כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

ריקוד עם האופל. קריאה ב"פרקי מכונות" מאת סלין אסייג.

"כמו אלת ספרות פגנית, מגדירה הגיבורה בעצם היותה את מלאכת הכתיבה. נדמה כאילו היא עומדת במרכז, ללא תנועה, ובלאות מתמשכת וכבדות אברים היא מחוללת ספר היוצר יופי יותר מאשר מגולל נרטיב שבמרכזו גיבורה." מאת דורית שילה

Women's Factory War work at Slough Training Centre, England, UK, 1941

מאת דורית שילה

"פרקי מכונות" מאת סלין אסייג הוא ספר שצריך לדרוש את מקומו, להיחלץ מגורל שאולי נקבע בשבילו מראש. כבר בגב הספר משתלטת נוכחותו המרשימה של ספר הביכורים "צעקה הפוכה" שכתבה ופירסמה אסייג לפני שנים אחדות, אשר דיבר אל לבם של רבים וצד את עינה של הביקורת. מתוך ארבע הפסקאות שעל גב העטיפה, שלוש מתייחסות אל הספר הראשון; כאח גדול שחוסה על אחיו הקטן, ומציע לקורא, באקט נפוטיסטי כמעט – להתייחס בזכותו גם אל השני.

אבל לספר "פרקי מכונות" מגיע המקום שלו, בייחוד לאור העובדה כי מדובר במקום כל כך מובהק שאין לטעות בו. ומדוע מובהק? מפני שבמרכזו לא עומדת עלילה עשירה או ציר זמן ברור, ודמותה של הגיבורה אינה נטוות על ידי מילים ומשפטים שחוברו זה לזה כמעשה כתיבה רגיל, אלא כמו אלת ספרות פגנית מגדירה הגיבורה בעצם היותה את מלאכת הכתיבה. נדמה כאילו היא עומדת במרכז, ללא תנועה, ובלאות מתמשכת וכבדות אברים היא מחוללת ספר המייצר יופי יותר מאשר שהוא מגולל נרטיב שבמרכזו גיבורה.

אפשר להשתדל ולשטוח כאן את קווי העלילה המרכזיים, על אף שחלקם בספר הוא די מינורי. למשל – אפשר לספר שבמרכז הספר "פרקי מכונות" ניצבת גיבורה נטולת שם שעובדת במפעל לייצור חלקי מתכת, ואין ספק שהיא מקצועית מאוד בעבודתה; היא יודעת להעביר דוגמאות חיתוך מהמחשב למכונה והיא יודעת איך לטפל בחומר. היא יודעת גם מה זאת עייפות החומר ועושה בידע הזה שימוש להתמקצעות בעבודתה ואף משליכה את חוקי עייפות החומר על אנשים, ובכלולתם היא עצמה.

אנחנו יודעים שיש לה איש וילדה ומערכות יחסים פשוטות מאוד, מינימאליות מאוד, עם עמיתים לעבודה, והאינטראקציה המשפחתית שלה היא בחזקת בלתי קיימת. בן הזוג מכונה "הוא", ובתה – "הילדה". התמזל מזלה של הקטנה שיש בכינוי שלה משהו מן המתוק והנעים הטמונים במילה "ילדה": "בשש השעון מצלצל, היא קמה להכין קפה. הוא מתעורר. היא מושיבה את הילדה מול הטלוויזיה. הם יוצאים לחדר המדרגות לעשן." בעמיתיה היא בעיקר מתבוננת, לעיתים מקשיבה, אך מתקשרת איתם רק מעט מאוד: "היא לא יודעת על מה היא יכולה לדבר איתם והיא לא מצליחה לנהל איתם שיחות ארוכות.
יאנה, איפה את גרה, היא שואלת.
באשדוד, יאנה עונה.
ואיך את מגיעה
סאשה באוטו.
היא רושמת בפנקס יאנה, סאשה, קלש."

כתיבת הסטקאטו הזאת, המשפטים הקצרים, המזכירים מאוד תפקוד של מכונה, נעלמים כלא היו בחלקים בהם הספר זונח את האינטראקציות עם בני האדם, עם העולם החיצון, לטובת הפְּנים. אסייג אינה מציבה גבולות כאשר היא כותבת את אשר מתחולל בראשה של הגיבורה. המידע היבש והנימה המרוחקת לפרקים מתחלפים בכתיבה מפוארת שקשה למצוא דומה לה בין הכותבות והכותבים בישראל היום. פסקה רודפת פסקה כמו בתחרות יופי, ואין זה משנה שאין תכלית סיפורית כי התוצאה מעוררת השתאות. לא אחת עצרתי את הקריאה ושאלתי את עצמי 'מה קראתי עכשיו?', ורק לאחר קריאה חוזרת של הפרק הבנתי שקראתי יצירת אמנות מדויקת. מבחינה זאת זה ספר מודרני מאוד כי יש לו אידיאולוגיה, יש לו אג'נדה שעיקרה יצירת יופי. הוא לא מחפש להתחכם, לפרוץ גבולות, לערבב ז'אנרים. זה טקסט שמחפש את השקט שלו כדי לצמוח ולהתפתח, לשלב את האָמנות באוּמנות. כתיבה היא מלאכה המצריכה מיומנות, נסיון וריכוז, כמו לתפעל מכונה שכבר הורידה לשלושה פועלים אצבעות, אבל שהתוצר שלה אינו רק לוח מתכת שימושי אלא משהו שמצליח להלך קסם על המתבונן בו.

לקראת אמצע הספר, המשיכה של הגיבורה אל המילים ואל הכתיבה באה לידי ביטוי קונקרטי והיא מצטרפת לסדנת כתיבה. נדמה כאילו אסייג החליטה לתת לכתיבה מימד מוחשי, להוציא אותה מסְפֶרות אמורפיות ולהלביש אותה בתלבושת של סדנת כתיבה. זה קצת מוזר לעקוב אחרי "הכתיבה" הולכת לסדנת כתיבה. על אף שהגיבורה אינה מתמידה, סיפוריה הנכתבים שם משתלבים בסיפור המסגרת ומתמזגים בו. מעתה קשה להפריד ביניהם. מעניין לראות שכשמתחילה סדנת הכתיבה גם העלילה מתחילה לנוע, הגיבורה עלומת השם נשלפת זמנית מהפסיביות החיצונית העוטפת אותה ונראה שעומד לקרות לה משהו החורג מן הרוטינה הרגילה של יקיצה בבוקר, הליכה לעבודה, טיפול בילדה ותשוקה להעביר לכתב כל רגע ורגע נתון בחיים. אך בסופו של דבר הציפיה הזו מתבדה, והקורא מבין שאין באמת ציר זמן ממשי בספר הזה. על אף הישנותם של רגעי היזכרות פרוסטיאניים של הגיבורה ("היא נזכרת בנסורת עץ מתפזרת מהחריץ שעושה המכונה שהאבא שלה מחזיק"), על אף קפיצות קטנות לעתיד ("היא תדבר איתו יותר מאשר עם האחרים ותרגיש שיש לו רגשות טובים אליה"), וחרף העובדה שאנחנו יודעים שהגיבורה עובדת במפעל לחיתוך מתכות כבר חמש שנים – בסוף הספר מגלה הקורא שהוא והגיבורה נמצאים בדיוק באותה הנקודה שבה התחיל הספר; במקום שבו הכתיבה היא המרכז, הציר שסביבו נע הטקסט אינו ציר זמן לינארי. הספר מתגלה כעל זמני, והציר המרכזי שבו אינו ציר הזמן, אלא התודעה הדינמית של הגיבורה היוצאת לטיולי כוכב – קדימה, אחורה ולצדדים, רק כדי  לשוב תמיד אל אותו המקום –  שהוא היא עצמה ולאו דווקא ההווה.

"הרעיונות רצים בראשה כמו מכוניות באיילון", מתארת אסייג את גיבורת סיפורה, " היא לא תצליח לזכור את כולם". ואכן נראה שהצורך לזכור ולכתוב את כל הרגעים שבעולם אוחז בגיבורה ולא מרפה. היא מביטה ומסמנת את כל המחשבות הקטנות שחולפות בדרך כלל בראשינו ושאיננו טורחים להתעכב עליהן. היא רוצה לתת להן מעמד קבע. היא רוצה שהכתיבה העתידית שלה לא תפספס אף שבריר של מחשבה, אירעית ככל שתהיה, ותקבע את מעמדתה כמחשבה ראויה.

העמדה הזאת של הגיבורה של אסייג ביחס למילים ומחשבות מעלה הרהורים לא מעטים על מהותה של הכתיבה. האם כל רגע נתון ראוי לתיאור ספרותי? היכן נמתח הגבול בין מלל משתפך לתיאור נחוץ? במקרה של הספר הזה השאלות אכן נשאלות אך תשובה להן אחת. זה לגיטימי כאשר יודעים כיצד לעשות זאת, כאשר מצליחים להחזיק פסקה שיש בה קצב, סדר, נשימה סדורה ומשנה אסתטית. אין לטעות: להבדיל מספרים אחרים שאינם ידועים בעלילתם המסועפת, "פרקי מכונות" אינו בשום אופן ספר אווירה ריקני. הוא אינו מסתפק ביופי נבוב או בתיאורים מניפולטיביים שיודעים כיצד ללחוץ לקורא על בלוטת הרגש. "פרקי מכונות" הוא בבחינת יצירת עומק שעושה שימוש בשפה צלולה ומזוככת על מנת לספר את סיפורן של הדמויות הסובבות את המתחולל בראשה של הגיבורה. לכולן סיפור אפל, כולן מפלרטטות עם הקושי, עם ההישרדות, עם המוות, עם יצר הרצח, עם המונוטוניות. כולן נכנעות למכונה הגדולה שהיא החיים. שריפות מתלקחות, מחלות מכלות, העבודה מכרסמת, ילדים מתים, הורים מתנכרים לצאציהם, הכל נוכח והכל מתואר באותו דיוק ויופי שבו מתוארות סצינות ילדות נוסטלגיות. אסייג אינה חוששת לערבב את הריקבון באסתטיקה, ולא זאת בלבד: היא אף מבקשת למצוא את האסתטיקה שבריקבון. לא מדובר כאן במלנכוליה ניו-אייג'ית חלולה. זהו ספר שהוא ריקוד אמיתי, ריקוד אמנותי, גם עם האופל.

הספר ראה אור בהוצאת "אחוזת-בית"

   "פרקי מכונות" ראה אור בהוצאת "אחוזת בית"

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 8


      
      
      

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 7

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

ספרות טובה. בעריכת קבוצת 'תיקון'. אחת לשבועיים. יום חמישי.
מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף-רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן.
hamussach@gmail.com
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו