"אי אפשר להתחבא כל הזמן" – פרק מתוך "שמש אחרונה" מאת ירון כהן

"כמה זמן הם אחריו? הם לא יכלו לזהות את פניו תוך כדי נסיעה כיוון שחבש קסדה מלאה. האם עקבו אחריו כשיצא מהמסעדה?"

צילום: אסתי מידן

"הם לא נראים כולם אותו דבר," אמר כשישב עם אסיה במסעדה. הוא שלף את הטלפון מהכיס."מי לא נראים אותו דבר?""האוהלים." הוא הניח את הטלפון על השולחן והראה לה תמונה שצילם במאהל של מחוסרי הדיור. חלפה בו מחשבה שיש לו צורך בלתי נשלט להקניט אותה. ממה זה נובע? סוף-סוף התחילו להתקרב, והוא היה אסיר תודה על כך. אז מה הוא רוצה ממנה? אבל הוא לא הצליח להפסיק. הוא החליק את אצבעו על צג הטלפון ועבר לתמונה הבאה: "זה אוהל שהוא ממש בית, עם חדר אורחים וחדר שינה. גרה בו מישהי בהיריון שאוטוטו עומדת ללדת." הוא הביט בה כשהעביר עוד תמונה, "כאן זה אוהל של זקן ש…. בעצם, מה זה חשוב. הוא משך את הטלפון והניח אותו לצידו. " אחרי שהטרקטורים של העירייה ישטחו אותם לא יהיה אפשר להבחין ביניהם…""די," אמרה בקול חלוש, והוא מיהר להניח את ידו על ידה. "מצטער," אמר וציפה שתמשוך את ידה, אבל היא הפכה אותה בתוך כף ידו. בלי משים החליקה עליה את הבוהן שלה הלוך ושוב והוא נדהם מעצמת הריגוש שטען בו המגע של כף ידה."אתה יודע שבסוף נמות ונשאיר את הכול אחרינו בדיוק כמו שהוא עכשיו. לא חשוב מה נעשה, העולם לא יהיה אפילו טיפה יותר טוב.""למה את חושבת ככה?""כי העולם נמצא במאבק הזה כבר אלפי שנים. זאת משיכת חבל נצחית בין השלטון והעם. אלה מצליחים למשוך קצת, ואלה מצליחים למשוך קצת בחזרה. כל הניצחונות וההפסדים הם של מטר לפה, מטר לשם.""אבל מי שיישבר יפסיד הכל, לא רק את המטר שעליו הוא נלחם.""אתה גורר אותי למקומות שאני משתדלת להימנע מהם.""אי-אפשר להתחבא כל הזמן.""לא," היא הנידה בראשה. "כנראה שזה בלתי-אפשרי כל הזמן." היא חייכה חיוך קלוש. "הנה, הצלחתי להשאיר את העולם מחוץ לחומה המכושפת שלי, ואז אתה הגעת."ידה היתה נתונה בשלו והוא חבק אותה בלחיצה קלה של כף ידו. "אני אשאיר את העולם בחוץ.""לא," היא הפתיעה אותו. "מה שהיה צריך לקרות קרה." היא הביטה לתוך עיניו והגיבה ללחיצת היד שלו בלחיצה כמעט בלתי-מורגשת."את מוצאת לעצמך דרך בתוך הבלגן של החיים האלה," היא השפילה את מבטה אל הבוהן שלה שנעה במעגלים על כף ידו. "את מתרחקת מהרעשים שלא עושים לך טוב. את מתכנסת בתוך החומה שלך, בונה לעצמך עולם קטן משלך, עם סדר יום משלך. מנהגים משלך. הטקסים הקטנים שלך. וזה מצליח לך. זה נמשך בלי הפרעה כל כך הרבה זמן עד שפתאום זה נראה לך לא-אמיתי, ואז את תוהה כמה זה עוד יכול להימשך, מתי מישהו יגלה שמעבר לחומה שאף אחד לא שם לב אליה יש עולם שהוציא את עצמו מהמשחק ושצריך להחזיר אותו לתלם. את מתחילה לחשוב שאולי הלכת רחוק מדי, שהבדידות שלך היא ארץ מלאה סכנות, שכבר הלכת בה מספיק כדי להבין עד כמה הארץ העצומה הזאת אינסופית, בולענית. פתאום את נתקפת חרדה. את יודעת שמשהו צריך לקרות מיד, או שהשפיות תסתלק ממך…"אסי ישב מולה קפוא ורק ידו לחצה בכוח את ידה. היא הרימה אליו את עיניה ושפתיה נמתחו בחיוך קטן."ואז הגעת…"״שלום, תראה מי פה!״הם הפנו את פניהם ביחד. אורית הוציאה את ראשה מחלון השירות וקראה אל בעלה בשמחה גלויה. עכשיו נופפה להם בידה.״עוף צהוב,״ אמר שלום בלי להרים את ראשו, עוצר את החיוך לפני שיעבור את המידה המותרת."עוף צהוב?" אסיה השעינה את סנטרה על השולחן והביטה בו מלמטה בחיוך מתגרה. "ככה הם קוראים לך, עוף צהוב?"אסי צחק. הוא הבחין במבטים שאורית הגניבה אל אסיה מחלון המטבח."למה הם קוראים לך עוף צהוב?"אורית באה אליהם ועל פניה החיוך הרחב שלה. "מצאת את הבוקה די דאמה שלך," אמרה.אסי צחק, ואסיה הביטה בהם בחיוך נבוך."מה היא אמרה?" שאלה אחרי שאורית הסתלקה עם ההזמנה.אסי העלה על פניו חיוך נכלולי. "זה ביני ובינה."היא בעטה לו ברגל. "מה היא אמרה.""אני אספר לך, אבל קודם תספרי לי למה קראו לך אסיה.""זה באמת כל כך מעניין אותך?""אני בן אדם סקרן, הכל מעניין אותי."היא נשענה לאחור ושילבה את ידיה על חזה. בעיניה היה מבט מתגרה. "אתה עוד לא סיפרת לי למה קראו לך אסף.""אסף זה סתם עוד שם," אמר. "כשהייתי ילד הייתי מביא הביתה חיות. כמעט שלא היה שבוע בלי איזו ציפור פצועה, או קיפוד, או חתול דרוס, ואבא שלי היה אומר לאמא שלי: אמרתי לך שצריך להיזהר עם שמות. רצית אסף, עכשיו הוא אוסף כל מה שיש ברחוב."אסיה צחקה. "היית מהילדים שאוספים חיות?""כן," אמר. "עכשיו את.""אני לא חושבת שיש סיבה מיוחדת לשם שלי. זה לא שם כל כך מיוחד.""מספיק מיוחד כדי שתהיה לו סיבה.""תגיד לי מה היא אמרה לך בערבית.""בוקה די דאמה? זה בספניולית.""מה זה?""קודם תספרי.""אין לי מושג," אמרה. "זאת האמת."אורית חזרה עם האוכל. "סוף-סוף נראה אותך אוכל כמו בן אדם," אמרה ופנתה לאורית. "תמיד הוא אוכל עם הראש בתוך המחשב."

כשסיימו לאכול ישבו שעונים לאחור על הכיסאות והביטו זה בזה. אסיה מתחה את זרועה על השולחן עד שאצבעותיה נגעו בשלו."אתה נראה גמור," אמרה."כן, אני עייף ונתפס לי הצוואר.""תלך מפה ישר לישון."הוא הינהן. "אני הולך ישר למיטה."בחוץ הם התעכבו רגע קצר ליד הסטיישן הלבנה שלה וקבעו לדבר בערב. הוא טפח על גג המכונית כשהחלה לנסוע והמשיך לעקוב אחריה עד שפנתה ונעלמה מעיניו. הטלפון בכיסו השמיע צליל של הודעה והוא הוציא אותו. אזולאי ביקש שיבוא למערכת.הוא היה עייף מהשינה העקומה בלילה, אבל ידע שלא יוכל להירדם עכשיו.תוך שהתיישב על הקטנוע הריץ בטלפון הנייד את המבזקים."תעלומה? לפני יומיים נמחקו דפי הפייסבוק של שלושה מחושפי השחיתות ברשות המיסים. עכשיו טוענות משפחותיהם שהשלושה נעלמו ושהמשטרה מונעת מהם מידע. דובר המשטרה מסרב להגיב."הוא התניע ויצא לאלנבי, משם פנה לקינג ג"ורג".

בתוך התנועה הצפופה בקינג ג"ורג" קלט פתאום שניידת המל"ד* המזדחלת לצידו מתאמצת להישאר צמודה אליו, והיתה לו תחושה שמישהו נועץ בו מבטים מתוכה. הוא התגבר על הפיתוי להפנות את ראשו ואילץ את עצמו להסתכל ישר לפנים. אבל כשהגיעו לרמזור והניידת נשארה צמודה אליו הוא חש שההתעלמות שלו מתחילה להיראות תמוהה, והפנה אליהם את פניו. בניידת ישבו שני שוטרים. לנהג היו פנים מוארכות, שיער שחור סמיך וקצר, ושפם שהשתפל מצידי שפתיו ונעצר בעצם הלסת. השוטר לידו היה בריא גוף עם פנים עגולות, תספורת קצוצה והתחלה של קרחת. גם לו היה שפם, אבל קטן וצהוב. השניים הביטו בו במופגן. כשאסי הסתכל עליהם הנהג אמר משהו והשוטר לידו הינהן. אסי החזיר את פניו והביט לפנים. כמה זמן הם אחריו? הם לא יכלו לזהות את פניו תוך כדי נסיעה כיוון שחבש קסדה מלאה. האם עקבו אחריו כשיצא מהמסעדה? כשהתחלף האור ברמזור פנה לשדרות בן ציון, וצפה בניידת שהמשיכה לנסוע ישר.

הוא העמיד את הקטנוע בחצר של בניין המערכת כששליח על קטנוע נעצר על המדרכה. השליח נופף לעברו במעטפה."יש פה מישהו, אסי לוי?""אני." אסי ניגש אליו.השליח הושיט לו את המעטפה והוא חתם על הטופס ושילם עבור המשלוח."אישי, לידי אסי לוי בלבד".בתוך המעטפה היה דף נייר ועליו הודעה כתובה בכתב יד."עשיתי טעות. אני נעלם מהרדאר לתקופה. אל תחפש אותי, זה מסוכן מדי לשנינו. דרור."

הוא נכנס לתא שלו במערכת ובדק במחשב את דף הפייסבוק של דרור דהאן, אבל לא מצא בו עדכונים חדשים. הוא זכר שדהאן סיפר שנעזר בעורך דין דוד נבו ומצא את מספר הטלפון שלו. בזמן שניסה להתקשר לנבו יצא אזולאי מחדרו ורמז לו שייכנס אליו."תשמע ותירגע לפני שאתה מתנפח," אמר כשאסי התיישב מולו. "זה לא התחום שלך, אבל אתה יכול לעשות את זה." הוא הושיט לו הזמנה על נייר כרומו צבעוני."מה זה.""יש תערוכה של אמנות עכשווית…""אתה צוחק עלי.""אני לא צוחק עליך. הבנק שנותן חסות לתערוכה הזאת מפרסם אצלנו, והוא מצפה לסיקור."״יש לך כתב לענייני אמנות.״"אין לי, עמיקם עזב.""אתה צוחק!" אסי היה המום.עמיקם היה דוגמה קיצונית להתמזגות מוחלטת של כתב עם התחום שלו ועם העיתון שבו עבד. הם לא היו ממש חברים, אבל בקיאותו ותשוקתו של עמיקם לתחום עיסוקו עוררו באסי אהדה כלפיו."הוא מוזר," אמר אזולאי. "הכנתי אותו לאפשרות שאולי ניאלץ לוותר על מדור האמנות, אבל אמרתי לו שזה לא סגור ושאני מתכוון לעשות הכול כדי שזה לא יקרה. הוא נראה כאילו הוא מקבל את זה בשלווה. כשהוא יצא מהחדר שלי הייתי בטוח שהוא הולך להכין את הכתבה, אבל הוא פשוט לקח את הדברים שלו מהתא והסתלק.""אני לא מאמין,״ אמר אסי. העייפות השתלטה עליו פתאום. פיו נפער בפיהוק וכאב חד דקר בצווארו התפוס. "זה מופרך לגמרי," אמר. "מה עם הדברים שאני עובד עליהם. דרור דהאן נעלם לי כבר כמה ימים." הוא הצביע לעבר התא שלו. "הרגע קיבלתי ממנו הודעה שהוא יורד למחתרת. משהו קורה…״״מה קורה?״״אני עוד לא יודע, אבל קורה משהו.״"אה, אתה עוד לא יודע."אסי הביט בו מופתע. משהו לא מסתדר כאן, חשב. אזולאי תמיד עט על משימות כאלה כמו נץ טורף. הוא לא היה רגיל לקבל ממנו תגובות מזלזלות."כן," התקומם, "משהו קורה. דהאן היה במשך תקופה ארוכה תחת מעקב.""סיפרת לי על זה," אמר אזולאי ביובש. "איפה ההודעה שקיבלת ממנו?"אסי הביא את המכתב מהתא שלו. אזולאי נטל מידו את הנייר והקריא בקול:"… נעלם מהרדאר… אל תחפש אותי… מסוכן לשנינו."הוא החזיר את הנייר לאסי."פשוט תעשה מה שהוא מבקש ממך. הוא מפחד שתסכן אותו, תן לו קצת זמן. בינתיים תעשה לי את הכתבה על התערוכה.""אני לא מבין באמנות ואין לי מושג באמנות עכשווית."אזולאי הסיר את מבטו מאסי ושיקע את עצמו במסך המחשב.אסי נע על כיסאו באי נוחות."אזולאי, מה קורה.""מה קורה?""עובר עליך משהו. אני מרגיש כאילו יש עלי רסן…""שום רסן," חתך אותו אזולאי. "אמרתי לך, תן לו קצת זמן. הוא בעצמו מבקש ממך את זה.""הוא יכול לטעות," אסי היה נרגז. "רודפים אותו, הוא מותש, הוא חושב ופועל תחת לחץ. חוץ מזה, הזזת אותי מזה לפני שראית את ההודעה מדהאן. זה לא קשור אליו."אזולאי נשא אליו מבט מופתע. "הזזתי אותך? לא הזזתי אותך משום דבר. הכנסתי לך עז קטנה באמצע, אבל לא הזזתי אותך."אסי לא הסיר ממנו את מבטו."בחייך אסי, יש לי פה עבודה מעל הראש."אסי קם וניגש לדלת, אבל לפני שיצא מהמשרד נעצר והסתובב."מתחיל הבלגן שחיכינו לו, מה קשור עכשיו אמנות עכשווית?"פניו של אזולאי נותרו חתומות. הוא נראה עייף כשדיבר אל מסך המחשב בקול השקט, הקר שלו, "פשוט לך ותביא לי כתבה על התערוכה."

* המשרד להגנת הדמוקרטיה

 

מתוך ספר הביכורים של ירון כהן, ""שמש אחרונה"", הוצאת כרמל, סדרת "מקומי".

 

תוכן עניינים – גיליון מס" 6

                       

אל עצמי: היום שבו ציון חדר ללבבות

חזרנו אל היום שבו גלילה רון-פדר חשפה בפנינו גיבור מסוג אחר.

"הֵצַצְתִּי!" אָמַרְתִּי בְּשֶׁקֶט. כְּבָר הִתְרַגַּלְתִּי שֶׁעַל דְּבָרִים כָּאֵלֶּה לֹא מַרְבִּיצִים כָּאן, בַּבַּיִת הַזֶּה, אֶלָּא רַק מְשׂוֹחֲחִים וּמַסְבִּירִים.

"הֵצַצְתִּי בַּיּוֹמָן שֶׁלּוֹ לִרְאוֹת מַה כּוֹתְבִים, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מַה כּוֹתְבִים בְּיוֹמָנִים וְ…"

"הוּא קָרָא בַּיּוֹמָן הַפְּרָטִי שֶׁלִּי!!!" זָעַק נִיר."

(מתוך "פרק א" – יום רביעי, תחילת החופש הגדול")

 

"אל עצמי: סיפורו של נער מאומץ" מאת גלילה רון פדר נפתח במעשה פסול; ילד האומנה ציון כהן שמאמצים לביתם בני משפחת שרוני מציץ ביומן של ניר שרוני ומגלה שם משהו שמסעיר אותו. היות שציון הסכים לנהל סוף סוף יומן אישי, כותב ניר בסופו של יום מתסכל, זכה למנת גלידה. ניר עצמו – שכותב עכשיו את המחברת השלישית שלו – לא קיבל.

הכעס המוצדק שלו הביא אותו לקלל את ציון ביומן ולהכריז שכל העבודה שהשקיעה אימא בציון במשך שמונת החודשים האחרונים לא עזרה במאום, כי "הוא נשאר פרא אדם…"

כרזת הסרט "אל עצמי" שיצא לאקרנים בשנת 1988

 

 

ציון כהן, סיפורו של נער מאומץ

סיפורו של אותו נער מאומץ התפרסם לראשונה בחוברת 35 של עיתון הילדים "הארץ שלנו" בתאריך ה-20 במאי 1974 והופיע בהמשכים לאורך השבועות הבאים.

 

שנתיים לאחר מכן איגדה גלילה רון פדר את כל 15 הסיפורים לכרך אחד  תחת אותו השם שניתן לסדרה במקור, "אל עצמי: סיפורו של ילד עזוב". לעיצוב העטיפה והאיורים אחראי אריאל ווגרה, והספר מוקדש לזכרו העורך של רון פדר ב"הארץ שלנו", יעקב אשמן "שכה אהב את ציון".

 

"אל עצמי" אמנם לא היה הספר הראשון שכתבה גלילה רון פדר, אך הוא נחשב לספר שקנה את שמה כאחת מהאהובות שבסופרות הילדים והנוער בארץ. בניגוד לספרה הראשון המספר על הרפתקאותיהם של ילדים עבריים בתקופת המנדט, הפעם מיקמה הסופרת (שנולדה אחרי הקמת המדינה) את ספרה בסביבה מוכרת יותר.

כתבה המהללת את פועלה הספרותי של גלילה רון-פדר, הכתבה התפרסמה בעיתון מעריב בתאריך ה-22 בדצמבר 1980. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

 

בגיל 24 והיא סטודנטית העובדת באגודה לקידום החינוך, פגשה גלילה מספר ילדים ממשפחות מצוקה. המפגש והעבודה עם אותם ילדים קשיי יום שכנעה את הסופרת הצעירה כי יש ביכולתה לתרום יותר לרווחתם. היא פנתה לרשויות והציעה את עצמה בתור אם אומנת.

במשך שבע שנים (משנת 1972 ועד 1979) שימשה הסופרת בתור אם אומנת ל-10 ילדים ממשפחות הרוסות. הרקע המשפחתי של הילדים, כמו גם הגילאים שלהם, היה מגוון. כך או כך, כולם חוו דרגות שונות של אלימות משפחתית והזנחה.

  מלבד החום והיציבות שהעניקו גלילה ובעלה הראשון אבי פדר, הנחילו הזוג הצעיר לילדים שגדלו בצל קורתם אהבה עמוקה לספרים וקריאה. החוויה יוצאת הדופן הזו מצאה את דרכה אל הכתיבה של רון-פדר והיא החלה לחבר סיפורים על ציון, ילד מאומץ שאביו נמצא בבית הסוהר ואמו מתגוררת עם גבר אחר ואינה מעוניינת לגדל את ציון ואחיו. כמו הילדים שגידלה גלילה רון פדר, גם ציון מגלה בעזרת גברת שרוני את החשיבות של הקריאה, ובעיקר – את הכתיבה ביומן. כבר בפרק השלישי של הספר מגלה ציון ש"אפילו ניר אינו שקוע כמוני בכתיבה, אפילו ניר!". הגילוי הזה מעודד אותו להתעורר באמצע הלילה כדי להמשיך ולכתוב את הסיפור על איך הגיע למשפחת שרוני, וכמה – למרות כל הקשיים והצרות – כלל לא רע לו שם.

אחד מהנערים האחרונים שהגיעו אל ביתה של גלילה רון פדר היה מיכה ביטון, מי שלימים יהפוך למוזיקאי וסולן להקת טאנארא. כבר ממבט ראשון ידעה הסופרת כי ציון כהן – הדמות הראשית בספר שכבר הספיקה לסיים – הוא הוא מיכה. הילד הביישן והשובב שהכירה נראה, התנהג וחשב בדיוק כמו שהעלתה אותו גלילה רון-פדר בדמיונה. וכמו ציון, גם הוא הצליח למצוא את דרכו בעזרתה.

"לאט לאט הפכתי להיות ציון והוא הפך להיות מיכה", סיפר מיכה ביטון שנים רבות לאחר פרסום הספר.

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

כתבות נוספות בפרויקט "כך התחלנו":

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

הצצה נדירה אל העולם הפנטסטי של לאה גולברג

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

כיצד נולד קופיקו, הדמות השובבה ביותר בספרות העברית?

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

ירון לונדון הופך לירון זהבי: סיפורה של חסמבה

כך נולד ספרו הראשון של נחום גוטמן – באפריקה!

 


הצצה נדירה אל העולם הפנטסטי של לאה גולדברג

הטיוטות המקוריות והסיפור שמאחורי "ידידי ברחוב ארנון" - ספר הפרוזה הראשון שחיברה לאה גולדברג.

לאה גולדברג עם הילדה ענת לנדוי (לימים וינריב). תמונה משנות החמישים. צילום: אנה ריבקין-בריק

לאורך חייה הארוכים הוכיחה לאה גולדברג שהיא מפעל ספרותי של אישה אחת: מאמרים באקדמיה, ספרי ילדים, סיפורים בפרוזה, שירים בחרוזים ושירה גבוהה – קשה לחשוב על ז"אנר ספרותי שלא יצרה בו היוצרת הפורה והמופלאה הזאת.

בין מדפי הספרייה הלאומית שמורים לא רק הספרים המודפסים שלה, אלא גם כתב יד של אחד מהספרים הראשונים שחיברה, "ידידי מרחוב ארנון".

 

עטיפת ההוצאה הראשונה של "ידידי מרחוב ארנון" מאת לאה גולדברג

 

מטבעות עשן לתאומים ברחוב ארנון

 

"ידידי מרחוב ארנון" לא היה הספר הראשון שפרסמה לאה גולדברג. הכבוד הזה שמור לספר השירה "טבעות עשן". אך ספר הילדים הקסום שלה "שבר" שיא אחר: מדובר בספר הפרוזה הראשון של גולדברג, שראה אור בספטמבר 1943 בסדרת ספרי "אנקורים" – הספר הראשון בסדרה שערכה גולדברג בעצמה. הוא אויר בידי רָנְצוֹ לוּאִזַדַא.

אף על פי שהספר מכיל ארבעה סיפורי הרפתקאות פנטסטיים (כמו תאומים שזורעים סוכריות, כלבה אוסטרית שמקבלת פקודות רק בעברית), מבטיחה היוצרת חוויה מעט שונה לילדות וילדים שעקבו בשקיקה אחרי הסיפורים הרבים שהוציאה עד אז לאור. בהקדמה לספר גילתה לקוראיה כי: "הַסִפּוּרִים שֶׁבַּסֵפֶר הֲזֶה נִכְתְּבוּ בְּצוּרָה קְצָת אַחֶרֶת מֵאֲשֶׁר סִפּוּרַי הָאֲחֵרִים: בְּסֵפֶר זֶה יֵשׁ הַרְבֵּה מְאֹד דְבָרִים שֶׁבֶּאֱמֶת הָיוּ בֶּאֱמֶת. רֵאשִׁית כֹּל גַּרְתִּי אָז בְּתֵל אָבִיב בִּרְחוֹב אַרְנוֹן וּמִסְפַּר הַבַּיִת שֶׁלִּי הָיָה בֶּאֱמֶת מִסְפָּר 15 וּבֶאֱמֶת בְּפִנַּת הָרְחוֹב הָיָה בַּית כָּחֹל (…) גַּם יְדִידִי הַקְּטַנִּים מֵרְחוֹב אַרְנוֹן כֻּלָם הָיוּ בַּמְצִיאוּת כְּאֵלָה כְּמוֹ שֶׁתֵּאַרְתִי אוֹתָם, וְהָיִינוּ יְדִידִים. רוּתִי וְיוֹנָה לְמָשָׁל, הָיוּ בֶּאֱמֶת תְּאוֹמִים וּקְטַנִים. עַכְשָׁו הֵם עוֹד תְּאוֹמִים אֲבָל כְּבָר גְּדוֹלִים."

 

כתבות נוספות בפרויקט "כך התחלנו":

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

כיצד נולד קופיקו, הדמות השובבה ביותר בספרות העברית?

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

ירון לונדון הופך לירון זהבי: סיפורה של חסמבה

כך נולד ספרו הראשון של נחום גוטמן – באפריקה!

  לא מעטים מקוראיה הצעירים מצאו בשורות אלו הבטחה אפשרית. במשך שנות יצירתה בארץ שלחו ילדות וילדים רבים מכתבי ההערצה אל "המשוררת לאה" בבקשה שתבקרם, או אולי תסכים לביקור שלהם. במידה שפגישה זו לא תסתייע, יסתפקו בכך ש"סתם" תכתוב עליהם סיפור משעשע או שיר מחורז. שניים או שלושה ממכתבים אלה שמורים בארכיון הספרייה הלאומית, ואפילו מקבץ זעום זה מלמד משהו על הפופולריות העצומה של היוצרת החד פעמית הזאת בקרב ילדי היישוב העברי והמדינה הצעירה. 

"שלום לך המשוררת לאה!", מכתב מקסים ששלחה רות כהן מכיתה ג". המכתב שמור בארכיון הספרייה הלאומית

מה נמצא בכתב היד?

טיוטת הספר "ידידי מרחוב ארנון", הטיוטה שמורה בארכיון הספרייה הלאומית

 

כתב היד השמור בספרייה לא מכיל את ההקדמה המקסימה שחיברה גולדברג, ורק כמחצית מהתוכן שנמצא בספר המודפס בצירוף תיקונים מזעריים שהכניס אחד מעורכי ספרית פועלים. נכדתו של הסופר והעיתונאי אברהם ב. יפה זיהו את כתב היד כשלו. מלבד עובדה זו, מדובר באחת הגרסאות הסופיות של הספר – גרסה מנוקדת וקסומה – המכילה 114 עמודים בכתב ידה של לאה גולדברג.

  

כתב היד נתרם על ידי חוקר הספרות המוערך והעיתונאי הפורה אברהם ב. יפה, שהיה חבר קרוב של גולדברג עצמה וחיבר שני ספרים מונוגרפיים על חייה ויצירתה.

ירון לונדון הופך לירון זהבי

כיצד נולדה חבורת חסמבה? הסיפור האמיתי מאחורי הקמת "חבורת סוד מוחלט בהחלט".

ירון זהבי בנעירותו לצד ירון זהבי מפקד חסמבה

"בתוך המערה הסבה כבר כל החבורה. ירון, שסיים את קריאת מכתבו של מפקד-המחוז של צבא ההגנה לישראל, נשא עיניו מעל לדף הנייר וראה את עיני חבריו נעוצות בו בהערצה וגאווה. והוא סקר את חברי "סוד מוחלט בהחלט" והעביר בדמיונו את ההרפתקאות הנועזות שעברו עליהם. כיצד הצליחו וכיצד נכשלו, אולם, אף פעם לא איבדו את האמונה, כי שרות חשוב הם משרתים את האומה והארץ."

וכך, לאחר המיפקד הקצרצר שערך מנהיגם העשוי ללא חת ירון זהבי, יצאו חבורת חסמבה אל המסיבה החגיגית שנערכה לכבודם, בה הבטיח זהבי לספר לנוכחים "כל אשר עבר עלינו מיום היווסד חבורת "סוד מוחלט בהחלט" ועד היום הזה."

 

הסיפור המודפס הראשון של חבורת חסמבה הופיע ב-23 ביוני 1949 בעיתון "משמר לילדים"

 

כיצד נולדה החבורה הסודית בראשו של הסופר יגאל מוסינזון? את התשובה הזו לא נמצא באף אחד מספרי חסמבה.

 

מנהיג נועז ושמו ירון לונדון

ההצגה חסמבה של התאטרון "מארץ עוץ", מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

 

את מרבית שנות ילדותו העביר הסופר לעתיד, יגאל מוסינזון, בשכונת שפאק בתל אביב. הילד השובב והערמומי התגלה מהר מאוד כבעל יכולות מנהיגות מרשימות והפך למנהיגה של חבורת ילדים שכינתה את עצמה "מרץ". לימים, הודה כי כמה מאותן הרפתקאות מרתקות שימשו אותו מאוחר יותר בתור "רקע והשראה לסיפור "חסמבה" שלי".

 

כתבות נוספות בפרויקט "כך התחלנו":

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

כיצד נולד קופיקו, הדמות השובבה ביותר בספרות העברית?

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

כך נולד ספרו הראשון של נחום גוטמן – באפריקה!

 

מנהיג חבורת הילדים בגר, עבר לגור בשנות העשרים בקיבוץ נען ועשה לעצמו שם של בחור בעל חיבה לריגושים. בשנת 1943, והוא בן 26, התנדב מוסינזון לפלמ"ח, נעצר על ידי הבריטים וישב במחנה המעצר בלטרון. לקראת שנות השלושים לחייו החליט שייעודו טמון בכתיבה: כשגילו חברי קיבוץ נען שדמות האישה הבוגדנית ברומן שכתב מזכירה באופן מחשיד את אשתו של אחיו הבכור משה, הזמינו אותו לשיחת בירור בהולה. שום נזיפה או איום לא שכנעו את הסופר הצעיר לזוז מהחלטתו לפרסם את הרומן "דרך גבר", והוא מצא את עצמו זקוק למקום מגורים חדש.

השחקן בצלאל לונדון אמנם לא הכיר את מוסינזון, אך הציע לו לשכור את אחד החדרים בדירת משפחת לונדון בתל אביב. קשרי ידידות נקשרו בין הסופר ובין בנו של השחקן. סיפוריו הדמיוניים של הילד, כמו גם שמו הכמעט תקדימי – ה"ירון" הרביעי ביישוב העברי, הקסימו את מוסינזון.

 

ירון לונדון יחד עם חברו שמוליק אלבוים על שפת בריכה. התמונה לקוחה מתוך הספר "לו הייתי פיראט" מאת ירון לונדון

 

ייתכן שכל ההרפתקאות, המרדפים והמאבק בבריטים היו נשארים בראשו של מוסינזון בן ה-30 אלמלא השביע אותו בנו הקטן עִדוֹ לחבר סיפור על חבורת ילדים עבריים ומאבקם בכובש האכזר. הוא העניק למנהיג הנועז של החבורה הסודית את שמו הפרטי של הילד החביב והלא-כל-כך-נועז שבביתו שכר חדר, ירון לונדון. את השם שבחר לחבורתו הבדיונית, חסמבה, הרכיב לפי מיטב המסורת של תקופת המחתרות. שם קליט המורכב מראשי תיבות: חבורת סוד מוחלט בהחלט.

שנה מקום מדינת ישראל התפרסם הסיפור הראשון של חבורת חסמבה בגיליון מס" 39 של עיתון "משמר לילדים". הסיפורים בהמשכים יצאו שנה לאחר מכן בספר, הראשון בסדרה. עם השנים מצאו להם בני החבורה שורה של אויבים חדשים: מחבלים, פושעים ורוצחים שמילאו את הארץ לאחר הסתלקות הבריטים.

 

כריכת הספר הראשון בסדרת חסמבה מאת יגאל מוסינזון

 

בשנת 1966 הוצג הדור השני של החבורה, הפעם בהנהגתו של יואב צור. גם לאחר נפילת בנו של מוסינזון במלחמת יום הכיפורים המשיך הסופר לספר את מעללי החבורה הסודית. הוא נפטר בשנת 1994 לאחר שחיבר מעל ל-40 ספרי חסמבה שונים.

בספר הזיכרונות שלו העיד ירון לונדון כי "בביתנו כתב מוסינזון שני מחזות שהוצגו ב"מטאטא" וכבדרך אגב גם את שני הספרים הראשונים שבהם מופיע הילד המציל את המולדת וממרר את חיי".