כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

"אמיליה". כשסטנדאפיסט כותב סיפור עצוב

"תוכל להחזיק לי את התמונה שאראה?" "היא עקומה, אני כבר יכול לומר לך." "היא אמורה להיות עקומה, אני רוצה לראות שהיא עקומה נכון." השחקן אלי חביב מפרסם לראשונה סיפור, עונה לנו לכמה שאלות וגם נותן הופעה

Portrait of a Woman, Dave Heath, 1962

אלי, אתה סטנדאפיסט, והסיפור הראשון שאתה מפרסם הוא די עצוב. האם זו הרגשה שונה לפנות אל קהל עם חומר עצוב?

קצת, אבל לא בגלל שהחומר עצוב. אולי בגלל שהוא יותר חשוף או פשוט. אני לא חושב שצחוק מונע ממשהו להיות עצוב, הוא פשוט עוטף אותו, מקל על הקבלה שלו. במחזות שלי אני אוהב שהקהל צוחק, ולפעמים הם עדיין יוצאים עצובים. המחזות. אבל בעצם גם הקהל.

במה, לתחושתך, שונה כתיבת פרוזה מכתיבת מחזה או תסריט?

בפרוזה אפשר לטייל בתוך הראש של הדמויות לפני שהן עושות או אומרות משהו, בתיאטרון או בקולנוע זה רק של הקהל להחליט. יש גם משהו מאוד אינטימי בפרוזה, מישהו כותב ואז מישהו אחר יושב לדמיין את זה. זאת עבודה של שניים. אולי בגלל זה קוראים פחות.

לאיזה מופע שלך אתה מזמין את קוראות וקוראי "המוסך"?

ההצגה שכתבתי וביימתי, "מה שחשוב באמת", חוזרת אחרי הקיץ מפגרה, בתיאטרון האינקובטור. אני חושב שמבחינה מסוימת היא באותו עולם של הסיפור "אמיליה", שלמעשה נכתב לפניה. עד אז, בואו לסטנדאפ.

תודה. אז הנה קצת סטנדאפ שלך ואחר כך הסיפור:

 

 

אמיליה

זה היה הסרט השני שראה באותו שבוע, לבדו בקולנוע. משהו נוגה על רקדנית בלט ועל חלומות שקורסים. נדמה כאילו אלה הדברים היחידים שאנשים מתעסקים בהם היום ורק הרקדניות מתחלפות. היה קר בחוץ והוא התעטף היטב במעיל השחור שלו וטפח קלות על זרועותיו בידיו הנתונות בכפפות עור שחורות גם הן. זו הייתה מחווה שלא באמת הבין את טיבה אבל חיבב אותה מאוד. הוא הרגיש שהיא שייכת לזמן אחר ולמקום אחר וגם הוא השתוקק להשתייך לשם בעצמו. מסיבה זו ממש היה הולך לקולנוע לבדו. מלבד זאת הוא חשב שאהב אמנות.

סביבו הייתה ירושלים. אלוהים יודע מדוע בחר לגור דווקא שם, והסתמן שלא היו לו תכניות לגלות את מה שרק הוא ידע. אבן ירושלמית מחזירה בדידות, והן נמצאות בכל מקום. אתה מרחיק את הבדידות וזו חוזרת מהקירות כמו הד ועוטפת אותך בחוזקה רבה יותר, אתה דוחף אותה ממך בכוח, רק כדי לגלות שהיא חוזרת אליך מיד, אפלה ומאיימת הרבה יותר. להיות בודד בירושלים זה כמו להיתפס ברשת קורי עכביש. אל לך לנוע כלל. הישאר במקומך עם בדידותך ואל תתנגד. אולי היא תחלוף בלי שתשים לב. אולי לא.

הוא עמד בתחנת האוטובוס וחיכה. הכניס את אצבעותיו לפיו, נשך את הכפפה ושלף ממנה את ידו. אחר הוציא את הכפפה מפיו בידו החשופה והניח אותה בידו הכפפתית עדיין, בקול חבטת עור בעור קלה. עוד מחווה שאהב, אם כי הפעם גם הבין. וודאי יש דרכים אחרות להסיר כפפה, אך ללא ספק היו רומנטיות פחות מזו שבחר. הוא הוציא את ארנקו. האוטובוס הלא נכון הגיע והוא הביט בו מתרחק. לכל אוטובוס יש מספר באחוריו כדי שתדע מה הפסדת.

והוא ידע. בגיל שלושים ושבע הבדידות והפחד הם אחד. הבדידות מפחידה משום שאינה מראה כל כוונה ללכת ואילו הפחד עצמו רק גורם לך להתכנס יותר ויותר בתוך בדידותך. ועוד החליט לעטוף את כל זה בעיר בת שלושת אלפים שנה. עיר שראתה אימפריות קורסות, מלכים קמים ונופלים, צבאות ענק, עמים, נביאים, משוגעים בלי סוף, חיות המחמד שלהם, קבצנים, סוטים, נערות אמריקאיות עם מערכת הגברה פנימית, עובדים זרים, עבודות בכביש, בתי קפה שנפתחים ונסגרים, מערכת תחבורה ציבורית שנודדת עם עונות השנה, וכל זה נמשך ונמשך לנצח, עוד שנה חולפת ועוד שנה תחלוף, ואתה עם שלושים ושבע שנותיך, הכבדות עליך כל כך, לא מרשים אף אבן, אז מדוע שהבדידות הקטנה הזו שלך תחלוף? מדוע שלא תישאר כבר לכל הנצח שלך, שבינך לבין האבנים אתה לומד להכיר בו כקטן מאוד וחולפני?

הוא עמד בתחנה והביט. תחילה בשום דבר ומאוחר יותר בבחורה שחלפה על פניו, לובשת מעיל ארוך והדוק, משובץ בשחור ולבן, עם כפתורים גדולים בחזיתו שניכר שאינם משמשים לכלום. לו היה המעיל צהוב הייתה יכולה לעבוד בבילוש, חשב לעצמו. היא מצידה לא הקדישה מחשבה רבה למעיל שלבש, קוברת מבט קודר במדרכה עליה פסעה במהירות, מתקדמת לעבר הפינה שאחריה תיעלם לעד. הוא לא עצר אותה והיא לא עצרה, וכך חזרה להיות עוד אדם שלא פגש. היו אנשים שכן פגש. החיים הכירו לו אנשים. לאו דווקא את אלו שרצה להכיר, אבל מי שמניח למלצר לבחור בעבורו מהתפריט אל לו להתלונן. נשים לא נמנו בקביעות על שוכני התפריט הזה. הוא אמנם לא עשה דבר כדי לשנות את העניין, אבל הרהר בכך לעתים. אם לא היה עם אישה מעולם וודאי היה כל העניין קל יותר, אולם לחיים יש את הדרך שלהם לתת לך לטעום את מה שהם אינם מגישים לך. האחרונה שאספה אותו אל מיטתה עשתה זאת ספק מתוך חסד ספק בהרגשת עליונות, הרי השניים האלו מתערבבים לעתים כל כך קרובות. עשתה זאת כדי לתת לו טעימה מעצמה, מהמגע הזה שכולו אהבה וקבלה שבוודאי חסרות לו ביומיומו האפרורי. היא הביטה בעיניו כל העת בזמן ששכבו והוא נבוך. זה היה יום הולדתה והוא שיער שהיה מתנת יום ההולדת שלה לעצמה. כשהסתיים הכל הוא נשק לה, לחסד ולעליונות ליד דלתה והלך משם, יודע מעט יותר מה שבורים וריקים הם החיים שהוא חי. זה היה מזמן.

הוא החליט ללכת ברגל. מעט כדי להעניש את האוטובוס שלא הגיע כשרצה בכך, ובעיקר כדי לחסוך את דמי הנסיעה. מולו פסע אדם ומבטיהם הצטלבו. כשהיה צעיר יותר היה שומט מיד את מבטו למדרכה, היום הוא ממשיך להביט עד שמכריע את שותפו המזדמן לדו קרב. אולם האיש שמולו המשיך להביט בו והם חלפו זה על פני זה מביטים. צמרמורת חלפה בו והוא הידק מעט את מעילו וטפח קלות על זרועותיו, חושב לעצמו מה חושב לעצמו האיש שהרגע חלף על פניו. דקירה עמומה וטורדנית הופיעה בכל פעם שדרך על ימינו. כנראה אבן קטנה שנכנסה לנעל, הוא חשב והמשיך ללכת. האבן התעלמה מההתעלמות והמשיכה לדקור עמומות ולהטריד. הוא חיפש מקום להתיישב ולחלוץ את נעלו, אולם הספסלים שראה בדרך כבר החלו להיתפס ללילה על ידי בעליהם הלא חוקיים, לכן פנה לחצר של בית האמנים שהופיעה לצדו, כדי לשבת רגע על המדרגות. המקום נראה שונה מעט בלילה. רצפת העץ המנוקדת בדקלים מול מדרגות האבן, והתחריטים שעל המעקים, נראו כעת כמעין כלאיים מוזרים בין חזית טירה עתיקה לגן אירועים זול ונטול מלצרים. אור צהוב היה בחלונות. בית האמנים היה פתוח. תחילה הופתע ואז נזכר שבעצם אינו יודע את שעות הפתיחה של בית האמנים. למעשה היה שם רק פעם אחת, וזו הייתה הפעם שבה הופתע לגלות שיש מקום כזה. מבנה עתיק המשמש גלריה ללא דמי כניסה היה נראה לו מאוד לא שגרתי, וכמו אז גם עכשיו הוא עלה במדרגות האבן, עמד בכניסה לבניין והביט פנימה. בחלל שלשמאלו עמדה בחורה והחזיקה תמונה כנגד הקיר. כנראה האמנית. נראה שהיא תולה בעצמה את התערוכה שלה. השומר המבוגר הביט בו, הוא הנהן לו לשלום כמו היו מכרים וותיקים וזה האמין, ועוד לפני שהספיק להטריד את עצמו בשאלות מיותרות כמו למה, נכנס ועמד בכניסה לחלל שבו עמדה האמנית. התערוכה הייתה תלויה לגמרי מלבד התמונה שבידיה. רישומים עדינים של נוף עירוני פשוט וילדותי כמעט, ובמרכז פסל צנוע מעץ יבש ועליו בית קטן. תערוכה צובטת לב. הוא הוצף תחושת ילדות לא שלו. הרישומים היו כל כך עדינים עד שלא היה בטוח שהם אכן קיימים, אולי רק תעתוע של צל שיוצר את הבתים, את עמודי החשמל האלה. מבטיהם הצטלבו והוא שמט את מבטו לרישום אקראי במהירות.

"אתה מכאן?" היא שאלה, עניינית.

"כן."

"תוכל לעזור לי?"

"כן."

"תוכל להחזיק לי את התמונה, שאראה?"

"היא עקומה, אני כבר יכול לומר לך."

"היא אמורה להיות עקומה, אני רוצה לראות שהיא עקומה נכון."

הוא ניגש והחזיק במקומה. רישום של שתי ציפורים עומדות על חוטי חשמל, כל אחת על חוט משלה וביניהן הרווח. כשהיה קטן חשב שטוב שיש לציפורים רגליים קצרות, משום שאם יכלו לגשר על הרווח שבין החוטים היו סוגרות מעגל ומתחשמלות למוות. גם עכשיו חשב כך. גם על ציפורים וגם על בני אדם. ברקע היה ציור מטושטש של בית.

"תוכל להזיז מעט ימינה? לא שמאלה, ימינה."

הוא הזיז. הפנים שלה היו נעימות ומרוכזות לחלוטין. לא היה לו ספק שאין לה מושג איך הוא נראה ברגע זה, או בכלל בעצם, ולכן הרשה לעצמו להביט בה ככל שרצה. היא הייתה נאה בעיניו ולא צעירה לגמרי, אם כי לא יכול היה לומר עליה שהיא מבוגרת.

"זו הפעם הראשונה שאת מציגה כאן," קבע בניחוש מקווה.

"נכון."

"ואת – ?"

"אמיליה ברוש. זהו, אל תזוז." היא התקרבה אליו בצעד מהיר, לתפוס את הרגע הזה שראתה, גופה נצמד לגופו בשם האומנות והיא הצמידה שני ווים לקצות התמונה בזמן שאחז בה.

"אתה יכול לעזוב," היא אמרה, "אלא אם כן אתה ממש אוהב אותה."

"אני ממש אוהב אותה." אמר ועזב.

"היא למכירה."

"כן." אמר וחישב כמה תעלה התמונה פחות מחיר הנסיעה באוטובוס שכרגע חסך. הליכה ברגל היא לא עסק מכניס במיוחד.

"ואתה?" שאלה, נינוחה, תליית התערוכה מאחוריה.

"ואני?"

"אתה מה?"

"מה אני?"

"אמרת שאתה מכאן."

"כן, מהעיר."

"אה, אני חשבתי מכאן ממש."

"לא, מהעיר. וגם לא ממש, גדלתי במקום אחר."

"אז מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?"

"ראיתי אור ונכנסתי."

"אתה ממש אוהב אמנות." צחקה.

"כן, וגם אור."

ראשה נשמט מעט אחורה כשצחקה. הוא רצה לספר לה על הסרט שראה, על החלומות ועל הרקדנית. הוא הביט בה.

צחוק הפך חיוך. הצטלבו מבטים ונשמטו.

"את מכאן?" הוא אמר במהירות.

"מכאן ממש?"

"לא, מהעיר."

"לא."

"אז איך הגעת לכאן?"

"באוטובוס."

"לא, התכוונתי איך הגעת להציג כאן."

"נודדים עד שמוצאים, לא?"

"כן," אמר וחשב על כך שכבר מזמן הפסיק לנדוד. אולי בכל זאת היא צעירה מכפי שחשב. הוא הביט בקירות הלבנים הבוהקים ובתקרה. אחר כך הוציא את ידו מכיס המעיל, נשך את שתי אצבעות הכפפה ושלף אותה מעל ידו, אסף אותה בידו החשופה והניח אותה בשקט בידו השנייה. הוא הביט בה וגם היא הביטה בו. אי אפשר לומר שלא מצאה חן בעיניו. הוא הביט שוב ברישום היונים, כך החליט שיהיה מין הציפורים שברישום, ואז הסיט את שרוול מעילו בידו החשופה והביט בשעונו כדי להצדיק את המחווה המיותרת שביצע.

"כן," היא הסכימה, "מאוחר."

"כן," הוא ענה.

"ואני צריכה לנסוע באוטובוס האחרון אל מחוץ לעיר. לא הייתי רוצה להיתקע כאן ולישון ברחוב."

"את לא חייבת לישון ברחוב," הוא אמר ובלע רוק ומתח מול מבט שואל. היא חייכה. הוא לא אמר משהו נוסף והיא מיד לא ענתה. עוד כמה משפטים לא נאמרו.

"למרות שברחוב לפחות לא ישנים לבד."

שניהם חייכו ועמדו שוב מביטים. היא הרימה, נבוכה משהו, סליל חוט דיג מהרצפה ושיחקה בו רגע. הוא הרים פלס קטן.

היא אספה כמה סיכות וווים והכניסה לתוך תיק גב מרופט עם הדפס מהוה של פרחים לשעבר.

"אז," היא חייכה.

"כן."

עוד רגע הצטרף אל ההיסטוריה המפוארת של העיר.

"תודה על העזרה עם התמונה."

"בשמחה," אמר והתכוון לזה.

"להתראות," אמרה כבר מחוץ לחלל התצוגה השמאלי.

בדרך החוצה השומר המבוגר הנהן לו כמכר ותיק אבל הוא לא האמין. החל לרדת במדרגות האבן השחוקות, העתיקות, עצר והוציא מנעלו את האבן הטורדנית. עוד רגע עמד ונשם את אוויר הלילה הקר והירושלמי, אותו אוויר שנשמו סולימאן המפואר ושלום מהפלאפל, בעט בכוח במדרגת אבן, הידק את מעילו והמשיך ללכת.

 

אלי חביב הוא שחקן, תסריטאי, מחזאי ובמאי. כתב וביים בתיאטרון האינקובטור את ההצגה "מה שחשוב באמת" המועמדת לפרס קיפוד הזהב, והצגות נוספות.

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 7


      
      
      
      

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

ספרות טובה. בעריכת קבוצת 'תיקון'. אחת לשבועיים. יום חמישי.
מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף-רון,
דורית שילה, נטלי תורג'מן.
hamussach@gmail.com
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו