כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

קטע מהרומן בכתובים "החיים האלה", מאת אסתי ג. חיים

"'אל תכעסי אהובתי,' היא כתבה לי, 'אני בתקופה לא טובה. בעוד זמן מה ניפגש בפריז, נשב יחד בקפה מופטר, אולי אפילו אסע עד אלייך, לשטרסבורג, ונצחק על הכול'."

Ballerina and Bloomer Girls (Prima Donna) Paper Dolls Littauer and Boysen, The Metropolitan Museum of Art

כך התנהל הסיפור שלנו:
זינוק,
מעוף,
מעוף בגובה רב,
מעוף בגובה רב מאוד,
מעוף בגובה רב מידי,
נחיתת אונס,
קרקוע,
המתנה לטיסה,
עיכוב.
המתנה,
רעב,
תשוקה למעוף,
געגוע,
המתנה עיקשת,
ושוב,
המראה אטית,
מעוף בגובה נמוך,
מעוף בגובה בינוני,
הגבהנו עוף,
קרוב לעננים,
קרוב לשמש,
כיסי אוויר,
צניחה,
צלילה נטולת מצנח,
זחילה על הקרקע,
זחילה תחת האדמה,
טביעה בים,
חלומות על איקרוס,
כמיהת גבהים,
נואשות המתמכרים,
ועל אף ידיעת הסוף,
השיבה למסלול,
המראה ללא חגורת בטיחות,
מעוף בגובה בינוני,
מעוף בגובה רב,
שיכרון גבהים,
כמעט הגעה ליעד (כלשהו)
התרסקות.
שני ניצולים.
שני ניצולים?

למען האמת, אני סובלת מפחד גבהים. עם כל הסימנים המובהקים: פיק ברכיים, סחרחורת, ויותר מכך, גבהים מעוררים בי תשוקת מוות סמויה. מאז ומתמיד העדפתי לא לאתגר את עצמי בעניין כה רגיש, ובחרתי לגור בדירות קרקע. במלונות תמיד ביקשתי חדר בקומה נמוכה במיוחד. לא פעם, כאשר נסעתי לאחת ההופעות או התארחתי בפסטיבלי תאטרון שונים, נאלצתי להתמודד עם חדר בקומה גבוהה מידי, שכן לא נותרו במלון חדרים פנויים בקומות הנמוכות. אז הייתי סוגרת את החלונות, מסיטה את הווילונות הכבדים, ומרגיעה את עצמי בדמיון מודרך של אדמה קרובה, וכשזה לא הועיל, בלעתי בצייתנות שני כדורי הרגעה, ואיבדתי את הכרתי מיד.

לא ברור לי איך הסכמתי להצטרף לסחרחרת המטורפת הזאת. ואת זה, חברים יקרים, אנסה לברר בעזרתכם.

לפני שבוע, לגמרי במקרה, הייתי ערה בשעה מוקדמת. כלומר בשבע לפנות בוקר. מאחר ואני אדם לילי, ומשתדלת לארגן את חיי בהתאם, לרוב איני מתעוררת לפני חצות היום, אבל הוזמנתי להשתתף בפסטיבל חשוב לתאטרון בובות במרכז לאומנויות הבמה בניו-יורק. מניתי בפני ידידי, ז'רום, שהוא פסיכולוג מומחה ומובטל, את כל הסיבות שלא להשתתף בפסטיבל הזה, טרחת הנסיעה, האריזה – בשל רגישות לחלב אני נוהגת לארוז כמה קרטונים של חלב סויה וממרחים צמחוניים שונים, ליתר ביטחון, ובגלל היפוכונדריה מוצדקת, אני נושאת בתיק היד, צמוד לגופי, לצד הבובות והאביזרים, את מיטב התרופות לכל מחלה או כאב אפשריים, כולל ויאגרה, וכמוסות אבץ לטיפול טבעי בבלוטת ערמונית מוגדלת, כך שמעשה האריזה נוטה להסתבך. שלא לדבר על סכנת הקומות הגבוהות במלון, בעיר שכולה גורדי שחקים, נדודי השינה במיטה זרה, והטיסה עצמה! לחצות את האוקיינוס בתוך ציפור גדולה מברזל העלולה לצנוח בכל רגע למים, ואני כלל איני יודעת לשחות!  ברור היה שאבלע כדור לבן, קטן, מיד כאשר אגיע לשדה התעופה, ובטרם המראה כבר אשקע בשינה ממיתה של שבע שעות. והיו עוד סיבות רציניות שבעטיין לא הצלחתי לקדם עצמי בתחום הכה אהוב עליי, והסתפקתי באירועים קטנים וקרובים יותר למקום מגורי.

ז'רום התעקש שאסע. הוא נדנד לי, הבטיח שיבוא לבקר, אף שהוא עסוק בחיפושי עבודה וילדיו אמורים לבקרו. הוא נזף בי, חיטט בפצעי כישלונותיי, האם כך אקבור את עצמי בגלל פחדנותי, ולעולם לא אגביה עוף? השנים חולפות, ואני כבר בגיל העמידה (אף פעם לא הבנתי למה מגיל חמישים ומעלה עליי לעמוד, ישיבה מתאימה הרבה יותר, גם בגלל קשיים פיזיים צפויים וגם מפני שכך, הדרך למשכב הסופי הדרגתית ומתונה יותר). ז'רום כמעט סטר לי כשהודעתי שאני לא נוסעת וזהו, ובסופו של דבר שכנע אותי בנימוק פשוט: כסף.

חשבון הבנק שלי הלך והתרוקן. חצי שנה קודם לכן עזבתי את עבודתי כמטפלת באמצעות תאטרון בובות במוסד לנערות בסיכון מרחק כשעה נסיעה מפריז, על מנת לשוב לעיר שטרסבורג שבה התיישבתי עם הגיעי לארץ החדשה (מחירי הדיור בה מתאימים יותר למהגרת ענייה), ולהתמסר ליצירה.  עדיין היה עליי לשלם שכר דירה ולרכוש חלב סויה ושאר המזונות והוויטמינים שהחזיקו אותי בבריאות יחסית.

אם כך, הייתי ערה בשעה האבסורדית הזאת, ונאבקתי במזוודתי שסירבה להיסגר. ז'רום, שבא לעזור וללוות אותי לשדה התעופה, הציע שאוותר על קרטון חלב אחד או על קופסת רסק תפוחים, הרי איני נוסעת למדינה מתפתחת (שם נפלא למדינה ענייה ולא מפותחת), אלא למעצמה, ארצות הברית, למען השם. סירבתי. ומה אם לא אמצא חלב סויה במרכולי מנהטן? האמריקאים הרי ידועים כחובבי מזון-זבל, ישמור האל. התיישבנו שנינו על המזוודה העיקשת, וזו נכנעה לבסוף. גובהה היה כמעט כגובהי (מטר חמישים ושתיים) וידעתי שאני נראית מגוחכת. בנוסף למזוודה, נשאתי תיק יד גדול יחסית, ובו נחו בובות הכפפה והמריונטות, וכן בגדי התליין השחורים שלי, ומגדל אייפל מקופל מקרטון ושאר תפאורות ומכשיר קטן להפקת בועות סבון, כלי תפירה למקרה של פציעת בובה, ארבעה כובעים, עפרונות איפור, מסיכה נייטרלית לבנה מעיסת נייר וחמישה דיסקים של באך, צ'ייקובסקי וגם ריי צ'רלס, אלה פיצ'רלד וננה מושקורי. עמדנו לצאת עם כל הכבודה הזאת, שלא היה לי מושג כיצד אשתלט עליה בלי לקרוס, ופתאום הצליל הזה – פרווליפ – שהטלפון הנייד שלי נוהג להשמיע בהתקבל מסרון. על הצג הופיע שמה של בטי הגדוש. חברתי מהמעון, אם הבית. אכן, התקשרתי אליה פעמיים-שלוש לאחרונה, רציתי לדעת מה שלומה, והיא לא השיבה. דאגתי קלות, בעיקר בגלל מצבה, אך בטי נהגה להתעלם מהודעות, כך שלא היה בזה חידוש כלשהו. אנרכיזם מתון, כך קראה לנטייתה שלא להשיב למסרונים אלא לאחר ימים אחדים, ולפעמים אפילו שבוע. הפעם שתיקתה הייתה ארוכה. ולפתע מסרון כה מוקדם בבוקר?

"אנו מצטערים להודיע כי בטי (בובה) הגדוש נפטרה הלילה. לא תתקיים הלוויה, בטי תרמה את גופה למדע.

בצער עמוק,

משפחתה האוהבת."

ההודעה נשלחה מהטלפון הסלולרי שלה. של בטי. גלגלתי את הצג להודעה הקודמת, אך לפני כחודש וחצי, לאחר שפוטרה: "אל תכעסי אהובתי," היא כתבה לי, "אני בתקופה לא טובה. בעוד זמן מה ניפגש בפריז, נשב יחד בקפה מופטר, אולי אפילו אסע עד אלייך, לשטרסבורג, ונצחק על הכול. עכשיו קשה לי לדבר. הכול נסגר בי במצבים האלה. מחבקת אותך. סליחה."

הייתה גם שיחה, לפני כשלושה שבועות. היא הודיעה לי בקול שמח כי מצאה עבודה חדשה בפנימייה למוסיקאים צעירים. לא תהיה אם בית, אלא תנהל את כל מערך הלימודים המעשיים. היא מאושרת. השיגה את העבודה ללא עזרה מאיש. רק תסתדר שם מעט, וניפגש.

האם ייתכן שעשתה מה שעשתה מפני הפיטורין ומפני מה שארע במעון? היא פוטרה חודשיים לפני שעזבתי אני, מסיבות עלומות, ומיד הלכה לדירתה ובלעה כדורי שינה. שכנתה נקשה על דלתה, ומשלא השיבה, הזעיקה את בתה שסירבה לבוא משום שהייתה עסוקה בעבודתה, כן, סירבה, נמאס לה, כך אמרה, מהדרמות של אמא שלה, אך הסבירה לשכנה היכן מונח מפתח נוסף. השכנה נכנסה לדירה ומצאה את בטי מקופלת על הרצפה. את כל זה סיפרה לי בטי עצמה, במשרד "אם הבית" הקטן שלה, יומיים אחר-כך. עשיתי שטויות, חייכה חיוך מתחטא, מתפנק, כילדה שנתפסה במעשה אסור, את סוף השבוע ביליתי בבית החולים… את יודעת למה פיטרו אותי? תלתה בי עיני ים כחולות, מפני שהתלוננתי. היו מוכרחים לפטר אותי כדי שלא אלך למשטרה. הוא הרי היה המנהל. היה לי ברור שיחפשו סיבה להעלים גם אותי. מתלוננים על עוול, לעולם אשמים. עיני הים שלה האפירו.

חלפו שבועיים, ולא שמעתי ממנה דבר. לאחר היסוס, שלחתי שתיים-שלוש הודעות. רק "מה שלומך"? או "איך את מסתדרת במקום החדש?" ולבסוף, "בטינה, הכול בסדר?" היא לא ענתה, אף שסימן ה"וי" הקטן על הצג, הוכיח כי קראה את הודעותיי.

המונית שהזמנתי כבר המתינה ברחוב. הנהג צפר צפירה צורמת. היה עליי להספיק להגיע לרכבת של שמונה, זו שעוצרת בשדה התעופה.

ישבתי על המזוודה ובהיתי באותיות הזעירות על מסך הטלפון הסלולרי. ז'רום רכן והניח זרועו על כתפי. הוא קרא את ההודעה, ראשו סמוך לראשי. מי זאת הייתה? שאל, והוסיף בזהירות שהוא מבין שקרה משהו מצער אבל הנהג כבר צופר, ואני מוכרחה להתעשת… שלא אאחר את הטיסה…

זאת הייתה "היא", הסתכלתי על ז'רום ופכרתי ידיים. "היא??!!" נזעק ז'רום.

לא נסעתי לניו-יורק. במקום זאת, הקשתי באצבעות רועדות את מספרה של בטי על מקשי הסלולרי. צליל חיוג, ללא תשובה. מי ציפית שיענה? נזפתי בעצמי. אולי בני משפחתה, שמשום מה שלחו את הודעת פטירתה מהטלפון הנייד שלה. ניסיתי שוב ושוב – ללא מענה. התקשרתי ברביעית, הפעם למזכירות המעון. מעברו האחר של הקו עלה קול אשה, קשה וחד. שמעת? ז'נין? זה נורא! ייבבתי לאפרכסת. ז'נין שתקה. שאלתי אם תהיה איזו התכנסות לזכרה של בטי, הרי בכל זאת עבדה כאם בית שבע עשרה שנים…
הקול החד מתוך האפרכסת השיב שכרגע מחכים. מחכים למה, שאלתי. היא הרי מתה (אמרתי את המילה אבל לא האמנתי לה). בטי לא מתה, השיבה. נרעדתי. אבל קיבלתי הודעה?! זוהי הודעה כוזבת, אמרה ז'נין. כולם קיבלו אותה. בטי עשתה משהו מאוד רע. לקחה כסף. המון כסף. זה התגלה בימים האחרונים. החוקר מטעם המשטרה טען כי אושפזה לאחר ניסיון התאבדות נוסף, אך כנראה נמלטה. לא יודעים לאן. היא נעלמה. גם התלונות על המנהל, מסיה רוברט, נבדקות שוב. מסתבר שזאת לא הפעם הראשונה. זה קרה גם במוסד הקודם שעבדה בו. הכול הצגה אצל האשה הזאת. מתאבדת, מתאבדת, ולא מתה. גם זה הצגה.

פחד אפור הציף אותי. היה עליי לשבת.

ז'רום נכנס. הוא היה שקט מאוד. מזג לי כוס מים. לגמתי לגימה, והחזרתי לו את הכוס המלאה.

לך הביתה, ז'רו, מיכאלה מחכה לך, והילדים שלך יגיעו עוד מעט. אני אסתדר.

מה תעשי?

אסע לשם. למעון.

בשביל מה? היא מתה.

לא מתה. הודיעו לי עכשיו. רק רצתה למות. אני מוכרחה לנסוע. הסיפור הזה מוזר מידי. בכל רגע מתגלה בו משהו חדש שמבטל את הקודם. אם לא מתה, למה המשפחה שלה שלחה את ההודעה הזאת? ולמה מהנייד שלה? עשר שנים היינו חברות. אני מכירה אותה. אני אוהבת אותה. זה לא יכול להיות.

מה לא יכול להיות, שרי?

שבטי… הדברים שהאישה ההיא, ז'נין, המזכירה, אמרה שבטי עשתה. אישה איומה. בטי הייתה משגעת אותי. עשר שנים שיגעה אותי עד שעזבתי, אבל היא לא הייתה גנבת…

הטלפון הנייד השמיע את "סוזן" של ליאונרד כהן. על הצג הופיע מספר ארוך שהתחיל ב-1212.

ניו יורק, נזעק ז'רום, מהפסטיבל! ודאי מאמינים שאת כבר בשדה התעופה. אולי רוצים לאחל טיסה נעימה, ולדעת מתי בדיוק את צפויה להגיע. אל תגידי להם שביטלת. לעולם לא יזמינו אותך שוב. את הורסת את החיים שלך במו ידייך. את האויב הכי גדול של עצמך. ולא יעזרו לך כל הוויטמינים והשמנים האתריים וחלב הסויה. את הורסת… למתים אי אפשר לעזור! תעני לטלפון, תגידי שאת בדרך.

לא השבתי. ליאונרד שר שוב ושוב "סוזן טייקס יו דאון…" עד שקולו דעך. ז'רום הסתכל עליי. שתקנו. צפירותיה קצרות הרוח של המונית עלו מן הרחוב.

ז'רום, שכתפיו שחו לפתע, והוא נראה עייף ואפור, ירד לשלם ולשלוח את נהג המונית לדרכו.

הקלדתי במחשב הנייד TGV, שמה של חברת הרכבות. הקשתי את שם היעד, פריז, גאר דה ליון. בחרתי מחלקה (שנייה), שעת יציאה. אישור. בגלל ההזמנה המאוחרת היה מחירו של כרטיס כפול מאשר בהזמנה רגילה, מבעוד מועד: 134 אירו, ובשל שעת העומס נותר מקום רק ברכבת האטית, שזמן נסיעתה כפול. ארבע וחצי שעות. חייגתי והזמנתי מונית חדשה. הפקיד ציין שש לי מזל בשעת העומס הזאת, מפני שמונית שאך נסעה מן הכתובת שציינתי, נמצאת ברחוב הסמוך. דקה אחת והיא אצלך, קולו היה מסופק.

ז'רום נכנס. הרכבת יוצאת בעוד שעה, ניסיתי לחייך אליו, כדאי שאצא, עם הפקקים ומזג האוויר. שלא אאחר. אחזתי בידית המזוודה ועמסתי על כתפי את תיק הנסיעות. ז'רום ביקש לעזור לי, אבל סירבתי להרפות משני התיקים. דבקתי בהם כאילו היו הבית החדש שלי. ירדנו במדרגות המעטות לכניסה. ז'רום לא חדל לנסות ולשכנע אותי להתנהג בהגיון. איך תגיעי לחור ההוא? יש לשם רכבת רק פעמיים ביום. ובשביל מה? מה כבר תוכלי לעשות? לא מבטלים הזמנה לפסטיבל בניו יורק. והרי עזבת… ומה שהיא עשתה לך, ההיעלמויות, ההתנתקויות. אני לא אתפלא אם גם עכשיו זאת הצגה מיוחדת בשבילך. שלא תלכי. היא מסוכנת. לא בשבילך. תמיד אמרתי. תשכחי אותה. כמו שרצית. תשכחי. את תסתבכי. תישארי. סעי לניו יורק. עדיין לא מאוחר מידי.

המונית כבר המתינה. הנהג סייע לי להניח את המזוודה הענקית בתא המטען. הוא לא הצליח לטרוק את מכסה התא. לאן את נוסעת עם מזוודה כזאת, גברת? למסע סביב העולם? הנהג רטן. בסופו של דבר קשר את הידית לוו שבלט מן המכסה באמצעות חבל אדום וגמיש ששלף מכיסו. הנחתי את תיק הבובות על המושב האחורי וחיבקתי את ז'רום. נפרדתי מידידי, שליווה אותי מאז נתקלתי בו במרכול ביומי הראשון על אדמת ארצו ושאלתי אותו בצרפתית עילגת היכן מדף הלחם. הגעתי לארצו בשנת שמונים ושבע מכפר קטן במולדתי עוד טרם המהומות שהשתוללו שם כעבור שנים אחדות. רציתי לעבוד בתאטרון בובות ובפנטומימה בארץ הכי מתאימה לכך. רציתי לחיות. ואמנם מצאתי דירת חדר קטנה בבניין מלבני ענקי, רב קומות וכוכי דירות, בפאתי העיר, בשכונת מהגרים, רובם תורכים, שאף הם נאבקו על קיומם החדש. ז'רום היה לי לכותל, גב, אוזן, מורה לשפה ותרבות צרפתית ומשפחה חלופית. שכבתי אתו פעמיים, אבל אני לא גמרתי והוא גמר מהר מידי והיה ברור שיחסינו המיניים לא נועדו לגדולות. החברות שצמחה בינינו לבלבה והעמיקה ככל שהידרדרה התשוקה.

כרכתי זרועותיי סביב מותניו והנחתי ראשי על חזהו. אני לא יכולה לנסוע אם בטי מתה. ניסיתי לבכות אבל ההלם היה קרוב מידי, ולא הצלחתי אלא להשמיע כמה יבבות חנוקות ולמלמל: אני לא נוסעת, סליחה.

רציתי להגיע. לדלג על שעות הדרך הארוכות, על מרחקי הזמן, ולהגיע, כאילו כאשר אהיה שם, במעון, אי בעיירה הימי-ביניימית הקטנה, מרחק שישים קילומטר מפריז, תמתין לי בטי, כרגיל, ותקדם את פני בחיוך השמש המאיר, כולה קסם פייתי וחיבוקים, תביט בי במבט המתיילד הזה שלה ותצחק בקול מתפנק. סתם, רציתי להפחיד אותך. שתראי איך את לא יכולה בלעדיי…

הרדיו במונית ניגן שירי פופ עכשוויים מטופשים, והנהג הצטרף לשירה בקול בריטון עמוק. ביקשתי שיחליש את הרעש, אבל הוא התחזה לחירש והתעלם מבקשתי. הרמזורים היו כולם אדומים, ובחוץ החל לרדת שלג. ייחלתי שנגיע כבר לתחנת הרכבת, שאמשיך את התנועה קדימה, שעלילת הסיפור תתרחש כפי רצוני. הרגשתי אבודה פתאום, כאז, כאשר הגעתי לראשונה לארץ הזרה, וכל המציאות סביבי, עצים, בתים, נשים וגברים שהתרוצצו ברחובות אנה ואנה, הכול היה מציאות מדומה שאין בה ממש, ובפועל נמצאתי עדיין בבית הוריי, בארץ אחרת, במציאות שהורגלתי בה, היה עליי רק להחליף את התפאורה חזרה לזו המוכרת. אלא שאי אפשר היה. יכולתי להיות רק במקום שהייתי בו. תחושת הזרות הרחיקה אותי אף מעצמי, כאילו נהייתי זרה גם לי, נשמטתי לתהום שמי הערביים הסתוויים, השלווים לכאורה. שמי ערביים שתמיד היו בעבורי חלק מנוף הים האדריאטי, בתי האבן הישנים, הקשישות הולכות הרכיל בכיכר הכפר, תמונותיו של המנהיג על לוח המודעות המתקלף. ועכשיו לא הייתי שייכת לשום מקום, לשום דבר.

אסתי ג. חיים היא סופרת, מרצה בסמינר הקיבוצים, כלת פרס ברנר 2014 ופרסים נוספים. למדה תאטרון ומחול באוניברסיטת תל-אביב.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 5

     
     
      
     

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 4

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

ספרות טובה. בעריכת קבוצת 'תיקון'. אחת לשבועיים. יום חמישי.
מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף-רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן.
hamussach@gmail.com
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו