כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

"כתיב מלא" – סיפור פיוטי על מה שמתמלא כשמחסירים

"פעם אחת, כשרץ לתפוס את קו 51, נפלו לו המשקפיים. כבר במרוצתו ידע שאין לו צורך להתעכב להרים אותם, כי אין לו צורך במשקפיים, המספר שלו די נמוך והוא ממילא לא נוהג."

A Writer Trimming his Pen, Jan Ekels (II) 1784, Jonkheer J.S.H. van de Poll Bequest, Amsterdam

מאת מיכל קריסטל

.

מהמקרר ניבט אליו חצי לימון. בדלת, ליד הבטריות והתבלינים, היה חצי בצל עטוף בניילון. הוא גילה שאם הוא עוטף את חצי הבצל הנותר – כי חצי בצל הספיק לו לסלט – הוא יכול לחיות לנצח. הבצל. הוא הבין שלימון זה מספיק, וכך חסך בשמן זית. אחר כך הבין ששמן זית, אם אינו משמש לסלט הרי הוא הוצאה שלא לצורך, ודי בבקבוק שמן קנולה בשמונה שקלים. הוא הזדקק לפחות ופחות. עגבניות בשקית בתחתית המקרר, מלפפונים בקופסת פלסטיק נפרדת, בצלי נצח במגירת הירקות. בצלים שצימחו גבעולים הוא שתל באדנית וימים אחדים גיוון את הסלט בבצל ירוק. כשהוסיף בצל ירוק לא הוסיף בצל לבן, כמובן. הוא שתה מים מהבקבוק – בקבוק זכוכית מלא מי ברז; כשצמאים ולוגמים מהר כמעט שלא מבחינים בטעם המתכת, רק טיפה, בסוף הלגימה האחרונה, אחרי שהבטן מלאה – נפרד מחצי הלימון וסגר את הדלת.

הוא התיישב ליד המחשב לשלוח להוצאה את הטקסט הערוך. בסוף המייל המפורט, שכלל הנחיות למגיהה, כמה הסברים על חלק מהשינויים המבניים שערך וכמה מילים יפות על העניין שמצא בנושא, הוא הוסיף שמעתה ואילך יעדיף לקבל רק עבודות הגהה. התעריף שלהן אמנם נמוך יותר, אבל גם העבודה פחותה, והוא לא צריך הרבה כסף, כתב, עכשיו משהוציא את השמן זית מהתפריט ("שמן הזית", הקפיד).

אלונה, שישבה מעברו השני של המייל, רצתה לחשוב שהוא צוחק. היא שלחה סמיילי, ובכל זאת הורה לה לבה להוסיף שהיא מקווה שהוא בסדר, וששמן זית בריא לבריאות. הוא שלח לה מילות הרגעה – על טחינה משומשום מלא הוא לא מוותר. יש לו במזווה תמיד, וקל להכין. צריך רק מיץ מחצי לימון וקצת מים קרים. הוא הוסיף שאם יש לו שום הוא מוסיף, אבל לרוב אין לו שום, כי אין לו סיבה לקנות את חבילות השום מסין, ארבעה ראשים ברשת, ועד שאחד נגמר השני נובט, השלישי מתעפש והרביעי מתרכך. על דבריה "חבל שאתה לא רוצה יותר לערוך, אתה כל כך טוב בזה ואנחנו מאוד מעריכים את העבודה שלך. אם זה עניין כספי אולי יש על מה לדבר עם יעקב, אני יכולה לגשש קצת בשבילך," הוא לא הגיב.

למחרת, כשעמד מול מקרר דברי החלב בסופר, הבין שאין לו צורך בחלב. מנפחים להן את העטינים ולוקחים להן את העגלים וזה מלא הורמונים ואנטיביוטיקה. הוא יכול לשתות את הקפה שלו בלי חלב. מסוכר הוא נגמל מזמן. עוד לפני שהתחיל להצטמצם.

במייל מאלונה נכתב, "איתן יקר, מקווה שהכל בסדר. קיבלנו את ההגהה שלך לספר של ברוך שכטר. תודה רבה. רק יעקב שואל למה השארת את ה-י במילים איתו, איתנו וכו'. אתה בטח זוכר שאצלנו אנחנו מקפידים על כתיב חסר במקרים האלה. כאן כבר רונה תיקנה, אבל בספרים הבאים בבקשה תקפיד (זה יעקב מבקש : ) ). חוץ מזה מקווה שאתה אוכל נכון…".

איתן השיב לה שאמנם הייתה לו התלבטות אם לחסר את היו"דים וכך לצמצם בחומר, או להשאיר את היו"דים ולצמצם בהגהה. הוא התחבט ארוכות ולבסוף הבין שעליו לצמצם בהגהה, משני טעמים. "ראשית", הוא כתב, "זהו הצמצום המהותי יותר מבחינתי, והוא ממשיך את הקו שוודאי הבחנת בו – מעריכה להגהה, כי אין לי צורך בעבודות עריכה, בייחוד עכשיו שהורדתי את החלב. שנית, הצמצום נגזר מאי-צורך, ובכמה מן ההטיות של 'את' במשמעות 'עִם' דווקא יש צורך ביו"ד, להבחין מהטיות של 'את' בכינויי גוף למושא: אתם, אתכם, אתה. הטעמים, ודאי הבחנת, משתלבים יפה, ויחד הכריעו את הכף." על תקוותה שהכול בסדר ושהוא אוכל נכון הוא לא השיב.

אלונה הראתה את המייל ליעקב, לא בלי נקיפות לב. יעקב כיווץ את גביניו, שאל אותה מה עובר עליו, ומכיוון שלא היה לו צורך לדעת הוסיף, "תתחילי לחפש לנו עוד מגיהים".

כשאיתן פוטר הוא חש הקלה גדולה. הוא מצא עבודה בהקלדה. פעם בשבוע נסע לקחת חומר ממשרדי החברה באזור התעשייה של פתח תקווה. פעם אחת, כשרץ לתפוס את קו 51, נפלו לו המשקפיים. כבר במרוצתו ידע שאין לו צורך להתעכב להרים אותם, כי אין לו צורך במשקפיים, המספר שלו די נמוך והוא ממילא לא נוהג. לפני שנתיים ויתר על האוטו ולפני חודשיים על הקטנוע שהיה לו מאז. הוא חשב לעבור לרולרבליידס, אבל ויתר על זה ודילג ישר לרגליו. רק כשלא הייתה לו בררה נסע באוטובוס. כשהגיע, בשנייה האחרונה ממש, אל דלתות האוטובוס הנסגרות ועלה מתנשף ושילם לנהג במטבעות, היה מרוצה מאוד מהחלטתו המהירה. בכלל, הוא שם לב שלאחרונה הוא יודע מהר יותר מה אפשר לחסר.

שישה חודשים ישב איתן והקליד פרוטוקולים של ישיבות הנהלה, ישיבות מחלקה וישיבות צוות, ושלח אותם במייל למשרדי החברה בפתח תקווה. שם הם תויקו בתיקייה על המחשב ונשמרו בענן ולא נקראו עוד לעולם. כך שיער איתן, כי הוא עקב אחר התכנים וגילה שאף לא אחת מכל ההחלטות שהתקבלו בישיבות קודמות יושמו. אשר על כן הרשה לעצמו לוותר על הקלדת פסקאות שלמות, ולאחר שנותרו בסיכומי הישיבות המוקלדים רק דברי פתיחה, דברי סיכום והערות קצרות על נושאים שעל סדר היום, הוא בחן את החלטתו מחדש ולבסוף שלח למשרדי החברה בפתח תקווה קבצים שכל מה שהוקלד בהם היה התאריך. באחד הלילות נזכר שתאריך הישיבה כבר מופיע בשם הקובץ, ופתח את כל המסמכים שחיכו למשלוח ומחק מהם את התאריכים. ממשרדי החברה בפתח תקווה המשיכו להגיע אליו תלושי השכר שלו, עד שמזכירה חדשה פתחה את אחד הקבצים ששלח, ומשנוכחה שהוא ריק פתחה עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.

כשמת לו המחשב הנייד הוא הבין שבעצם אין לו צורך, עכשיו כשאין לו עבודה, במחשב, והסמארטפון שלו יכול בהחלט להספיק. את כל שעותיו הפנויות השקיע בארגון הבית. הוא גילה שאין לו צורך ברוב הדברים שמסביבו. את שולחן העבודה הוציא לרחוב. בארונות המטבח השאיר רק את מלאי הטחינה הגולמית שלו וסט אוכל אחד: צלחת, כוס זכוכית לשתייה קרה, ספל לקפה, סכין משונן שטוב גם למריחה, מזלג, כף וכפית. למחרת נפטר מכוס השתייה הקרה ומהכפית. כף היא גם כפית, ספל הוא גם כוס, אין צורך בכפילויות. במרכך כביסה אין טעם, הבגדים ממילא נקרשים מהשמש על חבלי הכביסה, והוא אוהב את מגע המגבת הקשה על עורו. באינטרנט הוא קרא שמה שחשוב בצחצוח שיניים זה עצם הצחצוח, לא המשחה. את הדירה המהדהדת, שהייתה גדולה מדי וסתם צברה אבק, הוא השיב לבעליה ועבר לגור בכוך שהיה פעם מוסך והוסב ליחידת דיור. את השכירות הוא שילם בעבודה בחנות הירקות של הבעלים. סחב ארגזי גזר, צנון ולפת ולקח עמו בסוף היום שתי עגבניות – אחת לערב ואחת לבוקר. בערבים הוא ישב וכתב, בכתב יד מוקפד, בדפי מחברות ישנות, בבדלי עפרונות, מילים של שירים בכתיב מלא דמלא. לפעמים הוא כתב בכתב ראי. הוא חשב שיש לתרגל כתב ראי כדי לא לאבד את היכולת. פעם הוא כתב ככה על שמשת האוטו של יסמין, בחורף. "אל תיסעי", הוא כתב. היא הביטה בכיתוב ונסעה, והוא עמד שם בחולצה דקה מדי וחשב לעצמו שארבע משבע האותיות הן סימטריות, ומתוכן שתיים הן סתם יו"ד, וקצת התאכזב. וכשהאוטו שלה נעלם מהעין הוא נזכר בלוחות הברית, איך נכתבו ככה באצבע, וחשב על האבן, על האד, על החומר הנגרע. בכתב ראי הוא רשם ערב אחד את השורה "הוא יבוא פיתאומי, כגרזן על עץ יער" וחשב לעצמו שבעצם אין לו צורך ביד שמאל.

מיכל קריסטל למדה ולימדה מקרא באוניברסיטת תל-אביב, פרשה מהדוקטורט והחלה לכתוב. עורכת לשון ותרגום בהוצאת "לוקוס". 

תוכן עניינים – גיליון מס' 9


      
      
      
      

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

ספרות טובה. בעריכת קבוצת 'תיקון'. אחת לשבועיים. יום חמישי.
מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף-רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן.
hamussach@gmail.com
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו