפרעה, ומשום מה הרתיח הדבר את אבא שלה. ייתכן שהזעם שלו התעצם בגלל שראה אותה נהנית ממשהו שלא היה מובן לו. "את אף פעם לא מפסיקה לקרוא?" שאל אותה בכעס. "היי, שלום אבא," אמרה מטילדה בנעימות. "היה לך יום מוצלח?"

אקט הקריאה כמרד של מטילדה בהוריה, במציאות, בסביבה הדכאנית, הוא אחד משפע אקטים שהיא נוקטת בהם כדי לשרוד, וללא ספק, החשוב והמשפיע בהם. העובדה שאביה רואה את הקריאה שלה כהתנהגות מתריסה היא אמירה סאטירית של דאל, ולו היה חי היום בינינו, יתכן שהיה יוצק את האב בדמותה של שרת תרבות כל שהיא שלא ננקוב בשמה.

(מערכת המוסך)

 

12. חדווה ברגמן – אוויר בצורת נערה

מאת חדווה ברגמן. זמורה ביתן

"בסך הכול היה היום די נחמד בעבודה. והצלחתי למצוא מאיפה נובעת זליגת הזיכרון, משלשום אני מחפשת. אבל כשאני מגיעה הביתה אמא יושבת על הספה ומסתכלת עלי במבט עייף, מיואש קצת. היא אומרת, שכטר הורידו, גברת בורובסקי התקשרה להציע להם והאמא אמרה מיד שהם מחפשים מישהי צעירה יותר."

חדווה ברגמן הוא שמה הבדוי של המחברת, שהיא גם גיבורת הסיפור הזה: אישה צעירה חרדית, עובדת היי טק, שנותרה ברווקותה, והולכת ונהדפת אל שולי החברה. היא לא רוצה למרוד, היא רוצה להיות כמו כולם, אבל בניגוד לכולם, היא גאון, היא בררנית, ואולי החמור מכל: בניגוד לצו החברה, היא לא מחייכת. בכל זאת היא ממשיכה לנסות ולנסות ולנסות, וגם לתהות מתי הכול אצלה החל להשתבש.

(מערכת המוסך)

 

13. לולי / לורה – לולי וילוז

מאת סילביה טאונסנד וורנר. מאנגלית: רנה ורבין. הוצאת לוקוס

"כשאני חושבת על מכשפות נדמה לי שאני רואה בכל רחבי אנגליה, בכל רחבי אירופה, נשים חיות ומזדקנות, נפוצות כמו פטל שחור, וכמוהו חסרות חשיבות. אני רואה אותן, רעיות ואחיות של גברים מכובדים, אנשי כנסייה ונפחים וחוואים ופוריטנים. במקומות כמו בֶּדפורדשייר, באזורי הכפר שחולפים על פניהם ברכבת. אתה יודע. טוב, אז שם הן חיו, שם הן חיות עד היום, מגדלות ילדים, מחזיקות את הבית, פורשות מטליות מכובסות לייבוש על שיחי דומדמניות, והסחת הדעת שלהן מתמצה בשיחות המטופשות שהן מנהלות זו עם זו, ובהקשבה לגברים כשהם מדברים באופן שבו גברים מדברים ונשים מקשיבות. אופן שונה לחלוטין מזה שבו נשים מדברות וגברים מקשיבים, אם הם בכלל מקשיבים. וכל הזמן הן נדחקות עוד ועוד אל תוך השעמום".

לולי / לורה היא אישה צעירה בראשית המאה עשרים במעמד הגבוה בלונדון. סרבנותה להגשים את הציפיות מתפקידיה המגדריים ולהתיישר לפי מוסכמות חברתיות מובילה אותה לכרות ברית עם שטן מתוק ולהפוך למכשפה, שהרי כך רואות הבריות רווקות, לא? ספר חתרני גם היום, על אף שראה אור כבר ב-1926.

(מערכת המוסך)

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 6

                        (function () { var _atpopq = window._atpopq || (window._atpopq = []); window._atpopobj = {}; if (!_atpopq.loaded) { var atpopjs = document.createElement("script"); atpopjs.type = "text/javascript"; atpopjs.async = true; atpopjs.src = "//cdn-media.web-view.net/popups/lib/v1/loader.min.js"; var s = document.getElementsByTagName("script")[0]; s.parentNode.insertBefore(atpopjs, s); _atpopq.loaded = true; } _atpopq.push(["UserId", "xxwjssc8"]); _atpopq.push(["PopupId", "3wjaac8u"]); _atpopq.push(["IsraelCode", "104"]); _atpopq.push(["CountryCode", "104"]); _atpopq.push(["OnEventCallback", "handleATPopupEvent"]); })(); //Sample event handler function function handleATPopupEvent(ev,args){ switch(ev){ case "display": //Do this when the popup is displayed break; case "close": //Do this when the popup gets closed by the user break; case "submit": //Do this when popup gets submitted and the user doesn"t get redirected to a URL break; } }

הכירו את הבולים ל"הגנת פלסטין" של 1946

אל מול עיניהם ראו הערבים כיצד רוכשים העולים היהודים את אדמותיהם. הכירו את אחת הדרכים שבחרו כדי להשיב מלחמה.

דוגמה לבול ירדני להגנת פלסטין

עם סוף מלחמת העולם השנייה נדמה שיהודי היישוב הגבירו את קצב בניית "המדינה שבדרך". חדשות מטרידות מהארץ המשיכו לזרום אל מדינות ערב: אנשי עסקים יהודים קונים אדמות מבעליהם הערבים ב"כסף רב". על מנת להילחם בתופעה המדאיגה, ידעו השלטונות במדינות האזור כי עליהם לתאם את מאבקם. לשם כך, התכנסו במאי 1946 שגרירים ונציגים של מדינות ערב בכנס באלכסנדריה כדי לדון בהתפתחויות האחרונות בסכסוך הפלסטיני-ציוני, והחליטו להקים קרן כדי לסייע לערבים בפלסטין.

כבר במפגשי ההכנה ל"כנס הערבי הכללי" באלכסנדריה הציעו חלק מהנוכחים את הרעיון הבא: הנפקת בולים אשר יוצמדו לכל ההתכתבות הרשמיות בתוך מדינות ערב, בולים אשר הרווחים ממכירתם יוקדשו לייסוד קרן האומה הערבית שמטרתה הצלת אדמות הערבים בפלסטין. הרעיון קסם לרבים מהמשתתפים.

 

כתבות נוספות:

האירוע שפתח מלחמת דת בכותל המערבי ב-1928

מבצע קוקה קולה: כך הבסנו את החרם הערבי

איך נראתה ירושלים לפני 1967? הצצה במפות משני עברי הגבול

"מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו" – פרוטוקול ועדת החקירה לכניעת העיר העתיקה בירושלים נחשף

 

 

את הדיווח הראשון על תמיכת אחת ממדינות ערב ביוזמה החדשה אנו מוצאים בעיתון היפואי "פלסטין". בתאריך 13 באוקטובר 1946, מדווח "פלסטין", כי הממשלה הסורית החליטה להנפיק בולים אלה  לכל ההתכתבויות הרשמיות.

 

ידיעה מעיתון "פלסטין" שפורסמה ב-13 באוקטובר 1946, הידיעה לקוחה מאתר "ג'ראיד"

 

ב-15 ביוני 1947 פרסם עיתון "אל-דפאע" (ההגנה) ידיעה המבשרת שמיום המחר מתחילה ממשלת הממלכה הירדנית להשתמש בבולים המיוחדים כדי לסייע לערבים בפלסטין. על מנת למשוך את תושבי הממלכה לרכוש את אותם בולים, הבינו הרשויות כי יצטרכו להוזיל את מחירם בהשוואה לבולים שבשימוש. הבולים להצלת פלסטין נמכרו ב-50 אחוז מערכם של הבולים בשימוש.

 

ידיעה מעיתון "אלדפאע" (ההגנה) שפורסמה ב-15 ביוני 1947, הידיעה לקוחה מאתר "ג'ראיד"

 

כיצד נראו הבולים המיוחדים? הידיעה בעיתון "אל-דפאע" מסבירה שבאמצע הבול מופיע ציור של כיפת הסלע, יחד עם ציור נוסף של מסגד – רפרודוקציה של מסגד אל-אקצא. בראש הבול הוטבע שמו של מלך ירדן "עבדאללה בן אל-חוסיין" ולמטה התווסף הכיתוב "הממלכה הירדנית ההאשמית", יחד עם הסבר על הבול – "לסיוע הערבים בפלסטין".

 

 

 

 הבולים "להגנת פלסטין"

 

מדובר באחד המאמצים המתואמים הראשונים של מדינות ערב הצעירות לסייע לערביי הארץ להגן על אדמותיהם מפני אובדנן. אך כל ניסיונותינו לאתר איך ולאן הועבר הכסף העלו חרס.

 

סייע בהכנת הכתבה: חן מלול

* כל החומרים בכתבה לקוחים מאתר "ג'ראיד" – ארכיון דיגיטלי של הספרייה הלאומית לעיתונות ערבית היסטורית בארץ מימי המנדט הבריטי והשלטון העות'מני.

לראשונה: התגלתה המודעה שפרסם פרנץ קפקא בעיתון ציוני נודע

התגלית המרעישה של ארכיונאי בספרייה הלאומית שופכת אור חדש על הקשר בין קפקא לתנועה הציונית.

תצלום מפארק השעשועים המפורסם בווינה, ה"פראטר"(Prater), משמאל לימין: פרנץ קפקא, אלברט ארנשטיין, אוטו פיק, ליזה וולטש, צולם ב-1913. התמונה לקוחה מתוך ארכיון אלברט ארנשטיין בספרייה הלאומית

בסתיו 1911 הציע קארל הרמן לגיסו, פרנץ קפקא, להצטרף אליו בהנהלת מפעל לייצור אזבסט שהקים לאחרונה. האפשרות של הכנסה נוספת עבור המשפטן שעבד ב"חברה הממשלתית לביטוח עובדים מפני תאונות" קסמה לו, על אף שראה בחובותיו במפעל מטרד בירוקרטי נוסף בחייו הבירוקרטיים ממילא. על סמך עובדה זו מיהרו ביוגרפים רבים של קפקא לבטל את תרומתו להצלחת המפעל וקבעו שהמשפטן והסופר ניצל כל הזדמנות כדי לחמוק מחובותיו המקצועיות.

מודעה שמצא לאחרונה ד"ר סטפן ליט, ארכיונאי בספרייה הלאומית, שופכת אור חדש על פעילותו של קפקא במפעל ועל הקשר המפתיע שבין פעילות זו ובין התנועה הציונית.

 

ביטוח, אזבסט וציונות בקונגרסים של וינה

שנתיים לאחר שהצטרף אל גיסו בהנהלת מפעל האזבסט, אנו מוצאים את קפקא בתקופת שפל חדשה בחייו. נאבק בנדודי שינה, מוטרד מפחדים שנבעו מהאירוסין הטריים לפליציה באואר וממחסום כתיבה שסירב להניח לו, השאיר קפקא את ארוסתו בברלין ועלה על רכבת. היעד שלו ושל שותפו למסע, הסופר אוטו פיק, היה וינה. התאריך – ספטמבר 1913.

 

פרנץ קפקא ופליציה באואר, תמונה משנת 1917. מקור: Mondadori Portfolio/Getty Images

 

בווינה, ביקש קפקא לתפוס שתי ציפורים במכה אחת. ראשית, היה עליו להשתתף בקונגרס הבינלאומי השני לשירותי הצלה ומניעת תאונות מטעם עבודתו הממשלתית. שנית, הסתקרן להשתתף בקונגרס הציוני שנפתח כשבוע קודם לכן.

קפקא ופיק הגיעו לווינה מספר ימים לפני פתיחת קונגרס הביטוח. הם ניצלו את יומם הראשון בבירת האימפריה האוסטרו-הונגרית כדי לבקר את חברם, הסופר והמשורר האקספרסיוניסטי החשוב אלברט ארנשטיין. גם אם העדיף להעביר את שעותיו הראשונות בעיר לבדו ובאנונימיות מוחלטת, ידע קפקא כי עליו לבקר את ארנשטיין – מי שהיה המבקר הראשון של יצירתו הספרותית.

 

כתבות נוספות:

חשיפה: המחברת ללימוד עברית של קפקא

הפעם הראשונה בהיסטוריה שנעשה שימוש במילה "ציונות"

המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

 

 

לאחר שהעבירו מספר ימים בבילויים שונים בעיר, פנה קפקא להשתתף בדיונים של הקונגרס הציוני ה-11. כמעט עשרת אלפים משתתפים הגיעו מכל קצוות העולם היהודי לקונגרס. אם עד אז ראה קפקא בציונות ביטוי מעורפל וחמקמק של לאומיות יהודית, עתה פגש את התנועה הציונית ככוח מאורגן ואקטיבי, גם אם לא חיובי במיוחד.

עד גילויו של ד"ר סטפן ליט, הסתכם הידע שלנו על פעילותו של קפקא בקונגרס הציוני ברשמים המעטים שסיפק קפקא במכתב לארוסתו ב-13 בספטמבר של אותה שנה. העדות של קפקא מהקונגרס מלמדת על יחס שהוא לכל הפחות לא מחמיא: "צרחות ללא קץ", מריבות קטנוניות ותיאור של עסקן ציוני טיפוסי כאדם בעל "ראש עגול קטן ולחיים קפואות". המשפטן והסופר לא התרשם כלל וכלל ממה שראו עיניו.

אך מסתבר שלא בכך הסתכמה תרומתו של קפקא לקונגרס. במהלך רפרוף אקראי בגיליון המיוחד שהוציא העיתון הציוני "Die Welt" לכבוד הקונגרס הציוני בווינה, גילה ד"ר ליט פרסום שמשך את תשומת ליבו: מודעה למפעל אזבסט "בבעלות הרמן ושותפיו" – אותו מפעל שהקימו וניהלו קפקא וגיסו הרמן משנת 1911. היות שלא היה לאיש ממשפחתו של קפקא קשר ממשי עם התנועה הציונית, ולאור העובדה שקפקא עצמו השתתף בישיבות הקונגרס לו הוקדש הגיליון, סביר שהיה זה הוא עצמו שקנה את המודעה והריצהּ בעיתון הציוני הנודע.

 

המודעה למפעל האזבסט של קפקא וגיסו הרמן, המודעה הופיעה בעיתון הציוני "Die Welt"

 

בעדנו או נגדנו? יחסו של קפקא לתנועה הציונית

במהלך עשרות השנים שעברו מאז מותו ממחלת השחפת ב-3 ביוני 1924, ניסו חוקרות וחוקרים רבים לספק תשובה החלטית לשאלת הציונות של קפקא: מה חשב על התנועה הציונית בתקופות שונות בחייו? האם תמך בה? האם התנגד לה? אנו יודעים שבשנת 1917, אותה שנה בה אובחנה מחלתו, החל ללמוד עברית. לקראת מותו אף ציין את רצונו לבקר ביישוב העברי בארץ ישראל – חלום שנקטע בגלל מחלתו הקשה. ועדיין, לא נתיימר לספק תשובות חד משמעיות, וייתכן שגם אין כאלה בנמצא.

המודעה שהתגלתה בעיתון ציוני כה חשוב, עיתון שהקים בנימין זאב הרצל עצמו, מלמדת אותנו שבדומה לרבים וטובים לפניו ואחריו – גם אחד מגדולי הכותבים המודרניסטיים במאה העשרים לא בחל בשילוב הסקרנות הפרטית שלו בנוגע לתנועה הציונית עם עסקיו הצדדיים.

הכתבה חוברה בעזרתו של ד"ר סטפן ליט, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית.

 

התנועה הציונית: סיפורים, מנהיגים, תמונות ועוד

"שם, בעיראק, יודע כל יהודי שהוא יושב על הר געש"

להיטמע או לשמור על זהותם העדתית? יהודי עיראק משרטטים דרך ביניים

חברי תנועת "החלוץ הצעיר" מבגדאד, שנת 1947. התמונה לקוחה מתוך הספר "משם מכאן" בהוצאת הסוכנות היהודית

העלייה הגדולה מארצות ערב, אירועי ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, הם לא נחמדים. הזיכרון הישראלי מקשר את התעוררות המודעות המזרחית בארץ לאירועים הסוערים שהתרחשו בעקבות האפליה שחוו העולים בשנות החמישים והשישים. עשור או שניים קודם לכן, בטרם הוקמה המדינה, התקבצה חבורת אינטלקטואלים יוצאי עיראק ועמדה על זכותה לשמר את התרבות המפוארת ממנה הגיעו כנגד הלחצים שהופעלו עליהם להוריד את הראש ולהיטמע.

 

הישן והחדש

 

התאריך הוא יולי 1946 וחבורת אינטלקטואלים יוצאי עיראק מחליטים לעשות לביתם: הם מקימים ביטאון בשם "נהרים", כולו קודש לקהילת עולי בבל ביישוב העברי. מה שהיה להם להגיד יכול ללמד אותנו כיום על ההיסטוריה הנשכחת של המזרחים בארץ ישראל.

 

דיוקנו של אברהם בן יעקב, התמונה לקוחה מתוך ארכיון דוד תדהר במחלקת הארכיונים, הספרייה הלאומית

 

מאמר הדעה של המחנך, החוקר וההיסטוריון אברהם בן יעקב מופיע בעמוד השני של הגיליון הראשון של נהרים, ומאתגר את התפיסה ההיסטורית הרווחת ביישוב העברי של אותם הימים: "תולדות היישוב העברי החדש בארץ, אינם מתחילים מימי הצהרת בלפור, ובודאי שאינם מתחילים מימי ה"עלייה החדשה" בשנת 1933." בניגוד למקובל לחשוב, מבהיר בן יעקב, "שורשיהם קדומים יותר. הישוב הישן, הוא אשר סלל את הדרך לישוב החדש."

 

"העדה הבבלית בארץ", כתבתו של א. בן יעקב שהופיעה בגיליון הראשון של "נהרים"

 

התפיסה הרווחת של הציונות את הקמת היישוב החדש בארץ ישראל כבריאת עולם חדש יש מאין, היא תפיסה שגויה. מדובר לכל היותר ביצירתה של חולייה חדשה בשרשרת קיימת: "הראשונים – הם שהניחו את אבני היסוד ללבנים ההולכים ונבנים היום." ובין מניחי היסודות, לא ניתן להתעלם מתרומתם המכרעת של בני העדה הבבלית, הלוא הם יהודי עיראק.

רשימת "התפקידים שמלאה העדה הבבלית בבנין הארץ" מלמדת על תפיסת הזהות הייחודית של בני העדה: בניגוד למיינסטרים הציוני-חילוני, לא התקשו בני העדה לשלב בין דבקות במסורת ישראל ובין העשייה הציונית העכשווית. בני הקהילה "היו מהראשונים שבנו בארץ מוסדות-תורה שונים", בו בזמן "שגאלו קרקעות מידי לא-יהודים ויסדו מושבות מחוץ לעיר העתיקה". עבור בני העדה הבבלית בארץ, הישן והחדש לא נתפסו כסותרים האחד את השני.

דבקותם של יוצאי עיראק במסורת ישראל הפנתה כלפיהם לא מעט ביקורת מהיישוב החילוני ברובו. היא גם העלתה שאלות חשובות הנוגעות לאתוס הציוני: האם יש צורך בקיומו של ארגון עדתי בתוך אומה עברית מתחדשת? האם לא הגיעה השעה לזנוח את תרבות העבר וליצור יהודי עברי חדש?

 

"כור ההיתוך": מאבק והסכמה

 

שאלות על עדתיות והסכנות הטמונות בה פזורות לאורך גיליוני הביטאון. בגיליון השני של נהרים התפרסם "מכתב אל העורך" מאת המחנך הירושלמי אליעזר מרגובסקי, ובו מברך הכותב את עורך הביטאון על הופעתו. איחולי הברכות וההצלחה מפתיעים בהתחשב בעובדה שמשפט לאחר מכן פונה מרגובסקי להזהיר מפני העובדה ש"בעצם הופעתו" של הביטאון הוא עלול "לפתוח פתח של סכנה שהשתרשות מורשת-גלות".

 

תמונתו של אליעזר ארגוב מרגובסקי, התמונה לקוחה מתוך ארכיון דוד תדהר שבמחלקת ארכיונים, ספרייה הלאומית

 

היות שמשימתו העיקרית של היישוב העברי בארץ היא מלחמה ב"הפיצול הממאר של פיזורי עמנו בתפוצות – שהנחילה לנו הגלות הארוכה", יש סכנה חמורה בהופעת ביטאון עדתי המבדיל את יוצאי בבל מהכלל. מרגובסקי קורא לחברי המערכת לזנוח את נטיות הבדלנות ולסייע במלאכת "יצירת טפוס ארץ-ישראלי עברי חדש שיצמח מהווי חיינו המתהווים".

מרגובסקי אינו מתכחש לעובדה שב"ארצנו, כארץ עליה, כל אחד מהעולים מביא איתו, ברצונו או שלא ברצונו, שפת-לעז ותרבות-נכר". אך אין עובדה זו צריכה להרתיע אותנו, "יש להתיך את כל התרבויות והנמוסים הללו לכור-אחד – ולהפכם למתכת אחת, לצביון אחד ואחיד".

 

"מכתב אל העורך"  מאת אליעזר מרגובסקי הופיע בגיליון השני של נהרים

 

בהיכרותנו עם ההיסטוריה של היישוב, אין זה מפתיע לגלות שהקמת ארגונים עדתיים הפחידה רבים ביישוב. גם בני הקהילה הבבלית בארץ נדרשו לשאלה זו: בגיליון הראשון של נהרים, במאמר שחיבר יצחק מצליח ונקרא "דרכנו", כותב מצליח כי "יש כאלה שמתנגדים באופן עקרוני ליצירת ארגון עדתי איזה שהוא. הנמוק הוא: כי דבר זה עלול להוביל אותנו לקראת גולה חדשה בארץ-ישראל."

לכל המעליזים, ענה מצליח כי הקמת ארגון שכזה לא תעמוד בניגוד למאבק הכללי של הישוב לעצמאות, "אלא להיפך, הוא ייסע לאותו מאבק, ויגביר את הלכוד על-ידי זה שירכז סביבו את כל האלמנטים שעד כה לא היתה להם גישה לישוב המאורגן."

באותם ימי מאבק פטריוטים, האמין מצליח, וכמוהו רבים ביישוב – אין ערך לארגונים עדתיים כשלעצמם, אולם עם ההנהגה המתאימה יוכלו החברים המקופחים להרגיש שייכים יותר לקבוצה העדתית ממנה הגיעו ודרכה – אל הכלל הארץ ישראלי. עם זאת, מביע מצליח את האמונה "שהמסגרת העדתית היא רק תחנת מעבר זמנית ולא מטרה בפני עצמה, ושהיא יחידה בלתי נפרדת של הישוב."

 

מי דואג ליהודי ערב?

 

"היהודים בעיראק", מאמר מערכת

 

הרצון להשתלב ולתרום לכלל העברי לא הפריע לבני הקהילה לעקוב בדאגה גוברת אחר מצבם ההולך והמדרדר של היהודים בעיראק. דיווחים על השביתה הערבית בבגדאד, ישיבות ועד העדה בירושלים על "מצב יהודי עיראק" ומאמרי מערכת העוסקים ב"ידיעות מדאיגות, מדאיגות מאוד, על מצב אחינו בגלות בבל" תפסו את מרבית דפי הביטאון.

האופטימיות של בני העדה בנוגע לסיכויי השתלבותם בארץ עומעמה על ידי הדכדוך עקב השמועות על גורל אחיהם ואחיותיהם בעיראק. הגיליון השני של נהרים התפרסם באוגוסט 1946 וסיפר סיפור עגום של אפליה גזעית קשה: הציונות בעיראק נאסרה, השפה העברית הוחרמה, נמנעה מהנוער היהודי האפשרות "להשתלם בבתי ספר גבוהים" וחופש התנועה של יהודי עיראק הוגבל קשות.

המצב הקשה של יהודי עיראק ושאר ארצות ערב האיר גם את המצב הבעייתי של יהודי ערב בארץ ישראל. מאמצי הקליטה של "המדינה שבדרך" שיקפו עבור חברי המערכת את ההתעלמות של היישוב העברי מצרכיהם הבוערים של יהודי ארצות ערב. "כשדנים כעת בשאלת ארץ-ישראל ועל העליה לא"י", נטען במאמר המערכת הפותח את הגיליון, "מעלימים עין לגמרי משאלת עליתם של יהודי המזרח, ובכלל זה יהודי בבל, כאילו אין הם זקוקים להצלה מחיי גלות מנוונים, נגישות ורדיפות. גם בתוך הישוב היהודי בארץ ובמוסדות היהודיים בגולה מתעלמים לגמרי משאלה זו".

את הפסקה האחרונה של המאמר מסיימת מערכת הביטאון בקביעה נחרצת הנובעת מהקטסטרופה שעומדת לפתחם של יהודי עיראק: "המוצא ליהודי עיראק – אינו יכול להיות שונה מהמוצא המוצע ליהודי המחנות הנידחים (הכוונה לניצולי השואה היושבים במחנות עקורים באירופה): יש לאפשר את עליתם למולדת. אל נא תשכח יהדות המזרח על כל ארצותיה. ואם יהדות בבל אילמת היא מתוך אונס – אל נא תוזנח. "יש להגביר את השליחות בארצות המזרח הסמוכות", הציעו חברי המערכת, ולא שכחו להזכיר לקוראות ולקוראים את תפקידם: "ויהודי בבל היושבים לבטח בארץ-ישראל חייבים לתת את חלקם במאמץ המשותף."

 

תודעה מזרחית "זמנית"?

 

ארגונים ועיתונים של יהדות ספרד והמזרח קמו לפני ארגון העדה הבבלית בארץ – חלקם עוד בתקופה העות'מנית. בין חשובי העיתונים שנשאו את קולה של יהדות המזרח ניתן לציין את "שבותנו", "דרכנו", הד-המזרח" ו"קול יוצאי עיראק בישראל". העובדה שביטאון "נהרים" לא היה העיתון היחיד או הראשון, לא גורעת מהעובדה שמדובר בדוגמה נפלאה לתודעה מזרחית-יהודית מפותחת לפני קום המדינה והעלייה ההמונית ממדינות ערב – גם אם מדובר בתודעה מזרחית שהאמינה בהיותה פלטפורמה זמנית בדרך להשתלבות מלאה ושלמה בתוך העם העברי בארץ ישראל.