כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

"אי אפשר להתחבא כל הזמן" – פרק מתוך 'שמש אחרונה' מאת ירון כהן

"כמה זמן הם אחריו? הם לא יכלו לזהות את פניו תוך כדי נסיעה כיוון שחבש קסדה מלאה. האם עקבו אחריו כשיצא מהמסעדה?"

צילום: אסתי מידן

"הם לא נראים כולם אותו דבר," אמר כשישב עם אסיה במסעדה. הוא שלף את הטלפון מהכיס.
"מי לא נראים אותו דבר?"
"האוהלים." הוא הניח את הטלפון על השולחן והראה לה תמונה שצילם במאהל של מחוסרי הדיור. חלפה בו מחשבה שיש לו צורך בלתי נשלט להקניט אותה. ממה זה נובע? סוף-סוף התחילו להתקרב, והוא היה אסיר תודה על כך. אז מה הוא רוצה ממנה? אבל הוא לא הצליח להפסיק. הוא החליק את אצבעו על צג הטלפון ועבר לתמונה הבאה: "זה אוהל שהוא ממש בית, עם חדר אורחים וחדר שינה. גרה בו מישהי בהיריון שאוטוטו עומדת ללדת." הוא הביט בה כשהעביר עוד תמונה, "כאן זה אוהל של זקן ש…. בעצם, מה זה חשוב. הוא משך את הטלפון והניח אותו לצידו. " אחרי שהטרקטורים של העירייה ישטחו אותם לא יהיה אפשר להבחין ביניהם…"
"די," אמרה בקול חלוש, והוא מיהר להניח את ידו על ידה. "מצטער," אמר וציפה שתמשוך את ידה, אבל היא הפכה אותה בתוך כף ידו. בלי משים החליקה עליה את הבוהן שלה הלוך ושוב והוא נדהם מעצמת הריגוש שטען בו המגע של כף ידה.
"אתה יודע שבסוף נמות ונשאיר את הכול אחרינו בדיוק כמו שהוא עכשיו. לא חשוב מה נעשה, העולם לא יהיה אפילו טיפה יותר טוב."
"למה את חושבת ככה?"
"כי העולם נמצא במאבק הזה כבר אלפי שנים. זאת משיכת חבל נצחית בין השלטון והעם. אלה מצליחים למשוך קצת, ואלה מצליחים למשוך קצת בחזרה. כל הניצחונות וההפסדים הם של מטר לפה, מטר לשם."
"אבל מי שיישבר יפסיד הכל, לא רק את המטר שעליו הוא נלחם."
"אתה גורר אותי למקומות שאני משתדלת להימנע מהם."
"אי-אפשר להתחבא כל הזמן."
"לא," היא הנידה בראשה. "כנראה שזה בלתי-אפשרי כל הזמן." היא חייכה חיוך קלוש. "הנה, הצלחתי להשאיר את העולם מחוץ לחומה המכושפת שלי, ואז אתה הגעת."
ידה היתה נתונה בשלו והוא חבק אותה בלחיצה קלה של כף ידו. "אני אשאיר את העולם בחוץ."
"לא," היא הפתיעה אותו. "מה שהיה צריך לקרות קרה." היא הביטה לתוך עיניו והגיבה ללחיצת היד שלו בלחיצה כמעט בלתי-מורגשת.
"את מוצאת לעצמך דרך בתוך הבלגן של החיים האלה," היא השפילה את מבטה אל הבוהן שלה שנעה במעגלים על כף ידו. "את מתרחקת מהרעשים שלא עושים לך טוב. את מתכנסת בתוך החומה שלך, בונה לעצמך עולם קטן משלך, עם סדר יום משלך. מנהגים משלך. הטקסים הקטנים שלך. וזה מצליח לך. זה נמשך בלי הפרעה כל כך הרבה זמן עד שפתאום זה נראה לך לא-אמיתי, ואז את תוהה כמה זה עוד יכול להימשך, מתי מישהו יגלה שמעבר לחומה שאף אחד לא שם לב אליה יש עולם שהוציא את עצמו מהמשחק ושצריך להחזיר אותו לתלם. את מתחילה לחשוב שאולי הלכת רחוק מדי, שהבדידות שלך היא ארץ מלאה סכנות, שכבר הלכת בה מספיק כדי להבין עד כמה הארץ העצומה הזאת אינסופית, בולענית. פתאום את נתקפת חרדה. את יודעת שמשהו צריך לקרות מיד, או שהשפיות תסתלק ממך…"
אסי ישב מולה קפוא ורק ידו לחצה בכוח את ידה. היא הרימה אליו את עיניה ושפתיה נמתחו בחיוך קטן.
"ואז הגעת…"
״שלום, תראה מי פה!״
הם הפנו את פניהם ביחד. אורית הוציאה את ראשה מחלון השירות וקראה אל בעלה בשמחה גלויה. עכשיו נופפה להם בידה.
״עוף צהוב,״ אמר שלום בלי להרים את ראשו, עוצר את החיוך לפני שיעבור את המידה המותרת.
"עוף צהוב?" אסיה השעינה את סנטרה על השולחן והביטה בו מלמטה בחיוך מתגרה. "ככה הם קוראים לך, עוף צהוב?"
אסי צחק. הוא הבחין במבטים שאורית הגניבה אל אסיה מחלון המטבח.
"למה הם קוראים לך עוף צהוב?"
אורית באה אליהם ועל פניה החיוך הרחב שלה. "מצאת את הבוקה די דאמה שלך," אמרה.
אסי צחק, ואסיה הביטה בהם בחיוך נבוך.
"מה היא אמרה?" שאלה אחרי שאורית הסתלקה עם ההזמנה.
אסי העלה על פניו חיוך נכלולי. "זה ביני ובינה."
היא בעטה לו ברגל. "מה היא אמרה."
"אני אספר לך, אבל קודם תספרי לי למה קראו לך אסיה."
"זה באמת כל כך מעניין אותך?"
"אני בן אדם סקרן, הכל מעניין אותי."
היא נשענה לאחור ושילבה את ידיה על חזה. בעיניה היה מבט מתגרה. "אתה עוד לא סיפרת לי למה קראו לך אסף."
"אסף זה סתם עוד שם," אמר. "כשהייתי ילד הייתי מביא הביתה חיות. כמעט שלא היה שבוע בלי איזו ציפור פצועה, או קיפוד, או חתול דרוס, ואבא שלי היה אומר לאמא שלי: אמרתי לך שצריך להיזהר עם שמות. רצית אסף, עכשיו הוא אוסף כל מה שיש ברחוב."
אסיה צחקה. "היית מהילדים שאוספים חיות?"
"כן," אמר. "עכשיו את."
"אני לא חושבת שיש סיבה מיוחדת לשם שלי. זה לא שם כל כך מיוחד."
"מספיק מיוחד כדי שתהיה לו סיבה."
"תגיד לי מה היא אמרה לך בערבית."
"בוקה די דאמה? זה בספניולית."
"מה זה?"
"קודם תספרי."
"אין לי מושג," אמרה. "זאת האמת."
אורית חזרה עם האוכל. "סוף-סוף נראה אותך אוכל כמו בן אדם," אמרה ופנתה לאורית. "תמיד הוא אוכל עם הראש בתוך המחשב."

כשסיימו לאכול ישבו שעונים לאחור על הכיסאות והביטו זה בזה. אסיה מתחה את זרועה על השולחן עד שאצבעותיה נגעו בשלו.
"אתה נראה גמור," אמרה.
"כן, אני עייף ונתפס לי הצוואר."
"תלך מפה ישר לישון."
הוא הינהן. "אני הולך ישר למיטה."
בחוץ הם התעכבו רגע קצר ליד הסטיישן הלבנה שלה וקבעו לדבר בערב. הוא טפח על גג המכונית כשהחלה לנסוע והמשיך לעקוב אחריה עד שפנתה ונעלמה מעיניו. הטלפון בכיסו השמיע צליל של הודעה והוא הוציא אותו. אזולאי ביקש שיבוא למערכת.
הוא היה עייף מהשינה העקומה בלילה, אבל ידע שלא יוכל להירדם עכשיו.
תוך שהתיישב על הקטנוע הריץ בטלפון הנייד את המבזקים.
"תעלומה? לפני יומיים נמחקו דפי הפייסבוק של שלושה מחושפי השחיתות ברשות המיסים. עכשיו טוענות משפחותיהם שהשלושה נעלמו ושהמשטרה מונעת מהם מידע. דובר המשטרה מסרב להגיב."
הוא התניע ויצא לאלנבי, משם פנה לקינג ג'ורג'.

בתוך התנועה הצפופה בקינג ג'ורג' קלט פתאום שניידת המל"ד* המזדחלת לצידו מתאמצת להישאר צמודה אליו, והיתה לו תחושה שמישהו נועץ בו מבטים מתוכה. הוא התגבר על הפיתוי להפנות את ראשו ואילץ את עצמו להסתכל ישר לפנים. אבל כשהגיעו לרמזור והניידת נשארה צמודה אליו הוא חש שההתעלמות שלו מתחילה להיראות תמוהה, והפנה אליהם את פניו. בניידת ישבו שני שוטרים. לנהג היו פנים מוארכות, שיער שחור סמיך וקצר, ושפם שהשתפל מצידי שפתיו ונעצר בעצם הלסת. השוטר לידו היה בריא גוף עם פנים עגולות, תספורת קצוצה והתחלה של קרחת. גם לו היה שפם, אבל קטן וצהוב. השניים הביטו בו במופגן. כשאסי הסתכל עליהם הנהג אמר משהו והשוטר לידו הינהן. אסי החזיר את פניו והביט לפנים. כמה זמן הם אחריו? הם לא יכלו לזהות את פניו תוך כדי נסיעה כיוון שחבש קסדה מלאה. האם עקבו אחריו כשיצא מהמסעדה? כשהתחלף האור ברמזור פנה לשדרות בן ציון, וצפה בניידת שהמשיכה לנסוע ישר.

הוא העמיד את הקטנוע בחצר של בניין המערכת כששליח על קטנוע נעצר על המדרכה. השליח נופף לעברו במעטפה.
"יש פה מישהו, אסי לוי?"
"אני." אסי ניגש אליו.
השליח הושיט לו את המעטפה והוא חתם על הטופס ושילם עבור המשלוח.
"אישי, לידי אסי לוי בלבד".
בתוך המעטפה היה דף נייר ועליו הודעה כתובה בכתב יד.
"עשיתי טעות. אני נעלם מהרדאר לתקופה. אל תחפש אותי, זה מסוכן מדי לשנינו. דרור."

הוא נכנס לתא שלו במערכת ובדק במחשב את דף הפייסבוק של דרור דהאן, אבל לא מצא בו עדכונים חדשים. הוא זכר שדהאן סיפר שנעזר בעורך דין דוד נבו ומצא את מספר הטלפון שלו. בזמן שניסה להתקשר לנבו יצא אזולאי מחדרו ורמז לו שייכנס אליו.
"תשמע ותירגע לפני שאתה מתנפח," אמר כשאסי התיישב מולו. "זה לא התחום שלך, אבל אתה יכול לעשות את זה." הוא הושיט לו הזמנה על נייר כרומו צבעוני.
"מה זה."
"יש תערוכה של אמנות עכשווית…"
"אתה צוחק עלי."
"אני לא צוחק עליך. הבנק שנותן חסות לתערוכה הזאת מפרסם אצלנו, והוא מצפה לסיקור."
״יש לך כתב לענייני אמנות.״
"אין לי, עמיקם עזב."
"אתה צוחק!" אסי היה המום.
עמיקם היה דוגמה קיצונית להתמזגות מוחלטת של כתב עם התחום שלו ועם העיתון שבו עבד. הם לא היו ממש חברים, אבל בקיאותו ותשוקתו של עמיקם לתחום עיסוקו עוררו באסי אהדה כלפיו.
"הוא מוזר," אמר אזולאי. "הכנתי אותו לאפשרות שאולי ניאלץ לוותר על מדור האמנות, אבל אמרתי לו שזה לא סגור ושאני מתכוון לעשות הכול כדי שזה לא יקרה. הוא נראה כאילו הוא מקבל את זה בשלווה. כשהוא יצא מהחדר שלי הייתי בטוח שהוא הולך להכין את הכתבה, אבל הוא פשוט לקח את הדברים שלו מהתא והסתלק."
"אני לא מאמין,״ אמר אסי. העייפות השתלטה עליו פתאום. פיו נפער בפיהוק וכאב חד דקר בצווארו התפוס. "זה מופרך לגמרי," אמר. "מה עם הדברים שאני עובד עליהם. דרור דהאן נעלם לי כבר כמה ימים." הוא הצביע לעבר התא שלו. "הרגע קיבלתי ממנו הודעה שהוא יורד למחתרת. משהו קורה…״
״מה קורה?״
״אני עוד לא יודע, אבל קורה משהו.״
"אה, אתה עוד לא יודע."
אסי הביט בו מופתע. משהו לא מסתדר כאן, חשב. אזולאי תמיד עט על משימות כאלה כמו נץ טורף. הוא לא היה רגיל לקבל ממנו תגובות מזלזלות.
"כן," התקומם, "משהו קורה. דהאן היה במשך תקופה ארוכה תחת מעקב."
"סיפרת לי על זה," אמר אזולאי ביובש. "איפה ההודעה שקיבלת ממנו?"
אסי הביא את המכתב מהתא שלו. אזולאי נטל מידו את הנייר והקריא בקול:
"… נעלם מהרדאר… אל תחפש אותי… מסוכן לשנינו."
הוא החזיר את הנייר לאסי.
"פשוט תעשה מה שהוא מבקש ממך. הוא מפחד שתסכן אותו, תן לו קצת זמן. בינתיים תעשה לי את הכתבה על התערוכה."
"אני לא מבין באמנות ואין לי מושג באמנות עכשווית."
אזולאי הסיר את מבטו מאסי ושיקע את עצמו במסך המחשב.
אסי נע על כיסאו באי נוחות.
"אזולאי, מה קורה."
"מה קורה?"
"עובר עליך משהו. אני מרגיש כאילו יש עלי רסן…"
"שום רסן," חתך אותו אזולאי. "אמרתי לך, תן לו קצת זמן. הוא בעצמו מבקש ממך את זה."
"הוא יכול לטעות," אסי היה נרגז. "רודפים אותו, הוא מותש, הוא חושב ופועל תחת לחץ. חוץ מזה, הזזת אותי מזה לפני שראית את ההודעה מדהאן. זה לא קשור אליו."
אזולאי נשא אליו מבט מופתע. "הזזתי אותך? לא הזזתי אותך משום דבר. הכנסתי לך עז קטנה באמצע, אבל לא הזזתי אותך."
אסי לא הסיר ממנו את מבטו.
"בחייך אסי, יש לי פה עבודה מעל הראש."
אסי קם וניגש לדלת, אבל לפני שיצא מהמשרד נעצר והסתובב.
"מתחיל הבלגן שחיכינו לו, מה קשור עכשיו אמנות עכשווית?"
פניו של אזולאי נותרו חתומות. הוא נראה עייף כשדיבר אל מסך המחשב בקול השקט, הקר שלו, "פשוט לך ותביא לי כתבה על התערוכה."

* המשרד להגנת הדמוקרטיה

 

מתוך ספר הביכורים של ירון כהן, "שמש אחרונה", הוצאת כרמל, סדרת 'מקומי'.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 6


     
     
      
     



הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

ספרות טובה. בעריכת קבוצת 'תיקון'. אחת לשבועיים. יום חמישי.
מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף-רון,
דורית שילה, נטלי תורג'מן.
hamussach@gmail.com
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו