כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

ביתהּ אשר נחרב. דורית שילה על 'תשאלי' ללאה איני

גם ב"תשאלי" של לאה איני וגם "בבית אשר נחרב" של רובי נמדר נחרבים בתים. אך בעוד שאנדרו כהן, גיבור ספרו של נמדר, ניצב מול הסמל של חורבן של בית מקדש, ובכך מבסס ומנכיח את התהליך הדקדנטי הפרטי שלו, הרי שגיבורת ספרה, נטולת השם, של איני אינה זקוקה לכל זה.

ספרה החדש והיפה של לאה איני הוא כביכול ספר על בית. בית רגיל, שצריך היה לקחת בשבילו משכנתה, שתלו בו תקוות, שחשבו עליו טובות. אך מהר מאוד מגלה הקורא שהבית הזה הוא לא ה"איש הטוב" בסיפור; הוא אפילו לא אנטי גיבור אפל ומושך, אלא משיח שקר, פשוטו כמשמעו, והספר מדבר בעצם על התפכחותה של אשה שרצתה להאמין ביכולתו של המקום שבו היא גרה לשמור עליה ותש כוחה.

כשלאה איני כותבת על בית היא לא כותבת רק על הקירות, על אף שלאלה יש תפקיד חשוב ודרמטי בעלילה שכן הם קורסים מהר מאוד אל תוך עצמם ונופלים על ראשם של בני הבית. איני מכניסה לתוך הבית של הגיבורה חסרת השם שלה את סכום כל חלקי חייהּ: היא עצמה, בעלה, בתה, עבודתה (עד כאן אין זה חורג מהנורמלי), אולם גם את תרבותה, השקפות-עולמה, יהדותה, ישראליותה, ובעיקר את האאוטסיידריות הנצחית של הגיבורה. המשפחה הקטנה (אשה, בעל, ילדה) החליטה לעבור לפרברים ולקנות שם בית כדי להרחיב את המשפחה עם כל מטען הציפיות שהחלטה כזאת גוררת אותה. תקוותיהם נתבדו. הם נשארו בבית לבדם אבל דבקו בו, והוא מצדו גמל להם רעה תחת טובה לאורך כל דפי הספר, "אך היתה זו רק ההתחלה. בהתרגש עלינו מספר ימי מבול שהחליט להעמיד במבחן את סיבולת ביתנו בעת קצרה מזו שזכתה לה התיבה התנ"כית, מפלתנו נראתה ודאית. שבת אחת קמנו אל נזילת מים שקלחה כמזרקה הפוכה ממנורת התקרה שבפינת האוכל שלנו אל קערת התפוזים שבלב שולחן האוכל, ומשם המשיכה בדרכה במפלי מים שהתנפצו לאלפי רסיסים וניתזו לכל עבר… כמו הקירות, הבנו עתה, גם מכסה הכנף הימנית של התריס החשמלי שלנו בסלון, שפנה לערוגה, מעולם לא תוכנן ונבנה כראוי. ממדיו היו קטנים ביחס לגודל המקום שיועד לו, וגם הוא היה עשוי מ…ביסקוויט! צחקה הילדה. על אף שהפעם צחקה מניסיון".

הפגיעה המתמשכת והאכזבה ההולכת וגדלה מיכולתו של הבית לתפקד כבית נורמלי שאינו מתפרק, הופכות את גיבורת הספר לסטוקרית של בתים. כמו אשה הכמהה לזוהר, שמדפדפת דרך קבע בצהובונים ומחפשת תמונות של ידוענים מאושרים, כמו מאהבת העוקבת אחר מושא תשוקתה – פעם היה זה ברחוב והיום במחוזות הרשת – כך איני שולחת את הגיבורה שלה לעקוב אחרי בתים או דירות בשיטוטים ליליים לפני שהיא חוזרת לאין-בית שלה. גם במעט ימי החופשה שלה בצרפת (לא מעבודה היא צריכה מנוחה אלא להתרחק מהאין-בית שלה) היא עוקבת אחר דירה להשכרה, מסתתרת בחשכה עד שהיא מתפנה ממבקרים ופולשת פנימה. כשהיא נתקלת במתווך הדירות שתופס אותה על חם, כדי להסביר את עצמה היא קוראת לעצמה "פליטה". המתווך הצרפתי ממוצא ערבי מוצא את ההגדרה הזאת יותר מחצופה ושולח אותה לעזה כדי לראות מה זה פליטים באמת. אבל איני יודעת שגיבורת סיפורה היא פליטה אמתית גם אם במקום שממנו היא באה, ישראל, היא שייכת למחנה של החזקים. הבית שלה פלט אותה החוצה. אף אחד, אומלל או מסכן יותר ממנה, לא יוכל לקחת ממנה את הבית שחרב לה, הפיזי והמטפורי.

במהלך הקריאה בספר לא יכולתי שלא לחשוב על ספר מצוין אחר: "הבית אשר נחרב" של רובי נמדר (זמורה ביתן 2013). ההשוואה כמו נעשית מאליה, אך שני הספרים לא נעמדים זה מול זה, אלא האחד נשזר בשני כמו יין ויאנג, הניגודים המשלימים שאינם יוצרים דבר מוחלט.

גם בספרה של איני וגם בזה של נמדר נחרבים בתים. אך בעוד שאנדרו כהן, גיבור הספר "הבית אשר נחרב", ניצב מול הסמל של חורבן של בית מקדש, של האבל על אובדן קודש הקודשים, ובכך מבסס ומנכיח את התהליך הדקדנטי הפרטי שלו, של גופו ודעתו, הרי שגיבורת ספרה של איני, נטולת השם, אינה זקוקה לכל זה. לא הדביר, האש, או ריח חיות שרופות על המזבח יגרמו לה להבין שמשהו לא רגיל ולא צפוי מתרחש כאן והופך את חייה על פיהם. מספיק שהרצפות בקומה השנייה בביתה שנקנה בכספה האחרון של משפחתה הקטנה יזוזו ממקומן, שהחשמל יקצר ושהרטיבות תִפשה בקירות פעם אחר פעם כדי שעיניה ייפקחו. אמנם לא מיד, ובעייפות וצער גדולים מאוד, אבל החורבן יישאר פרטי ושָקט כמו בשבעה של משפחה מצומצמת שאין בה אפילו בני דודים.

האנשת הבית אצל איני נשמעת כמו קולו של היין המושך כלפי מטה, באטיות, אל הצד החשוך של המילה "בית" שאמורה להיות מילה מיטיבה, אל ירח אפל שמלווה את שיטוטי גיבורת הספר ברחבי השכונה כשהיא בולשת אחר בתים של אחרים. אפשר למצוא גם נגיעות של אלוזיות תנ"כיות, כמו מכת הצפרדעים, אבל היא מתרחשת אצל השכנה, כאילו אומרת איני לקוראיה מפורשות: הבתים של כולנו חרבים, כל אחד בדרכו שלו, אין דרך להינצל כשהאדמה שעליה בתינו נבנים היא מקולקלת. לעומת איני, פותח נמדר בספרו "הבית שנחרב", בדרמה מידית שרק הולכת ומתעצמת. לא מדובר בפרבר קטן שבו הגינות המטופחות, המתחרות זו בזו, מסתירות את האומללות, הבדידות והשטחיות, אלא ביְשות עירונית שראויה ליראת שמים "נפתחו שערי השמים מעל לעיר הגדולה ניו יורק וכל שבעת הרקיעים נגלו מבעדם". והדרמה שמתחילה בפסקה הראשונה של הספר הולכת ומתעצמת ובאופן הדרגתי מחללת את גופו של אנדרו, ומקדשת אותו, ומושכת אותו אל גובהי היאנג, המוארים, המביטים מעלה ומתחברים אל הגבריות. כשבית המקדש נחרב, חרבים אתו המסורת היהודית ואנדרו כהן עצמו. גופו הבריא שעד כה לא הכזיב כשל ומוחו מתעתע בו.

אך גבר כריזמטי ומצליח אינו יכול להשלים עם חורבנו לאורך זמן. הוא לא ישאל שאלות, הוא יהפוך למעין איוב ויקבל את חייו אט אט בחזרה ועם בונוסים: מינוי חדש ונחשק בעבודה, בת תלד לו נכד, אולי לו עצמו ייוולד בן זקונים, ואת החורבן שחווה הוא ינסה כמובן להדחיק, כפי שגבר כמוהו סביר שיעשה. אולם נמדר לא מוותר לאנדרו. הוא לא רק מספר יודע כל; הוא גם יודע אמת: מה שחרב לא יכול באמת להיבנות מחדש וכך הספר נחתם: "נכון היתה לו שנה קשה, קשה מאוד, אבל הדברים התחילו איכשהו לחזור למסלולם… החזיונות והחלומות שרדפו אותו במהלך החורף, האביב והקיץ של שנת 2001 לא ישובו לפקוד אותו עוד ויישכחו לאיטם ככל שיחלפו השנים … הכול ישוב לקדמותו, הכול ישוב להיות כמו שהיה, כמעט. רק לחישה תישמע במקום שבו היה הבית אשר נחרב".

לעומת אנדרו כהן, שימשיך בחייו על אף החורבן כאילו לא קרה דבר, הגיבורה של איני יודעת שלה אין הפריבילגיה הזאת. אחרי חיפושים חוזרים ונשנים אחר בית יציב ומשרה ביטחון ואין ספור מפחי נפש היא מבינה שלא מארבעת הקירות תבוא הישועה. הבית שלה נבנה במקום אַכזב כי משהו בבסיסו רקוב ושקרני והתפקיד שלה כאשה, כדיירת שנפלטה החוצה, הוא לא להפסיק לשאול ולא להסכים לקבל את הפגעים והנגעים כאילו היו האמת שלה. לא לשבת על שברים של בית מטולא ולומר שהכל בסדר. ובפרץ כתיבה פתאומי שאינו מתאים לאופי גיבורת הספר, אשת המדע, היא כותבת, "המקום מכסה עליכן בתלולית יומית כאילו הייתן פֶּרֶש, ותו לא…. באמת מין שתלטן וחצוף שכזה, מה לו גבולות וענווה? למה לו שבריריותה של החירות?! הבו לו פחד, שבט וכתר והרכין בפניהם את ראשו… וכל מחצלת יכולה לעוף אם מחככים עליה חזור וחכך את הסירוב לחיות בבית חרב … לא, אינך יודעת מהו הפוליטי לאשורו. עד עכשיו. אבל האלוהים נמצא בשאלה. בבקשה, המשיכי לשאול. המשיכי לסרב."

"תשאלי", ספרה החדש והייחודי של לאה איני הוא סיפור מקומי. אפשר לערוך בו קריאה ראשונית של ארץ שגוזלת מבנותיה ובניה את ביתם על ידי תרבות השקר, הגזל, והחפיף ואי-לקיחת אחריות. גם הרובד הפוליטי והמסרים החברתיים לא נמצאים עמוק מתחת לפני השטח. הם שם. איני מפגישה את קוראיה עם גיבורה שהמדינה שלה הפכה אותה לפליטה ולחסרת בית וכך תישאר כל עוד היא מכריחה מיליונים מבני עם אחר להישאר פליטים לנצח. איני, בשפתה היפה הנקייה, ברגישותה הבלתי נדלית וחדות מבטה, כתבה ספר שמצליח להפוך את הבלתי נסבל, את התלוש, את המעורער למוקד של עצמאות ועוצמה. הכוח של האשה נמצא בשאלה, בהסתייגות, בסירוב. רק מתוכו היא תוכל לבנות לעצמה בית.

 

הספר "תשאלי" ראה אור בהוצאת דביר.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 4

אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ


     
     
     
     

כתובת למשלוח יצירות: hamussach@gmail.com

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

ספרות טובה. בעריכת קבוצת 'תיקון'. אחת לשבועיים. יום חמישי. מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף-רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן. hamussach@gmail.com
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו