"אני לא בעולם, רציתי להיות בעולם" – ראיון עם נורית זרחי

"אפשר ללמד כתיבה?" – "אני לא מלמדת לכתוב, אני מלמדת רגישות, מלמדת לפקוח עיניים אל הטקסט", ריקי כהן בשיחה אינטימית עם נורית זרחי על מסותיה מתוך "חידת הכפולים" וחידות אחרות.

צילום: איריס נשר

מאת: ריקי כהן

שוב נורית זרחי מפתיעה את קוראיה, לא ממחזרת תבניות, משחקת עם המדיום, חוקרת צורות. שני ספריה האחרונים למבוגרים, "בלוע" ו"חידת הכפולים" (בהוצאת אפיק, בעריכת עליזה ציגלר), הם ספרי מסות אישיות, האחרון משלב בין המסות גם שירים.

בעבר כבר הוציאה זרחי ספר מסות בשם "מחשבות מיותרות של גברת" (הקיבוץ המאוחד), ובימים אלו היא כותבת ספר מסות נוסף, "אוטוביוגרפיה של דלת", בעריכת מיכל בן-נפתלי. ב"חידת הכפולים", מהספרים המעניינים שקראתי השנה, דנה זרחי בנושאים של זהות ומגדר, פסיכואנליזה, תאולוגיה, פילוסופיות אזוטריות והעל-טבעי. היא עושה זאת בין השאר באמצעות דיוקנאות של נשים, הוגות ואמניות ידועות שהיא חוקרת את קורות חייהן ואת יצירתן: קתרין מנספילד, סימון וייל ולאונורה קרינגטון. הדמויות הנשיות האלה משמשות לה מראות, השתקפות של נפש בנפש, מקור לקונפליקטים אינטלקטואלים דומים או משותפים, ומעל הכל חיפוש דומה אחר משמעות כשהחיים מכזיבים מלספקה. שתי מסות נוספות בספר עוסקות ב"חידת הכפולים" מתוך הלילה ה-12 של שייקספיר, ובכלבים שליוו את חייה.

לא עסק קל לראיין את נורית זרחי. בפרט לא כשהמראיינת חושבת שהיא נפיל בודד בספרות המקומית. חללית שנחתה כאן בדרך נס.

כשאני מספרת לה שיש בסביבתי חברות שמאחדת אותנו אהבה גדולה לשירתה, היא מתרגשת ואומרת, "זה לא נראה ככה, אבל זה מאוד חשוב לי, כי תראי, חיים שלמים של עבודה יכולים ללכת ככה… כמו נחל אכזב כזה בסופה, הולך ונעלם, זה יכול להיות". זרחי אומרת שגם היא העדיפה מרבית חייה שירה שנכתבה על ידי נשים, אבל לאחרונה גילתה גם את המשוררים הגברים, וואלאס סטיבנס במיוחד, ומתעניינת בשירת ג'ון אשברי. "אני קוראת שירה באנגלית, לא מאמינה בשירה בתרגום. לא מסתדרת עם זה ולא קוראת שירים שלי שמתרגמים לאנגלית".

ובכל זאת, מה יחסה לשירה נשית ולתיוגים שלה על ידי המרכז הספרותי? "יש מקום בעולם לשירה שפורצת את גבולות הבורגנות או מה שחושבים בורגנות, עם הרבה צבע והרבה סערת נפש. אגרסיבית זה טוב, הודאה בצד הילדותי והפגיע של הנשיות".

אני מסכימה עם זה, אבל קל למבקרים הגברים לתייג נשים משוררות כ"משוגעות", ולכותבות להיכנס למשבצת הפגיעה הזו.

אבל קשה לסרב לזה, זה בתרבות. בתרבות בכלל, גם מחוץ לשירה.

ואת ניסית למרוד בזה?

לא, כי כל הפעילות של הכתיבה, בטח שירה, היא לא פעילות מודעת. לקרוא אותה זה כבר דבר אחר.

השירה מרפאת?

בכל אמנות יש משהו תרפויטי, אבל זה לא מרפא, אולי רק לאותו רגע. השירה נותנת לך איזה מקום בעולם. המקום בעולם עצמו הוא חלק מהריפוי.

רבים מדברים על הכישוף בשירה שלך.

אני מתפתה להגיד כל מיני דברים אבל אני באמת לא יודעת. אני חושבת שאחד הדברים זה למצוא משהו אחר, מציאות אחרת. אבל אני לא בטוחה בכלל.

כשקראתי את "נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות", הרגשתי כאילו את מעבירה אותי לממד אחר של המציאות.

באמת? איזה כיף, אוי, הלוואי שידעתי לעשות את זה יותר, גם לעצמי.

פרפר שחור

אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁהָפַךְ לְפַרְפַּר,
הַסּוֹבֵב מִדֵּי לַיְלָה בַּדִּירָה הַזֹּאת.
רוֹאָה אוֹתוֹ שָׁם, אַתְּ
שׁוֹאֶלֶת, שָׁחוֹר וְכָנוּף בְּזָוִית הַקִּיר?
זֶה סְתָם כֶּתֶם, אֲנִי אוֹמֶרֶת, לֹא הָיְתָה לוֹ שׁוּם נְטִיָּה
לִטְווֹת קוּרִים אוֹ לְרַחֵף. שִׁרְיוֹן הַגֶּבֶר שֶׁלּוֹ
כָּבֵד מִדַּי. אֲנִי זוֹכֶרֶת אוֹתוֹ רָכוּב עַל סוּס, אוֹ קוֹצֵר
שְׂעוֹרָה בְּכַפּוֹתָיו הַגְּדוֹלוֹת.
מַתְאִים לוֹ שֶׁנֶּעֱלַם לְגַמְרֵי, כְּמוֹ גֶּשֶׁם
אַחֲרֵי שֶׁפָּסַק.

האם יש שינוי בכתיבה שלך בספרים האחרונים?

קודם כל אני התחלתי לכתוב למבוגרים, לא לילדים, ובאיזושהי נקודה זה השתנה. לא מצאתי דרך לכתוב למבוגרים, בגלל שהיו לי ילדות קטנות כאילו הייתי בעולם הזה. זה לא שכתבתי את הילדוּת, אבל זה התאים לי. (היום) זה לא מתאים לי יותר. בגלל שאנשים חיים היום הרבה שנים הם עוברים הרבה פאזות. אני בפאזה אחרת.

בכל זאת הוצאת את "צ'יינה" לא מזמן.

נכון, אבל בעיניי זה כבר מזמן.

מבחינת הכתיבה למבוגרים, אלי הירש התייחס להשפעות של דתות ותרבויות אחרות בספר השירה האחרון, "אררט".

הלוואי, הלוואי שזה היה נכון. אני מתעניינת בזה. כשגמרתי את הצבא רציתי ללמוד דתות ואמנות, אבל לא היה, נשארתי בלי ידע מסודר.

יש תרבות ספציפית שמעניינת אותך במיוחד?

לצערי, היהדות. אני לא בעלת ידע בשום תחום. מהרבה תנועה הצטבר לי ידע בהמון תחומים, אבל הדעת שלי דומה לסלט ירקות. הידע שלי לא אקדמאי.

זה חסר לך?

האקדמיה לא חסרה לי, אבל חסר לי ידע מסודר, אני כל השנים מנסה להשלים אותו. יש לי תואר ראשון בפילוסופיה.

אפשר ללמד כתיבה?

בעיקרון אפשר ללמד, הבת שלי מורה לציור, היא ציירת, היא אומרת שאפשר ללמד. אפשר ללמד אבל עד גבול מסוים. אני לא מלמדת לכתוב, אני מלמדת רגישות, מלמדת לפקוח עיניים אל הטקסט. זו פגישה עם הדברים.

בואי נדבר על הכסף.

הו, הכסף זו פרשה כאובה. הייתי רוצה לעבוד בעבודה שיש בה כסף, די, מספיק, כמה אפשר.

את הוצאת כמאה ושלושים ספרים.

זה לא משנה מבחינת כסף בכלל. זה כלום. ספרות ילדים נגמרה, לא קוראים. ההוצאות לא מוציאות שוב את הספרים שאזלו, וזה נגמר. ספרות מבוגרים, שירה והספרות שאני כותבת, זה לא מי-יודע-מה נמכר.

הייתה לך מלחמת הישרדות כלכלית כל השנים?

כן. אבל זה ככה אצל כולם. (הכתיבה היא) לא בשביל פרנסה, התפרנסתי מהוראה. לימדתי בתל אביב, חיפה, ירושלים. זה טוב שלכותבים יש עבודה אחרת, שיש להם ביטחון כלכלי.

יש הבדל בין התמסרות לכתיבה היום לבין איך שהיה פעם?

אף פעם כותבים כאן לא התפרנסו, יש סופרים ישראלים שתמיד התפרנסו (מעבודות אחרות). אבא שלי היה סופר והוא עבד.

כשאת מסתכלת אחורה, אם היית צריכה לבחור אז שוב, היית בוחרת בחיים של כותבת?

לא. אין לי בחירה אז זה סתם דיבור, אבל נניח שהייתה לי בחירה, אם היה לי משהו שהייתי יכולה לעשות בעולם, בחוץ, הייתי מעדיפה.

אבל גם מה שאת עושה הוא בעולם.

אבל קשה לדעת, כי אני לא בעולם, זה בעולם. אני רציתי להיות בעולם.

אז למה לא?

תסגרי את ההקלטה, אז אני אגיד לך.

*

יוֹשֶׁבֶת תַּחַת עָלֶה שָׂרוּעַ לְהָגֵן עַל עוֹרִי הַלָּבָן.
הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹלַחַת בִּי אֶת
גּוּרֶיהָ שֶׁאֲלַטֵּף, אֲבָל אֵיךְ?
פַּרְוָתָם שׂוֹרֶפֶת
אֶת יְתוֹמֵי הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן. אֵיךְ
הִתְגַּלְגַּלְתִּי הֵנָּה?
אַל תִּשְׁאַל,
בֵּין הֶהָיָה לַדִּמְיוֹן יֶשְׁנוֹ גֶּשֶׁר צַר מְאֹד
תּוּכַל לַעֲבֹר עָלָיו רַק בְּעֵינַיִם
עֲצוּמוֹת.
בַּלֵּילוֹת הָרוּחוֹת רוֹקְדוֹת כְּנֶגְדִּי,
מִתְקַשָּׁה לְהֵרָדֵם אֲנִי חוֹבֶקֶת תַּן.
לֵךְ דַּע מִי מִשְּׁנֵינוּ מְיַלֵּל.

יש לך שתי בנות, הן גדלו אצלך, אמא כותבת. הן הושפעו מזה?

הכי טוב לילדים לא לגדול אצל אמא שרוצה לעסוק באמנות, יותר טוב שהם יתבטאו מאשר את. כי זה תופס את המקום, זה מפריע. מבחינת העיסוק בעצמך. זה בעייתי.

מה את חושבת על העיתונות הספרותית?

אני לא אוהבת את הפרובוקציות האלו, אני לא אוהבת שמתקיפים אנשים כאילו הם עשו פשע כשהם בסך הכל משוררים כאלו או אחרים. כל אחד עושה מה שהוא יכול ואם אלו הטעמים של הקהל… מקסימום את יכולה לדבר על זה עם הקהל או לנסות להסביר. אי אפשר להרוג אנשים על זה, זה לא נכון.

זה היה ככה גם פעם?

אני לא חושבת, זה היה יותר מאופק, העיתונים עושים את זה בגלל המלחמה בדיגיטל. היו מריבות בין אנשים, אבל חושבת שכתבו אחרת. וגם הספרות הייתה יותר פתוחה, לא היו שלושה סופרי צמרת וזהו. יש היום כמה סופרי צמרת כאלו.

מה מכתיר אותם?

הם גברים, הם כותבים סוג ספרות שבאיזשהו אופן קשור לתגובה לחברה הישראלית, ההיסטוריה של הציונות, האכזבה מהציונות. החברה הישראלית עומדת מאחורי הספרים האלו, יש בזה נימה של ההשכלה, משהו דידקטי.

בהשקת הספר של שרון אולדס שתירגמה שירה סתיו, אמרה המשוררת הילה להב שהממסד הספרותי הגברי גילה יחס מאוד מזלזל כלפי שירה לירית נשית.
כן, היחס היה מאוד מתנשא.

הרגשת בזה.

אני לא הייתי כל כך מעורבת אף פעם. גרתי רחוק, אולי מבחירה, תמיד היה העניין הזה שגברים העדיפו גברים ושהיה יחס לאומי מחבב כלפי נשים, חוץ מנשים מסוימות שהתקבלו לחברה הזו. כמו דליה ויונה.

אֲנִי רוֹאָה שֶׁבָּאת לְהִשְׁתַּקֵּעַ, בְּדִידוּת.
תָּמִיד סָבַרְתִּי שֶׁאַתְּ אוֹרַחַת חוֹלֶפֶת
חָשַׁבְתִּי, מִדֵּי יוֹם אֶהֱדֹף אוֹתָךְ,
וְלַשָּׁוְא.
עַכְשָׁו אֲנִי מְעִזָּה לַחְשֹף אֶת כָּל פָּנַיִךְ.

אֲחוֹתִי, מִצְחֵךְ הָאָפֵל מָשׁוּךְ עַל
פָּנַי, תָּוַיִךְ הַקְּרוּעִים תּוֹלְשִׁים מִמֶּנִּי אֶת עֲלֵי הַקַּיִץ.
אֵינֶנִּי מְקַנְּאָה בָּאוֹרוֹת
הַדּוֹלְקִים בְּבָתֵּי הַשְּׁכֵנִים.
לֹא בְּשִׂיחָתָם, הַלּוֹקַחַת שֶׁבִי אֶת הַשָּׂפָה.
אַט־אַט נִפְתָּח
לְפָנַי הַמִּדְבָּר שֶׁבִּמְעָרוֹתָיו מִסְתַּתְּרִים
הַמַּאסְטֶרִים הַמִּסְתּוֹרִיִּים, וְכַאֲבָנִים יְקָרוֹת
אוֹ גּוּפֵי עַקְרַבִּים
מִתְנוֹצְצוֹת מִגְרְעוֹתַי בַּחֹשֶךְ.

איך את חווה את המפגשים שלך עם הקהל?

זרות מאוד גדולה. קשה בשיחה אחת להעביר את זה. כשאת עובדת רצוף, זה יותר טוב, כשיש לך קבוצה. זה לא פשוט לי, זה גם מציף, זה יוצר את התגובה המורכבת של האני הנעדר. את לא יודעת בדיוק אם תכתבי הלאה, ומה יהיה. את נופלת על דבר שלא בדיוק מכוון אלייך. זה מעניין, זה אל נורית המשוררת, אבל איפה נורית המשוררת?

את עדיין לא בטוחה שתכתבי?

בטח, תראי, לפעמים גם הזיקנה מפסיקה את הכתיבה, היא משתלטת ואת לא כותבת יותר, זה מאוד מקובל. אבל תמיד פחדתי מזה. אבל זה לא נורא כמו פחד מוות.

ואז זה פתאום מתחולל, כמו מופע.

נכון, ואת לא יודעת בדיוק איך זה התחולל.

יש לך היררכיה בהתייחסות שלך לספרייך?

אני לא קוראת אותם עוד פעם, הם לא מעניינים אותי.

למה?

חס וחלילה.

וכשאת מסתכלת על גוף היצירה שלך, יש כאלו שאת אומרת אותם אני הכי אוהבת?

יש יותר טובים ופחות טובים. אולי למבוגרים הראשונים פחות טובים.

יש שאומרים שהכתיבה שלך לילדים היא חידתית.

בטח, ספרות צריכה להיות חידתית, לילדים זו לא בעיה, רק להורים זו בעיה. לילדים יש תריס פתוח, הוא נסגר רק אחרי גיל ההתבגרות.

חשבת פעם בכתיבה שלך למבוגרים, האם אני צריכה נרטיב?

זו שאלה מעניינת, השאלה מה זה נרטיב? אני לא רוצה לכתוב ככה, אולי בסוף ייצא לי גם נרטיב כזה.

למה את לא מתבטאת בנושאים פוליטיים?

אני מתבטאת וכל הספרות שלי היא פוליטית. בואי ניקח את "בלוע", הסיפור האחרון עם בן גוריון הוא פוליטי. ב"נערות הפרובינציה" הסיפור הגדול הוא פוליטי. הרבה מאוד פוליטי, וספרות הילדים היא מאוד פוליטית.

ואת חושבת שאנשים מבינים את זה?

לא, אבל מה שאנשים מבינים, את לא יכולה לשלוט בזה. כשמראיינים אותי אני תמיד אומרת מה שאני חושבת ולא מסתירה. תמיד יותר קל להגיד מה את חושבת מאשר לבצע. ואני לא יודעת אם הם יכולים, בגלל קוצר ידם.

אני בהחלט מוטרדת מרדיפת חופש הביטוי ומקווה שהם לא יצליחו, אני חושבת שהם נחלשים.

יש לך עצה לאישה כותבת שרוצה להיאבק בהדרה ממוקדי הספרות?

העולם השתנה, אני לא גדלתי בהרגשה ש[אני מודרת] בגלל שאני אישה. זה משהו שהצטבר בדיעבד, לא חשבתי על זה בכלל, אולי משום שאני מקיבוץ. בדיעבד אני מבינה שיש בזה משהו, שהייתה הדרה. בשנים שכתבתי לא חשבתי שבגלל שאני אישה לא קיבלו את זה. עכשיו אני רואה שיש בזה אלמנטים נכונים, אבל זה לא לגמרי ככה. בכל זאת היו אנשים שמאוד קידמו אותי, אמיר אור, רפי וייכרט, עוזי (שביט) מהקיבוץ המאוחד, אמיר גלבוע, חיים פסח. דווקא גברים, טוב, כי גברים יושבים שם. הם קיבלו אותי, הם לא קידמו אותי בעולם.

ריגול

בָּאתָ לְרַגֵּל אַחֲרַי בַּדֶּרֶךְ לְעֵמֶק הַמָּוֶת, שָׁם מוּטָל הַבַּז שֶׁשִּׁלַּחְתִּי בְּעִקְבוֹת
הַטֶּרֶף
כְּמוֹ הָאֲצִילִים הָעַתִּיקִים בִּכְפָפוֹת הָעוֹר.עַכְשָׁו הַכָּבֵד וְהַלֵּב שֶׁלּוֹ טְרוּפִים כְּמוֹ פֶּרַח מָרוּט.
עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה לָשׁ
אֶת הָרוּחַ.
אַגִּיד לְךָ מַה שֶּׁאֵינִי חוֹשֶׁבֶת,
אַל גַּאֲוָה, הַמָּוֶת,
כְּדֵי שֶׁתַּמְשִׁיךְ לָלֶכֶת
וְהַבַּז עַל כְּתֵפְךָ.

השירים המצוטטים בראיון מתוך "חידת הכפולים" (הוצאת אפיק).

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 9


      
      
      
      

התגלה בארכיון: "ירושלים של זהב" של המשוררת רבקה דוידית

"ירושלים של זהב", שמוזכר כתכשיט בסיפורם של ר' עקיבא ואשתו רחל, הפך עד לשחרורה של ירושלים בשנת 1967 לסמל של האהבה, הגעגועים והערגה לעיר שמעבר לחומות. כמו נעמי שמר, חיים באר ואורי צבי גרינברג, כך התרפקה גם דוידית עוד בתחילת שנות החמישים על עיר החלום - ירושלים.

את רבקה דוידית אתם בוודאי מכירים, בזכות שיר שנכנס לרפרטואר שירי הילדים העבריים האהובים ביותר.

אֶצְבָּעוֹת לִי עֶשֶׂר יֵשׁ,
כָּל דָּבָר בּוֹנוֹת הֵן:
שׁוֹבָךְ וְיוֹנִים בּוֹ שֵׁש –
גּור גּוּר גּוּר הוֹמוֹת הֵן.

הִנֵּה בַּיִת מַה קָּטָן
בּוֹ כִּסֵּא וְגַם שֻׁלְחָן;
מִשְׁקָפַיִם עֲגֻלִּים
לִי בִּקְצֵה הַחֹטֶם.

אֶצְבָּעוֹת לִי עֶשֶׂר יֵשׁ
וְהַכֹּל יוֹדְעוֹת הֵן:
לְצַיֵּר וּלְקַשְׁקֵשׁ,
גַּם בַּתֹּף מַכּוֹת הֵן.

אֲבָל אוֹי לְיֶלֶד רַע:
אֶצְבַּע "נוּ נוּ נוּ" עוֹשָׂה,
בֹּהֶן – בְּרֹגֶז אֶצְבָּעוֹת,
זֶרֶת – מִתְפַּיְּסוֹת הֵן.

 

 

רבקה דוידית (1908-1970) הייתה משוררת, מתרגמת ומבקרת. את עיקר תהילתה קצרה ככותבת ומתרגמת לילדים (היא עצמה הייתה גננת ומורה), אך היא גם כתבה שירה יפה בנושאים אחרים. אחד מהשירים, שככל הידוע לנו לא פורסם מעולם, נכתב בשנות ה-50 ונקרא "ירושלים של זהב".

 

רבקה דוידית. הצילום מתוך האתר "זמרשת"

 

השיר התגלה בארכיונה של אשת הספרות עזה צבי (2011-1933), שהופקד לאחרונה בספרייה הלאומית. השיר הזה, יחד עם שירים אחרים של דוידית, הועבר לידיה של עזה צבי סמוך לפטירתה של דוידית (1970) לקראת עריכתו של קובץ משיריה אך קובץ זה, מעולם לא ראה אור. התיקונים שנוספו לשיר הם בכתב ידה של דוידית.

 

 

עוד פרטים על השיר ועל נסיבות כתיבתו, לא הצלחנו לגלות.

 

"ירושלים של זהב" – מתכשיט לסמל

בִּימוֹת הַחֹרֶף הָיוּ יְשֵׁנִים בְּמַתְבֵּן, הָיָה מְלַקֵּט תֶּבֶן מִתּוֹךְ שַׂעֲרוֹתֶיהָ.
אָמַר לָהּ (ר' עקיבא): אִלְמָלֵי הָיָה בְּיָדִי הָיִיתִי נוֹתֵן לָךְ יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב.

 

(תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף סב, עמוד ב – דף סג, עמוד א')

 

 

הקטע הזה הנמצא בתלמוד מספר את סיפורם המרגש של ר' עקיבא ואשתו רחל. השניים חיו בעוני לאחר שאביה של רחל נישל אותה מירושתה. ר' עקיבא מסרק ומנקה את שערה אחרי שהשניים נאלצים לישון באסם, וחלומו הוא פשוט: לתת לאהובתו "ירושלים של זהב". ר' עקיבא מתייחס לתכשיט מזהב בדמות חומת ירושלים, שהחתן היה מעניק לכלתו בליל חופתם.

ביטוי יפה זה "ירושלים של זהב" נתן השראה למשוררים ולסופרים בתקופה שלפני שחרורה של העיר העתיקה במלחמת ששת הימים. "ירושלים של זהב", הפך לביטוי שמייצג כמיהה, אהבה וגעגועים לעיר שמעבר לחומה.

וכך חיבר הסופר והמשורר חיים באר בין התכשיט "ירושלים של זהב" ל"עיר ללא גבול וללא שטח הפקר" כבר בשנת 1964:

 

 

פורסם בעיתון "דבר", 4.9.1964

 

וכך מסתיים שירו של אורי צבי גרינברג "מסכת נופים" השתפרסם כחצי שנה לפני שחרור העיר העתיקה:

 

רְאֵה וְהַבִּיטָה: עוֹד אָנוּ מְיַחֲלִים לְךָ… הָאֵל-הָאָב!
בִּשְׂדֵה תּוֹחֶלֶת הֶחָזוֹן גַּם כַּוָרוֹת בִּמְלֹא דִּבְשָׁן
וִירוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב

 

וכמובן, גולת הכותרת, שירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב"

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב
וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וְשֶׁל אוֹר
הֲלֹא לְכָל שִׁירַיִךְ
אֲנִי כִּנּוֹר

 

 

נעמי שמר עצמה סיפרה על נסיבות השיר, ועל החיבור לסיפורו של ר' עקיבא ורחל:

"בחורף 1967 פנה אלי גיל אַלדמָע מ'קול ישראל' (לבקשת טדי קולק, ראש העיר ירושלים דאז) והזמין אצלי שיר על ירושלים. במשך שנים רבות נהגו ב'קול ישראל' לערוך במוצאי יום-העצמאות פסטיבל-זמר תחרותי, ששודר עד אז ברדיו בלבד (כי הטלוויזיה הגיעה אלינו רק ב-1968). אותה שנה, 1967, חרגו באופן חד פעמי מן הנוהג, והזמינו מחוץ לתחרות גם 5 שירים אצל מלחינים מקצוענים, שאני הייתי אחת מהם. מאוד התקשיתי בכתיבת השיר, עד שנזכרתי באגדה התלמודית על רבי עקיבא, שהבטיח לרעייתו רחל 'עיר של זהב', כלומר תכשיט של זהב בדמות ירושלים."

 

 

על נסיבות כתיבת השיר "ירושלים של זהב" בכתב ידה של נעמי שמר

 

 

הכתבה חוברה בעזרתו האדיבה של ד"ר גיל וייסבלאי ממחלקת הארכיונים

חלקים מהכתבה מסתמכים על מאמרו של דב סדן, "עיר של זהב: בסודו של מוניטון"

 

 

כתבות נוספות

 אתם בחרתם ב"ירושלים של זהב" כשיר הנפלא ביותר של נעמי שמר

המסמכים הנדירים המספרים את סיפורו של השיר "ירושלים של זהב"

עוד חוזר הניגון: שירים אהובים בלבוש חדש, אוסף מיוחד

 

 

 

 

 




נוסטלגיה: עידן משחקי הקופסה

פעם יכולנו לקנות את הכותל המערבי ב-400 לירות ב"ריכוז", וב"ירושלים של זהב", יכולנו לשחק ולא רק לשיר. בכמה ממשחקי הקופסה בכתבה שיחקתם בילדותכם?

משחק קופסה מראשית שנות ה-70 בכיכובו של שחקן הטלוויזיה רוג'ר מור הלא הוא סיימון טמפלר "המלאך".

 

האם אתם זוכרים את המשחקים ששיחקנו בהם כשהיינו ילדים?
מה מזכירה לכם הפקודה: "לך לבקר בקבר רחל"? או "לרדת מצרימה"?
ולמה לפני הסוף של "סולמות וחבלים" תמיד צריך להיות חבל ארוך-ארוך שייקח אתכם את כל הדרך למטה, למשבצת הראשונה של הלוח. ומה זה (או מי זה) רפרף ההרדוף? ואיך כל זה קשור למשחקים של היום?

לוח המשחק "שמונה בעקבות אחד" על פי הספר והסרט.

 

 

ברשימה הבאה אזכיר נשכחות ואספר על משחקים אהובים ומהנים, שבילינו במחיצתם שעות והעשירו את עולמנו ובמידה רבה עיצבו את השקפת עולמנו לפני עידן האינטרנט, הסלולר והאייפון.

 

משחקי הקופסה של שנות ה-60 וה-70

"סוכן חשאי" משחק קופסה משנות ה-60 מבוסס על הדמות של הסוכן החשאי ג'ימס בונד.

 

כל ילד שהגיע לגיל בית הספר התהדר בשלושה דברים ששכנו דרך קבע בספרייה הקטנה בחדרו: אנציקלופדיה "מכלל", מילון עברי של אבן שושן ומשחק קופסה אחד (ובדרך כלל יותר), שקיבל ליום ההולדת או לחגים.

המשחקים הפופולאריים ביותר היו ה"מונופול", ועוד 2 גרסאות ישראליות -מקומיות: "ריכוז" (בהוצאת ב. ברלוי תל אביב") ו- "הבנק" בהוצאת "משחקי פרץ".

שלושת המשחקים האלו היו משחקי לוח, שבהם נדרש המְשחק "לרכז בידו נכסים ככל מה שאפשר לו, כגון מגרשים, בניינים ומפעלים שונים(…) כי היודע לנהל את עסקיו בכשרון, יכול בשעת המשחק לרכז את רוב ההון לידיו, ועל-ידי זה לזכות במשחק." (מתוך חוברת ההסבר למשחק הריכוז). ככל שהמשחק התקדם, רכשנו עוד ועוד נכסים (בתים, מלונות ורחובות שלמים – לפי מידת הבזבזנות שלנו או כמות השטרות המרשרשים שקיבלנו בתחילת המשחק) , ולעתים נאלצנו גם לשלם קנסות או להמתין תור אחד או יותר. מי שלא הצליח לשלם את התשלומים הוכרז כפושט רגל, והוא סיים את המשחק ובצער רב הלך להכין את השיעורים או לעזור לאמא לנגב את הכלים…

 

 

בשלושת המשחקים נדרשו סבלנות, יכולת קבלת החלטות, ניסיון ו… מזל. אם כי לדעתי רכיב המזל הוא בעל החשיבות הנמוכה ביותר מבין השלושה, מכיוון שמי שידע לכלכל את מעשיו ולרכוש מבעוד מועד את הנכסים החשובים (כלומר, שיש סיכוי גדול שכל המשתתפים יבקרו בהם), הצליח לגבות עליהם מאוחר יותר כסף, כאשר כל משתתף נכנס לבקר בהם באחד ה"סיבובים" על הלוח, כמובן, שכמו כל דבר בחיים, אם קיבלת קוביות טובות ואלת המזל עמדה לצידך באותו היום הניצחון הובטח לך.

 

שני משחקי קופסה על עלילות הקופים של תמר בורנשטיין לזר. צייר מ. אריה.

 

המעניין הוא ששני המשחקים הארץ-ישראליים ("בנק" ו"ריכוז") זכו לפופולריות רבה, למרות שהיו מתוחכמים פחות מן המונופול, אבל אולי שיחקה לזכותם העובדה שהיו מהנים ומעניינים וכללו פקודות והפתעות מקוריות כמו למשל: "לרדת מצריימה" (ריכוז), שפירושו להתעכב כמה תורות במשבצת "מצרים", ולשלם קנס של 100 לירות כדי להיחלץ מהמקום ולהמשיך במשחק – מעין חופשה כפויה לחו"ל במהדורת שנות ה-70.

משחקי קופסה נוספים: סביב לעולם ב-80 יום – בהוצאת "הגל החדש" – זהו משחק שהעברנו שעות במחיצתו (ואני חושבת שהיה אהוב יותר על אוהבי הספר מבינינו). הוא מבוסס כמובן על סיפור מסעו של פיליאס פוג ומשרתו הנאמן פספרטו במסע מסביב לעולם בעקבות ספרו של ז'ול וורן הזכור לטוב, אם כי הוא משחק משעשע גם בזכות עצמו.

 

 

ירושלים של זהב – בהוצאת "החיים"- משחק מעניין ודווקא חריג- לטובה בז'אנר של המשחקים שיצאו לאחר מלחמת ששת הימים והניצחון הגדול. הוא מציג "טיול" ברחבי ירושלים המאוחדת, ובחוברת ההוראות שלו מפעמת התרוממות- רוח כיאה לימים המזהירים ההם. במהלך המשחק נדרשנו למלא פקודות שונות כגון: "לך לבקר בקבר רחל" או "מנה את שמות כל השערים בירושלים", וגם לאחר ששיחקנו בו פעמים רבות , עדיין לא ידענו את שמות כל השערים הסובבים את העיר הקדושה.

מעניין שהמקומות המוזכרים הם מגוונים: מסגדים, כנסיות, קברים ועתיקות ואתרים בירושלים המערבית (כמו "היכל הספר"), וכמובן , המקום היקר ביותר לרכישה הוא הכותל המערבי (450 לירות). משחק זה היה מוצלח ונמכר היטב, וגרסאות מחודשות שלו יצאו שוב עם עדכונים ושינויים קלים.

 

 

50 מי יודע חידון תורה – בהוצאת "החיים" – משחק צנוע יותר, ברוח חידון התנ"ך העולמי, שגם עמו בילינו שעות מהנות ולמדנו לא מעט על התנ"ך וגיבוריו. היו בו פקודות ושאלות בנושאים תנ"כיים ברוח חידון התורה: מי אמר למי: "אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך". ולמי אמרו: בזיעת אפך תאכל לחם? כל מי שידע את התשובות (או שהציץ בדף הפתרונים), זכה בנקודות ובניצחון. משחק זה היה הוסיף לנו ידיעות רבות בתורה, ולמצטיינים מבינינו – סיכוי להשתתף פעם בחידון ה"אמיתי" בטלוויזיה ביום העצמאות.

חבילה הגיעה – של אפרים קישון המצוין. מפרט את "מסע הייסורים" בנבכי הבירוקרטיה הישראלית, שכל אדם צריך לעבור כאשר הוא רוצה לשחרר חבילה מן המכס. המשחק שעל פניו נראה משעמם ומייגע (מי מתעניין בחבילה שהגיע מחו"ל והסתבכה במסדרונות הבירוקרטיים?) הוא למרבית ההפתעה משעשע וסוחף, ומזכיר את סיפוריו המשובחים של קישון, שמשולבים בהם תמיד הומור דק, יכולת התבוננות חדה על החברה הישראלית המתהווה ועל הבורגנות , כשלכל זה חוברים נקודת המבט המיוחדת והקסם הקישוני, שליחם כנראה לא יפוג לעולם. יכולנו להעביר שעות ארוכות במשחק זה מבלי להשתעמם. ואגב, האם הצלחתם פעם אחת לסיים את המשחק ולקבל את החבילה?

 

 

משחקי קלפים – רביעיות ואחרים

 

זכורים לטוב הם משחקי הקלפים (רביעיות – פרחי ארץ-ישראל, חיות ארץ ישראל, ישראל ארצך בהוצאת "פלפוט", וגם "דגלים" (הוצאת "דעת").

במשחקים אלו נדרשו זיכרון טוב, סבלנות, ידע בנושאי החי והצומח של ארץ-ישראל , וכמובן – כמו תמיד – מזל. בקלפי הפרחים חולקו הפרחים לפי משפחות, וכל רביעייה כללה משפחה אחרת. בקלפי החיות חזר אותו עיקרון, אבל הפעם היו הקלפים היו ממשפחות החיות. כנראה מלכתחילה נבחרו חיות ידועות ולצידן חיות ידועות פחות כמו רפרף ההרדוף שהוא – כך למדנו מהקלפים – סוג של פרפר (ודי מפחיד למען האמת).

במשחק ה"דגלים" שבהוצאת "דעת" היו צריכים להשלים זוגות של בני אומות העולם בתלבושתם המסורתית. הקאץ' היה כמו תמיד הצועני בלי מולדת, שלא הייתה לו בת זוג, ומי שנותר וכרטיס זה בידו היה המפסיד. ברור שהתאמצנו שלא לזכות בכרטיס זה, והוא היה מקומט מאוד וקרוע.

לכל משחקי הקלפים היה ערך מוסף – לימודי, חינוכי או ציוני. לדעתי, הם נועדו ללמד יותר משהם נועדו לבדר, או לכל הפחות במידה שווה.

 

משחקים "קלאסיים"

לא נפקד מקומם של המשחקים הוותיקים: דומינו, דמקה, שש-בש, שחמט, סבלנות. במשחק הסבלנות היו 33 חורים ורק 32 כלים (החור במרכז הלוח נותר ריק), והמְשחק נדרש להיפטר מכל הכלים ועל ידי כך לנצח במשחק. הבונוס במשחק זה היה שיכלו לשחק בו זוג שחקנים אחד כנגד השני, או שחקן אחד נגד עצמו (אם חברך החליט לא לבוא אליך).

 

עטיפת משחק קופסה משנות ה-50 על מלחמה עתידנית "הסיבוב השני".

 

כמה משחקי קופסה בעקבות מלחמת ששת הימים.

 

 

משחק אחרון שאני זוכרת ולאו דווקא לטובה הוא "סולמות וחבלים". משחק זה היה פשוט ואכזרי באותו הזמן. לכאורה, כל מה שהיה עליך לעשות היה להתקדם בלוח-משבצות מן המשבצת הראשונה ועד האחרונה, כאשר יש סולם שבו אתה עולה , וכאשר יש חבל – שבו אתה יורד. הבעיה: החבלים היו ארוכים, והסולמות קצרים. שנית, היו יותר חבלים מסולמות, ושלישית: החבלים היו ממוקמים לקראת הסוף, כך שכשחשבת שכבר הגעת למנוחה ולנחלה ואתה עומד סוף-סוף לזכות במשחק, הגעת לחבל הארוך שלקח אותך כל הדרך למטה, עד למשבצות הראשונות של הלוח. לא נעים…

משחק "ריכוז " הגירסה הארץ ישראלית של "מונופול.

 

מסעות המלך שלמה. משחק הרפתקאות תנכ"י.

 

משחק הקופסה "חידון התנ"ך" בעריכת הזוכה בחידון התנ"ך הראשון עמוס חכם.

 

והיו גם משחקי רחוב: ג'ולות, גוגואים, כדור, תופסת, מסירות, מחניים, מחבואים, חבל, קלאס, גומי, איקסמיקס דריקס, 5 אבנים, מטקות (בים). אבל אלו דורשים רשימה בפני עצמם.

 

תודה לחוקר המשחקים ד"ר חיים גרוסמן על התמונות

הכתבה שקראתם נכתבה על ידי כותב אורח. המידע והעובדות נבדקו על ידו.

הכתבה פורסמה במקור במולטי יקום של אלי אשד

 

 

כתבות נוספות:

"הדרך שלפניך חוסמה ע"י שריון האויב שנפגע" – הכירו את מונופול מלחמת ששת הימים

פנחס שדה מתנצל בפני טרזן: סליחה שהוצאתי אותך מהג'ונגל

הכירו את קומיקס האימה הראשון בעברית



האמת על פיצוץ מלון "המלך דוד"

ב-22.7.46 בצהריים, קרס האגף הדרומי של מלון המלך דוד המפואר וקבר תחתיו עשרות אנשים. תמונות נדירות וכרוזים מאוסף המחתרות בספרייה הלאומית חושפים את הזעם והתדהמה שעוררה הפעולה.

חיילים בריטים מפנים פצוע מההריסות. צילום: Imperial War Museums

ב-22.7.46 בצהריים החריד קול פיצוץ איום את ירושלים. האגף הדרומי של מלון המלך דוד המפואר קרס וקבר תחתיו עשרות. בפיצוץ נהרגו 91 אנשים.

מלון המלך דוד המפואר נחנך בינואר 1931 אחרי 13 חודשי בנייה וחודש "הרצה". משפחת מוסרי, משפחת בנקאים יהודית מאיטליה, שהתיישבה במצרים בראשית המאה ה-19, בנתה את מלון הפאר בירושלים על שטח ברחוב יוליאן, עם נוף עוצר נשימה לעיר העתיקה.

מראשית ימיו עמד מלון המלך דוד במרכז של מחלוקות: בנו אותו פועלים יהודים וערבים ועבדו בו בני לאומים שונים. הערבים ראו בו "מפעל ציוני" שבא לפגוע בענף התיירות הערבי, וביקשו להחרימו.

בתחילת ימי המלון הביאו את המזון ברכבת מקהיר. ב-1934 נפתחו בו בר ומסעדת יוקרה, "לה ריג'נס". המסעדה נעשתה במהרה למקום הבילוי המרכזי בעיר והגישו בה צדפות ממרסי לאצילי ירושלים, אך גם למלכים נסיכים ורוזנים מאירופה, מהמזרח התיכון ומהמזרח הרחוק – לתפארת האימפריה הבריטית.

תצלום בניין מלון המלך דוד בעת בנייתו – חודש יוני 1930: סוכנות הידיעות האמריקנית Wide World  מחלקת הארכיונים, הספרייה הלאומית, ירושלים

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הפקיעו שלטונות הצבא הבריטי עשרות חדרים בקומה העליונה של מלון לשימוש המטה הצבאי של הבריטים בארץ. בהמשך, הפקיעו גם השלטונות האזרחיים של המנדט עשרות חדרים, בשביל מזכירות השלטון הצבאי הבריטי. במרתף נבנה מרכז קשר צבאי.

בזמן המלחמה, המחתרות העבריות והבריטים הגיעו להסכמה על הפסקת הלחימה. תקופת המלחמה הייתה תקופת פריחה כלכלית בארץ שרבים מאנשיה התפרנסו מאספקת תוצרת לצבא הבריטי. אחרי המלחמה באה תקופה קצרה של נצחון ושלווה, אך היא לא האריכה ימים.

בקיץ 1946 המחתרות העבריות חידשו את המאבק ב"ספר הלבן" של הבריטים ובהגבלות שהוטלו על עליית יהודים, פליטים וניצולי שואה. שורה של אירועים ומבצעים של המחתרות ופעולות נגד של הבריטים התחוללו באותה תקופה. שיאם היה ב"שבת השחורה" כאשר הבריטים עצרו את רוב מנהיגי היישוב ויחד איתם מאות אנשי מחתרות או חשודים כחברי מחתרות.

ב-22.7.46 פוצץ האצ"ל את מלון המלך דוד. לוחמיו, מחופשים לעובדים ערבים, חדרו למלון והגניבו כדי חלב מלאים ב-350 ק"ג חומר נפץ. הם שמו אותם באגף הדרומי, היכן שעמדה מזכירות הממשל הבריטי בארץ. אנשי האצ"ל הפעילו את פתיל ההשהייה של הפצצה ואז התקשרו למרכזיית המלון, למערכות עיתונים ולעוד מקומות והזהירו שיש לפנות מיד את המלון. בה בעת פוצצו שתי פצצות מחוץ למלון בתור פעולת הסחה. האזהרות נחשבו לאזהרות סרק והמלון לא פונה.

רגע הפיצוץ. צילום: Imperial War Museums

 

רצים לתפוס מחסה. צילום: Imperial War Museums

 


מלון המלך דוד לאחר הפיצוץ: הצילום נעשה כנראה אחרי אחד מצלמי העיתונות היהודים בארץ ישראל. מתוך אוסף התצלומים, מחלקת הארכיונים, הספרייה הלאומית, ירושלים

 

מהנדסי הצבא הבריטי עבדו מסביב לשעון בהצלת האנשים מההריסות. יותר ממאה נפצעו ו-91 נקברו למוות בין ההריסות. בין ההרוגים היו 28 בריטים, 41 ערבים, 17 יהודים ו-5 מאורחי המלון.

 

 

היישוב העברי הזדעזע מן הפיצוץ שזכה לגינויים בעולם, גרם לקרעים בין המחתרות שתכננו אותו ביחד ובין היישוב לשלטונות המנדט. אנשי הצבא נקטו אמצעי ביטחון חריפים, נעו בשיירות מאובטחות ומיעטו לבוא במגע עם אנשי היישוב. הגנרל הבריטי ברקר פרסם הודעה חריפה ובעלת גוון אנטישמי שמכריזה על עונשים קולקטיביים ליישוב ומזהירה את החיילים הבריטים מלהתרועע עם אנשי היישוב, לשבת במסעדותיהם ולקנות מהם. הוא כתב שחור על גבי לבן שהפגיעה בכיס היא זו שתפגע ביהודים הכי הרבה. הכרוז הזה זכה לגינויים רבים ועלה לגנרל ברקר במשרתו.

 

 

עד עצם היום הזה לא ברור מדוע לא שעו הבריטים לאזהרות. עד עצם היום הזה נתלית האשמה באנשי האצ"ל שהסבירו שוב ושוב שלא הייתה להם כוונה לפגוע בחפים מפשע ושהם נתנו אזהרות מראש, כדי למנוע את הפגיעה.

הם עשו זאת למשל בכרוז הזה, שיצא כעבור זמן קצר מהפיצוץ:

 

 

וגם בכרוז הזה שהתפרסם במלאות שנה לפיצוץ:

 

 

בעקבות הפיצוץ נעשה מלון המלך דוד למבצר מבודד ומאובטח ששירת רק את הבריטים. במשך שנים לא שוקם האגף ההרוס של המלון. כאשר עזבו הבריטים את הארץ, הוסר הדגל הבריטי מגג המלון.

רק אחרי מלחמת העצמאות חזר המבנה לתפקד כמלון.

 

הכרוזים בכתבה לקוחים מתוך אוסף פרסומי המחתרות: סדרה 1: האצ"ל – תיק 8, תש"ו

 

 

כתבות נוספות:

פרשת ה'אלטלנה', כשהמדינה הצעירה עמדה על סיפה של מלחמת אזרחים

מנחם בגין: האיש בעל אלף הפרצופים