כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

מיוחד לשבועות: הכול אודות שרה – על עקרותה של שרה בפיוט של יניי, המאה השישית. מאת אופיר מינץ-מנור

מַתִּיר אֲסוּרִים / הַתֵּר אֲסוּרָי / וְרַפֵּא יִסּוּרָי / צָעֲקָה שָׂרָי. לוּ לֹא נוֹצָרְתִּי / כִּי נֶעֱצָרְתִּי / מַה נֶּחֱקַרְתִּי / כִּי נֶעֱקָרְתִּי.

Abraham en Hagar bespied door Sara, Georg Pencz, 1546 - 1550 rijks museum

ולמה נתעקרו האמהות?
שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן,
ומתאוה לשיחתן.
(מדרש בראשית רבה מה, ד)

 

יַנַּיי הוא אחד המשוררים הפוריים והמקוריים ביותר בתולדות השירה הפייטנית. על פי הידוע לנו, יניי פעל בגליל במאה השישית לספירה והיה אחד מחלוצי הסגנון הפייטני החדש: עד למאה הרביעית לספירה שלט בכיפה סגנון השירה המקראי אולם בתקופה זו עם צמיחתה של האימפריה הביזנטית החלה מתפתחת מסורת שירית חדשה שהייתה משותפת למשוררים יהודיים, נוצריים ושומרונים. הקשרו הביזנטי של הפיוט נלמד גם משמו, ששאול מן היוונית (פּוֹיֵטֵס) ומשמעו בקירוב ׳שירה׳, בדומה למשל למילה poetry באנגלית. שירתו של יניי ושל המשוררים הנוספים בני זמנו חוללה מהפכה של ממש בתולדות השירה העברית. הפיוט סטה מהפואטיקה של השירה המקראית כמעט בכל דבר ועניין למעט השימוש בלשון העברית; בפיוט אנחנו מוצאים לראשונה שקילה שיטתית, שימוש בחריזה, חלוקה לבתים, חתימה של שם הפייטן בטורי השיר ועוד. על פי העדויות שבידינו הפיוטים הפכו חלק משמעותי ביותר בחוויה הליטורגית של המתפללים; בתוך השגרה של נוסח הקבע של התפילה נכתבו מאות רבות של קטעי שיר שחלקם החליפו את נוסח הקבע, וחלקם נוספו אליו בדרכים מגוונות אחרות. הציבור שפקד את בתי הכנסת בארץ ישראל בה נהגו לבצע פיוטים נחשפו ליצירות שיריות מרשימות ומורכבות מדי שבת בשבת. מצב תרבותי דינמי זה, שאינו עולה בהכרח בדמיונם של בני המאה העשרים ואחת, משתלב יפה עם, למשל, הפסיפסים הססגוניים והמורכבים שעיטרו את רצפות חלק מבתי הכנסת בהם בוצעו הפיוטים. אלו הן רק שתי דוגמאות קרובות לפריחה התרבותית-ספרותית של התרבות היהודית בתקופה המכונה כיום שלהי העת העתיקה.

הפיוט הוא יצירה ליטורגית, זאת אומרת שנכתב על מנת להשתלב בסדר התפילות בבית הכנסת, ויניי חיבר מחזור שירים נרחב (כמאה וחמישים קומפוזיציות) שנועד ללוות את מחזור קריאת התורה בשבתות שעל פי המנהג ארץ ישראל הקדום ארך כשלוש וחצי שנים. מנהג זה שונה מאוד מן המנהג המוכר כיום שעל פיו מסיימים את קריאת התורה במהלך שנה אחת, שמסתיימת ומתחילה בשמיני עצרת, הוא חג שמחת תורה. מנהג זה מקורו בבבל וכבר במרוצת ימי-הביניים הוא הפך למנהג הנוהג בכל קהילות ישראל.

אחד הפיוטים היפים והמרשימים ביותר של יניי עוסק בעקרותה של שרה. הפיוט נועד להיות מבוצע בשבת שבה הקריאה בתורה עסקה בפרשה זאת כמתואר בסדר הקריאה המתחיל בבראשית טז, א: וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר. הפיוט עצמו כולל כמאה טורים והנה קטעים נבחרים לפניכם מתוכו. יניי פותח את היצירה בשני בתים המתארים את מצבה העגום של שרה:

 

אֵם כְּיוֹנָה בְּחַגְוֵי סֶלַע
בִּטְנָהּ בִּהְיוֹת חָסוּם כְּסֶלַע
ג… … .ודה וְסֶלַע
דַּלְתֵי רַחְמָהּ לִפְתֹּחַ בְּסֶלַח

הָיְתָה כְמוֹ גַן נָעוּל
וַחֲתוּמָה כְּגַל נָעוּל
זָעֲקָה וְדָפְקָה כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל
חַנּוּן לְחָנְנָהּ מִבַּעְלָהּ עוּל

 

השורות הללו מבליטות את אופייה של שירת יניי: לשון גמישה, שימוש יצירתי בפסוקי מקרא וחיבה מיוחדת למשחקי צליל (כמו למשל בחריזת הטורים או באליטרציות ׳חַנּוּן-חָנְנָהּ׳ ו׳בַּעֲל-עוּל׳ בטור האחרון של הבית השני). תחילה מתוארת שרה כיונה המקוננת בסלע (בעקבות שיר השירים ב, יד) אך בטנה חסומה כאילו בסלע. הטור השלישי לא השתמר בצורה ברורה אך מסיום הבית עולה תקוותה ללדת ילד. לאחר מכן מתוארת שרה כגן או גל (אבנים) סתום, שוב תיאור מטפורי לעקרותה, כאן בעקבות לשון שיר השירים ד, יב. יניי מוסיף ומתאר את זעקתה של שרה לנוכח עקרותה ואת תפילתה שהאל (המכונה ׳חַנּוּן׳) יעמיד לה מאברהם ילד (׳עוּל׳, המתחרז יפה עם ׳נָעוּל׳ ו׳מַּנְעוּל׳); גם כאן לשון הטור מבוססת על פסוק משיר השירים ה, ה. הטור השלישי בבית הראשון (הוא טור האות ג׳ על פי רצף האקרוסטיכון) השתמר בצורה חלקית וזה המקום לומר מספר מילים על האופן שבו הגיעה לידינו שירת יניי. המחזור המקיף שחיבר יניי הלך לאיבוד במרוצת ימי-הביניים ונתגלה מחדש בסוף המאה התשע-עשרה עם גילויה של הגניזה הקהירית. רובו של מחזור שירי יניי שוחזר מכתבי היד של הגניזה אך בשל מצב השתמרותם של חלק מכתבי היד פה ושם חסרות מילים או טורים שלמים כפי שקרה במקרה שלפנינו.

מעט בהמשך מתאר יניי כיצד פונה שרה לאברהם ומציעה לו שייקח את הגר כדי שתוליד לה צאצא:

 

מִמִּשְׁפַּחְתִּי אֵין לִי בּוֹנֶה
נָא מִשִּׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה
סָחָה יִסְכָּה לְאָב בְּמַעֲנֶה
עַד גַם אֲנִי אִבָּן בַּמַחֲנֶה

 

יניי מפייט פה את הפסוק השני של סדר הקריאה מהתורה (בראשית טז, ב) שבו נאמר: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְיָ מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי.יש לשים לב כיצד מעמת יניי בין המילים ׳מִמִּשְׁפַּחְתִּי׳ ו׳מִשִּׁפְחָתִי׳ ובין הצירופים ׳אֵין לִי בּוֹנֶה׳ ו׳אוּלַי אִבָּנֶה׳ המצטרפים יחדיו לתיאור מצבה העגום של שרה, המכונה כאן ׳יִסְכָּה׳ (על פי בראשית יא, כט). בחלק השלישי של הקומפוזיציה משווה יניי בין שרה העקרה לבין התיאור המטפורי של ציון כאישה עקרה. הנה שני בתים מחלק זה:

 

יָה לְאֵשֶׁת אֵיתָן צִיּוֹן הִשְׁוֵיתָה
בְּנִסּוּי וּמַסָּה אֲשֶׁר עָלֶיהָ שִׁוִּיתָה

נֶאֱמַר עַל שָׂרָה לֹא יָלָדָה
נֶאֱמַר עַל שָׂרָתִי לֹא יָלָדָה

 

שרה, שמכונה פה ׳אֵשֶׁת אֵיתָן׳ (איתן הוא כינוי נפוץ לאברהם) משווה לציון, היא הפרסונה הנשית של ירושלים ועל פי יניי על שתיהן נגזר לעמוד בניסיונות קשים. בבית הבא מוצא יניי סימוכין טקסטואלי להקבלה שבין שרה לציון, על ידי שימוש בשני פסוקים. האחד הוא פסוק סדר קריאת התורה שבו נאמר ששרה לא ילדה והשני מפסוק קריאת ההפטרה (הקטע מהנביאים המצורף לקריאת התורה) מישעיה נד, א שבו מתוארת ציון (המכונה ׳שָׂרָתִי׳ על פי איכה א, א) כאישה עקרה: רָנִּי עֲקָרָה לֹאיָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר יְיָ.

אולם הקטע היפה והמפתיע ביותר ביצירה מגיע אחר-כך, בו מציג יניי את תפילתה של שרה על עקרותה, תפילה שאיננה נזכרת ולו ברמז במקרא או במדרש:

 

מַתִּיר אֲסוּרִים
הַתֵּר אֲסוּרָי
וְרַפֵּא יִסּוּרָי
צָעֲקָה שָׂרָי

לוּ לֹא נוֹצָרְתִּי
כִּי נֶעֱצָרְתִּי
מַה נֶּחֱקַרְתִּי
כִּי נֶעֱקָרְתִּי

אִם מִמֶּנִּי הִיא כִּי לֹא אוֹלִיד
וְאִם מֵאִישִׁי הִיא כִּי לֹא מוֹלִיד?
יָבוֹא נָא אֶל אֲמָתִי וְאֵדַע מִי מוֹלִיד
וְעֵת בָּא אֵלֶיה מִיָּד מִמֶּנָּה הוֹלִיד

בָּטְחָה בִתְפִלָּה
וְלֹא טָחָה תִפְלָה
שָׂם קֵץ לְכָל תִּכְלָה
רַחֲמֶיךָ לֹא תִכְלָא
קָדוֹשׁ

 

תחילה פונה שרה לאל (המכונה באופן מתוחכם ׳מַתִּיר אֲסוּרִים׳), ומתחננת אליו שיגאל אותה מעקרותה (שמוצגת כסוג של מאסר) ומייסוריה. למעלה מכך, היא שואלת מה בעצם הטעם בחייה אם אין לה ילדים, ומדוע בכלל עליה לעמוד במבחן הזה? ייצוג זה של שרה כאישה חזקה שאינה מהססת לטעון כלפי האל טיעונים חזקים הוא מורכב מבחינה מגדרית. מחד גיסא, דגם זה של אישה הפועלת באופן עצמאי נוגד את התפקיד המסורתי שנשמר לנשים, מאידך גיסא הוא משמר את התפיסה הפטריארכלית שבו לאישה ללא ילדים אין זכות לקיום, הילדים הם תמצית קיומה.

תעוזתה של שרה מגיעה לקיצוניות בטור הבא שבו היא מעלה את הסברה שאולי לא היא העקרה אלא דווקא אברהם. הרעיון, שהעקרות אינה בהכרח מנת חלקה של האישה בלבד, לא היה מקובל – בלשון המעטה – עד לתקופה המודרנית. שרה עורכת, לפיכך, ניסוי ושולחת את אברהם לשכב עם השפחה שלה, הגר, וגם פה מגלה יניי תעוזה משום שכפי שראינו בסיפור המקראי שרה שולחת את אברהם להגר כדי שהיא תלד "עבורה" צאצא ולא כדי לערוך לאברהם "מבחן פוריות". עם זאת פעולתה של שרה שוב יוצרת מורכבות מגדרית באשר פעולתה האסרטיבית נעשית על חשבונה של אישה אחרת, בעלת מעמד נמוך. אך תעוזתה של שרה, כפי שמציג יניי, מתנפצת על קרקע המציאות הפטריארכלית, משום שהגר נכנסת להיריון ומתברר שאכן שרה היא העקרה. כך יוצא שבסופו של דבר תמונת העולם המסורתית מתאשרת והעקרות מקושרות דווקא לצד הנשי; עם זאת מבחינה זו ליניי לא הייתה ״ברירה״ אחרת: כך הוא הרי הסיפור המקראי. הבית האחרון של תפילת שרה נפתח עם קולו של הדובר בשיר, שמתאר את שרה כאישה חסודה שבוטחת באל ולא כאחת שאומרת דברים תפלים (׳תִפְלָה׳ בלשון השיר). ואכן שרה מצהירה על בטחונה שהאל (המכונה ׳שָׂם קֵץ לְכָל תִּכְלָה׳) לא יכלא את רחמיו ממנה, ושוב אני עדים לשימוש הוירטואוזי של במשחקי המשמעות והצליל – התפילה שנפתחה במטפורות של כליאה, גם  מסתיימת עמן. המילה ׳קָדוֹשׁ׳, שמופיעה בסוף הקטע, היא כינוי לאל והוא ניצבת בסיומו של כל קטע שיר רביעי בקומפוזיציות של יניי. אמנות הקומפוזיציה של יניי היא אכן מרשימה בפני עצמה אך עניין זה דורש רשימה עצמאית שאין מקומה כאן.

היבט מגדרי נוסף שעולה מקטע שיר זה נוגע לשימוש של שרה בתפילתה במילה ׳אִישִׁי׳ ולא במילה ׳בַּעְלִי׳, כפי שמופיע למשל בבית הראשון ובעוד מספר מקומות בפיוט. הבדל זה נוגע כמובן למגדריות החדה של הלשון העברית אולם נראה שבחירתו של יניי להשתמש במילה ׳אִישִׁי׳ היא בעלת משמעות בעיצוב הכולל של הפיוט. הבידול הלשוני-מגדרי בין שתי המילים היה ודאי מוכר היטב ליניי מנבואתו של הושע: ׳וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִיעוֹד בַּעְלִי (ב, יח). פסוק זה לקוח מנבואת גאולה של הושע, שמשתמשת במטפורת הזוג הנשוי, והנביא משחק בה בכפל המשמעויות של המילה ׳בַּעַל׳: איש שנשא אישה ושם האל הכנעני. הושע מתאר את הגאולה העתידית תוך התייחסות לשינוי הלקסיקלי, שקשור לאופי הממוגדר של הלשון העברית, ונראה שאף יניי בוחר לבדל את לשון תפילת שרה בעזרת השימוש בצורה ׳אִישִׁי׳, שבשונה מהנהוג בעברית המודרנית שימשה במקרא במשמעות ׳בן-זוג׳ פעמים רבות מאוד.

מבחינות מסוימות קרוב פיוטו של יניי למאמר המופיע במדרש בראשית רבה ושהובא כמוטו לרשימה זו: ׳למה נתעקרו האמהות? שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן ומתאוה לשיחתן". כידוע, שלוש מתוך ארבע האמהות בספר בראשית (שרה, רבקה ורחל) היו עקרות והדרשן מנסה להבהיר עניין זה; הפתרון שלו, עם זאת, בעייתי אף יותר ממורכבויות המגדר בפיוטו של יניי: הצגת האל כגבר המתאווה לשמוע קול אישה (שנחשב כידוע ׳ערווה׳ במסורת ההלכתית הקלאסית) ולפיכך גורם לעקרותה הוא תיאור מטריד מאוד.

 

* * *

הקטעים הללו מתוך פיוטו של יניי פותחים צוהר לעולם תרבותי ייחודי שעדיין לא זכה למקום הראוי לו בקרב קוראי שירה בני זמננו אף כי בשנים האחרונות עלתה קרנו של הפיוט, בעיקר זה האנדלוסי מימי הביניים ומראשית העת החדשה. השירה הפייטנית בכלל, ושירתו של יניי בפרט, מציגות בפנינו שירה גמישה, חדשנית ותוססת וראוי לה שתתפוס מקום מכובד בארון הספרים של אוהבי השירה העברית.

 

ד״ר אופיר מינץ-מנור הוא חוקר של השירה העברית משלהי העת העתיקה ומימי-הביניים באוניברסיטה הפתוחה וחבר להקת הרוק-הפואטי ׳כריכה רכה׳.

 

לקריאה נוספת:
אופיר מינץ-מנור, "הפיוט הקדום – אנתולוגיה מוערת", הוצאת אוניברסיטת תל-אביב,2015.
אופיר מינץ-מנור, "מגדר ומיניות בתרבות חז״ל", האוניברסיטה הפתוחה, 2017.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 5

     
     
      
     

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 4

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

ספרות טובה. בעריכת קבוצת 'תיקון'. אחת לשבועיים. יום חמישי.
מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף-רון,
דורית שילה, נטלי תורג'מן.
hamussach@gmail.com
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו