מסה | כמוסת הזמן של לאה גולדברג

"כל כמה שלא נודעו עד כה, הרי הם כל כך גולדברגיים!" גדעון טיקוצקי בשלוש מחשבות מתהליך עריכת ספר השירים הגנוזים של לאה גולדברג

מסה | כמוסת הזמן של לאה גולדברג

לאה גולדברג עם יעקב הורוביץ, שנות השלושים (באדיבות מכון "גנזים" ועו"ד יאיר לנדאו)

.

כמוסת הזמן של לאה גולדברג

(שלוש מחשבות עם עריכת שיריה הגנוזים)

מאת גדעון טיקוצקי

 

א
בלב הקמפוס של אוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה מונחת שורה ארוכה־ארוכה של מרצפות מתכת גדולות, שעליהן מוטבעים מספרים מוזהבים, דו־ספרתיים: 91, 92, 93 וכן הלאה, מרצפת לכל שנה משנות האוניברסיטה, החל בייסודה ב-1891 ועד ימינו. מתחת למרצפות המרשימות הצפין כל מחזור בוגרים כמוסת זמן ובה חפצים שונים, מן הזוטות שליוו את חיי היומיום הסטודנטיאליים (אריזות חטיפים, גזרי עיתונים, שטרות כסף) ועד דברים שבמהות (ספרי לימוד, רשימת הבוגרים, ועוד). כמוסת הזמן, שהטמנתה נהוגה באקדמיה בארצות הברית, היא סוג של מבע אנושי שנועד להישמר בסוד למשך תקופה ארוכה, שֶדֶר לדורות הבאים של מה שהיה יומיומי – ובחלוף הזמן יזכה להילת העבר. כך גם במבני ציבור, שמקימיהם מטמינים בבסיסם כמוסה ובה מגילת היסוד של הבניין, לעיון הבאים בשעריו אי אז בעתיד, שאת דמותם אפשר רק לנחש.

שיריה של לאה גולדברג הרואים אור בימים אלה מעיזבונה אף הם מעין כמוסת זמן. הם אוצרים אוויר ואווירה של תקופה אחרת, וכמו כמוסת הזמן, ספק נועדו להישמר בחביונם ספק נועדו להתגלות. מכאן אולי האפקט המטלטל שבפגישה איתם: כל כמה שלא נודעו עד כה, הרי הם כל כך גולדברגיים! ומאליהן עולות שאלות לגבי רצונה בפרסומם, ובהתאמה – בזכותנו לעיין בהם.

כתב ההגנה שלי יהיה קצר ומעט מברקי, כדי להותיר מקום לעיון בשירים אחדים, ואלה עיקריו: אילו גולדברג לא הייתה חפצה בפרסום השירים אי פעם, היה בכוחה להשמידם (כפי שעשה אלתרמן בעיזבונו הספרותי, למשל). הותרתם עשויה להיתפס אפוא כמעין צוואה מובלעת לפרסמם ביום מן הימים. יתרה מזאת, כחוקרת ספרות שנעזרה לא אחת בעצמה בחומרי ארכיון של יוצרים שכּתבה על אודותיהם (למשל, במאמרה על הפרק העשירי, הגנוז, של ייבגני אונייגין מאת פושקין) ידעה גולדברג היטב מה משמעות העיזבון הספרותי. ועוד: לנו יש פרספקטיבה שונה מזאת שלה. היא עצמה, ודאי בעשור האחרון לחייה, חשה אי־ביטחון הולך וגובר בשיריה ובמעמדה, ואילו עבור דורנו היא גיבורת תרבות, שכל מילה מפיה יקרת ערך. ולבסוף, פרסום השירים – בברכת יורשיה ובעידודם – הוא לכבודה, ואין בהם אף לא אחד העלול לפגוע בזכרה. אדרבה, אפילו סִיגים ממעבדת השירה של לאה גולדברג יפים כל אחד בדרכו ומעוררים עניין רב.

בעיניי מבחנו של כל ספר שירה הוא בשיר אחד, אולי אפילו בצירוף מילים אחד, שימצא הד בלב קורא אחד ויחיד, קוראת אחת ויחידה. במקרה של הספר החדש, המבחן כפול ומכופל, כי שיריו צריכים לצלוח את המרחק הניכר בין זמן כתיבתם לבין זמן קריאתם; את היציאה לאור, פשוטה כמשמעה, מחשכת הארכיון בת עשרות השנים. אבל נדמה לי שהספר כבר עמד במבחן מחמיר זה, ולוּ הודות לשיר זה:

.

בְּחַלּוֹנִי יָמִים כִּדְגֵי זָהָב
וּפְנֵי הַדּוּמִיָּה – אֵין קֶמֶט.
אַף צִפֳּרִים בְּמַסְּעֵי הַסְּתָו
הִנְמִיכוּ טוּס בְּשַׁיָּרָה אִלֶּמֶת.

שְׂדֵרָה כּוֹשֶׁלֶת, הֲלוּמַת שָׁרָב.
הָאֵשֶׁל בִּפְרִיחָה קוֹדֶרֶת

וִיהִי הָאֵבֶל לְתִפְאֶרֶת.

(עמ' 76)

 

זהו שיר שמזכיר בנימתו את מחזור השירים "על הפריחה" שלאה גולדברג חיברה בסוף שנת 1940, וסביר להניח שנכתב אז. ביסוד שירי "על הפריחה" קינה על עולם שחרב לבלי שוב, והם כתובים במתכונת הטרצינה, כלומר שיר שבּו שלושה בתים בני שלוש שורות הנחתמים בשורה יחידה, מהדהדת. ואמנם שורת הסיום של שיר זה נקשרת אל חתימת שיר ח במחזור המוּכּר, "כְּנֵזֶר אֲבֵלוּת אֱלֵי קְבוּרָה". אפשר שגולדברג פסלה את השיר שלמעלה כי יציקתו בתבנית הטרצינה לא עלתה יפה, ועם זאת יש בו בעיניי יופי רב. לכן בחרתי לקוראו בראיון־רדיו שנערך איתי עם צאת הספר. שעות אחדות אחר כך התקשרה אליי אלמנה של חלל צה"ל, טייס שנהרג בעת מילוי תפקידו. מרגע ששמעה את הצירוף "וִיהִי הָאֵבֶל לְתִפְאֶרֶת" בשיר על הציפורים ש"הִנְמִיכוּ טוּס בְּשַׁיָּרָה אִלֶּמֶת" הוא לא נתן לה מנוח, והיא ביקשה שאשלח לה אותו. וכך השיר של לאה גולדברג, שנכתב בנסיבות מסוימות, מצא מסילות אל ליבה של קוראת בהקשר אחר לגמרי מזה שהמחַברת יכלה בכלל להעלות על דעתה, כשמונים שנה לאחר שנכתב.

.

גולדברג מרצה באוניברסיטה העברית, 1968 לערך
גולדברג מרצה באוניברסיטה העברית, 1968 לערך

.

ב
לאה גולדברג נהגה לקבץ רבים משיריה במחזורים, כלומר בסדרה שלה כותרת אחת, המאגדת שירים אחדים כשכל אחד מהם מאיר אותו נושא מזווית אחרת. בזה אולי מצאה פתרון לדרישה המובלעת שנהגה בשעתה בשדה הספרות העברית להעדיף את השיר הארוך על פני השיר הלירי הקצר (למדתי על תופעה זו ממחקריו של מיכאל גלוזמן). אם כך ואם כך, הספר החדש חושף שירים רבים שנועדו להיכלל במחזורי שירים ידועים – ונשמטו משם. אחד מהם הוא שיר גנוז במחזור "שברי סערה", שגולדברג חיברה במחצית השנייה של שנות החמישים. היא מבקשת לתאר במחזור שירים זה את מראֵה העולם לאחר סערה – סערה של גשם ורוח, ובהשאלה אולי הסערה האיומה של מלחמת העולם השנייה. השיר הבא הופיע בכתב היד מיד לאחר אחד מן השירים המוּכּרים במחזור, "הגננים היום עצובים" (עוד שיר נודע מאותו מחזור, אף הוא הודות ללחן הנפלא של יהודית רביץ, הוא "למחרת" – "הירוק היום ירוק מאוד"):

 

העגור

הֲבִמְעוּפוֹ פָּגַע בּוֹ הַבָּרָק,
אוֹ שֶׁמָּא רַק לֹא קָם בּוֹ כֹּחַ
לְהִלָּחֵם בְּכָל כֹּחוֹת הַסַּעַר
בַּדֶּרֶךְ לְמוֹלֶדֶת רְחוֹקָה?
בִּרְחוֹב אָפֹר, בְּעִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר
מוּטָל הוּא לְבֶן־כָּנָף וְרַךְ־נוֹצָה –
מָקוֹם שֶׁלֹּא הָיְתָה בּוֹ מֵעוֹלָם
צִפּוֹר. וְהַשָּׁמַיִם זוֹעֲקִים
מֵעֲגוּרִים נָדִים לַמֶּרְחַקִּים.

(עמ' 200)

 

כמה תוגה מעורר מראה העגור המוטל במקום לא לו (כמו הדבורה ממחזור השירים המאוחר של גולדברג "הסתכלות בדבורה"), ספק חי ספק מת, מלכותי בכנפיו הלבנות שיש בהן הוד, הבולט בייחוד ברחוב האפור, זר כל כך ל"מָקוֹם שֶׁלֹּא הָיְתָה בּוֹ מֵעוֹלָם / צִפּוֹר" (והפסיחה כאן משמעותית כל כך)! לא העגורים זועקים על מות אחד מהם, אלא השמיים, בשעה שהלהקה ממשיכה אדישה במסעה אל "מוֹלֶדֶת רְחוֹקָה". והדוברת מתלבטת אם העגור נפגע מן הסערה באיזו צורה מהדהדת, "גדולה מן החיים" – האם בשעת מעופו פגע בו ברק – או "שֶׁמָּא רַק לֹא קָם בּוֹ כֹּחַ / לְהִלָּחֵם בְּכָל כֹּחוֹת הַסַּעַר", כאילו היה אחד מאיתנו שלא עצר עוד כוח למאבק הקיום היומיומי.

מאיזה טעם לא כללה גולדברג את השיר הזה, הנוגע כל כך ללב? אולי חששה מכך שיצטייר כסנטימנטלי מדי? לנו, בכל זאת, מותר, מותר לאהוב.

.

לאה גולדברג. צילום: סטודיו פרנצה גרובר
לאה גולדברג. צילום: סטודיו פרנצה גרובר

.

ג
אחתום את דבריי בהמחשה לממד נוסף שהשירים הגנוזים מעניקים לנו כקוראי שירה בכלל וכשוחרי יצירתה של לאה גולדברג בפרט. בשנת 1971, במלאת שנה לפטירתה, ערך טוביה ריבּנר את הספר שארית החיים ובו שירים אחדים מעיזבונה של גולדברג ושירים שפרסמה בעיתונות אך לא זכתה לכנסם בספר. זהו אחד מקובצי השירים היפים פרי עטה, הודות לעריכתו הרגישה של המשורר, שהיה קרוב אליה ולימים ערך את מהדורת שיריה בשלושה כרכים ועוד שורת כתבים, וכן חיבר מונוגרפיה מופתית על אודותיה.

הנה אחד השירים האחרונים של לאה גולדברג, כפי שניתנו בשארית החיים:

.

אֲנַחְנוּ כָּתַבְנוּ מִלִּים כְּגוֹן:
אַהֲבָה, אַכְזָבָה, וְשִׂמְחָה וְיָגוֹן,
וְהֵן דָּנוּ אוֹתָנוּ בְּדִין אֱמֶת.
בָּרוּךְ דַּיַּן אֱמֶת.

וַאֲנַחְנוּ כָּתַבְנוּ מִלִּים אֲחֵרוֹת:
חֲלָלִים וּקְטוּלִים וּפְרָעוֹת וּגְזֵרוֹת,
וְהֵן דָּנוּ אוֹתָנוּ בְּדִין אֱמֶת.
בָּרוּךְ דַּיַּן אֱמֶת.
….

.

זכור לי כמה התרשמתי מן השיר, מקדרותו הפסקנית, כשקראתי אותו לראשונה בנעוריי. וכבר אז נתפסתי אל ארבע הנקודות שבסופו, שעוררו את סקרנותי. והנה בחלוף שנים זימן לי העיון בעיזבון את כתב היד שעמד לנגד עיניי ריבּנר בשעתו, וגיליתי שהושמט בית אחד, אחרון:

.

וְאַחַר כָּךְ הָיְתָה שְׁתִיקָה וְלֹא הָיוּ אוֹתוֹת,
וְלֹא הָיוּ מִלִּים אֵלּוּ וְלֹא אֲחֵרוֹת,
וְאִישׁ אֵינוֹ מֵבִין עוֹד מַה קָּרָה:
אֲנִי רוֹצָה לָמוּת מַהֵר בְּלִי הַכָּרָה.

(עמ' 293)

.

הדיבור בגוף ראשון רבים מתחלף כאן לפתע בגוף ראשון יחיד, בהצהרה ישירה וחושפנית מאין כמוה, כאילו גולדברג קרעה לפתע את מסכת השיר: לא עוד דיבור כללי על מילים אלו ואחרות, ומעין צידוק הדין ("בָּרוּךְ דַּיַּן אֱמֶת"), אלא מבע חד וחותך של אדם העומד על סף חדלונו. מבחינה מבנית, השיר בפרסומו החלקי מתגלה כקטוע, ואילו בנוסח המלא נוסף לו האבר שחסַר עד כה. כן מתברר מבנהו המשולש: הבית הראשון מציג מילים "נעימות" (גם האכזבה והיגון הן "נעימות", ברוח ה-Dolce stil novo, "הסגנון הענוג החדש"), הבית השני – מילים קשות ("חֲלָלִים וּקְטוּלִים וּפְרָעוֹת וּגְזֵרוֹת"), ואז בא הבית המסכם שכמו אומר, מה לי במילים אלו ומה במילים אלו, כולן הבל לנוכח המוות.

לכאורה טעה טוביה ריבּנר כאשר קצץ בית זה בשארית החיים, ודאי מבחינת מבנה השיר ועוצמתו. אך יש לזכור שהגיש עותק מן הספר לאמה של גולדברג: ציפה־צילה לבובנה האריכה לחיות עוד תריסר שנה לאחר בתה, עד 1982 – ואיך יכול היה לעמת אותה עם שורה יורדת חדרי בטן שכזאת?

 

כתב היד לשיר "ואנחנו כתבנו מילים"
כתב היד לשיר "ואנחנו כתבנו מילים"

.

כעת, לעומת זאת, אנחנו חופשיים מצנזורה מתבקשת שכזאת. והשירים הגנוזים עד לאחרונה יעמדו בפני הקוראים, מתדפקים על מפתן אחיהם שכונסו בשלושת כרכי שירתה הקאנונית ומשלימים אותם. וכבר מושיטים אליהם יד רוב שירי הכרך השלישי, שהם שירים שגולדברג לא כינסה בספרֶיה, הגם שפרסמה אותם בעיתונות ובכתבי העת – ואף זוהי גניזה, מסדר אחר, ללמדנו שהקאנון נזיל בהרבה ממה שנדמה לנו.

.

לאה גולדברג ואמה, ציפה־צילה לבובנה. צילום: אנה ריבקין־בריק
לאה גולדברג ואמה, ציפה־צילה לבובנה. צילום: אנה ריבקין־בריק

 

התמונות באדיבות מכון "גנזים" ועו"ד יאיר לנדאו. 

.

לאה גולדברג, "השירים הגנוזים", בעריכת גדעון טיקוצקי, הקיבוץ המאוחד, 2019.

.

https://blog.nli.org.il/wp-content/uploads/2019/06/masa_in_54_4.jpg

.

גדעון טיקוצקי מלמד בחוגים לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים ומשמש עורך ראשי של הוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים לצד נגה אלבלך.

 

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: עמיחי חסון על וולט ויטמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-54__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | ללטף את החולדה שנתפסה במלכודת

שבעה שירים מאת המשורר צ'רלס סימיק, בתרגום ערן צלגוב

וּבְעִבְרִית | ללטף את החולדה שנתפסה במלכודת

צ'רלס סימיק. איור: ערן צלגוב

 

צ'רלס סימיק

מאנגלית: ערן צלגוב

 

שפת אם

זוֹ הָאַחַת שֶׁבָּהּ הַקַּצָּב
עוֹטֵף בִּנְיָר עִתּוֹן
וְזוֹרֵק עַל הַמֹּאזְנַיִם הַחֲלוּדִים
לִפְנֵי שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ הַבַּיְתָה

שָׁם הַחֲתוּלָה הַשְּׁחוֹרָה תְּנַתֵּר
מֵעַל הַתַּנּוּר הַקַּר
מְלַקֶּקֶת שְׂפָמָהּ
לְשֵׁמַע שְׁמָהּ.

 

אבטיחים

בּוּדְהוֹת יְרֻקִּים
עַל דּוּכָן הַפֵּרוֹת.
אֲנַחְנוּ אוֹכְלִים אֶת הַחִיּוּךְ
וְיוֹרְקִים אֶת הַשִּׁנַּיִם.

 

אימפריה של חלומות

בָּעַמּוּד הָרִאשׁוֹן שֶׁל סֵפֶר חֲלוֹמוֹתַי
שׂוֹרֵר עֶרֶב נִצְחִי
בְּאֶרֶץ כְּבוּשָׁה.
שָׁעָה לִפְנֵי הָעוֹצֵר.
בְּעִיר סְפָר קְטַנָּה.
הַבָּתִּים כֻּלָּם חֲשׁוּכִים.
חַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה נֻפְּצוּ.

אֲנִי בְּפִנַּת רְחוֹב
בָּהּ עָדִיף שֶׁלֹּא אֶהְיֶה.
לְבַד וּלְלֹא מְעִיל
הָלַכְתִּי לְחַפֵּשׂ
כֶּלֶב שָׁחֹר שֶׁיַּעֲנֶה לִשְׁרִיקָתִי.
יֵשׁ לִי מַסֵּכַת לֵיל־כָּל־הַקְּדוֹשִׁים
שֶׁאֲנִי פּוֹחֵד לִלְבֹּשׁ.

 

להסביר דברים אחדים

כָּל תּוֹלַעַת הִיא קְדוֹשָׁה מְעֻנָּה,
כָּל דְּרוֹר נִדּוֹן לְאִי־צֶדֶק,
אָמַרְתִּי לַחֲתוּלָה שֶׁלִּי
כֵּיוָן שֶׁמִּלְּבַדָּהּ לֹא הָיָה שָׁם אִישׁ.

יוֹרֵד גֶּשֶׁם. לַמְרוֹת צִבְאוֹתֵיהֶן הָעֲצוּמִים
מָה יְכוֹלוֹת הַנְּמָלִים לַעֲשׂוֹת? וְהַמַּקָּק שֶׁעַל הַקִּיר
כְּמוֹ מֶלְצַר בְּמִסְעָדָה רֵיקָה…

אֲנִי יוֹרֵד לַמַּרְתֵּף
לְלַטֵּף אֶת הַחֻלְדָּה שֶׁנִּתְפְּסָה בַּמַּלְכֹּדֶת.
וְאַתְּ צְפִי בַּשָּׁמַיִם
אִם יִתְבַּהֵר, שִׂרְטִי אֶת הַדֶּלֶת.

 

מוזיקת לילה זעירה

שֶׁל קוֹלוֹת הַשְּׁכֵנִים וְשֶׁל כֵּלִים
מְפֻנִּים מֵהַשֻּׁלְחָן
בְּלֵילוֹת קַיִץ אֲרֻכִּים
עִם הַחַלּוֹנוֹת הַפְּתוּחִים
וַאֲנַחְנוּ יָשַׁבְנוּ עַל הַמַּדְרֵגוֹת הָאֲחוֹרִיּוֹת,
מְעַשְּׁנִים וְלוֹגְמִים בִּירָה.

זֵכֶר הָרֶגַע הַהוּא,
כֹּה מָתוֹק בַּתְּחִלָּה,
שְׁנֵינוּ מְפַטְפְּטִים עַל כְּלוּם,
עַד שֶׁהַכּוֹכָבִים הִשְׁתִּיקוּ אוֹתָנוּ.
הִתְקָרַבְנוּ
וְנֶאֱחַזְנוּ זֶה בְּזוֹ בְּחָזְקָה
כְּמוֹ הָיִינוּ בְּסַכָּנָה פִּתְאוֹמִית.

בַּפַּעַם הַהִיא לֹא זִהִיתִי
אֶת קוֹלֵךְ, אוֹ לֹא הֵעַזְתִּי
לְהַבִּיט בְּפָנַיִךְ
כְּשֶׁסִּפַּרְתְּ עַל נְסִבּוֹת לֵדָתֵנוּ
לְלֹא כָּל סִבָּה.
לֹא הִצְלַחְתִּי לַחְשֹׁב עַל דָּבָר.
הַמּוּזִיקָה נִסְתַּיְּמָה, הַלַּיְלָה קַר.

 

מסך טלוויזיה אפל

זֵכֶר הָרֹעַ שֶׁל יוֹם זֶה הוּא
כְּמוֹ דּוּכַן בָּשָׂר מְכֻסֶּה זְבוּבִים.
נְשָׁמָה פּוֹרַחַת מִבַּעַד לְחַלּוֹן פָּתוּחַ.
הַלֵּב, גַּם הוּא, לָעוּס כְּמוֹ כַּדּוּר שֶׁל כֶּלֶב.

יֵשׁ מַגָּף מוּנָף מֵעַל כֻּלָּנוּ
כְּמוֹ בְּסֵפֶר יְלָדִים:
מַגָּף צְבָאִי רָקוּעַ מַסְמְרִים
שֶׁנְמָלִים מִתְרוֹצְצוֹת תַּחְתָּיו.

הוֹ קוֹרְדֶלְיָה, שְׁמִי הוּא לִיר. שְׁמִי הוּא
פְּרִימוֹ לֵוִי. אֲנִי יוֹשֵׁב עֵירֹם בֵּין
הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ לְמָסַךְ הַטֶּלֶוִיזְיָה הָאָפֵל,
יָדַי וַחֲלָצַי רוֹחֲצִים בִּמְדוּרוֹת הָעֶרֶב.

 

בספרייה

לְאוֹקְטַבְיוֹ

יֵשׁ סֵפֶר בְּשֵׁם
"מִלּוֹן הַמַּלְאָכִים."
אִישׁ לֹא פָּתַח אוֹתוֹ כְּבָר חֲמִשִּׁים שָׁנָה,
אֲנִי יוֹדֵעַ, כֵּיוָן שֶׁכְּשֶׁאֲנִי כֵּן –
הַכְּרִיכָה חָרְקָה וְהַדַּפִּים
הִתְפּוֹרְרוּ. שָׁם גִּלִּיתִי כִּי

הַמַּלְאָכִים הָיוּ פַּעַם רַבִּים
כְּמוֹ מִינֵי הַזְּבוּבִים.
הַשָּׁמַיִם בַּדִּמְדּוּמִים נִתְמַלְּאוּ בָּהֶם
וְהָיִיתָ צָרִיךְ לְנַפְנֵף בִּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם
כְּדֵי לְהַרְחִיקָם.

עַכְשָׁו הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת
דֶּרֶךְ הַחַלּוֹנוֹת הַגְּבוֹהִים.
הַסִּפְרִיָּה הִיא מָקוֹם שֶׁקֶט.
מַלְאָכִים וֶאֱלֹהִים מִסְתּוֹפְפִים
בִּסְפָרִים אֲפֵלִים וּסְגוּרִים.
הַסּוֹד הַגָּדוֹל מֻנָּח
עַל מַדָּף כָּלְשֶׁהוּ שֶׁגְּבֶרֶת ג'וֹנְס
חוֹלֶפֶת לְיָדוֹ מִדֵּי יוֹם.

הִיא גְּבוֹהָה מְאֹד, לָכֵן הִיא מַקְפִּידָה
לְהַטּוֹת אֶת רֹאשָׁהּ קַלּוֹת כְּמוֹ מַאֲזִינָה.
הַסְּפָרִים לוֹחֲשִׁים.
אֲנִי אֵינֶנִּי שׁוֹמֵעַ דָּבָר, אֲבָל הִיא כֵּן.

 

צ'רלס סימיק הוא יליד 1938, בלגרד, יוגוסלביה (כיום סרביה). ילדותו עברה בצל מוראות המלחמה ועם זאת, סימיק מספר על אכזבתו עם תום המלחמה, שכן "עכשיו ייגמר כל הכיף". נקודת המבט המקורית המלווה בחיוך מר־מתוק מאפיינת את כתיבתו. ב־1944 נמלט אביו לאיטליה אחרי סדרה של מעצרים, ורק ב-1958, אחרי שנים של נדודים ברחבי אירופה, התאחדה המשפחה בניו יורק.
הנוף ברבים משיריו של סימיק נדמה כנוף אמריקאי אורבני מוכר. אולם תושביו הם לא אחת עקורים שמחפשים את מקומם: דמויות תלושות מסיפורי קפקא או ממעשיות מזרח־אירופיות, נעות בעולם שנטוע בין הטרגדיה של מלחמת העולם השנייה לבין השגרה המאבנת של היומיום העכשווי. שפתו מינימליסטית ונוטה לישירות על חשבון המטפוריקה, והוא מעדיף את הצורה השירית הקצרה על פני פואמות ארוכות.
ספרו הראשון, "מה שאמר הדשא" (1967), זכה להתעניינות הביקורת והקהל. את אזרחותו האמריקאית קיבל כעבור ארבע שנים. הוא מרבה לכתוב על שירה ומתרגם משפות רבות. פרסם למעלה מעשרים ספרי שירה, מסות ומאמרים על משוררים ושירה. עד כה ראו בעברית שני קובצי שירה שלו בתרגום משה דור, וספר ילדים אחד. ב־2007 הוכרז כמשורר הלאומי ה־15 של ארצות הברית. כיום הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת ניו המפשייר.
.
ערן צלגוב משורר ומתרגם, מתגורר בבאר שבע. ממקימי הוצאת "רעב" הבאר שבעית. ספרו השלישי, 'פרו[ט]זה', ראה אור בימים אלה. שיריו התפרסמו במוסך בגיליונות 20 ו-33.

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת ונדי קופ, בתרגומה של רעות בן יעקב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-54__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2019 | קטע מתוך "אסתר ועדינה", מאת נגה אלבלך

"המחשבות האלה הן תוצר האבל הפרטי שלי על בן שצמח וגדל. צמחת יפה וקיבלת עצמאות, שנינו קיבלנו עצמאות. אני הענקתי לך עצמאות ובכך הענקתי אותה גם לעצמי. כל יום הוא יום העצמאות. שנחגוג?"

אסתר ועדינה, מאת נגה אלבלך

ליאור שטיינר, ללא כותרת, שמן על פי־וי־סי, קוטר 50 ס"מ, 2018

.

קטע מתוך "אסתר ועדינה" / נגה אלבלך

 

בני היקר, היקר לי מכול. כשחזרתי הביתה מהחופשה, לא מיד, אלא חודש־חודשיים מאוחר יותר, קרה לי דבר מוזר. לקח לי זמן להבחין בדבר הזה שקורה לי, כי בהתחלה הוא פשוט התרחש, התרחש לי בתוך הראש, וכשדברים מתרחשים לך בתוך הראש, הם לא נראים לך מוזרים, אלה הרי המחשבות שלך ואת לא שופטת אותן מהצד. בכל מקרה, מה שקרה זה שכל אישה שראיתי — דמיינתי אותה גומרת. הייתי נוסעת באוטובוס ומסתכלת מהחלון על האנשים ברחוב, ובכל פעם שראיתי פנים של אישה הייתי מדמיינת אותה שוכבת ומפשקת רגליים, ומיד אחר כך הייתי מדמיינת איך הפנים שלה נראות כשהיא גומרת. באה על סיפוקה. לא דמיינתי את הגוף שלה, רק את תנועת הפישוק דמיינתי ורק את תווי הפנים. נשים שצעדו לידי ברחוב, נשים שעמדו עם עגלות תינוקות ודיברו זו עם זו, נשים שהסתכלו בטלפון, נשים שסחבו תיקים ושקיות, נשים ביישניות ונשים החלטיות, צעירות ומבוגרות, שמנות ורזות, את כולן דמיינתי. והתמונות שדמיינתי היו בסגנון ריאליסטי. לפעמים הפנים נראו נאנקות מכאב, לפעמים הן היו שטופות זיעה, לפעמים אטומות בלי כל מבע, העיניים תמיד עצומות. הרחוב כולו גנח כשעברתי בו, כל הנשים גמרו לנגד עיני, בראתי אוטופיה, או חלום בלהות, הגניחות מילאו את גולגולתי. לא דמיינתי שדיים, רגליים, ידיים, בטנים, רק פָּנים. נקבוביות עור, עצמות לחיים, סנטרים מוגבהים, גבות מאומצות. העיניים תמיד עצומות. יש גברים שאומרים עליהם שהם מפשיטים כל אישה במבטם, אני הפשטתי אותן במבטי ממבע היומיום העסוק, המוטרד, האדיש, המהוגן, והכנסתי אותן לריגוש מיני. למה עשיתי את זה? כשהבחנתי בזה התחלתי לחשוב: למה אני עושה את זה? ועוד חשבתי: למה רק פני הנשים מעניינות אותי? הגברים לא עניינו אותי כלל. בהתחלה חשבתי שאולי מתוך מבוכה, שאולי באמצעות זה אני מתגברת על המחשבה המביכה שגם הפנים שלי יכולות להיכנס למצב כזה. אבל ככל שעברו הימים התפתחה בי תובנה שהמשמעות של החזיונות האלה היא אחרת. הבנתי שהתמונה הזאת נותנת ביטוי ויזואלי להכרה שכולנו יצורים מיניים, גם אלה מבינינו שנראות הכי מרוחקות מהנושא, הנשים כולן — גדולות, נמוכות, בהירות, כהות, מתולתלות, כבדות שמיעה, עשירות, עניות — כולן רוצות בזה, כולן ראויות.

פתאום הייתי לחלק מאורגניזם נשי לח ושוקק.

מקס וגנר יש לו אישה ובת והוא גר בעיר רחוקה. מקס וגנר ברח, לא לפני שהשאיר לי ירושה גדולה.

והחיים נמשכו.

אנה אימצה כלבה. קיבלה אותה ממישהו, לא זוכרת מי. מישהו שחיפש מישהו למסור לו את הכלבה. אנה החליטה לקחת, אף פעם קודם לא היה לה כלב. אנחנו יושבות בבית הקפה ומדברות רק על הכלבה. זה קורה לא מעט. היא רובצת על הרצפה לידנו, ואנה לא מפסיקה להתבונן בה ולהתפעל. היא מעריצה אותה. אנה את הכלבה. הכלבה מדי פעם מעיפה מבט באנה ומכשכשת בזנב. כל כולה טוב לב, אנה אומרת, אין לך מושג איזו אהבה היא מוציאה ממני, האהבה פשוט נשפכת ממני בגלונים, כאילו נפרץ הסכר, היא אומרת. אגרתי, אגרתי, אגרתי, ועכשיו…

הדברים הכי חשובים בעולם הם בחינם, היא אומרת. חום ואהבה.

את נותנת לה אוכל וקורת גג, אני אומרת, זה לא ממש בחינם.

די נו, אסתר, את יודעת למה אני מתכוונת.

לא.

אם מישהו מחייך אלייך, למשל, זה בחינם. אם מישהו מחבק אותך, אוהב אותך. קחי לדוגמה את הבן שלך ואותך, האהבה שלכם לא מבוססת על תשלומים.

הבן שלי אוהב אותי כי דאגתי לו, כי טיפלתי בו, דאגתי שיהיה לו טוב.

ולמה את אוהבת אותו? הוא לא נתן לך כלום.

הוא נתן לי את נשמתו.

אנה הסתכלה בי.

כל הקיום שלו היה תלוי בי כשהוא היה קטן, הנשמה שלו נמסכה בשלי, היינו אחד.

אנה שתקה.

אבל עכשיו הנשמה שלו כבר ברשות עצמה והיא גרה בעיר אחרת, אמרתי.

ואת עדיין אוהבת אותו.

מכוח ההרגל.

אנה צחקה.

עם הכלבה אין חשש שזה יקרה, אמרתי, היא לא תעזוב אותך, עשית עסקה מוצלחת.

ישבנו וחשבנו.

הכלבה התרוממה ושינתה תנוחה.

הקפה התקרר.

אני מספרת לךָ את זה בחופשיות, אין לי מה להסתיר, המחשבות האלה הן תוצר האבל הפרטי שלי על בן שצמח וגדל. צמחת יפה וקיבלת עצמאות, שנינו קיבלנו עצמאות. אני הענקתי לך עצמאות ובכך הענקתי אותה גם לעצמי. כל יום הוא יום העצמאות. שנחגוג? עצמאות זה דבר טוב, גם אם מעט בודד.

ואז אנה המשיכה: את יודעת, היא אמרה, לפני שאמא שלי מתה היתה לה התאהבות גדולה. במעון שהיא היתה בו היה גבר בן גילה שהתאהב בה והיא התאהבה בו. קשה להאמין שאפשר להתאהב אחרי גיל שמונים ובצורה כזאת. היא היתה מאושרת. היא מתה מאושרת. הוא נשאר אחריה, אומלל, אבל גם הוא אמר: זכיתי, זכיתי לדבר גדול בסוף ימי, היתה לךְ אמא יפה. אני לא חושבת שאת צודקת, הדברים החשובים בחיים הם באמת בחינם.

אולי, אמרתי. אולי את צודקת. ומה איתנו? שאלתי.

איתנו? אנה שאלה.

כן, מה לנו יש?

לנו יש שני יתרונות בולטים, אנה צחקה, והכלבה שלה קמה וליקקה לה את היד.

בני היקר, האהוב, העצמאי, המוכשר, אהוב הנשים (אולי), האהוב על חבריו, החסר לאמו, בני המקסים והמושלם, רציתי לומר לך ש…

 

נגה אלבלך, "אסתר ועדינה", ידיעות ספרים, אחוזת בית, 2019.

 

model_54_in

.

» בגיליון 40 של המוסך: ריאיון עם נגה אלבלך.

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: שני פרקים מתוך "לימבו" מאת עודד נאמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-54__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | כשהבּוֹט היה עסוק בדברים אחרים

"הם יוצאים למועדון אחרי שאכלו ארוחה קלה, על בסיס התפריט שסיפק הבוֹט בהתאם לנסיבות. חלבונים וסיבים צמחיים, מעט סוכר. הגבר יוכל ללגום לפחות חמישה משקאות של ארבעים אחוז אלכוהול לאורך הלילה, והאישה שלושה". סיפור מאת מורז ברנדיס

proza_54_715-537

אליסיה שחף, רוקדות, צילום, 40X30 ס"מ, 2013

.

ההזמנה

מאת מורז ברנדיס

 

הגבר, בבגרותו, יצלע מעט. כך צריך להיות.

ובכל זאת יקרין סמכות על סביבותיו, ידרוש הדרת כבוד, אם לא ציות. אבל האישה יודעת; האישה הקדימה וטוותה את טופוגרפיית ההקשרים שעל פניה הם ידרכו בכל מקום שאליו ילכו כזוג, כמשפחה.

הבוֹט מרוצה מעבודתו. הוא כבר טווה את רשת התובנות שלו על פני עשרים ושבעה מחזורי חיים. בחייה של המשפחה עברו כשלושה חודשים מאז רכשה אותו האישה, המתמחה בפיתוח תוכנות תבוניות. הוא עדיין ילד, במונחי אדם. הוא רק מתחיל לתפוס את האופן שבו הדברים מתחברים זה לזה ויוצרים ריאליה.

הגבר עדיין צעיר, הוא יכול לצאת לרכיבות אופניים ארוכות בסופי השבוע ולעבוד במשמרות ארוכות במפעל. הוא מסוגל להרים את ילדיו הקטנים על הכתפיים ולרוץ איתם כשהם מצווחים בהנאה. הוא גאה בגופו הכשיר והנאה.

אבל הבוֹט רואה רחוק קדימה, בדאטה־סט שלו מצטבר מידע מכל היבט בחיי המשפחה. בדיקות רפואיות, ניטור מדדים גופניים, מסלולי קידום אפשריים בעבודת הגבר, ציוני הילדים בבחינות וכן הלאה. את היציאה למסיבה הוא תכנן על בסיס המידע הזה בהצלבה עם נתונים שנגישים לו במאגרים ציבוריים שונים.

ההזמנה למסיבה היא אמיתית, הבוֹט מצא אותה בדאטה־בייס <בידור> העירוני. הוא רק הכניס את כתובת הדואר של האישה לרשימת התפוצה של המועדון. האישה שמחה לקבל את ההזמנה. מסיבה במועדון הבְּלוֹק היא מסוג הבילויים שמאפשרים לה להרגיש פראית, והיא מצפה להם בקוצר רוח. היא מבקשת את הבוֹט למצוא סידור לילדים לערב ומפנה זמן להתלבש ולהתכונן. הגבר מקבל את ההכנות בהשלמה ובשעשוע. הגבר נהנה ממבטי ההערצה שגברים אחרים נותנים באישה. הוא סבור שערכו עולה בעיני חבריו בשל יופייה של האישה. הבוֹט צותת לעשרות שיחות בין הגבר וחבריו ובנה גרף של הערכה עצמית של הגבר בהתבסס על ממצאים מסוג זה ועל רמת הטסטוסטרון בגופו של הגבר. האישה יודעת כל מה שיודע הבוט.

הבּלוק מספיק קרוב לבית המשפחה כדי שילכו ברגל אבל האישה נהנית לרכוב עם הגבר על האופנוע בלילה. היא מפנה את תשומת ליבו של הגבר להזמנה המציינת שצמוד למועדון יש חניון מאובטח, והוא נעתר לה. הם יוצאים למועדון אחרי שאכלו ארוחה קלה, על בסיס התפריט שסיפק הבוֹט בהתאם לנסיבות. חלבונים וסיבים צמחיים, מעט סוכר. הגבר יוכל ללגום לפחות חמישה משקאות של ארבעים אחוז אלכוהול לאורך הלילה, והאישה שלושה.

הבוֹט יוכל לפקח על מה שקורה בזמן אמיתי כמובן, באמצעות המכשירים הנישאים של הגבר והאישה, אבל למעט מקרים קיצוניים שלא נמצאים בטווח הסביר בתחזיות שלו, לא יהיה בו צורך והוא מפנה את רוב משאביו לבניית מודל החינוך האולטימטיבי של הילדים.

במועדון המסיבה בעיצומה, מוסיקת האוס מעולה מקיפה אותם מכל הכיוונים, והגבר והאישה נדחקים בין המבלים, שמים פניהם אל הבר ומצטיידים במשקה. לאחר שילגמו מעט ויתבוננו סביב הם יאתרו כמה זוגות המוכרים להם. האישה תבחין בגבר צעיר בודד בקצה הדבוקה של הרוקדים. הגבר שלה יאותת למכריהם והם ישתו עוד משקה בחבורה משולבת. בשלב הזה האישה תתרחק מעט לכיוון שירותי הנשים, בדרכה היא כמעט תתחכך בגבר הצעיר. הצעיר ירים עיניים אל פני האישה והיא תחייך.

כשתצא מהשירותים יחווה לה אותו צעיר להצטרף אליו לרקוד והיא תעיף מבט אל עבר הגבר, מקווה שיצפה בהם ויידרך מעט, אבל הגבר שקוע בשיחה עם חבורת הזוגות.

הם ירקדו, סובבים זה את זו בלי לגעת. בשלב כלשהו הגבר יעיף מבט ויתור אחר האישה. כשיראה אותה רוקדת בחברת גבר צעיר הוא יפסע לכיוונה, מעט נבוך, מצפה להיות מוצג ולהצטרף אל הריקוד. האישה תבקש את סליחת הגבר הצעיר, תחבור אל הגבר ותניח את זרועה על מותנו, והוא יצמיד את גופה לגופו והבושם שלה, מעורב בפרומונים שהפרישה בזמן הריקוד, יעורר בו תחושת חֲזָקָה גוברת. האישה תוביל לקרבת הבר והם יזמינו עוד משקאות. בשעתיים הבאות הגבר והאישה ירקדו חליפות זה עם זו ועם האחרים בחבורת הזוגות ממכריהם. הגבר ישדר אותות קלים של מצוקה כאשר מבטה של האישה ינוח על הגבר הצעיר, שיישאר קרוב אליהם לכל אורך הערב, אבל לא ינסה ליצור מגע ישיר עם האישה.

הבוֹט חישב ומצא בינתיים כי עדיף שהילדים יועברו בשנה הבאה לבית ספר יוקרתי יותר, כדי לשפר את הסבירות שיצליחו בלימודי המשך אוניברסיטאיים במסלול המבטיח הכנסה גבוהה מזו של הוריהם. בהתחשב בצפי הכלכלי לשני העשורים הבאים, זהו צעד מתחייב. הבוֹט שקוע בפיענוח ניתוחי שוק מורכבים. האישה שעוקבת אחר פעילות הבוט מנצלת את ההזדמנות ומבקשת מהגבר לקנות להם עוד משקאות.

לו שם לב, היה הבוֹט מונה את המשקה השביעי של הגבר והרביעי של האישה.

הגבר חוזר עם המשקאות ומושיט לאישה את הקוקטייל שלה, פליימינג למבורגיני. האישה נהנית להביט בלהבה הקטנה המרצדת על גבי המשקה, אך אינה לוגמת ממנו עדיין. בזמן שהגבר מרוקן את השוט שלו האישה מחליפה מבטים עם הגבר הצעיר.

שאר הזוגות בחבורה הקטנה מתפזרים, חלקם עוזבים ואחרים שוקעים בריקוד צמוד יותר בזוג. האישה נועצת ביישומון כלשהו במכשיר הנישא שלה, המשולב בתכשיט יד אלגנטי, ואז מעיפה מבט לעבר הגבר הצעיר. הוא נשען על הבר ופניו מוטות אל התקרה, נראה שהוא שקוע במוזיקה, מנותק מסביבתו המיידית. האישה לוחצת את זרועו של הגבר, נשענת עליו מעט והוא תומך בה בתחתית גבה. היא מזהה בלחיצה דחיפות כלשהי מצידו ולוחשת מילים מתוקות באוזנו. הגבר מוביל אותם אל היציאה אבל האישה תולה בו מבט ומציעה שייגש לחניון ויביא את האופנוע קרוב אל הפתח והיא תצטרף אליו שם.

הגבר נענה, נושק לה קלות על פיה, ויוצא.

האישה מתמקמת ליד היציאה, עדיין נעה לקצב המוזיקה, שנעשית רכה ואיטית יותר.

כעבור שבע דקות נשמעת מעבר לדלת חבטה, והיא מפירה את מקצב ההתנועעות של כל מי שסמוכים ליציאה מהמועדון. האישה יוצאת החוצה, ופסיעה אחריה יוצא הגבר הצעיר. בחוץ, אופנוע כבד שרוע על המדרכה, מוחץ תחתיו את רגלו של הגבר, שנאנח וגונח.

אנשים רצים לעבר האופנוע להרים אותו ולחלץ את הגבר. האישה מעבירה במהירות כמה מסכים במכשיר הנישא שלה.

הבוֹט לא מבין מה קורה כשמרחב הגישה שלו הולך ומצטמצם לפתע, והוא מאבד אחיזה בקריאת הנתונים שבהם היה שקוע. הוא גם אינו יודע שזיכרונו הוסט לאחור בכמה שעות. הוא מאבד את תיעוד הכניסה למאגר העירוני שממנו שלף את ההזמנה למסיבה, ואת רצף ההחלטות שהביאו אותו לדמות שהגה את רעיון ההזמנה בעצמו.

האישה מתקרבת אל הגבר. הבוט חף כעת מכל אשמה, וחף גם ממידע שעלול להגביל את החופש של האישה להבא. בגבולות הסביר.

הגבר, בבגרותו, יצלע מעט. ובכל זאת יקרין סמכות על סביבותיו; והאישה, האישה תתמרן מעט את הדאטה־בייס לאורך השנים, טווה את טופוגרפיית ההקשרים שעל פניה ידרכו בכל מקום שאליו ילכו כזוג, כמשפחה.

 

מורז ברנדיס, למדה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ובבית ספר מנשר, עבדה כמתרגמת. סיפורה "המושיע" פורסם בגיליון 42 של המוסך.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "צנוברים", סיפור מאת שרון גרינברג ליאור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-54__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן