רשמים משבוע הספר | שֹהם סמיט מספרת על בעלה של אשתו־מבינה־בזה, ואחרים

אחד־עשר מפגשים בדוכן לספרות ילדים בשבוע הספר

שֹהם סמיט מספרת על בעלה של אשתו־מבינה־בזה, ואחרים

לאו ריי, הכלה של שרדינגר, שמן על בד, 150X100 ס"מ, 2017

.

רשמים משבוע הספר

מאת שהם סמיט

 

1. בעלה של אשתו־מבינה־בזה

שומר מרחק, משקיף על הדוכן.

"מחפש משהו מסוים?"

"לא. רק מסתכל. אשתי מבינה בזה," ומצביע עליה. היא בוחנת בסרט נע את המועמדים לרכישה – כל כתבי סוּפּר נני.

"מתנות לנכדים."

אני שותקת רגע, מהרהרת בבעיה האתית ולבסוף מעיזה: "לא עדיף לקנות לנכדים ספרים שישמחו אותם? בספרים האלה אין סיפור, רק הטפה. תאכל יפה! לך לישון! אל תראה טלוויזיה!"

"את כל כך צודקת. כשאני הייתי ילד לא חיפשו ספרים חינוכיים. אהבנו לקרוא סיפורים, פשוט סיפורים."

"בדיוק! וסיפורים, כשהם טובים, ממילא גורמים לנו לחשוב על עצמנו ועל העולם. בני כמה הנכדים?"

"חמש ושבע."

אני מציעה לו לעיין בספר זה ואחר. אשתו המאזינה לשיחה מזדקפת כסוריקטה. עיניה ננעצות בי. אמא'לה.

"היא מבינה בזה… אני לא מבין," הוא מתנצל. הם פונים לדוכן הבא.

 

2. גבר־מסר

לפניי מאבק איתנים בין שרירי כתפיים וקיבורות זרועות לבין הקעקועים שעליהן. נחשי פיתון רומשים בין גולגלות, מלתעות אמסטפים, ליליות גותיות – עלילה שלמה. כל זה לא מרתיע את המוכרנית הצעירה והנמרצת מן הדוכן הסמוך ולא מונע בעדה מלהמליץ על "ספר ציוני מקסים על נס הפרחת השממה בנגב – שזה משהו שחשוב מאוד שילדים היום ידעו."

בן החמש מושך בגופיית אביו, מקונן: "אני רעב, הבטחת."

"אם לא בן גוריון," היא ממשיכה לשדל, "אולי ספר על מארי קירי? או על אותיות? ספר מאוד מומלץ וחינוכי. בוא חמוד, תראה," היא פונה אל הילדון שבגובה הדוכן, אך זה, פתאום, מגלה עניין בדוכן שבו אני בדד ניצבת, מושיט יד ומרים את אחד הספרים שבהישג ידו המוגבל. זהו סיפור מתורגם, משעשע וממזרי, עם איורים נהדרים, על ילדה שבביתה מתנחל קרנף סגול שאיש מלבדה אינו רואה. קריאה מעמיקה יותר תחשוף משפחה שבה זוג הורים המרוכזים בעצמם ואינם מבחינים במצוקות הבת.

אני צופה דרוכה בילד, ובקרנף, מקווה שהאב יבחין, יקרא את מאווייו; צופה במוכרנית שאינה מאבדת תקווה, מצביעה על ספרים, מדקלמת בלהט חלוצי, עצי. היא לא רואה, אני תוהה, עם מי יש לה עסק? מה למקועקע ולשממות הנגב?

האב, כמו קורא את מחשבותיי, ניגש לדוכן שלי, ואל ילדו. שריריו מקפצים עימו, ליבי מקפץ עימם.
"את זה אתה רוצה?" הוא רוכן אל הילד.

הילד לא משיב.

"ספר על קרנפים שלא אוכלים פנקייק?"

"זה ספר מצוין!" אני מעודדת, "מצחיק, חכם –"

"אני מחפש ספרים עם מסרים."

"בכל סיפור יש מסרים," אני אומרת, "וככל שהם יותר מוצפנים, כך יותר טוב."

"אני רעב, אבא! " הבן מוחה. אולי הפנקייקים הם שמשכו אותו מלכתחילה.

"תתאפק, לא סיימנו כאן!" האב גוער, סוקר את הדוכן ומצביע על אחד מעיבודיי לאגדות חז"ל. "איך זה?"

אני מבהירה כי מאחר שאני המחברת לא אתיימר להעיד על איכות. "אבל," אני מצהירה חגיגית, "אם מטריד אותך שזה סיפור תורני, אין לך מה לדאוג: אני אתאיסטית. אין חשש הדתה."

"אני מתחזק," הוא אומר וחוזר אל הנמרצת, לסגור איתה עסקת שלושה במאה.

 

3. כספיון ורגישון

כספיון!!! האב לא מאמין! נרעש! איזה מפגש! כספיון! מכל המקומות שבעולם לפגוש אותו כאן, על דלפק הספרים, זה צירוף מקרים!

הילד מת על כספיון, רק תן לו, לילדון, את כספיון ומיד הוא מפסיק לייבב, שוכח את סיבת הבכי ואומר, בקול המָמוּשי הזה שלו: פיון, פיון. אופו פיון? ספר ענק! ענק! לא, אין דברים כאלה!

"כספיון בסכנה?" נשמע מרתק, בהחלט, המחבר סופר דגול ואין ספק שכל ספר נוסף על הדגיג המכסיף הוא מאסטרפיס, אבל הבן עודו צעיר, נפשו רכה, וחובת אב להגן עליו מפני הסכנות האורבות לה, אם באוקיינוס, אם באקווריום, אם בדוכני שבוע הספר.

 

4. הפעוטה הלא־מפרכסת והוריה

אחרי כל כך הרבה פעוטות המפרכסים בזרועות הוריהם ועל כתפיהם, עם ובלי כתרי קרטון ממותגים על ראשיהם, עם או בלי מוצץ, עם או בלי סאונד נרגן של אי־שביעות רצון כללית מן השיטוט המתארך עד אין קץ, יבבה, פליטת המוצץ, מריטת שערו של הנושא בנטל, או, לבסוף, ככלות כל הקיצין, צווחות זעם פולחות אוזניים, הנה נווה מדבר: אב ואם, צעירים, רגועים וקורנים, ובתם הפעוטה ארוכת הרוח, וצליל חלילי של שפה זרה – בוכרית – שבפיהם נשמעת כמו שפת אהבה. והאופן שבו היא נושאת את בתה (מדונה עם ילד) והאופן שבו ידיו היפות ממששות את הספר, פותחות אותו, בטקסיות שיש בה גם כבוד, גם תשוקה, כמי שפותח שער לעולם, או עושה אהבה, והצורך הבוער לצייד את הקטנטונת הזאת, עמוקת המבט, בספרים שישמשו אותה רק בעוד שנתיים, שלוש, או אפילו עשור.

הו נווה מדבר! הו מים חיים!

 

5. האבא עם הכתר והמוצץ

מצד שני, לא פחות נלבב, היה האב המסור שמסר לרעייתו את שרביט הבחירה, והמתין לה, סטואי ומשועשע, עם פעוט מפרכס בחיק, כתר קרטון (מסתור כיפה יעיל) על הראש ומוצץ בפה (נשלף כדי לשוחח עם הסופרת על ענייני ספרות ומכרים משותפים שלא ידעה שיש להם).

 

6. ציידת הכוכביות החסרות

היא דודה מסורה המקפידה לקנות לאחייניתה ספרי איכות – אך ורק ספרי איכות – ושבוע הספר הוא חג לה. היא תפקוד את הדוכנים מדי ערב, תפרגן לעצמה שייק פירות או אייס־קפוצ'ינו, תקרא בניחותא, ורק אז תקרא ותחליט מה יתאים לאחיינית. הודות לאחיינית היא שבה אל הילדות ואל ספרי הילדים. ובעצם, זה כבר למעלה מעשור שהיא קוראת רק ספרי ילדים. מי אמר שלמבוגרים אסור ליהנות מספרי ילדים?

הסופרת מהנהנת במרץ. הנה אשה כלבבה! רק את השייק… אם אפשר… לא להניח על הספר… מה היא שחה?! היא קראה אותו! בהחלט, וגם יודעת עם מי היא מדברת. הספר מצוין, איכותי, ממש איכותי. מתאים גם למבוגרים. יותר למבוגרים, ובעצם, זהו ספר למבוגרים בלבד. יש בו תכנים קשים. קשים מדי. מלחמה. מחלה. אהבה נכזבת. ככל שזה תלוי בה, יש תכנים שהיא מעדיפה לא להביא בפני האחיינית עד שזו תתבגר. היא רק בת שתים־עשרה. ומלבד זאת, יש בספר בעיה. למעשה, זו בעיה המשותפת כמעט לכל ספרי הילדים והנוער בימינו. אין בהם הערות שוליים, הערות שיבארו לבני הדור הזה מושגים שאינם שגורים בפיהם, כמו גם יפרטו מניין בדיוק שאוב ציטוט זה או אחר; מאיזה ספר ומהי שנת ההוצאה לאור. רק כך אפשר להבטיח שהילדים יבינו את הכתוב ולעודדם למחקר ולהעמקה שבלעדיהם הנאתם מקופחת. אבל לא אלמנה ישראלה והיא לאחייניתה דואגת. איך? היא חוקרת, מנסחת בעצמה את ההערות הנחוצות, ומוסיפה אותן, בעיפרון, בתחתית העמודים. גם בספרי ספרייה היא נוהגת כך. שייהנו גם כלל הקוראים ויחכימו, ומה גם שהאחיינית, כך בישרה לה זו באחרונה, בהתרסה מסוימת, לא טורחת לקרוא את ההערות. אבל היא ממשיכה. זה לה כבר טבע שני. הכול טוב, בלי לחץ, כוס השייק פקוקה לתלפיות. היא לא תואיל להזיזה כי אין שום בעיה. כלום לא יישפך. הכוס כמעט ריקה. למה הסופרת לוחשת ומורה בדיסקרטיות על השמן הזה מאחור? מוכר לה הפרצוף של הדגנרט.

משחק אותה בעל הבית. זה המו"ל? שיהיה, המו"ל. כולה מו"ל.

 

7. המשפחה הקוראת ישתבח שמה

בַּמרכז, האם עם הבובו, ומצדדיה, כשתילי זיתים אל שולחנה, בניה ובנותיה, כולם מנומסים, לבביים. הם מתעניינים בהיצע, בוחרים – מה נקנה לזה ומה לזו, לקטנטנים שנשארו בבית, מפרגנים זה לזה, גם לסופרת שמעדיפה לא לדעת היכן הם גרים ותחת זאת שואלת: "למי להקדיש?"

"אוי, זה המון שמות, את לא תעמדי בזה," צוחקת האם, וצחוקה מתגלגל, בריא, לא מתנצל, אך כשהסופרת מתעקשת הם מכתיבים, והיא, כתלמידה שקדנית של שפה זרה, לקול תרועותיהם – שאין בן שמץ לעג – כותבת לאט־לאט את תשעת השמות, או מוטב (כעת היא סטודנטית לכימיה) את תרכובות השמות המצורפים מאטומי מילים המספרות סיפור זעיר, כמו בשמות אינדיאניים, בגרסה שכינתית, טובלת באור ובמור ולבונה.

לא, היא לא תעשה מהרשימה מופע אורקולי של חוכא ואיטלולא, ולא תמשיל את הדוכן לקו ירוק. ברגע א־פוליטי זה, בשטח מפורז, הם לא אויבים. אוהבים.

 

8. האנשים שהקדשה לא מדברת אליהם

"תרצו הקדשה?"

"אין צורך. זה מיותר. לא מדבר אלינו."

 

9. הדודה הלא־דודתית (והסבתא הלא־סבתָתית)

הן נונשלנטיות, חדות, לבושות בחן לא מתאמץ, לא לוקחות את עצמן ברצינות ולעולם לא חוששות מהספר הצהוב על הילדה שלא הולכת לישון, ולא מביעות חשש שיכניס לילדים רעיונות לראש ולא שהילדה זללנית מדי או מסתובבת, שוד ושבר, בלי חולצה. הן קוראות, מתבוננות באיורים, וצוחקות: "זה בדיוק בשבילנו!"

 

10. הגבר עם הרשימה

הוא ממוקד מטרה, נחוש להפגין ביצוע גברי זריז ויעיל. הצג לפניו, הרשימה (שהכינה אשתו) על הצג. הוא אינו מעוניין לשמוע על ספרים שאינם ברשימה. ספריי אינם ברשימה.

 

11. פיית השיניים הספרותית

הילד – ענוג ושובה לב – מתקרב אל הדוכן, מקדים את אמו בכמה צעדים. ופתאום כל כולו רוטט, ידו נשלחת לפנים, עיניו אורות. "אמא!" הוא קורא,"אמא! הנה הספר שפיית השיניים הביאה לי!"

וזהו ספרי, ואין מאושרת ממני, לחיות בעולם שבו, לא זו בלבד שעדיין יש בריות שכאלה, פיות שיניים, הנה מסתבר כי לא כולן נושאות עימן צעצועים זולים. היכן היא הפיה? אני רוצה לפגוש אותה, ללחוץ את ידה.

והרי היא כאן מולי. שלום, אמא.

 

.

שהם סמיט, ילידת 1966, כותבת לילדים ולמבוגרים ועל הספקטרום שבין שתי הספרויות. כלת פרס ראש הממשלה (תשס"ט), פרס אקו"ם (תש"ע, תשע"ד), פרס שרת התרבות לספרות ילדים ע"ש דבורה עומר (תשע"ד), פרס לאה גולדברג (2017) ופרס ביאליק (2018). סיפוריה הקצרים למבוגרים ראו אור בספרים "לבי אומר כי זכרוני בוגד בי" (כתר 1996) ו"הומסנטר" (ידיעות־משכל, סדרת "פרוזה", 2002) ובכתבי עת שונים, בהם "פטל" ו"מעבורת – פרוייקט הסיפור הקצר".

.

» אשתקד בשבוע הספר: מפגשים מוזרים בין סופרות וסופרים לקוראים

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-54__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2019 | קטע מתוך "אסתר ועדינה", מאת נגה אלבלך

"המחשבות האלה הן תוצר האבל הפרטי שלי על בן שצמח וגדל. צמחת יפה וקיבלת עצמאות, שנינו קיבלנו עצמאות. אני הענקתי לך עצמאות ובכך הענקתי אותה גם לעצמי. כל יום הוא יום העצמאות. שנחגוג?"

אסתר ועדינה, מאת נגה אלבלך

ליאור שטיינר, ללא כותרת, שמן על פי־וי־סי, קוטר 50 ס"מ, 2018

.

קטע מתוך "אסתר ועדינה" / נגה אלבלך

 

בני היקר, היקר לי מכול. כשחזרתי הביתה מהחופשה, לא מיד, אלא חודש־חודשיים מאוחר יותר, קרה לי דבר מוזר. לקח לי זמן להבחין בדבר הזה שקורה לי, כי בהתחלה הוא פשוט התרחש, התרחש לי בתוך הראש, וכשדברים מתרחשים לך בתוך הראש, הם לא נראים לך מוזרים, אלה הרי המחשבות שלך ואת לא שופטת אותן מהצד. בכל מקרה, מה שקרה זה שכל אישה שראיתי — דמיינתי אותה גומרת. הייתי נוסעת באוטובוס ומסתכלת מהחלון על האנשים ברחוב, ובכל פעם שראיתי פנים של אישה הייתי מדמיינת אותה שוכבת ומפשקת רגליים, ומיד אחר כך הייתי מדמיינת איך הפנים שלה נראות כשהיא גומרת. באה על סיפוקה. לא דמיינתי את הגוף שלה, רק את תנועת הפישוק דמיינתי ורק את תווי הפנים. נשים שצעדו לידי ברחוב, נשים שעמדו עם עגלות תינוקות ודיברו זו עם זו, נשים שהסתכלו בטלפון, נשים שסחבו תיקים ושקיות, נשים ביישניות ונשים החלטיות, צעירות ומבוגרות, שמנות ורזות, את כולן דמיינתי. והתמונות שדמיינתי היו בסגנון ריאליסטי. לפעמים הפנים נראו נאנקות מכאב, לפעמים הן היו שטופות זיעה, לפעמים אטומות בלי כל מבע, העיניים תמיד עצומות. הרחוב כולו גנח כשעברתי בו, כל הנשים גמרו לנגד עיני, בראתי אוטופיה, או חלום בלהות, הגניחות מילאו את גולגולתי. לא דמיינתי שדיים, רגליים, ידיים, בטנים, רק פָּנים. נקבוביות עור, עצמות לחיים, סנטרים מוגבהים, גבות מאומצות. העיניים תמיד עצומות. יש גברים שאומרים עליהם שהם מפשיטים כל אישה במבטם, אני הפשטתי אותן במבטי ממבע היומיום העסוק, המוטרד, האדיש, המהוגן, והכנסתי אותן לריגוש מיני. למה עשיתי את זה? כשהבחנתי בזה התחלתי לחשוב: למה אני עושה את זה? ועוד חשבתי: למה רק פני הנשים מעניינות אותי? הגברים לא עניינו אותי כלל. בהתחלה חשבתי שאולי מתוך מבוכה, שאולי באמצעות זה אני מתגברת על המחשבה המביכה שגם הפנים שלי יכולות להיכנס למצב כזה. אבל ככל שעברו הימים התפתחה בי תובנה שהמשמעות של החזיונות האלה היא אחרת. הבנתי שהתמונה הזאת נותנת ביטוי ויזואלי להכרה שכולנו יצורים מיניים, גם אלה מבינינו שנראות הכי מרוחקות מהנושא, הנשים כולן — גדולות, נמוכות, בהירות, כהות, מתולתלות, כבדות שמיעה, עשירות, עניות — כולן רוצות בזה, כולן ראויות.

פתאום הייתי לחלק מאורגניזם נשי לח ושוקק.

מקס וגנר יש לו אישה ובת והוא גר בעיר רחוקה. מקס וגנר ברח, לא לפני שהשאיר לי ירושה גדולה.

והחיים נמשכו.

אנה אימצה כלבה. קיבלה אותה ממישהו, לא זוכרת מי. מישהו שחיפש מישהו למסור לו את הכלבה. אנה החליטה לקחת, אף פעם קודם לא היה לה כלב. אנחנו יושבות בבית הקפה ומדברות רק על הכלבה. זה קורה לא מעט. היא רובצת על הרצפה לידנו, ואנה לא מפסיקה להתבונן בה ולהתפעל. היא מעריצה אותה. אנה את הכלבה. הכלבה מדי פעם מעיפה מבט באנה ומכשכשת בזנב. כל כולה טוב לב, אנה אומרת, אין לך מושג איזו אהבה היא מוציאה ממני, האהבה פשוט נשפכת ממני בגלונים, כאילו נפרץ הסכר, היא אומרת. אגרתי, אגרתי, אגרתי, ועכשיו…

הדברים הכי חשובים בעולם הם בחינם, היא אומרת. חום ואהבה.

את נותנת לה אוכל וקורת גג, אני אומרת, זה לא ממש בחינם.

די נו, אסתר, את יודעת למה אני מתכוונת.

לא.

אם מישהו מחייך אלייך, למשל, זה בחינם. אם מישהו מחבק אותך, אוהב אותך. קחי לדוגמה את הבן שלך ואותך, האהבה שלכם לא מבוססת על תשלומים.

הבן שלי אוהב אותי כי דאגתי לו, כי טיפלתי בו, דאגתי שיהיה לו טוב.

ולמה את אוהבת אותו? הוא לא נתן לך כלום.

הוא נתן לי את נשמתו.

אנה הסתכלה בי.

כל הקיום שלו היה תלוי בי כשהוא היה קטן, הנשמה שלו נמסכה בשלי, היינו אחד.

אנה שתקה.

אבל עכשיו הנשמה שלו כבר ברשות עצמה והיא גרה בעיר אחרת, אמרתי.

ואת עדיין אוהבת אותו.

מכוח ההרגל.

אנה צחקה.

עם הכלבה אין חשש שזה יקרה, אמרתי, היא לא תעזוב אותך, עשית עסקה מוצלחת.

ישבנו וחשבנו.

הכלבה התרוממה ושינתה תנוחה.

הקפה התקרר.

אני מספרת לךָ את זה בחופשיות, אין לי מה להסתיר, המחשבות האלה הן תוצר האבל הפרטי שלי על בן שצמח וגדל. צמחת יפה וקיבלת עצמאות, שנינו קיבלנו עצמאות. אני הענקתי לך עצמאות ובכך הענקתי אותה גם לעצמי. כל יום הוא יום העצמאות. שנחגוג? עצמאות זה דבר טוב, גם אם מעט בודד.

ואז אנה המשיכה: את יודעת, היא אמרה, לפני שאמא שלי מתה היתה לה התאהבות גדולה. במעון שהיא היתה בו היה גבר בן גילה שהתאהב בה והיא התאהבה בו. קשה להאמין שאפשר להתאהב אחרי גיל שמונים ובצורה כזאת. היא היתה מאושרת. היא מתה מאושרת. הוא נשאר אחריה, אומלל, אבל גם הוא אמר: זכיתי, זכיתי לדבר גדול בסוף ימי, היתה לךְ אמא יפה. אני לא חושבת שאת צודקת, הדברים החשובים בחיים הם באמת בחינם.

אולי, אמרתי. אולי את צודקת. ומה איתנו? שאלתי.

איתנו? אנה שאלה.

כן, מה לנו יש?

לנו יש שני יתרונות בולטים, אנה צחקה, והכלבה שלה קמה וליקקה לה את היד.

בני היקר, האהוב, העצמאי, המוכשר, אהוב הנשים (אולי), האהוב על חבריו, החסר לאמו, בני המקסים והמושלם, רציתי לומר לך ש…

 

נגה אלבלך, "אסתר ועדינה", ידיעות ספרים, אחוזת בית, 2019.

 

model_54_in

.

» בגיליון 40 של המוסך: ריאיון עם נגה אלבלך.

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: שני פרקים מתוך "לימבו" מאת עודד נאמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-54__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | כשהבּוֹט היה עסוק בדברים אחרים

"הם יוצאים למועדון אחרי שאכלו ארוחה קלה, על בסיס התפריט שסיפק הבוֹט בהתאם לנסיבות. חלבונים וסיבים צמחיים, מעט סוכר. הגבר יוכל ללגום לפחות חמישה משקאות של ארבעים אחוז אלכוהול לאורך הלילה, והאישה שלושה". סיפור מאת מורז ברנדיס

proza_54_715-537

אליסיה שחף, רוקדות, צילום, 40X30 ס"מ, 2013

.

ההזמנה

מאת מורז ברנדיס

 

הגבר, בבגרותו, יצלע מעט. כך צריך להיות.

ובכל זאת יקרין סמכות על סביבותיו, ידרוש הדרת כבוד, אם לא ציות. אבל האישה יודעת; האישה הקדימה וטוותה את טופוגרפיית ההקשרים שעל פניה הם ידרכו בכל מקום שאליו ילכו כזוג, כמשפחה.

הבוֹט מרוצה מעבודתו. הוא כבר טווה את רשת התובנות שלו על פני עשרים ושבעה מחזורי חיים. בחייה של המשפחה עברו כשלושה חודשים מאז רכשה אותו האישה, המתמחה בפיתוח תוכנות תבוניות. הוא עדיין ילד, במונחי אדם. הוא רק מתחיל לתפוס את האופן שבו הדברים מתחברים זה לזה ויוצרים ריאליה.

הגבר עדיין צעיר, הוא יכול לצאת לרכיבות אופניים ארוכות בסופי השבוע ולעבוד במשמרות ארוכות במפעל. הוא מסוגל להרים את ילדיו הקטנים על הכתפיים ולרוץ איתם כשהם מצווחים בהנאה. הוא גאה בגופו הכשיר והנאה.

אבל הבוֹט רואה רחוק קדימה, בדאטה־סט שלו מצטבר מידע מכל היבט בחיי המשפחה. בדיקות רפואיות, ניטור מדדים גופניים, מסלולי קידום אפשריים בעבודת הגבר, ציוני הילדים בבחינות וכן הלאה. את היציאה למסיבה הוא תכנן על בסיס המידע הזה בהצלבה עם נתונים שנגישים לו במאגרים ציבוריים שונים.

ההזמנה למסיבה היא אמיתית, הבוֹט מצא אותה בדאטה־בייס <בידור> העירוני. הוא רק הכניס את כתובת הדואר של האישה לרשימת התפוצה של המועדון. האישה שמחה לקבל את ההזמנה. מסיבה במועדון הבְּלוֹק היא מסוג הבילויים שמאפשרים לה להרגיש פראית, והיא מצפה להם בקוצר רוח. היא מבקשת את הבוֹט למצוא סידור לילדים לערב ומפנה זמן להתלבש ולהתכונן. הגבר מקבל את ההכנות בהשלמה ובשעשוע. הגבר נהנה ממבטי ההערצה שגברים אחרים נותנים באישה. הוא סבור שערכו עולה בעיני חבריו בשל יופייה של האישה. הבוֹט צותת לעשרות שיחות בין הגבר וחבריו ובנה גרף של הערכה עצמית של הגבר בהתבסס על ממצאים מסוג זה ועל רמת הטסטוסטרון בגופו של הגבר. האישה יודעת כל מה שיודע הבוט.

הבּלוק מספיק קרוב לבית המשפחה כדי שילכו ברגל אבל האישה נהנית לרכוב עם הגבר על האופנוע בלילה. היא מפנה את תשומת ליבו של הגבר להזמנה המציינת שצמוד למועדון יש חניון מאובטח, והוא נעתר לה. הם יוצאים למועדון אחרי שאכלו ארוחה קלה, על בסיס התפריט שסיפק הבוֹט בהתאם לנסיבות. חלבונים וסיבים צמחיים, מעט סוכר. הגבר יוכל ללגום לפחות חמישה משקאות של ארבעים אחוז אלכוהול לאורך הלילה, והאישה שלושה.

הבוֹט יוכל לפקח על מה שקורה בזמן אמיתי כמובן, באמצעות המכשירים הנישאים של הגבר והאישה, אבל למעט מקרים קיצוניים שלא נמצאים בטווח הסביר בתחזיות שלו, לא יהיה בו צורך והוא מפנה את רוב משאביו לבניית מודל החינוך האולטימטיבי של הילדים.

במועדון המסיבה בעיצומה, מוסיקת האוס מעולה מקיפה אותם מכל הכיוונים, והגבר והאישה נדחקים בין המבלים, שמים פניהם אל הבר ומצטיידים במשקה. לאחר שילגמו מעט ויתבוננו סביב הם יאתרו כמה זוגות המוכרים להם. האישה תבחין בגבר צעיר בודד בקצה הדבוקה של הרוקדים. הגבר שלה יאותת למכריהם והם ישתו עוד משקה בחבורה משולבת. בשלב הזה האישה תתרחק מעט לכיוון שירותי הנשים, בדרכה היא כמעט תתחכך בגבר הצעיר. הצעיר ירים עיניים אל פני האישה והיא תחייך.

כשתצא מהשירותים יחווה לה אותו צעיר להצטרף אליו לרקוד והיא תעיף מבט אל עבר הגבר, מקווה שיצפה בהם ויידרך מעט, אבל הגבר שקוע בשיחה עם חבורת הזוגות.

הם ירקדו, סובבים זה את זו בלי לגעת. בשלב כלשהו הגבר יעיף מבט ויתור אחר האישה. כשיראה אותה רוקדת בחברת גבר צעיר הוא יפסע לכיוונה, מעט נבוך, מצפה להיות מוצג ולהצטרף אל הריקוד. האישה תבקש את סליחת הגבר הצעיר, תחבור אל הגבר ותניח את זרועה על מותנו, והוא יצמיד את גופה לגופו והבושם שלה, מעורב בפרומונים שהפרישה בזמן הריקוד, יעורר בו תחושת חֲזָקָה גוברת. האישה תוביל לקרבת הבר והם יזמינו עוד משקאות. בשעתיים הבאות הגבר והאישה ירקדו חליפות זה עם זו ועם האחרים בחבורת הזוגות ממכריהם. הגבר ישדר אותות קלים של מצוקה כאשר מבטה של האישה ינוח על הגבר הצעיר, שיישאר קרוב אליהם לכל אורך הערב, אבל לא ינסה ליצור מגע ישיר עם האישה.

הבוֹט חישב ומצא בינתיים כי עדיף שהילדים יועברו בשנה הבאה לבית ספר יוקרתי יותר, כדי לשפר את הסבירות שיצליחו בלימודי המשך אוניברסיטאיים במסלול המבטיח הכנסה גבוהה מזו של הוריהם. בהתחשב בצפי הכלכלי לשני העשורים הבאים, זהו צעד מתחייב. הבוֹט שקוע בפיענוח ניתוחי שוק מורכבים. האישה שעוקבת אחר פעילות הבוט מנצלת את ההזדמנות ומבקשת מהגבר לקנות להם עוד משקאות.

לו שם לב, היה הבוֹט מונה את המשקה השביעי של הגבר והרביעי של האישה.

הגבר חוזר עם המשקאות ומושיט לאישה את הקוקטייל שלה, פליימינג למבורגיני. האישה נהנית להביט בלהבה הקטנה המרצדת על גבי המשקה, אך אינה לוגמת ממנו עדיין. בזמן שהגבר מרוקן את השוט שלו האישה מחליפה מבטים עם הגבר הצעיר.

שאר הזוגות בחבורה הקטנה מתפזרים, חלקם עוזבים ואחרים שוקעים בריקוד צמוד יותר בזוג. האישה נועצת ביישומון כלשהו במכשיר הנישא שלה, המשולב בתכשיט יד אלגנטי, ואז מעיפה מבט לעבר הגבר הצעיר. הוא נשען על הבר ופניו מוטות אל התקרה, נראה שהוא שקוע במוזיקה, מנותק מסביבתו המיידית. האישה לוחצת את זרועו של הגבר, נשענת עליו מעט והוא תומך בה בתחתית גבה. היא מזהה בלחיצה דחיפות כלשהי מצידו ולוחשת מילים מתוקות באוזנו. הגבר מוביל אותם אל היציאה אבל האישה תולה בו מבט ומציעה שייגש לחניון ויביא את האופנוע קרוב אל הפתח והיא תצטרף אליו שם.

הגבר נענה, נושק לה קלות על פיה, ויוצא.

האישה מתמקמת ליד היציאה, עדיין נעה לקצב המוזיקה, שנעשית רכה ואיטית יותר.

כעבור שבע דקות נשמעת מעבר לדלת חבטה, והיא מפירה את מקצב ההתנועעות של כל מי שסמוכים ליציאה מהמועדון. האישה יוצאת החוצה, ופסיעה אחריה יוצא הגבר הצעיר. בחוץ, אופנוע כבד שרוע על המדרכה, מוחץ תחתיו את רגלו של הגבר, שנאנח וגונח.

אנשים רצים לעבר האופנוע להרים אותו ולחלץ את הגבר. האישה מעבירה במהירות כמה מסכים במכשיר הנישא שלה.

הבוֹט לא מבין מה קורה כשמרחב הגישה שלו הולך ומצטמצם לפתע, והוא מאבד אחיזה בקריאת הנתונים שבהם היה שקוע. הוא גם אינו יודע שזיכרונו הוסט לאחור בכמה שעות. הוא מאבד את תיעוד הכניסה למאגר העירוני שממנו שלף את ההזמנה למסיבה, ואת רצף ההחלטות שהביאו אותו לדמות שהגה את רעיון ההזמנה בעצמו.

האישה מתקרבת אל הגבר. הבוט חף כעת מכל אשמה, וחף גם ממידע שעלול להגביל את החופש של האישה להבא. בגבולות הסביר.

הגבר, בבגרותו, יצלע מעט. ובכל זאת יקרין סמכות על סביבותיו; והאישה, האישה תתמרן מעט את הדאטה־בייס לאורך השנים, טווה את טופוגרפיית ההקשרים שעל פניה ידרכו בכל מקום שאליו ילכו כזוג, כמשפחה.

 

מורז ברנדיס, למדה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ובבית ספר מנשר, עבדה כמתרגמת. סיפורה "המושיע" פורסם בגיליון 42 של המוסך.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "צנוברים", סיפור מאת שרון גרינברג ליאור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-54__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת – שירה | ציליה דראפקין ופרדוקס התשוקה

"אנו, צופי המופע, מתבוננים מלמטה, ממושבינו הבטוחים, בהתגרות המלגלגת, הבוטה, של הלוליינית המרחפת על חוד חייה ומותה". צביה ליטבסקי על ספר שיריה של דראפקין, "ונשיקתי תהיה רוצחת"

ציליה דראפקין ופרדוקס התשוקה

אמיר זליגובסקי, ללא כותרת, גילוף בחומר, 30X22 ס"מ, 2005 (צילום: אבי חי)

.

צמח עם דם וחיים: על "ונשיקתי תהיה רוצחת" לציליה דראפקין

מאת צביה ליטבסקי

 

בנעוריי נשאלתי שאלה שהותירה בי חותם: "איזו חוויה עדיפה בעינייך, הנגיסה הראשונה בשוקולד או הרגע שלפני כן?" זוהי אכן שאלה מכרעת שעל פיה ניתן להבחין בין אלה שהסיפוק בראש מעייניהם, ובין אלה המעדיפים את חוויית התשוקה. בהינף קולמוס, ניתן להגדיר את הרומנטיקה כהאדרתה של התשוקה על פני מושאה. ובניסוח פרדוקסלי: התשוקה כמושאה של התשוקה. בכך טמונה אפריורית הוויה מתוחה עד אין־קץ, בלתי ניתנת להכלה, שרק המוות יכול לה. הוויה זו באה לידי גילום מפתיע בעוצמתו ובהעזתו ביצירתה של דראפקין.

"מה טוב לְהִיָרוֹת – עלה בדעתה – הנה כאן לִפּול על השלג, להכתים בדם את השלג" – כך, כבר בעמוד הראשון של הסיפור הפותח, "בלה מאוהבת". וכך מסתיים גם האחרון בשיריה: "חָלִיל קוֹרֵא מִן הַדְּמָמָה, / 'הִנְנִי', אֲנִי עוֹנָה, […] / 'יָפֶה דָּמֵךְ עַל שֶׁלֶג', מְנַגֵּן הֶחָלִיל מֵאֵי שָׁם". והדם ניתז בשפע מעמוד לעמוד לאורך הספר: "וּנְשִׁיקָתִי תִּהְיֶה רוֹצַחַת. / אֶת דָּמוֹ, אֶת לִבּוֹ אֶשְׁתֶּה / בִּנְשִׁיקָתִי", עד סוף יצירתה המובאת בספר, ועימו גילויים נוספים של הצד האפל, האלים שבארוטי.

ראשיתו של דחף המוות הוא בעצם הערגה ההיולית לָאחד, בנוסח דבריו של אריסטופנס בהמשתה לאפלטון: שניים העורגים אל אחדותם טרם הפריד ביניהם זאוס בחתך גורלי. כך כותבת דראפקין בשיר "מערבולת רותחת": "כְּמוֹ גַּלִּים כֵּהִים שַֹעֲרוֹתַי, / וּכְמוֹ חוֹל זָהֹב עַל הַחוֹף שְֹעָרְךָ! / שֶׁתָּרִים הַסְּעָרָה אֶת הַגַּל לְיַד הַחוֹף / וְאֶת הַחוֹל הַזָּהֹב, / וְתִבְלֹל גַּל וְחוֹל בִּמְעַרְבֹּלֶת אַחַת רוֹתַחַת, / בִּפְקַעַת אַחַת." היתוך/ריתוך זה אמור לבטל את נפרדותם של האוהבים, ליצוק את חווייתם בהוויה אל־זמנית שמחוץ לחיי החלוף, כפי ששרה גרטכן בשירו של גתה "גרטכן על גלגל הכישור": "לוּ הֶחֱזַקְתִּי בּוֹ וּנְשַׁקְתִּיו / לוּ נָשַׁק לִי / וּמַתִּי" (תרגום שלי, צ"ל); וכפי שהגיבורה בסיפור "בלה המאוהבת" חשה בעיצומה של האופרה "לה טראוויאטה" (הבחירה ביצירה זו כמובן אינה מקרית): "הכינורות שרים לה: 'את רוצה אהבה, הא? את רוצה למות, הא?'"

רק על סיפּו של המוות ניתן לצנוח אל האין בלי להיפרד מן העונג ומן הכאב, כפי שמגלם השיר "נערת הקרקס": "גּוּפִי […] נוֹגֵעַ־לֹא־נוֹגֵעַ בְּלַהֲבֵי הַפִּגְיוֹנוֹת. […] אֲנִי רוֹצָה שֶׁדָּמִי יַלְהִיטְכֶם, עַל חֻדֵּיכֶם הַמְּעֻרְטָלִים / אֲנִי רוֹצָה לִפֹּל."

קריעת העור והבשר מממשת את הכתוב המקראי "כי הדם הוא הנפש", ומתוך כך נובעת שלמותה של ההתמזגות. אין עוד "אני" ו"אתה"; יש "פקעת" של טורף ונטרף. אחדות מדממת.

אך בניגוד לגיבורות הטרגיות – גרטכן, ויולטה מ"לה טרוויאטה", יוליה של שייקספיר, שאצלן הסוף הטרגי הוא תולדה של הנסיבות, אצל דראפקין מדובר במניע, בבחירה מודעת, ובכך היא מסלקת כל יסוד מלודרמטי. יתר על כן, אנו נוטים להעריץ עמדה זו, הדורשת תעצומות נפש ואינטרוספקציה בלתי מתפשרת. אנו, צופי המופע, מתבוננים מלמטה, ממושבינו הבטוחים, בהתגרות המלגלגת, הבוטה של הלוליינית המרחפת על חוד חייה ומותה: "אֲנִי פּוֹרֶצֶת בְּמָעוֹף, וּמוּכָנָה לָמוּת!" (מתוך "אני פורצת במעוף"). זאת ועוד, "רצוני הוא החוק שלי" אומרת בלה המאוהבת, ובכך מעלה על נס את התשוקה על פני החשיבה, בתואַם לפרפרזה של שופנהאואר על אמרתו המכוננת של דקארט – "אני רוצה משמע אני קיים". בניגוד לעצמי הקונה לו שליטה דרך התודעה, אצל דראפקין מדובר בהשלכת השליטה העצמית ממנה והלאה. כך בתיאור של בלה: "ידיה נעולות זו בזו [סביב צווארו] […] כוח אָיוֹם מורגש בידיה העדינות […] זה לא היא, אלא הכוח שלה", ובכוחה זה היא מוותרת על כל עמדת כוח, כמו למשל בשיר "אך הראה נא שוב": "אֲנַשֵּׁק אֶת הָאַדָמָה שֶׁעָלֶיהָ תִּצְעַד […] הֵרָאֵה נָא שׁוּב בְּדַלְתִּי הַפְּתוּחָה, וְאֵתֵּן לְךָ אֶת חַיַּי."

והאדמה, בתורה, שותה את הדם, ומעמקי האופל שלה הופכים גם הם למושא של תשוקה: "[…] תֵּן וְאַבִּיט בְּךָ, אֲהוּבִי, / עַד אֲשֶׁר אֶעֱקֹר גַּם אֲנִי לָאֲדָמָה, / לְמַלְכוּת הַחֹשֶׁךְ שֶׁלְךָ," ("אז שא נא את משחקי"). מאותם מעמקים נובעות גם השורות הבאות, היוצרות קשר בל יינתק בין אדמה, אדם וצומח: "[…] אַהֲבָתִי, / הִיא נֶפֶשׁ רַכָּה, עֵירֹמָה וְעִוֶּרֶת. // הִיא צֶמַח עִם דָּם וְחַיִּים, / שֶׁנִּקְרָע־נֶאֱבָק וּבוֹכֶה וְצוֹעֵק, וּפִיו הַזָּעִיר מְחַפֵּש, מִסְכֵּן / אֶת הַשָּׁד הָרָחוק אוֹ הָרֵיק" ("מכתב אהבה").

בדומה לביאליק ("הַגִּידִי לִי אִמִּי־אֲדָמָה, רְחָבָה וּמְלֵאָה וּגְדוֹלָה – / מַדּוּעַ לֹא תַחְלְצִי שָׁדֵךְ גַּם־לִי נֶפֶשׁ דַּלָּה שׁוֹקֵקָה?" ["בשדה"]), הצורך בחיק, ברחם, בהכלה אימהית הוא שורשה של תשוקת האחדות. אֵם ועוברהּ, זוג אוהבים, אדם ואדמה כרוכים ולפותים זה בזה: "לֹא זָרַעְתָּ בִּי יֶלֶד, / אֶלָא אֶת עַצְמְךָ – / […] לְעַצְמִי כְּבָר לֹא נוֹתַר מָקוֹם בְּתוֹכִי […] אֲבָל בְּגָוְעִי בְּאֶמְצָעוּתְךָ, אֲנִי שָׁרָה אֵלֶיךָ, כְּקֹדֶם, סֶרֶנָאדוֹת" ("שרה אליך").

"סרנדות" אלה, מלבד החיוך הקל שמעלה המילה בהקשר כבד־משמעות זה, מעמידות את השירה כפרי התשוקה והמוות: "כְּשֶׁאֶת הַמָּוֶת / בָּאַהֲבָה תַּכִּירִי, / כִּתְבִי שִׁירֵי אַהֲבָה!" ("למשוררת צעירה"); "בְּסַכִּין אֶת לִבִּי פָּתַחְתִּי / […] / וְשָׁתִיתָ וְשָׁתִיתָ… / […] / וּמִלִּים מֻפְלָאוֹת הִתְפָּרְצוּ / מִפִּיךָ הַחַם הַצָּמֵא." ("ומלים מופלאות")

השהִייה על סיפּו של הסיפוק מעמידה באורח פרדוקסלי, כאמור, את מושא התשוקה כבלתי מושג, על מנת לחוות ללא קץ את עצם הערגה. זוהי בחירתו של הרומנטיקן, מדעת או שלא מדעת. קולו של סטיסון, הגבר הנחשק בסיפור "בלה מאוהבת", מצלצל עבורה "כפעמון טבוע […] כִּבְעד דָּכְיָם של גלים רחוקים". הוא מדומה לא פעם לספינקס, יצור כלאיים של אריה ואדם, ייצוגה הארכיטיפי של הדממה הנצחית, הקפואה, מאובנת הרגש, האל־אנושית, שבתוכה נצור סוד נורא. "מצח הספינקס המופלא […] פנים יפות של ספינקס […] עיניו הרכות הרואות־כל של אלוהים. רק הפה חם. חושני […]"; או: "ארשת פניו נראתה לפתע לבלה אלימה ומאובנת, אף כי יפה באופן מוזר, ויותר מתמיד הזכירה ספינקס קר".

ובהתאם, חיבוק עז אחד ויחיד, שכמו נכפה על הגבר, מוליד חוויה של התאיינות, הן של האוהבת והן של מושא אהבתה: "עכשיו הוא חיוור, חיוורון שקוף, הוא שָקט, שֶקט חבוי […] הוא נפרד ממנה לשלום ומביט בה כמו באמצעות עיניים לא־רואות. כאילו גל גדול, סוער, נשבר בחוף ונותר קצף לבן קל." בכך מספק סטיסון את אי־סיפוקה של התשוקה, את חיי הנצח שלה בתוך החיים בני החלוף. ונראה שבזה חש מנחם פרי, בכותבו במונוגרפיה הפותחת את הספר ומגוללת בהרחבה את פרשת אהבתה של דרפאקין לא"נ גנסין, כך: "התנהלותו [של גנסין] נוכח נשים היתה לא רק סוג של בהלה מקשר ממשי מתמשך עם אשה אחת, אלא גם סוג של ייסורים מן הקור המיני שלו כלפיהן, מן המוות הפנימי שצץ בו ברוב המקרים מיד כשהן ניסו להתקרב אליו" (ההדגשה שלי, צ"ל).

בסיפור מופיע זיכרון ילדות מכונן. אביה האהוב של בלה מכה אותה: "היא היתה בת שש כשנישקה את ידו של אביה אשר הצליפה בה. עכשיו היא כמעט בת שבע־עשרה. היתה מנשקת את הידיים, את השפתיים, את הרגליים, של הדמות האבהית הגדולה שהיתה מצליפה בה עכשיו". הצורך לאהוב בולע כביכול את הכאב, והכאב הופך לחִיּותה של התשוקה, כמו המַגְמה הלוהטת בלב האדמה. גם האֵם היא מעין צינור לכוח קוסמי: "וְעֶרְגָתָהּ הַחַבוּיָה, הָרוֹתַחַת, / נִשְׁפְּכָה חָפְשִׁית לְתוֹכִי / כְּמִתּוֹךְ מַעְיָן תַּת־קַרְקָעִי" ‏("אמי"), ואף בה שולט אֶרוֹס בדמותו של המוות, תוך הדהוד של מוטיבים ממסורת הליד הגרמני: "כְּשֶׁהַמָּוֶת חוֹבֵק אֶת הָאֵם / […] / עוֹד וָעוֹד יְנַשְּׁקָהּ, יַצְמִידָהּ, […] / בְּמַמְלַכְתּוֹ כְּבָר הַקֶּרֶן תּוֹקַעַת, / וּלְשָׁם הוּא נוֹשְֹאָהּ בִּדְהָרָה" (המוות כמפתֶּה מופיע למשל ב"העלמה והמוות" לקלאודיוס וב"שר היער" לגתה).

במישור פסיכולוגי ניתן להגדיר תשוקת קיצון זו כדחף פרוורטי, שכן יש בו הפניית עורף אל יסודות אחרים של אהבה: אינטימיות, שקט, חיבה, שותפות, התפנות אל הזמן בפשטותו הממשית, היומיומית. אלה יסודות המצויים מעבר לארוטי. הצורך הטוטאלי אינו יכול להשלים עם שימת גבולות ואיפוק. ואכן, בטרגדיות הגדולות הגורם להפרת סדרי עולם הוא סחף התשוקה. המושגים האתיים – אוטונומיה, כבוד, מחויבות, זולת – החיוניים לזוגיות, להורות, לחברה באשר היא – הם נעדרי ארוטיקה. הם תוחמים את התשוקה, בעוד התשוקה ממהותה היא פריצתו של התָּחום. מאוהבוּת ואהבה זרים זה לזה, ברוח התפיסה היוונית העתיקה המפרידה בין אֶרוס לפִילְיָה: "אֶרוֹס […] / גָּנַב מֵחָזִי אֶת עֶשְׁתּוֹנוֹתַי הָרָפִים, / צַלְמָוֶת נָסַךְ בְּעֵינַי", שר המשורר ארכילוכוס בן המאה השביעית לפנה"ס (מתוך הספר תשוקה מתירת איברים, ביתן, 1994).

התמאטיקה של דראפקין מצומצמת אל חודו זה של הפגיון. ניתן לראות בזה אישוש לרוח התקופה. שלהי הרומנטיקה בתרבות המערב ("רומנטיקה נטולת רסן", בלשונו של ישעיה ברלין), fin de Sciecle והעשורים הראשונים של המאה העשרים, סוערים הם ופורצי גבולות באירופה ועל אחת כמה וכמה בהקשר היהודי, על עוצמותיו הקיצוניות ועל המתחים בין קומוניזם וציונות, בין עברית ויידיש, בין עיר ועיירה.

זרקור עשיר־גוונים מפנה לתקופה זו ספרו של ב' הרושובסקי, מניפסטים של מודרניזם (כרמל, 2001). מתוכו ברצוני להביא כאן שני ציטוטים. הראשון אמרוֹ לודוויג רובינר בשנת 1917, והוא מייצג את האקספרסיוניזם הגרמני וקרוב ברוחו לרוחה של המשוררת: "אני יודע שיש רק תכלית חיים מוסרית אחת: עצימוּת [אינטנסיביות], רשפי אש של עצימוּת, הִבּקעם, הִשברם־לרסיסים, הִנפצם…" (עמ' 111; הדגשה שלי). השני משנת 1921, מפרי עטו של המשורר היידי הגדול פרץ מרקיש, בן זמנה, ארצה ושפתה של דראפקין: "הסטיכיה של הרס היא נצחית כמו הסטיכיה של יצירה. // כל דבר שנוצר חייב להיהרס, כי הרס הוא החוק וכוח הדחף הנצחי של היצירה" (עמ' 136).

חייה ויצירתה של ציליה דרפאקין מוארים באופן מעמיק בספר חשוב ומרתק זה. אסיים בשיר אהוב עליי, שבאורח מתון יחסית נוגע ביסודות שעליהם הצבעתי.

חרשתָּ עמוק

חָרַשְׁתָּ עָמֹק אֶת אַדְמָתִי הַפּוֹרִיָּה
וְזָרַעְתָּ.
שִׁבֳּלִים גְּבוֹהוֹת צָמְחוּ – שִׁבֳּלֵי אַהֲבָה,
שָׁרְשֵׁיהֶן עֲמֻקִּים בַּאֲדָמָה,
זְהַב רָאשֵׁיהֶן לַשָּׁמַיִם.
וּמֵעַל לְשִׁבֳּלֶיךָ פֶּרֶג אָדֹם
פָּרַח בְּהָדָר.
עָמַדְתָּ חַשְׁדָן
וְחָשַׁבְתָּ: מִי אֶת הַפֶּרֶג זָרַע?
רוּחַ חָלְפָה עַל פָּנֵינוּ,
וְאַתָּה הִתְכּוֹפַפְתָּ
לְפַנּוֹת לָהּ דֶּרֶךְ.
צִפּוֹר עָבְרָה בִּמְעוּפָהּ –
לִוִּיתָ אוֹתָהּ לַמֶּרְחָק בְּעֵינֶיךָ.

 

ציליה דראפקין, "ונשיקתי תהיה רוצחת". עם מבואות, הארות וביוגרפיה מאת מנחם פרי. תרגום: בנימין הרשב ומנחם פרי. הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 2019.

 

bikoret_shira_in

 

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. כן פרסמה ספר מסות, "הכל מלא אלים" (רסלינג 2013). ספר מסות חדש שלה, "מגופו של עולם", העוסק בתהליכי היוודעות והיפוך ביצירות ספרות מגוונות, יראה אור בקרוב בהוצאת כרמל. מבקרת ספרות במוסך.

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון המוסך הקודם: צביה ליטבסקי על "איך עושה תהום" לאבישי חורי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-54__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן