האם יש דרך לקרוא את 'קריעה' ממקום לא קרוע, לא כואב? חגית חוף על ספרה של דנה אמיר

"בְּהִתְעַטֵּף עָלַיִךְ לֵילִי" - על הכורח והשחרור שבנפרדות האחיות. חגית חוף על 'קריעה' לדנה אמיר

צילום: אסתי מידן

"מִבַּעַד לְסֶדֶק הַזְמַן תְּשוּבָה חֲרִישִׁית מִסְתַּנֶּנֶת אֶל / דָּלֶת אַמֹּות הַסִִּפִּין: / לֹֹא יַגְלִיד הַכְּאֵב הַזֶּה, בִּלְתִּי אִם / יֻגַּד"

עם קריאת המילה 'יוגד' נשמתי סוף-סוף. היה זה לקראת סיום קריאתי הראשונה במחזור שירים קצר, מטלטל ונוקב בספרה החדש של דנה אמיר 'קריעה'. לאורך הקריאה לא הצלחתי למצוא אוויר. צללתי לתוככי שירים שמתקיימים בירכתי כאב עתיק, ונכתבים מתוך אלם שקורע את מיתרי הקול ואת קנה הנשימה.

המחזור מונה עשרים שירים דקיקים כסדק שדרכו ניתן להציץ אל תהומות. מי שמציץ, נפגע ונאסף אל אחד מיסודות חיינו –  אל הכאב. כאב גולמי שהחיים השילו מעליו פשר וזיכרון: "הַלּאֹ נִזְכָּר, צָלוּל כְּמַבָּטוֹ שֶֶׁל עִוֵּר / בַּחוֹשֶךּ" ובהמשך: "נוֹדֶדֶת רְחוֹקָה, יוֹלֶדֶת, / אָחוֹת / פִּתְחִי לִי פֶּתַח עִם הַגֵּף /  חַלּוֹן אַחֲרוֹן, בְּהִתְעַטֵּף עָלַיִךְ לֵילִי", כך נפתח מחזור שירים מפי הדוברת המקוננת הן על עצמה והן על אחותה, שאליה מופנית התחינה.

בתפילת יום הכיפורים כלולה התחינה המפורסמת לפתיחת השער, בזמן שיש בו עדיין תקווה: "פתח לנו שער, בעת נעילת שער, כי פנה יום". כאן מוליכה אותנו אמיר להיות לה לעדים בזמן נטול תקווה. החלון האחרון כבר מוגף, הזמנים התערבבו זה בזה, והאחות מתקיימת אי-שם במרחקים כשהכסות שעוטפת אותה כמגן, אולי אפילו כמעין טלית – היא לֵיְלָהּ של אחותה. המשוררת מודעת לכך כי על מנת לאפשר את הקיום של שתיהן, עליה לפדות את לֵיְלָהּ שלה מרשות אחותה.

בשמו של הספר באים בשערי קריעה, ובשיר השני כבר צוללים לתהומותיה: "שְׁמֵךְ קורֵעַ בִּי קְרִיָעה. / מִי יַכִּירֵךְ כָּמוֹנִי, אֲפוֹרָה / מִשָּׁמַיִם / בַּת אַלְמָוֶת מֵחֲמַת מִיתוֺת שֶמַתְּ או חַיִּים / שֶמֵיאַנְתְּ לִחְיוֹת, / אַתְּ שֶאַחֲרִיתֵךְ בַּתְּהוֹם הַזֶּה / צִיפּוֹר טֶרֶף. אוֹפֶל חַי." מעשה הקריעה הוא סימן לאבלות בראשיתה, עם הישמע הבשורה. באמצעות השירים מתברר כי גם לאחר שחלף הזמן והאחות כבר רחקה, שְמָה מתקיים וקורע במשוררת קריעת תמיד. גם הפדיון כרוך בקריעה; הדוברת בשירים מוכרחה לקרוע את לֵיְלָה מעל אחותה ולהשיב אותו לעצמה – חובה פנימית קשה כקריעת ים סוף. ובמקום בו אין ניסים, נותר לכתוב שיר. אך איך נכתב שיר בדרך לתהום, ממקום  נטול זמן, פשר או נחמה? זאת אנו למדים מתוך השירים, בהם אנו מהלכים בעקבות המשוררת ממקום של חוסר פשר למקום בו שולטת החשיכה.

באגדות ובמיתוסים החיבור בין אחיות שנולדו מאותו הרחם הוא חיבור רב-פנים ופתלתל. במיתוס השומרי, אִינַנָּה – אלת השמים, הצמיחה, הפריון והמלחמה – יורדת לתהום, לשאול, בעקבות אחותה ארשקיגל, אלת השאול. מה מבקשת אלת החיים אצל אחותה אלת המוות? יש האומרים כי במסעה לַשאול היא מבקשת להפר את הדבר האחד שלא ניתן לערערו – את חד-המשמעיות של המוות, ושל היפוכו, החיים. היא מבקשת לערבב בין שתי מציאויות המופרדות זו מזו בצַו עליון. לנסות ולפדות את המוות מן השאול ולחברו לממלכת החיים. איננה נוטלת סיכון ביודעה כי ייתכן ובשאול כוחותיה לא יעמדו לה, שהרי בשאול החוקים הם שונים; מתֵי מעט ירדו לשאול ושבו ממנו שלמים.

גם המשוררת יודעת זאת ובכל זאת הולכת בעקבות אחותה: "אַת, הַיְּצוּקָה מִמָּה שֶאָבַד /לִבְלִי הַכֵּר / שֶבְּכָל אֵיבָר מְאֵיבָרַיִךְ תָּו זֵהֶה לְשֶלִי, / סָמוּי מֵעַיִן / מִתּוֹךְ עִיֵי הַמַפּוֹלֶת עוֹדֵךְ / מֻשְלֶכֶת אֵלַי, / חִצִּית, / אֶבֶן שְלֹא נֻשְּקָה עַד תֹּם." הדוברת יודעת כי רק תוך כדי הירידה לשאול היא עשויה להבחין בין התווים הזהים, הסמויים מעין זר, ולהבדיל את אלה שלה מאלה של אחותה. והיא יורדת. משיר לשיר מתברר לה, ולנו כעדים, שהליכתה אינה דומה לזו של אִינַנָּה שירדה לשאול בכדי לערבב חיים במוות; הדוברת יורדת לתהומות כדי להפריד חיים מחיים. להפריד את חייה מאלה של  אחותה, להשיב לכל אחת מהן את מה ששלה.

במהלך המסע המפרך הזה שתחילתו ידועה וסופו מי ישורנו – מסע שאורכו עשרים שירים וחיים שלמים – המשוררת מגלה כמה חכמות עתיקות שהקוראים מגלים יחד איתה.

חכמת  האחאוּת: "עַכְשָיו תְּחִינָּה עוֹלָה מִן הַמָּקוֹם בֹּו קְבוּרָה הָאֵם / שֶיָלְדָה אֶת שְתֵּיְנוּ, קוֹל זְעָקָה קְטוּעָה, / כְּפוּלָה, / מֻתֶּכֶת לְאַחַת.  // צְחִיחָה מְאָבָק אֲנִי מִזְדָּחֶלֶת אֶלֶיהָ. תִּשְׁעָה קַבִּין קִינָה מְכֻנָּסִים פְּנִימָה / בָּסֶּלַע." אחיות נולדות מרחם אחד ומתפתחות להיות נשים שונות זו מזו. במזג, בתפיסת העולם, באופי, באורח החיים. יתכן שאלמלא היו אחיות, דבר לא היה קושר ביניהן . אך אחיות מרחם הן, והפשר היחיד שקיים הוא השורש, הרחם. יש כאן כמיהה לשוב למקור הפשר, לרחם הבראשיתי, שם לא קיימת הפרדה, והאחיות הן בשר אחד – ושם, כנשים מבוגרות, מצויה גם התשובה לשורשיה ולמקורה של כל אחת מהאחיות לחוד – ומשם יכולה להגיע גם הבנת הנפרדות.

כאשר שתי אחיות מותכות במידה כזו זו בזו המחנק גדול. כדי לנשום, מנסה כל אחת מהן להבין מה שייך לה ומה לאחותה. באופן טבעי, תיקח כל אחת לעצמה את החלקים המוארים, המיטיבים, ואילו את החלקים החשוכים, השליליים, תמסור לאחותה, כהשלכות. כאן יודעת הדוברת כי היא יוצאת למסע כואב ומפחיד בכדי להשיב לעצמה גם את החלקים החשוכים, המיוצגים באמצעות לילהּ שלה,  שאחותה עטופה בו. מטרתו של המסע במחזור השירים היא, בין היתר,  לרכוש חכמת אחיות מיטיבה. לשם כך על המשוררת להזדחל אל מקור המקורות – הרחם, הקבר – כשהיא צחיחה מאבק. לנסות מבלי לדעת מה תמצא, להבין את שאין להבין – רק כך אולי תוכלנה האחיות לחיות זו לצד זו, כשכל אחת חיה את חייה, דוברת את מילותיה, ובאין מילים – זועקת את את זעקתה. בתוך כך אנחנו למדים כי בכל אחת מהאחיות יש גם מן האור וגם מן החושך, וכי החזרת ההשלכות, החלקים החשוכים של כל אחת לעצמה, הוא סוד האחאוּת המיטיבה.

חוכמה עתיקה נוספת שהדוברת לומדת במסעה (ואנו הקוראים למדים בעקבותיה), היא חוכמת השירה. כיצד הופכת זעקה למילה. יציאתה של המשוררת למסע בעקבות האחות כמוה כמסע הכתיבה. כתיבה בלי לדעת מאילו מחוזות אופל תגענה המילים. לכתוב בלי לדעת אם בכלל ייכתב דבר מה, ואם יכתב, מה יכתב, ואיזה מחיר יגבה השיר. חוכמת השירה שאנו למדים כאן היא היכולת להלך במחוזות השאול מבלי לחפש פתחי מילוט בשערים שהוגפו.

שלא כמו האלה איננה שהותירה בפתח השאול את נינשובור, עוזרתה הנאמנה, כדי שזו תוכל להזעיק  עזרה במידה ולא תשוב ממסעה תוך שלושה ימים, המשוררת יוצאת למסע בודד ומכאיב, לתהומות, מבלי להותיר מאחור חבל הצלה. היא יוצאת לדרך עם צורך אחד בלבד: הצורך בעדים. והעדים הם אנחנו, קוראי השירים. הצורך של המשוררת בעדים מוביל לחוכמה עתיקה נוספת, לסוד הקריאה בשירה. מה נדרש מן העדים בכדי שעדותם לא תיחשב לפסולה? להלך בעקבות המשוררת בדרכים רצופות סכנות ולקרוא בשירים בתום, חפים משיפוט, מצורך בביוגרפיה שירית. להתחבר לכאב ולהקשיב לו, ללא אפשרות להציל.

דנה אמיר מתמללת את הכאב בשורות קצרות המגיעות מהמקום של טרם היות המילים; מקום שבו נולדות המילים הגולמיות שטרם הוארו בפשר; מילים שאל לנו להלביש אותן בפשר כדי שתהיינה נסבלות. אין דרך לקרוא ב'קריעה' בידיעה שיהיה סוף טוב, שיש אור בקצה המנהרה.

לפיכך, לאורך כל מחזור השירים מהדהדת שאלה: האם ישנה דרך לקרוא את 'קריעה' של דנה אמיר ממקום לא קרוע, לא כואב?

לאחר כמה קריאות, אפשר להבין כי ישנה דרך כזו, ועיקרה ההתמסרות. אם מתמסרים לטקסטים השיריים, ניתן לצלוח את קריאת הספר ולהתעשר. סוד ההתמסרות הוא הדבר המקשר בין שלוש החוכמות העתיקות הנמסרות לנו בספר. ההתמסרות פירושה הקשבה לתבונת האחאוּת שהוליכה את המשוררת למסעה; היא השבילים ושדות הכתיבה שבהם מתרחש המסע –יכולתו של הקורא להלך כמעט עד הסוף בשאול השיר.

וכך מסיימת הדוברת את מסעה: "זָרָה לָקוֹלוֹת הַמְּהַלְּכִים אֵימָה, לַפִּיוֹת / הַמְּהַלְּכִים רָכִיל, אֲנִי נוֹשֵׂאת בּעֲבוּרֵךְ אֶת / הָסָּתוּם, אֶת הַנִבְעָר, אֶת הַחוֹרֵג / מִדַּעַת. //  אַל תְּבַקְּשִי אֶת סְלִיחָתִי. / בַּקְּשִי אֶת לִבִּי/ כָּל עוֹד מֻטַּחַת הַיָּד אֶל הַשַּעַר./  כָּל עוֹד אוֹרוֹ שֶל הַלָּיְלָה גּוֹהֵר/ אֵלַי.

הספר מלווה באיוריה של סמדר אליאסף, איורים המהדקים את המסר, מחדדים את הפתלתלות והכאב ואינם מאפשרים מפלט.

חגית חוף היא משוררת, אנליטיקאית יונגיאנית וחוקרת ספרות. היא כותבת רשימות ובקורות בתחומה. מנחה סדנאות כתיבה.

תוכן עניינים – גיליון מס' 6


     
     
      
     

"אֵיךְ רָאִינוּ מִנְהָרוֹת מְסֹעֲפוֹת וְגַן עָצוּם נָטוּעַ בְּשֵׁמוֹת אוֹבְדִים"

שירים חדשים של איריס איריסיה קובליו, ראובן פורת, נדיה עדינה רוז ורות נצר

צילום: אסתי מידן

איריס איריסיה קובליו

שאריות

1.
שְׁאֵרִיּוֹת הָאַהֲבָה שֶׁלָּנוּ
קוֹפְצוֹת עָלַי מֵהָאָרוֹן שֶׁלְּךָ
בַּבֹּקֶר
חוּלְצוֹת טְרִיקוֹ עַל קוֹלָבִים לְבָנִים

2.
כְּבָר לֹא נִהְיֶה מְאֻשָּׁרִים.
עָנָן וָרֹוד נָע
בְּצַמֶּרֶת אֵיקָלִיפְּטוּס שְׁחֹורָה

3.
כִּפַּת הַסִּגָּלוֹן פּוֹרַחַת
ושוב מְפַזֶּרֶת פַּעֲמוֹנֵי לִילָךְ
לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֵין אֱלֹהִים

4.
הַשֶּׁבֶר בְּצַמֶּרֶת הָעֵץ
מִסְתַּכֵּל עָלַי בִּתְכֵלֶת אַחֲרוֹנָה.

אֵינְךָ.

5.
הַשְּׁכֵנִים מֵהַשָּׂדֶה הֶחְלִיפוּ אֶת הַטַּוָּסִים בַּחֲמוֹר
אֲנִי לֹא יוֹדַעַת כַּמָּה זְמַן לָקַח לִי לְהַבְחִין
שֶׁקְּרִיאוֹת הַלַּיְלָה הִתְחַלְּפוּ בִּנְעִירוֹת בֹּקֶר
וְאִם הוּא אָפֹר אוֹ לָבָן
אוֹ סָגֹל בּוּגֶנְוִילְיָה

6.
קוֹלוֹ שֶׁל צְרָצַר נִלְכַּד הַלַּיְלָה
בַּחֲרִיץ הַחַלּוֹן.
אֹשֶׁר קָצָר.

 

 

'שאריות 2', איריס איריסיה קובליו, אקוורל

 

 

איריס איריסיה קובליו, אמנית ומשוררת, הציגה תערוכות יחיד וקבוצתיות במוזיאונים ובגלריות. מתמחה בדרגת מאסטר באקוורל. ליוותה ספרי שירה כאמנית. בספרה 'מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה' ( אבן חושן, 2015) היא אמנית ומשוררת כאחת.

 

ראובן פורת

מהחלון בשכונות הרכבת

כִּבְכָל יוֹם אַתְּ אוֹצֶרֶת מִלִּים
שֶׁאֵינָן זְרִיזוֹת לְהִמָּחֵק

מֵעַל אֲבָנִים מִשְׁתָּאוֹת
בַּהֲמוּלָה
כְּאִלּוּ כָּשַׁלְנוּ
בְּהַסְתָּרַת הַכִּרְסוּם וְהָעֲקֵבוֹת

הֵן מְתַאֲרוֹת בַּעֲיֵפוּת
אֵיךְ כָּרָגִיל בָּחַרְנוּ בַּדֶּרֶךְ הַשְּׁגוּיָה
אֵיךְ רָאִינוּ מִנְהָרוֹת מְסֹעֲפוֹת

וְגַן עָצוּם נָטוּעַ בְּשֵׁמוֹת אוֹבְדִים

וְאָז הֵן נוֹדְדוֹת לְאַט וְאָז הֵן
פּוֹעֲמוֹת מְלִיחוּת
בִּשְׂפָתַיִךְ.

 

יער עד

א
פָּנַיִךְ מִתְמַעֲטִים בְּיָדַיִם זָרוֹת
הַמְּקַלְּפוֹת מִמֵּךְ לִבּוֹת
שֶׁכָּל אַחַת
קְטַנָּה מִזּוֹ שֶׁקָּדְמָה לָהּ

ב
כְּשֶׁלֹּא נוֹתָר כָּל מַעֲטֶה
עוֹטֶרֶת הַשִּׁכְבָה הַדְּקִיקָה
הַשְׁלָמָה

מֻצְפֶּנֶת
כְּנִיצָנִים קְפוּאִים

ג
אֵינֵךְ יוֹדַעַת לָמָּה הִשְׁתַּתְּקוּ הַצִּיקָאדוֹת
מֵאֵימַת הַחֲסֵרִים
מִטּוּרֵי מִסְפָּרִים

הַבַּיִת דּוֹמֵם דַּיּוֹ
כְּדֵי לְהִסְתַּתֵּר בַּהֲזָיָה
שֶׁאַתְּ אוֹכֶלֶת אֲרוּחַת בֹּקֶר
לֹא לְבַדֵּךְ
בְּמִרְפֶּסֶת הַגְּפָנִים

ד
עֵצִים מְצִיצִים מֵחַלּוֹן
עַבָּאִיָה צְחוֹרָה
אֶצְבָּעוֹת מְמַשְּׁשׁוֹת בַּד רַךְ
הַשֶּׁקֶט חוֹדֵר לַמִּדְשָׁאוֹת
וּלְמַשְׁקֵה הַשְּׁקֵדִים הַמָּתוֹק

פְּסוּקִים מְעֻשָּׁנִים
מְחוֹלְלִים אַט-אַט עַל קִירוֹת
בֵּין עֵינַיִם נֶעֱצָמוֹת

ה
שֶׁמֶשׁ נְסוֹגָה
מְטֻטֶּלֶת חֲסֵרָה בְּכָל חֲזָרָה

תְּנוּדוֹת הָאָגָן כְּסוּסִים אוֹ כְּדָם
לוֹחֲמוֹת לַחֲדֹר מַעְלָה
אֶת חֻפַּת הַצַּמָּרוֹת

חָשַׁבְתְּ לְהִמָּלֵט
חָשַׁבְתְּ גִּשְׁרֵי קְלָפִים וּמְדוּרוֹת

אַתְּ תּוֹהָה אִם הַלִּקּוּי הַזֶּה יַחֲלֹף
אוֹ אִם לַחֲדֹל מִלִּצְפּוֹת.

 

עלא

אֵין הִתְנַהֲגוּת טוֹבָה
שֶׁתְּזַכֶּה בְּשִׁחְרוּר מֻקְדָּם אֲפִלּוּ אֵין
מָצָב בְּרִיאוּתִי מְסַכֵּן חַיִּים
שֶׁיָּכֹל לְקַצֵּר אֶת הַזְּמַן

עָדִיף לִסְחֹר עִם אוֹיֵב
אוֹ לְרַגֵּל אוֹ
לִרְצֹחַ שְׁבוּיִים
כִּי אָז
תִּשְׁתַּחְרֵר הַרְבֵּה קֹדֶם מֵחָדְשַׁיִם לִפְנֵי תֹּם הַמַּעֲצָר הַמִּנְהָלִי.

 

ראובן פורת הוא פרופסור לרפואה, מנהל מחלקה פנימית במרכז הרפואי ע"ש סוראסקי בתל אביב וחוקר בתחום האימונולוגיה ומחלות זיהומיות. הוא החל לכתוב שירה כשהיה בן 14 ושני ספרי שיריו הראשונים, 'בים הזה אין לי סכר' ו-'ציפורי שיפוע חד' ראו אור בהוצאת עיתון 77.

 

נדיה עדינה  רוז

הפלגה

הַמַּקְהֵלָה הָרוּסִית
בְּבֵית הָאָבוֹת
נוֹשֶׁבֶת בַּמִּפְרָשֵׂי פְּנֵיהֶם
שֶׁל הַקְּשִׁישִׁים.

אִמִּי לֹא מַפְלִיגָה.
טְבוּעָה עַד הַסַּנְטֵר
בְּכִסֵּא הַגַּלְגַּלִים,
הִיא בּוֹרֶרֶת גַּרְגְּרֵי נְּשִׁיָּה.

אֲנִי נִמְתַּחַת כְּאָקוֹרְדְּיוֹן,
מְחַפֶּשֶׂת אוֹתָהּ
בֵּין הַשִּׁירִים
שֶׁיָּדְעָה בְּעַל פֶּה.

יַלְדוּתִי הָאֲדֻמָּה
שׁוֹקַעַת עִמָהּ,
לֹא קוֹרֶנֶת מִפָּנֶיהָּ
בַּחֲזָרָה.

 

חַכָּה

1
הָיָה לִי פְּלַטְפוּס.
הִבְחַנְתִּי רַק בָּרְגָעִים
הַקְּרוֹבִים.

2
אֶת שְׂרוֹכֵי הַנַּעֲלַיִם
לֹא קָשַׁרְתִּי,
הִשְׁלַכְתִּי אוֹתָם
לְפָנַי כְּחַכּוֹת
בְּצִפִּיָּה לְדָג הֶעָתִיד.

בַּאֲרוּחָה הִגִּישׁוּ לִי אוֹתוֹ
לְלֹא עֲצָמוֹת
וּכְשֶׁהִתְחַבֵּאתִי מִתַּחַת לְשֻׁלְחָן
יָדַעְתִּי,
מְחַפְּשִׂים אוֹתִי בִּכְִאִילוּ.

3
פַּעַם מָשַׁכְתִּי אֶת הַמַּפָּה
לָרִצְפָּה.
הַשֻּׁלְחָן עָמַד
בֵּין הַצַּלָּחוֹת הַשְּׁבוּרוֹת
חָשׂוּף
עַד הָאִדְרָה.

 

ממותות

הָרְהִיטִים שֶׁהָיוּ חַיּוֹת הַמַּחְמָד
בְּבֵית אִמְּךָ
(יָדְעוּ אֶת מְקוֹמָם, בָּאוּ כְּשֶׁרָצְתָה לְלַטְּפָם)
הָפְכוּ לִמְּאֻבָּנִים.

אַתָּה מוֹצִיא אֶת שִׁלְדֵּיהֶם
מִטִּיט בֵּיתָהּ
עֶצֶם
עֶצֶם
מַעֲבִיר לְדִירָתְךָ
מְנַסֶּה לְהַחְיוֹת.

הָאֶבוֹלוּצְיָה כְּמוֹ אָבָק
מִתַּחַת לַסַּפּוֹת,
מַמְשִׁיכָה לְהֵעָרֵם.

 

סירים

בַּיּוֹם שֶׁחֲפָצֶיהָּ עָבְרוּ אֵלֵינוּ
בֵּיתֵנוּ הִתְכּוֹפֵף לְשֵׂאתָּם.
יְלָדַי הֶחְלִיקוּ מִגַּבּוֹ,
הִתְבַּגְּרוּ,
פִּנּוּ מָקוֹם
לְהֵד הַסִּירִים
שֶׁבָּהֶם
סָבְתָא בִּשְּׁלָה דַּיְסָה
וְלֹא נִשְׁאַר.

 

סרט

גַּם אִם אֲנִי חוֹבֶשֶׁת כּוֹבַע,
הוֹלֶכֶת מַהֵר בַּצַּד
הַשֵּׁנִי שֶׁל הָרְחוֹב,
בֵּיתֵךְ מְזַהֶה אוֹתִי מֵרָחוֹק

מוֹרִיד מָסָךְ,
מַקְרִין עַל חַלּוֹנוֹתָיו
– פְרֵיים בַּיי פְרֵיים –
אֶת שְׁנוֹתַיִךְ
הָאַחֲרוֹנוֹת.

 

נדיה עדינה רוז נולדה במוסקבה, עלתה ארצה בגיל 22. בוגרת מכללה לאמנות במוסקבה, המחלקה לאמנות של בצלאל ובעלת תואר שני מהמדרשה לאמנות, בית ברל. אמנית רב-תחומית: עוסקת בפיסול, ציור, איור ספרים והוראת אמנות. ספר שיריה הראשון, "דיו של שלג" (הליקון-אפיק 2015) זיכה אותה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם.  

 

רות נצר

רצפה

מִתַּחַת לְרִצְפַּת הַבַּיִת
מְקַרְקְשִׁים
קוֹלוֹת סַכִּין וּמַזְלֵגוֹת
הֵם מִשְׁתַּתְּקִים כְּשֶׁאֲנִי מִתְקָרֶבֶת.
מִיהֵם אֲדוֹנֵי הַבַּיִת, אֲנִי שׁוֹאֶלֶת.
הֵם מְגַחֲכִים.

 

שירים

*
הַשִּׁיר מֵסֵב פָּנָיו
לְהִתְבּוֹנֵן בִּי

אוֹכֵל עַצְמוֹ
כְּמוֹ פְּרִי

*
וּלְהַשְׁאִיר
אֵין־שִׁירִים

חֹרִים
בַּדַּפִּים הַלְּבָנִים

 

רות נצר היא פסיכולוגית קלינית-יונגיאנית, מדריכה בכירה ומורה, חוקרת קולנוע וספרות. היא הוציאה לאור עשרה ספרי שירה, שבעה ספרי עיון וספר פרוזה אוטוביוגרפי. ספרה האחרון הוא 'מעגל החיים בקולנוע' (רסלינג).

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 6


     
     
      
     

 

"אי אפשר להתחבא כל הזמן" – פרק מתוך "שמש אחרונה" מאת ירון כהן

"כמה זמן הם אחריו? הם לא יכלו לזהות את פניו תוך כדי נסיעה כיוון שחבש קסדה מלאה. האם עקבו אחריו כשיצא מהמסעדה?"

צילום: אסתי מידן

"הם לא נראים כולם אותו דבר," אמר כשישב עם אסיה במסעדה. הוא שלף את הטלפון מהכיס."מי לא נראים אותו דבר?""האוהלים." הוא הניח את הטלפון על השולחן והראה לה תמונה שצילם במאהל של מחוסרי הדיור. חלפה בו מחשבה שיש לו צורך בלתי נשלט להקניט אותה. ממה זה נובע? סוף-סוף התחילו להתקרב, והוא היה אסיר תודה על כך. אז מה הוא רוצה ממנה? אבל הוא לא הצליח להפסיק. הוא החליק את אצבעו על צג הטלפון ועבר לתמונה הבאה: "זה אוהל שהוא ממש בית, עם חדר אורחים וחדר שינה. גרה בו מישהי בהיריון שאוטוטו עומדת ללדת." הוא הביט בה כשהעביר עוד תמונה, "כאן זה אוהל של זקן ש…. בעצם, מה זה חשוב. הוא משך את הטלפון והניח אותו לצידו. " אחרי שהטרקטורים של העירייה ישטחו אותם לא יהיה אפשר להבחין ביניהם…""די," אמרה בקול חלוש, והוא מיהר להניח את ידו על ידה. "מצטער," אמר וציפה שתמשוך את ידה, אבל היא הפכה אותה בתוך כף ידו. בלי משים החליקה עליה את הבוהן שלה הלוך ושוב והוא נדהם מעצמת הריגוש שטען בו המגע של כף ידה."אתה יודע שבסוף נמות ונשאיר את הכול אחרינו בדיוק כמו שהוא עכשיו. לא חשוב מה נעשה, העולם לא יהיה אפילו טיפה יותר טוב.""למה את חושבת ככה?""כי העולם נמצא במאבק הזה כבר אלפי שנים. זאת משיכת חבל נצחית בין השלטון והעם. אלה מצליחים למשוך קצת, ואלה מצליחים למשוך קצת בחזרה. כל הניצחונות וההפסדים הם של מטר לפה, מטר לשם.""אבל מי שיישבר יפסיד הכל, לא רק את המטר שעליו הוא נלחם.""אתה גורר אותי למקומות שאני משתדלת להימנע מהם.""אי-אפשר להתחבא כל הזמן.""לא," היא הנידה בראשה. "כנראה שזה בלתי-אפשרי כל הזמן." היא חייכה חיוך קלוש. "הנה, הצלחתי להשאיר את העולם מחוץ לחומה המכושפת שלי, ואז אתה הגעת."ידה היתה נתונה בשלו והוא חבק אותה בלחיצה קלה של כף ידו. "אני אשאיר את העולם בחוץ.""לא," היא הפתיעה אותו. "מה שהיה צריך לקרות קרה." היא הביטה לתוך עיניו והגיבה ללחיצת היד שלו בלחיצה כמעט בלתי-מורגשת."את מוצאת לעצמך דרך בתוך הבלגן של החיים האלה," היא השפילה את מבטה אל הבוהן שלה שנעה במעגלים על כף ידו. "את מתרחקת מהרעשים שלא עושים לך טוב. את מתכנסת בתוך החומה שלך, בונה לעצמך עולם קטן משלך, עם סדר יום משלך. מנהגים משלך. הטקסים הקטנים שלך. וזה מצליח לך. זה נמשך בלי הפרעה כל כך הרבה זמן עד שפתאום זה נראה לך לא-אמיתי, ואז את תוהה כמה זה עוד יכול להימשך, מתי מישהו יגלה שמעבר לחומה שאף אחד לא שם לב אליה יש עולם שהוציא את עצמו מהמשחק ושצריך להחזיר אותו לתלם. את מתחילה לחשוב שאולי הלכת רחוק מדי, שהבדידות שלך היא ארץ מלאה סכנות, שכבר הלכת בה מספיק כדי להבין עד כמה הארץ העצומה הזאת אינסופית, בולענית. פתאום את נתקפת חרדה. את יודעת שמשהו צריך לקרות מיד, או שהשפיות תסתלק ממך…"אסי ישב מולה קפוא ורק ידו לחצה בכוח את ידה. היא הרימה אליו את עיניה ושפתיה נמתחו בחיוך קטן."ואז הגעת…"״שלום, תראה מי פה!״הם הפנו את פניהם ביחד. אורית הוציאה את ראשה מחלון השירות וקראה אל בעלה בשמחה גלויה. עכשיו נופפה להם בידה.״עוף צהוב,״ אמר שלום בלי להרים את ראשו, עוצר את החיוך לפני שיעבור את המידה המותרת."עוף צהוב?" אסיה השעינה את סנטרה על השולחן והביטה בו מלמטה בחיוך מתגרה. "ככה הם קוראים לך, עוף צהוב?"אסי צחק. הוא הבחין במבטים שאורית הגניבה אל אסיה מחלון המטבח."למה הם קוראים לך עוף צהוב?"אורית באה אליהם ועל פניה החיוך הרחב שלה. "מצאת את הבוקה די דאמה שלך," אמרה.אסי צחק, ואסיה הביטה בהם בחיוך נבוך."מה היא אמרה?" שאלה אחרי שאורית הסתלקה עם ההזמנה.אסי העלה על פניו חיוך נכלולי. "זה ביני ובינה."היא בעטה לו ברגל. "מה היא אמרה.""אני אספר לך, אבל קודם תספרי לי למה קראו לך אסיה.""זה באמת כל כך מעניין אותך?""אני בן אדם סקרן, הכל מעניין אותי."היא נשענה לאחור ושילבה את ידיה על חזה. בעיניה היה מבט מתגרה. "אתה עוד לא סיפרת לי למה קראו לך אסף.""אסף זה סתם עוד שם," אמר. "כשהייתי ילד הייתי מביא הביתה חיות. כמעט שלא היה שבוע בלי איזו ציפור פצועה, או קיפוד, או חתול דרוס, ואבא שלי היה אומר לאמא שלי: אמרתי לך שצריך להיזהר עם שמות. רצית אסף, עכשיו הוא אוסף כל מה שיש ברחוב."אסיה צחקה. "היית מהילדים שאוספים חיות?""כן," אמר. "עכשיו את.""אני לא חושבת שיש סיבה מיוחדת לשם שלי. זה לא שם כל כך מיוחד.""מספיק מיוחד כדי שתהיה לו סיבה.""תגיד לי מה היא אמרה לך בערבית.""בוקה די דאמה? זה בספניולית.""מה זה?""קודם תספרי.""אין לי מושג," אמרה. "זאת האמת."אורית חזרה עם האוכל. "סוף-סוף נראה אותך אוכל כמו בן אדם," אמרה ופנתה לאורית. "תמיד הוא אוכל עם הראש בתוך המחשב."

כשסיימו לאכול ישבו שעונים לאחור על הכיסאות והביטו זה בזה. אסיה מתחה את זרועה על השולחן עד שאצבעותיה נגעו בשלו."אתה נראה גמור," אמרה."כן, אני עייף ונתפס לי הצוואר.""תלך מפה ישר לישון."הוא הינהן. "אני הולך ישר למיטה."בחוץ הם התעכבו רגע קצר ליד הסטיישן הלבנה שלה וקבעו לדבר בערב. הוא טפח על גג המכונית כשהחלה לנסוע והמשיך לעקוב אחריה עד שפנתה ונעלמה מעיניו. הטלפון בכיסו השמיע צליל של הודעה והוא הוציא אותו. אזולאי ביקש שיבוא למערכת.הוא היה עייף מהשינה העקומה בלילה, אבל ידע שלא יוכל להירדם עכשיו.תוך שהתיישב על הקטנוע הריץ בטלפון הנייד את המבזקים."תעלומה? לפני יומיים נמחקו דפי הפייסבוק של שלושה מחושפי השחיתות ברשות המיסים. עכשיו טוענות משפחותיהם שהשלושה נעלמו ושהמשטרה מונעת מהם מידע. דובר המשטרה מסרב להגיב."הוא התניע ויצא לאלנבי, משם פנה לקינג ג"ורג".

בתוך התנועה הצפופה בקינג ג"ורג" קלט פתאום שניידת המל"ד* המזדחלת לצידו מתאמצת להישאר צמודה אליו, והיתה לו תחושה שמישהו נועץ בו מבטים מתוכה. הוא התגבר על הפיתוי להפנות את ראשו ואילץ את עצמו להסתכל ישר לפנים. אבל כשהגיעו לרמזור והניידת נשארה צמודה אליו הוא חש שההתעלמות שלו מתחילה להיראות תמוהה, והפנה אליהם את פניו. בניידת ישבו שני שוטרים. לנהג היו פנים מוארכות, שיער שחור סמיך וקצר, ושפם שהשתפל מצידי שפתיו ונעצר בעצם הלסת. השוטר לידו היה בריא גוף עם פנים עגולות, תספורת קצוצה והתחלה של קרחת. גם לו היה שפם, אבל קטן וצהוב. השניים הביטו בו במופגן. כשאסי הסתכל עליהם הנהג אמר משהו והשוטר לידו הינהן. אסי החזיר את פניו והביט לפנים. כמה זמן הם אחריו? הם לא יכלו לזהות את פניו תוך כדי נסיעה כיוון שחבש קסדה מלאה. האם עקבו אחריו כשיצא מהמסעדה? כשהתחלף האור ברמזור פנה לשדרות בן ציון, וצפה בניידת שהמשיכה לנסוע ישר.

הוא העמיד את הקטנוע בחצר של בניין המערכת כששליח על קטנוע נעצר על המדרכה. השליח נופף לעברו במעטפה."יש פה מישהו, אסי לוי?""אני." אסי ניגש אליו.השליח הושיט לו את המעטפה והוא חתם על הטופס ושילם עבור המשלוח."אישי, לידי אסי לוי בלבד".בתוך המעטפה היה דף נייר ועליו הודעה כתובה בכתב יד."עשיתי טעות. אני נעלם מהרדאר לתקופה. אל תחפש אותי, זה מסוכן מדי לשנינו. דרור."

הוא נכנס לתא שלו במערכת ובדק במחשב את דף הפייסבוק של דרור דהאן, אבל לא מצא בו עדכונים חדשים. הוא זכר שדהאן סיפר שנעזר בעורך דין דוד נבו ומצא את מספר הטלפון שלו. בזמן שניסה להתקשר לנבו יצא אזולאי מחדרו ורמז לו שייכנס אליו."תשמע ותירגע לפני שאתה מתנפח," אמר כשאסי התיישב מולו. "זה לא התחום שלך, אבל אתה יכול לעשות את זה." הוא הושיט לו הזמנה על נייר כרומו צבעוני."מה זה.""יש תערוכה של אמנות עכשווית…""אתה צוחק עלי.""אני לא צוחק עליך. הבנק שנותן חסות לתערוכה הזאת מפרסם אצלנו, והוא מצפה לסיקור."״יש לך כתב לענייני אמנות.״"אין לי, עמיקם עזב.""אתה צוחק!" אסי היה המום.עמיקם היה דוגמה קיצונית להתמזגות מוחלטת של כתב עם התחום שלו ועם העיתון שבו עבד. הם לא היו ממש חברים, אבל בקיאותו ותשוקתו של עמיקם לתחום עיסוקו עוררו באסי אהדה כלפיו."הוא מוזר," אמר אזולאי. "הכנתי אותו לאפשרות שאולי ניאלץ לוותר על מדור האמנות, אבל אמרתי לו שזה לא סגור ושאני מתכוון לעשות הכול כדי שזה לא יקרה. הוא נראה כאילו הוא מקבל את זה בשלווה. כשהוא יצא מהחדר שלי הייתי בטוח שהוא הולך להכין את הכתבה, אבל הוא פשוט לקח את הדברים שלו מהתא והסתלק.""אני לא מאמין,״ אמר אסי. העייפות השתלטה עליו פתאום. פיו נפער בפיהוק וכאב חד דקר בצווארו התפוס. "זה מופרך לגמרי," אמר. "מה עם הדברים שאני עובד עליהם. דרור דהאן נעלם לי כבר כמה ימים." הוא הצביע לעבר התא שלו. "הרגע קיבלתי ממנו הודעה שהוא יורד למחתרת. משהו קורה…״״מה קורה?״״אני עוד לא יודע, אבל קורה משהו.״"אה, אתה עוד לא יודע."אסי הביט בו מופתע. משהו לא מסתדר כאן, חשב. אזולאי תמיד עט על משימות כאלה כמו נץ טורף. הוא לא היה רגיל לקבל ממנו תגובות מזלזלות."כן," התקומם, "משהו קורה. דהאן היה במשך תקופה ארוכה תחת מעקב.""סיפרת לי על זה," אמר אזולאי ביובש. "איפה ההודעה שקיבלת ממנו?"אסי הביא את המכתב מהתא שלו. אזולאי נטל מידו את הנייר והקריא בקול:"… נעלם מהרדאר… אל תחפש אותי… מסוכן לשנינו."הוא החזיר את הנייר לאסי."פשוט תעשה מה שהוא מבקש ממך. הוא מפחד שתסכן אותו, תן לו קצת זמן. בינתיים תעשה לי את הכתבה על התערוכה.""אני לא מבין באמנות ואין לי מושג באמנות עכשווית."אזולאי הסיר את מבטו מאסי ושיקע את עצמו במסך המחשב.אסי נע על כיסאו באי נוחות."אזולאי, מה קורה.""מה קורה?""עובר עליך משהו. אני מרגיש כאילו יש עלי רסן…""שום רסן," חתך אותו אזולאי. "אמרתי לך, תן לו קצת זמן. הוא בעצמו מבקש ממך את זה.""הוא יכול לטעות," אסי היה נרגז. "רודפים אותו, הוא מותש, הוא חושב ופועל תחת לחץ. חוץ מזה, הזזת אותי מזה לפני שראית את ההודעה מדהאן. זה לא קשור אליו."אזולאי נשא אליו מבט מופתע. "הזזתי אותך? לא הזזתי אותך משום דבר. הכנסתי לך עז קטנה באמצע, אבל לא הזזתי אותך."אסי לא הסיר ממנו את מבטו."בחייך אסי, יש לי פה עבודה מעל הראש."אסי קם וניגש לדלת, אבל לפני שיצא מהמשרד נעצר והסתובב."מתחיל הבלגן שחיכינו לו, מה קשור עכשיו אמנות עכשווית?"פניו של אזולאי נותרו חתומות. הוא נראה עייף כשדיבר אל מסך המחשב בקול השקט, הקר שלו, "פשוט לך ותביא לי כתבה על התערוכה."

* המשרד להגנת הדמוקרטיה

 

מתוך ספר הביכורים של ירון כהן, ""שמש אחרונה"", הוצאת כרמל, סדרת "מקומי".

 

תוכן עניינים – גיליון מס" 6

                       

"אַל תַּאֲמִין לַגּוּף הַזֶּה" – על מיניות נשית, דיכוי ושירה מאת נטע עמית

הרהורים על השיר "סוד" מאת שירה סתיו בביצוע רות דולורס וייס

צילום: אסתי מידן

סוד / שירה סתיו

אַל תַּאֲמִין לַגּוּףהוּא יִשְׁתֹּקכְּשֶׁיִּרְצֶה לְדַבֵּרוְגַם כְּשֶׁתִּגַּעבָּאֲזוֹרִים הָרְגִישִׁים בְּיוֹתֵרלֹא יְמַלְמֵל דָּבָרכְּשֶׁתַּחְלִיק אֶצְבְּעוֹתֶיךָמִסָּבִיב לַטַּבּוּרלֹא יִרְעַדהַשְׂעָרוֹת לֹא יִסְמְרוּהָעֵינַיִםלֹא יֵעָצְמוּאֲנָחָה לֹא תִּמָּלֵטמִפִּיושֶׁל הַגּוּף הַזֶּהאַל תַּאֲמִין לוֹחֻמּוֹ אֵינוֹ עוֹלֶהקֶצֶב הַלֵּביַצִּיב,סָדִיר,לֹא חָטוּף.אַל תַּאֲמִין לַגּוּף

 

את השיר "סוד" של שירה סתיו (שמופיע בספרה "לשון אטית") הכרתי לראשונה דרך גרסתו המולחנת, בביצועה של רות דולורס וייס. השיר מופיע באלבומה השני של רות דולורס וייס – "בשפת בני האדם", אלבום יפהפה כשלעצמו, שעוסק, בין היתר, בנושאים כמו אימהות, זוגיות ונשיות – ובשיר הספציפי הזה, גם במיניות נשית. את השיר הזה אמנם לא כתבה וייס עצמה, אך האופן שבו היא מלחינה ומבצעת אותו – ברגישות ומתוך כבוד עמוק למילים – הופך אותו לשיר "שלה" לא פחות מהשירים האחרים באלבום. המילים של סתיו, המלוות בלחן ובביצוע הטוטאלי של וייס, מצליחות לצמרר ולחדור אל מתחת לעור.

לאחרונה יצא לאור הספר "ערות", בעריכתה של תמר מור סלע, ועורר הדים רבים, ובצדק; במידה רבה, עדיין קיים קשר שתיקה מסוים סביב הנושא של מיניות נשית. ברשימה זאת אבקש להציג קריאה בשירה של שירה סתיו "סוד", שקדם בכמה שנים לספר המצליח ושאפשר לראות בו אחד ממבשריו. כמו החוויות המיניות האישיות שכתבו נשים שונות בספר "ערות", גם שירה של סתיו מנסה בדרכו הלירית לתמלל את החוויה המינית של האישה, אם כי כאן הנמען הוא גלוי וברור – מדובר בגבר ספציפי.

המסר החד נגלה כבר במילות הפתיחה: "אל תאמין לגוף / הוא ישתוק / כשירצה לדבר".  השיר נפתח בחוויה של דיכוי; דיכוי של העוררות המינית, של העונג, ושל המיניות הנשית עצמה. יתכן שגם יש פה השתקה של חוויה שקדמה למגע המיני הזה – אולי של חוויה טראומטית כתוצאה מפגיעה מינית.

את השיר כולו מלווה חוויה של דיסוציאציה, של פיצול; דיסוציאציה (בעברית: ניתוק) מתארת מצב שבו קיים ריחוק או נתק ממשי, בין רגשות, זכרונות ומחשבות. לעתים במצבים טראומתיים – כמו אונס, למשל – בהן האישה אינה יכולה להילחם או לברוח – דיסוציאציה מהווה מנגנון הגנה, שמאפשר לה להגן על הנפש ולמנוע את האינטגרציה של החוויה הטראומטית אל תוך המודעות. מחקרים מצאו כי ככל שעוצמת הטראומה גבוהה יותר, מופיעות יותר תופעות של דיסוציאציה, והדבר שכיח יותר בקרב אלו שהיו קורבנות לניצול מיני בילדות המוקדמת. דיסוציאציה נמצאה קשורה גם לשכיחות גבוהה יותר של הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) המופיעה בהמשך. בזמן הטראומה, הכושר לדיסוציאציה הוא לפעמים עניין של הישרדות; אין לנפש דרך אחרת לשרוד אלא לנתק עצמה מהגוף. אבל בקריאה בשיר הנוכחי, מתוארת חוויה מינית שאינה אמורה להיות טראומטית, אלא יחסי מין בהסכמה – או יותר נכון, מתוך רצון הדדי. יחד עם זאת, אצל האישה, האזור שאמור להיות "מופעל" ולחוות עוררות מינית, הוא אותו אזור שבו נחוותה הטראומה; ויחסי מין – גם אם מתוך רצון – עלולים להוות טריגר לפגיעה. ואז, באופן אוטומטי ובלתי מודע או נשלט, יופעל מחדש המנגנון הדיסוציאטיבי, שנועד להגן על הנפש ולאפשר לה לשרוד את הטראומה: הגוף קופא ומתנתק. המגנון ההישרדותי שמופעל אוטומטית במצבי לחץ – Fight, Flight or Freeze  – שאולי הציל את חייה של הדוברת בשיר כשהיא קפאה במקומה וניתקה את עצמה מהטראומה הגופנית, אינו מצליח להבחין בין מצב חירום "אמיתי" ל"כמו-מדומיין"; עבורו; כל מגע מיני או חדירה הם טריגר להפעלת המנגנון ההישרדותי של הדיסוציאציה. כך, כשהדוברת רוצה לקיים מערכת יחסים אוהבת ומיטיבה, המנגנון הזה כבר לא מהווה מנגנון הגנה, אלא מחבל ביכולת שלה לקיים יחסי מין בריאים. הגוף שלה, "הגוף השקרן הזה", לא מוכן לשתף פעולה; השדיים לא מתקשחים, התחתונים לא נרטבים. הגוף הזה בוגד בה; בוגד ברצון שלה, ולא נענה לו. ואולי גם כשקפאה בזמן הטראומה, היא הרגישה שהוא בוגד בה. כאילו שאם רק לא היתה קופאת, היתה יכולה למנוע את זה, למרות שהיא לא באמת היתה יכולה. אז הגוף שיקר לה, וכך גם עכשיו. אי אפשר להאמין לו יותר.

 אֵינְךָ מַצְלִיף בּוֹאִלּוּ הָיִיתָ מַצְלִיףהָיִיתָ רוֹאֶהשֶׁהַבָּשָׂר אֵינוֹ מַסְמִיקהָעוֹר אֵינוֹ רוֹטֵטהַשְּׁרִירִים אֵינָם סוֹפְגִיםלֹא נֶעֱלָבִיםהַשָּׁדַיִםלֹא מִתְקַשְּׁחִיםהַפְּטָמוֹת רַכּוֹת, רַכּוֹתהַפְּטָמוֹת מְשֻׁעֲמָמוֹתהַתַּחְתּוֹנִיםלֹא נִרְטָבִיםאַל תַּאֲמִיןלַגּוּף הַזֶּהלַגּוּף הָאִלֵּם הַזֶּהלַגּוּף הַכּוֹאֵב הַזֶּהלַגּוּף הָרָעֵב הַזֶּהלַגּוּף הַלּוֹהֵט הַזֶּהלַגּוּף הַשַּׁקְרָןהַזֶּה

דיכוי המיניות; הגוף, באופן בלתי מודע ובלתי רצוני, מדכא את התגובה הטבעית שלו לגירוי מיני. הוא נשאר קפוא, שותק; הוא לא מתעורר. יש סיבות נוספות מלבד טראומה שעשויות להביא למצב הזה: למשל דיכוי חיצוני של מיניות באמצעות חינוך שמלמד את הילדה כבר מגיל צעיר שהגוף והמיניות שלה הם טמאים ואסורים. שעליה להתבייש במיניותה, להצניע ולדכא אותה, ושלאישה אסור לחוות עונג. ניתן למצוא דוגמאות כאלה בחינוך הדתי, אבל לא רק. בחברה הפטריאכלית, התפיסה של המיניות הנשית היא עדיין בגדר טאבו; לא בכדי הספר "ערות" מעורר כאלה הדים: בתוך חודש בלבד נמכרו יותר מ-10,000 עותקים מהספר, ובמשך שבועות רבים הוא כיכב בראש רשימת רבי המכר בקטגוריית ספרי העיון. נכון למרץ 2017 הודפסה מהדורה שביעית של הספר, כחודשיים בלבד לאחר צאתו לאור. ככל הנראה, ענה הספר על צורך מסוים בקרב נשים שלא קיבל מענה עד כה: לקרוא נשים שכותבות על המיניות שלהן, ולדבר על המיניות הנשית באופן פתוח וגלוי. שם שירה של סתיו – "סוד" – עשוי להתייחס לסוד שקשור בפגיעה מינית, אונס או אפילו גילוי עריות – נושאים שמתקיים סביבם קשר של שתיקה, אשמה ובושה; אבל הוא גם עשוי להתייחס למיניות הנשית לכשעצמה – שגם היא, במידה רבה, עדיין מושתקת, עדיין בגדר סוד. המילה "אורגזמה" (ואולי זה הסוד?) לא מופיעה בשיר. הגוף השקרן לא מצליח להגיע אליה, והגבר – הנמען בשיר (שקולו לא נשמע, ואולי גם לא חשוב שיישמע, אלא רק שיקשיב) – עדיין לא מצליח "לפתור את הסוד עבורה".

ואולי הדוברת בשיר היא בעצם זאת שצריכה לפתור אותו, ולא הגבר; היא זאת שצריכה, איכשהו, להתגבר על הדיסוציאציה, על הניתוק מהחוויה ועל הפיצול בין הגוף לנפש; להתמודד עם הטראומה, או לחילופין עם הדיכוי החברתי שהופעל עליה ועל המיניות שלה. להקשיב לגוף. להאמין לו. ללמוד לאהוב אותו, לקבל אותו, ולאהוב את עצמה. להחזיר לעצמה את השליטה על הגוף שלה, על החוויה המינית שלה – ולא באמצעות הרעבה, שנאה עצמית או כל דיכוי אחר שהיא תפעיל עליו. להפך; עליה להשתחרר מכל אלו. ואחרי שהדוברת מסיימת לתאר את כל מה שהגוף הזה הוא לא – כל מה שהוא לא עושה, לא מרגיש – כל כך הרבה סיבות לשנוא אותו, לא להאמין לו, להתייאש ממנו – בבית האחרון היא פתאום אומרת מה הוא כן: "לגוף האילם הזה / לגוף הכואב הזה / לגוף הרעב הזה / לגוף הלוהט הזה". פתאום הוא עוד דברים מלבד שקרן; מלבד קפוא, אדיש, ולא מתפקד מינית; בסוף השיר, בכמה מילים, היא מגלה פתאום חמלה כלפי הגוף הזה: הוא רעב, הוא כואב, הוא אפילו לוהט (הנה, הוא מתעורר; יש בו את הרצון, ואת היכולת, להתעורר) – הוא כל כך רוצה את זה. בעצם, היא כל כך רוצה; היא רוצה לאהוב, את עצמה ואת גופה, ואאולי גם את הגבר שאיתה. היא רוצה לשבור את השתיקה של הגוף האילם, לשכך את כאבו ולהרגיע את הרעב שבו. להניח לו להתלהט ולהרגיש. הקיפאון, הדיסוציאציה, הפיצול, הניתוק – ההגנות הללו, שהיוו הצלה בשלב מסוים – כבר לא אדפטיביות יותר, כי הן לא מאפשרות לו (לה, בעצם) את כל אלו.

"גופי היה חכם ממני", כתבה יונה וולך בשירה המפורסם, "הוא אמר די / כשאני אמרתי עוד / גופי / גופי הפסיק / כשאני עוד המשכתי". כך גם ב"סוד" לגוף יש רצונות משלו; ואולי הוא בכל זאת חכם – אולי הוא עדיין לא מוכן להסיר את כל ההגנות לפני שיהיה בטוח שיצא מכלל סכנה. בבית האחרון של השיר, גם אם הדוברת עדיין מדברת בגוף שלישי, עליו, על "הגוף הזה", וגם אם הוא עדיין שקרן – היא כבר פחות מנותקת ממנו. בדומה ליונה וולך, אולי הדוברת בשיר של סתיו אפילו מנסה להבין אותו; היא מגלה חמלה כלפיו, וחשוב מכך – כלפי עצמה. וכך, היא סוללת לעצמה את הדרך להחלמה, ומשם גם לעונג, להנאה ולמימוש של המיניות הנשית שלה.

 

נטע עמית, ילידת 1986. חיה בתל אביב. פסיכולוגית תעסוקתית. כתבת מוזיקה באתר "טנא-ג"י" ועורכת בעמוד הפמיניסטי "פוליטיקלי קוראת".

 

תוכן עניינים – גיליון מס" 6