קינה שומרית בת 4,000 שנה

"אָנוֹכִי קְדֵשַׁת הַשָּׁמַיִם – אֵיכָה כֹּה קָרָה לִי? / הָיְתָה (עִירִי) לְמָקוֹם שֶׁבִּרְחוֹבוֹ הַקַּדָּר שׁוֹבֵר (אֶת כַּדָּיו) / לְמָקוֹם שֶׁבִּרְחוֹבוֹ הָאוֹמֶנֶת מֵהַסָּה אֶת שִׁירָתָהּ. / בְּגָדַי הֻפְשְׁטוּ מֵעָלַי עוֹד בְּטֶרֶם לְבַשְׁתִּים / עָנָף שָׂרַט אֶת רַגְלִי עוֹד בְּטֶרֶם כּוֹפַפְתִּיהָ לָלֶכֶת."

Nimrud ivory plaque, with original gold leaf and paint, depicting a lion devouring a human, British Museum

תרגם משומרית והוסיף הקדמה: אורי גבאי

קטע הקינה שלפנינו הוא הבית הרביעי של הקינה "עירי אשר נבזזה", אחת הקינות הארוכות ביותר שהגיעו לידינו מן הספרות השומרית, אם לא הארוכה שבהן: היא כללה כ־2000 שורות שיר. הקינה הייתה ידועה בכל רחבי מסופוטמיה, ואף מעבר לה – בעיר מארי שבסוריה ובשושן שבאירן – מראשית האלף השני לפנה"ס עד סוף האלף הראשון לפנה"ס. חלקים ממנה הגיעו לידינו בכארבעים לוחות בכתב יתדות מאתרים שונים ומתקופות שונות. בהעתקים שלה מן המאה השביעית לפנה"ס והלאה מלווה את הטקסט השומרי גם תרגום לאכדית.

כמו רבות מן הקינות השומריות, הקינה מתארת כיצד מקוננת האלה אִינַנַה על חורבן עירה, כשהיא לובשת דמות פרה גועה. האלה גועה ובוכה על עירה, על ביתה – כלומר מקדשה, על אישהּ – כלומר האל תמוז, ועל בניה – הלא הם תושבי העיר. היא מתארת לא רק את המוות וההרס אלא גם את הפגיעה בסדר החברתי ובמנהגיו, ואת האויב ששוכן עתה בעירה ובמקדשה.

הקינה איננה רק יצירה ספרותית. כמו כל הקינות השומריות היא הייתה חלק מפולחן המקדש שנועד להזכיר לאלים את ההרס הנורא שיכול לקרות בזעמם, ועל כן ככל הקינות היא מסתיימת בבקשה להרגעת לב האלים כדי שחורבן כזה לא יקרה שוב.

 

זוֹ הַגּוֹעָה בְּקוֹל! הֲלֹא זֶה הַקּוֹל עַל עִירָהּ!
הַפָּרָה, זוֹ הַגּוֹעָה בְּקוֹל!
קְדֵשַׁת הַשָּׁמַיִם, הָאֵלָה אִינַנַה, זוֹ הַגּוֹעָה בְּקוֹל!
הֲלֹא זֶה עַל עִירָהּ, הֲלֹא זֶה עַל בֵּיתָהּ,
הֲלֹא זֶה עַל אִישָׁהּ, הֲלֹא זֶה עַל בְּנָהּ.

הִיא מַבִּיטָה בִּפְנֵי יוֹם־הַסַּעַר וּמִיָּד מַכִּירָה אֶת לִבּוֹ שֶׁל יוֹם זֶה,
הִיא מִתְהַלֶּכֶת כְּפוּפָה וְיוֹם־הַסַּעַר מַכֶּה בָּהּ בְּבֵיתָהּ הַטָּהוֹר.
אֵיכָה תֵּשֵׁב בְּבֵיתָהּ הַטָּהוֹר?
אִשָּׁה טְהוֹרָה! מַדּוּעַ נֶהֱרַס הַבַּיִת הַטָּהוֹר, הַבַּיִת הַבּוֹהֵק?

"קִינָה! מַדּוּעַ כֹּה קָרָה?
קְדֵשַׁת הַשָּׁמַיִם אֲנִי – מַדּוּעַ פָּנוּ הַהוֹד וְהֶהָדָר מִתִּפְאַרְתּוֹ (שֶׁל הַמִּקְדָּשׁ)?
גבירת מִקְדָּשׁ אֵאַנַה אֲנִי – אֶבְכֶּה עָלָיו מָרָה!
אֲנִי בּוֹכָה וְהַבֶּכִי מַר,
אֲנִי נֶאֱנַחַת וְהָאֲנָחָה נֶעֱתֶקֶת!
וְעַתָּה אֶלְמַד־נָא הֵיכָן מְקוֹם הַבֶּכִי,
אֶלְמַד־נָא הֵיכָן מְקוֹם הָאֲנָחָה!"

הַפָּרָה, זוֹ הַגּוֹעָה בְּקוֹל! הֲלֹא זֶה הַקּוֹל עַל עִירָהּ:
"מִלָּתִי הִיא 'אַלְלַי!' – מַדּוּעַ (הָעִיר) נִלְקְחָה מִמֶּנִּי?
מִלָּתִי, אַנְחָתִי הִיא 'אַלְלַי!'
הַקּוֹל עַל עִירִי אֲשֶׁר אֵינֶנָּהּ עוֹד!
הַקּוֹל עַל בֵּיתִי אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ עוֹד!
בֵּיתִי נִבְזַז לְעֵינַי,
עִירִי פֻּזְּרָה לְעֵינַי,
כְּשָׁלָל נֶחְלַקְתִּי בֵּין רַבִּים!
וַאֲנִי, בְּהִכָּנְסִי לַבַּיִת כִּסְנוּנִית,
רְדָפוּנִי אוֹיֵב וְאִישׁ מִרְמָה,
חִישׁ מַהֵר בָּאוּ!"

"אָנוֹכִי קְדֵשַׁת הַשָּׁמַיִם – אֵיכָה כֹּה קָרָה לִי?
הָיְתָה (עִירִי) לְמָקוֹם שֶׁבִּרְחוֹבוֹ הַקַּדָּר שׁוֹבֵר (אֶת כַּדָּיו),
לְמָקוֹם שֶׁבִּרְחוֹבוֹ הָאוֹמֶנֶת מֵהַסָּה אֶת שִׁירָתָהּ.
בְּגָדַי הֻפְשְׁטוּ מֵעָלַי עוֹד בְּטֶרֶם לְבַשְׁתִּים,
עָנָף שָׂרַט אֶת רַגְלִי עוֹד בְּטֶרֶם כּוֹפַפְתִּיהָ לָלֶכֶת.
בִּתְעָלוֹת הַמַּיִם שֶׁלִּי שׁוֹבֵר הַמְפַקֵּחַ אֶת הַקַּנְקַנִּים,
בִּשְׁדוֹתַי הָאִכָּר מֵשִׁיב אֶת הַסַּל.
בִּדְרָכַי שְׁלִיחֵי אוֹיֵב מְרַצְּחִים,
בִּרְחוֹבוֹתַי פּוֹרְצִים שְׁלִיחִים.
אֶת בֵּיתִי פָּרְצוּ לְהָפְכוֹ לְבֵית אֲחִיהֶם,
אֶל אוֹצָרִי הִגִּיעַ הָאוֹיֵב וְהִרְחִיקַנִי!"

"אַלְלַי! אֹמַר נָא אוֹיָה לְעִירִי! אַךְ אִישׁ אוֹיֵב הוּא הַמְדַבֵּר עִמָּהּ עַתָּה,
אֹמַר נָא אוֹיָה לְבֵיתִי! אַךְ אִישׁ אוֹיֵב הוּא הַמְדַבֵּר עִמּוֹ עַתָּה,
אֹמַר נָא אוֹיָה לִדְבִירִי! אַךְ אִישׁ אוֹיֵב הוּא הַמְדַבֵּר עִמּוֹ עַתָּה,
אֹמַר נָא אוֹיָה לְאוֹצָרִי! אַךְ אִישׁ אוֹיֵב הוּא הַמְדַבֵּר עִמּוֹ עַתָּה,
אֹמַר נָא אוֹיָה לְאִישִׁי! אַךְ אִישׁ אוֹיֵב הוּא הַמְדַבֵּר עִמּוֹ עַתָּה,
אֹמַר נָא אוֹיָה לִבְנִי! אַךְ אִישׁ אוֹיֵב הוּא הַמְדַבֵּר עִמּוֹ עַתָּה!"

 

ד"ר אורי גבאי הוא מרצה בחוג לאשורולוגיה באוניברסיטה העברית.

 

לוח מספריית אשורבניפל בנינווה (המאה ה-7 לפנה"ס), שעליו כתובה חלק מהקינה השומרית המובאת כאן. כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.  ©Trustees of the British Museum

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 9


      
      
      
      

 

מלכת האקספרסיוניזם שוב מהלכת ברחובות ירושלים: אלזה לסקר-שילר בתרגום יהודה עמיחי

שבעים שנה לאחר פטירתה של אלזה לסקר-שילר בירושלים, הנה שני קטעים שכתבה על העיר שהייתה בעיניה עיר של חלום.

אלזה לסקר-שילר, ברלין, 1920

מלכת האקספרסיוניזם, כך מכנים את המשוררת אלזה לסקר-שילר עד היום. מקומה בתוך זרם אמנותי זה, שהגיע לשיאו לפני כ-100 שנים, נשאר בלתי מעורער ומיוחד במינו: הן בשל היותה אישה (כמעט היחידה בין הנציגים הבולטים של סגנון זה) והן משום שהייתה משוררת, מחזאית וציירת גם יחד.

הרב-תחומיות ביצירתה של לסקר-שילר מאפיינת אותה כנציגה מובהקת של האקספרסיוניזם, מאחר שגבולות הפעילויות השונות: כתיבה, תיאטרון וציור בתוך הזרם היו מטושטשים למדי.
בין יצירותיה בולטים שירי האהבה הרבים, שמהם תורגמו אחדים לעברית על ידי יהודה עמיחי, נתן זך שמעון זנדבנק, אשר רייך, ליאורה בינג-היידקר, יהודית שרגל ואחרים.

"ואני כספר החתום לידידיי, וזרה עד מאוד הייתי להם" – במילים אלה תיארה את עצמה אלזה לסקר-שילר, המשוררת היהודייה הגדולה של המאה ה-20.

ירושלים, שבה חייתה את שש שנותיה האחרונות (1945-1939), הייתה בעיניה עיר של חלום, יותר משהייתה עיר של ממש. היא הלכה ברחובותיה כזרה – מדברת וכותבת גרמנית, ומדמיינת עברית תנכ"ית עתירת הוד:

 

פרולוג: כאן, על הבמה הקדומה הזאת

בְּגַן הָאוּנִיבֶרְסִיטָה בִּירוּשָׁלַיִם, אֲנִי שׁוֹהָה כָּל שְׁעוֹת לִפְנֵי הַצָּהֳרַיִם עַל אַחַד הַסַּפְסָלִים. לֹא עוֹלֶה עַל דַּעְתִּי כְּלָל וּכְלָל לְהִכָּנֵס לְתוֹךְ הַבִּנְיָן עַצְמוֹ. מִן הַמּוֹרָד שֶׁל הַגַּן הַיָּפֶה הֶעָשִׁיר בִּפְרָחִים, אֲנִי מַשְׁקִיפָה עַל הָאַמְפִיתֵאַטְרוֹן, זֶה מְרַתֵּק אוֹתִי לְלֹא גְּבוּל. אֲנִי מַתְחִילָה לְשַׂחֵק עַל הַבָּמָה: יוֹסֵף וְאֶחָיו. אֲנִי נְעוּלָה נַעֲלַיִם מִצְרִיּוֹת גְּבוֹהוֹת מֵעוֹר שָׁחֹר וְקִשׁוּרֵי זָהָב. אַחַי מַקִּיפִים אֶת כִּסְּאִי וַאֲנִי מְלַטֶּפֶת אוֹתוֹ: אֶת בִּנְיָמִין. תָּוֵי פָּנָיו הֵם תָּוֵי פָּנָיו שֶׁל יַלְדֵי הַיָּקָר וְהַמְּכֻשָּׁף שֶׁאַף הוּא הָיָה אֲחִי הַצָּעִיר. מִשְׁנֵה-אֵבֶל אֲנִי מִתְאַבֶּלֶת עָלָיו. תָּמִיד אֲנִי תּוֹפֶסֶת אֶת עַצְמִי מְשַׂחֶקֶת אֶת תַּפְקִיד יוֹסֵף. אֲנִי מַמָּשׁ מֵתָה לְשַׁחַק אֶת הָאַגָּדָה הָאֲהוּבָה בְּיוֹתֵר שֶׁלִּי, כָּאן, עַל הַבָּמָה הַקְּדוּמָה הַזֹּאת, בִּשְׂפַת הַקְּדוּמִים, בָּעִבְרִית הַקְּדוּמָה. אֲנִי רוֹצָה לְהָקִים לִתְחִיָּה אֶת נֶפֶשׁ אַגָּדַת יוֹסֵף, הָאַגָּדָה שֶׁהָיְתָה אֱמֶת.
אֲנִי רוֹצָה לְגַלֵּם אוֹתָהּ וְלַעֲטֹף אוֹתָהּ בְּתוֹךְ גּוּפִי.

 

אלזה לסקר-שילר, ברלין, 1919

 

אפילוג: ירושלים, עיר של חלום

1.
"אֵיךְ זֶה בְּפָּלֶסְטִינָה?", "אַחֶרֶת, יְדִידִי!", עָנִיתִי. לְגַמְרֵי אַחֶרֶת מֵאֲשֶׁר בְּכָל אַרְצוֹת הַתֵּבֵל. הָאָרֶץ הַבְּרוּכָה אָמְנָם נוֹשֵׂאת בְּעָרְפָּהּ פְּקַעַת קֶשֶׁת אֶבֶן וּקְלוּעַת חֲרִיצֵי אֲדָמָה, כְּמוֹ טִיבֶּט, אֲבָל עַל מִצְחָהּ הִיא עֲטוּרָה זֵר פִּרְחֵי הַתַּפּוּז שֶׁאֵין דּוֹמֶה לוֹ.

2.
הֵיכָן אָגוּר? אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי לְעִתִּים קְרוֹבוֹת, בִּירוּשָׁלַיִם אוֹ בְּתֵל-אָבִיב?
בַּבֹּקֶר בִּירוּשָׁלַיִם, בַּצָּהֳרַיִם בְּתֵל-אָבִיב, וּבָעֶרֶב לַחְזֹר הַבַּיְתָה אֶל עִיר הָאֱלֹהִים. וְאַף עַל פִּי כֵּן, הַיָּם הוּא חַבְרֵי הַיָּחִיד לַמִּשְׂחָק, כִּי כַּיָּם – כֵּן לִבִּי. וַהֲרֵי רָצוּי מְאֹד שֶׁיְּדִידִים יִהְיוּ דּוֹמִים זֶה לְזֶה.
כַּנִּרְאֶה רַק לִי, בְּכָל הָעוֹלָם, נִתַּן לֵב-יָם! לִסְעֹר עִם הַסְּעָרוֹת, לָנוּחַ עִם הַגַּלִּים הָעֲיֵפִים שֶׁלּוֹ, אֲבָל לְהִלָּחֵם נֶגֶד עַצְלוּת הַזֶּרֶם.

3.
שָׁאַלְתִּי אֶת תַּלְמִידֵי הַיְּשִׁיבָה הַחֲבִיבִים אִם יוּכְלוּ, אוּלַי, לֵאמֹר לִי בֶּן כַּמָּה הָאֱלֹהִים, וְהֵם עָנוּ לִי פֶּה אֶחָד, כִּי אֲפִלּוּ הָרַב הַגָּדוֹל שֶׁלָּהֶם בְּוַדַּאי לֹא יָדַע לְהָשִׁיב לִי. אֲבָל הֵם הִצִּיעוּ לִי לִשְׁאֹל אֶת הָרַב קוּק אִישִׁית, אוֹ – אֶת נֶכְדָּתוֹ הַקְּטַנָּה, צִפּוֹרָה בַּת הַשְּׁנָתַיִם, שֶׁהֲרֵי אֲדוֹנִי הוּא לֹא רַק הַזָּקֵן בֵּין הַזְּקֵנִים אֶלָּא גַּם צָעִיר הַצְּעִירִים, כְּפִי שֶׁהוּא מֵעִיד עַל עַצְמוֹ: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה".

4.
בְּכָל מָקוֹם עֲדַיִן תְּלוּיִים קְרָעִים שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם, וּלְעִתִּים קְרוֹבוֹת בִּמְּקוֹמוֹת שֶׁלֹּא צִפִּיתָ לִמְצֹא – בֵּין יָדִַי אִם עֲיֵפוֹת וּבָלוֹת וַעֲצוּבוֹת מֵרֹב עָמָל, אוֹ עַל גַּב סֶלַע שֶׁל אֶרֶץ חֲרֵבָה. בְּכָל מָקוֹם, אִם רַק תָּשִׂים לֵב, מִתְגַּלְגֶּלֶת לְיָדְךָ אֶבֶן קְטַנָּה, פִּירָמִידָה שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם מִלִּפְנֵי יְמֵי הַמַּבּוּל; וְאַתָּה מוֹעֵד בָּהּ, בְּלִי לָדַעַת, בִּדְרָכֶיךָ.
כָּל גַּן בֵּית קְבָרוֹת הוּא חֵלֶק מִלִּבָּהּ שֶׁל הָאָרֶץ הַבְּרוּכָה, הַרְחֵק מִן הָרַעַשׁ הַחוֹמֵס כָּל שַׁלְוָה. יְרוּשָׁלַיִם הִיא "עִיר נָחָה" כִּי הָאֵל הַנִּצְחִי הוּא "אֵל נָח".

5.
הֶחָלוּץ הָעִבְרִי עוֹרֵר אֶת פָּלֶסְטִינָה מִתּוֹךְ תְּנוּמַת אַגָּדוֹת תַּנָּכִיּוֹת בַּת אַלְפֵי שָׁנִים. הוּא נָשָׂא אֶת הָאָרֶץ הַבְּרוּכָה כְּמוֹ גָּבִיעַ אֶל עָל, מִלֵּא אוֹתוֹ בְּאֶשְׁכּוֹל דָּמוֹ, הִקְרִיב אֶת חַיָּיו לֶאֱלֹהִים כְּדֵי לִרְכֹּשׁ אוֹתָהּ מֵחָדָשׁ – כְּשֶׁהִיא מוּרֶמֶת יוֹתֵר. הַחֲלוּצִים הַמִּתְיַשְּׁבִים הֵם אֵלֶּה שֶׁנָּטְלוּ עַל עַצְמָם אֶת חֹם הַקַּדַּחַת שֶׁל הַמַּיִם הַצּוֹנְנִים; אֲחָדִים מֵתוּ. הֵם לֹא חָפְרוּ כְּדֵי לִמְצֹא זָהָב, אֶלָּא אֶת הָאֱלֹהִים!
כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר נָתְנוּ אֶת חַיֵּיהֶם הַצְּעִירִים וְאֵלֶּה שֶׁנּוֹתְרוּ בַּחַיִּים, הֵם נְסִיכֵי הָאָרֶץ. וְאַף עַל פִּי כֵּן הֵם עוֹבְדִים אֶת שְׂדוֹתֵיהֶם וּמְנִיבִים אֶת פֵּרוֹתֵיהֶם בַּעֲנָוָה כָּזֹאת.

6.
בְּדַרְכִּי עָבַרְתִּי לְיַד שִׂיחַ צַבָּרִים וַאֲבָנִים. בְּכָל מְקוֹם אֲבָנִים לָרֹב.
הָאַגָּדָה מְסַפֶּרֶת שֶׁבְּפָּלֶסְטִינָה אֵלֶּה הֵן אֲבָנִים שֶׁנָּפְלוּ לַיְּהוּדִים מִן הַלֵּב בְּהַגִּיעָם לְאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ.

7.
אִם הַיְּהוּדִים לֹא יִתְנַהֲגוּ יוֹתֵר טוֹב – אֱמֹר בְּעַצְמְךָ! – אוּלַי יִבְחַר לוֹ הָאֱלֹהִים עַם אַחֵר.

8.
הַאִם אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיךְ אֶפְשָׁר לִפְתֹּר אֶת הַבְּעָיָה הַיְּהוּדִית-עֲרָבִית?
יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת: לִיצֹר שִׂמְחָה. נְיַסֵּד וְנָקִים לוּנָה פָּארְק לִיהוּדִים וַעֲרָבִים. שְׁנֵי הָעַמִּים יְבַקְּרוּ בּוֹ וְיֹאכְלוּ בְּיַחַד לְבִיבוֹת, וְיִסְתּוֹבְבוּ בַּקָּרוּסֶלוֹת וִישַׂחֲקוּ מִשְׂחֲקֵי מַזָּל.

9.
לוֹמְדִים כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים בִּירוּשָׁלַיִם, דְּבָרִים שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָשַׁבְתְָּ עֲלֵיהֶם, אֲבָל לָדַעַת אוֹתָם הוּא הָעִקָּר שֶׁבָּעוֹלָם. בֵּין הַחוֹמוֹת, כָּךְ מְסַפֶּרֶת הָאַגָּדָה, מָצָא מֶלֶךְ הַמִּזְמוֹרִים שֶׁלָּנוּ, דָּוִד שֶׁאֵין דּוֹמֶה לוֹ, אֶת הַתָּכְנִית הָאֱלֹהִית לִבְנִיַּת הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה. הַתָּכְנִית שֻׂרְטְטָה עַל פַּס בְּאוֹר אַהֲבָה.

 

תרגום הטקטסים: יהודה עמיחי. תודה לחנה עמיחי על הרשות לפרסם את התרגומים.

 

ערב השקת הספר עיר של חלום בספריה הלאומית  15/12/2016

 

עטיפת הספר "עיר של חלום" , ערך מוטי סנדק, הוצאת סמטאות בשיתוף הספרייה הלאומית, 2016

 

על הספר "עיר של חלום": שבעים שנה לאחר פטירתה של אלזה לסקר-שילר בירושלים (1945-1869), הספר "עיר של חלום" מביא לראשונה לקורא העברי את שלושת מחזותיה בתרגום לעברית:
"הנהר השחור" (1909), בתרגומו של אבישי מילשטיין, "ארתור ארונימוס ואבותיו" (1932), בתרגומה של ביאטה אסתר פון-שוורצה ו"אני ואני" (1942) בתרגומו של פרופ' גד קינר-קיסינגר, שאותו כתבה לסקר-שילר בירושלים, זהו מחזה השואה היחיד בעולם שנכתב בירושלים בזמן השואה, בו חזתה המחזאית את סופו של המשטר הנאצי בשנת 1942בעת שהיה עדיין בשיא כוחו….
הספר, פרי יוזמתו ובעריכתו של חוקר התיאטרון היהודי מוטי סנדק (לאחר עבודת מחקר של 6 שנים) כולל מבואות על כל מחזה ואחרית דבר אקדמית מאת פרופ' גלילי שחר, כמו כן הומאז' לאלזה בהשתתפות: ישראל אלירז, לאה גולדברג, אורי-צבי גרינברג, אברהם סוצקובר, עדנה מיטווך-מלר, דני דותן, זלדה, נתן זך, ויסלבה שימברוסקה ויהודה עמיחי.

 

הכתבה שקראתם נכתבה על ידי כותב אורח. המידע והעובדות נבדקו על ידו.

 

 

כתבות נוספות:

"הידד! בראבו!": כך נראתה ההצגה העברית הראשונה

אלזה לסקר-שילר – פרויקט מיוחד באתר הספרייה הלאומית

המוסך – מוסף לספרות

ארכיון יהודה עמיחי באוניברסיטת ייל

ניצחון הרוח : אוסף תאטרון השואה און- ליין

http://www.jewish-theatre.com/he/97

המוזיאון און- ליין של התאטרון היהודי, יוזם ועורך: מוטי סנדק

http://www.jewish-theatre.com/he/home

מכתבים אישיים: כך לחמה לוסי דרייפוס למען בעלה

המכתבים האישיים של לוסי דרייפוס לבעלה אלפרד וההתכתבות הענפה שניהלה עם הרשויות חושפים את המאמצים האדירים שהשקיעה, ולא פחות חשוב מכך – את הפן האישי והמרגש של אחת הפרשיות האנטישמיות המוכרות ביותר בהיסטוריה

לוסי ופייר דרייפוס, תמונה משנת 1891. אוסף משפחת דרייפוס

​ב-15 באוקטובר 1895 התבקש אלפרד דרייפוס, קצין בדרגת קפטן במטה הכללי הצרפתי, להתייצב בתשע בבוקר במטה בבגדיו האזרחיים לשם "בדיקת הקצינים המתמחים". על אף הבקשה התמוהה, סירב הקפטן להתרגש ונפרד ממשפחתו לשלום כמו בכל יום רגיל. היה זה בוקר יפה, ובנו פייר בן השלוש וחצי התעקש ללוות אותו עד פתח הדלת. הזיכרון של אותה פרידה, סיפר דרייפוס בזיכרונותיו, הוא שעזר לו להתמודד עם כל מה שיזמנו לו השנים הקשות שבאו לאחר מכן.

​קולונל דה פאטי דה קלאם, האחראי שנשלח לחקור את דרייפוס, לא בזבז זמן והכתיב לקפטן מסמך תחת ההוראה המפורשת ש"יקפיד מאוד בכתיבתו". בתום ההכתבה, קם הקולונל בפראות מכיסאו והכריז "בשם החוק אני עוצר אותך, אתה מואשם בפשע של בגידה חמורה". דרייפוס נכלא בבית כלא צבאי ונאסר עליו לקיים כל קשר עם משפחתו.

בתקופה של פרנויה לאומית גואה – תקופה בה רחשה הרפובליקה הצרפתית עם שמועות וידיעות על בגידות ומכירת סודות לגרמניה, האויבת הגדולה – נמצא השעיר לעזאזל המתאים. משהתגלה מסמך סודי המכיל שורה של סודות צבאיים למכירה, נחשד אלפרד דרייפוס, הקצין היהודי היחיד במטה הכללי הצרפתי, כאשם העיקרי. בתום משפט צבאי קצר הורשע בבגידה ונשלח לגלות לכל החיים באי השדים, הסמוך לחופי גיאנה הצרפתית ביבשת דרום אמריקה.

שם לא נגמר הסיפור. בטרם נשלח לאי השדים, נאלץ דרייפוס הנדהם לעבור טקס השפלה איום בו הוקע כבוגד הרפובליקה. במהלך הטקס שהתקיים בחצר בית הספר הצבאי בפריז הופשטו ממנו כל דרגותיו, חרבו נלקחה ונשברה וקהל זועם שהתאגד הטיח קללות אנטישמיות בפניו. אמנם מצבו הבריאותי והנפשי הדרדר בצורה דרסטית בכלא, אך הוא סירב להאמין עד יומו האחרון שהייתה זו אנטישמיות נסתרת בצבא שהובילה אותו למצבו העגום.

עם מעצרו הועמדה בפניו האפשרות לבחור ב"דרך המכובדת" במקרים כאלה – אקדח רבולבר (Revolver) טעון הונח בתאו בכדי שייקח את חייו בעצמו. להפתעתם הגמורה של סוהריו, סירב דרייפוס להשתמש באקדח והמשיך לטעון לחפותו. משעה שנשללו ממנו חירותו וכבודו האישי, החליטה משפחתו לשמש פה לנאשם ופעלה ללא לאות כדי להשיג את זיכויו.

בעוד אחיו מתיה פעל במישור המשפטי והדיפלומטי כדי להשיג לאחיו הבכור משפט חוזר וזיכוי, החליטה לוסי דרייפוס – אשתו הצעירה והאהובה של אלפרד – להשקיע את כל מרצה בשיפור תנאי חייו של האסיר הטרי. היא דאגה לשלוח לו מכתבים בקביעות ובו עדכנה את בעלה במצב ילדיהם המשותפים, במאמציו הבלתי נלאים של אחיו לזכותו וכמובן, להציע לו מילות עידוד וחמלה. במכתב ששלחה לבעלה ב-16 בינואר 1895, שאלה לוסי את בעלה בדאגה: "מה שלומך יקירי המסכן, האם אינך מרגיש חלש בגלל משטר בית-הסוהר, אתה שכה זקוק לאוויר הפתוח ולתנועה?"

מכתבה של לוסי לבעלה, פריז, 16 בינואר 1895. מתוך ארכיון משפחת דרייפוס הנמצא בספרייה הלאומית

 

סביר שתנאי שהותו של בעלה לא הוסתרו ממנה, והיא הייתה מודעת לעובדה שאת חמש שנותיו באי השדים העביר דרייפוס כשהוא כבול מרבית היממה בבקתה מטונפת בה הטמפרטורה מגיעה לעיתים לחמישים מעלות. כל תחינה ממנה ודאי לא הייתה משנה את תנאי שהותו הפיזיים, ולכן ניסתה להקל עליו ככל שיכלה בדרכים אחרות. היא ניהלה התכתבות ענפה עם משרד המושבות, האחראי על אסירים דוגמת בעלה. ב-2 ביולי 1895 קיבלה מכתב תגובה: "גבירתי, פנית למשרדנו כדי לקבל אישור לשלוח לבעלך חמישים בקבוק חלב משומר (…) הואיל ולמגורש דרייפוס ניתנה הזכות לפי החוק לדאוג לצרכיו ולמזונו על חשבונו הוא, אינני מתנגד שתשלחי ישירות לגיאנה את מצרכי המזון הללו…"

מכתב ממשרד המושבות ללוסי דרייפוס, 2 ביולי 1895.מתוך ארכיון משפחת דרייפוס הנמצא בספרייה הלאומית

 

מכתבים נוספים ששלחה וקיבלה ממשרד המושבות מוכיחים כמה עקשנית הייתה לוסי במאבקה להיטיב עם בעלה. התיעוד מתוך הארכיון מלמד ששר המושבות, אנדרה לבון, שלח בעצמו מכתב ללוסי להודיעה שדחה מספר ספרים ששלחה לבעלה בתואנה שדפיהם אינם גזורים.

מכתב של שר המושבות ללוסי דרייפוס, 5 במאי 1896. מתוך ארכיון משפחת דרייפוס הנמצא בספרייה הלאומית

 

לוסי רבת התושייה הצליחה למצוא פרצה, כיוון שבמכתב מאוחר יותר מזכירו הישיר של מנהל בית הסוהר מיידע אותה שכל ספרי המסעות ששלחה לבעלה אושרו על ידי המנהל ונמסרו לבעלה.

בשנת 1899 הצליחה הקואליציה הפרו-דרייפוסית להשיג לקצין המורשע משפט חוזר. משנודע לדרייפוס על הדיון החוזר במעמדו, מיהר ושלח להוריה של אשתו – הזוג אדמאר – מכתב נרגש בו ביקש להוקיר תודה עמוקה לבתם על תמיכתה, תמיכה שבלעדיה לא היה שורד את תקופת המאסר הקשה. מדוע שלח דרייפוס מכתב דווקא להוריה של לוסי? המשפטים הראשונים מבהירים זאת היטב: "אם מכתבי יגיע אליכם קודם שובי לצרפת", כתב להוריה של לוסי, "אני פשוט מבקש מכם לחבק את לוסי ואת ילדינו היקרים בשמי, בציפייה לאושר העילאי כשאחבק אותם בזרועותיי, וכשאוכל להשכיח סוף סוף מלוסי את השנים הארוכות של עינויים נוראיים על ידי חיים שקטים ומאושרים".

מכתבו של אלפרד דרייפוס להוריה של לוסי. איי הישועה, 4 ביוני 1899.מתוך ארכיון משפחת דרייפוס הנמצא בספרייה הלאומית

 

הטריבונל הצבאי שהתאסף בכדי לעבור על תיקו של דרייפוס מצא את הנאשם אשם בשנית, הפעם בנסיבות בגידה חמורות פחות, והוא נידון לעשר שנים בכלא. תחילה נראה המאבק המשפטי כתבוסה נוספת לתומכיו (ובראשם מתיה ובני משפחתו הנוספים). אולם, חודש אחרי גזר הדין, חנן נשיא הרפובליקה את דרייפוס – לשם כך היה צריך הקצין להודות באשמה. בעקבות הלחץ הרב שהפעילו עליו מתיה ותומכיו האחרים והרבים, הודה באשמה בלב כבד. מיד עם שחרורו פעל כדי להשיג לעצמו זיכוי מלא מכל חשד לבגידה.

הכאב שבהודאה במעשה הנאלח ביותר שיכול לבצע חייל בשירות הרפובליקה (כך ראה זאת דרייפוס עצמו) עומעם רק על ידי הפגישה המחודשת עם אשתו וילדיו. הממסד הצבאי סירב להכיר בזכאותו, ורק בתום משפט ארוך קבע השופט שכל הראיות והטיעונים כנגד דרייפוס אינם משכנעים ופסק סופית שאלפרד דרייפוס יזוכה מכל אשמה. הייתה זו שנת 1906, ולמרות שרצה לחזור לצבא, מצבו הבריאותי הקשה (תוצאה של כליאתו הממושכת בתנאים לא אנושיים) מנעה ממנו להמשיך ולשרת את הרפובליקה. הוא שוחרר מכל שירות צבאי שנה לאחר מכן. הוא חזר בזמן מלחמת העולם הראשונה לשירות צבאי ועמד לצידה של הרפובליקה באחת מהמלחמות האכזריות ביותר שניהלה.

אלפרד דרייפוס הלך לעולמו בשנת 1935, בדיוק 29 שנה לאחר שזכה בחנינה נשיאותית ויצא לחופשי.

בשנת 1975 החליטה ז'אן דרייפוס-לוי, בתם של לוסי ואלפרד, להעביר חלק מהארכיון המשפחתי לספרייה הלאומית. מתוך רגש של קרבה ואהדה למדינת ישראל ולעם היהודי, היא דאגה שהמכתבים האישיים והמרגשים ביותר של המשפחה (העוסקים בפרשת דרייפוס) יועברו לספרייה.

אלפרד ולוסי דרייפוס בזקנתם. מתוך ארכיון משפחת דרייפוס

 

הכתבה חוברה בעזרתה האדיבה של ד"ר בטי הלפרן-גדז, הספרייה הלאומית, מחלקת אוספים.

"אלוהים! מתי תשים קץ לחיים העלובים האלה?"

מה עבר בראשו של חייל שנאלץ להילחם בעל כורחו במלחמת העולם הראשונה? כיצד הגיב כאשר התבקש לא לקחת בשבי את אויביו אלא פשוט להרוג אותם? הצצה ליומנו של החייל היהודי קרל קליין.

תותחים איטלקיים שנשבו בזמן מלחמת העולם הראשונה

פברואר 1917, שנתיים וחצי לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה. חזיתות המלחמה באירופה כבר חודשים לא זזו בצורה משמעותית, מאות אלפי חיילים נפלו בכל הצדדים, ללא תועלת וללא יתרון לאף צד. בקרבות כבדים בחזית המערבית ליד וורדן וליד הנהר סום ב-1916 מתו כמעט שני מיליון חיילים בריטים, צרפתים וגרמנים; בחזית המזרחית שלחו הגנרלים הרוסיים מאות אלפי חיילים אל מותם הבטוח. אוכלוסיות במדינות רבות סבלו מחוסר מזון ומתשישות, אין ספור משפחות התאבלו על בנים ואבותיהם שנפלו. ברוסיה הופיעו סימנים ראשוניים לתנועה מהפכנית ובפברואר שנת 1917 פרצה המהפכה הראשונה שהובילה את האימפריה הרוסית לקראת התפרקותה.

האבדות הקשות מכריחות את הצבאות השונים לגייס עוד ועוד חיילים חדשים. אחד מהם היה קרל קליין, מנהל חשבונות ממוצא יהודי מווינה, שגויס ב-1 בפברואר 1917 לצבא האוסטרו-הונגרי, שלחם כבעל ברית יחד עם צבאות קיסרות גרמניה. כבר מגיוסו הבין קרל קליין שהוא עומד בפתחה של תקופה גורלית בחייו, ללא שום וודאות כיצד תיגמר. הבנה זו ככל הנראה גרמה לחייל הטרי לכתוב יומן, לפחות במהלך השנה וחצי הקרובה.

שלושה חודשים התאמנו הטירונים החדשים בבסיס צבאי, לפני שנשלחו בתחילת מאי 1917 לחזית הדרומית, לגבול אוסטריה – איטליה. החזית מוקמה באזור יפהפה, בקצה הדרומי של האלפים, דרומה מהעיר טרנטו (Trento/Trient). אזור זה מתאפיין בהרים גבוהים, אגמים פסטורליים וביניהם עיירות מטופחות. שם גם נמצא הגבול האתני בין דוברי גרמנית לבין דוברי איטלקית. על ההרים הגבוהים בנו האוסטרים מצודות ומוצבים, לעתים בגובה של 3500 מטר. ההגעה לשם הייתה קשה מאוד, כפי שקרל קליין ציין בכמה מקומות בזיכרונותיו:

 

2 ביוני [1917]:

"מעל הישוב מצולומברדו נמצא המקום פאי, על רמה בגובה של 1000 מטר. לשם אנחנו צועדים עם כל הציוד, בדרך צרה ומטולטלת. מדי פעם ניתן לראות מדרך זו נוף מרהיב. עמוק למטה נמצאים המקומות, כמו בגינה, יותר ימינה עמק האטש [הנהר אטש, בגרמנית: Etsch, באיטלקית נקרא: אדיג'ה – Adige], מוקף משני הצדדים מהרים גבוהים."  

 

האם זה הנוף שראה קליין? נוף מרכבל בצפון איטליה

 

קרל קליין לא התלהב מהמלחמה. לאור המצב הכללי ובהתאם לדעותיו האישיות, כתב קליין ב-26 במאי 1917:

"בתוך תוכי העדפתי שלא אנחנו נהיה המנצחים בקרב הגדול הזה, אלא שלא יהיו מנצחים ומנוצחים בכלל. המצב הפנימי של אוסטריה רק מחזק את הרצון. אנחנו עומדים מול קבוצת מדינות דמוקרטיות, שפועלות ברצינות לקראת פירוק כלי נשק כללי ולמען חירות העמים."

 

מקטע זה ניתן להבין, שקליין לא היה שייך לקבוצת הלאומניים שהיו משוכנעים שיש לנצח את צבאות המדינות השכנות בכל מחיר. מקריאת הזיכרונות עולה שקליין לא היה "גיבור מלחמה" ושלא חיפש הרפתקה בשדה הקרב. הוא לא ניסה לברוח מגורלו כחייל אוסטרי אבל גם לא ניסה לפספס הזדמנויות להקטין את הסכנות, להן היה חשוף בחזית.

לצד תיאורי ההתרחשויות ציין קליין את המקומות שראה ושבהם ביקר, בין שהיה שם בתפקיד, בין בזמן הפנאי. בין עמודי הטקסט בשתי מחברות היומן שבהן כתב את זיכרונותיו, שילב קרל קליין גם מפות של האזור, אותן צייר בצורה נקייה מאוד. לעתים ציין גם את המקומות בהם שהתה היחידה שלו באותו הזמן.

 

מפה שצייר קליין, המפה נמצאת במחברת השנייה שהופקדה לאחרונה בספרייה הלאומית

 

קליין לא שכח את זהותו היהודית בימי המלחמה. ב-16 בספטמבר 1917 כתב:

"היום ערב ראש השנה. אני חושב בעגמומיות על החג המשמח הזה, בפינה הנטושה עם בתי מגורים הרוסים. אפילו לא קיבלתי חדשות מהבית. בעצב לב אני מהרהר על גורלי העתידי. בעוד שעה שוב נעלה לעמדתנו כדי  לבלות שם את הלילה – כרגיל – כמעט ללא שינה במערה רטובה וקרה. אלוהים! מתי תשים קץ לחיים העלובים האלה? שאלה מחרידה זו לא זזה לי ממחשבותיי. האם אי פעם אחיה חיים מסודרים כאזרח שוב?"

 

בין תזוזות החזית, אימונים ומאמצים לשפר את התזונה היומיומית עברו השבועות והחודשים עד שבאמצע נובמבר 1917, במהלך התקפה מסיבית של האוסטרים בחזית האיטלקית, הגיעה שעת הקרב גם לקרל קליין. קליין תיאר לפרטי פרטים את ההתרחשויות סביב ה-11 וה-12 בנובמבר, שבהן היה אישית מעורב בלחימה. מתוך תיעוד ימים אלה בזיכרונותיו ניתן לחוש את מידת החרדה בה היה קליין נתון בזמן הקרבות. כמה מחבריו ביחידה נפלו, אחרים נפצעו.

מבחינה צבאית היו אלה ימים של הצלחה עבור הצבא האוסטרו-הונגרי במלחמה. בסתיו 1917 הצליחו החיילים לכבוש שטחים נוספים באיטליה, אך קליין לא ציין זאת במפורש. דבר זה ממחיש את האדישות של קליין לניצחונות וההפסדים של הצבאות היריבים במהלך המלחמה. אולם, מבחינה אנושית, מחבר הזיכרונות לא נשאר אדיש כלפי גורלם של החיילים האיטלקיים שנגדם נאלץ להילחם.

 

ב-18 בנובמבר כתב קליין:

"הוצא צו ולפיו אין לעצור איטלקיים בשבי, לפי הנשמע לאחרונה הם ירו בחיילים שלנו לאחר שהם נכנעו והתקרבו [לאיטלקיים]. צו זה מאוד מדכא אותי; לעולם לא אהיה מסוגל להרוג איטלקי, שבעקבות זאת בביתו תבכה אמו באותה מידה. כאשר יכריחו את יחידתנו למצב זה, כיצד אוכל להימלט ממנו?"

 

לאחר שיחידתו חזרה מהחזית חלה קליין ונשלח בחזרה לאוסטרו-הונגריה, הפעם לבית חולים צבאי בבוהמיה, שם שהה מספר חודשים. ייתכן שהיו אלה החודשים המאושרים ביותר שחווה במהלך המלחמה. הוא החלים, חזר לאיטליה ומונה לאפסנאי, הצבה שהרחיקה אותו מפעולה נוספת בחזית. אולם, את השבועות האחרונים של המלחמה העבירו קליין וחבריו בהמתנה ובין שמועות: מהומות באוסטריה, שיחות על הפסקת אש ועוד. בסתיו 1918 התרופפה המשמעת של החיילים יותר ויותר, ובאוויר הייתה תחושה שסוף המלחמה קרב.

 

ב-15 באוקטובר 1918 כתב קליין:

”הקצינים מעדכנים את החיילים, על פי הנחיות מלמעלה, על הפסקת האש הקרובה, הגרמנים והצ'כים בנפרד. תוך חמישה ימים כוחותינו אמורים לסגת לגבול האימפריה. חדשות אלו גורמות לנשימה עמוקה אצל החיילים שעברו דברים קשים […] הצריף מלא בדיבור עליז של החיילים. הצ'כים שרים שירי מולדת, כמו "צ'סקה פראהה", שומעים את השם מאסריק."

 

ב-1 בנובמבר קיבלו החיילים את הצו לסגת לאוסטריה. במהלך אחד עשר ימים עשה קרל קליין את דרכו הביתה לווינה, תחילה יחד עם חבריו, אך ככל שהתקדמו החל הצבא הגדול, עתיק הימים, להתפורר, עד ששלט הכאוס המוחלט. החיילים היו להוטים להגיע הביתה והקצינים חדלו להראות בעיניהם כבעלי כל סמכות. בדרך ראה קליין את פינוי השטחים האוסטריים הדרומיים, שבעקבות הפסקת האש נמסרו לשלטון איטלקי. בחזרתו לווינה היה קרל קליין עד לרגע מכונן: הכרזת הרפובליקה האוסטרית ב-12 בנובמבר 1918:

 

"היום הכריזו בווינה בחגיגיות על הקמת הרפובליקה. עבורי היום הזה הוא יום זיכרון עצוב. היום לפני שנה נלחמנו במהלך ההתקפה נגד עמדות האיטלקים במונטה לונגארה. בלילה לאחר מכן עברתי רגעים איומים."

 

תצלום אחת המחברות שנמצאה בארכיון קרל קליין שהופקד לאחרונה בספרייה הלאומית

 

היומן שכתב קליין ככל הנראה לא שרד, אך שימש בסיס לזיכרונות שקליין חיבר לאחר שובו הביתה בנובמבר 1918, בריא ושלם. ללא ספק השאירו החודשים הקשים את חותמם בנפשו של קליין, כך שהחליט להקדיש את זמנו לחיבור זיכרונות ל"מלחמה הגדולה" (כפי שנקראה אז, עוד לא ידעו שבקרוב יהיה צורך למספר אותה). את זיכרונותיו כתב קליין בשתי מחברות בכתב יד נקי. בשוליים ציין מספרי תמונות שככל הנראה הראו נופים ורגעים של המתרחש, אך התמונות חסרות.

כעבור 20 שנים נסחף קרל קליין שוב למערבולת ההיסטוריה. עקב היותו יהודי ברח קליין ממולדתו אוסטריה והצליח להגר לאנגליה. שם שוב נאלץ ללבוש מדים, הפעם של הצבא הבריטי. גם את המלחמה הזו שרד קליין, לא ידוע אם גם הפעם כתב יומנים. בני משפחתו החליטו לאחרונה למסור את מה שנשאר מעיזבונו של קרל קליין, מנהל החשבונות מווינה. בין החומרים השונים נמצאו שתי המחברות המעידות על המאורעות ההיסטוריים שהתרחשו לפני 100 שנים בדיוק, מהזווית של אזרח פשוט שהבין יותר טוב ממנהיגים גדולים שמוטב שלא יהיו מנצחים או מנוצחים.

 

דיוקנו של קרל קליין במדי הצבא הבריטי

 

כתבות נוספות:

יומן אישי מירושלים הנצורה

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

סיפורה של קהילה גוועת: יומן מיהדות אמסטרדם של סוף מלחמת העולם השנייה