פרוזה | מדיום רייר

"היא לא יודעת איך מדברים איתו. אף פעם לא דיברה עם שלד. העור מתוח על העצמות כאילו עושה להן טובה אחרונה: נדבק אליהן למרות הכול". סיפור מאת אלישבע גרינבאום ז"ל

proza_50_715-537

שולי בר נבון, ללא כותרת, שמן על בד, 80X60 ס"מ, 2016

.

מדיום רייר

מאת אלישבע גרינבאום

.

הוא נכנס בצהריים, באמצע שיא הלחץ. חליפה צהובה תלויה עליו כמו על קולב. מתיישב אל שולחן של ארבעה. נלי ניגשת מיד להגיד לו שהוא לא יכול לשבת שם ובכלל יש תור. אבל המילים נתקעות לה בפה. הוא מרים אליה את העיניים, שתי שלוליות אפורות, אינסופיות.

מביט בה כאילו זאת הפעם הראשונה שהוא מביט במשהו.

– "אה… סליחה, אדוני. אני מצטערת. אבל – "

ושוב המילים נתקעות והמשפט נשאר תלוי באוויר הספוג ריח צ'יפס.

– "אדוני. פשוט… זה שולחן לארבעה. ואתה לא – "

המבט שלו יציב מאוד. הוא לא מוריד אותו לשום מקום.

– "זה לא ש…" היא מנסה שוב, אבל כבר פוחדת להמשיך. היא לא יודעת איך מדברים איתו. אף פעם לא דיברה עם שלד. העור מתוח על העצמות כאילו עושה להן טובה אחרונה: נדבק אליהן למרות הכול.

נלי לא ראתה כזה בחיים. כזה רזון, זאת אומרת. העיניים במקום שהן צריכות להיות, אבל שקועות עמוק בפנים. השפתיים פס דקיק. הלחיים נשאבות לתוכו כאילו שואב אבק פועל מבפנים. רק בתמונות ראתה כזה. פעם, באלבום תצלומים שתיעדו איך מישהו גוסס מהמחלה הזאת. דפדפה במקרה בחנות ספרים. בכל תמונה זה יותר רזה מהקודמת וזה מגעיל להסתכל על זה. אבל היא לא יכולה שלא. להסתכל, עד התמונה האחרונה. שם העיניים מגולגלות למעלה וכל השאר במסכת חמצן. מיד סגרה את הספר בטריקה ויצאה מהחנות מהר.

– "אדוני, זה שולחן לארבעה ואם לא אכפת לך, יש תור וצריך בכלל להירשם אצל המארחת."

העיניים מקשיבות בסבלנות, אבל הוא לא אומר כלום. האצבעות. עשר מחטים ארוכות, מונחות על השולחן לפניו. נלי עומדת שם. מתחילה ממש להתעצבן. לא יודעת מה לעשות.

– "אתה תרצה בכלל להזמין לאכול? צהריים עכשיו, אנחנו צריכים כל שולחן".

הוא מניע את הראש בתנועה כמעט בלתי נתפסת. אבל נראית יותר "כן" מאשר "לא". היא עומדת עוד רגע. תקועה. ואז פולטת אנחת ייאוש קצרה. מסיטה את הפוני הנודניק מהעיניים והולכת להביא תפריט.

ליד הדלפק חוסמים את דרכה מאה ושבעים הסנטימטרים של רותי, מנהלת המשמרת:

– "מה את עושה? למה לא העפת אותו משם?"

– "ניסיתי, לא חשוב. שיזמין וילך, מה אכפת לך."

– "מה אכפת לי?" היא רועמת. נלי מנגבת טיפת רוק מהאף. "השתגעת? זה מסוכן. תחשבי רק שהוא שותה לנו מהכוסות. זה מסעדה פה, לא בית חולים. את רוצה למות? 'מה אכפת לך'."

והיא הודפת את נלי הצידה ומפלסת את דרכה בין השולחנות ההומים. טנק מרכבה חדיש של שנות התשעים. נלי רואה אותה מהדלפק, נעצרת ליד האיש הכחוש ופותחת את הפה. פניו מופנות אל החלון הגדול, שטוף השמש, הפונה לרחוב. הוא מסיט את ראשו אליה באיטיות מופלגת. הראש נוסע לפני העיניים והן, איכשהו, מצטרפות בסוף.

נלי רואה את הפה של רותי נפתח לדבר ומיד נסגר. היא עומדת שם, צמודה למקום, מנסה שוב. אבל שלוליות העיניים של האיש נחות עליה באותו תימהון אינסופי. היא מנסה לדבר ולא יכולה. חוככת בדעתה מה לעשות עכשיו. מסתלקת מהשולחן, ממהרת חזרה אל נלי, שמחכה ליד הדלפק.

– "טוב, טוב. שיהיה. תני לו משהו ושיעוף מפה כמה שיותר מהר. כבר אנשים מסתכלים עליו. את רואה? הוא עוד יבריח לנו את כל הקליינטים."

נלי ניגשת. נותנת לו תפריט. שוב העיניים שלו בחלון. יש לו שיער חום דליל. היא בוחנת את העורף המחורץ, מנסה לנחש בן כמה הוא. הוא מוריד את העיניים מהחלון אל התפריט. האצבעות נוגעות בשוליו. כמו בודק אם זה אמיתי.

בינתיים התפנה שולחן ושתי נשים מתיישבות אליו. אחת שמנה, דחוסה בחצאית אדומה. שיערה ג'ינג'י שופע. חברתה, רזונת עם משקפים, דוחפת אותה מהר לתפוס את השולחן אבל אז רואה את האיש הכחוש. פניה מתעוותות בתנועה לא רצונית.

– "אויש, רגע", היא נוגעת בכתפה של נלי, "אין לך איזה שולחן אחר?"

נלי מסתכלת סביב, יודעת טוב מאוד שאין שולחן אחר. המסעדה מלאה גברים בחליפות כהות ונשים עם פלאפונים, תיקי ג'יימס בונד ואיפור כבד.

– "אני מצטערת. כרגע ממש לא".

החברה הג'ינג'ית מתיישבת לשולחן בנשיפה עמוקה.

– "בואי כבר, רוחל'ה, מה את עושה עניין".

הממושקפת מצייתת אבל מסמנת עם הראש, שתסתכל הג'ינג'ית אחורה ותראה מה יושב שם. היא מסתובבת לראות ושוב נושפת בכבדות.

– "שטויות. אז מה? דווקא טוב שמשהו יהרוס לי את התיאבון. אז את שומעת, הכי קטע היה…"

נלי חוזרת לדלפק ומטפלת בשולחנות אחרים. מפנה צלחות שמנוניות. מנגבת שולחנות. מוציאה מנות. מפעם לפעם היא מעיפה מבט לעבר האיש. הוא יושב זקוף מאוד מבעד להמולה. ראשו תלוי מעל לתפריט. אפילו מרחוק אפשר לראות את הנשימות שלו, את החזה עולה ויורד, קצת. נשימות קטנות כמו של אפרוח. ושום דבר אחר לא זז.
היא חוזרת אליו אחרי כמה דקות.

– "תרצה להזמין, אדוני?" קולה עולה לגבהים לא מוכרים.

הוא מרים אליה עיניים איטיות ומשפיל אותן שוב. אצבעו נודדת על פני תפריט הפלסטיק הלבן, נחה לבסוף על "סטייק פילה".

– "שמלה משהו. הכול קשקשים, צהוב מזעזע. שמתי אותה. את מקשיבה לי בכלל? רוחל'ה, על מה את מסתכלת?"

האצבע שלו נודדת באיטיות משוועת על פני התפריט. נחה על "סלט", "צ'יפס", "גולדסטאר". בכל פעם האצבע זזה גם אל המחיר, כמו להראות לה שהוא יודע שלכל דבר יש מחיר ושיש לו כסף לשלם.

– "נעמדתי מול המראה. צחקתי תופת. אני אומרת לך, לא היית חולמת לראות אותי בכזאת שמלה. בגיהינום לא הייתי לובשת כזאת שמלה. המוכרת תכף אמרה…"

– "זהו?" שואלת נלי בקוצר רוח. שעה היא כבר עומדת שם, עד שהאצבע שלו זזה ורואה שאוכל על הדלפק, שצריך היה להוציא מזמן, כבר מתקרר.

– "מה זה צמוד, נורא. אני אומרת למוכרת 'תראי איזה שמנה אני נראית בזה'. אומרת לי 'מה. זה הסטייל. את לא יודעת, מרילין מונרו, שיא הנשיות'. איך הן תמיד מנסות ל…"

האיש מניע קלות את ראשו, כמו קודם. העיניים תלויות בה. לרגע ארוך. הוא לא ממצמץ. נלי חושבת איך זה שהוא לא ממצמץ ושמהבוקר כואבות לה הרגליים נורא.

היא חוטפת את התפריט וחוזרת לדלפק. בדרך נזכרת ששכחה לשאול משהו. מסתובבת אליו שוב. המבט שלו עדיין מושפל אל השולחן. מרוכז. כאלו התפריט עדיין נח לפניו.

– "איך אתה רוצה את הסטייק?" היא דורשת במפגיע. פתאום עולה בה חרחור של צחוק. "לא אמרת לי איך אתה רוצה את הסטייק".

הוא לא מרים את המבט. אבל השפתיים היבשות נעות, זו הפעם הראשונה. נלי מקרבת את אזנה לפה שלו. יש לו ריח קצת כמו של רופא שיניים. הוא לוחש משהו בקושי רב.

– "זה מה שנקרא 'חוצפה'. את מבינה? השמלה הזאת… לא ידעתי איך הוא יאכל את זה. סך הכול…"

נלי צועקת מעל לרעש, "אני לא שומעת. תגיד יותר חזק."

ושוב היא מתכופפת. מקרבת את האוזן אליו.

– "מדיום רייר". הוא לוחש. נחש צמרמורת קר זוחל מהאוזן שלה לגב התחתון.

– "מדיום רייר?" היא צועקת. לקבל אישור. והראש זז טיפ־טיפה בתנועה המוסכמת.

רותי מחכה לה בדלפק. "מה הוא כבר הזמין, הדחליל? תראי מה זה, חליפה צהובה. הוא לא שמע ששנות החמישים כבר עברו מזמן".

– "סטייק. בסדר. יאכל. ילך".

נלי מכניסה את ההזמנה ונפנית לענייניה. מעיפה אליו מבט מדי פעם בפעם. פניו מופנות אל החלון. בוהה ברחוב השוצף־קוצף מולו. אצבעותיו הדקיקות פרושות לפניו. מחכות.

היא באה למזוג לו את הבירה והולכת. רואה מרחוק איך הוא בוחן את הקצף השוקע בכוס. כשהיא מביאה את הסטייק וכל השאר, הוא מפנה את מבטו מהחלון אל הצלחת. נלי אומרת "בתיאבון" ועוזבת אותו.

הוא יושב שעה ארוכה מרוכז בחתיכת הבשר שלפניו. ידיו דוממות. היא נגשת לשאול אם הכול בסדר. הוא לוחש משהו. היא חושבת שאמר "מדיום רייר".

– "זה מדיום רייר. בדיוק כמו שביקשת".

הפעם הראש זז קצת אחרת כאילו "לא".

– "אבל איך אתה יודע? אפילו לא חתכת את זה". תיכף היא מתפוצצת מעצבים. "אתה רוצה שאחתוך את זה ותראה?" לא מחכה לתשובה. היא לוקחת את הסכין והמזלג. חותכת במרכז. רואה שהוא צודק. הבשר שנחתך באמת עשוי יותר מדי.

נלי כובשת את גל הבחילה שעולה בה פתאום, מאיים להתפרץ.

– "טוב. סליחה. מיד אני מביאה לך חדש."

בדרך משיג אותה צחוק רועם.

– "רוחל'ה, ראית? הוא ביקש ל… כאילו ש… ש…" והצחוק כובש לרגע את קרקוש המזלגות והמילים.

רותי שוב חוסמת את דרכה בדלפק.

– "מה עכשיו? התחרט?"

– "זה עשוי מדי. תסתכלי."

רותי פותחת את הפה לצעוק משהו אבל נלי מתעלמת ממנה. הולכת לטבח. אומרת לו שיעשה חדש, שהפעם באמת יישאר אדום מבפנים. רצה לשירותים. מעל לאסלה בוהה במים. מנסה להקיא, אבל לא יוצא שום דבר.

כעבור זמן לא רב היא חוזרת עם הסטייק החדש. כשהיא מניחה את זה לפניו, טיפת דם ארוכה נוזלת מהבשר לתוך הצ'יפס החדש שטיגנו לו. נלי מרגישה משהו חומצי, מגעיל, עולה מהבטן לגרון. בולעת את זה מהר.

– "בסוף הוא אומר לי. חבל על הכסף. שמלה כזאת. הדרך היחידה להוריד אותה, זה לקרוע אותה ממך. את קולטת איזה…"

– "מקווה שהפעם זה בסדר." פוסקת נלי קצרות ומסתלקת.

שוב הוא בוחן בריכוז את הבשר בצלחת. יד ימין מתחילה לזחול לאט־לאט לעבר הסכין. נעצרת. אחר כך יד שמאל מתחילה לנוע לעבר המזלג. בכל פעם שנלי מסתכלת, היד עדיין בדרך למזלג. לבסוף היד מגיעה, מנסה לתפוס. המזלג נשמט אל הרצפה.
הג'ינג'ית נפנית להביט ומחניקה צחוק גרגרני.

נלי מרימה את המזלג מהרצפה. מביאה לו חדש. הוא לא מסתכל עליה אבל השפתיים מתקמטות קצת. מעין חיוך.

– "בטח שאני לא מכירה אותו. זה הכי קטע. גם לא נראה לי שאני אראה אותו עוד פעם. או ש…"

עכשיו הוא נח קצת. בוהה נכחו. שוב יד ימין יוצאת לדרך. עוקפת בזהירות את המזלג. קצות אצבעותיו מגיעות עד כוס הבירה ונחות שם, כמו שותות דרך הזכוכית הקרה. האצבעות מנסות להקיף את בסיס הכוס. לופתות אותה. מנסות להרים. רועדות מדי. מוותרות.

נלי ניגשת לפנות את השולחן הסמוך.

– "אבל רוחל'ה, כמעט לא אכלת כלום. איזה דיכאון איתך. משאירה חצי בצלחת."

הן משלמות וקמות ללכת. רוחל'ה מישירה מבט קדימה. הג'ינג'ית ממהרת אחריה. מיישרת את עצמה בתוך החצאית. בחוץ הן נעצרות מחוץ לחלון. הג'ינג'ית מוציאה ליפסטיק וצובעת שפתיים אדומות מול הבבואה. היא מצמצמת אותן לכדי נשיקה וקוראת לאיש, שראשו נפנה לעברן. הן נעלמות במורד הרחוב הסואן. ראשו פונה לחלון עוד שעה ארוכה.

שאר אוכלי הצהריים עוזבים בהדרגה.

– "תלכי תפני לו כבר", רוחשת רותי. "כבר חמש שעות הוא יושב מול זה. תראי איך אנשים מסתכלים ביציאה. גועל נפש. לא יהיה פה אף אחד מחר. אני אומרת לך. אף אחד לא יחזור לפה."

– "אבל הוא עוד מנסה", מוחה נלי קלושות.

– "די כבר. מספיק. תכף המשמרת שלך נגמרת. אני לא מוכנה שתשאירי לדלית את כל המקרי סעד שאת אוספת."

נלי ניגשת אליו.

– "אתה צריך עזרה? אולי אחמם את זה? או משהו?" ומיד רוצה להחזיר את המילים לפה. כאלו יעזור שתחמם לו את זה.

– "אז אה… אפשר לפנות?" היא שואלת.

ראשו עדיין רכון מעל לצלחת הלא נגועה, אבל הידיים נסוגות הצידה בתנועה זעירה. מפנות לה דרך.

– "אולי אתה רוצה איזו עוגה טובה לקינוח?" היא סתם התכוונה בצחוק, אבל הראש מסמן את ה"כן" המוכר, הבלתי נתפס כמעט.

היא הולכת. משליכה את הסטייק לפח. מסתכלת עליו רגע. שוכב שם עם הצ'יפס והמפיות המוכתמות. וכל השאר.

אחר כך, מתעלמת ממחאותיה של רותי, היא מביאה לו עוגת שכבות עם קצפת למעלה, ומזלג קינוח קטן. בדחף בלתי נשלט, אכזרי, היא מניחה את המזלג בתוך יד ימין שלו וסוגרת את אצבעותיו בעדינות.

– "עכשיו אדוני יאכל קינוח. לפחות קינוח. הוא חייב לאכול."

והיא הולכת להחליף בגדים ולסגור קופה. כבר גמרה את המשמרת. הוא הלקוח האחרון.

כשהיא חוזרת, היא רואה מרחוק את היד שלו. רועדת. מתרוממת לאט לאט לעבר העוגה. הוא מצליח לתקוע את המזלג למעלה. היד נשמטת. קצות האצבעות צונחות לקצפת וזוחלות אחורה. מותירות סימן לבן על השולחן.

היא מביאה לו חשבון. כבר מתחיל להחשיך בחוץ. הוא מסמן עם הראש לעבר הכיס השמאלי של החליפה הצהובה. היא מוציאה משם שני שטרות חדשים של חמישים שקלים. נפנית להביא לו עודף. מאחורי הקופה היא רואה שהוא קם. נשען על השולחן רגע. מתחיל לשרך דרכו לעבר הדלת.

נלי רצה אחריו.

– "רגע. שכחת את העודף."

הוא נעצר בדלת. נלי עומדת מולו ביציאה.

– "עודף." ומושיטה לו את השטרות. העיניים האפורות נתלות בה. הוא מנסה לדבר. השפתיים נפשקות ללחוש. נסגרות. הראש מסמן משהו כמו פרידה והוא עובר דרכה. גורר צעדים קטנים לתוך הרחוב. נלי מביטה אחריו. מקל צהוב מתרחק באיטיות. היא רוצה לרוץ אחריו. מחשבה אידיוטית עולה בה פתאום: אולי הייתה צריכה לארוז לו את זה. לעשות משהו. כל דבר. רק לעשות משהו.

– "חכה!" היא צועקת אחריו. הוא לא שומע. אולי שומע ולא מסתובב. היא מכניסה את השטרות לכיס. מפנה את העוגה מהשולחן. בדיוק לפני שהיא זורקת אותה, דמעות עולות בגרונה, נתלות בעיניים. היא שולפת את המזלג. עומדת רגע. מושכת את הדמעות פנימה מהאף ומכניסה את המזלג לפה. מוצצת את הקצפת. מתוק. היא לוקחת עוד ביס. עוד אחד. משליכה את העוגה לפח.

 

אלישבע גרינבאום (1965–2004) הייתה משוררת ומחזאית ישראלית. בחייה ראה אור ספר שירה אחד, "עורף האור" (הליקון, 2000). זכתה בפרס שר החינוך והתרבות למשוררים בתחילת דרכם בשנת 2002, ובפרס "טבע" בפסטיבל המשוררים במטולה בשנת 2003. מחזות פרי עטה הועלו בתיאטרון חיפה, בפסטיבל עכו, בצוותא ובתיאטרונטו. לאחר מותה בגיל 39 הופיעו שני ספרים נוספים בהוצאת כרמל: ב־2005 "לפתע פתאום האדמה" (שירה ופרוזה קצרה), וב־2006 הספר "שלושה מחזות".
זהו פרסום ראשון לסיפור "מדיום רייר", מעזבונה, שנמסר למוסך מידי ליאת קפלן: "'מדיום רייר' וסיפורים אחרים נמצאו במחשב של אלישבע כשערכתי, לבקשתה, את ספריה ('שלושה מחזות' וספר השירה 'לפתע פתאום האדמה'), אחרי מותה. לא הצלחתי לברר את תאריך הכתיבה, אך הסיפור בוודאי מוקדם מאוד – הוא נכתב ב'איינשטיין', מעבד התמלילים שקדם לוורד."

 

 

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "התחפשות", סיפור מאת מחברת בשם בדוי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-50_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

גלגוליו של ה'יזכור'

מתפילה ימי-ביניימית לעילוי נשמת האב המת, דרך שמונת נופלי תל-חי ועד לטקס יום הזיכרון לחללי המדינה העברית: סיפורו של הספד

יזכור

יִזְכּוֹר עַם יִשׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים,

חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשׂרָאֵל,

וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם,

ואַנְשֵי קְהִלּוֹת הַמּוֹדִיעִין, הַבִּטָּחוֹן, הַמִּשְׁטָרָה וְשֵרוּת בָּתֵּי הַסֹּהַר,

אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בָּמִלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל,

וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרָצְחִים מֵאִרְגּוּנֵי הָטֶּרוֹר.

יִזְכּוֹר יִשׂרָאֵל וְיִתְבָּרַך בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים

וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשָׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש

אֲשֶׁר הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.

יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְֹרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן

חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.

 

כמו צל כבד מרחפים שני ימי הזיכרון הלאומיים מעל שנת הלימודים הישראלית. במשך השנים שינו ימים אלו את שמותיהם, לבשו והחליפו צורה, עד שהתקבעו והתאבנו בצורה המוכרת לנו כיום. תפילת ה"יזכור", הפותחת את שני הטקסים המושלים בימי הזיכרון במדינה, לא רק שליוותה את תהליך התאבנותם של ימי הזיכרון לצורתם הנוכחית, היא אף העניקה להם את משמעותם ואת הדרך שבה אנו מדברים על האובדן והשכול האופפים אותם.

ה'יזכור' המסורתי, המלווה את עם ישראל במאות השנים האחרונות, מטיל את מלאכת זיכרון המת על אלוהים. בתפילה המסורתית קורא אדם הספד על אביו (ובמקרים מסוימים גם לאימו, כפי שאנו למדים מספרי 'הזכרת נשמות'), אשר יזכור את "נשמת אבי מורי (כאן מוכנס שם הנפטר) שהלך לעולמו בעבור שאני נודר צדקה בעדו". ב'יזכור' שחידש ברל, לעומת זאת, אין זכר לאלוהים או לגן העדן, הזירה היא הזירה הלאומית – מחיק הלאום יוצאים הבנות והבנים, ואליו הם חוזרים עתה.

שלב ביניים מהותי מפריד בין שתי תפיסות זיכרון אלו.

1

1

1
ה'יזכור' המסורתי לזכר האב, האם ומשפחת האב והאם. מתוך ספר 'הזכרת נשמות' שראה אור ברומניה, שנת 1909

עד נפילת תל-חי באחד במרץ 1920 (י"א באדר ה'תר"פ), כותבים אבנר בן-עמוס ואילנה בית-אל, "הונצחו מרטריטים יהודים באמצעות חוברות וספרים בלבד". ואכן, "הביטוי הראשון לפולחן המאורגן של מרטירים יהודים בארץ ישראל היה הספר 'יזכור', שפורסם בשנת 1911 והוקדש לזכרם של שמונה אנשים שנהרגו בהתנגשויות עם ערבים בשנים 1911-1890". בספר זה אנו מוצאים תקדים לחידוש של ברל: "יזכור נא עם ישראל" מחליף את "יזכור אלהים נשמת (פלוני אלמוני)" מההספד היהודי-המסורתי בן מאות השנים, והנופלים זוכים בו למקום השמור – עד במסורת היהודית עד צאת הספר – לרבנים גדולים או למתים על קידוש השם.

ה'יזכור' מ-1911, שעליו התבסס ברל, אינו עומד בפני עצמו כתפילה או כהספד. מדובר למעשה בהקדמה של מערכת הספר לספר עצמו, הקדמה אשר חוברה – באופן מלא או חלקי – בידי ר' בנימין, שמו הספרותי של יהושע רדלר-פלדמן. ה'יזכור' של ברל הוא טקסט העומד בפני עצמו ותפקידו להספיד את שמונת הנרצחים, ומכאן שאין הפרדה בין הנופלים או דיבור המיוחד לכל אחד ואחת מהם. לעומת זאת, הקדמת ספר ה'יזכור' משנת 1911 היא טקסט הפותח את הספר, ושמטרתו, בין השאר, סקירת מצב ההנצחה ביישוב, שספר זה הוא דוגמה ראשונה לו.

1
ה'יזכור' שחיבר ר' בנימין, מתוך ספר 'יזכור', שנת 1911

"שורה של חלוצים-קדושים עוברת לפנינו במאסף עגום זה", כותב ר' בנימין, וממשיך, "לדאבון לבם של אלה, שעסקו בהוצאת המאסף, לא הצליחו בכל השתדלותם להשיג את כל החומר הדרוש, בכדי לקבל תמונה בהירה מחיי האנשים האלה". בתיאור אוזלת ידה של המערכת, המובנית כל-כך בנסיבות החיים של בני העלייה השנייה, נחשפת המוטביציה לפרויקט ה'יזכור' כולו: "תמונה בהירה מחיי האנשים האלה". ההספד הכללי של עם ישראל על בניו ובנותיו משולב בזיכרון המת המסוים.

ספר ה'יזכור' משנת 1911 מאפשר לבחון את השכול והזיכרון העבריים בתקופה שבה שפת הזיכרון וההיזכרות בנופלים טרם התעצבה והתאבנה. וכך, בין הזיכרונות וההספדים, ואפילו בהקדמת המערכת עצמה, עולים הבדלי גישות מהותיים: מות הגיבורים שמצא את שמונת חללי היישוב (הכוונה לנופלים הנזכרים בספר, ולא לשמונת נופלי תל-חי), מתואר לא פעם כמוות מיותר, כמעט אקראי, שייתכן שהיה ניתן למנוע אותו, ואולי לדאוג שלא ישנה שוב בעתיד. זהו מוות על הגנת המולדת, אך הוא מתואר כמעט תמיד במונחים פסיביים – שומר הנורה באישון לילה בידי שודדים ערבים. טון הנשמר עד ימינו.

1
עמוד השער של ספר ה'יזכור', שנת 1911

ה'יזכור' הוא גם שם המערכת שליקטה והוציאה לאור את הספר בשנת 1911, גם שם הספר – "יזכור… מצבת זכרון לחללי הפועלים בא"י". אם לשפוט על פי המהדורות והתרגומים של ספר ה'יזכור', שנפוצו עד מהרה ברחבי העולם היהודי, ה'יזכור' מ-1911 היה זרז ליצירת מפעל זיכרון, המתהדר כיום בספרייה רחבה עמוסה בחוברות ובספרים, קלטות, שירים, סרטים קצרים או באורך מלא, ולה אפילו אתר משלה. "אדם זורע בדמעה את מה שהוא מתכנן לקצור ברינה", אני קורא משפט שלא כתוב בספר ה'יזכור', ונזכר תוך כדי במשפט מביאליק – "בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חמרים חמרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן".

1
בתקופה שבה נפוץ הציווי לזכור, פירסמה קק"ל חוברת יזכור "לעצים שנשרפו ונגדעו" ("37 אלף עצים צעירים נשרפו ונגדעו בידים שלא חסו גם על נשמת האילן"), הוצאת קרן קיימת לישראל, שנת תרצ"ו (1936)

גם בהספד של ברל מוטלת מלאכת הזיכרון על עם ישראל הזוכר את "הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו", שמונת נופלי תל-חי "הנאמנים והאמיצים": אשר נפלו לא במהלך יציאה לקרב או בחלק ממלחמה מזוינת, אלא "הלכו מאחורי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל". בסוף ההספד אנו מגלים שלאבל יש תאריך תפוגה: "אל ישקוט ואל ינחם ואל יפוג האבל עד בוא יום בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה". החזון שעליו הקריבו את חייהם הנופלים, השבת הריבונות היהודית בארץ ישראל, תטעין את האבל בנימה אחרת – הזיכרון לא יפוג, אסירות התודה לא תתעמעם, אך הכאב הוא שיחלוף. שבוע ימים מנפילת תל-חי התבטא זאב ז'בוטינסקי ברוח דומה: "הרצון הוא תל-חי נצחי, וכל השאר – קורבנות, השפלות, מפלות – אין דבר".

1
ה'יזכור' שחיבר ברל כצנלסון לזכר שמונת נופלי תל-חי, התפרסם ב"קונטרס", כרך כ"ט, בתאריך כ"ב באדר ה'תר"פ

האם צפה ברל שההספד שהוא מחבר, המבוסס כאמור על הקדמה כתובה, ייקרא בקול בטקסים לזכר הנופלים? תשובה לשאלה הזאת לא מצאתי בביוגרפיה בשני כרכים שחיברה אניטה שפירא על חייו. במקום, מצאתי דיוקן של מנהיג ומחנך שאהב את הספרות, ובאותה נשימה העריך את כוחה של המילה המדוברת, וידע לקושש אותה ואת חברותיה למדורה גדולה להתחמם בקירבה. ובמילים אחרות, מי יודע?

1
ברל כצנלסון, מתוך אוספי ביתמונה

יום תל-חי, שנחוג משנות העשרים ואילך, הוציא את ההנצחה והזיכרון מנחלתה הבלעדית של המילה הכתובה חזרה אל העולם – אל הזמן (י"א באדר, יום נפילת תל-חי) ואל המרחב (בטקסים הנערכים מדי שנה באנדרטת 'האריה השואג בתל-חי ובשאר היישוב). כשנה לאחר מכן החלו לראות אור בהוצאת מועצת המורים הארץ-ישראלים, ובהוצאת ארגונים נוספים דוגמת ההסתדרות הכללית ותנועות הנוער, חוברות מיוחדות המיועדות למורים ולמורות ברחבי היישוב העורכים טקסי הזיכרון – שכונו 'מסכת גבורה' לא פעם – לנופלי תל-חי. תפילת הספד/ ה'יזכור' של כצנלסון נכללת במרבית חוברות אלה.

1
חניכי תנועת בית"ר ליד פסל האריה השואג. תמונה: מכון ז'בוטינסקי בישראל

תאריך ה-י"א באדר אף שימש בשלהי 1949 בתור יום זיכרון כללי גם לנופלי מלחמת השחרור. בלחץ המשפחות השכולות הוצמד בשנת 1951 יום הזיכרון לחללי צה"ל ליום העצמאות כך שיצוין יום קודם לכן (בשנת 1950 שולב יום הזיכרון ביום העצמאות עצמו) – צעד חשוב ביצירת דפוסי זיכרון חדשים למדינה הצעירה. יום השואה, לעומת זאת, נותר במעמד שולי לאורך שנות החמישים. המוות בקרב, שהחליף את קידוש השם של המסורת היהודית כאקט הגבורה הנעלה ביותר, עמד לדעת בני התקופה בניגוד למה שכינו 'הליכה כצאן לטבח' של קורבנות השואה אל מותם. משפט אייכמן והזוועות שייחשפו בו ישליכו ביטוי מצער זה למקומו הראוי.

בתחילת 1949 פנתה מחלקת ההסברה של הסוכנות היהודית אל הסופר ש' שלום בבקשה שיחבר נוסח חדש לתפילת ה'יזכור' בעבור יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. הנוסח שהציג ש' שלום התעלם מהחידוש של ברל: מושא הפנייה בהספד הוא אלוהים, לא עם ישראל. חלקו האמצעי נקרא כאילו שהוא עוסק בקורבנות השואה ולא בחללי מלחמת העצמאות: "ימצאו מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה לתפארת בחורים ומחמד העלמות, זקנים ונערים, אבות ואימהות שנפלו במלחמת הקודש, שנהרגו ושנשחטו ושנשרפו ושנטבעו ושנחנקו ושנפזרו עצמותיהם ולא הובאו לקבר ישראל…"

1
טקס זיכרון לחללי צה"ל, 1950. מתוך לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ), צילום: פריץ כהן

הנוסח של ש' שלום נדחה, ובמחצית השנייה של העשור הבא הוצעו במקומו שני נוסחים מתחרים. הנוסח החילוני-לאומי והנוסח של הרבנות הצבאית המתחיל במילים "יזכור אלהים את חללי צבא ההגנה לישראל שמסרו נפשם על קדושת השם ונפלו גיבורים במערכות ישראל למען ארצנו הקדושה, עיר האלהים ומקום קדוש". בנוסח החילוני, הנסמך על הנוסח שחיבר ברל, ההתייחסות לתכונותיהם ולמסירות נפשם של הנופלים נשמרת – ה'יזכור' של ברל וה'יזכור' לחללי צה"ל חולקים כ-30 מילים. אך בסוף ההספד – במקום שבו צפה ברל קץ לאבל, חותם ההספד המאוחר את החללים – שנפלו במערכות שהוכרעו ובמערכות שטרם פרצו – בלב ישראל לדור דור. העם שחזר לארצו והקים בה מדינה נאלץ גם בדור הזה, גם בדורות הבאים, לשמרה במחיר בניו ובנותיו.

במיקרוקוסמוס הישראלי שבראשי, אי אפשר לנתק את מילות ה'יזכור' מן הטקס שבו הן משמשות. דקה או שתיים אחרי שתסתיים קריאת ה'יזכור' ולמשך הטקס כולו אאבד קשב ואחזיר אותו – אחשוב על הנופלים ואנסה להיתפס בשם מסוים, אחשוב על בן דוד שלי ואצטער שכמעט לא הכרנו. אבל בזמן קריאת ה'יזכור' ירגישו המילים המשך ישיר לצפירה. אני לא זוכר שאי פעם קיבלנו הוראה ברורה לגבי מה צריך לעשות בצפירה – מלבד לעמוד ישר ולא לצחוק או לחייך. אולי קיבלנו אחת. אני מניח שקיבלנו אחת ושכחנו כי לא הצטרכנו. לשומעה היה נדמה לי שכדור הארץ בוכה על החיילים שנפלו, ההסבר הטוב ביותר שציפיתי לקבל.

ה'יזכור' נותן ליללה המנסרת פה המצויד ב-73 מילים. פה מאופק שמדבר למיקרופון בקול שמנסה להחביא את העובדה שהוא שבור, ובזמן שהוא מדבר כולנו מחושמלים לרגע אחד ארוך מ"קדושת הרצון ומסירות הנפש", מתאבלים איתו על זיו-העלומים, ומתייחדים עם זכר הנספים במערכה הקשה. ה'יזכור' הוא ציווי, הוא ספרייה, אך קודם ומעל הכל – הוא שָׂפָה לדבר בעזרתה על הנופלים.

מי שאיבדו לא צריכים את הציווי לזכור. האובדן לעולם לא יצליח לגרש את נוכחות האהוב שאבד. ואם צריכים אז כהרכנת ראש של עם שלם בפני אובדנם. ואולי, יש לקוות, כחיבוק. וכתף. בשם הנופלות והנופלים ה'יזכור' לא מתיימר לדבר. בשם הנופלות והנופלים, מזכיר לנו חנוך לוין ב'מלכת אמבטיה', איש לא יוכל עוד לדבר.

את הכתבה אני מבקש להקדיש לזכרו של בן דוד שלי. עשרים שנה שאתה בליבנו, ילד יפה.

 

לקריאה נוספת:

יזכור: מצבת זכרון לחללי הפועלים העברים בא"י, דפוס א. אתין, 1911

יונתן פרנקל, ספר ה"יזכור" משנת 1911 – הערה על מיתוסים לאומיים בתקופת העלייה השנייה, יהדות זמננו, 4, תשמ"ח

אניטה שפירא, ברל: ביוגרפיה, הוצאת עם עובד, 1981

תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הוצאת דומינו, 1991.

מעוז שמריהו, פולחני מדינה: חגיגות העצמאות והנצחת הנופלים בישראל 1956-1948, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 1995

עמנואל סיון, דור תש"ח: מיתוס, דיוקן וזיכרון, הוצאת משרד הביטחון, 1991

 

כתבות נוספות:

"אַךְ לָמָּה לֹא מָלְאוּ עֶשְׂרִים לַנַּעַר?" – אהוד מנור מבכה את אחיו יהודה

תפילה מִן הַמֵּצַר

הטקס הקבלי העתיק שאיפשר את זיהוים של חללי מחלקת הל"ה

הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ: חיים גורי נפרד מחבריו למחלקת הל"ה

מודל 2019 | הניצולה הכמעט יחידה מבלז'ץ, אמא שלי

""לפעמים היו נכנסים לבור של אמא עכברים. פעם באה לשם משפחה שלמה של עכברים. אמא עכברה עם כמה גורים עכברונים. אמא לחשה להם: אתם תהיו החברים שלי". פרק מתוך הספר "לרגל הנסיבות" מאת רוית ראופמן

model_51_715-537

אילונה אהרון, ללא כותרת, קולאז', 50X35 ס"מ, 1994

.

גיבורת הרומן לרגל הנסיבות מאת רוית ראופמן היא נוגה – פסיכולוגית קלינית שעבודת המחקר שלה עוסקת בהיבטים תרפויטיים בסיפוריהם של ניצולי שואה. הסיפור נע בין ילדותה ונעוריה של נוגה וחייה כאישה בוגרת לבין ילדותה של רותי – אמה של נוגה – שבתקופת השואה הוסתרה בבור כדי להצילה ממוות. התנועה המתמדת בין מישורי הזמן השונים חושפת לעיני הקורא מרחב נוסף, המתקיים מחוץ לכרונולוגיה – מרחב שבו שתיהן ארוגות זו בזו כמעט לבלי התר. ככל שנחשפים לעיניה של נוגה ולעיני הקוראים סיבי הכאב שמהם עשוי האריג הטראומטי המשותף, וככל שנוגה מספרת את סיפורה של האם, את סיפורה שלה ואת סיפורן המשותף – כך מתאפשרת במידת מה התרתו, ומתאפשרת האהבה.

***

 

מתוך הספר "לרגל הנסיבות" / רוית ראופמן

 

היינו עשרה סטודנטים במגמה, חמש בנות וחמישה בנים. הרגשנו שנבחרנו, אבל לא היה ברור בגלל מה. אף אחד לא ידע, כאילו היינו כת סודית. את ההקלה על כך שהתקבלנו החליפה המבוכה. חיפשנו זה בזה רמזים לאיכות המיוחדת שיש בנו. הרגשנו רמאים בלי לדעת שככה אנחנו מרגישים. דיברנו גבוהה-גבוהה והתאמנו בלהגיד אחד לשני את מה שאנחנו באמת חושבים, אבל לא היינו בטוחים מה זה. קראנו המון. בלי סוף. את פרויד, ואת ויניקוט ואת מלאני קליין ואת היינץ קוהוט ואת קרנברג. ניסינו לצטט אותם במקומות המתאימים. להסכים איתם אבל גם להתנגד. לזהות אם ההמבורגר, הפיצה או הסלט שאכלנו בהפסקה הם תוצר המשאלות של "העצמי האמיתי" או של "העצמי הכוזב". האם אנחנו סובייקטיים או אובייקטיים או שניהם, ואיזו פרה-דיספוזיציה שולטת בכל אחת ממערכות היחסים שלנו. מאחורי כל דבר שעשינו נחבאה מוטיבציה סמויה שמקורה בילדות המוקדמת, ולכל דבר שאמרנו היו משמעות גלויה, משמעות סמויה הידועה רק לנו ומשמעות סמויה שאינה ידועה גם לנו, שהיא היתה עיקר המשמעות. היחסים בינינו היו מעבדה לחקירת יחסים באופן כללי, והרבינו לבלות יחד ולהעמיק בחקירה. בסוף היום, כשהלכתי עם רינת ואבירם לרכבת, חשבתי שהנפש מעולם לא היתה כל כך מחוץ להישג יד. וכשרינת אמרה שהקרון של הרכבת צפוף ומסריח תחת, היתה הקלה רגעית. אלי היה מחכה לי בדירה. הוא היה בשלבי סיום הדוקטורט ושיתף אותי בממצאים שלו על בתי המשפט המאולתרים. סיפרתי לו על עֶקרון הדטרמיניזם הפסיכולוגי, שעל פיו מקורה של כל התנהגות הוא בחיי הנפש הינקותיים ואופן ההתנהגות שלנו נקבע אי-פעם מזמן. הדטרמיניזם סותר את עקרון הבחירה החופשית ולמעשה מתאר את ההתנהגות שלנו באופן סיבתי. לכל דבר יש סיבה. אלא שהסיבות כל כך מוקדמות ומודחקות, שקשה מאוד לדעת מה הן. הוא ענה שהוא מכיר את הרעיון הזה, אולם חייב לציין שכשבוחנים את ההתנהגות של היהודים הן בתקופת המלחמה והן במחנות העקורים שלאחר המלחמה, אפשר להתרשם שבמצבים מסוימים כן היתה בחירה חופשית. הוא אמר שזו בדיוק השאלה שבבסיס המחקר של פרופסור רובין, המנחה שלו. לפני כמה חודשים הוא הגיש בשמו הצעת מחקר בנושא לקרן הדו-לאומית והם מחכים לתשובה. אם ההצעה תזכה, יהיה אפשר לממן לו פוסט-דוקטורט. "זה מעולה," אמרתי לו. "אתה שמח?" ומיד השתתקתי.

בחוץ היה חורף די סוער, ובכל בוקר כשקמתי אל תוך הרוח לא היה ברור אם אלה הסיבות המוקדמות שדוחפות אותי לנסוע אל הלימודים, או המטרות התכליתיות שמושכות אותי לשם. לגוף שלי היו אז רעיונות משלו. פריחה בצורת חצי תפוח הופיעה דווקא על כפות הידיים. באזור בית השחי הזדחל מעין נחיל נמלים אדמדם שהתקדם במעגל וחזר אל אותו מקום שבו התחיל. המחשבות על רוני שבו לפקוד אותי כמו משהו שבא עם הסערה. נזכרתי איך בתקופה שהייתי איתו שלטו בי דחפי המוות, התוקפנות והמין והדברים היו ברורים. ידעתי אז בדיוק איפה הנפש נמצאת: איפה שרוני.

בשיעור על הריאיון הקליני חילקו אותנו לזוגות, ואני הייתי עם אבירם. התבקשנו לראיין אחד את השני, ואחר כך לשתף במעגל מה זיהינו בריאיון. אבירם נולד בבאר שבע לאבא רואה חשבון ולאמא מורה. הוא האמצעי מבין שלושה אחים, אבל אף פעם לא התחבר להגדרה "ילד סנדוויץ"'. ההורים שלו תמיד נתנו לכולם תחושה שכל אחד בפני עצמו, ללא קשר לסדר שבו נולדו. הוא היה ילד קריזיונר, שגדל להיות נער מזדקן. בצבא שירת בתותחנים, ושם פגש את מירי, האהבה הראשונה שלו, שהיתה פקידה פלוגתית. בדיעבד הוא לא בטוח אם זו באמת היתה אהבה, אבל נראה לו שאפשר להגיד את המשפט הזה כמעט על כל מערכת יחסים, אפילו על קשר בין הורים לילדים. "את לא חושבת?" את התואר הראשון עשה באוניברסיטת תל אביב, דו-חוגי, פסיכולוגיה ולימודי ארץ ישראל, שאגב מאוד משתלבים. "אז למדת אצל פרופסור אהרון גלובר?"

"אהרון גלובר שהיה מתחיל עם הסטודנטיות שלו? כן, בטח. דווקא מרצה טוב. מלא תשוקה."

אחרי הריאיון התחלפנו, ואבירם ראיין אותי. נולדתי בקיבוץ, הצעירה מבין חמישה אחים ואחיות. הדס ונרקיס התאומות, אמנון ונדב שמת ממחלה אוטואימונית כשהייתי בת שלוש. "אני מצטער." "גם אני. אמא שלי, רותי גלובר, עובדת סוציאלית, הניצולה הכמעט יחידה מבלז'ץ. גדול עלי לדבר עליה עכשיו. אבא שלי, פרופסור אהרון גלובר, חוקר את ההתיישבות היהודית בגמלא." "שיט. נוגה. אני מצטער. אני מה זה מצטער." "גם אני."

בערב אלי סיפר לי בהתרגשות שהצעת המחקר של פרופסור רובין התקבלה, ושהוא מתכוון להמשיך לפוסט- דוקטורט. הוא דיבר על המחקר שלו בכזאת התלהבות, עד שחשבתי שאולי הוא לא יבחין בכלל אם יום אחד אקום ואלך. אם הוא יקום בבוקר, ואני לא אהיה כאן. פשוט אסתלק. "אני לא יכולה," אמרתי לו.

"לא יכולה מה?"

"לא יכולה להיות איתך."

***

הדירה שאבירם ואני שכרנו יחד היתה במרחק הליכה מהקמפוס. לכל אחד מאיתנו היה חדר נפרד, אבל בפועל ישנו שנינו בסלון כי לחדרים היה ריח מוזר, כאילו דבקו בהם הדיירים שגרו שם לפנינו. יום אחד הטלפון צילצל בסלון. אבירם ענה והעביר לי את השפופרת: "הניצולה הכמעט יחידה מבלז'ץ נמצאת על הקו. היא רוצה לדבר איתך."

"בחיים אל תדבר ככה," סיננתי לעברו ועניתי לה.

"נוגי יפה שלי, זאת את?"

"לא."

"אז מי מדברת?"

"סבתא שלי."

"מה?"

"נו, אמא, מה את רוצה?"

"אני בדיוק מרעננת את הבית וחשבתי שאולי את צריכה כמה דברים לדירה."

"את מרעננת?"

"כן, אולי את רוצה את השטיח? "

שתיקה.

"נוגיגי חמודה, את שם?"

"אמא, אני מבינה שהפעם החלטת באופן רשמי לרדת מהפסים?"

"אם את לא רוצה את לא חייבת. אני יכולה להציע לאמנון או לנרקיסי, אבל רציתי קודם להציע לך."

"מאיפה יש לך בכלל את המספר של הדירה שלי?"

"אלי נתן לי," היא אמרה, ואני אמרתי שאני חייבת לנתק. "היא התקשרה לאלי," אמרתי לאבירם. "אתה מאמין? היא התקשרה לאלי."

אבירם הסתובב בדירה ונראה כאילו השיער שלו התחשמל. בחוץ הרוח שרקה וחשבתי שאם יקרוס עכשיו עמוד חשמל לא יהיה לחושך שום גבול.

***

היה היתה חיה קדומה שגרה בשטיח
אפשר שפעם מן היער איש אותה הבריח
איש לא שאל אם נוח לחיה המסתורית
כי היא היתה חיה קדומה שלא ידעה עברית
היה היתה חיה כמוסה, נוהמת וכבדה
ולה עיניים אדומות ושן אחת חדה
חיה זקורת אוזניים וארוכת לשון
הקיצה בשטיח, ובו הלכה לישון.

***

התחלנו לבחור נושאים לסמינר מחקר. רינת הצטוותה למעבדה לזיהוי פרצופים, החוקרת את האזור באונה הרקתית שגודלו כגודל אוכמנייה, ובו נערכו הקלטות של תאי עצב יחידים אצל קופי מקוק. הנחת היסוד היתה שאין הבדל עקרוני בינינו ובין קופי המקוק. אותה הנחת יסוד עמדה גם בבסיס המחקרים ששירי ושירין ערכו במעבדה הקוגניטיבית ובבסיס המחקרים של דן ויוסי שהצטרפו לפרויקט במעבדת הכאב. אני התקשיתי להחליט, וכשדוקטור נתנאל חזון הזמין אותי להצטרף אליו למחקר במעבדה לחקר השואה, עניתי שעל גופתי המתה. "ככה אמרתי לו, בלי למצמץ: על גופתי המתה," סיפרתי לאבירם בזמן שהשקינו את שני העציצים המסכנים שנבלו אצלנו בדירה. "אולי את טועה," הוא אמר באגביות, ושוב היה נדמה שהשיער שלו התחשמל. "למה אתה חושב?" שאלתי והוא ענה שהוא לא חושב, אבל באופן עקרוני תמיד יש סיכוי שאולי אני טועה. "אוּףףףף."

"מה אוּף, אם את אומרת אוּף כנראה יש כאן משהו. אולי זה דטרמיניזם בכלל, אולי אין לך כאן בחירה חופשית," אמר והוסיף, "נראה לי שצריך עוד מים," ואני עניתי שאין צורך, תסתכל, העציץ הזה נבל מזמן.

נתנאל חזון הציע להתמקד בביוגרפיות של ניצולי שואה ולבחון אותן בכלים ספרותיים, בגישה נרטיבית. "מה שמעניין אותנו כאן זה לא רק מה באמת קרה, אלא גם איך הניצולים ממשיגים לעצמם את מה שקרה. מבינה? אנחנו ניקח כלים שפותחו בחקר הספרות ונבחן באמצעותם את הסיפורים של ניצולי השואה." " איזה כלים למשל?" "את זה תחליטי את. את יכולה להתמקד בדימויים, במטפורות, במושג הכרונוטופ, בשאלות ז'אנריות, במה שאת בוחרת." "אוּף," אמרתי, וזכרתי שאם אני אומרת אוּף אז כנראה יש כאן משהו. ושאולי זה דטרמיניזם בכלל ואין כאן שום בחירה חופשית. "את יכולה להתחיל מהביוגרפיה של אמא שלך. זה מאוד הרשים אותי בראיון קבלה כשאמרת שאת לא יכולה לשים את אמא שלך בשום דף. אבל היא כן כתבה את הסיפור שלה, נכון?"

בהחלט נכון. וזה הולך ככה:

אמא נכנסה לתוך הבּור ולא יצאה משם שנתיים. הבור היה קטן מדי ולא היה אפשר אפילו לשבת בו. רק לשכב בתנוחה עובָּרית ולהושיט יד אל עבר הפתח שיוליה יצרה כדי לקחת את האוכל, שהיה מגיע לפעמים, ואת הכלי לצרכים, שממילא לא היו רבים. זה לא דימוי ולא מטפורה. זה פשוט מה שקרה. אם רוצים, אפשר להגיד שאמא חזרה להיות עובָּרית בבור של יוליה, שכבר היתה בת חמישים ומשהו ("אין צורך"). אבל אם רוצים, אפשר להגיד שהיד של יוליה, שהשתלשלה אל תוך הבור ובחזרה, פעם עם ביצה קשה, פעם עם חתיכת לחם, פעם עם כלי קטן ובו מים, היתה כמו חבל הטבּור. אומרים שעוּבָּרים שומעים את הקולות שמחוץ לבּור ומרגישים את האווירה שבחוץ. זה כנראה נכון גם כשמדובר בעוּבָּרים בני שבע. ואומרים שלנשים בנות חמישים ומשהו כבר לא יכולה להיות עובּרית, וגם זה כנראה נכון. גם זאת לא מטפורה. גם אם הן מאוד-מאוד רוצות. הכי רוצות. גם אם הן איבדו בן. גם אם הן מחפשות כל דרך אפשרית כדי לשוב ולהיאחז בחיים. עדיין, לגוף הרי יש את המגבלות שלו. הוא לא יכול להיכנס להיריון בגיל חמישים ומשהו. הגוף לא יודע דימויים ומטפורות.

"אוּף, נתנאל."

"תמשיכי."

"אבל אולי זה לא נכון, כל המחקר הזה. אולי יש סיפורים שאי אפשר לחקור בכלים ספרותיים. אולי יש סיפורים שהם מחוץ לספרות. כמו שיש אנשים שהם מחוץ לפסיכולוגיה."

"תמשיכי."

"למה קיבלת אותי למגמה הקלינית?"

"לא קיבלתי אותך. את התקבלת. תמשיכי."

כשירדו גשם, או שלג, יוליה לא יכלה לצאת למחסן של העצים ולשבת על השרפרף. היא גם היתה צריכה לתרץ כל צעד שלה. למה היא הולכת דווקא לשם? על כל צעד בבלז'ץ היו מאה עיניים, ככה הלכו בבלז'ץ, עם העיניים. זאת היתה תקופה שלכל דבר היו עיניים. לעצים, לקירות. את הכל ראו. אז כשאמא שמעה את הגשם, היא ידעה שיוליה אולי לא תבוא לשבת ליד הבור. ומכיוון שאת השלג היא לא שמעה, היא לא ידעה למה יוליה לא באה, וחיכתה לראות את הנעליים שלה. לפעמים היו נכנסים לבור של אמא עכברים. פעם באה לשם משפחה שלמה של עכברים. אמא עכברה עם כמה גורים עכברונים. אמא לחשה להם: אתם תהיו החברים שלי. פעם באו נמלים. אבל כשהן עקצו את אמא והיה אסור לה להוציא הגה, היא מחצה אותן עם היד שהיא יכלה להזיז. ופעם הפתח שדרכו נכנסו האוויר והאור הוחשך פתאום. מתוך החושך אמא זיהתה את המגפיים המצוחצחים של הגרמנים. היא שמעה את הגרמנים מדברים עם יוליה. הם סיפרו לה ששלשום הרגו את כל הרחוב הסמוך אחרי שמצאו שם ילדה ואף אחד לא הלשין. לא היה צריך לבזבז עליהם שום כדור ושום הנפת כידון. זה פשוט מאוד, הם אמרו לה. המחנה נמצא בסך הכל חמש מאות מטרים מכאן, אם את מבינה למה אנחנו מתכוונים. חמש מאות מטרים. את יכולה להתחיל לספור. אבל אנחנו יודעים שאת אישה חכמה ונאמנה, הם אמרו לה. אנחנו יודעים שאם תדעי במקרה שיש באזור איזושהי ילדה, את לא תסכני את עצמך ואת המשפחה שלך, נכון? הם אמרו, וליטפו לה את השיער, ואת הפנים, והורידו לה את הבגדים, והיא ניסתה לא להשמיע שום קול. היא ידעה שעוּבּרים שומעים את הקולות מבחוץ, והיא ניסתה להיות שקטה. אבל אמא שמעה הכול. את הנשימות הכבדות. ואת הגניחות בגרמנית. ואת האנחות בפולנית. ואת הבכי החרישי אחרי שנקישות המגפיים המצוחצחים הלכו ודעכו, והתרחקו משם. ורק אחרי שיוליה לחשה: "זהו זה. הם הלכו" אמא שאלה אם יוליה רוצה שהיא תקרא לה מהברית החדשה.

נתנאל אמר שבקיץ יוצאת משלחת של סטודנטים לפולין. הוא רוצה שאצטרף. הסכמתי, אבל כשהקיץ הגיע חטפתי דיזנטריה, ואבירם אמר שיש מצבים שבהם דטרמיניזם ובחירה חופשית יכולים ללכת ביחד.

 

 

רוית ראופמן, "לרגל הנסיבות", כנרת זמורה-ביתן דביר, 2019.

 

.

 

» במדור מודל 2019 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מספרו החדש של דויד גרוסמן, "אִתי החיים משחֵק הרבה"

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-51_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

האורח הנאצי שהשתתף במסיבה פרטית בירושלים בשנת 1933

שופט יהודי וקצין אס-אס נכנסים לסלון ביתי בארץ ישראל... אולי זה נשמע כמו תחילתה של בדיחה, אבל ההמשך הוא סיפור אמיתי

715-537-blog_visit

עמודים מיומנו של משה יעקב בן-גבריאל

"אתמול, כמדי יום ראשון בערב, התארחו אצלנו אנשים רבים. לפתע הגיעה קבוצה ובראשה אחד הרופאים הכי פחות נעימים בגרמניה. הוא הציג את שאר חברי הקבוצה: דוקטור טוכלר ואשתו, גברת טוכלר, מברלין, ומר וגברת ליאופולד פון מילדנשטיין – כתב בעיתון 'פולקישר באובכטר', כלומר, דמות נאצית מובהקת".

כך תיאר הסופר היהודי-אוסטרי, משה יעקב בן-גבריאל, את הרגע שבו פקיד נאצי ואשתו הגיעו ערב אחד לאירוע שערך בביתו שבירושלים בשנת 1933. המילים שורבטו ביומנו הפרטי של בן-גבריאל, ששמור כעת בארכיוני הספרייה הלאומית.

 

משה יעקב בן-גבריאל בשנת 1933 לערך
משה יעקב בן-גבריאל בשנת 1933 לערך

 

משה יעקב בן-גבריאל נולד בווינה בשנת 1891 בשם אויגן היפליך. במלחמת העולם הראשונה היה לקצין בצבא האוסטרי ומתוקף תפקידו ביקר בירושלים, ושם גילה את הקשר האישי שחש לארץ ישראל. בשנת 1927 עלה אויגן ארצה עם אשתו. הם התיישבו בירושלים, אויגן שינה את שמו למשה יעקב בן-גבריאל והחל לעבוד בתור עיתונאי בשירות כלי תקשורת אירופאיים ואמריקניים.

מדי פעם בפעם נהג בן-גבריאל לערוך מפגשי סלון בביתו שברחוב בן שטח שבלב ירושלים – מפגשים שבמסגרתם התקבצו אנשים כדי ללמוד ולחלוק רעיונות בשיחה ובדיון. בערב המדובר, הביא איתו הרופא הגרמני – שהרשומה ביומנו של בן-גבריאל לא נוקבת בשמו – את קורט טוכלר, שופט יהודי מברסלאו שביקר בארץ – אבל הפקיד הנאצי ואשתו, כך עולה מדיווחו של בן-גבריאל, היו בבחינת תוספת בלתי צפויה.

"ברגע הראשון הייתי מופתע, ובסופו של דבר הזמנתי אותם להיכנס ותכף ומייד עדכנתי את כל הנוכחים מיהו האיש ומיהי הגברת בעלת המראה ה'ארי'", כתב בן-גבריאל.

 

עמודים מיומנו של משה יעקב בן-גבריאל. מארכיוני הספרייה הלאומית
עמודים מיומנו של משה יעקב בן-גבריאל. מארכיוני הספרייה הלאומית

 

באותו הערב הביא עימו טוכלר את ליאופולד פון מילדנשטיין לסלון. פון מילדנשטיין, אזרח אוסטרי, הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1929 וב-1932 התגייס לאס-אס. הוא ניהל את המחלקה היהודית באס-דה (הכפוף לאס-אס) – תפקיד שעבר, לימים, לאדולף אייכמן.

מעניין למדי שקצין האס-אס מילדנשטיין תמך ברעיון הציוני. הוא ביכר "פיתרון הומאני" ל"בעיה היהודית" וקידם גירוש יהודים מאירופה לארץ ישראל כאמצעי להשגת מטרתו של היטלר תוך המנעות משפיכות דמים נרחבת.

זו גם הייתה הסיבה לביקורו של ליאופולד פון מילדנשטיין בארץ ישראל בשנת 1933 אחרי עליית הנאצים לשלטון: מסיבה זו פגש כאן את חברו החדש, השופט היהודי קורט טוכלר – הוא רצה להעמיק ולהבין את המציאות בשטח בתקווה ליישם את הפיתרון שהגה. מילדנשטיין הסתובב בארץ ודיווח בהתלהבות על חוויותיו לעיתון נאצי, מתוך אמונה שזה הפיתרון שחיפשה התנועה הנאצית.

"כמה מהאורחים מיהרו להסתלק", כתב בן-גבריאל. "האחרים השתתפו בדיון באופן פעיל אך זהיר. שמעתי מהנאצי, איש צעיר ואף נעים, שהגיע הנה מברלין לפני כמה שבועות בלוויית השופט טוכלר – אנשים משונים! – ושהם מסיירים מיישוב ליישוב במטרה לכתוב כתבות לאותו ביטאון רשמי".

 

עמודים מיומנו של משה יעקב בן-גבריאל. מארכיוני הספרייה הלאומית
עמודים מיומנו של משה יעקב בן-גבריאל. מארכיוני הספרייה הלאומית

 

לפי דיווחו של בן-גבריאל, מילדנשטיין היה מעורב מאוד בביקורו ואף שאב ממנו השראה. בן-גבריאל בלא ספק חשד בנאצי, אבל קבע עימו פגישה נוספת כדי להמשיך בשיחה שבה פצחו בסלון, אף שביומנו אין כל זכר לכך שפגישה שנייה אכן התקיימה.

"האורח היה נלהב מאוד מתנופת הבנייה בארץ, ואפילו ניסה לומר כמה מילים בעברית וככלל השתדל להתנהג בצורה מתורבתת. המשכתי להישמר מפניו וניסיתי לדלות ממנו מידע נוסף; לצורך זה אפילו קבעתי איתו פגישה נוספת. דיברנו על כל מיני נושאים, אבל בעניין ההתפתחויות בגרמניה – אף מילה!".

לפני שעזב מידלנשטיין את ביתו של בן-גבריאל הוא חתם בספר האורחים של הבית, והותיר בו את חתימתו הרשמית בסופו של ערב שבוודאי היה מעניין ומיוחד.

 

Moshe Yaakov Ben-Gavriel.
עמוד מספר האורחים של משה יעקב בן גבריאל, ובו מתנוססות חתימותיהם של קורט טוכלר ושל ליאופולד פון מילדנשטיין. מאוספי הספרייה הלאומית

 

כידוע, המפלגה הנאצית זנחה לבסוף את רעיון "ההגירה הכפויה" של גירוש היהודים לארץ ישראל המנדטורית ובחרה תחתיו בפיתרון הסופי.

חברותם של קורט טוכלר וליאופולד פון מילדנשטיין נמשכה שנים רבות אחרי אותו מפגש סלוני בשנת 1933. מערכת היחסים ביניהם שרדה את השואה והמשיכה אחריה, ובשנת 2011 אף עמדה במוקד הסרט הדוקומנטרי 'הדירה' שהפיק נכדו של טוכלר, ארנון גולדפינגר, שהעמיק בקשר בין השניים.

 

תודה מיוחדת לד"ר סטפן ליט ולזכארי רוטברט על עזרתם בכתיבת הכתבה.

 

 

כתבות נוספות

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

המסמכים הסודיים של הנאצים שנתגלו בפשיטה של הקומנדו הבריטי