ביקורת עיון | אל אזורי הצל

"היא מתבוננת לאחור אך מספרת לנו בה בעת משהו קריטי מאוד, סמוי מאוד, על הזמן הזה שמתוכו הדברים נכתבים ונקראים". נעמה צאל על ״לקראת אוטוביוגרפיה מינורית״, קובץ מסות מאת מיכל בן־נפתלי

מאיה אטון, תצריב קו, גיר ואקווטינטה, 28.5X38.5 ס״מ, מתוך "הליכת ירח", ספר אמן המורכב משנים־עשר תחריטים, הוצאת גוטסמן, 2019, מהדורה 35 + 5 A.P

.

בת הזמן

מאת נעמה צאל

.

"איזו תביעה יש לזמן על הכתיבה?" שואלת מיכל בן־נפתלי בפתיחת ספר מסותיה החדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית; ואמנם, המסות המקובצות בספר הזה נֶהגו, במקורן, מתוך תנאי המחשבה הצרים, המובהקים כמעט, של הזמן הזה: דברים קצרים בערב השקה בן עשרים משתתפים, הרצאה בכינוס של מחלקה לספרות על סף סגירה, רשימה על ספר שעומד עוד רגע לרדת מן המדפים, עוד דברים לערב השקה נוסף, בחנות ספרים קטנה אחרת, אולי עשרה אנשים מצטופפים בקהל.

איך לחשוב מתוך הזמן הזה? בהרבה אשנבים. בכניסות צדדיות; כיכר העיר שבה הייתה מתכנסת קהילת ההגות של המקום הזה הפכה זה מכבר לאתר בנייה רועש. לא ברור עוד מה בונים שם. אבל בני הקהילה נהדפים אל שולי הכיכר, להיפגש להרף רגע באתרי התקבצות ארעיים, שמהם ישובו כל אחד בבדידות אל פינתו, ינסו להמשיך ולקיים משם, איכשהו, איזו גרסת דיאלוג שניתן לאחוז בו, קהילת בודדים.

כל אחת מן המסות המקובצות בספר הזה, שנהגו במסגרות הארעיות הללו במהלך שלוש־עשרה השנים האחרונות, היא קודם כול, לכן, גם מעשה אריגה חרישי, לא מובן מאליו, של אותה קהילה; ולכן כל אחת מן המסות הללו נאבקת, בלשונה של בן־נפתלי, "מאבק אפקטיבי בתנועה הליניארית, העיקשת והחד־כיוונית של הזמן, מחוללת מאמץ שאפשר לכנותו 'הומניזציה של הזמן', כלומר מתן צורה אנושית לחומר שהוא הזמן."

ואולי לא במקרה, לכן, מסת הפתיחה לספר החשוב הזה (שכל הווייתו מתנערת בעצם מן התואר הזה, "חשוב"), עוסקת בזמן: בכתיבה ובזמן. בן הזמן, היא כותבת שם, מי שבאמת שייך לזמנו, "חי את הזמן בתנועה כפולה של מוטרדות והתכנסות, שייכות ללא תקנה והפניית עורף." והיא מצטטת מן המסה הנפלאה של ג׳ורג׳יו אגמבן על בן הזמן:

בן־הזמן האמיתי, מי שבאמת שייך לזמנו, הוא זה שלא מתיישב איתו באופן מלא ולא מתאים את עצמו לדרישותיו, ובמובן זה הוא איננו עכשווי. אלא שדווקא בשל כך, ובדיוק על שום החוסר הזה ובאמצעות האנכרוניזם הזה, הוא מסוגל לתפוס את זמנו ולהבין אותו יותר מאחרים […] נתיב הגישה אל ההווה הוא בהכרח ארכיאולוגי. אבל זו לא ארכיאולוגיה שחוזרת אל עבר רחוק, אלא לאותו חלק בהווה שאיננו מסוגלים בשום אופן לחיותו.

ובאמת, מיכל בן־נפתלי מפנה את מבטה לאחור: רוב הטקסטים שבהם היא קוראת הם טקסטים מובהקים של המאה הקודמת: מרסל פרוסט, סמואל בקט, זיגמונד פרויד, מרטין היידגר, חנה ארנדט, לאה גולדברג או רולאן בארת; אבל כמו במעשה התרגום שלה לספר שיבה לריימס, ספר על זמן ומקום אחרים, שדרכו אנחנו לומדים משהו קריטי מאוד על הזמן והמקום שלנו – כך גם כאן, היא מתבוננת לאחור אך מספרת לנו בה בעת משהו קריטי מאוד, סמוי מאוד, על הזמן הזה שמתוכו הדברים נכתבים ונקראים.

"מה רואה מי שרואה את הזמן שלו, את החיוך המטורף של המאה שלו?" שואל אגמבן ב"בן הזמן"; ונדמה שמיכל בן־נפתלי, בהצטברות הקריאות שלה בספר הזה, מולידה איזו תובנה, עמוקה מאוד גם אם לא ממש מנוסחת ככזו, על ראשיתה של המאה ה־21. אבל לעומת יצירות שמישירות מבט אל אור השמש המסמא של ההווה (למשל יצירת המחול 2019 של אוהד נהרין, או תערוכת הצילומים 2017 של וולפגנג טילמנס שהוצגה לפני כשלוש שנים במוזיאון הטייט בלונדון) – הספר הזה פונה הצידה מההווה־הדחוף אל אזורי הצל.

הגותה של מיכל בן־נפתלי מפנה עורף גם לפעולת ההמשגה; לכן קשה לגדור גדר ולהמשיג את ההבדל הזה בין המאות שמתגלה בחריפות בקריאה; צריך לקרוא, לפגוש בזה. אבל אולי אפשר לסמן משהו מן ההבדל בכל זאת, משהו הקשור אולי יותר בתנאי הכתיבה שמתוכה המחשבה הזו על המאה ה־21 נולדת.

באחד הרגעים המרתקים בספר, מצטטת בן־נפתלי מתוך מאמרו המרכזי של דן מירון על יהודית הנדל. הדברים ניצבים שם כמצודה: מובלעת זרה בתוך הטקסט של בן־נפתלי הנרקם סביבו. ונדמה שיותר מאיזה ויכוח עם תוכנו המבריק (וכל הספר הזה מתנער מן המושג הזה, "ויכוח", ומינה וביה גם מן התואר "מבריק"), בן־נפתלי מעמידה איזה מבט זר לטון שלו, לקול החושב, ובתוך כך גם לזמן האחר שמתוכו הדברים נחשבו: האקדמיה הירושלמית בשיא כוחה, כיכר העיר במלוא תפארתה של רפובליקת הגות ערנית, מרובת משתתפים. ואמנם, ממד מסוים של אֵבל על הזמן ההוא עולה כמעט מכל אחד מדפיו של הספר; "אין עמוק מהאבל," היא כותבת בהקשר אחר, שמהדהד את האבל שנמצא גם במסות האחרות. אבל בה בעת, גם חופש גדול. כי כמה חופש מתגלה בכתיבה הזו, העכשווית, שבן־נפתלי היא אחת ממנסחותיה המרכזיות, כמה חופש במחשבה הזו שנולדת מתוך קרעים והיעדר מרכז, אבל גם מצליחה בתוך כך לשמוע גוני־קול אחרים, שאולי הדיהם לא יכולים להגיע אל מרכז הכיכר. הקשב האחר של בן־נפתלי נמצא בכל אחת מקריאותיה, קשב ל"דממה המשתלטת בתוך הלשון" (עמ' 142), לרגעים שבהם הספרות "רוצה־לא־רוצה לומר" (עמ' 57).

מיכל בן־נפתלי מוסרת "הרגשת עולם", כמו שכינתה את זה לאה גולדברג, הרבה לפני שהיא מנסחת, אם בכלל, "השקפת עולם": לא המשגה, גידור הגדרות, אלא קודם כול הוויה פרושה, מלאת סתירות: פעמים רבות היא פשוט מצטטת משפטים יקרים מן הטקסט שבו היא קוראת, מעמידה אותם זה לצד זה בלי לומר עליהם כלום. ובדיוק מתוך כך אנחנו מבינים ממש את הכול.

וכך היא יכולה לראות כיצד יהודית הנדל, לאחר מותו של אהובה ובן בריתה הצייר צבי מאירוביץ', מספרת לא רק "סיפור של שחרור ופריצה קדימה […] עיבוד האבל וההתגברות עליו" (עמ' 193), כפי שמזהה מירון; אלא גם כיצד מאירוביץ' ממשיך כל הזמן להימצא בלב הווייתה, בלב היומיום שלה במובן הנעלה ביותר וגם הפרוזאי ביותר של המילה. "אפשר לחיות גם עם אדם מת," כותבת בן־נפתלי באחד הרגעים המצמררים בספר. זה יכול להיות "המצב האנושי המציאותי ביותר. [הנדל] מתיישבת לכתוב 'ספר עם לילה', ספר עם שתיקה שנמשך לעבר הלא־כלום."

ההגות של דן מירון בוהקת פתאום מאוד, אחרי הדברים האלה, כמחשבה־של־יום; הגותה של מיכל בן־נפתלי היא הגות עם לילה. וכך היא יכולה גם להבחין בחשיבותו של הציטוט הזה, של הנדל, להעמיד דווקא אותו במרכז הטקסט שלה, ואחריו, כפי שצריך, לשתוק: "אמרתי היום לעצמי, בפליטת פה משונה, לעבור את היום המת עם האיש החי. רציתי כמובן להגיד, לעבור את היום החי עם האיש המת."

אולי רק מבעד להגות־עם־לילה הזו, הקשורה בעבותות חזקים כל כך לתנאי המחשבה של הזמן הזה, יכולה בן־נפתלי גם לראות, במסה אחרת, כיצד חנה ארנדט היא לא רק הניצולה היהודייה, הקורבן, לנוכח היידגר, המורה הגדול, הבוגד בה בגידה כפולה; אלא גם כיצד היא, אחרי כל השנים שחלפו, פליטה שעקבות הפליטות הקשים לא שככו בה, ובה בעת גם הוגה בשיא כוחה, החוזרת לבקר אצל המורה התשוש, החלש מבחינה אינטלקטואלית, הזר לעולם הזה שאחרי המלחמה, אוהבת אותו עדיין, נותנת לו את הסליחה. אני זוכרת הרבה מורים שלי שהעירו בזלזול מופגן על הסליחה הזו, המאוחרת, של חנה ארנדט למרטין היידגר. מיכל בן־נפתלי מתבוננת בה בקשב עמוק, חושבת דרכה. ומזכירה כי בתוך ריבוי המילים הגדול, כי בבסיס אבני הבניין הנישאים של המחשבה, קודם כול, יש אנשים.

במובן זה הגותה של מיכל בן־נפתלי כרוכה לבלי הפרד בפרוזה שלה. כי היא מתגלה כאן שוב, ואולי בעוצמה הגדולה ביותר עד כה (אבל שוב היד מתנערת מן התיאור הזה, "עוצמה"), כאחת החוליות המשמעותיות של השושלת הקצרה אך החזקה של סופרות־הוגות, לצד לאה גולדברג או רונית מטלון, לצד וירג'יניה וולף, סופרות־הוגות שההגות היא חלק מן הפרוזה שלהן והפרוזה, כלומר ההתבוננות בחיים עצמם, ההקשבה לבני אדם עצמם, נמצאים בלב ליבה של מחשבתן.

במסה נפלאה שלא כונסה בספר הזה בן־נפתלי חוזרת אל טקסט שכתבה לפני עשרים שנה. היא מתארת בצלילות את הקושי לחזור אל אותה צעירה שמנסה לגבש את קולה בהיעדר־כמעט של שושלת נשית כזו. "לכתוב באותה השעה פירושו היה בשבילי להיות אישה ללא גוף," היא כותבת שם, ומנסה לחשוב על עצמה מול הכותבות הצעירות יותר, היום: "אני שואלת את עצמי האם 'אנחנו', מרובות פנים ככל שהיינו, מילאנו את החובה הבין דורית שלנו ועזרנו להן להתקרב אל עצמן יותר מכפי שיכולנו אנו להגיע אל עצמנו. נדמה לי שכן." (תיאוריה וביקורת 50, עמ' 91). זוהי כמובן, כדרכה של מיכל בן־נפתלי, לשון המעטה. הספר הזה הוא נתיב קריטי כל כך של יוצרות צעירות יותר בפנייתן אל עצמן, בניסיונן לחצוב את קולן. והוא פיסה משמעותית כל כך בתוך שמיכת טלאים יקרה, שמחריד כמעט לחשוב על המקום הזה בלעדיה, שמיכה שנטלאה במשך שנים ארוכות, המכילה פרוזה, הגות ותרגום; שאורגת בה בעת שושלת נשית ומחברת קהילת הגות מובסת, קהילה, שפרגמנטרית ככל שתהיה, מוצאת לה שוב ושוב בעבודתה של מיכל בן־נפתלי מקום נדיר להתקבץ סביבו, בשוליה של אותה כיכר ארכאית, "לחלץ את החומרים הכאוטיים האקראיים של החוויה, ואת הרגשות החמקמקים שליוו אותה […] להטעין במשמעות את הכרונולוגיה הסתמית של חיינו היומיומיים." (לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, עמ' 16).

 

נעמה צאל, כותבת פרוזה ומסה, מייסדת ועורכת סדרת "מעבדה" לספרות ניסיונית בהוצאת רסלינג ומרצה בכירה במכללת ספיר. ספרה "הם דיברו בלשונם: הפואטיקה של יהושע קנז" ראה אור בהוצאת מאגנס בשנת 2016. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שונים, בהם גרנטה, עיתון 77 ואורות. בקרוב יראה אור בהוצאת אפיק ספרה "שימי ראש". קטעים ממנו פורסמו במדור "בעבודה" בגיליון 71 של המוסך.

 

מיכל בן־נפתלי, ״לקראת אוטוביוגרפיה מינורית: מסות״, הוצאת כרמל ואוניברסיטת בר־אילן, סדרת פרשנות ותרבות, 2019.
.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | פרשיית המחקים

אילנה זפרן בסיפור גרפי קצר על זיכרון ילדות, מתוך אנתולוגיית קומיקס שראתה אור לאחרונה באנגלית, בנושא מעשים רעים

אילנה זפרן, מתוך "פרשיית המחקים"

.

פרשיית המחקים

מאת אילנה זפרן

.
אילנה זפרן היא קומיקסאית ומאיירת, יוצרת המדור ״פינת ליטוף״ במוסף הארץ. הרומן הגרפי הראשון שלה, ״סיפור ורוד״, ראה אור ב־2005, ומאז פרסמה עשרות סיפורי קומיקס, ובהם אסופת הטורים ״רשומון״ ועיבוד לסיפור ״יגון״ של צ׳כוב. תרגום עברי לסיפורה הגרפי "טופ סיקרט" התפרסם בגיליון 61 של המוסך.
הסיפור "פרשיית המחקים" התפרסם באנתולוגיית הקומיקס Misdeeds, שראתה אור לאחרונה. נושא האנתולוגיה הוא מעשים רעים, משתתפים בה 35 קומיקסאים ישראליים, והיא ראתה אור באנגלית, בהוצאת ברחש, בעריכת עומר הופמן והילה נועם. אילנה זפרן תרגמה את סיפורה לעברית וצבעה את הקומיקס במיוחד למוסך.

 

איור הכריכה: ענת ורשבסקי

 

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון הקודם של המוסך: ריאיון עם קרוליין פוֹרשֶה וקטע מספרה "מלאך ההיסטוריה", בתרגום לאה קליבנוף־רון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

החתונה הראשונה בדגניה

הרפתנית הראשונה בארץ ישראל נישאה בחתונה הראשונה של הקיבוץ הראשון

1

מתוך הספר "דיוקנה של חלוצה" מאת ד"ר סמדר סיני

טיפשי יהיה לצמצם את סיפור חייהם של מרים ויוסף ברץ לטקס חתונתם בלבד, שרצה הגורל והיה טקס החתונה הראשון שנערך ביישוב שיזכה ברבות הימים לכינוי "אם הקבוצות והקיבוצים". יהיו גם שישאלו איך אפשר לספר דווקא על חתונתה של אחת הנשים פורצות הדרך של התנועה הקיבוצית? הרי מרים אוסטרובסקי ברץ היא הרבה יותר מ"אשתו של". אבל ממילא זהו רק תירוץ לספר מעט על הזוג שהיו סמל עבור הציונות וההתיישבות העובדת עוד בימי חייהם. נתמקד במרים בעזרתה של הביוגרפיה שלה, "דיוקנה של חלוצה" מאת ד"ר סמדר סיני.

נספר קצת על מרים. היא נולדה באוקראינה ב-1889, ועלתה עם משפחתה לארץ ישראל ב-1906. משפחתה התגוררה בפתח תקווה ובכפר סבא, עד שמרים עברה עם חבריה לאום־ג'וני, שתהפוך לאחר מכן לדגניה. בדרכה לשם פגשה גם את מי שיהיה מהר מאוד בעלה – יוסף ברץ. אך לפני כן היה עוד מכשול אחד בדרך. אביה, שחזר בינתיים לאוקראינה, ביקש ממרים לשוב גם כן לחיק המשפחה – והבטיח כי תוכל לשוב לארץ ישראל מתי שתחפוץ. למרות זאת, כשהגיעה מרים שוב לעיר הולדתה, מיד הודיע לה אביה שלא יתיר לה לחזור. נראה שלאחר שכשל להשתקע בארץ ישראל, חשש שמא גם בתו תסבול שם. מרים הצעירה הייתה נטולת דרכון וחסרת ממון, ולא יכולה הייתה לעמוד ברשות עצמה ולעזוב.

1
מרים ברץ באום ג'וני, שנת 1908. מתוך הספר "דיוקנה של חלוצה"

 

למרות זאת, היא נמלטה מביתה ועשתה את דרכה בחזרה לארץ ישראל. היא שבה לאום־ג'וני שבזמן הזה כבר נקראה דגניה. זמן קצר אחר כך חזר לחצר דגניה גם יוסף, שנאלץ לשוב אף הוא לרוסיה ולהתגייס לצבא, אך ערק לאחר מכן. הקשר בין השניים החל עוד כשמרים עבדה בחדרה ויוסף עבד בעתלית ובזכרון יעקב, בשנת 1908. שאלת נישואיהם עלתה לדיון בקרב כל חברי הקומונה. על אף שנרשמה התנגדות מסוימת ל"מנהג הזעיר־בורגני" הזה, ולשינוי שהוא עשוי להביא בחיי הקבוצה, נענו החברים לרצונם של מרים ויוסף.

בכ' בסיוון תרע"ב, ה-5 ביוני 1912, התקיימה חתונתם של מרים ויוסף, החתונה שעל פי דברי הימים של דגניה א', הייתה הראשונה בקבוצה. טקס החופה והקידושין נחגג עם עוד שתי נקודות ציון משמעותיות: סיום הקציר הראשון וחנוכת בתי הקבע הראשונים של הקבוצה. צירופה של החתונה לשני טקסים נוספים מעיד אולי על סדרי העדיפויות החברתיים של חברי הקבוצה, והחשיבות הלא כל כך גדולה שניתנה למעמד. מרים ברץ, מצידה, תיארה את האירוע בקיצור נמרץ בזיכרונותיה:

הוזמנו אורחים מכל הארץ, ולמרות זה שהנסיעה מתל אביב ויפו נמשכה יומיים, באו רבים. אנשי דגניה לבשו בגדי חג, מגוהצים ומצוחצחים. אני בישלתי את ארוחת החתונה ושרה מלכין עוזרת על ידי בכל ההכנות. שעת החופה קרובה, השמלה הלבנה… מוכנה, – ואני טרם הספקתי לטבול במי הכנרת. היה זה חג כפול: חנוכת ביעת דגניה החדשה וחתונה ראשונה של חברי דגניה הראשונים… הייתה זו מעין "חתונה לאומית", שנחוגה מתוך שמחה בלתי רגילה. וחשתי מעמסה של אחריות גדולה, אחריות כלפי הכלל.

1
מרים ויוסף ברץ, מתוך הספר "דיוקנה של חלוצה"

 

חדי העין ישימו לב להסתייגות שלעיל בקביעה כי מדובר בחתונה הראשונה של דגניה. למען האמת, זוג נוסף התחתן באום־ג'וני, שתהפוך קצת אחר כך לדגניה. אלו היו נוח ורחל סלוצקי, שנישאו כחצי שנה קודם לכן, בחתונה יהודית מסורתית שנמשכה כשבוע ימים. רחל סלוצקי אף סיפרה בזיכרונותיה כיצד ביקשה מרים לשאול את טבעת הנישואין שלה רק לצורכי הטקס. מדוע בחרו מתעדי ההיסטוריה של אם הקבוצות להשמיט את חתונתם של הזוג סלוצקי מדברי ימיהם? אולי בגלל שהסלוצקיז עזבו מאוחר יותר את הקבוצה על מנת להקים את נהלל.

באופן טבעי, מרים הייתה גם האם הראשונה של דגניה. בנה הראשון נולד כשנה לאחר מכן, ודפוסי הטיפול בו היו התבנית שלפיה נוצקו דרכי הטיפול בילדי הקיבוצים עוד שנים מאוחר יותר. מרים סירבה להפסיק לעבוד בגלל הטיפול בילד, ונהגה לקחתו איתה לעבודתה ברפת. החלטה זו קבעה תקדים גם מבחינת תפיסת מקומה של האישה בעבודת הקבוצה. מעבר לכך, הילד נתפס כמעין "ילד משותף" של המשק, וכך העידה על כך מרים:

הילד הראשון היה כנכס הציבור, כרשות הכלל. מי שחפץ, הביא אותו לחדר האוכל אפילו בשעה עשר בערב. ואני לא התנגדתי לכך, גם אם העירו אותו משנתו. לא פעם ישבו כל שלושים וחמשת אנשי דגניה מסביב לשולחנות בערבי החורף ונהנו מן הילד בן שבעת החודשים, שהיה בריא וטוב.

1
מרים, יוסף ובנם הבכור גדעון בשנת 1913. מתוך הספר "דיוקנה של חלוצה"

 

לא נסיים בלי להזכיר את מקומה של מרים ברץ כחלוצת הרפתניות בארץ ישראל. היא סירבה להסתפק בעבודות שיועדו לנשים בקבוצה כגון בישול וכביסה, והתעקשה לעבוד באחד מענפי המשק. גידול פרות לא היה נפוץ בארץ ישראל של אותה תקופה, שבה העדיפו הפלסטינים תושבי הארץ גידול עיזים. מרים הניחה את היסודות לעבודת הרפת, ויצאה ללמוד את המקצוע גם בהולנד ובארצות הברית. גם בהיותה אם לשבעה שמרה על מקומה ברפת וקידמה בתוך כך את רעיון החינוך המשותף לילדי הקבוצה, כך שנשים יוכלו להמשיך לעבוד.

1
מרים ברץ ברפת. מתוך הספר "דיוקנה של חלוצה"

 

1
מרים ברץ והפרות. מתוך הספר "דיוקנה של חלוצה"

 

כך קרה שבחתונה הראשונה באם הקבוצות והקיבוצים נישאה לבחיר ליבה הרפתנית הראשונה והאם הראשונה. ברבות השנים נעשו מרים ויוסף (שהיה עסקן בכיר במוסדות הציוניים וחבר הכנסת הראשונה) אחד הזוגות המפורסמים ביותר של התנועה הקיבוצית. מקום ראוי לאחת הנשים המהפכניות שהשפיעה לא מעט על חייהן של הנשים בקיבוצים שיוקמו לאחר מכן.

 

תודה ליעל הרן ולארכיון דגניה א' על הסיוע בהכנת הכתבה.

לקריאה נוספת:

מרים ברץ, אמא – פרקי חיים, חנוכה תש"י.

סמדר סיני, מרים ברץ – דיוקנה של חלוצה, הוצאת יד טבנקין, ישראל תשס"ג

 

כתבות נוספות:

"יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם": הגיבורים הקטנים של "ערב מול הגלעד"

המורדת האמיצה שנפלה בקרב על תל־חי

"אני כל כך עייפתי מנדודים… עוד יותר רזיתי, אם זה בגדר האפשרות"

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

הנשק הסודי של "ההגנה": עלון הקיר "החומה"

הצצה אל הכרוזים שאנשי "ההגנה" יצאו להדביק על הקירות בלילות

1

צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

מה עושה ארגון מחתרת שמעוניין להעביר את מסריו לציבור הרחב? הימים הם ימי אמצע המאה העשרים. אינטרנט אין, ועדיין אי אפשר להפיץ תעמולה ב"דארק ווב", ואפילו לא לפתוח חשבון טוויטר מצחיק. השלטון לעולם לא יאשר לארגון להדפיס עיתון רשמי, וגם אם היה הארגון מצליח להפיק שידור טלוויזיה – קהל היעד לא מחזיק מכשירים כאלה. ארגון "ההגנה" שנלחם למען תקומתה של מדינה עברית מצא פתרון – כרוזים.

אבל לא רק כרוזים רנדומליים הפיצה "ההגנה", לא רק פשקווילים שהגיבו מיידית לענייני השעה. במשך כשלוש שנים, מאמצע שנת 1945 ועד קום המדינה, מלאו הכתלים בערי ארץ ישראל בפרסום מיוחד, עלון שלם בן עמוד אחד עד שניים, מעין "עיתון קיר". העלון נקרא "החומה – לענייני ביטחון והגנה", וכמה עותקים מגליונותיו הרבים שמורים באוסף האפמרה של הספרייה הלאומית.

1

העלון הופיע באופן לא סדיר מטעמים מובנים. את הפרסום המחתרתי הדביקו על לוחות המודעות ברחבי הארץ נערים ונערות שהתנדבו ל"הגנה" במסגרת הגדנ"ע, והיו צריכים ודאי לפעול בהיחבא, ובחסות החשיכה. זמני הפרסום השתנו לפי צורכי השעה והיכולת המחתרתית להפיק את העלון, גודלו ואורכו השתנו בהתאם למסרים שביקשו להעביר, וגם הפורמט השתנה מעת לעת. מדי פעם בפעם תחת השם "החומה" הופיע גיליון של ממש, לפי תאריך, עם מספר טורים ועדכונים בנושאים שונים. פעמים אחרות, היה "החומה" ממש פשקוויל – הודעה קצרה יותר או פחות שהגיבה לענייני השעה או מסרה מידע, ידיעות וחדשות עבור אנשי היישוב היהודי.

אילו מסרים היה חשוב לארגון "ההגנה" להעביר לציבור ההולכים ושבים ברחובות? עיקר התעמולה הופנתה נגד השלטון הבריטי ופעולותיו. הארגון תקף את שלטונות המנדט על פעולותיו נגד היישוב, על פשיטותיו ואוזלת ידו בשמירה על הביטחון של היישוב היהודי. ב"הגנה" האשימו את הבריטים בבגידה בעקרונות הצהרת בלפור שלושים שנה קודם לכן.

1

העלון החל להתפרסם בשנת 1945, אותה השנה שבה הוקם ארגון הגג של המחתרות היהודיות, "תנועת המרי העברי". ואכן, בתחילת תקופת הפרסום, יכולים היו קוראי העלון ללמוד על פעילותה של תנועת המרי. מאוחר יותר, כשהתפרקה תנועת המרי, התמקדו הכרוזים בפעילות "ההגנה" בלבד, ובעיקר בסוגיות הנוגעות למפעל ההעפלה הבלתי לגלית.

מדוע הגיעה פעילות תנועת המרי העברי לסופה? למי שזוכר קצת את ההיסטוריה המקומית, שיתוף הפעולה בין המחתרות הופסק לאחר פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים על ידי האצ"ל, והאבדות הגדולות שנרשמו בעקבותיו. מעל הקירות הופיע מיד כרוז שכותרתו מעידה על שינוי כיוון חיצי התעמולה: "כלפי פנים". בארגון החלו לתקוף יותר ויותר את ארגוני "הפורשים" – האצ"ל והלח"י ופעולותיהם.

1

1

לא רק הודעות מסוג זה מילאו את עמודי "החומה". מדי פעם בפעם הופיעו בו גם טקסטים מסוגות אחרות. כך למשל, בעלון המתוארך לחודש טבת תש"ו (דצמבר 1945), מופיע שיר החתום בידי אדם בשם "נתן א.". אתם אולי יכולים לנחש באיזה משורר מדובר. השיר, שנקרא "הצי שלנו", מדבר גם הוא על נושא ההעפלה, תחום שהעסיק מאוד את נתן אלתרמן (אם לא ניחשתם) באותן השנים.

"אוניות־הגולים, אוניות הרעב,

אוניות החולי וצלמוות,

כאילו הנן

אוניות-הקרב

של ציינו בן־האלמוות"

דרך אגב, מעניין לראות כי בחלק מהמאמרים שנכתבו על השיר בדיעבד, מצוין שתאריך פרסומו היה רק כמה חודשים אחר כך, במאי 1946. האם עוברי האורח שטרחו לעצור ולהסתכל בכרוזי ההגנה בימי החורף זכו לפרסום מוקדם?

1
שירו של נתן א. מופיע בצד שמאל. במרכז הגיליון מבשרים לציבור שאומתו החששות, וצנחני היישוב אכן נפלו ונהרגו בידי הנאצים. לעותק המלא לחצו כאן.

העלון ניסה לא פעם להביך את השלטון הבריטי. הוא פרסם מחדש קריקטורה נגד השלטון שבעטיה נסגר העיתון "דבר" למשך שבוע. הוא הדפיס הודעת רדיו שהעבירו מעפילים בדרכם לארץ ישראל והופנתה אל אנשי האו"ם. טור אחד השווה בין הצבא הבריטי המבצע מעצרים ביישוב היהודי לבין הלגיונות הרומאים של כמעט 2000 שנה לפני כן. גיליון אחד הוקדש רק להודעת יזכור עבור ברכה פולד, לוחמת הפלמ"ח שנהרגה מאש הבריטים בעת מבצע שנועד להנחית מעפילים בחוף תל־ברוך.

1

העלון הוציא הודעות מיוחדות לקראת ביקורה של ועדת האו"ם ובמהלכה, שבעקבות עבודתה נקבעה תוכנית החלוקה. אירוע היסטורי אחר שמוזכר בעלון הוא הגעתה של אוניית המעפילים אקסודוס – במת העלון נוצלה כדי להזמין את הקוראים להאזין להודעת רדיו מיוחדת מפי נוסעי הספינה.

1

1
מסר מאת כותבי "החומה" לקראת הגעתה של ועדת האו"ם, שגיבשה לבסוף את תכנית החלוקה

לעלון "החומה", כמו ל"הגנה" עצמה, היו כמובן מתחרים. האצ"ל הוציא עלון משלו שנקרא "חרות", שעם קום המדינה נעשה עיתון יומי לכל דבר שראה אור עד שנת 1965. ארגון הלח"י הקטן הפיץ גם הוא עלון קיר שנקרא "המעש", על שם עיתון שהוציא האצ"ל ביידיש בפולין בסוף שנות השלושים, ממש עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בעלון הזה התפרסמו גם כן מכתביהם של בכירי הכותבים של הלח"י: נתן ילין־מור, ישראל אלדד ויונתן רטוש. את הקריקטורות צייר לא אחר מהקריקטוריסט הנודע קריאל גרדוש (דוש), תחת השם המחתרתי "שיר".

1
כפי שאפשר לראות בתמונה, "המעש" המשיך לצאת גם מעט לאחר קום המדינה בתור עיתון

מתברר שלא רק ארגוני מחתרת זקוקים לעלוני קיר. "החומה" נתן את שמו גם לעלון קיר שהוציא צה"ל בראשית ימיו. גיליון מצויר וחגיגי כזה הופיע על קירות ארצנו ביום השבעת צבא ההגנה לישראל, ביוני 1948. באופן אירוני אפשר להזכיר שקבוצה נוספת השתמשה בשם "החומה" על נטיותיו השונות עבור עלון הקיר שלה שהחל לצאת באותן שנים ומתפרסם מעת לעת גם היום: כך נקרא כתב העת של נטורי קרתא, הקבוצה החרדית שרחוקה ודאי מרחק רב מכל העקרונות שארגון "ההגנה" מייצג.

1
זהו גיליון מס' 2 של "החומה" מאת צה"ל שפורסם ביולי 1948, כמעט חודשיים אחרי הקמתו

אתם מוזמנים לעיין בעוד עשרות מגליונות "החומה" השמורים באוסף האפמרה של הספרייה הלאומית. עם זאת, למרבה הצער, לא הרבה נכתב על "החומה לענייני ביטחון והגנה", עלון הקיר שאיפשר להעביר מסרים ליישוב היהודי מתחת לאפו של שלטון המנדט הבריטי. על כן אנו מבקשים גם מכם, הקוראים, לעזור לנו למצוא מידע נוסף: האם ידוע לכם דבר מה על העלון, יצירתו, הפקתו, דרכי הפצתו ותכניו? אולי אתם סייעתם להדביקו על קירות ועמודי חשמל? אולי מישהו מבני משפחתכם? אנא ספרו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק או בטוויטר.

תודה לארכיון לתולדות "ההגנה" על הסיוע בכתיבת כתבה זו.

 

כתבות נוספות:

יוני הדואר האמיצות מגינות על המולדת

מסמכים חושפים: כך ריגל ההגנה אחר בתי קפה ערביים בחיפה

אלבום עצורי ההגנה של הבריטים נחשף

תל אביב במצור: המכתב המסתורי מהמחתרת