וַתִּקרא | אליס מונרו ושרשרת התשוקות

"הספרות פותחת אצל הגיבורות של מונרו מרחב מפרֶה המאפשר יצירתיות, משחק וחוויית עצמיוּת, שהתשוקה הארוטית היא מביטוייה המובהקים". איריס רילוב על הספרות והתשוקה כמרחבים נפשיים בסיפורי אליס מונרו

אנה לוקשבסקי, רביד, שמן על פשתן, 80×110 ס"מ, 2015

.

"בספרים אמצא את אהוביי": הספרות והתשוקה הנשית כמרחבים נפשיים בסיפורי אליס מונרו

מאת איריס רילוב

לזכר רונית מטלון

 

נערה חודרת לשדה פרטי ומשתרעת תחת עץ תפוח פורח, מתענגת על רסיסי שמיים תכולים על רקע ים לבן ונפוח. את רעיון ההתמסרות ליְפי הטבע – חריג ונלעג בעיירתה הכפרית השמרנית – גילתה בִּספָרים שקראה. כשבעלת החווה ועובדיה תופסים אותה, מילים בוטות ומבטים מלוכלכים מבהירים לה היטב במה נחשדה: ששכבה תחת העץ עם גבר או נער.

בפיתול מרתק של עלילת הסיפור "לשכב תחת עץ התפוח" שטוותה אליס מונרו (בקובץ המראֶה מקאסל רוק, מחברות לספרות, 2011; תרגמה אורטל אריכה), החשד השגוי כמעט מתממש: נער האורווה שעובד שם מתחיל לחזר אחרי הנערה, והיא מגלה את סודות התשוקה המינית. הוא מוביל אותה בחושך לאורווה, אל ערמות החציר – אך באותו רגע נשמעת יריית הרובה של בעלת החווה, ששמעה רחשים מן האסם. הנערה מסולקת בחיפזון ובגסוּת, ולפני שחומקת משם עוד מספיקה לשמוע את המחזר שלה לוחש באוזנה של מעסיקתו – ואהובתו, מתברר – את אותן מילות חיבה רוויות תשוקה ששמעה היא ממנו אך זה עתה.

ומה עושה הנערה באותו רגע צורב?

היא חוזרת לביתה, ושולפת ספר מהמדף.

קולה של המספרת בבגרותה מעיד: "חייבת להיות לכך משמעות, שבנקודת מפנה זאת בחיי לקחתי לידי ספר. כיוון שבספרים אמצא במשך השנים הבאות את אהוביי…. זה לא שוויתרתי על תשוקה. תשוקה נלהבת, אפילו הרסנית, היתה בדיוק הדבר שחיפשתי… אבל לא בלבול, לא הולָכת שולל או הפתעה מהסוג הנִקְלֶה, או השְפָּלָה. אני יכולה לחכות, וכל מה שמגיע לי, חשבתי, יגיע כשאהיה במלוא פריחתי".

בתנופה מסחררת מחליפה מונרו אצל גיבורתה תשוקה אחת באחרת: התשוקה לטבע, שנולדה מן הספרים, מתמזגת עם התשוקה המינית, וזו, בשל האכזבה והפגיעה, מושהית, ושבה להתאחד עם התשוקה לספרות – שמלכתחילה הולידה את המהלך. מונרו, קוסמת מנוסה, הופכת לנגד עינינו מטפחת ססגונית ליונה צחורה, מחזירה את היונה למגבעת, ושָבָה ושולפת שרשרת אינסופית של מטפחות הכרוכות זו בזו; כי לשפע האפשרויות שהספרים יכולים להציע לנערה אין קץ. מונרו ממחישה זאת בעשרות מסיפוריה: גיבורותיה קוראות וכותבות בלהיטות, וספרים מלווים אותן בחדרן הפרטי, בספריות ציבוריות, בטרקלינים מהודרים או בחנויות יד־שנייה דחוסות. לעיתים פעולת הקריאה מתניעה את מפנה העלילה, ולעיתים הכתיבה היא משאת נפש וכורח פנימי.

התשוקה הנשית והספרות מקיימות בסיפורי מונרו קשר הדדי, האחת מולידה ומזינה את האחרת: הספרות פותחת אצל הגיבורות של מונרו מרחב מפרֶה המאפשר יצירתיות, משחק וחוויית עצמיוּת, שהתשוקה הארוטית היא מביטוייה המובהקים. לחלופין, התשוקה הארוטית עשויה להתרחב לתשוקת חיים רבת עוצמה, הכוללת תשוקה לידע, חירות, יכולת, תנועה וכמובן – דחף ליצירה.

למופעי הספרות בהקשר של התשוקה הנשית אצל מונרו יש פונקציות מגוונות, השזורות זו בזו. ניתן להבחין בארבע מרכזיות: הספרות כמייצגת את התשוקה הארוטית, או כאמצעי בדרך למימושה; הספרות כמאפשרת את מימוש התשוקה לידע, לכוח חברתי ולביטוי היכולת עבור נשים בחברה דכאנית; הספרות כביטוי העצמיוּת והסוביקטיביות, מרחב פרטי לאישה הכפופה רוב זמנה לצרכים ולרצונות של הזולת; הקריאה והכתיבה כאמצעי לתקשורת וחיבור אנושיים, דרך לממש את הכמיהה לדיאלוג, מגע ואהבה.

הנה טעימה: מפגש עם דמויות נשיות מסיפורים נבחרים של מונרו, מילדוּת ועד זִקְנָה, הממחישות את האופנים העדינים שבאמצעותם רוקמת מונרו את החיבור המפרה בין ספרות לתשוקה.

***

המספרת בת האחת־עשרה של הסיפור "בנים ובנות" (בקובץ ריקוד הצללים המאושרים, מחברות לספרות, 2014; תרגמה אורטל אריכה) מתוודה על "צורך במשהו מסעיר, תשוקה שמשהו יקרה כדי שיהיה לי מה לספר". הסיפור מתרחש רגע לפני שסממני הנשיות מתגלים, לפני שתיאלץ לנטוש את זהותה כ"טוֹם־בּוֹי", יד ימינו של האב הנערץ. הסיפור מבוסס על ילדותה של מונרו בחוות שועלי הכסף של אביה, ומתאר ילדה שממציאה סיפורי הרפתקאות וגבורה ש"נסבו עלי כשאני קצת יותר מבוגרת; הם התרחשו בעולם שהיה שלי בעליל, אך כזה שסיפק לי אפשרויות לאומץ, לתעוזה והקרבה עצמית, כפי שעולמי האמיתי לא עשה". בהדרגה, עם הפנמת ציפיות החברה מילדה על סף הנשיות, משתנה סוג הסיפורים שהיא מספרת לעצמה: "סיפור היה יכול להתחיל כמו קודם […] ולזמן מה עוד הצלתי אנשים. אחר כך דברים השתנו, ובמקום זה מישהו היה מציל אותי […] עד שעיבדתי את כל אלה לפרטים, אבדה ההתרגשות האמיתית בסיפור". ההתלבטות בין שני סוגי הסיפורים, בין "מַצילה" אקטיבית ל"מוצּלת" פסיבית, מקבלת הד ממשי כאשר בהזדהות עם סוסה סוערת המיועדת לשחיטה, הילדה מורדת באביה, משחררת את הסוסה ומאפשרת לה להימלט, ולו לרגע, מגורלה.

המציאות הדכאנית אמנם מנצחת, לכאורה. הסוסה נתפסת, הילדה מוקעת ומקבלת בהכנעה את דברי אביה למראה דמעותיה: "היא רק ילדה". ועדיין, סיפורה מונח לפנינו; הילדה, ששמץ מתהליך חניכתה לעולם הספרות נפרשׂ כאן, נעשתה למספרת, בוראת עולמות, שאכן מספקים לה אפשרויות – כמעט אינסופיות.

*

גרייס, נערה ענייה, חודרת לחיי משפחה עשירה שצעיר הבנים בה מחזר אחריה ("תשוקה", בקובץ בריחה, מחברות לספרות, 2008; תרגמה עדה פלדור). היא זוכה לקרוא כאוות נפשה בספרייה הגדולה שבבית המשפחה, ומשוטטת שם אחוזת התרגשות כמו בארץ פלאות. התשוקה לספרים מטרימה את התשוקה המינית ומנבאת אותה, ותיאור תאוות הקריאה ארוטי במובהק: "גרייס אף פעם לא ישנה. היא קראה […] רגליה החשופות מתכסות זיעה […] אולי בגלל העונג העצום שהפיקה מן הקריאה". בהמשך, כשהיא פוגשת את האח הבכור במשפחה, מלנכולי, אפל, אלכוהוליסט, מתעוררת ביניהם תשוקה לוהטת ומאכלת, גופנית ונפשית. הם יוצאים למסע חסר מטרה, בעל ממדים פנטסטיים, שמסתיים במותו של הגבר: "היא חשבה שיהיה מגע… בְּעֵרה. תשוקה. אבל לא זה מה שיועד להם… זה היה משחק ילדים בהשוואה למידת ההתוודעות שלה אליו". במסע זה, שבו היא נוהגת מכונית לראשונה בחייה, מתוודעת גרייס גם לתשוקותיה ורצונותיה – וליכולתה לנהוג את חייה.

*

גיבורת "הַאִי קוֹרְטֶז" (אהבתה של אישה טובה, מודן, 2000; תרגם אמנון כץ), צעירה נשואה וסופרת מתחילה, עושה שני דברים מרגשים במיטה הזוגית: סקס עם בעלה הטרי, וקריאה. שניהם אינטימיים, מסעירים ומאפשרים גילוי של העצמיוּת. והיא גם כותבת. הכתיבה מתוארת כייעוד וככורח מייסר. הגיבורה תולשת דף אחר דף ממחברתה, קונה מחברת חדשה והתהליך חוזר, בדימוי שאינו מותיר ספק לגבי ההקבלה בין תוצרי התשוקה המינית לזו הספרותית: "התרגשות ויֵאוש, התרגשות ויֵאוש. זה היה כמו לעבור הריון והפלה סודיים מדי שבוע" (התרגום שלי, א"ר). לבעלת הבית החטטנית היא משקרת, ומספרת שהיא כותבת מכתבים; חדירה של עין ביקורתית למרחב הפרטי עלולה להיות הרסנית.

בעלת הבית רואה בה אשה מופקרת, ומתלוננת: "היא שקרנית, זה מה שהיא […] לא בסדר בראש. יושבת שמה ואומרת שהיא כותבת מכתבים, וכותבת אותו דבר עוד פעם ועוד פעם […] היא לא בסדר בראש" (התרגום שלי, א"ר). המספרת מבינה שבעלת הבית חיטטה בסל האשפה ומצאה טיוטות שבהן שרבטה שוב ושוב משפט פתיחה לסיפור, והדברים מקבלים פרשנות מאיימת – טירוף, אולי כישוף, לחש מאגי רב עוצמה; איזה כוח מיוחס כאן למילים!

*

גם בסיפור "המשרד" (ריקוד הצללים המאושרים), הנפתח במשפט המופלא: "הפתרון לחיי עלה בדעתי ערב אחד בזמן שגיהצתי חולצה", הגיבורה היא אישה בראשית דרכה הספרותית. היא מחליטה לשכור משרד כדי לכתוב בו, ומסבירה: "גבר יכול לעבוד בבית […] לא מצפים ממנו לענות לטלפון, למצוא דברים שהלכו לאיבוד, לבדוק למה הילדים בוכים או להאכיל את החתול […] בית הוא לא אותו דבר לאשה. אשה אינה נכנסת לבית כדי להשתמש ולצאת. היא־היא הבית; אי אפשר ליצור בידול" (ועל הדעת עולה כמובן חדר משלך של וירג'יניה וולף). לרוע המזל, בעל המשרד ששכרה מפתח כלפיה אובססיה משונה: "היה בעיניו איזה קשר עמום ומענג בין כתיבה לזימה". הוא משוכנע שהיא "משתמשת במשרד הזה למטרות אחרות […] לא נורמלי לאשה צעירה, שלדבריה יש לה בעל וילדים, לבלות את הזמן בלקשקש על מכונת כתיבה", וברגע השיא הביזארי טוען שכיסתה את קירות המשרד בכתובות וציורים גסים, מעשה ידיו ככל הנראה. מונרו משתמשת בהומור ואירוניה ומבליטה ביקורת על חברה שמרנית ודכאנית, שבה משאלתה של אישה למרחב נפרד מזה הביתי, להמריא למחוזות היצירה, נתפסת כמגונה, ומעוררת אסוציאציה לחירות מינית אסורה; שהרי גם חירות הכתיבה כרוכה בתשוקה עזה ובמרחב פנימי נעדר גבולות.

*

אישה מבוגרת מתאבלת על אובדניה ומוצאת נחמה בספרות: הסיפורים "סיכוי", "בקרוב" ו"שתיקה" (בקובץ בריחה) עומדים כל אחד בפני עצמו, וכמכלול יוצרים טרילוגיה שעוקבת אחר קורות הגיבורה, ג'ולייט, לאורך חייה. (הטרילוגיה הייתה השראה לסרט חולייטה של הבמאי פדרו אלמודובר מ־2016.)

ב"סיכוי", ג'ולייט בת העשרים, הנוסעת ברכבת בנוף מושלג בדרכה לאֶריק אהובה, מדמה עצמה ל"אישה צעירה ברומן רוסי, יוצאת אל המרחבים הלא מוכרים, המפחידים והמסעירים, שם מייללים זאבים בלילות ושם מזומן לה גורלה". כמו אנה קרנינה של טולסטוי, התשוקה הארוטית מניעה את ג'ולייט לצאת לדרך גורלית.

תשוקה משמעותית אחרת של ג'ולייט מכוונת ללמידה, ובעיקר לספרות היוונית הקלאסית, שהיא אוצר יקר ערך עבורה: "לאנשים מעטים, מעטים מאד, יש אוצר, ואם יש לך אוצר, אסור לך להרפות ממנו". דבקותה של ג'ולייט באוצרה עלתה לה עד כה בדימוי בלתי נשי ובביקורת חברתית, סמויה וגלויה.

בהמשך ג'ולייט מחליפה את אוצרה הספרותי בשני אוצרות אהבה: אריק, ובתם המשותפת פנלופה. אלא שבמהלך השנים שניהם אובדים לה – אריק טובע, ופנלופה נוטשת את אמה ללא הסבר. מרחב חייה הממשי של ג'ולייט המתייסרת הולך ומצטמצם: היא מאבדת את משרתה, עוברת לדירות קטנות יותר, ממעטת בקשרים עם גברים – אך במפנה אחרון של עלילת "שתיקה", דווקא המרחב הנפשי שלה מתרחב, כשהיא שבה אל תשוקתה המקורית. ג'ולייט חוזרת לספרות הקלאסית וכותבת מחזמר שמבוסס על רומנסה יוונית עתיקה, "האתיופיקה", העוסקת באם שמחפשת אחר בתה. כך היא טווה את סיפור אמהותה הפגועה אל תוך הספרות והמיתוס, ומוצאת ביצירה מעין נחמה, אפשרות לביטוי עצמי, אולי פתרון סובלימטיבי לאובדניה.

בצעירותה הייתה הספרות לג'ולייט בעיקר נתיב למימוש התשוקה לידע ויכולת, ואילו לג'ולייט הבוגרת, למודת האובדנים, היא מאפשרת מפגש מחודש עם היסוד העמוק ביותר של עצמיותה.

*

מונרו אינה זונחת את התשוקה הנשית גם בשלב החיים האחרון. גברת קְרוֹס ("גברת קרוס וגברת קיד", בקובץ הירחים של יופיטר, כנרת זמורה ביתן, 2017; תרגמה אורטל אריכה), בת יותר משמונים, נמרצת וחדורת מטרה, נקשרת לג'ק בן החמישים ותשע, אילם ומשותק בשל שבץ מוחי, המאושפז בין זקנים סיעודיים ומדוכא עד עפר. היא נחושה לחלצו מן הבידוד המחריד והאלם שנכפו עליו, ופונה לספרים: מחפשת אטלס או ספר גאוגרפיה כדי לסייע לג'ק לספר מאין הגיע, נעזרת בתמונות, ובסופו של דבר מפלסת אליו דרך ומעוררת אותו לחיים באמצעות אותיות משחק של "שבֵּץ־נא". הסיפור כתוב בחן, הומור וחמלה, ומתאר את התשוקות, הבריתות והבגידות שמתקיימות גם בדמדומי החיים. הספרים משמשים כאן כאמצעי לתקשורת וחיבור, וגם פרגמנטים, אותיות בודדות, יספיקו, כדימוי להתפרקות הגוף והיכולות בשלהי החיים. זאת בצד מאבק בלתי נלאה על החיבור, שהוא נשמת אפן של התשוקה – ושל הספרות.

***

כל טקסט שמופיע בסיפוריה של מונרו הוא אופציה להמראה, לאפשרויות אינסופיות. סיפוריה חיים, נושמים ובועטים, והתשוקה הגלומה בהם – לחה ופועמת. מונרו כותבת בחום, באכזריוּת, לעיתים באירוניה, אך לעולם לא באופן מאובן, סכמטי או צפוי. גו'נתן פרנזן, בדברי ההקדמה לקובץ בריחה, כותב שגם כשמונרו חוזרת על אותו סיפור מעשה בסיסי, הוא נולד אצלה בכל פעם מחדש, ואני מוסיפה: בדיוק כמו התשוקה הארוטית, במיטבה.

 

איריס רילוב היא פסיכולוגית קלינית, מתרגמת ועמיתת הוראה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. ספר שיריה הראשון, "על ציר האפשר", ראה אור ביוני 2019, וספר פרוזה ראשון שלה עומד לראות אור בשנה הקרובה (שניהם בהוצאת פרדס). זכתה בפרסים על סיפורים קצרים שכתבה. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 47 של המוסך.
רשימה זו היא גרסה מקוצרת של מסה שעתידה להתפרסם בכתב העת של החוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, "ראשית: ביכורי חקר הספרות ויצירה מקורית".

 

 

» במדור ותקרא בגיליון קודם של המוסך: גיא פרל קורא את השיר "טיול עם בני" מאת ירון גילת

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | העולם הבא מדלג ובא כארנב

"יותר מכול, זהו ספר של יציאה לדרך, שבסופה המוות, או נסיעה 'למקום שיש לו שם' מתוך 'תבנית שקוראים לה חיים'." מעין הראל על "הזכות לשלמות הגוף" מאת טלי לטוביצקי ז"ל

נעמי טנהאוזר, ילדה רצה מס' 2, שמן על פשתן, 70×120 ס"מ, 2004

.

"אַיִן הַגּוֹמֵעַ בַּשָּׂפָה וּבוֹרֵא": קריאה בספרהּ של טלי לטוביצקי, "הזכות לשלמות הגוף"

מאת מעין הראל

.

בחודש מרץ האחרון הלכה לעולמה המשוררת, העורכת וחוקרת הספרות טלי לטוביצקי, לאחר שנות מחלה ממושכות. ספרה הזכות לשלמות הגוף ראה אור זמן קצר לאחר מכן. זהו ספר שיריה השני, לאחר נסי מלים כלליות יותר מ-2010. לטוביצקי הספיקה להכין אותו לדפוס אך לא זכתה לראותו מתפרסם. עתה, כשעל כריכתו טקסטורה אדומה של טביעת אצבע, אפשר לדמיין שהוא מחליף את גופה, "כאילו הוא איבר" (עמ' 51): גוף־ספר חי, רוטט, פצוע ופוצע, ועם זאת – שלם ומדויק כל כך. הצער מתערבב בַהשתאות ובהתרגשות על ההישג הגדול, שמצטרף אל כמה משירי המחלה וסף המוות הגדולים ביותר שנכתבו בעברית – של רחל, הורביץ, ט. כרמי ואחרים – ומזכיר לעיתים אפילו את שירי הקץ של דוד פוגל.

יותר מכול, זהו ספר של יציאה לדרך, שבסופה המוות, או נסיעה "למקום שיש לו שם" מתוך "תבנית שקוראים לה חיים" (עמ' 7). אין בו מאבק מר או היקסמות נפעמת, אלא הכרה חדה ומפוכחת בקרבת הסוף, וגם פגיעוּת, כאב עמוק ו"עבודת עצב" מתמשכת. בד בבד – זו התחקות אחר האופן שבו אפשר, אם אפשר, לכתוב בעת כזאת, מתוך החולי:

כְּבָר הִגִּיעָה
הַשָּׁעָה לָצֵאת לַדֶּרֶךְ אֲבָל
עִם רֶגֶשׁ מְקֻמָּץ כָּזֶה, מְפַחֵד לְהִפָּגַע
צַוַּאר מְכֻוָּץ
רֹאשׁ מְכֻנָּס, מְיֹאָשׁ אַחֲרֵי מַכָּה חֲזָקָה
לָצֵאת לַדֶּרֶךְ?

(עמ' 10)

היציאה אל מסע גילוי הסוף מחייבת היפוכים: תנועה תמידית בין אפשרויות קיום; הפניית המבט פנימה במקום אל החוץ, חילופים תכופים בין החי והאנושי לבין הדומם, בין הגוף לבין הנפש. את השיר השלישי בקובץ חותמים שני הבתים הבאים:

עַכְשָׁו לִלְמֹד לָלֶכֶת לְאָחוֹר
אֵל הָעֶצֶם פְּנִימָה
כְּמוֹ הָעֵצִים לְפוּתֵי עָפָר
שׁוֹכְנֵי דּוּמָה, מַרְעִידִים בָּרוּחַ.

מִלִּים כְּמוֹ אֲבָנִים בַּכִּיס
שׁוֹקְעוֹת בְּכֹבֶד הֲלִיכָה אִטִּית, רֵיקָה.
אַט אַט יִהְיוּ לָאֲדָמָה.
מֵאֶבֶן הַמִּלָּה
פִּיחַ הַמּוּבָן יֻפְרַח בִּנְשִׁיפָה
וְאַסְפַלְט יִבָּקַע מִפְּנֵי עֵירֹם הָרֶגֶל.

(עמ' 9)

שלא כמצופה, ההליכה המתוארת בשיר אינה אל "הנפש פנימה", אלא דווקא אל החומר, הגוף: לתוך העצם שהיא אולי גם "עצם הדבר", גרעין האני. ואולי המוות כבר התרחש, כמו שרומז הדימוי לעצים, שנטועים במקום ובה בעת מצויים בשאול ("שוכני דומה"). בבית הבא נראה שגם המלים הפכו לאבנים מתות, חסרות תוחלת, המעכבות את התנועה. אבל בשורות האחרונות מתחולל נס: המילים הכבדות הופכות לאדמה, המחליפה את עפר המתים; הפיח נעלם והרגל מצליחה לבקע את האספלט כמו ביציאת מצרים פלאית.

גם בשירים אחרים לטוביצקי משחקת בדימויים של מוות, חיים וירידה לשאול ומחליפה ביניהם. כך למשל היחסים עם דמות האהובה נעים בין בריאה לבין "נשיפת רעל" (עמ' 13), כשלעיתים קרובות לא ברור מי משתיהן חיה ומי כבר מתה וזקוקה להחייאה. בשיר "אורפֵאָה" (עמ' 15) מתארת הדוברת את עצמה כאורפאוס־אישה המאבדת את אהובתה, אך גם בוראת אותה מחדש בה בשעה שדווקא היא עצמה, שכביכול נותרה בחיים בעל כורחה, נדונה למוות יומיומי מתמשך ואלים:

[…] רַגְלַי
בְּעַל כָּרְחִי נוֹשְׂאוֹת אוֹתִי
קָדִימָה וּלְמַעְלָה
אֵל אֶרֶץ הַחַיִּים
שָׂם אֶלְמַד לְנַגֵּן, לְכַשֵּׁף,
לְאַכְזֵב, לְהִקָּרַע לִגְזָרִים וּכֻלֵּי.

ההישארות בתחומה של ארץ החיים פרושה קיום אכזרי שיש להישמר מפניו. אולי משום כך היפוך הכיוון המתחולל בשירים קשור גם לשיבה אל עמדה ילדית המבקשת להתרחק מן הכיעור: "יַלְדָּה/ אֲבוּדָה עַל שְׂפַת הָעִיר/ כְּמוֹ לֹא נוֹגֵעַ בִּי/ הָרֵיחַ, הַזִּהוּם הַשָּׁחֹר,/ הַנְּפָשׁוֹת הַנֶּעֱרָמוֹת" (עמ' 20). עמדה דומה מופיעה בשיר המטלטל שכתבה לטוביצקי בגיל 19, בעקבות מות אביה ("פנטום להלווית אבי"). בשער השני בספר מצטרפת העמדה הילדית לזו האימהית, בתיאוּריה של הבת יוּלִי, שהיא לעיתים מעין ילדה־תאומה, והתשוקה לזכור אותה הופכת למניע העיקרי של הכתיבה:
וַאֲנִי רוֹצָה
לִזְכֹּר אוֹתָךְ
כָּל רֶגַע, וְגַם אַחֲרֵי
שֶׁלֹּא אֶהְיֶה לִזְכֹּר.

(עמ' 29)

השירים הכתובים אל יולי ועליה מבטאים את הכמיהה העזה ביותר העולה מן הספר: לחיות ולכתוב אמת בתוך עולם מזויף, במציאות שבה צריך עדיין להתקיים, שנעה בין "יפה ומלוכלך" ל"מכוער ונקי", ובמשמעות האסתטית והמוסרית המתעתעת של התארים הללו. השירים מרבים לעסוק בהעמדות פנים ובפער בין הפנים לחוץ ובין אמת לזיוף: בראש ובראשונה במטאפורות שקשורות לגוף כ"קליפה עוטה קליפות בגדים" שאיבריה מצוירים (עמ' 13), כמו גם בתהייה אם הגוף החי כבר מת (עמ' 14), ובתיאורו כ"מצולק ורכוס" מתחת לבגדים (עמ' 39). בשירים אחרים הזיוף הוא המאפיין הבולט ביותר של העולם האטום, שאיבד את אנושיותו: העור והזיעה מכסים על בני אדם "עשויים נסורת" (עמ' 38); מתחמי הקניות מסווים את התרעלה והמועקה; הקַצב נראה לרגע כחתול חביב (עמ' 31); העיקר והטפל הם "שטרות מזויפים" (עמ' 46). גם המחלה והניסיון "להתחיל עוד פעם" אחרי אשפוז מחייבים עצימת עיניים ואמונה באשליה שסימני שטפי הדם של העירוי אינם אלא "פרח נחמד" (עמ' 57).

התחושות הללו קשורות ישירות גם לעוולות הפוליטיים, שלטוביצקי עסקה בהם במשך שנים, ובעיקר לשפה כחלק בלתי נפרד מהם. בשיר שעל שמו נקרא הקובץ והוא נמצא בדיוק באמצעו (ובהזדמנות זו חשוב לשבח גם את עורכת הספר, ענת לוין, על עבודה מדויקת מאין כמוה), מתוארת ההקבלה האיומה, הלא־נתפסת, בין הילדה הלומדת בפעם הראשונה את שמות איברי הגוף לבין האופן שבו משתמש בהם השיח הצבאי והמשפטי: "94% מֵהַהֲרוּגִים נוֹרוּ בְּפֶלֶג גּוּף עֶלְיוֹן/ (וּבַפֵּרוּט – כָּל הַמִּלִים שֶׁאַתְּ/ יוֹדַעַת לְהַגִּיד כְּבָר: רֹאשׁ, פָּנִים,/ גַּב, חָזֶה וּבֶטֶן)" (עמ' 26). אולי לכן אין בשפה כזאת נחמה ו"כָּל הַמִּלִים שֶׁיָּלְדָתִּי לוֹמֶדֶת/ לֹא יַעַזְרוּ לָהּ כְּשֶׁאָמוּת" (עמ' 52).

את השיר החותם את הקובץ ואת הדרך אביא כאן בשלמותו.

רֹאשׁ פָּתוּחַ
נְמָלִים רוֹחֲשׁוֹת
הָעוֹלָם הַבָּא
מְדַלֵּג וּבָא כְּאַרְנָב
צִלִּי בַּעֲקֵבָיו
רַחַשׁ הָעֲנָפִים הַנִּשְׁבָּרִים, הֶעָלִים
הֶעָלִים הַיְּבֵשִׁים
חֶדְוָה וְצַעַר נִגָּפִים גַּם הֵם
רַעַד שֶׁמֶשׁ בָּעֵינַיִם

מַה פָּחַדְתְּ כֹּה יַלְדָּה טִפְּשֹׁנֶת
זֶה הַחַיִּים מַה שֶׁכּוֹאֵב
בְּסַךְ הַכֹּל.

זוהי הצצה יוצא דופן, מצמררת ממש, אל רגע המעבר לעולם האחר, שאחרי החיים, שיש בו אימה ויופי. השורות הפותחות את השיר מזכירות נמלים בתוך גווייה, אך גם עבודות סוריאליסטיות, כתמונת הנמלים הזוחלות מתוך כף היד בסרט "כלב אנדלוסי" של בונואל ודאלי, אלא שכאן הנמלים רוחשות בתוך הראש, אולי מכלות את המחשבות והמילים. תיאור העולם הבא כארנב מדלג רומז לארנב הממהר של אליס, היורדת אל ארץ הפלאות. התפאורה היא מעין יער, המציף בחוויות חושיות חדות: יובש וענפים נשברים לצד "רעד השמש" המבליח, אולי מבין אותם ענפים. אין כאן "אני" ברור, זולת באזכור הצל הדבק בעקביו של "העולם הבא", כי ה"אני" הוא עתה צל, אולי כמו צילו הנודד של פיטר פן, שלא יגדל לעולם. ברגעים האלה יש גם פרידה ממנעד הרגשות: החדווה והצער מתחלפים בהבזקי תמונות אחרונים.

בבית השני חוזרת דמות הילדה, שכבר פגשנו בכמה משירי הספר. הדוברת פונה אליה בגוף שני, ובעצם אל עצמה. היא מנסה לדובב את חרדת המוות הגדולה, שלפתע נראית חסרת טעם ומיותרת, שכן "זה החיים מה שכואב/ בסך הכול". המוות הוא קיצו של הכאב, סופו של הפחד. לאן היא הולכת מכאן. מה מחכה לה מעבר לעלים.

כשלוש שנים לפני מותה, ברשימת פרוזה בשם "בעצם החלולה", תיארה לטוביצקי את המחלה כביטוי עמוק של הקושי להשתתף במרוץ החיים ושל הפחד מפניו: "עם רגל פגועה אי אפשר לרוץ […] אדקור אפוא את רגלי", כתבה שם. הזכות לשלמות הגוף הוא עדות ליכולת לפסוע, למרות הכול, בצעדים בוטחים וברורים. להשאיר עקבות שלא יימחו במהרה.

.

מעין הראל היא חוקרת ומרצה לספרות. כתבה בין היתר על ייצוגים של חולי בספרות ובתרבות.

 

» נמלים בכף יד, מתוך "כלב אנדלוסי", סרטם של בונואל ודאלי.

» רשימתה של טלי לטוביצקי, "בעצם החלולה", מתוך פטל 2: אסור (אפריל 2016).

 

טלי לטוביצקי, "הזכות לשלמות הגוף", פרדס, 2019

 

.

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: נעמה ישראלי על פרפורמנס בעידן הריאליטי, בעקבות ספרה של מעין גולדמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2019 | נסעתי לפולין כדי למצוא מילים

"לא חיפשתי בית. לא משפחת אמי ולא משפחת אבי מוצאן מוורשה. שנים ארוכות סירבתי לנסוע לפולין, כי מהו בית בלי האנשים שחיים בו". שני פרקים מהספר "במקום שהגשר עמד בו" מאת חנה פוטשניק

שי עבאדי, טירת ההונצולרן, צריבה חשמלית וטכניקה מעורבת על או־אס־בי (פרט), 2008

.

שני פרקים ראשונים מתוך "במקום שהגשר עמד בו" / חנה פוטשניק

.

פרק 1: ביום אביב ורשאי

ביום אביב ורשאי אני צועדת על תלי הריסות. הגרמנים החריבו את ורשה עד היסוד, ואחרי המלחמה העיר נבנתה מחדש. לא ניתן היה לפנות כמות כה אדירה של הרס, אז כיסו אותו ברחובות ובבתים.

"זכרתי את קמפו די פיורי", כתב מילוש באפריל 1943כשראה את גטו ורשה הבוער מבעד לחשמלית שעצרה בפקק תנועה, ונזכר בכיכר ברומא שהפילוסוף ג'ורדאנו ברונו הועלה בה על המוקד ובה שרפו את התלמוד.

זָכַרְתִּי אֶת קַמְפּוֹ דִּי-פְיוֹרִי
בְּוַרְשָׁה לְיַד הַסְּחַרְחֶרֶת,
בְּעֶרֶב אָבִיב שָׁלֵו,
לִצְלִילֵי הַמּוּסִיקָה הָעַלִּיזָה.
אֶת מַטְּחֵי הַיֶּרִי בַּגֶּטוֹ
עִמְעֵם הַלַּחַן הָעַלִּיז*

מסע של יומיים בוורשה, מרחוב ששמו שונה לרחוב שהיה פעם רחוב אחר, מבית משוחזר לבית ששרד לבית חדש. מדי פעם גובהות אבני המרצפת לכדי תלולית. פה ושם רואים בין הבתים גבעות קטנות מכוסות דשא. ברחוב המוביל לטירה אני חולפת על פני הפסלים של מיצקייביץ וקופרניקוס, ספסלי שיש שמסלול טיוליו של שופן חרוט עליהם, ובכל נקודה אפשר לשמוע מנגינה שלו בלחיצת כפתור. אני הולכת במסלול המוביל מאנדרטת לוחמי הגטו ועד אומשלאג פלאץ, עוקבת אחרי אבני מרצפות המסמנות את מקום החומה של הגטו ומגיעה למקום שבו, מעל רחוב הומה, נבנה גשר העץ שחיבר את הגטו הקטן עם הגטו הגדול.

היום נמתח חוט ברזל חשוף במקום שהגשר עמד בו. כאז כן עכשיו, מלא הרחוב שמתחת תקתוקי חשמליות וקולות אנשים אוחזים תיקים או סלי קניות, הממהרים לדרכם.

יומיים צעדתי בוורשה. צעדתי מבוקר עד ערב. צעדתי ברחובות בהם:

בִּדְּרָה אֶת שִׂמְלוֹת הַנְּעָרוֹת
רוּחַ זוֹ מִבָּתִּים בּוֹעֲרִים,

ברחובות בהם:

צָחֲקוּ הֲמוֹנִים עַלִּיזִים
בְּיוֹם רִאשׁוֹן וַרְשָׁאִי יְפֵהפֶה.*

לא חיפשתי בית. לא משפחת אמי ולא משפחת אבי מוצאן מוורשה. שנים ארוכות סירבתי לנסוע לפולין, כי מהו בית בלי האנשים שחיים בו. גם כשנקרתה לי הזדמנות באביב ההוא היססתי ובסופו של דבר נסעתי. לא חיפשתי קבר. נסעתי לפולין למצוא את שלושים ושתיים שנות חייה של אנדה, נסעתי כדי למצוא מילים.

____________________

* מתוך השיר "קמפו די פיורי”, צ'סלב מילוש, בתוך "אור יום – מבחר שירים”, תרגם והוסיף הערות ואחרית דבר דוד ווינפלד, אבן חושן, 2013.

 

 

פרק 2: בביתי תלויה תמונה

בביתי תלויה תמונה של אנדה המביטה במראה. רואים אותה פעמיים. היא עומדת בפרופיל, בצד, ודמותה כולה נשקפת מן המראה. לבושה בשמלה דקה עם שרוולים תפוחים המכסים את המרפקים. חגורה עבה למתניה וקפלי הבד היורדים מקו הירכיים מדגישים עוד יותר את גזרתה הדקה. ידה השמאלית מהדקת פרח גדול מבד אל כתפה וידה השנייה מונחת על מסגרת המראה. שערה השופע אסוף לפקעת, שפתיה צבועות באודם, אני משערת שהוא אדום חזק. היא מתבוננת בעצמה בתשומת לב, מחייכת. נראה שהיא מרוצה. צבעי השחור-לבן של התמונה מדגישים עוד יותר את יופייה. אפשר לראות בתווי פניה את תווי הפנים של אמי; האף הישר, הגבות, השפתיים.

מסגרת המראה תוחמת את ההשתקפות. זו מראה צרה, גבוהה למדי. אולי זו המראה שעמדה מעל שידת המגירות בחדר השינה של סבתא ברחוב בן יהודה פינת אידלסון? מראה צרה, ארוכה, מעל שידה נמוכה מכוסה בזכוכית ולצדה מעין ארון לילה בעל שלוש מגירות, מכוסה אף הוא בלוח זכוכית.

לא פעם, כשבאתי לבקר, הייתי מבקשת מסבתא שתיתן לי לסרק אותה. גם לה היה שיער עבה וארוך, אך כבר נזרקו בו פסים של שיבה. סבתא היתה מתירה את שיערה ומתיישבת על הכיסא מול המראה הצרה והגבוהה. הייתי פותחת את מגירות השידה, מוציאה את המסרק והמברשת ועוד כהנה וכהנה סיכות ומכבנות, עורכת אותן על הזכוכית, נעמדת מאחוריה, מסרקת אותה בעדינות ואוספת את שיערה לפקעת. לפעמים הסכימה סבתא שאקלע לה צמה. התבוננו זו בזו מבעד למראה, שאלתי אותה אם התסרוקת מוצאת חן בעיניה ודמותה שבמראה חייכה אלי. החזרתי לה חיוך ועינינו נפגשו במראה.

ברגעים הללו בין המציאות למראה נולדה בתוכי השתיקה והיא הלכה וצמחה והתבגרה איתי. שנים נדרשו לי לפרוץ את הגדרות שהקיפה אותי בהן. אני רוצה להאמין שהתמונה של אנדה צולמה ברגע של אושר, כשהתכוננה לפגישה עם אהוב, תמונה של צעירה שחיה במשפחה אוהבת ושמחה. הייתי רוצה להאמין שהענקתי כמה רגעים של רוך לסבתי בתוך הצער והאובדן שהקיפו אותה. הייתי רוצה להאמין שהיא הרגישה עד כמה אהבתי אותה, ושאהבה אותי מאד למרות שלא היתה מסוגלת לומר לי, כמו שאני אומרת לנכדותיי, הכי פשוט שבעולם, אני אוהבת אתכן.

אני רוצה להאמין, אבל כולם שתקו ולי לא היתה ואין דרך לדעת. נותרתי עם החלל הריק שיצרה השתיקה ועכשיו אני מנסה למלא אותו במילים, כי חוסר האפשרות לומר, אפילו את הנורא מכל, הוא נורא יותר.

 

חנה פוטשניק, "במקום שהגשר עמד בו", כרמל, 2019.

 

 

 

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: פרק מתוך הספר "לגדול על מים" מאת אשרה גרינבלט, על פגיעה מינית בחברה הדתית

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרויקט מיוחד לקראת החזרה לבית הספר: מזהים את עצמכם בתמונות?

בואו לזהות ולתייג אתכם, בני משפחתכם וחבריכם בתמונות נדירות של תלמידים ותלמידות משנות ה-50 ועד שנות ה-90 מתוך אוספי התצלומים של הספרייה הלאומית

חזרה ללימודים

צילום: דני גוטפריד, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

הספרייה הלאומית ופייסבוק ישראל ממשיכות בשיתוף הפעולה ויוצאות בפרויקט מרגש לקראת פתיחת שנת הלימודים. למעלה מאלף תמונות היסטוריות של תלמידים ותלמידות, שטרם נחשפו לקהל הרחב יונגשו בסיוע ומימון פייסבוק למיליוני המשתמשים ברשת החברתית בישראל.

לכבוד החזרה לבית הספר נעלה החל מהיום אלבומי תמונות מיוחדים ואנו מזמינים את הקהל הרחב לזהות ולתייג את עצמו, בני משפחתו וחבריו לספסל הלימודים שמופיעים בתצלומים, וכך שמותיהם יונצחו בארכיון של הספרייה הלאומית ויישמרו למען הדורות הבאים לצד אוצרות התרבות והמורשת של המדינה והעם.

אוסף התצלומים הנדיר של הספרייה הלאומית מכיל מיליוני תמונות שלא ידועים לנו פרטים עליהן. ברבים מהמקרים אנו יודעים רק את מועד ומקום הצילום, כגון "צולם בתל-אביב, 1974". לאור זאת, החלטנו שוב להיעזר בקהל הרחב, ובעזרת פייסבוק ישראל להפיץ את התמונות לכמה שיותר ישראלים, בכדי שיוכלו לעזור ולהוסיף את המידע החשוב ביותר על התצלומים – מי מצולם בתמונה ומה הסיפור מאחוריה.

הצילומים, המאגדים בתוכם את חוויות הכיתה ובית הספר פרושים על פני כארבעה עשורים – משנותיה הראשונות של ישראל בשנות החמישים ועד שנות התשעים הצבעוניות, יוצגו באתר ובעמוד הפייסבוק של הספרייה הלאומית ויאפשרו לכל אחד ואחת חוות ולשתף רגעים מרגשים ומיוחדים, כפי שנתפסו בעדשות המצלמה של בכירי הצלמים שפעלו בעשורים הראשונים והמאוחרים יותר של מדינת ישראל.

עדי סופר־תאני, מנכ"לית פייסבוק ישראל, אמרה: "שיתוף הפעולה של פייסבוק עם הספרייה הלאומית מתקיים כבר יותר משנה וכל פרויקט מצליח לרגש אותי מחדש. היכולת שלנו היום, בעידן הדיגיטלי, להביא לחיים פיסות היסטוריה, לספר את הסיפור של המדינה דרך עיני המצלמה, זאת זכות גדולה. אוצר התמונות של הספרייה הלאומית מספר את סיפורה של המדינה לאורך כל שלביה ומחבר אותנו לאנשים שהיו שם. אני מקווה שדרך פרויקט זה נוכל לתת שמות לפנים בתמונות הכה מיוחדות הללו".

 

בהצלחה בלימודים!

לאלבומים המלאים:

ילדי שנות ה-50-60

ילדי שנות ה-70

ילדי שנות ה-80-90