מסה | חפש אותי תחת סוליַת מגפיך

עמיחי חסון ברשימה אישית על מפגשו הראשון עם וולט ויטמן בעזרת הנשים של בית המדרש, לכבוד יום הולדתו ה-200 של אחד מגדולי המשוררים האמריקאים

masa_52_715-537

מיכל גולדמן, עלים ומסמר, שמן על בד, 50X35 ס"מ, 2018 (צילום: ירון וינברג)

.

"אם תרצה בי שוב, חפש אותי תחת סוליַת מגפיך": 200 שנה להולדת וולט ויטמן

מאת עמיחי חסון

.

את וולט ויטמן פגשתי לראשונה בעזרת הנשים של בית המדרש. הייתי בן שמונה־עשרה, וויטמן סגר מאה ועשרים שנות מנוחה בקברו בניו ג'רזי. הכיר בינינו ידיד משותף, ויליאם ג'יימס, דרך ספרו החוויה הדתית לסוגיה (תרגם יעקב קופוליביץ; מוסד ביאליק, 1949). הספר שפרסם ג'יימס בשנת 1902 לא נחשב לספר קדוש במונחי הישיבה, אך היסודות שהניח בחקר הפסיכולוגיה של החוויה הדתית היו רלוונטיים למסע הרוחני שהתחולל בבית המדרש, וזיכו אותו במקום צנוע בקצה מדף הספרים של עזרת הנשים. היררכיות של קדושה.

בפתח ההרצאה הרביעית בספר, "הדת של בריאות הנפש", מציג ג'יימס את וולט ויטמן (שאת שמו תעתק שָם המתרגם "והיטמן") כדוגמה יוצאת דופן לאדם מודרני שיכול לחולל דת חדשה בעולם שכבר פעלו בו משה, ישו, מוחמד והבודהא. "[…] רבים רואים היום בוולט והיטמן את מחדשה של הדת הטבעית הנצחית", כותב ג'יימס, "הוא הדביק בהם את אהבת החברים אשר לו ואת שמחתו על שהוא והם קיימים. מעריציו מייסדים כיום הזה אגודות־פולחן, הדוגלות בשמו; קיים כתב־עת להפצת פולחן זה, שחסידיו כבר התחילו מבדילים בין 'שלומי־אמונים' ובין 'מינים'; אחדים כותבים הימנוֹנוֹת במשקל המיוחד לשירתו; ויש אפילו שמשויים אותו בפירוש אל מייסדה של הדת הנוצרית" (עמ' 58).

ג'יימס מנסה לעמוד על טבעו הפגאני של ויטמן, הוא מצטט מתוך "שירת עצמי" ומביא ראיות לדמותו דרך עדות של אחד מתלמידו, המתאר את המשורר המשוטט מאושר לבדו בטבע, מאזין לציפורים, מתפעם מהצמחים ומתאחד עם ההוויה – תיאור שמהדהד סיפורים מוּכרים על מורים רוחניים גדולים, כמו מחולל תנועת החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב, שהיה מתבודד ושמח בטבע ומבקש לפגוש בעזרתו את בורא העולם.

מתודלק בהורמון המיסטי שתוקף נערים דתיים לפני צבא, שלחו אותי התיאורים של ג'יימס לרכוש במחיר שערורייתי את עלי עשב, המבחר הרשמי של שירי ויטמן, הספר האחד שנכתב ללא הרף ושראה אור בחייו של המשורר בתשע מהדורות שונות, מרובות תיקונים ושינויים; קובץ שתפח מתריסר שירים (במהדורה הראשונה משנת 1855, שלא צוין בה שם המחבר או ההוצאה לאור) ועד "מהדורת ערש הדווי" המונומנטאלית משנת 1892, הכוללת כמעט ארבע מאות שירים ומצביעה על המעבר של ויטמן מדמות שנויה במחלוקת למי שנחשב לאחר מותו אחד המשוררים האמריקאים הגדולים.

את הגרסה העברית של עלי עשב – שהייתה זמינה אז רק בחנויות יד שנייה – תרגם וערך שמעון הלקין, וכמו הגרסה המקורית זכתה גם היא לשינויים ועדכונים בכמה מהדורות (האחרונה והמתוקנת שבהן ראתה אור ב־1984, הוצאת הקיבוץ המאוחד). ויטמן בעברית, בנוסח של הלקין, לובש אדרת נבואית, מעט אנכרוניסטית, אולי בהשראת ניסיונו של ויטמן לכתוב בריתמוס ובלשון שיונקת מהמקרא, ובצורה שמסבירה את השפעתו על משורר־נביא אחר, אורי צבי גרינברג, שכתב על ויטמן מתוך הערצה והזדהות.

מעטיפת הספר השתקף דיוקן איקוני של ויטמן המבוגר, חבוש כובע ועטור זקן לבן, מין א"ד גורדון או הלל צייטלין משולב בדמות חוואי מהסרטים של האחים כהן. נביא אמריקאי, מעורפל בצבע ורוד (שמא כסימבול מיושן ומגושם להעדפתו המינית של ויטמן?) וממוסגר בירוק ולבן.

אני חייב להודות שלא חיפשתי בהכרח שירה באותן קריאות ראשונה של עלי עשב, חיפשתי שם את האנרגיה שמתאר ג'יימס, אנרגיה שיכולה ליצור ממילים דת חדשה. אלא שמתוך שלא לִשמה בא לשמה: שירת המרחב הוויטמנית, חסרת הגבולות הפיזיים והנפשיים, גרמה לי להתנגד למחסומים, לאספלט ולבטון שנשקפו מחלון האוטובוס הישראלי שהוביל אותי מהישיבה הביתה. החיפוש המיסטי התמוסס בתוך המעשה הפואטי של ויטמן, שהפגיש אותי עם שירה שמאמינה באדם, בגוף, בטבע ובקיום. שירה אופטימית, אינטימית, שופעת חירות רוחנית וסגנונית (בדרך כלל טורים ארוכים נטולי חרוז ומשקל); שירה שעושה חשק לכתוב, וויטמן היה כנראה המשׂורר הראשון שהצליח לשחרר אותי לנסות ולכתוב שירה ארוכה.

ויטמן שומע את אמריקה שרה בכרכים הגדולים ובמרחבים השוממים, בספינות השטות ובשְדות חקלאים, במתחים בין שחורים ללבנים ובין הצפון לדרום, וכמובן, הוא שומע את הירייה בראשו של הנשיא לינקולן, והיא מטלטלת את כתיבתו. קל להבין מדוע חילקה ממשלת ארצות הברית מבחר משיריו לחיילים בחזית במלחמת העולם השנייה: אם הרוח האמריקאית הייתה דת, ויטמן בהחלט היה יכול לכהן ככוהן הגדול. אפשר לקרוא בכתביו ולשאוף מהם את הערכים שאמריקה הייתה רוצה להתעצב ברוחם, בטרם ניצח הנוסח האמריקאי החדש, שהעדיף את וולט דיסני על וולט ויטמן. כבר בחגיגות המאה לעלי עשב כתב אלן גינסברג מחווה מעודכנת לוויטמן, ובה הוא משוטט ב"סופרמרקט בקליפורניה" בעל השפע הקפיטליסטי שהחליף את מרחבי הפרא של היבשת.
בסופו של דבר ההשערה של ג'יימס התבדתה: ויטמן לא הקים דת חדשה (אם כי גם היום הוא דמות פופולארית במחוזות הניו אייג' העולמיים), ועיקר תהילתו נותרה בשירה ובהשפעה המתמשכת שלה על משוררים ומשוררות. לקוראי העברית יש היום הזדמנות לפגוש בו מחדש, דרך תרגומים חדשים יפים וטבעיים מתוך הקורפוס הוויטמני, שמפרסם מזמן לזמן עודד פלד. הנה תרגומו לשיר מספר 52, שחותם את המחזור "שירת עצמי" (כרמל, 2002):

 

.

.
עמיחי חסון, משורר ויוצר קולנוע. סרטו האחרון כבמאי: "ישורון: ששה פרקי אבות" (סדרת הָעִבְרִים, 2018). ספרו השני, "בלי מה", ראה אור לאחרונה בסדרת "כבר" לשירה, הוצאת מוסד ביאליק. זוכה פרס רעיית נשיא המדינה על שם ד"ר גרדנר סימון לשירה עברית לשנת תשע"ח. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 30 של המוסך, וקריאה בשיר של דליה רביקוביץ – בגיליון 40.

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: יונתן יבין מנסה לכתוב מסה חגיגית לכבוד יום הולדתו ה־160 של הסופר ג'רום ק. ג'רום

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_52-420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"הטנקים של איתן ייכנסו משמאל": כך נשמעו רגעי הפריצה לעיר העתיקה

קולות המלחמה: חוזרים אל ההקלטות מרגעי כניסתם של כוחות צה"ל אל ירושלים העתיקה

1

מלחמת ששת הימים: כוחות צה"ל נכנסים לעיר העתיקה. צילום: לע"מ

חמישים ושתיים שנים חלפו מאז, והדי ההתרגשות עדיין עולים מן הקולות הללו.

אחת התופעות שליוו את הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים הייתה תופעת אלבומי הניצחון. האלבומים האלו ניסו להנציח את "הרגעים הגדולים" במלחמה, שתוצאותיה השפיעו על המדינה כולה. בעוד שהאלבומים המפורסמים התמקדו בתמונות, היה זה אך מתבקש להנציח את המלחמה גם בצליל: כך יצא לאור תקליט שריכז את מיטב ההקלטות שהביאו כתבי גלי צה"ל וקול ישראל מתקופת ההמתנה שלפני המלחמה, ובששת ימי הלחימה עצמם.

 

קשה לדמיין את הקרבות שהתחוללו בירושלים, ממש סמוך לעיר המערבית, שבה המשיכו לחיות האזרחים כרגיל. לעיתים נשמעו השידורים ממש כמו שידור ספורט המסקר בשידור חי את הנעשה "במגרש".

 

בהקלטה הזו אפשר לשמוע את ההתרגשות הצפויה בקרב הכוחות המשוריינים שהתכוננו לפרוץ אל העיר.

 

זמן קצר לאחר מכן נשמעו הקולות המוכרים: "הר הבית בידינו". מפקד חטיבת הצנחנים שפרצה אל העיר, מוטה גור, מי שהכריז בקשר את המילים המפורסמות, קיבל מיד שבחים נרגשים.

 

מן הרגע הראשון הבינו הכוחות את חשיבותו ועוצמתו של הרגע. החיילים קיבלו הוראה מפורשת: שמרו על המקומות הקדושים.

 

כוחות הצנחנים הגיעו אל הכותל עם המח"ט גור והרב הצבאי שלמה גורן. רחבת הכותל התמלאה בקריאות השמחה של החיילים, בצלילי תקיעות השופר המפורסמות של הרב, ובשירה ספונטנית של השיר שהתפרסם רק כמה שבועות קודם לכן – 'ירושלים של זהב', שקיבל לפתע משמעות חדשה.

 

ההגעה לכותל הייתה מבחינת החיילים גולת הכותרת בקרבות הקשים על העיר. ההקלטות מן הטקס המאולתר שהתקיים ברחבת הכותל באותן שעות ראשונות לאחר הכיבוש, מסתיימות בשירה נרגשת של "התקווה" מפי כל הנוכחים. עם הרב גורן בירכו החיילים "שהחיינו" ונשאו תפילת "יזכור" מול הקיר הקדוש. התרגשותם של הנוכחים נשמעת בקולם, ואפשר לשמוע אף את בכי הצנחנים.

 

 

בונוס לסיום

התקליט שממנו לקוחות ההקלטות היה פופולרי מאוד בתקופה שלאחר המלחמה. עותק שלו התגלגל גם לידיו של הגיטריסט אורן לוטנברג ("זקני צפת", "הבליינים") שדגם מתוכו קטעים. הקטעים הללו הופיעו לאחר מכן בשני שירים ששר ברי סחרוף. האם תזהו אותם? אפשר לשמוע אותם כאן:

https://www.youtube.com/watch?v=ZI60pTPjhOM

https://www.youtube.com/watch?v=qGBi7V27YR0

הסיפור במילותיו של לוטנברג מופיע כאן.

רישומים נדירים: דוש מתעד את שחרור ירושלים

איך נראה שחרור ירושלים מבעד לעיניו של הקריקטוריסט המפורסם? ולמי הצדיע שרוליק הצבר? הצצה לרישומים שצייר דוש עת התלווה לכוחות צה"ל שנכנסו לעיר העתיקה

1

את קריאל גרדוש לא צריך כמעט להציג. במיוחד אם משתמשים בכינויו הידוע – דוש. דוש היה אחד מהקריקטוריסטים הנודעים והפוריים ביותר בישראל מאז שהגיע לכאן ב-48' ועד למותו בשנת 2000.

את תהילתו קצר דוש במסגרת עבודתו כקריקטוריסט וכותב ב"מעריב". בזמן מלחמת ששת הימים ובימי ההמתנה המתוחים שלפניה, גויס דוש ככתב צבאי לטובת סיקור הלחימה, והצטרף אל הכוחות הלוחמים בחזית. משם שלח את ציוריו שפורסמו ב"קריאת קרב", עלון פיקוד המרכז, במקביל לאלו שהופיעו מעל דפי "מעריב".

1

1

 

באחת הקריקטורות המפורסמות מאותה העת מופיעה דמותו של שרוליק (כינוי חיבה של ישראל), המזוהה כל כך עם דוש, כשהוא חובט בשלושת יריביו בו זמנית:

1

1

 

הצבר הצעיר של דוש, ייצוגה הסמלי של מדינת ישראל, הופיע כבר בשנת 1951 בשבועון "העולם הזה". במהלך שלושת השבועות שקדמו למלחמת ששת הימים, ובמהלך שבוע המלחמה עצמה, קריקטורות בכיכובו של שרוליק פורסמו ב"מעריב" יום יום. המלחמה סימלה גם שלב נוסף בהתפתחות דמותו של שרוליק שנוטש את כובע הטמבל, חובש קסדה, ועולה לראשונה על מדים.

1

1

 

אבל דוש לא הסתפק באיור קריקטורות ובתיאור תחושת הניצחון שפשתה בעם ישראל עם התקדמות הכוחות הלוחמים. דוש ליווה את הכוחות ביום הפריצה לירושלים ותיאר את השעות הגורליות במחברתו. הוא תיאר את קו החזית, את הג'יפים ואת מכונות הירייה, ובעיקר – את נופי העיר העתיקה שנגלו לפניו.

דוש צירף אל קובץ הרישומים גם תיאור שכתב על פריצת הכוחות אל ירושלים מכיוון רמאללה שבצפון. באיורי החזית נראית שיירת הג'יפים שבה נסע, כשהחזית נראית מעבר לגבעות:

1

 

לאט-לאט מתקדמים הכוחות אל עבר העיר, בתיה של רמאללה נראים למרחוק, ומחנות הליגיון הירדני פרושים מתחת.

1

 

למקצת התרשימים הוסיף דוש תיאור קצר של הדברים שראה וצייר. בתמונות מתחת אפשר לראות את רישומו של ג'יפ ירדני מבפנים ומבחוץ (למעלה), ואת תיאורו של מחנה ירדני שעולה באש (למטה).

1

1

 

בקטע בכתב ידו שהוצמד לרישומים משבוע המלחמה, תיאר דוש את הכרך הערבי שנגלה לפניו:

"סוף סוף ראיתי את ירושלים מהצד השני. מצד רמאללה. בשעה 15:00 עוד לא נפלה עיר זו, בעלת צורת קיפוד מטעם האנטנות הרבות של שירותי השידור הירדני – אך חוד השריון כבר התרכז ברכס כדי להסתער עליה".

1

בשבעה ביוני 1967, יום כיבוש ירושלים, הגיע דוש אל העיר העתיקה, שעות אחדות לאחר כניעתה. אל האיורים מן העיר הוסיף דוש תאריך ושעה, וכך ניתן לפסוע עימו ברחובות העיר:

1

בשעה 14:15 נכנס דוש אל העיר דרך שער האריות. הכותרת: היסטוריה 1967. הרישום המאולתר, כמו ציורים אחרים מאותו יום, מצוייר על פנקס מרשמי תרופות שהותיר מאחור ככל הנראה רופא צבאי ירדני.

 

1

ראשית, עולה דוש אל הר הבית. החיילים נראים פרושים על רחבת כיפת הסלע. בצד מופיע מסגד אל אקצא. האותיות הערביות במרשם הרפואי הירדני משתלבות יפה בתמונה.

 

1

עוד רבע שעה ודוש כבר נמצא בכותל. באיור נראים בתי שכונת המוגרבים, החיילים הנשענים על הקירות ומביטים אל המקום הקדוש, וארון הקודש המאולתר שהוצב במקום בידי צה"ל. אי אפשר לפספס את השיחים המבצבצים בין אבני הכותל.

 

1

ב-15:20 דוש שב במעלה ההר. הפעם הרחבה מול כיפת הסלע (שאותה הוא מכנה "מסגד עומר") ריקה. שימו לב לכיתוב: בראש ובראשונה בעיניו של דוש מדובר במקום המקדש.

 

1

עם דוש, הגיע לעיר גם הרב הצבאי הראשי, הרב שלמה גורן. דוש צייר אותו בכניסתו למתחם הר הבית, עם ספר תורה בידו השמאלית ושופר בידו הימנית.

 

1

לפנות ערב מצייר דוש את חומות העיר העתיקה כולה, על מגדליה המוכרים.

דוש שהה עדיין בעיר גם בימים הבאים של המלחמה, והוסיף לתעד גם מפגש בין מפקד פיקוד המרכז, האלוף עוזי נרקיס, לבין נכבדי הקהילה הערבית המקומית. מעל איור המפגש אפשר להבחין במה שנראה כמו טיוטה ראשונה של דיוקן האלוף שצויר באותה השעה.

1

1

 

בצוהרי התשעה ביוני מביע דוש את רגשותיו בציור פשוט אך מרגש, שאותו הוא מקדיש "לאלוף נרקיס (בחיפזון)": שרוליק שלו מצדיע לכובש העיר המחייך. יום לאחר כיבוש העיר מתפרסמת ב"מעריב" קריקטורה נרגשת נוספת, שטיוטה שלה מופיעה כאן: צה"ל מגיש את ירושלים לעם היהודי כולו.

1

1

 

כתבות נוספות:

"ספר שרוליק": הפרויקט הסודי של דוש שלא הושלם מעולם

הססנות, פחדנות וצה"ל ינצח! הקריקטורות שליוו את מלחמת ששת הימים

חשיפה ראשונה: דוש מצייר מהחזית את קרבות מלחמת יום הכיפורים

כך סייעתם לנו לזהות את לוחמי פלוגה א' מסיירת אגוז, 1973

במדינה הקטנה שלנו, לפעמים מספיקה תמונה אחת בפייסבוק כדי לחשוף את סיפורם וגבורתם של עשרות לוחמים

אגוז

ממרחק של (כמעט) חמישים שנה מסתכלות העיניים שלנו על המצולמים, ולא פוגשות אותם. פני המצולמים כולם קורנים, מביטים לא אל המצלמה, אלא אל כיוון אחר, אל במה שהוקמה תחת כיפת השמיים ושעליה מופיעה הזמרת והמלחינה דרורה חבקין. הכיתוב המאוחר שהוצמד לתמונה תופס את הרגע במדויק: "חיילים באתנחתא" נכתב שם. הכיתוב נוסף ככל הנראה בידי דן הדני וצוות צלמי העיתונות שניהל. אתנחתא ממה? ומי הם אותם חיילים? לאיזו פלוגה ויחידה השתייכו? מהם שמותיהם? מתי צולמה התמונה? מבט אחד והשאלות נערמות.

בין האוצרות הרבים ששמורים בספרייה הלאומית של ישראל נמצאים גם אלפים רבים של תצלומים המתעדים את חיילי וחיילות צה"ל בשנות עצמאותה של המדינה. במסגרת פרויקט הדיגיטציה העצום שמתבצע בספרייה בשנים האחרונות, התצלומים הישנים חוזרים לחיים והנגטיבים המצהיבים נעשים תצלומים ברזולוציה גבוהה ואיכותית.

אלא שבמקרים רבים אין לספרייה מספיק מידע כדי לזהות מיהם החיילים המצולמים בתמונה. לכן, בחרנו לפנות לחיילים ולמכריהם היכן שהם מסתובבים, היכן שכולנו מסתובבים, בפייסבוק. במסגרת הפרויקט המשותף של הספרייה הלאומית עם פייסבוק ישראל הועלו לרשת אלבומי תמונות של חיילים וחיילות צה"ל מכל מלחמות ישראל, וביניהם תמונת המופע של דרורה חבקין בפני חיילי צה"ל. תאריך התמונה המצורף: דצמבר 1973.

שעות ספורות מפירסום התמונה החלו להופיע התגובות הראשונות. ראשית, תיקנו אותנו בנוגע לזהותה של הזמרת המופיעה בפני החיילים (שאינה מופיעה בתמונה) – דרורה חבקין, לא דבורה כפי שנכתב בשגגה. פרסום שם המבצעת גרר אחריו שמות אחרים, ידועים פחות, וזהות מרבית המצולמים נחשפה אט-אט.

רמי איזנבאום היה הראשון להגיב לגופו של עניין. "חתיכת היסטוריה", כתב בחידתיות. התגובה שלנו הייתה מאופקת פחות: "תנו לנו עוד פרטים בבקשה… מי מצולם, איזו פלוגה, מה הסיפור…". עד מהרה הצטרפו לדיון מגיבים נוספים שחלקו איתנו את ההתרגשות שבזיהוי עצמם וחבריהם לפלוגה. דודו פרי כתב כי הוא "רואה שם את חבריי מאגוז", וציין את שמותיהם ("יואב רוטשילד, בנדרמן איסי, שוקן ומוטי מרגלית"). אגוז? בשנת 1973 הייתה יחידה אחת בשם זה, סיירת אגוז שהוקמה בשנת 1956 בעקבות מבצע קדש/ מלחמת סיני.

משה ברלס זיהה את מ"פ פלוגה א' בסיירת אגוז, גידי פיין המנוח. שחר פוקס כתב בתגובה כי גידי הוא אבא של אשתו, וישמח לתמונות ולזיכרונות ממנו. אפשר שהיה זה שחר שפנה לאחיו של גידי, לצביקה פיין, והוא שביקש ממשה ברלס לספר לו על ההיכרות בינו לבין אחיו. השם גידי פיין כמו הקפיץ מגיבים נוספים. זכי כהן, שבתגובה אחרת בפוסט סיפק לנו עוד פרטים על היחידה, כתב לצביקה פיין על אחיו גידי: "גידי [ז"ל] היה מ"פ פלוגה א' בעת שהתגייסתי [1972] ועזב בתחילת שנת 73'. זכור כמפקד חייכני, שהצליח להניע את חייליו בלי מאמץ מיוחד, קשוב ומתחשב".

רמי בלום היה זה שסיפק את התאריך שבו צולמה התמונה, ואת פרטי הפלוגה המסוימת שבתמונה: "פלוגה א' סיירת אגוז ספטמבר 1973", והוסיף: "מזהה 33 חיילים". שאלת תארוך התמונה המשיכה להציק למגיבים. זכי כהן ציין כי "לא בטוח שזה (הכוונה לתמונה) צולם באוקטובר 73' במהלך המלחמה", ואת רמי בלום הוא שאל: "איך גידי פיין משתלב בתמונה? הוא פרש כחצי שנה לפני…" בתחילת שנת 73'. רמי לא ידע לענות, מה שכן ידע הוא "שרק בתקופה זו (ספטמבר 73') היה לי שפם כמו בתמונה".

 

 

אגוז
לחצו להגדלת התמונה. וראו הערות בסיום הכתבה

 

רצינו לשמוע יותר על התמונה, על הנסיבות שבהן צולמה, על השירות בפלוגה א' בסיירת אגוז ועל המ"פ גידי פיין הזכור לטובה כל כך הרבה שנים לאחר מכן. המגיבים שאליהם פנינו (פנינו לכולם) שמחו לעזור.

ראשון דיברתי עם רמי בלום, שזיהה עבורנו יותר משלושים מהמצולמים. את האירוע המצולם הוא לא זכר עד שראה את התמונה. אז נזכר שהיה זה אימון שהתקיים בספטמבר 73'. את החודש שבו התקיים המופע ידע רמי למקם בזכות, כפי שכבר ציינו, השפם שהתהדר בו באותה תקופה. כשנשאל איך הוא זוכר שדווקא בחודש זה צימח שפם ולא בחודש לפני או אחרי, סיפר לי שמאז ומתמיד הצטיין בזיכרון מצוין, ושאפילו את מספרי הנעליים של חבריו לפלוגה הוא זוכר.

בעת צילום התמונה איש לא יכול היה לשער שמלחמה איומה מחכה בפתח לחיילי פלוגה א' – אחת משלוש הפלוגות המבצעיות של סיירת אגוז, מלחמה שחיכתה לכל חיילי צה"ל, מלחמת יום הכיפורים שפרצה פחות מחודש לאחר מכן, ב-6 באוקטובר. בעקבות המלחמה הוארך שירותו של רמי עד סוף מאי 74': "הייתי אמור להשתחרר בסוף אוקטובר. יצאתי לחופשת שחרור ביום חמישי, וביום שישי הוחזרתי לצבא". סיפרתי לו שאבי השתחרר מהצבא שבועיים לפני מלחמת לבנון הראשונה, ומובן שנקרא מיד בחזרה. "כל אחד והמלחמה שלו", סיכמנו.

בשיחה שקיימתי עם מגיב נוסף, חייל אחר בפלוגת א' של סיירת אגוז בשם זכי כהן, זכיתי לשמוע סקירה היסטורית של הסיירת – מימי הקמתה במלחמת קדש כסיירת בשם 'היחידה' המופקדת על קו המים של המוביל הארצי בחלקו הצפוני ("היה חשש לפעולות בהרעלת המים") ועד שסופחה היחידה לפיקוד צפון ("עד אז הסיירות השתייכו לחטיבות, אז הקימו את הסיירות הפיקודיות ואגוז ביניהן") וגם לאחר מכן. מלחמת יום הכיפורים תפסה רבים מחיילי הפלוגה בקונייטרה, והם שספגו את ההלם הראשון מהמלחמה. תחילה ביצעו חיילי הסיירת פעולות ביטחון כנגד הפת"ח בלבנון, ובסביבות ה-10 באוקטובר (יומה החמישי של המלחמה) הועלו כל חיילי הסיירת לגולן. "הקומנדו הסורי השתולל בגולן באותה התקופה" וכתוצאה מכך הוצבו שם חיילי הסיירת "כמעין שכפ"צ של שריון ותותחנים, אבטחת מובילי ציוד ומארבים".

שמו של גידי פיין עולה כמה פעמים בשיחתנו, ולקראת סופה אני חוזר אליו. התיארוך של התמונה (ספטמבר 73', כך לפי רמי בלום) מוביל את זכי להשערה הבאה: היות שגידי פיין פרש מהצבא בתחילת 1973, זכי מניח שבעת צילום התמונה שימש גידי מחליף זמני של המ"פ הנוכחי יחיאל (חיליק) קליין שיצא לחופשה. זכי זוכר שאת המלחמה לא העביר גידי בפלוגה א' ("היה נוהג שחיילים ששירתו ביחידה והשתחררו לא חוזרים אליה למילואים, אלא מוצבים במקום אחר לפי צרכי אכ"א"). זכי, אגב, לא מופיע בתמונה. בעת צילומה היה בקורס מכ"ים.

האחרון ששוחחתי איתו היה אחיו של גידי, צביקה פיין, שסייע לנו להשלים את התמונה. את שירותו הצבאי החל גידי פיין בסיירת מטכ"ל, שם היה מפקד הצוות שלו בטירונות בנימין נתניהו אחד – לימים ראש ממשלת ישראל. במהלך המסלול הוא נפצע פעמיים. כשסיים את האימון המתקדם יצא לקורס קצינים. בסיום הקורס שירת תקופה קצרה בתור קצין מבצעים באוגדה 35 ותוך חודש-חודשיים צוות לסיירת אגוז. צביקה, שהיה נער בעת ששירת אחיו גידי בצה"ל (שני אחיו למעשה), לא זוכר מתי בדיוק השתחרר גידי פיין, אך ברור שהיה זה לפני פרוץ המלחמה.

גידי פיין ז"ל
גידי פיין ז"ל

היכן שירת סגן גידי פיין בזמן המלחמה? אני שואל את אחיו צביקה, ונענה שבזמן המלחמה שירת גידי פיין בדרגת סרן (עוד הוכחה לכך שהתמונה צולמה לפני המלחמה, בתמונה נחים על כתפו שני ארונות): "במלחמה התארגנו גידי וחבריו המשוחררים מאגוז לפלוגה נוספת בתוך הסיירת. התפקיד שלקחה על עצמה הפלוגה המאולתרת היה טיהור מוצבי אויב לאחר הפגזות השריון. שם גם פגש את אחיו הבכור עוזי, והשניים שמרו על קשר כמעט כל יום. ב-26 באוקטובר התקשר גידי לאחיו, וכך נודע לו שעוזי נהרג בקרב".

בתום המלחמה עבר גידי פיין לשרת בתור מ"פ בגדוד צנחנים בפלוגה המסייעת. הוא עבר לקיבוץ, התחתן, ונולדו לו בן ובת. ב-26 בנובמבר 1979 נהרג בתאונת דרכים. בשנה זו החל את השנה השנייה בלימודי מנהל עסקים במכללת רופין. "הוא נהרג שבועיים אחרי שהשתחררתי", מספר לי צביקה לקראת סוף שיחתנו, "החיוך שלו, החיוך המלא הזה שם בתמונה, החזיר אותי אחורה. זה הגידי שאני זוכר".

כפי ששיערנו, את התמונה ראה צביקה בזכות חותנו של גידי פיין, שחר פוקס הנשוי למיה בתו של גידי. נוסף על כך, זיהה שחר גם את אביו שלו בתמונה ממלחמת השחרור.

 


 

הערות:

 

הכתבה שלפניכם פורסמה ב-27.5.19. יומיים מפרסומה מצאתי בתיבת הדואר האלקטרוני שלי מכתב מגידי לנדאו, הס"ג החייכן המופיע בשורה הראשונה בתמונה בין מי שמזוהים כראובן בחבש ודני קרסל. לגידי היו מספר השגות על הזיהויים והוא צירף את הערותיו למייל:

"1. מי שמזוהה בתמונה כדני קרסל הוא למיטב זכרוני סג"מ אדם צח.
2. מי מזוהה בתמונה כסג"מ יפתח כהן הוא למיטב זכרוני סג"מ בן-גיגי.
3. יש שיבוש בשם המשפחה של אילן בורנשטיין. אמור להיות בורשטיין (עברת את שמו מאוחר יותר ל: בשור והוא היום צלם ידוע).
4.  לגבי עיתוי הצילום וזיהוי הפלוגה- לפי האנשים המופיעים בתמונה אני מעריך שמדובר באוקטובר/נובמבר 1972 (כשנה לפני המלחמה!) ודי משוכנע שלא מדובר בפלוגה א' אלא בהתכנסות כלשהי חוצת-פלוגות. הסיבה לקביעתי הנחרצת: בצילום אני מופיע כסג"מ. סיימתי קורס קצינים ביולי 1972 והוצבתי בפלוגה ב'. בנובמבר 1972 עברתי להיות קצין בהדרכת קורס סיור ביחידה.
בכל מקרה קבלתי דרגת סגן ביולי 1973 כך שלא יכול להיות שהתמונה צולמה בסמוך למלחמה."

 

תודה גידי!

 

אגב, הגילויים ממשיכים להגיע אלינו – סהר שיאחי, למשל, פנה אלינו לאחר שזיהה את אביו, יצחק שיאחי, בתמונה. הנה הוא, במרכז התמונה החתוכה.

 

בואו גם לקחת חלק בפרוייקט "נותנים שמות ללוחמים":