כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

סיפור מאת מיה גורן ז"ל שנרצחה על ידי בן זוגה

"ובבית היא נשברת בבכי, מרימה את השפופרת אליו. והוא מנסה להרגיע, מנסה לחמם אותה. הוא נורא טוב אליה והכול ממש בסדר, חוץ מזה שהוא לא כאן"

מיה גורן ז"ל. צילום: תאטרון בית לסין

פרסום מיוחד מאת מערכת המוסך, באבל ובזעם על אלימות ורצח נשים:

בחודש יוני נרצחה מיה גורן ז"ל, כך על פי החשד, בידי בן זוגה. מיה גורן הייתה סופרת בתחילת דרכה – היא כתבה ופירסמה סיפורים, השתתפה בסדנאות כתיבה ועוד. היה לה כישרון כתיבה מובהק ואולי הייתה זוכה להעמיקו ולהתפרסם בזכותו לולא נרצחה – בחודש נורא שבו המגיפה של רצח נשים היכתה שוב ושוב.

כסופרות ומשוררות אנחנו מרכינות את ראשינו עם לכתה, ובלב שבור רואות לנו חובה להשמיע את קולה הספרותי, שאותו אי-אפשר להשתיק.

על הקשר בין יחס החברה לסופרות ומשוררות לבין יחסה כלפי נשים בכלל, כתבה Claire Vaye Watkins במאמר (2015) On Pandering שפורסם במגזין Tin House, והיכה הדים רבים (כאן בתרגום טל ניצן):

 

"סקסיזם על רקע מקצועי באמצעות אינפנטיליזציה של אמניות הוא מרגיז, מתסכל, מאכזב אבל שונה ורחוק מאותם ביטויי מיזוגניה אלימים המזעזעים את רוב הציבור: אלימות במשפחה, עבדות מין, אונס. (…) אני אומרת שהכחשה סקסיסטית, הסירוב להכיר באישה סופרת כסופרת, כעמיתה, כאדם, יש לה מן המשותף עם הזכות הגברית למין*. לא, יותר מן המשותף – למעשה היא תנאי מקדים. בני אדם הם כלי קיבול פתוחים, רחבים, המסוגלים לַכּול כמעט – מי שקורא/ת ספרים יודע/ת זאת – אינךָ יכול להכות את אם ילדיך, או לאנוס חברת ילדוּת כשהיא חסרת הכרה, או להיכנס למגורי סטודנטיות בחוצות סנטה ברברה ולהתחיל לירות, אם לא שיכנעת את עצמך קודם ואיפשרת לתרבות שלנו לשכנע אותך שהנשים הללו הן בני אנוש פחותים.
אני יודעת שזאת השוואה חריפה. אני מתכוונת לכך.
(…) הטענה הזו הופיעה לאחרונה בקובץ המאמרים החשוב של רבקה סולניט "גברים מסבירים לי דברים": התופעות הללו מתקיימות על רצף אחד. הכחשה סקסיסטית של נשים כאמניות וההנחה כי ניתן 'להשתמש' בהן מינית, הנחה נחוצה כדי לאפשר אונס בתרבות שלנו – ואונס מאוד אפשרי בתרבות שלנו – אינן נפרדות זו מזו בפער תהומי של ערכים. אלה שתי פיסקאות באותו הסיפור, הקשַת מקלדת אחת מפרידה ביניהן."

*MSE – Male Sexual Entitlment – ביטוי מתחום הסוציולוגיה: ההנחה כי גברים זכאים למין מנשים מעצם היותם גברים, וכי המיניות הנשית נועדה לשמש לעינוגם של גברים.

 

סיפורה של מיה גורן ז"ל, "אני והילד", הוא סיפור כואב שמתאר במבט חומל תלות לא סימטרית בין בני זוג, הורים לילד מיוחד.

הסיפור התפרסם לראשונה בגיליון יוני של כתב העת "מאזנים" בשנת 2006, והוא מובא כאן באדיבות מערכת "מאזנים". סיפורים נוספים של מיה גורן התפרסמו ב"מאזנים" וב"מטעם" וחלק מהם אפשר לקרוא כאן.

 

 

אני והילד / מיה גורן

כשהיה תינוק, בשעות של לפנות ערב, הייתי נכנסת לחדרו ומתבוננת בו ישן. פניו השלוות והנשימות הקצובות שקעו עם השמש ועטפו את השדות הבודדים בצבעים קסומים של ורוד וסגול.
רגעים כאלה.
אחר כך הייתי מכינה לו בקבוק של חלב חם, שואלת את עצמי אם אני אמא שלו, או אולי בעצם רק אחותו הגדולה.
והולכת לחדר השני, לחכות לגבר שלי במיטה.
זה מה שחלמתי עליו כשהייתי ילדה, הייתי אומרת, כשהיינו לבד, רק שנינו, וגם כשהפסקתי להיות ילדה, אבל עדיין המשכתי לחלום.
והיינו מלטפים ככה האחד את השנייה עד שהייתה השמש זורחת, מזכירה לנו שהיום זה אתמול.
כשגדל והתחיל ללכת לגן, אבא שלו עזב אותה.
היא הייתה מכינה לו כל בוקר כריכים משולשים מגבינה. לפעמים הייתה אוכלת אותם בעצמה, כי גם לה מגיע, וכי הוא עדיין לא ממש למד לאכול, חוץ מגבינה לבנה או דייסה.
והיא אוהבת את הילד, כך אמרה לעצמה, אבל כשהייתה מסתכלת עליו בסתר, הייתה רואה רק כתם לבן, מטושטש.
וקולות הערב,
קצת רוח, העצים. צרצרים, יתושים וגם כמה פרות שעוד לא רצו ללכת לישון.
וצחוקם של הילדים והכדור שמסרו מהאחד לשני, ניפץ בטעות את חלומה.
והילד שלה הוא אחר.
ומי אמר שאחר זה רע, ולמה בכלל צריך לחיות בעולם שלנו?
והילד שלה הוא מלאך בלי כנפיים, הוא פיה, הוא נסיך קטן שקפץ לביקור, מכוכב לכת רחוק.
והילד שלה עף בשמיים עם שרביט של זהב, משייט בשלווה בין עננים לבנים, מתעכב לבקר כמה כוכבים נוצצים, שולח אל הירח חיוך בחזרה.
והיא אוהבת את הילד, שאבא שלו עזב אותה. והילד גם הוא אוהב אותה. כך נדמה לה.
הרי הוא בא, מחבק אותה, מנשק, מתרפק על גופה.
וכשהייתה מלטפת את גבו היה כולו נמלא עונג, ומחזיר את ידה אל אותו מקום טוב, כשהייתה מפסיקה לגעת. ומה זו אהבה אם לא רצון לנגיעה?
והילד שלה משוטט להמון כיוונים, והגננת לא מבינה,
למה הוא תמיד בורח באמצע כל הסיפורים, למה הוא לא יכול לשבת בשקט עם הילדים האחרים. והיא ניסתה להסביר לה, שהוא בסך הכול הולך לחפש הרפתקאות במקומות זרים, כמו בסיפורי אגדות, עם שמיים כחולים, וטירה ואגם, עם ארמונות מזכוכית ופרחים שיודעים לדבר בעברית.
אבל הגננת לא מבינה והפסיכולוגית פסקה: ״הוא לא מסוגל להרגיש דבר, אין לו את היכולת לכך, את בשבילו כמו חפץ, כמו בובה גדולה.״
״אבל הוא אוהב אותי,״ כך מחיתי, בייאוש, בתחינה. ״כשהוא שומע אותי מתקרבת הוא רץ אלי ומחבק אותי, וגם כשהוא מפחד, אז הוא מחבק אותי נורא.״
״בשבילו זה כמו שמחבקים דובי מפרווה שנעים למגע.״
החדר מסתובב במעגלים-מעגלים.
ובבית היא נשברת בבכי, מרימה את השפופרת אליו.
והוא מנסה להרגיע, מנסה לחמם אותה.
הוא נורא טוב אליה והכול ממש בסדר, חוץ מזה שהוא לא כאן.
נגמרו לה כבר כל הדמעות אבל את השפופרת היא לא עוזבת. מנסה לחלוב ממנו כל מה שייתן.
הוא אומר שהפסיכולוגיה לא מבינה כלום, שזה ידוע שבכאלו דברים אין חוקים ואין גבולות.
ואף אחד לא באמת מבין מה זה.
והוא יודע, הוא יודע שיש לו רגשות, לילד.
לאכול הוא כבר למד והוא דווקא אוהב את זה, כאילו מצא תחום אחד שבו הוא מרגיש בטוח, ילד מסכן.
לפעמים הוא מחייך אליה ולפעמים סתם ככה, יורדות לו דמעות בעיניים, לפעמים גם לה.
ובימים הייתה באה לקחת אותו מהגן המיוחד והייתה מרגישה באוויר זרמים, והורים מנומסים מורידים את העיניים, נבוכים, מנסים להראות כאילו השיגרה רגילה ולצחוק קצת עם הגננת. ובלב מועקה כבדה כמו האבן שסוגרת את הדלת, כדי שהילדים לא יברחו מחדר הכיתה.
והחדר מעגלים מעגלים.
והילדים רוקדים במעגלים.
ילדים, בוכים, צולעים, צורחים, ילדים מכוערים.
והילד שלה הוא אחר, מה הוא עושה כאן בכלל.
שקט, שליו, לא מפריע אף פעם, לא מרביץ לאף אחד.
והילד שלה מתנהג נורא יפה, מנומס. קצת קולות מוזרים,
קצת תנועות משונות בידיים. מתנהג יפה כמו ילד טוב. רק שאתמול אחר הצהריים, ניסה לצאת החוצה מהחלון שבקומה העליונה, ונשימתה כמעט שנעתקה, וכבר ראתה את גופתו הקטנה של הילד שלה מרוסקת על הכביש שממול, כמו רוטב עגבניות על ספגטי במסעדה איטלקית.
וצעקה לא יצאה מתוכה, נתקעה שם בפנים, לא הצליחה לברוח החוצה.
ואחר כך, כשנרגעה וסטרה לילד שלה, ונעלה את שניהם ביחד בחדר, ושמה קצת קרח על המצח שלה, חשבה, מה נבהלתי ומי יודע? אולי הילד שלה רצה רק לעוף.
ודווקא נדמה לה שהוא היה מצליח.
ולפעמים היא מביאה אותו לאמא שלה, הרי הוא זקוק להשגחה עשרים וארבע שעות ביממה.
חוזרת הביתה ומנסה להיזכר מה עושים כשיש קצת זמן פנוי, וכשצעירים.
היא לא אוהבת להביא אותו לאמא שלה. הוא חוזר אדום כולו, כמו אחרי מלחמה. ואמא שלה מותשת, מזיעה, לא מבינה שלא צריך להתווכח איתו, כי הוא אוהב שמניחים אותו לבד, לשחק בחריצים שבין הבלטות.
וכשהיא באה לקחת אותו אמא שלה תוקעת בה מבט קשה, כאילו היא אשמה, וחוזרת לחתוך את הסלט.
ובלילות הייתה נשברת, הייתה כותבת אליו. זה היה חזק ממנה.
הוא תמיד היה עונה לה. היה קורא לה מתוקה.
ואם ברחת אז למה ברחת, רחוק כל כך.
אני לא עושה שום דבר מעניין, כך היה כותב לה. לא פוגש אנשים, לא יוצא לבלות. אין לי חברים כמעט, את הרי יודעת. בגלל זה אני עצוב לפעמים, ולפעמים אני עצוב בגלל דברים אחרים.
והיא לא רוצה את הכנות הזו שלו, לא רוצה לדעת מה הוא חושב מבפנים.
כבר עדיף לה שיהיה קר אליה, שישחק את הקשוח, מאשר העליבות הזאת.
אבל הרי כשלקחה אותו אליה ידעה כבר, זה התגלה לה די מהר, אחרי שנגמרה ההצגה של שתיים־שלוש הפגישות הראשונות. ואולי את זה אהבתי, את הייאוש שלך, את התחינה, את ההשתוקקות הזו שלך לגעת בגוף שלי, שהייתה חזקה ממך.
את המבט בעיניים של אני צריך אותך, אני צריך אותך, אני זקוק לך נורא.
ובערבים הגשומים השדות רטובים והיא מוציאה את הראש מהחלון, ונושמת אוויר רענן ומרגישה פתאום חיה ורוצה לטייל ככה עם עצמה בגשם. אבל היא לא יכולה להשאיר את הילד לבד. ופעם אחת, כשישן חזק חזק, נעלה אותו בחדר, ויצאה לרגע החוצה, לעשות כאילו היא קצת מישהי אחרת. היא הלכה בשביל הצר, אומרת לעצמה שהיא מאוד רגועה ובכלל לא חושבת עליו שם בבית, שוכב לו לבדו במיטה הגדולה.
היא חזרה בריצה אבל לא היה איכפת לה, כי מי בכלל אוהב לטייל לבד בגשם.

חוזרים עם לב כל כך רעב, שלא יודעים מה לעשות, שלא יאכל את כל הגוף מבפנים.
ובלילות הקרים שקט במושב, שומעים רק את יללות הכלבים.
ולפעמים, כשעצוב לה, גם היא מצטרפת.
היום יש יום הולדת לדני, ילד מהגן.
היא צריכה לקנות מתנה, ולבוא לשבת עם כל ההורים והגננת ולשיר.
ולעשות כאילו הילדים נהנים, ולהיזהר לא להסתכל לאף אחד בעיניים, במיוחד לא לאמא של דני.
הכול כל כך מגוחך, היא רוצה לצרוח, על מי אנחנו עובדים? על עצמנו?
הצגה בקרקס של חוסר סיכויים, כמו האריה שבכלוב, לא יצליח לעבור בחישוק לעולם.
כשחזרו הביתה ניסתה לקרוא בספר אבל עברו שעתיים והיא עוד לא החליפה עמוד. המחשבות שלה נסעו הלאה-הלאה, נסעו רחוק למקומות אחרים.
הכינה לילד ארוחת ערב, נישקה אותו חזק והשכיבה לישון.
הסתכלה על עצמה במראה בכותונת הדקה, ולא התחשק לה לכבות את האור, הרגישה מין פחד כזה, גדול ונורא, שהיה מבקר אותה לפעמים בלילה. בסוף איכשהו נרדמה, עם הספר ביד ובנעלי בית, אבל צלצול הטלפון הקפיץ אותה משנתה. היא נרעדה, רצה לראות את הילד שלה.
הוא ישן בשלווה, כמו כשהיה תינוק, והכול אז היה עוד בסדר.
והעתיד נראה ורוד כמו הטפטים שקנו לחדר שלו, כי אמרו להם בטעות שזו תהיה ילדה.
הטלפון ממשיך לצלצל, מי זה יכול להיות, באמצע הלילה, רק הוא.
״חמודה שלי.״
״מה קרה לך, אתה בסדר?״ נדמה לה שהיא קצת צחקה, אם היא לא טועה.
״יורד עכשיו גשם, אני לא מצליח להירדם, קר פה נורא.״
״תתלבש טוב, תדליק את התנור, תשים על עצמך עוד סוודר.״
״חשבתי שיהיה יותר קל פשוט לדבר עם מישהי שיש לה קול כל כך רך, שיעשה לי חם בכל האיברים של הגוף.״
הוא מפלרטט איתה, הוא ממש מפלרטט איתה, כמו פעם, בהתחלה, הוא הגבר והיא האישה הקטנה.
מה שלום הילד, הוא היה רוצה לשאול, אבל מפחד להרוס את האווירה הקסומה.
במושב יורד גשם כל הלילה, הוא אומר שגם בחיפה.
הם שוכבים במיטה בחושך, מדברים ברכות נורא.
לוחשים, מלטפים האחד את השנייה, עד שהשמש זורחת.

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 7


      
      
      
      

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

 

כתבות נוספות:

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

ספרות טובה. בעריכת קבוצת 'תיקון'. אחת לשבועיים. יום חמישי.
מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף-רון,
דורית שילה, נטלי תורג'מן.
hamussach@gmail.com
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו