פרוזה | אמוציות הן דבר בעייתי

"בגיל עשרים, גמגום פתאומי מצטייר לה כהקלה. הגמגום יהיה אז הצהרה, לא תלונה ממש, אבל הודאה: בכל זאת קשה לה". סיפור קצר מאת ליה נירגד

שיקו כץ, מתן פוגש דממה בתל אביב, טכניקה מעורבת על בד פשתן, 75X60 ס"מ, יוני 2017 (צילום: אברהם חי)

.

רציונלי–אמוציונלי

מאת ליה נירגד

 

האולר היה גם שוויצרי וגם מפורק. מי יכול לעמוד במתח כזה. אולר שוויצרי אמיתי, שחלק ממנו, חלק מהכיסוי ליתר דיוק, נעלם. אולר שהיה מתנה יקרה, נוצצת, מתנה שיש בה כביכול איזו הכרה, היכרות: הילדה אוהבת לנסר, לגלף, לבנות. מרשים לה. מותר לה בינתיים.

הדברים המותרים אינם רבים, ליתר דיוק הדברים שגם מותרים וגם רצויים לה אינם רבים, ולמען דיוק רב עוד יותר, הם מעטים עד כאב. עוד מתח שקשה לעמוד בו.

בגיל עשר, מתחים כאלה יכולים להיתפס כסתירה בסיסית. בגיל עשר, מתחים רבים, מקריים, יכולים להיתפס כהכרח קיומי.

בחירה עמדה לפניה: מתחים או סתירות.

קשה היה לעמוד במתח.

העולם כולו, אם כן, התגלה כמלא סתירות.

מה קרה לאולר? שום דבר, הכיסוי התרופף, נפל והורכב, נפל ושוב הורכב, פעמים רבות. באחד הטיולים, טיולי הצופים שבהם היה סדר דברים פשוט, מתוק, מרגיע כל כך, נפל הכיסוי ונעלם. בין חולות נחל אכזיב אולי מנצנץ עדיין הכיסוי האדום. מאוחר מדי. צד אחד של האולר חשוף, רואים את ההברגות, כל השוויצריות האדומה התקלפה לה, הוסר המעטה.

לא עניין גדול. עניין קטן.

לא בשבילה.

האולר נטמן בגרביים, נצרר בגרביים, מוסתר בין גרביים, עמוק במגירה.

אסור שיֵדעו.

מה יקרה לה אם ידעו? במה מדובר כאן בעצם? שום דבר לא יקרה לה, שום דבר מהדברים שאפשר לומר אותם במילים בודדות.

מה היא חושבת שיקרה לה? מה חשבה?

למה חלמה בלילות שתופסים אותה – אולי תדבר בחלום,

למה פחדה להיות חולה – אולי תדבר מתוך דמדומים. היא קראה ספרים, אנשים קדחו ודיברו שם. מתוך דמדומים. את סודותיהם האפלים ביותר הסגירו.

אולי היא תדבר על האולר.

אסור להיות חולה, צריך להיות דרוכה גם בשינה, עדיף לא לצאת מהבית כשלא צריך. אולי בהיעדרה יתגלה האולר המפורק, שצד אחד שלו עירום כל כך. מסגיר.

ממה פחדה כל כך? האמת, לא הייתה לה סיבה של ממש לפחד. אבל הפחד היה שם.

אולי היא הייתה פחדנית?

היא לא הייתה פחדנית.

היא הייתה מפוחדת.

ממה הייתה מפוחדת. בעצמה לא הייתה יודעת לומר.

ואילו נדחקה לפינה, אילו דחקתם אותה, אילו דחקנו, הייתה מודה שאין סיבה של ממש לפחד. לא יעשו לה שום דבר. לא יהיה עונש, אפילו צעקות לא יהיו, לא יהיה שום דבר מהדברים שילדים רשאים לפחד מהם.

לא יהיו דברים. יהיה מתח.

מה אומר לה המתח הזה. איך הוא נראה? היא לא יודעת. היא מוצאת אותו בגוף שלה רק עשרות שנים מאוחר יותר. צבתות סביב הראש, מלקחיים בבטן, בעירה בשכמות. אפשר לשים אצבע ולגעת: הנה, כאן כואב. כאן, וגם כאן, לא כל הזמן אבל לפעמים, ותמיד.

ואילו הייתם, אילו היינו באים אליה כבר אז, אומרים לה – תראי, תראי איזה מתח, מה היא הייתה אומרת אז?

קשה לחשוב על תשובה, קשה להאמין שהייתה עונה. היא לא רגילה בשיחות כאלה.

אולי, אולי הייתה אומרת שהיא פוחדת, אבל קשה להאמין.

בוודאי הייתה פוחדת לומר שהיא פוחדת.

ממה, ממה היא פוחדת. הבית גדול, שקט. האנשים שקטים, גדולים. בבקרים שקט עוד יותר. היא קמה ראשונה, תמיד, מקפידה עוד לפני השינה לכוון לעצמה מבפנים את שעת היקיצה. שש בבוקר, אחר כך חמש, עם הזמן לפעמים ארבע. היא עוצמת עיניים, מבזיקה לעצמה מספרים: שש שש שש, בכל מיני גדלים וצבעים, וגם 666, שוב ושוב. היא גאה בשעון המעורר שיש לה בפנים.

למה היא קמה בשעות כאלה? אולי גם זה בגלל המתח? אולי בשביל השקט? אולי כדי לקרוא?

ההורים לא אוהבים שהיא קמה בשעות כאלה. הם מרשים לה ללכת לישון מאוחר, אולי לא תשכים כל כך. למה ההורים רוצים שהיא לא תשכים כל כך? למה זה מפריע בעצם? היא לא יודעת. היא גם לא שואלת. היא לא נוהגת לשאול שאלות. לא רגילה לזה.

כשהיא מגיעה לטירונות ההרגל מתגלה כמועיל. הרגלים רבים מתגלים כאן כמועילים. חדות הקיפולים של השמיכות. מילוי הוראות. לכופף ראש. להקטין ראש. לא להתבלט. גם את הטירונות אפשר לעבור בשלום אם לא מתבלטים.

היא קמה מוקדם, מסדרת את המיטה, מסדרת את המיטות של חברותיה לאוהל. למה? כי ככה קל יותר. כאן באמת מענישים – מִסדרים, טרטורים, כאן יש לדברים שמות. מרוב שהיא מקפלת לכולן את השמיכות, כמעט עושים אותה חניכה מצטיינת. היא מפסיקה לקפל. יש גבול למה שאפשר להסכים לו רק בשביל השקט. אבל כאן היא כבר גדולה יותר, אולי קצת חכמה יותר, היא יודעת יפה מאוד שלא כל שבח רצוי לה. בגיל עשר, השבח עוד מיוחל מאוד.

ובאופן כללי, בגיל עשר, היא דווקא מרגישה די משובחת. מעמדה המשובח מעולם לא היה ברור יותר.

זה נעים, אבל לא ממש. וזה בהחלט לא מרגיע. המניה שלה, יכולה הייתה לומר, ספקולטיבית מדי.

לכן היא נזהרת.

כן, אפשר בהחלט לומר שהייתה זהירה.

האם זהירות היא תכונה?

אולי רק הרגל?

בואו נאמר שהיא למדה לנהוג בזהירות.

ממה נזהרים כאן? ממי?

אז ככה: נזהרים מכולם. יש אבא, אמא, אחות גדולה, אחות קטנה. גם מהקטנה נזהרים.

למה? היא לא יודעת לענות על שאלות כאלה, אבל השכמות שלה מתכווצות כשכועסים. לא כועסים עליה אמנם, אין סיבה כאמור, ואם תהיה היא תדאג שלא ידעו עליה. האחות הגדולה והאמא כועסות. אחת על השנייה, ואולי בכלל. בשקט שמסביב, גם כעסים קטנים מצטיירים כזוועות גדולות. בגיל עשר היא לא יודעת עדיין מה יקרה כשיכעסו עליה, אבל לא דחוף לה לגלות.

היא נוטה, אם כן, לאיפוק. היא נוטה, על כן, להבלגה. כך או כך, בסופו של דבר, היא עושה רושם מאוד תרבותי.

היא באה ממקום תרבותי. אוהבים לדבר שם על "הרציו והרגש". מסבירים לה שהיא רציונלית. נדמה לה שגם זה סוג של שבח. האחות הגדולה, זאת שכועסים עליה, יותר רגשית. רוצה הגורל, והיא גם יותר יפה. עוד מתח שקשה לעמוד בו.

היא מנסה לפתח את הרציונליות. ממלאה דפים בטורים ארוכים של מספרים שהיא מסכמת, לרוב נכון, אבל אף אחד לא בודק. ברור לה שאין לאיש עניין במספרים האלה. הרציונליות אולי משובחת, אבל לא בטוח שהיא מושכת. אילו הייתה מבוגרת יותר, הייתה אומרת שהיא לא סקסית.

עם אבא, בסוף היום, אפשר לשחק צוללות. זה בהחלט רציונלי. נראה לה שגם אבא רציונלי. היא לא בטוחה לגבי היתר. אז משחקים צוללות, רגע של אושר, לפעמים, בהחלט לא תמיד. אולי הייתה רוצה יותר, אבל היא בהחלט לא דורשת, היא מבינה שאין זמן.

וחוץ מזה, היא לא נוטה להתלונן. זו עוד אחת מהתכונות שלה, ועל כך משבחים אותה מאוד.

כשהיא שוברת יד, היא לא אומרת כלום. כעבור כמה ימים היד כחולה, נפוחה. שמים לה גבס, מהללים אותה על האיפוק. שנים עוד מספרים על מעשה הגבורה שלה.

יש עוד סיפורים כאלה. כבר בגיל חודשיים, מספרים, היא הייתה מאופקת. כמעט אפשר לומר, מנומסת. שכבה בעריסה חולה, מקיאה, לא בוכה. חצי שנה ככה, משתעלת, לא זזה, לא בוכה. הנה דבר להתפאר בו.

היא מתפארת.

היא מאופקת ורציונלית.

גם אמא אומרת שאבא רציונלי – זה לא תמיד נעים כל כך, היא מודה לפעמים, בחצי משפט, אבל זה בהחלט מעורר כבוד. אמא כנראה רגשית יותר, או כמו שאומרים, ואז זה ממש מתחרז, אמוציונלית.

רציונלי–אמוציונלי. את הסתירה הזאת לא היא המציאה.

כך או כך, מה שנשאר גבישי וחד־משמעי הוא הכבוד.

בשביל כבוד צריך לעבוד.

בבוקר מוקדם היא מצחצחת לכולם נעליים, מלפנים עם מברשת, מאחור עם מטלית, ועוד סיבוב עם המטלית מלפנים. הבוהק גם הוא חד־משמעי: נעל מצוחצחת היא עובדה. סוף־סוף.

בשביל כבוד צריך לעבוד, ומתברר שזה לא קשה. נדמה לה שזה לא קשה. מה צריך בסך הכול. קצת להתאפק, להתנהג כמו שצריך, להסתיר מה שצריך. מה צריך להסתיר? דברים קטנים בסך הכול. אולר מפורק כבר אמרנו. הערות של המורה ביומן. היא אמנם לא מאחרת אף פעם, אף פעם, אבל היא תמיד שוכחת להביא מחוגה, כלי ציור, נעלי התעמלות. כל יום צריך להביא משהו אחר, היא תמיד שוכחת. במקום ובזמן אחר היו אומרים, משהו מטריד אותה. היא לא חושבת במושגים כאלה, אין לה מושגים כאלה, היא מסתירה את ההערות, מזייפת חתימות ביומן. זה לא נורא, התעודה בסוף השנה משובחת מכול וכול, רק בהבעה בעל פה היא קצת חלשה.

בגיל עשרים, גמגום פתאומי מצטייר לה כהקלה. הגמגום יהיה אז הצהרה, לא תלונה ממש, אבל הודאה: בכל זאת קשה לה.

מה עוד צריך להסתיר.

שיער פזור.

שתי ברירות עומדות לפניה, ואין בלתן – שיער אסוף בשתי קוקיות נלעגות או שיער קצוץ. גם את המתח הזה לא היא המציאה. תשאלו מה עם קוקו? למה קוקו הוא לא אופציה אפילו? אז ככה, אמא אומרת שקוקו לא מתאים, הפנים שלה עגולות. לאחות הגדולה מתאים קוקו, הפנים שלה ארוכות. גם הפנים של אמא ארוכות. אבל שלה עגולות. וזה גם מתאים לה יותר לאישיות, כי זה חמוד נורא והיא חמודה כל כך.

גם חמוד ויפה זו לפעמים סתירה.

כך או כך, שתי קוקיות – וָלא, לשבת אצל הספר ולבכות כשהשיער הקצוץ נערם על הרצפה. היא לא פחדנית, היא רק זהירה. היא לא מוכנה ללכת עם הקוקיות האלה, והיא גם לא רוצה לריב בגלל זה. היא בת עשר בסך הכול, היא לא צריכה צרות. היא מורידה את הגומיות בדרך לבית ספר, בדרך חזרה שוב אוספת, בלילות מפחדת שמישהו יגלה, אולי השכנה תעבור ברחוב ותראה.

בגיל עשרים היא מגלה לאמא.

אמא אומרת שהיא כנראה הייתה פחדנית.

אז אולי היא קצת פחדנית, אבל תודו שהיא לא ותרנית. ובסך הכול, היא פשוט זהירה, מחשבת היטב מה כדאי ומה לא. ילדה רציונלית יכולה לחסוך לעצמה צרות שילדה אמוציונלית לא תחסוך מעצמה. ובמובן הזה, היא די גאה בשיטה שלה. קל לה להתאפק, קל לעשות מה שצריך, קל להסתיר, זה רק עניין של הרגל.

בעיקר קל להסתיר רגשות, כי בכל מקרה היא לא אמוציונלית.

וגם אם האחות הגדולה יפה, בכל זאת די ברור שרציונלי שווה יותר מאמוציונלי. די ברור שהאמוציות, כמו שקוראים לזה אצלם, משקלן פחוּת בהרבה מזה של היקש הגיוני – גם אם אמא מתלוננת לפעמים שקצת יותר חמימות הייתה עושה לה טוב בחיים.

כך או כך, אמוציות הן דבר בעייתי. חלקן טובות, חלקן רעות; חלקן מותרות, חלקן אסורות; חלקן מוצדקות, חלקן מופרכות, מוגזמות. חלקן גלויות, חלקן בלתי נראות, חמקמקות, מושתקות – מי ידע לאחוז בקצה כנפה של אמוציה.

וזה דווקא יתרון, כי האמוציות האלה כל כך דקות, שקופות כמעט, שקל להסתיר אותן. מישהו ראה פעם צבע של אמוציה?

רק מאוחר יותר, תחושת הקבס החומה בבטן.

האולר, לעומת זאת, אדום.

את העירום של האולר רואים בעיניים.

ואת מה שהעיניים רואות, קשה יותר להסתיר.

אבל מה שרואות העיניים הוא עובדה.

אלוהים, תעשה שלא אתעוור לעולם.

 

ליה נירגד היא סופרת, מתרגמת ואקטיביסטית. ספרה "במקום גרניום" יראה אור בסוף החודש בהוצאת חרגול.

 

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "ההזמנה" מאת מורז ברנדיס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

גילגוליו של הטלאי הצהוב

הרבה לפני הנאצים - פרטי הלבוש הצהובים שבהם חויבו היהודים נועדו לסמן את מעמדם בשולי החברה

טלאי צהוב

הרעיון לסימון יהודים בצבע נבדל על בגדיהם, אביו-מולידו של "הטלאי הצהוב", הוא בקובץ חוקים אסלאמי המכונה "חוזה עומר". חוזה זה מיוחס לאחד הח'ליפים המוסלמים הקדומים, עומר בן אלח'טאב (644-634) או עומר בן עבד אלעזיז (720-717). זהו מעין הסכם דו-צדדי בין המדינה האסלאמית לבין היהודים והנוצרים ובני דתות אחרות הרשאים להתקיים בשטחי האסלאם, המכונים "בני החסות". לפי חוזה זה, האחרונים מקבלים ערובה לבטחונם, לרכושם ולזכותם לקיים את פולחניהם במגבלות מסויימות ולנהל את קהילותיהם. מנגד, מוכפפים בני החסות לתקנות מפלות הכוללות, למשל, את האיסור על רכיבה על סוסים ועל אוכפים, על נשיאת נשק, על בניית בתי תפילה חדשים, ועל הפגנת הדת בפרהסיה. סעיף חשוב נוסף ב"חוזה עומר" מחייב את "בני החסות" להיראות בפומבי בלבוש שונה מזה של המוסלמים.

חוזה עומר

המקורות ההיסטורים המוסלמים והיהודים מגלים כי בתקופת ימי הביניים, היינו למן המאה השביעית ועד למחצית המאה השלוש-עשרה, לא נאכפו חוקי הלבוש הנבדלים במזרח התיכון בעקיבות אלא לתקופות קצרות למדי. מצב זה השתנה במחצית השנייה של המאה ה-13, בייחוד באזורינו, קרי, מצרים, ארץ-ישראל וסוריה. באותה עת עלו לשלטון במצרים ובסוריה השליטים הממלוכים. שליטים אלה היו במוצאם עבדים צבאיים לא-מוסלמים, וכדי לרצות את אנשי הדת המקומיים ולחזק את הלגיטימציה השלטונית שלהם, נטו להכביד את ידם על "בני החסות". ואכן, לאורך תקופת שלטונם, בשנים 1517-1250, הקפידו הממלוכים על חוקי הלבוש הנבדלים ביתר שאת ובעקיבות. יהודי מצרים וסוריה חויבו לעטות לראשיהם מצנפות צהובות, בעוד הנוצרים הצטוו לחבוש מצנפות כחולות והשומרונים אדומות. חוקי הלבוש המפלים נאכפו בכל רחבי הסולטאנות הממלוכית, כפי שאנו יודעים ממקורות היסטוריים מוסלמים, לצד עדויות של נוסעים אירופאים, נוצרים ואף יהודים. יש לציין כי הצבע הצהוב לא הומצא על ידי השליטים הממלוכים יש מאין. לא-מוסלמים נצטוו ללבוש פרטי לבוש צהובים עוד במאה התשיעית בבירת הח'ליפות, בגדאד. צבע זה זוהה באופן בלעדי רק עם היהודים בתקנות לבוש מסוף המאה ה-11 בבגדאד, וערב עלייתם לשלטון של הממלוכים במצרים.

 

מושל ממלוכי ופמלייתו מקבלים את פני הקונסול הוונציאני בדמשק. ניתן לראות דוגמה למצנפות שונות בעולם המוסלמי

מעניין לגלות שגם באירופה הנוצרית, החל מהמאה ה-13, החלו השלטונות לאכוף בהדרגה חוקי לבוש נבדלים ליהודים. מקורו של "הטלאי היהודי" האירופאי הוא בוועידת הכנסייה הלטרנית שנערכה ברומא בשנת 1215. בוועידה זו הוחלט כי על יהודים ומוסלמים ללבוש על בגדיהם סימן מזהה שיבדילם משאר האנשים. כיוון שלא היו קהילות מוסלמיות ברוב מדינות אירופה באותה עת, הרי שחוק זה היה מכוון כלפי היהודים בלבד. כך, ככל הנראה, מצא את דרכו מעולם האסלאם אל אירופה הנוצרית הרעיון לסימון חיצוני של היהודים. החלטת הכנסייה יושמה הלכה למעשה באזורים שונים באירופה במאה ה-13 ואילך. בדומה לעולם האסלאם, צבעו הנפוץ ביותר של הטלאי היהודי, בייחוד מהמאה ה-15, היה צהוב.

אם כן, בימי הביניים המאוחרים זוהו היהודים בצבע נבדל של בגדיהם, על פי רוב צהוב, הן במזרח התיכון האסלאמי והן באירופה הנוצרית. אולם, האם סממן חיצוני זה שיקף מעמד זהה של היהודים בשתי החברות? כדי להעריך נכוחה את מצבם של היהודים בשני האזורים יש לבחון את חוקי הלבוש על פי ההקשרים הדתיים, החברתיים והתרבותיים בסביבות שבהן חוקקו ויושמו. הועידה הלטרנית ב-1215 הכריזה על חוק הסימנים המזהים כדי למנוע "זיהום" של נוצרים באמצעות מגע מיני עם יהודים, בני הדת הכופרת והשפלה. בעולם האסלאם, אין עדויות לתפיסה של "זיהום" דתי העומד מאחורי חוק זה. הלבוש הצהוב נועד בעיקר להשפיל את היהודים ולהדגיש את מעמדם הנחות. במקורם, נועדו סימני הלבוש ב"חוקי עומר" לבדל את שכבת המיעוט המוסלמי השולט מההמון הנשלט, כדי שלא יטמעו בו. זו הסיבה שהנוצרים, שהיו לרוב באזורינו, ובעקבותיהם היהודים, נדרשו לבדל את עצמם בפריט לבוש שממילא אפיין אותם עוד בטרם האסלאם – חגורת הזונאר. לאחר מכן, כאשר בטחונו של עולם האסלאם החל להתערער בעקבות הצלחות אויביו (בין השאר, כיבושי הצלבנים באזורינו והמונגולים במזרח), החלו השלטונות לנקוט במדיניות סובלנית פחות כלפי נתיניהם הלא-מוסלמים. בשלב מאוחר זה, הסימנים המבדילים ושאר "חוקי עומר" נועדו להבהיר את מעמדם השפל של בני הדתות הלא-מוסלמיות. סימני הלבוש הנבדלים שרטטו למעשה גבולות שחיזקו את ההבחנה ההיררכית בחברות אסלאמיות והסדירו את היחסים שבין הקבוצות האתניות והדתיות השונות. במילים אחרות, הצבע הצהוב סימן את מעמדם הנחות של היהודים, ודווקא משום כך איפשר להם ליטול חלק אינטגרלי בפעילויות כלכליות ותרבותיות של החברה הכוללת, כל עוד התנהגו בהתאם לדרגתם הנמוכה.

וכך, יהודי הסולטאנות הממלוכית ניכרו במצנפותיהם הצהובות כעדה נבדלת, אך שאינה אלא אחת מני רבות. עמיתיהם נושאי הטלאי באירופה, לעומת זאת, לא היו אלא מיעוט יחיד, קטן ומבודד הנבדל בהופעתו החיצונית מהמוני הנוצרים ובשל כך מושא להשפלה וביזוי. מעבר לכך, בחברות אסלאמיות, דוגמת הסולטאנות הממלוכית, לבושו של אדם נועד לזהותו מבחינה מעמדית ודתית, ובמידה רבה היה לחלק מהגדרת זהותו העצמית. רחובות קהיר ודמשק של המאה ה-15 היו פסיפס תרבותי שהתבטא בסממני הופעה ולבוש חיצוניים. חברי העלית הממלוכית זוהו באמצעות רכיבתם על סוסים (פריבילגיה שהייתה שמורה אך ורק להם ולאנשי החצר), בסוגי הכובעים שעל ראשם, ובבגדיהם הייחודיים והמפוארים; מי שנמנה עם שכבת אנשי הדת המוסלמים (העֻלָמָאא') בלט לעין בטורבאן הלבן והרחב שעל ראשו; הנוצרים היו מזוהים במצנפותיהם הכחולות, השומרונים באדומות, הגאורגים ניכרו בכובעיהם השחורים, והיהודים במצנפות הצהובות. במצב שכזה לא נחשבו היהודים אלא כקבוצה אחת משלל קבוצות הנושאת כל אחת את סימניה המזהים. כמו כן, המצנפת הצהובה "משכה הרבה פחות אש" מאשר זו הכחולה של המוני הנוצרים. היסטוריונים מוסלמים בני התקופה מציינים כי בעת גל רדיפות נגד "בני החסות", היו בין הנוצרים מי שהשאילו מהיהודים את המצנפת הצהובה, כדי שייראו ברחובות העיר כיהודים ועל כן לא יעשו בהם שפטים.

 

הטלאי הצהוב שהוכרחו היהודים לשאת בעולם הנוצרי. כך נכתב במרכז הטלאי בתרגום לעברית: זהו הסימן היהודי שהם חייבים לשאת על בגדיהם

 

 

ניתן אפוא לסכם ולקבוע כי פרטי הלבוש הצהובים שבהם חויבו היהודים בחברה המוסלמית נועדו לסמן את מעמדם בשולי החברה הכוללת, אך עדיין בתוכה. לעומת זאת, הטלאי הצהוב באזורים רבים באירופה הנוצרית היה ביטוי חיצוני להוצאתם של היהודים מכלל החברה. יש הטוענים כי חוקי הרייך השלישי שחייבו את יהודי אירופה לשאת טלאי צהוב נֶהֶגוּ בהשראתם של חוקי הוועידה הלטרנית ומאותם מניעים. אלא שבעוד החוק הכנסייתי מימי הביניים נועד למנוע את "זיהומם" של בני הדת הנעלה מצד מחזיקי דת כופרת, במאה ה-20 נועד החוק הנאצי למנוע "זיהום של בני הגזע הארי על ידי בני גזע נחות". עדות לכך ניתן למצוא, למשל, בכרזות נאציות שעליהן התנוסס הטלאי הצהוב ומתחתיו הכיתוב: "הטלאי היהודי הוא אזהרה נגד זיהום הגזע". (“Rassenschande”)

סיפורם של זוג יצרני הצעצועים ריקרדה והיינץ שוורין

בני הזוג ריקרדה והיינץ  שוורין הגיעו לפלסטינה בשנת 1935 כזוג נשוי. במסגרת תחקיר לספרי "ציונות ומשחקי קופסה: 1948-1900" נודע לי על אוסף מיוחד השמור בביתו של תום שגב. בביתו של שגב, בנם של בני הזוג ריקרדה והיינץ שוורץ, מחזיק העיתונאי והסופר את אוסף הצעצועים שייצר אביו היינץ. לפני שעלו ארצה, ריקרדה למדה צילום בעיירה דסאו

בני הזוג ריקרדה והיינץ  שוורין הגיעו לפלסטינה בשנת 1935 כזוג נשוי.

במסגרת תחקיר לספרי "ציונות ומשחקי קופסה: 1948-1900" נודע לי על אוסף מיוחד השמור בביתו של תום שגב. בביתו של שגב, בנם של בני הזוג ריקרדה והיינץ שוורץ, מחזיק העיתונאי והסופר את אוסף הצעצועים שייצר אביו היינץ. לפני שעלו ארצה, ריקרדה למדה צילום בעיירה דסאו בבית הספר "באוהאוס" שם הכירה את היינץ שלמד אדריכלות. יחד ברחו ב1933 דרך צ'כיה והונגריה לשווייץ ומשם עלו לא"י.

למרות מספרם המצומצם יחסית של עולי העלייה החמישית הייתה זו עלייה איכותית ביותר, עירונית ברובה, שהשפעתה על דפוסי החיים ביישוב, ומאוחר יותר במדינה, ניכרו לשנים רבות. מיעוט  עולים שהגיעו היו  בוגרי בתי ספר מקצועיים ובתי אולפנה לארכיטקטורה (כולל בית הספר בסגנון" הבאו האוס" ליד ברלין). חלקם השתלבו בארץ כנגרים- אומנים (מייסטרים)  והקימו בין היתר כאן מפעלי צעצועים. מהמפגשים עם תום שגב התפתח אִסוף החומר למעין "ספור בלשי" אשר הקיף מספר אנשים ומקומות. ניתן לומר כי הספור עובר דרך  שלש ארצות: פלשתינה, ישראל וגרמניה; מאחד שתי משפחות: שוורין ורוסט; קשור בהעברת ידע ,טכנולוגיה ואומנות ייחודית  מגרמניה לפלסטינה.

בני הזוג שוורין התיישבו בירושלים והקימו בה סדנא לעבודות עץ אמנותיות. הם ייצרו בין היתר משחק הרכבה חומה ומגדל:

משחק הרכבה העיר העתיקה בירושלים:

 

מכוניות צעצוע מעץ גושני וצעצועים שונים רבים:

ייצור צעצועים לא הספיק לפרנסתם, ולכן הוסיפו לסל מוצריהם פריטים כמו קופסאות סיגריות, מחזיקי קופסאות גפרורים למוצריהם. את  כל אלו ייוצרו מסוגי עצים שונים באיכות גבוהה. היות שלא היו באותה תקופה מכונות מדויקות, כל העיבודים, שנעשו ברמה הגבוהה ביותר, נעשו ביד. כדי להעשיר את סל מוצריהם ולגוונו הם ייצרו גם מוצרים פשוטים ובאיכות נמוכה יותר.

הסחורות לתערוכה בקהיר  עברו במעבורת את תעלת סואץ, בעיתון "דבר לילדים" מ4.9.41  מתואר כי "מפעם לפעם מופיעים אווירונים  של האויב ומטילים פצצות על אזור תעלת סואץ, כדי להרסה" . המשאיות שהובילו את פרטי התערוכה הצליחו להגיע לתערוכה בשלום.

מכירת תוצרת הסדנא בירושלים נעשתה ע"י ריקרדה. היא עברה בין חנויות בעיר ובמקומות בילוי והתכנסות של חיילים בריטיים. עיקר התוצרת שמכרה נלקחה לחו"ל ע"י אנשי המנדט או תיירים שקנו אותם כמזכרות. המוצרים באיכות ובמחירים נמוכים נמכרו לתושבי הארץ שרמת הכנסותיהם לא תמיד אפשרו להם לקנות את המוצרים האיכותיים יותר.

השם שוורין  מופיע בקטלוג  צעצועים בריטי מ 1943 כאחד מ 36 בעלי עסקים יהודיים . הבריטים  הפיקו קטלוג המשחקים כחלק מקטלוג כללי בן 5 כרכים של מוצרים תעשייתיים שיוצרו בפלשתינה. דף ראשון מקטלוג, זה נמצא בגנזך המדינה.

הבריטים נהגו  בכל הקולוניות שלהם  לעודד תעשיות מקומית, ויזמו סחר בין הקולוניות . כמו כן הם ערכו תערוכות  אזוריות. אחת מהן התקיימה בקהיר ב1941 ובין היתר 17 יצרנים יהודיים הציגו שם צעצועים ומשחקים. גם שברין הציג בתערוכה זו.

במשך מלחמת העולם השנייה הפעילו הבריטים  את תקנות "הספר הלבן" שלפיו גורשו פליטים שהגיעו לארץ באניות גרוש. כלומר מחד הבריטים הפעילו תקנות נגד עליית יהודים ומאידך סייעו בפתוח הארץ. אז נערכה התקפה גרמנית על  מצרים והבריטים חששו מאד מפלישה גם לא"י . הציבור בארץ התכונן לכך ואף הקים קו הגנה על הכרמל (אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה, 2004). סכנת הפלישה הייתה הן מצפון מסוריה -לבנון והן ממצרים מדרום. כי הכרמל הוא רכס הרים שניתן היה לבצר אותם ולתת הגנה גם לצפון וגם לדרום, לשמחתנו לא הייתה פלישה.

באוספו של תום שגב נמצאות גם דמויות מיניאטוריות שלא נעשו בידי הזוג שוורין. אלו הן עשרות דמויות מיניאטוריות של יהודים וערבים מהתקופה מגולפות בעץ וצבועות בצורה יוצאת מהכלל  שנעשו בידי משפחת רוסט ידידי משפחת שברין. הם הקימו סדנא משותפת שבה עבדו כ-15 עד 20 עובדים . לאותם ימים וביחס לאוכלוסיית ירושלים של התקופה שכללה מעל 100,000 איש היה זה מפעל בהחלט גדול.

עם פרוץ מלחמת העצמאות גויס היינץ שוורין לחייל הרגלים והיה בין  מגיני ירושלים. שוורין מילא תפקידי-שמירה בעמדות ההגנה של העיר. ביום כ"ג בשבט תש"ח (3.2.1948) נפגע מכדור מרצחים בעומדו על משמרתו בשכונת ארנונה שבירושלים ונפל חלל. הובא למנוחת עולמים בבית- הקברות הצבאי בהר הזיתים. אשתו ריקרדה הייתה צלמת וחזרה לעסוק בצילום לאחר מות בעלה.

 

להלן מספר דוגמאות צבועות בפרטי פרטים:

אישה לומדת תורה
מוכרי פרחים
סופר סת"ם
חמור נושא בצלים
סבל תימני
חלוצה
יהודי חרדי
ערביה בלבוש חג
ערביה מצפון ירושלים
ערביה מדרום הר חברון

כתבות נוספות

מחבואים, פרה עיוורת ועמודו! ככה שיחקו אותם ב-1921

חמור חמורתיים ומשחקי הקלפים של פעם

נוסטלגיה: מחדשים את תכולת הקלמר

 

 

שבויים בלבנון: סיפורה של ה"מארין קארפ"

איך הכרזת המדינה שינתה את גורלם של 69 יהודים על ספינת נוסעים אמריקנית?

1

במאי 1948 התהפכו סדרי עולם במזרח התיכון. ברגע אחד הוקמו גדרות (מטאפוריות) ונחסמו דרכי גישה. ירושלים עדיין הייתה במצור, והדרך לנגב הייתה מנותקת. אבל גם נתיבים בין-לאומיים שתושבי ארץ ישראל המנדטורית יכלו לנוע בהם נפגעו מהמלחמה שהתנהלה כאן: לפתע לא יכלו יותר תושבי הארץ להגיע לדמשק או לקהיר. על הרקע הזה התרחשה יום לאחר הקמת המדינה דרמה ימית שנמשכה לאחר מכן עוד כחודש וחצי. זהו סיפורה של הספינה האמריקאית "מארין קארפ".

כתבה זו נכתבה בשיתוף ובסיוע "אוסף תולדות ישראל", המוקדש לתיעוד דור תש"ח ואשר מופקד בימים אלו בספרייה הלאומית.

ספינת חיל הים האמריקני מארין קארפ נבנתה במקור לצורכי העברת כוחות צבא לאירופה ובחזרה. בתום מלחמת העולם נעשתה ספינת נוסעים ששטה בנתיב מסחרי קבוע: היא יצאה מניו יורק, חצתה את האוקיינוס האטלנטי, ועגנה באתונה, בביירות, בחיפה ובאלכסנדריה. בסופו של הסיבוב שבה לניו יורק דרך איטליה. יהודים אמריקנים רבים השתמשו בשירותיה כדי להגיע לארץ ישראל ולהתנדב בקיבוצים, להגיע לכינוסי תנועות נוער, או פשוט לעלות לארץ באופן חוקי אם הצליחו בכך. הספינה יצאה להפלגות אחת לחמישה שבועות, וגם ב-4 במאי 1948 יצאה הספינה לדרך במסלולה הקבוע. היו עליה נוסעים יהודים רבים – בהם גם יהודים מארץ ישראל שלמדו בארצות הברית או שהו בה, והחליטו להיענות לצו הגיוס הכללי שהוטל על היישוב שכבר נאבק על חייו במלחמת העצמאות.

1
תמונתם של חלק מנוסעי ה"מארין קארפ" לפני יציאתם למסע. מתוך העיתון "פארווערטס", 22 במאי 1948

אחד הנוסעים על המארין קארפ היה דוד סידורסקי, שהיה לאחר מכן פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. בעת שהיה סטודנט צעיר בניו יורק נכח בבניין האו"ם בזמן ההצבעה על תוכנית החלוקה, ובעקבות איומי מדינות ערב במלחמה לאחר שהיא התקבלה, ניטע בו הרעיון להתנדב לכוחות הלוחמים. לאחר מפגש קצר עם טדי קולק, הוא קיבל אישור להתנדב במסגרת מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) ועלה על האונייה.

אבל התוכניות של המתנדבים עלו על שרטון.

כשעגנה האונייה בביירות על פי מסלול הנסיעה המתוכנן, חיכו לה על הנמל 400 חיילים לבנונים. השלטונות לא היו מעוניינים לאפשר לגברים יהודים בגיל הכשירות לצבא להגיע לישראל הצעירה מחשש שיצטרפו לכוחות הלוחמים. ואכן, 69 נוסעים, כולם גברים יהודים בגיל 50-18, הורדו בכוח מהאונייה. בין העצורים היו 41 אזרחים אמריקנים, 23 אזרחים ישראלים טריים, 3 קנדים ושניים נוספים. היהודים מארץ ישראל היו בחלקם כאלו שלמדו לתפעל מכ"מ עבור הצבא הצעיר בארצות הברית .

נוסעת נוספת על הספינה הייתה מיוריאל אייזנברג, לימים מיוריאל ארנס, בעקבות נישואיה למי שיהיה שר ביטחון בישראל, משה ארנס. על פי עדותה, הכוחות הלבנוניים ערכו חיפוש בספינה שבה הוסתר נשק שיועד ל"הגנה", וגם איימו על מפעיל הרדיו שלא ישגר אותות מצוקה.

באדיבותה של עליזה ארנס, בתה של מיוריאל, קיבלנו לידינו גם תמונות שצולמו בידי מיוריאל על גבי סיפון האוניה, ובזמן העגינה והציפייה בנמל ביירות.

1
על סיפון האונייה. באדיבות משפחת ארנס
1
בנמל ביירות. באדיבות משפחת ארנס.

צוות האונייה דווקא ניסה להתנגד, אך לשווא. דניאל דורון, נוסע אחר וגם נינו של זרח ברנט (ממייסדי פתח תקווה ומכוכבי השיר "הבלדה על יואל משה סלומון) העיד:

את העצורים לקחו במשאיות והובילו לעיר בעלבכ, שם שהו בתנאים לא קלים במחנה נטוש של הצבא הצרפתי. דניאל דורון סיפר על הנסיעה כך:

מקצת הנוסעים התלוננו על הטיפול האמריקני במעצר, ואף האשימו את הקונסול האמריקני בביירות באנטישמיות. ארצות הברית מחתה בפני לבנון שעמדה בסירובה לשחרר את העצורים, ותקרית דיפלומטית זוטא פרצה בין שתי המדינות.

בד בבד ממשיכה הספינה לחיפה, כשעל סיפונה שאר הנוסעים, כולל בני משפחתם של העצורים – נשים וילדים שהורשו להמשיך במסע. כאן מתקיימת דרמה קטנה משל עצמה, כשהשלטונות הטריים מנסים לדרוש את הורדתם מהאונייה של 25 אזרחים לבנונים, בתקווה לקיום עסקת חילופי שבויים. הניסיונות האלה לא צלחו ככל הנראה, ולא תרמו למאמצי השחרור של העצורים. בארכיון המדינה שמורים המברקים שנשלחו לקברניט ה"מארין קארפ" באותו יום גורלי.

1
מכתב לקברניט "מארין קארפ" שבו הוא מתבקש לאפשר את מעצרם של 25 לבנונים שעל הסיפון. באדיבות ארכיון המדינה
1
רשימת 25 הנוסעים הלבנונים שעל סיפון "מארין קארפ", אותם ביקשו השלטונות הישראלים לעצור בתגובה. באדיבות ארכיון המדינה

מרגע שנודע על התקרית בביירות, היא עוררה כמובן עניין רב בארץ. העיתונות המקומית סיקרה את האירועים בהרחבה (ובמגבלות צנזורה), לאורך הפרשה כולה.

1
מתוך "הארץ", 21 במאי 1948

 

1
מתוך "הצופה", 21 במאי 1948

מה הביא בסופו של דבר לשחרורם של היהודים השבויים? מה תרם לבסוף להגברת מאמצי ארצות הברית לסיים את הפרשה? נראה שלעולם לא נדע. על פי עדותו של דניאל דורון, קרוב משפחה שלו שוחח בנושא עם נשיא ארצות הברית דאז, הארי טרומן. טרומן בתגובה הקציב שבועיים למציאת פתרון למשבר.

העצורים האמריקאים התעקשו שישתחררו רק עם האזרחים הנוספים, למרבה המזל. ניסיונות הלבנונים להפריד בין האוכלוסיות נכשלו. לבסוף, ב-30 ביוני, רק כחודש וחצי לאחר המעצר, הסכימו הלבנונים לשחרר את העצורים. הם הוחזרו לניו יורק אך חלק גדול מהם לא קיבל ויזה ונשאר על אליס איילנד. משם יצאו שוב עם המארין קארפ. חלק אחר מהנוסעים לא המתין עד להגעה לחופי אמריקה, ואחדים בחרו לקפוץ מהאוניה באחת מהעגינות ומצאו דרכים אחרות להגיע בחזרה לישראל. אחד מהמשוחררים שנמלטו מהאונייה באיטליה היה שבתי טבת, מי שלאחר מכן נעשה הביוגרף של דוד בן גוריון. נוסע ידוע נוסף היה עודד בורלא, שהפך ברבות השנים לאחר ממשוררי הילדים המוכרים והאהובים ביותר בישראל.

בארכיון "תולדות ישראל" של הספרייה הלאומית שמורים ריאיונות עם ארבעה ממשתתפי אותו מסע של המארין קארפ. האם אתם מכירים אנשים נוספים שהיו על הספינה בנסיעה הגורלית? ספרו לנו גם אתם.