שירה מולחנת – "שיר הרוך הגדול של העיר" ליודית שחר, בביצוע גל זיו

"לבצוע רוך לחמים נפרשים עד תוך"

יודית שחר. צילום: איריס נשר

שיר הרוך הגדול של העיר / יודית שחר

בַּשִיר הַזה אֵינְרוֹךְ
למרות שיצאתי במסע
ארוך לנגוס גויָבות רוך
בערב הלום סתיו,
ללוֹק רוך מלח
מטיח מתקלף בקיר מַאפיר,
בַּשיר הזה אֵינְרוֹךְ
ואין עיר

בַּשיר הזה אֵינְרוֹךְ,
שאלתי לכסוף קשקשי רוך
דגים מפרפרים,
לבצוע רוך לחמים נפרשים
עד תוך,
שהרי אני הבשר אני הרוח,
מהיכן צמחה בי היוהרה?
בשיר הזה אין רוֹך

והייתי מבקשת תן בִּי רוֹך,
אין בִּירוֹך,
האין זו בקשה צנועה
לקצת רוֹך כשאינך

בשיר הזה אֵינְרוֹךְ
אֵינְעִיר
אֵינְאִישָה

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 4

אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ


     
     
     
     

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הצצה לתוך הספר "מהיטבאל", מאת עמוס מדר

"הַחוֹבָה הַדָּתִית הַמֻּטֶּלֶת עַל הַמִּלִּים / הִיא הַחוֹבָה לְהִנָּגֵף לְנֹכָח גּוּפוֹ שֶׁל הָאֵל / לְהִתְפַּצֵּחַ לְהִתְפּוֹצֵץ לְהִקָּרַע לְהִשָּׁסַע בֶּטֶן נִגְזֶרֶת בְּאִבְחָה / רֶגַע הַבֶּטֶן כְּשֶׁאַרְטֶמִיס חוֹבֶבֶת הַחִצִּים יוֹרָה בָּהּ אֶת הַחֵץ"

אני כאן, שרון רשב"ם פרופ

פרלמנט הנפש

אַחַר כָּךְ, בַּלַּיְלָה, חֲנוּט מַצָּעִים וְנִרְגָּע
אֲנִי שָׁב וּמְכַנֵּס, כִּמְעַט בְּעֶרְגָּה, אֶת הַצִּירִים
שֶׁל פַּרְלָמֶנְט הַנֶּפֶשׁ
וְשָׁם בְּשֶׁקֶט, בְּלִי צְעָקוֹת
כַּיָּאֶה לְבֵית הַנִּבְחָרִים, אֲנַחְנוּ מְזִיזִים
עַל הַלּוּחַ אֶת הַכֵּלִים וּמַעֲבִירִים
אֶת הַחֻקִּים הַחֲדָשִׁים שֶׁל הַיּוֹם שֶׁגָּוַע:

זְכוּת הַפְּרָט לְקִצְבָּה לֵילִית שֶׁל בְּדִידוּת לֹא מֻפְרַעַת
מִמֶּנָּה נִתָּן לְהִתְפַּרְנֵס;
חֹק יְסוֹד: עֲלִיבוּת הָאָדָם וּשְׁבִירוּתוֹ;
חֹפֶשׁ הָעִסּוּק בְּפֵרוּרִים;
חֵרוּת הַחִטּוּט בִּפְצָעִים שֶׁחָלָה עָלֵיהֶם הִתְיַשְּׁנוּת;
וְחֹפֶשׁ הַבִּטּוּי: זְכוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם לִכְתֹּב דְּבָרִים
שֶׁאִישׁ לֹא יִקְרָא
עַד יוֹם מוֹתוֹ.

 

החובה הדתית המוטלת על המילים

מִי יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי מִי יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ
בְּעֵט בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבוּן
וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם
וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ
(איוב יט, 23–26)

הַחוֹבָה הַדָּתִית הַמֻּטֶּלֶת עַל הַמִּלִּים
הִיא הַחוֹבָה לְהִנָּגֵף לְנֹכָח גּוּפוֹ שֶׁל הָאֵל
לְהִתְפַּצֵּחַ לְהִתְפּוֹצֵץ לְהִקָּרַע לְהִשָּׁסַע בֶּטֶן נִגְזֶרֶת בְּאִבְחָה
רֶגַע הַבֶּטֶן כְּשֶׁאַרְטֶמִיס חוֹבֶבֶת הַחִצִּים יוֹרָה בָּהּ אֶת הַחֵץ

כְּדֵי שֶׁהַיַּהֲדוּת תּוּכַל סוֹף סוֹף לְהִמָּנַע מֵהַשְׁמָצַת כָּל מִי שֶׁמֵּבִין
שֶׁהָאֵל חַיָּב לִהְיוֹת גּוּף כְּמוֹ הַכֹּל
כִּי אַחֶרֶת אֵין אֶפְשָׁרוּת שֶׁל דִּבּוּר
דִּבּוּר הוּא מְאֹרָע שֶׁמִּתְרַחֵשׁ
בְּאֶמְצָעוּת מוֹלֶקוּלוֹת שֶׁל בָּשָׂר, רֹק, דָּם וַאֲוִיר
רוֹטְטוֹת יַחַד בְּהַרְמוֹנְיָה שֶׁל מַשְׁמָעוּת
כְּמוֹ מָחוֹל –
אִם הָאֵל לֹא הָיָה עָשׂוּי גּוּף, בָּשָׂר וְחָלָב, לֹא הָיוּ
גַּבּוֹתָיו הַכְּחֻלּוֹת שֶׁל זֶאוּס מְשׁוּחוֹת אַמְבְּרוֹזְיָה
וְהוּא לֹא יָכוֹל הָיָה לָגוּר עַל הַר, כְּמוֹ גַּם
לָשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ הָרָם וְהַנִּשָּׂא, לְהַרְאוֹת לְמֹשֶׁה
אֶת גַּבּוֹ, לְהוֹלִיד אֶת דְיוֹנִיסוּס וְיֵשׁוּעַ (וְיֵשׁ אוֹמְרִים
שֶׁגַּם הָרַבִּי מִלּוּבָּבִיץ' ז"ל)
וּלְהִשָּׁפֵךְ לְתוֹכִי מִתּוֹךְ עֵינַיִךְ הַבְּהִירוֹת

כְּמוֹ בְּאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁבּוֹ הִנַּחְתְּ אֶת הָאֲגוּדָל הַיְמָנִי שֶׁלָּךְ בְּהֶסַּח הַדַּעַת עַל קְרוּם הַשְּׂחִיָּה שֶׁבֵּין
אֲגוּדַל יָמִין וְאֶצְבַּע יָמִין שֶׁלִּי וְהָיְתָה הַרְגָּשָׁה קָרָה כָּזוֹ בְּדִיּוּק שָׁם בַּהֲוָיַת הַקְּרוּם הַקְּדוֹשָׁה
וְהַנִּמְעָכִית בַּקוֹאוֹרְדִינָטוֹת הַמֶּרְחָבִיּוֹת הַמְּסֻיָּמוֹת שֶׁבָּהֶן הָיִינוּ בְּשָׂרִיּוֹת בְּיַחַד רְקָמוֹת
וַעֲצָמוֹת נִמּוֹחוֹת נִפְגָשׁוּ אֶפִּידֶרְמִיסִים נָשָׁקוּ

(לָכֵן גַּם הָיְתָה אֲהוּבָה עָלַי כָּל כָּךְ
הַהֲצָצָה בִּגְנֵבָה בִּשְׂפָתַיִךְ
שָׁעָה שֶׁהָיִית לוֹחֶשֶׁת אֶת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן)

 

טהורה

תְּפִלַּת גּוּף שֶׁאָחֲזָה יָדֵךְ מֵעוֹלָמוֹת דְּתֹהוּ
הִתְקַיְּמָה כְּשֶׁכָּרַעְתְּ בְּיִסּוּרִים מְהֻדָּקִים
לָלֶדֶת לָאוֹר אֶת הָאֱנוֹשׁ שֶׁשְּׁמָהּ עֲדַיִן לֹא נִתַּן לָהּ
שֶׁהָיִינוּ קוֹרִין אוֹתָהּ 'אָנוּ'
שֶׁהָיִינוּ אוֹמְרִים תָּבוֹא זוֹ וּתְכַפֵּר עַל הֶפְרֵשׁ הַגּוּפִים
אֲבָל קִירוֹת הַחֶדֶר הַלָּבָן נִכְפּוּ עָלֵינוּ
אֲפוּפֵי זֵעָה מְשֻׁתֶּפֶת וּפְחָדִים נִפְרָדִים
אָמַרְתִּי יִהְיֶה כָּאן בְּיַחַד מֻחְלָט אָמַרְתִּי שֶׁגַּם אֲנִי
הִמְתַּקְתִּי לָנוּ שְׁקָרִים
וּכְבָר נֶהֶפְכָה לָךְ כַּף שְׂמֹאל לְאִצְטְרֻבַּל צְעָקוֹת מַאֲנָק
שֶׁל שְׁרִירִים הָיִיתִי אָזְלָה טְהוֹרָה וְרַק
עָטַפְתִּי לָךְ כַּף שְׂמֹאל בִּנְהָמָה וְעָשִׂינוּ פְּקַעַת גִּידִים
וְרַצְנוּ מַהֵר בַּוְּרִידִים לְחַפֵּשׂ אֶת הַיְצִיאָה רָאִינוּ
הַכֹּל בָּאוּ לְהַזְרִים מִמּוֹצָא הַנֶּפֶשׁ מַסִּיעִים
תְּפִילוֹת גּוּפִים עֲנָקִים נֶאֱנָקִים בְּמִסְדְרוֹנוֹת הַגּוּף וַעֲצָבָיו
נִסִּית לְסַכֵּם עַצְמֵךְ בְּתוֹכְכֵי אֶגְרוֹפִי הַשְּׂמָאלִי
שֶׁנִּגַּשׁ בְּיִרְאָה לַמְּלָאכָה יוֹדֵעַ כִּי יֵחָשֵׂף בְּמַעֲרֻמָּיו
וְעָשִׂיתִי מַעֲשֶׂה וּבָהִיתִי בָּךְ בִּדְמָעוֹת לִלְכֹּד
אֶת פִּתּוּלֵי הַיִּסּוּרִים בְּכָל הָעֵינַיִם שֶׁנָּתַן לִי אֱלֹהִים
בְּכָל הָעֵינַיִם
שֶׁנָּתַן לִי אֱלֹהִים

וְאָז כְּשֶׁנָּפַלְתְּ
וְגָעִית וְטָרַפְתְּ בְּיָדֵךְ אֶת יָדִי וְנָפַלְתִּי אִתָּךְ
וְכִמְעַט שֶׁהִצְלַחְתִּי לָבוֹא לְאָן אַתְּ צָרַחְתְּ

וְגוּפֵךְ שֶׁנִּפְתַּח
וְנָזַל וְיָלַד וְיָצַר וְכָרַע וּבֵרַךְ וּבָכָה וְרָעַד וְעָרַג
פָּרַץ וּפָרַח וְטָהַר וּמָתַק וְיָרַד וְטָבַל וְעָלָה וְנִסְתַּפַּג
אַרְגָמָן הוּא שָׁאַג בַּנִּשְׂגָּב

וּבָאָה אֶצְלִי הֲוָיַת הַיִּרְאָה הַמִּשְׁתָּאָה
מוּל הַיֹּפִי הֶחָדָשׁ שֶׁגִּלִּית לִי שָׁם
עֵירֹם וְעֶרְיָה
וְשִׁיר חָדָשׁ
וְגוּף הַגּוּף
שֶׁרָאִיתִי בְּעֵינֵי הַבָּשָׂר שֶׁלִּי שֶׁאַתְּ
בַּת אָדָם
כִּוַּנְתְּ תְּפִלּוֹת בְּהִירוֹת מִכָּל שֶׁיָּדַע הָאָדָם
וְהָיִית טְהוֹרָה הַרְחֵק מִכָּל שֶׁיּוּכְלוּ גְּבָרִים לְהַשִּׂיג
עָשִׂית אֱנוֹשׁ חַי יַלְדָּה שֶׁל אֶצְבָּעוֹת עוֹר וַעֲצָמוֹת וּמַבָּטִים
מְבֹהָלִים כִּזְרִיחָה

 

שבועה

קוֹנָם עָלַי זִכְרוֹן מַרְאֵה פָּנַיִךְ וְהַדְּיוֹ שֶׁבְּכָל מִכְתָּבַיִךְ הַמִּתְפּוֹרְרִים
וְכָל הַשִּׁירָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וְכָל פְּסוּקָיו וְכָל תֵּבוֹתָיו
וְכָל אוֹתִיּוֹתָיו וְכָל נְקֻדּוֹתָיו וְכָל טְעָמָיו
וּשְׁמוֹתָיו וְצֵרוּפָיו וּרְמָזָיו וְסוֹדוֹתָיו
הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים הַנּוֹרָאִים
וְכֹה יַעֲשֶׂה לִי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף

אִם לֹא הָיִיתִי פּוֹעֵם בִּסְעָרָה כְּשֶׁהָיִית בָּאָה אֵלַי
מַפְנָה לִתְהוֹמוֹתַי אֶת זַרְקוֹר יֵשׁוּתֵךְ
וְשָׁב וּמְדַמֵּם פְּנִימָה לַמַּעֲמַקִּים, לְתוֹכְכֵי עַצְמִי
בַּאֲפֵלַת הֱיוֹתִי
כְּשֶׁהָיִית הוֹלֶכֶת לְדַרְכֵּךְ

אִם לֹא אָהַבְתִּי רַק אַחַת נוֹסֶפֶת כָּמוֹךְ:
חֵרוּתֵךְ

עמוס מדר, יליד 1983, הוא בעל תואר ראשון בפילוסופיה ובפסיכולוגיה ובוגר לימודי ישיבה. פרסם בעבר שירים בכתבי-עת שונים. ספר שיריו הראשון, 'מהיטבאל', יראה אור בקרוב בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד'.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 4

אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ


     
     
     
     

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

לגעת זה לדעת. מיה טבת-דיין על "והכל מאד מין", לאמה שם-בה אילון

עץ נופל ביער - ""וַיֹּאמֶר אֵלַי אֱלֹהִים: / קוּמִי, לְכִי אֶל הָעִיר הַגְּדוֹלָה, / לְכִי לִרְאוֹת סֶרֶט"

איזולטור, שרון רשב"ם פרופ

המוטו של הספר "והכל מאוד מין" מופיע מתחת לפורטרט עצמי מאת אמה שם-בה אילון, שלצד היותה משוררת, היא גם אמנית בוגרת בצלאל, רבּה וחוקרת שלום: "תני לדברים לגעת בך". ומיד לאחריו ציטוט של אתי הילסום: "שכבתי בזרועותיהם החשופות של החיים".

המוטו הזה נדמה כצופן המקודד בכל אחד ואחד מהשירים בספר זה. אילון כותבת את עצמה, כמעט עירומה מול קוראיה, ומצהירה ללא חשש שמטרתם של שיריה לגעת. אם להוסיף לכל אלו את שמו של הספר, הרי שלפנינו מעשה שירי שמגייס את התשוקה המינית על כל רבדיה ליצירה פואטית שאינה רק נכתבת, אלא גם מבקשת לבצע פעולה על הקורא.

סכנה ניו-אייג'ית מרחפת מעל המילה הזאת, "לגעת". נדמה שבעולם הכתיבה והאמנות מתקיים אגף שלם שמסתפק בכך שהוא "נוגע" בקהל, ולפיכך אינו דורש מעצמו לעמוד בבחינה מעמיקה, בביקורת וכמובן גם שאינו מתיימר להיות מושא  להגות. כאילו "לגעת" מבטל את "לדעת". בשונה מאלו, אילון אינה מסתפקת במשמעות הצרה של הנגיעה האמנותית. המגע בספרה הוא לשם ידיעה והוא שם קוד לפילוסופיית חיים שלמה שנפרשת מול הקוראים כמניפה, וברוב השירים אף נושפת עליהם רוח גדולה. שני אלו, הנגיעה והידיעה, אף מופיעים כשני חלקיה של משוואה: "כְּשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּךָ אֲנִי יוֹדַעַת / שֶׁהַגּוּף הוּא הַנֶּפֶשׁ. / שֶׁכָּל מַגָּע הוּא מַגָּע בְּזֶה. / אֲנִי אוֹהֶבֶת לָדַעַת אֶת זֶה בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי" ('הבדלה', עמ' 46).

אילון מציבה בביטחון את המגע בקידמת ספרה, כשער אל השירים. ייתכן שהביטחון שבו היא עושה זאת נובע מאורח חייה. בשנים האחרונות אילון מתגוררת בקהילה בפורטוגל שחוקרת את השלום. חקירתה אינה מפרידה בין שלום בין-מדיני לשלום בין-אישי לשלום פנימי–גופני ומיני. השלום הזה נחקר, בין היתר, גם באמצעות בחינת מושג ההתנגדות – התנגדות פנימית, התנגדות לתשוקות, ומנגד – התמסרות לתשוקות, לעצמיות, למעשה האהבה, התמסרות לקריאה פנימית ולקריאות חיצוניות. בקונטקסט הזה יש למגע מקום מרכזי, משכין שלום, אולי אף מכונן עולמות.

כאילו מובילה את קוראיה אל עולם החקירה האישי שלה, אילון מספרת בנדיבות על התחושה המאפיינת התמסרות חסרת התנגדות למגע העולם:

"לְהִתְרוֹמֵם מֵעַל לִבְרֵכַת הַבְּרָכוֹת בָּהּ אֲנִי שְׁרוּיָה / וְלִצְלֹל חֲזָרָה לְתוֹךְ הַמַּיִם כְּמוֹ שַׁלְדָּג. / כְּשֶׁהַדָּג מְנַשֵּׁק אוֹתִי אֲנִי מְאֻשֶּׁרֶת / וּכְשֶׁהַצָּב מֵצִיץ מִתּוֹךְ שִׁרְיוֹנוֹ / וּכְשֶׁהָרוּחַ עוֹשָׂה בִּי סִמָּנִים" ('אושר', עמ' 8).

ההתמסרות למגע מזמנת איבוד צורה, ובהתאם לכך את האפשרות לקבל על עצמך כל צורה אחרת. אילון אינה בוחרת צורה אחת, אלא את ערבוב הצורות כולן: "בַּבֹּקֶר אֲנִי מְכִינָה לִבְנִי שֵׁייק תּוּת-בָּנָנָה / וּמִתְפַּלֶּלֶת שֶהַיּוֹם הַזֶּה וַאֲנִי נִתְעַרְבֵּב" ('שייק', עמ' 37).

ולאחר מכן: אֲנִי אִשָּׁה מְעֻרְבֶּבֶת מְאֹד. / מְעֻרְבָּב בִּי אֱלֹהִים עִם חוֹל וְקַשׁ / אֶפְשָׁר לִבְנוֹת מִזֶּה מִקְדָּשׁ (מי את? עמ' 58).

זו התמסרות המזמנת שחרור מכבלי הגוף, ואפשרות לפעימה אחת עם הטבע ועם התשוקות. אולם, התשוקה אינה רק מנגנון של גבר-אישה, אלא גם לבו הפועם של הטבע, של הבריאה כולה:

"אֲנִי מְאֻשֶּׁרֶת כְּשֶׁאַתָּה מְאֻשָּׁר. / כְּשֶׁאַתָּה נוֹגֵעַ בְּקַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁלִּי / וּמְסַמֵּן לִי בֵּין הָעֵינַיִם אֶת נְקֻדַּת הַמַּבָּט / וּמְלַטֵּף אֶת קְצוֹת הַמַּחְשָׁבוֹת / וְעוֹטֵף אוֹתִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם צִבְעוֹנִיּוֹת / וּמֵרִיחַ אֶת בָּתֵּי הַשֶּׁחִי הַמַּדִּיפִים רֵיחוֹת "בּוֹא" / וּמַרְטִיט לִי בֵּין הָרַגְלַיִם / וְחוֹפֵר בִּי אֳשָׁרִים אֳשַָׁרִים. / אַתָּה, זֹאת אוֹמֶרֶת הָעוֹלָם" ('אושר', עמ' 8).

*

במסגרת המגע חוצה הצורות והעולמות המתקיים בשיריה, אילון שבה ועושה את מעשה ההיפוך שבין אדם ועולם. נדמה שהיפוך זה אינו משמש אותה לצורך המטפורה בלבד, אלא כניסיון כן, נואש אפילו, להפעיל את כוחן של המילים לשם המסה אמיתית של הגבולות שבין אדם לעולם; אותם גבולות שטומנים בחובם התנגדות, שפוערים תהום בין האדם לעולם, שמגבילים אפשרות של איחוד עם הבריאה. כך, לעתים בלקוניות, כמו קובעת עובדה יבשה, שגרתית, אילון מתעקשת על אפשרות של מיזוג ושל הגמשת הגבול. כך, למשל, כשהיא טוענת: "הָאִישׁ הָעוֹמֵד מוּלֵךְ / הוּא אֲגַם" (אגם, עמ' 12) וכן כשהיא מספרת לנו: "כָּל קַו שֶׁל עָנָף / וְכָּל קַו שֶׁל אָדָם / חוֹרֵג מִגִּדְרוֹ וּמַמְשִׁיךְ בַּמֶּרְחָב" ('עדי עד', עמ' 25).

לגבי עצמה היא מייחלת: "עוֹד אֶגְדַּל לִהְיוֹת בְּגָדְלוֹ שֶׁל לִבִּי / עוֹד אֶקְטַן לִהְיוֹת בְּגָדְלוֹ שֶׁל הַפֶּרַח /עוֹד אֶלְמַד לִהְיוֹת בְּגָדְלָם שֶׁל הַדְּבָרִים הָאֲמִתִּיִּים" ('בגודל הנכון', עמ' 41). ופותחת בפני קוראיה דלת אל התמוססות הגבולות במעשה האהבה: "אֲנִי נִכְנַעַת לַנִּבְדָּלוּת שֶׁבֵּינִי וּבֵינְךָ. / לַנִּבְדָּלוּת שֶׁבֵּינִי לְבֵין כָּל שְׁאָר הַדְּבָרִים. / וּמַה יַּמְתִּיק אֶת הַנִּבְדָּלוּת אִם לֹא הַהִתְמַסְּרוּת לְמִישֶׁהוּ שֶׁיִּגַּע בִּי?" ('הבדלה', עמ' 46).

המגע, התשוקה, והתמוססות הגבולות אינם באים על חשבונה של חקירה פילוסופית בלתי מתפשרת. לאורך הספר כולו מביעה אילון דרישה תקיפה לראייה חודרת, לראות בהירה, כשהיא מתעקשת להבין לאשורם את הדברים. בד בבד, ככל פילוסופית משובחת, היא מצביעה על חוסר ההיתכנות של ראייה כזאת עבור האדם. במסגרת החיפוש הפילוסופי וההתפכחות ממנו, נדמה לפרקים כי השירים עצמם הנם עדשות המוצעות לקוראים, כמו במהלך בדיקת עיניים, על מנת לנסות ולהתאימן עד שהראייה תתבהר.

כך היא מדברת על הלב המבקש לראות אל תוך עצמו, ועל חוסר ההיתכנות של שאיפה זו:

"זֶה לֹא רַק הַדָּג / גַּם הַחַיִּים חוֹמְקִים עוֹבְרִים / כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת מֵהֶם לְהִשָּׁאֵר. / לִבִּי מְבַקֵּשׁ לְהִתְרַחֵב כָּרָקִיעַ /לִבִּי מְבַקֵּשׁ לִרְאוֹת לְתוֹך לִבִּי"('רשת', עמ' 26).

וכשהיא חוקרת מהו אדם: "מַהוּ הָאָדָם אִם לֹא סְכוּם תְּנוּעוֹת הַחַיִּים בְּגוּפוֹ / מַהוּ הָאָדָם אִם לֹא הִתְנַקְּזוּת / מִתּוֹךְ מִי שֶׁהוּא אֶל תּוֹךְ מִי שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת / מַהוּ הָאָדָם אִם לֹא הָאֱנוֹשׁוּת כֻּלָּהּ / הָרוֹצָה לִפְרֹץ דֶּרֶךְ אֶל עַצְמָהּ / בַּעֲדוֹ" ('מהו האדם, תגידי', עמ'  79).

*

לא פחות מתשוקת החיים, הטבע והגוף, נוכחת בספרה של אילון התשוקה לאלוהים. "לאלוהים שאהבתי יותר מכול ובתוך הכול", היא מקדישה את ספרה, ולאחר מכן שבה ומסבירה "כִּי כָּל אֲהוּבַיִךְ אֶחָד הֵם / כִּי כָּל אֲהוּבַיִךְ הֵם שַׁעַר אֶל הָאֶחָד" ('אגם', עמ' 12).

נקודות המפגש של אילון עם אלוהים אינן שגרתיות: הן מתרחשות בגוף, בעיר, במיטה, והן אינן בלעדיות למשוררת. אדרבא, הקוראים מוזמנים לכל פגישה ופגישה –

"יָד אֲרֻכָּה שֶׁנִּשְׁלַחַת מֵהָעֶלְיוֹן /אֶל הַתַּחְתּוֹן, / אֶל מִתַּחַת לַתַּחְתּוֹן" ('מי את?', עמ' 15), או

"וַיֹּאמֶר אֵלַי אֱלֹהִים: /  קוּמִי, לְכִי אֶל הָעִיר הַגְּדוֹלָה, /לְכִי לִרְאוֹת סֶרֶט" ('סרט', עמ' 21).

ישנם שירים בספר שיכולים להיקרא כתפילה למפגש הזה, הגופני והמיני, עם האלוהים:

"שֶׁתִּפָּתַח שֶׁתִּפָּתַח / חֲבִילַת הַחַיִּים / וּבְתוֹכָהּ הַנָּחָשׁ וְהַנִּחוּשׁ /וּבְתוֹכָהּ הַמַּמָּשׁ וְהַמִּשּׁוּשׁ /וּבְתוֹכָהּ הָאֱלֹהִים שֶׁעוֹד לֹא / נִפְתַּח." //  שֶׁתִּפָּתַח שֶׁתִּפָּתַח / חֲבִילַת הַחַיִּים / וּבְתוֹכָהּ הָאֶבֶן וְהַצִּפּוֹר / וּבְתוֹכָהּ הָאֲדָמָה וְהַשָּׁמַיִם / וּבְתוֹכָהּ הָאֱלֹהִים / בְּתוּלָה פְּשׂוּקַת רַגְלַיִם" ('לחש', עמ' 19).

בהקשר הזה, האלוהי, קריאה רצופה בספר נדמית כביקור בארץ זרועת מקדשים: קטנים וגדולים, עמוקים ורחבים, וכל המקדשים מקדשי מראה, ובכולם פוגשים הקוראים לבסוף את פניהם המשתקפות; פנים שחיפשו אחר האל הן עתה פניהם של מי שמתאחדים עמו, מתוך מגע, מתוך שירה.

כך קורה שבסוף הקריאה מתבררים השירים בספר זה כמי שמוליכים בעדנה את הקוראים לקראת המפגש הזה עם האלוהים. חוויה דתית ופואטית שמתאפשרת רק מתוך התמסרות למגע – השירים מושיטים יד. מי שיתמסר אליהם ימצא את המגע הזה מתקיים מעבר להגדרות של נעים או מאיים, חוקר או מנחם, שכן לפני כל אלו זהו מגע מעורר. הוא מעיר מתרדמת שלעתים עלולה להיות ארוכת שנים.

"כַּמָּה מַפְתִּיעָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת יָד עַל הַגַּב / כַּמָּה מַפְתִּיעָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת יָד הַמּוּנַחַת עַל הַגַּב בְּרַכּוּת / כַּמָּה מֻפְתָּע יָכוֹל לִהְיוֹת גַּב כְּשֶׁמּוּנַחַת עָלָיו יָד בְּרַכּוּת" ('שכבות', עמ' 14).

 

הספר 'והכל מאד מין' ראה אור בהוצאת לוקוס

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 4

אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ


     
     
     
     

כתובת למשלוח יצירות: [email protected]

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

"וְאִם לֹא זְאֵב אֶלָּא זַעֲמוֹ הַמְּעַוֵּר שֶׁל הַלֵּב?"

שירים מאת תמי ברקאי, שחר-מריו מרדכי, שולמית אפפל.

"לשרוק בחושך", מתוך הסדרה: 'חיות לילה', 2012, שרון רשב"ם פרופ

תמי ברקאי

חִידָה

עַל גָּדָה אַחַת שֶׁל הַנָּהָר
זְאֵב, כִּבְשָׂה וּכְרוּב.
עֲלִי לְהַעֲבִיר אֶת שְׁלָשְׁתָּם
לַגָּדָה הַשְּׁנִיָּה
בְּסִּירָה שֶׁיְּכוֹלָה לְהָכִיל
רַק אֶחָד מֵהַשְּׁלוֹשָׁה.
אָסוּר לִי לְהַשְׁאִיר לְבָד
זְאֵב עִם כִּבְשָֹה
אוֹ כִּבְשָֹה
עִם כְּרוּב.
אִם יִשָּׁאֵר הַזְּאֵב עִם הַכִּבְשָׂה הוּא יִטְרֹף אוֹתָהּ.
אִם תִּשָּׁאֵר הַכִּבְשָׂה עִם הַכְּרוּב הִיא תֹּאכַל אוֹתוֹ.

וְאִם לֹא זְאֵב אֶלָּא זַעֲמוֹ הַמְּעַוֵּר שֶׁל הַלֵּב?
וְאִם לֹא כִּבְשָֹה אֶלָּא גּוּף הַמְּבַקֵּשׁ
וּמִיָּד, נֶחָמָה?
וּמָה אֶעֱשֶׂה בַּכְּרוּב, הַמּוּנָח לְרַגְלַי
חֲסַר חֵן וְאָטוּם
אַךְ בְּכָבְדוֹ הַשָּׁקֶט, הָעִקְבִי
יַכְרִיעַ אֶת שְׁקִיעַת הַסִּירָה אֶל הַקַּרְקָעִית.

 

ביזה

אֶת הַמִּלָּה שֶׁבִּקַּשְׁתִּי בַּלַּיְלָה וְלֹא מָצָאתִי
אָמְרָה בַּבֹּקֶר קַרְיָנִית הַחֲדָשׁוֹת
הֵעִירָה בִּי צְלִיל שֶׁמְּגָרֵד
אֲבָל אָבַד לִי כְּבָר הַצּוֹרֵךְ לְדַיֵּק
קָהֲתָה לִי חַדּוּת הַכְּאֵב
מָה רָצִיתִי לוֹמַר?
שֶׁהָיִיתִי בּוֹזֶזֶת
אוֹ נִבְזֶזֵֶת
הָיִיתִי זְגוּגִית
מִתְנַפֶּצֶת
וְהָמוֹן מִסְתַּעֵר,
הָיִיתִי שׁוֹטֶרֶת
דָּחַפְתִּי עַצְמִי לְנַּיֶּדֶת
זֶה הָיָה מַעֲצָר רַאֲוָה
לַמַּעַן אֵרְאֶה וְאִירָא

כְּשֶׁעָלָה הָאוֹר
הָיִיתִי רְחוֹבוֹת הֲמוּמִים
וְכָל רַמְזוֹרָי גִּמְגְּמוּ
אֶת אוֹתָהּ הֲבָרָה
צְהֻבָּה, עָקָרָה.

 

רישום

סִמַּנְתִּי בִּמְהִירוּת קַוִּים דַּקִּיקִים סְבִיבְךָ,
כֹּל הַלַּיְלָה לֹא פָּסְקָה תְּנוּעָתְךָ
מִצָּד לְצַד בְּתוֹךְ שַׂק הַשֵּׁנָה.
רָחְבְּךָ, שֶׁהִפְלִיא בַּיָּמִים
לְמַלֵּא אֶת הָרְחוֹבוֹת,
אֶת הַיְּעָרוֹת,
עִם לָיְלָה הָיָה מִתְכַּוֵּץ וְנֶחְבָּא.
סִפַּרְתָּ לִי מָה שֶׁסִּפַּרְתָּ
וְקוֹלְךָ קוֹל יֶלֶד, גָּלְמִי וְרוֹעֵד
וּכְאִילוּ בּוֹטֵחַ.
אַחַר כָּךְ נֶעֱטַפְתָּ עַד מֵצַח, כְּמוֹ חֲבִלָּה
הַמְּסָרֶבֶת לְהִשָּׁלַח.

אֲנִי זוֹכֶרֶת: שְׁנֵינוּ הוֹלְכִים וּפִתְאוֹם
זְרוֹעֲךָ תּוֹלֶשֶׁת אֶת הָאֲדָמָה מִתַּחְתָּי, מְנִיפָה
וּמְסִיטָה אוֹתִי מִדַּרְכָּהּ שֶׁל מְכוֹנִית עִוֶּרֶת,
וְאָז מַנִּיחָה אֵת עָקֵבָי בַּעֲפַר.
זֶה הָרֶגַע שֶׁמִּמֶּנּוּ חָרַדְתִּי תָּמִיד –
לִהְיוֹת הָאַחֲרוֹנָה בַּטֶּלֶפוֹן הַשָּׁבוּר,
לְהַכְרִיז בְּבִטָּחוֹן
וּבְטָעוּת גְּמוּרָה: "אַהֲבָה".

 

תמי ברקאי (ירושלים 1974), כותבת ומטפלת ברפואה סינית. בוגרת לימודי תואר שני בצילום ואמנות בבצלאל (2004). 

 

שחר-מריו מרדכי

העב

 

בשמי העולם נדדו שני עננים, ושני העננים היו בשמיים, אבל השמיים לא היו בשמיים. השמיים הם ארץ לעננים ולעבי עננים. ובארץ העננים נדדו שני בעלי כנף. ורק בעלי כנף יודעים איך נראה עב בגדולתו ואיך נראה עב באפס-כוחו. עב ובן האדם גם. יונה שמתהלכת על פני הארץ בשתי רגליה יודעת איך נראה אדם מלמטה, ויודעת איך נראה אדם מלמעלה, ממעוף שתי כנפיה. וממרחק מסוים באור מסוים אפשר לראות ילד מביט במבוגר שראשו נדמה בשמיים כאילו לעב מגיע. ורק היונה ההיא שהגיחה מהענן ההוא בשמיים ההם יכלה לראות מהמרחק הנכון באור הנכון את אבא שלי. כפי שהוא.

 

שיעור טבע

שָׁעָה לִפְנֵי הַשֶּׁלֶג קָפָאנוּ
עַל עָמְדֵנוּ, הַצְּבִי וַאֲנִי.
כְּלוּאִים זֶה בְּשִׁבְיוֹ שֶׁל זֶה.
דָּרוּךְ לְהִמָּלֵט, בְּכָל זֹאת הִשְׁתָּהַה לְמַעֲנִי
לוֹטֵשׁ עַד קְצֵה יְכָלְתּוֹ אֶת חוּשָׁיו,
שֶׁאֶרְאֶה: אִם חַיָּיו יְקָרִים לוֹ כָּל כָּךְ
יְקָרִים לִי חַיָּי מֵעַכְשָׁו.

14 במרס 2017 (סופת שלג בבולטימור)

 

אביב

בְּיוֹם אָבִיב אֶפְשָׁר לִרְאוֹת
מְהַגֵּר בִּלְתִּי-חֻקִּי מֻשְׁלָךְ לְנַיֶּדֶת מִשְׁטָרָה.
גַּם אֲנִי לֹא חָשַׁבְתִּי עַל תַּפְנִית כָּזֹאת.
אֲבָל לֹא הָיָה לִי מָה לַעֲשׂוֹת
בַּבַּיִת, וְיֵשׁ לִי אֶפְשָׁרוּת לָצֵאת וּלְהִנָּצֵל.
בַּחוּץ תָּמִיד קוֹרֶה מַשֶׁהוּ,
וּבְיוֹם אָבִיב אֶפְשָׁר לִרְאוֹת כָּאן, בֶּחָצֵר,
זִקִּית וְאָדֹם חָזֶה
חוֹלְקִים אֶגְלֵי מָטָר מֵאוֹתוֹ עָנָף
תָּאֵר לְעַצְמְךָ. הַקּוֹר נֶהְדָּף
לְפַאֲתֵי צָפוֹן כְּשֶׁאָבִיב מַפְגִּין כֹּחוֹ וְיָשַׁנְתִּי כְּבָר הֲמוֹן
מִי צָרִיךְ עוֹד שְׁעַת שֵׁנָה? בַּחוּץ הַהַפְגָּנָה
שֶׁל הָאָבִיב. אוּלַי זֶה לֹא עִנְיָנִי
אֲבָל לְפִי חֻקֵּי ניוטון הַגּוּף יַתְמִיד בְּמַצָּבוֹ
אִם אֵין לַחַץ שֶׁל כֹּחַ חִיצוֹנִי.
וְחֹק זֶה חֹק. כָּכָה זֶה נִרְאֶה:

 

 

אֶתְמוֹל הִכּוּ בַּחַלּוֹנִי
גֶּשֶׁם וְרַעַם, וְהַיּוֹם רוֹאִים בָּזֶה טַעַם
הַזִּקִּית וְאָדֹם הֶחָזֶה.
לֹא הָיָה לִי מָה לַעֲשׂוֹת בַּבַּיִת
וְיָצָאתִי יָשָׁר. בְּיוֹם אָבִיב אֶפְשָׁר

 

שחר-מריו מרדכי הוא חתן פרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול לשנת 2017. שירו "יעקב" זכה במקום הראשון בתחרות "שירה על הדרך" בשנת 2010. ספרי שיריו: "תולדות העתיד" (אבן חושן, 2010), "מי בעניין שלנו" (עם עובד, 2013).

 

שולמית אפפל

החלל המחריד הנפלא

הִתְפַּלֵּאתִי שֶׁהַיְּלָדִים שֶׁלָּהֶם שְׂמֵחִים. צוֹחֲקִים בְּקוֹל. מְחַכִּים לְיוֹם הַהֻלֶּדֶת. מַטִּים אֶת הָרֹאשׁ וּמְקַבְּלִים בְּרָצוֹן לְטִיפָה. שִׂמְחָה לֹא גָּרְמָה לָהֶם מְבוּכָה. הֵם הָיוּ מְבֹרָכִים. חִכּוּ לָהֶם בְּהִוָּלְדָם וּבְכָל יוֹם שָׂמְחוּ בָּהֶם. הֵם דָּמוּ לְהוֹרֵיהֶם הָיוּ נִנּוֹחִים וְחִיְּכוּ בְּרַכּוּת. כְּשֶׁהַחֲבֵרִים שֶׁלִּי הָיוּ יְלָדִים גַּם אֲנִי הָיִיתִי יַלְדָּה אֲבָל רַק מֵחֹסֶר בְּרֵרָה ושִׂמְחַת הַחַיִּים שֶׁלִּי אִלְמָלֵא הָיְתָה חֲבוּיָה, לֹא הָיִיתִי שׂוֹרֶדֶת. הֶחָלָל הַמַּחְרִיד הַנִּפְלָא נִמְלָא כְּשֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת

 

מִבִּיזַנְטְיוֹן לְוֶנֶצְיָה

 

קָרָאתִי סִפּוּר קָצָר שֶׁל סוֹפֵר גָּדוֹל שֶׁגַּם מְשׁוֹרֵר הָיָה יְהוּדִי וּפָלִיט

וְלֹא הִקְפַּדְתִּי עִם עַצְמִי וְנִשְׁכַּח שְׁמוֹ עַד שֶׁשָּׁב אֵלַי וּכְשֶׁהִשַּׂגְתִּי אֶת

סִפְרוֹ הָלַכְתִּי לַמִּטְבָּח וּבִשַּׁלְתִּי מָרָק אֹשֶׁר. יוֹסִיף בְּרוֹדְסְקִי, אָמַר

לוֹ מִישֶׁהוּ, כְּתּוֹב פְּרוֹזָה, וְעָנָה, הַמָּוֶת הַקָּרוֹב הוּא מוֹתִי וְהוּא כְּבָר

מַשְׁעִין אֶת לֶחְיוֹ עַל לֶחְיִי מָה רַע בְּשִׁירָהּ גַּם אִתָּהּ יוֹצֵאת הַנְּשָׁמָה

וְנָס מִבִּיזַנְטְיוֹן וְנִקְבַּר בְּוֶנֶצְיָה

 

גַּרְעִינִים שְׁחֹרִים

זֶה הָיָה הָאֹנֶס וְהָרָעָב וְתַחֲנוֹת הַפַּחַד שֶׁהִבְרִיחוּ אֶת הַמִּשְׁפָּחוֹת שֶׁלָּנוּ לַאֲרָצוֹת חַמּוֹת. אֶת הַקְּטַנִּים הוֹסִיפָה הָעֲקִירָה לְהַחְרִיד זְמַן רַב. אֲנָשִׁים שֶׁבְּקֹשִׁי נָשְׂאוּ אֶת גּוּפָם רָצוּ לְהַרְחִיק עַצְמָם מֵאַרְצוֹת הַמּוֹצָא. לִנְשֹׁם לִשְׁכֹּחַ לְקַוּוֹת שֶׁהַחֹם וְהַמֶּלַח יְרַפְּאוּ אֶת הָעוֹר. מִישֶׁהוּ שָׂם לְפִתְחָם שַׂק גַּרְעִינִים שְׁחֹרִים. לְפֶתַע אֹשֶׁר. מַשֶּׁהוּ לִבְלֹעַ וְגַם לְהָנִיחַ אֶת הָרֹאשׁ. בְּצִנַּת הַלַּיְלָה יִתְעוֹרֵר הַגּוּף. נָשִׁים תִּתְעַבֵּרְנָה. תְּמִימִים וְאוֹהֲבִים יְקַלְּפוּ תַּפּוּזֵי וָלֶנְסְיָה וְיַאֲכִילוּ אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי

 

המשוררת שולמית אפּפל נולדה בקפריסין וגדלה בחיפה. ספרה הראשון פורסם בהיותה בת שבע-עשרה. כלת פרס חולון ע"ש קוגל על ספרה "מרחק" (1982), פרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול (1987, 2013), ופרס רמת גן לספרות על ספרה "פחות מאמת אין טעם לכתוב" (2014). ספרה השביעי "תדמייני שאת כוכבת" יראה אור השנה בהוצאת "פטל". 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 4

אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ


     
     
     
     

כתובת למשלוח יצירות: [email protected]

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1