כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

וְהִיא הָיְתָה מַלְאָךְ הָעֹנֶג וּמַלְאָךְ הַכְּאֵב, וְנַחֲשֵׁי מַחְשְׁבוֹתֶיהָ נִכְרְכוּ סְבִיב כָּל נְקֻדּוֹת הַתֻּרְפָּה שֶׁל הַלֵּב

שירים חדשים מאת רג'אא נאטור, אלי אליהו, דניאל באומגרטן ומיטל זהר

Skeleton and woman wheatpaste, Seoul, Korea, 2013

רג'אא נאטור

משק יונים כלואות

עָמֹק בִּשְׁתִיקָתָהּ הָלְכָה אִמִּי
לְבַדָּהּ טִפְּסָה בְּסֻלַּם הַמִּלִּים הַמְבֻתָּרוֹת
לְאַט כְּאִלּוּ בְּקָצֵהוּ מְצַפִּים לָהּ אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים, שָׁמַיִם וְאֵל רַחוּם!
וּכְמוֹ סְעָרָה שֶׁאֶקְדָּח עִם מַשְׁתִּיק קוֹל הִצְמִיד לָאֲדָמָה
פִּלְּחָה יְרִיָּה שׁוֹרֶקֶת אֶת מֵיתְרֵי קוֹלָהּ
וְהִיא יָבְשָׁה, נִסְדְּקָה וְדִמְּמָה פְּנִימָה
דָּמָהּ רָקַד רִקּוּדֵי קִינָה, וּמַשַּׁק יוֹנִים כְּלוּאוֹת גָּאָה בּוֹ
וְהִיא יָדְעָה מִלָּה אַחַת, "כֵּן", "כֵּן אֲדוֹנִי!"
אֲנִי בִּתָּהּ הָעִוֶּרֶת לִצְבָעִים לֹא רָאִיתִי שֶׁהַדָּם נִסְפַּג בַּחֲלוֹמִי
אֲנִי בִּתָּהּ הַחֵרֶשֶׁת לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת קִינַת הַדָּם
אֲנִי בִּתָּהּ זָחַלְתִּי אֶל שְׁקָרִים וּבְכָל סִמְטָה פָּגַשְׁתִּי חֶבֶל תְּלִיָּה
אֲנִי בִּתָּהּ שֶׁשָּׂנְאָה אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁאִשָּׁה שׂוֹנֵאת גַּעְגּוּעִים שֶׁאֵינָם מִזְדַּקְּנִים
אֲנִי בִּתָּהּ הָיִיתִי אֵם לְמוֹתָהּ, אֵם לְמוֹתִי!
תְּחִלָּה לָקְחוּ אֶת הַמַּרְאָה, אֶת הָאֹדֶם, תָּלְשׁוּ אֶת הֶעָגִיל הַיָּרֹק
וְדָרְכוּ עַל הַשִּׂמְלָה עִם הַמַּחְשׂוֹף הָרָעֵב לָרְחוֹב
וְאָז חָזְרוּ לָקַחַת אוֹתָךְ וְאוֹתִי
בָּאוּ בַּזְּמַן, כְּרַכְּבוֹת מָוֶת אִלְּמוֹת, כְּרַעֲלוֹת בַּחֲלוּדָה,
יְרִיקָה אַחַת, סְטִירָה אַחַת וְאֵשׁ אַחַת כִּלּוּ אוֹתָנוּ
אֶת כֻּלָּנוּ
וּכְמוֹ בְּכָל חֲלוֹם קִוִּיתִי שֶׁרַגְלַי יַצִּילוּ אוֹתִי
קִוִּיתִי שֶׁהָאֹדֶם וַאֲנִי נִשְׂרֹד כְּדֵי לְצַיֵּר אֶת הַשְּׂרֵפָה, אֶת הַחֻרְבָּן
וּמֵחָדָשׁ אֶת הַשְּׂפָתַיִם
קִוִּיתִי שֶׁנְּבַתֵּק אֶת הַשְּׁתִיקָה.

 

ראג'אא נאטור היא פמיניסטית, עיתונאית ומשוררת. גרה ביפו ועובדת כרכזת מדיה בערבית במרכז עדאלה לזכויות אדם בחיפה.

 

אלי אליהו

אם באהבה מדובר

וְהִיא הָיְתָה מַלְאָךְ הַצָּלָה וּמַלְאָךְ חַבָּלָה.
אֲבָל אָז עוֹד לֹא יָדַעְתִּי דָּבָר. עוֹד לֹא יָדַעְתִּי
אִם בְּאַהֲבָה מְדֻבָּר. וּמַבָּטִי נֶחְבַּט בְּמַבָּטָהּ.
וְשֵּׂעָרה חֵמָה שְׁפוּכָה שֶׁל לֶהָבָה אֲדֻמָּה.

וְהִיא הָיְתָה מַלְאָךְ הָעֹנֶג וּמַלְאָךְ הַכְּאֵב,
וְנַחֲשֵׁי מַחְשְׁבוֹתֶיהָ נִכְרְכוּ סְבִיב כָּל נְקֻדּוֹת
הַתֻּרְפָּה שֶׁל הַלֵּב. אֲבָל אָז עוֹד לֹא יָדַעְתִּי דָּבָר,
כְּלוֹמַר אֵיךְ זֶה יִגָּמֵר, וּמִי יֹאמַר מַה.

וְהִיא הָיְתָה מַלְאָךְ הָרַעַשׁ וְאַחַר כָּךְ מַלְאָךְ הַדְּמָמָה.

 

הצמחים

אֲסַפֵּר לָךְ עַל נֶפֶשׁ
הַצְּמָחִים, עֲדִינוּת הַגִּבְעוֹל
הַזֹּאת. כֵּיצַד הֵם מִתְאָרְכִים בִּדְמָמָה,
שְׁקֵטִים כִּלְחִישָׁה בָּאֹזֶן.

אִם יִתְלְשׁוּ מֵהֶם עָלֶה –
כְּאֵב שֶׁאֵין כְּדֻגְמָתוֹ.

אָדָם לֹא יָכֹל כְּלָל
לְהַעֲלוֹת זֹאת בְּדַעְתּוֹ.

הֵם תָּמִיד קְרוֹבִים
זֶה לַזֶּה. לִבָּם – מַלְכֹּדֶת
דְּבַשׁ לִפֹּל לְתוֹכָהּ.

עֲלֵיהֶם – דַּקִּים
כְּמַחְשָׁבָה.

כַּמָּה יָקָר בְּעֵינֵיהֶם
הַגֶּשֶׁם. כְּמוֹ מְטִילֵי זָהָב.

וְהָאוֹר –

 

משל הגוזל

רָאִיתִי גּוֹזָל שֶׁנִּשְׁמַט מֵהַקֵּן אַרְצָה,
וְהוֹרָיו נוֹתְנִים אֶת קוֹלָם מֵעָלָיו.
וְהֵם אֵינָם יְכוֹלִים לְהַשִּׁיבוֹ אֵלֵיהֶם,
וְהוּא אֵינוֹ יָכֹל לָשׁוּב עַל עִקְּבוֹתָיו.
וְיָדַעְתִּי כִּי יֵשׁ מֶרְחַקִּים שֶׁגַּם כְּנָפַיִם
לֹא יִגְמְאוּ וְשׁוּם אַהֲבָה לֹא תִּצְלַח.

 

אלי אליהו הוא משורר ועיתונאי. עד כה פירסם שני ספרים: 'אני ולא מלאך' (הליקון, 2008) ו'עיר ובהלות' (עם עובד, 2011). שירים אלה הם מתוך ספרו השלישי שעתיד לראות אור השנה בהוצאת עם עובד.

 

דניאל באומגרטן

שבע טחנות

הַשֹּׁבֶל מִצְטַלֵּם נֶהֱדָר עִם מַלְמְלוֹת הַקֶּצֶף
הִתְפַּיֵּט הַמֵּפִיק
(אוּלַי בְּסוֹף סִרְטוֹן הַחֲתֻנָּה הַמְצֻלָּם מֵהַטִּיסָן
יוֹדוּ לִמְדַשְּׁנֵי הַשָּׂדוֹת וּלְמַזְרִימֵי הַשְּׁפָכִים)
הֵיכָן אשֶׁר?
שָׁאֲלָה הַכַּלָּה,
מְפַזֵּר עֲלֵי כּוֹתֶרֶת בַּנְּקֻדָּה הַבָּאָה
נֶעֶנְתָה
מֵעָצְמַת מֵי הַיַּרְקוֹן פָּעֲלוּ כָּאן טַחֲנוֹת הַקֶּמַח שֶׁל כְּפָר גָ'רִישָׁה
הִסְבִּיר הַמַּדְרִיךְ לַקְּבוּצָה וְנִסָּה לְהָעִיר צִפִּיָּה
מִכָּאן נַמְשִׁיךְ לְגִבְעַת נַפּוֹלְיוֹן
אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁהוּא בִּקֵּשׁ מֵאֲהוּבָתוֹ לֹא לְהִתְקַלֵּחַ עַד שֶׁיָּשׁוּב לְצָרְפַת?
הַיְלָדִים בִּכְלָל הִבִּיטוּ בַּתַּן עַל הָאִי
פִּרְאוּתוֹ מֻקֶּפֶת בַּזִּהוּם הָאֱנוֹשִׁי
קָיָּק הִסְתּוֹבֵב וְהִבְרִיחַ אֲנָפָה אֲפֹרָה לַגָּדָה הַנֶּגְדִּית.
לְפֶתַע הִשְׁתַּעַשְׁעָה מַחְשַׁבְתָּהּ לִצְעֹד אֶל הַשְּׁקִיעָה
הַאִם מִישֶׁהוּ יִקְפֹּץ לְהַצִּילָהּ?

 

דניאל באומגרטן, יליד 1982, מורה ומשפטן. ספריו: 'למרות שהמשורר הזהיר' (גוונים, 2011) ו'כתב יתדות' (פרדס, 2014). ספרו השלישי עתיד לראות אור בשנה הבאה.

 

מיטל זהר

דברים שלא הצלחתי לומר כשנפגשנו במקרה ואמרת שיש לך כמה דקות

שֶׁאֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת וְנֶחְנֶקֶת.

שֶׁאֲנִי שׁוֹכֶבֶת עַל הַגַּב וְנֶחְנֶקֶת
שֶׁאֲנִי מִסְתּוֹבֶבֶת עַל הַצַּד וְנֶחְנֶקֶת
שֶׁבַּלֵּילוֹת אֲנִי שׁוֹתָה עַד שֶׁאֲנִי נִרְדֶּמֶת, מְדַבֶּרֶת לֶאֱלֹהִים, אוֹמֶרֶת
אֱלֹהִים, תַּעֲשֶׂה שֶׁלֹּא אֶחְלֹם עָלֶיהָ הַלַּיְלָה

שֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּעַצְמִי וּבוֹכָה
מְדַמְיֶנֶת וּבוֹכָה
שֶׁאֲנִי כִּמְעַט לֹא מִזְדַּיֶּנֶת אוֹ מִזְדַּיֶּנֶת עִם בְּגָדִים
(שֶׁכְּבָר הַרְבֵּה זְמַן לֹא נָגְעוּ לִי בַּפָּנִים)

שֶׁתִּשְׁכְּחִי מֵהַכֹּל, שֶׁתָּבוֹאִי
הָעֶרֶב, בּוֹאִי
עוֹד לִפְנֵי הָעֶרֶב
שֶׁהַכֹּל הָיָה טָעוּת מְצַעֶרֶת, לֹא הֶעֱרַכְתִּי נָכוֹן אֶת הַמֶּרְחָק,
טָעוּת אֱנוֹשׁ פְּשׁוּטָה
(תְּאוּנַת שַׁרְשֶׁרֶת שֶׁמִּשְׁתַּלְשֶׁלֶת כָּל עֶרֶב מֵהַתִּקְרָה)
בּוֹאִי הַבַּיְתָה, בּוֹאִי עַכְשָׁו,
נַחְלִיף מַצָּעִים, נִסְגֹּר אֶת הַחַלּוֹנוֹת

אַחַר כָּךְ נֵלֵךְ לִישֹׁן

שֶׁבְּאוֹתוֹ רֶגַע, כְּשֶׁהִתְיַשַּׁבְנוּ עַל הַסַּפְסָל
הוֹרַדְתְּ אֶת הַתִּיק וְכָל הַמִּלִּים עָמְדוּ לִי עַל קְצֵה הַלָּשׁוֹן
יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת (הֵיטֵב, כְּמוֹ הִתְגַּלּוּת בַּלָּהוֹת) שֶׁחַיַּי נְתוּנִים בְּיָדֵךְ
שֶׁכָּל הַחַיִּים שֶׁלִּי, הַחַיִּים הַמְּפֹאָרִים שֶׁלִּי, נְתוּנִים בְּיָדֵךְ
וְאֵיךְ אֶפְשָׁר, אַתְּ מְבִינָה, אִי אֶפְשָׁר
אֶת מִי שֶׁחַיַּיִךְ –

זֶה כְּמוֹ נְמָלָה וּמַגָּף, אָדָם בְּלֵב יָם
וְיָם וְכַמָּה שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה לִשְׂנֹא

שֶׁכְּמוֹ שֶׁהָיִיתִי מֻנַּחַת לְפָנַיִךְ, כְּמוֹ שֶׁהָיִיתִי מֻנַּחַת תַּחְתַּיִךְ
כְּבָר לֹא יָכֹלְתִּי לְבַקֵּשׁ מִמֵּךְ לְחַכּוֹת
וּכְשֶׁקַּמְתְּ מֵהַסַּפְסָל, קַמְתִּי אֲנִי
וּכְשֶׁהָלַכְתְּ מִמֶּנִּי (לְאָן אַתְּ הוֹלֶכֶת? זֶה חַי אוֹ דּוֹמֵם?) נִשְׁאַרְתִּי לַעֲמֹד
הִתְחַלְתִּי לְהִסְתּוֹבֵב סְבִיב עַצְמִי, סֹב סֹב סֹב
סָבַבְתִּי, כְּמוֹ סְבִיבוֹן דָּפוּק סָבַבְתִּי
עַד שֶׁנָּפַלְתִּי עַל הַצַּד
(עַל הָעֹרֶף, עַל הַפֶּה)
בְּמָקוֹם אַחֵר, רָחוֹק

מִשָּׁם,
אֲנִי כִּמְעַט לֹא זוֹכֶרֶת כְּלוּם.

(זֶה כְּמוֹ לִשְׁאֹל מִישֶׁהוּ שֶׁהָיָה בְּהַרְדָּמָה אֵיךְ עָבַר הַנִּתּוּחַ
זֶה כְּמוֹ לִשְׁאֹל מִישֶׁהוּ שֶׁהָיָה בְּהַרְדָּמָה אֵיךְ עָבַר הַנִּתּוּחַ –
כְּדֵי לְהִפָּטֵר מִמֵּךְ הָיִיתִי צְרִיכָה לְהִפָּטֵר מֵעַצְמִי)

אֲנִי רַק זוֹכֶרֶת אֶת עֵץ הַדֶּקֶל צוֹבֵא עַל הַבַּיִת
אֶת אַרְבַּעַת הַקִּירוֹת אַדִּירִים, שְׁרִירוּתִיִּים
אֶת דָּג הַזָּהָב נִמְשֶׁה מֵהָאַקְוַרְיוּם אֶל תּוֹךְ שַׂקִּית הַפְּלַסְטִיק הַשְּׁקוּפָה
וְאֵיךְ בְּרֶגַע אֶחָד, בִּזְמַן שֶׁרָאִיתִי טֶלֶוִיזְיָה, פִּתְאוֹם הִתְלַקַּחְתִּי
(כָּכָה פָּשׁוּט: רֶגַע אֶחָד בֶּן אָדָם רוֹאֶה טֶלֶוִיזְיָה, בָּרֶגַע הַבָּא הוּא עֲרֵמַת קַשׁ)
וְאֵיךְ יָצָאתִי מֵהַחַלּוֹן (כְּבָר לֹא הָיָה לִי זְמַן לְהַגִּיעַ עַד לַדֶּלֶת) וְהִתְחַלְתִּי לָרוּץ
הָלוֹךְ וָשׁוֹב, בְּכָל הָעִיר
(בַּהַתְחָלָה בַּגִּ'ינְס הַלָּבָן, אַחַר כָּךְ בַּפִּיגָ'מָה הַמַּסְרִיחָה, אַחַר כָּךְ עֵירֻמָּה)
וְאֶת כֻּלָּם אוֹמְרִים, מֵיטַל
אַתְּ חַיֶּבֶת לְהַרְגִּיעַ אֶת עַצְמֵךְ, מֵיטַל
אַתְּ חַיֶּבֶת לְהֵרָגַע
וְאוֹתִי מְנַסָּה לְהַרְגִּיעַ אוֹתִי, אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי, מֵיטַל
אַתְּ חַיֶּבֶת לְהַרְגִּיעַ אֶת עַצְמֵךְ
אַתְּ חַיֶּבֶת לְהֵרָגַע
זֶה רַק כְּאֵב
זֶה תֵּכֶף יַעֲבֹר
מֵיטַל, תַּעַצְרִי, לְאָן אַתְּ הוֹלֶכֶת
זֶה תֵּכֶף

וְאֶת הַזְּמַן עוֹבֵר (הָיִיתִי צוֹעֶקֶת, זֶה לֹא עוֹבֵר, זֶה לֹא עוֹבֵר,
וּמֵרְחוֹב לִרְחוֹב הָיִיתִי אַחֲרַי דּוֹלֶקֶת וְעוֹלָה הַבַּיְתָה הָיִיתִי
עוֹלָה בָּאֵשׁ) וְאוֹתִי יוֹשֶׁבֶת אִתִּי לְיַד הַשֻּׁלְחָן, לֹא יוֹדַעַת מָה לַעֲשׂוֹת עִם הַיָּדַיִם
אֵיךְ עוֹשָׂה חַיָּה וּמָה הַמִּלִּים שֶׁאֲמוּרוֹת לָצֵאת לִי מֵהַפֶּה
וּפָחַדְתִּי מֵהַשֵּׁם שֶׁלָּךְ כָּל כָּךְ, שֶׁכְּמוֹ צַלָּם שֶׁרוֹעֲדוֹת לוֹ הַיָּדַיִם
שֶׁיּוֹם אַחֲרֵי יוֹם אַחֲרֵי יוֹם אַחֲרֵי יוֹם מְצַלֵּם אֶת אוֹתוֹ הַכִּסֵּא בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה
כָּכָה הִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב אוֹתָךְ – לֹא כָּתַבְתִּי אוֹתָךְ
כָּתַבְתִּי אֶת הַזְּמַן:

אַתְּ נַעֲשֵׂית זְמַן

הַמֶּרְחָק שֶׁנָּתוּן בְּסוּלְיוֹת נַעֲלַי

אַחַר כָּךְ זֶה עָבַר.

שֶׁאֲנִי עֲדַיִן חוֹזֶרֶת לְאוֹתָהּ הָעִיר (אֲנִי אוֹמֶרֶת שֶׁאֲנִי קוֹפֶצֶת לְבַקֵּר –
רַק אֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת מִי, אֶת מָה)
אֲנִי הוֹלֶכֶת בָּרְחוֹבוֹת שֶׁבָּהֶם הָלַכְתִּי אֵלַיִךְ
מְחַפֶּשֶׂת אוֹתָךְ בְּמַעֲלֵה הַמַּדְרֵגוֹת
בַּכְּנִיסָה לְאוֹתוֹ הַבַּיִת
שֶׁלַּמְרוֹת שֶׁכְּבָר עָבְרוּ שָׁנִים וְאַתְּ מִזְּמַן בְּעִיר אַחֶרֶת
כָּל הָעִיר הָעֲיֵפָה הַזֹּאת, כֹּל הַכְּפוּפָה הַזֹּאת, עוֹד עוֹמֶדֶת
לִרְשׁוּתֵךְ (הָרְחוֹבוֹת מוֹבִילִים אֶל הָרְחוֹבוֹת
וְהָרְחוֹבוֹת אֶל הָרְחוֹבוֹת)
וְאִם תִּסְתּוֹבְבִי, רַק לְרֶגַע,
תַּנִּיחִי אֶת הַתִּיק עַל הַסַּפְסָל, עַל הַמִּדְרָכָה,
רַק לֹא עַל הַבִּרְכַּיִם

 

מיטל זהר, ילידת 1984, לומדת לתואר שני בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב. ספרנית למחייתה ועורכת לעת מצוא. ספרה הראשון 'הבית לָקח' ראה אור ב-2014 בהוצאת הליקון. 

 

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש של המוסך? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 7


      
      
      
      

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

ספרות טובה. בעריכת קבוצת 'תיקון'. אחת לשבועיים. יום חמישי.
מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף-רון,
דורית שילה, נטלי תורג'מן.
hamussach@gmail.com
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו