ובעברית | המהפכנית ואהבת האנושות

היא התגאתה יותר מכול כשיכלה לומר, 'מעולם לא עשיתי דבר בעל משמעות שלא דבקתי בהשלכותיו'. ומרי אכן יכלה לומר זאת". וירג'יניה וולף על מרי וולסטונקראפט, לרגל יום הולדתה של המהפכנית, לפני 260 שנה

uveivrit-49-715x537

דיוקן מרי וולסטונקראפט, ג'ון אופי, 1797

.

וירג'יניה וולף על מרי וולסטונקראפט

הקדימה דברים ותרגמה מאנגלית: דפנה לוי

 

כמו המצאות גאוניות ותגליות מופלאות, גם רעיונותיה של מרי וולסטונקראפט, מרגע שנהגו, נדמה שתמיד היו שם וקשה לנו לדמיין את החיים בלעדיהם. וקשה עוד יותר להאמין שכתבה אותם, וחייתה על פיהם, אישה שנולדה לפני 260 שנה. וולסטונקראפט שלחה ידה בכול: היא כתבה רומנים וספרי מסע, הקדישה ספר למהפכה הצרפתית וכתבה ספרי ילדים, אבל היצירות החשובות ביותר שלה היו ספרי ההגות הפמיניסטית, שביטלו בנחרת בוז את הטענות בדבר נחיתותן של נשים וקראו להעניק להן השכלה ומרחב ביטוי, כדי שייקחו חלק בחברה הגיונית ושוויונית יותר. הרשימה הזו של וולף נכתבה בשנת 1932, למעלה מ־130 שנה אחרי מותה של וולסטונקראפט, והיא חלק מאסופת רשימות שפרסמה בכתבי עת שונים תחת השם ("The Common Reader") קוראת מן השורה. וולף ייעדה את הרשימות הללו, שחלקן עסקו בכותבים ואחרות בנושאי ספרות כלליים, לקוראים שאינם דווקא אנשי ספרות, לאותם שקוראים ספרות להנאתם בלבד. עם זאת בכולם התייחסה וולף לנושאי מעמדה של האישה ככותבת והוגה, שהעסיקו אותה מאוד.

 

***

מרי וולסטונקראפט

מלחמות גדולות, למרבה הפלא, נבדלות בהשפעתן על אנשים שונים. המהפכה הצרפתית ניפצה אנשים מסוימים לרסיסים, ומעל אחרים חלפה מבלי לפרוע שערה מראשם. ג'יין אוסטן, אומרים, מעולם לא הזכירה אותה. צ'רלס לאמב התעלם ממנה. בו בראמל לא הקדיש לה מחשבה. אבל בעיניי וורדסוורת' וגודווין עלה השחר. הם ראו "צרפת העומדת בשיא שעתה המוזהבת, ונדמה כי טבע האדם נולד מחדש".

להיסטוריונים בעלי חוש אסתטי קל יהיה להציב זה לצד זה את הניגודים הבולטים ביותר – בעוד ברחוב צ'סטרפילד הניח בו בראמל לסנטרו לנוח בזהירות על עניבת הפרפר, בשעה שדן בנימה מלומדת החופשית מכל התלהמות בגזרה המתאימה לדש המעיל; שם, בסומרס טאון, צעיר נלהב לבוש ברישול, שראשו גדול ממידת גופו ואפו ארוך ממידת פניו, דן, יום אחר יום, כוס תה אחר כוס תה, בשלמות האנושית, באחדות האידיאלית ובזכויות האדם. גם אישה הייתה שם, בעלת עיניים בורקות מאוד ולשון להוטה מאוד, והגברים, שנשאו שמות מן המעמד הבינוני, כמו בארלו והולקרופט וגודווין, כינו אותה בפשטות "וולסטונקראפט", כאילו אין זה משנה אם היא נשואה או לא, כאילו היא בחור, כמותם.

ויכוחים לוהטים כאלה בין אנשים אינטליגנטיים – שהרי לאמב וגודווין, ג'יין אוסטן ומרי וולסטונקראפט היו כולם אינטליגנטיים מאוד – מעידים על השפעתן הרבה של נסיבות על דעות. לו גדל גודווין בשכונת טֶמְפל נוכח עתיקוּתו של בית החולים כרייסט, ייתכן שלעולם לא היה מתעניין בגורל האדם וזכויותיו. אילו הייתה ג'יין אוסטן נשכבת בילדותה במישורת המדרגות כדי למנוע מאביה להלום באמהּ, נשמתה הייתה נצרבת בתשוקה כזו כנגד העריצוּת, עד כי כל סיפוריה היו בוודאי בוערים בזעקה לצדק.

כך חוותה לראשונה מרי וולסטונקראפט את חדוות הנישואים. ולאחר מכן, אחותה אֶברינה נישאה בנישואים אומללים ותלשה את טבעת נישואיה מעל אצבעה. אחיה היה לה לעול; חוותו של אביה כשלה, וכדי להעניק לאיש הבזוי הזה, אדום הפנים ואלים המזג, חיים חדשים, היא אסרה את עצמה בעבודה כאומנת אצל האצולה – בקצרה, היא מעולם לא ידעה אושר, ובהיעדרו הגתה לה עקרונות המתאימים לאומללות המזוהמת של חיי האדם האמיתיים. בלב עולמה עמדה האמונה כי דבר אינו חשוב מלבד העצמאות. "החובות המוטלות עלינו על ידי יצורים כמותנו הן כבלים הגורעים מן החירות הטבעית שלנו ומשחיתים את המחשבה". עצמאות היא ההכרח הראשון במעלה לנשים; לא חן ולא קסם, אלא אנרגיה ואומץ והכוח ליישם את רצונן, הן המעלות החיוניות.

היא התגאתה יותר מכול כשיכלה לומר, "מעולם לא עשיתי דבר בעל משמעות שלא דבקתי בהשלכותיו". ומרי אכן יכלה לומר זאת. כשהייתה בת פחות משלושים הביטה לאחור אל שורה של מעשים שביצעה חרף התנגדויות. היא הקימה במאמצים רבים בית לחברתה פאני, ואז גילתה שפאני שינתה את דעתה וכלל אינה רוצה בית. היא הקימה בית ספר. היא שכנעה את פאני להינשא למר סקייס. היא ויתרה על בית הספר שלה ונסעה לליסבון לבדה, כדי לסעוד את פאני הגוססת. בדרכה חזרה היא הכריחה את קברניט הספינה להציל כלי שיט צרפתי שטבע, באיימה עליו שאם יסרב היא תחשוף אותו בשובם. וכשנמלאה תשוקה למר [הנרי] פוזֶלי, הכריזה שהיא מעוניינת לחיות עימו וזכתה לסירוב גמור מצד אשתו – היא מיהרה לפעול, ונסעה לפריז, נחושה להתפרנס מכתיבה.

משום כך, המהפכה לא הייתה רק אירוע שהתרחש מחוצה לה, אלא כוח פעיל בדמה שלה. היא התקוממה כל חייה – כנגד עריצוּת, כנגד החוק, כנגד מוסכמות. אהבת האנושות של המהפכנית, שיש בה שנאה רבה כל כך לצד האהבה, תססה בתוכה. המהפכה שפרצה בצרפת ביטאה חלק מן התאוריות והאמונות העמוקות ביותר שלה, ובלהט הרגע יוצא הדופן היא מיהרה לכתוב את שני הספרים הרהוטים והנועזים הללו – התשובה לבְּרק, וההגנה על זכויות האישה – הנכונים כל כך, שעתה נדמה כי אין בהם כל חדש. מקוריותם הפכה לנו למובן מאליו.

אך כשהתגוררה בפריז, לבדה בבית העצום, וראתה במו עיניה את המלך שלו היא בזה חולף על פניה מוקף באנשי המשמר הלאומי שקומתם זקופה משציפתה, אז, "איני יכולה כמעט לומר מדוע", עיניה נמלאו דמעות. "אני הולכת לישון", היא חותמת את מכתבה, "ובפעם הראשונה בחיי, איני מסוגלת לכבות את הנר". הדברים לא היו פשוטים כל כך, למרות הכול. היא לא הצליחה להבין אף את רגשותיה שלה. היא הייתה עדה ליישומן של האמונות שהיו יקרות לה מכול – ועיניה נמלאו דמעות. היא זכתה לתהילה ועצמאות ולַזכוּת לחיות את חייה שלה – ורצתה משהו אחר. "אני לא רוצה להיות נאהבת כאלָה", היא כתבה, "אבל הייתי רוצה להיות נחוצה לך". כי [גילברט] אימלַיי, האמריקני המרתק שאליו יועד מכתבה, היה טוב אליה מאוד. ואכן, היא התאהבה בו עמוקות. אבל היא סברה שעל האהבה להיות חופשית – "שחיבה הדדית היא־היא הנישואים, ואל לקשר הנישואים להיות מחייב אחרי מותה של האהבה, אם זו אכן מתה". היא רצתה חירות, אך בה בעת גם ודאות. "אני אוהבת את המילה חיבה", היא כתבה, "כי יש בה מן ההרגל".

הסתירות שבין אמונותיה ניכרו בה בבירור – נחושה כל כך ועם זאת חולמנית כל כך, כה חושנית וכה אינטליגנטית ונוסף לכול גם יפה, בגלי שערה המרהיבים ועיניה הבורקות הגדולות ש[רוברט] סאות'י סבר כי רבות הבעה מהן לא ראה מעולם. חייה של אישה כזו לא יכלו להיות אלא סוערים. מדי יום הייתה מנסחת רעיונות שלפיהם יש לחיות את החיים; ומדי יום הייתה מוטחת אל סלעי דעותיהם הקדומות של אחרים. ומדי יום – משום שהייתה קפדנית כל כך, ולא הוגה חסרת רגש – נבט בה דבר־מה שטלטל את התאוריות שלה והכריח אותה לעצב אותן מחדש. היא נהגה על פי אמונתה כי אין לה תביעה חוקית כלשהי כלפי אימליי; היא סירבה להינשא לו; אך כשהותיר אותה לבדה, עם ילדתה שילדה לו, שבוע אחר שבוע, הייתה האומללות שלה גדולה מנשוא.

היא הייתה מוטרדת, ומובנת אך בקושי לעצמה, וכך, לא הייתה זו אשמתו הבלעדית של אימליי, ההגיוני והבוגדני, שלא הצליח לעקוב אחר המהירות שבה שינתה את דעתה וטיעוניה ואת גחמותיה ומצבי רוחה. אפילו חברים שחיבבו אותה ללא תנאי הוטרדו מסתירותיה. הייתה במרי אהבה עמוקה ושופעת חיונית לטבע, ועם זאת, לילה אחד כשצבעי השמיים היו כה נפלאים עד כי מדלנה שוויצר לא יכלה אלא לומר לה, "בואי, מרי, בואי אוהבת טבע, ליהנות מן המראה הנהדר הזה, מן המעבר הבלתי פוסק הזה מצבע לצבע", מרי לא הסירה את עיניה מן הברון דה וולצוגֶן. "עליי להודות", כתבה מאדאם שוויצר, "שההיקסמות הארוטית הזו הותירה בי רושם רע כל כך, שכל הנאתי נעלמה". אבל בעוד חברתה הסנטימנטלית הוטרדה מן החושניות של מרי, אימליי, איש העסקים הממולח, זעם על חוכמתה. בכל פעם שנפגשו הוא נכנע לקסמיה, אך אז היו מהירוּת מחשבתה, עומקה והאידאליזם הבלתי מתפשר שלה מציקים לו. תירוציו היו שקופים לה; היא ענתה לכל טיעוניו; היא ידעה לנהל את ענייניו. הוא לא מצא בה את שלוותו – וחייב היה שוב להסתלק. ואז באו בעקבותיו מכתביה, מענים בכנותם ובתבונתם. הם היו כנים כל כך; מייחלים בתשוקה שיאמר לה את האמת; בזים לתמרוקים ועושר ונוחות; נטען בהם שוב ושוב – וכפי שחשד: בכנות רבה – שכל שעליו לעשות הוא "לומר, ושוב לא תשמע ממני", והוא לא יכול היה לשאת זאת. הוא השליך את חכתו אל דג רקק, אבל לכד דולפין, והלה משך אותו במים עד שנתקף סחרחורת ואך רצה להימלט. אחרי הכול, אף שגם הוא השתעשע בתאוריות, הוא היה איש עסקים, הוא תלוי היה בתמרוקים ומותרות; "ההנאות המשניות של החיים", הודה, "נחוצות מאוד לנוחותי". ואחת מאלה חמקה תמיד מביקורת קנאתה של מרי. האם היו אלה עסקים, האם הייתה זו הפוליטיקה, האם הייתה זו אישה שלקחה אותו ממנה שוב ושוב? הוא הפך וחכך; הוא היה רב־קסם כשנפגשו; ואז הוא שב ונעלם. לבסוף, כעוסה וכמעט טרופת חשדות, היא סחטה את האמת מן הטבחית. שחקנית קטנה בלהקה נודדת הייתה המאהבת שלו, כך גילתה. נאמנה לעקרונותיה התובעים פעולה, מרי מיהרה להספיג את שמלותיה במים, כדי שיסייעו לה לטבוע, וקפצה מגשר פאטני. אבל היא ניצלה, ואז "גדלות מוחה הבלתי נכבשת", עקרון החירות שאחזה בו מילדות, נעורו שוב, והיא החליטה לחפש שוב את אושרה, ולחיות את חייה מבלי ליטול אגורה מאימליי עבורה ועבור בתה.

בעת משבר כזו היא שבה ופגשה את גודווין, האיש הקטן בעל הראש הגדול, שפגשה כשהמהפכה הצרפתית גרמה לבחורים הצעירים בסומרס טאון לחשוב שזה עתה נולד עולם חדש. פגשה – זהו ניסוח מעודן, כי מרי וולסטונקראפט בעצם ביקרה אותו בביתו. האם היה זה בהשפעת המהפכה הצרפתית? האם הדם שראתה נשפך על מדרכות וזעקות ההמון הזועם שצלצלו באוזניה הם שגרמו לה לחשוב שאין כל חשיבות אם תתעטף במעילה השחור ותבקר את גודווין בסומרס טאון או תחכה שיבקר אותה הוא ברחוב ג'אד? ואילו פרעות מוזרות הביאו את האיש המשונה הזה, שהיה תערובת תמוהה של קמצנות ורוחב לב, של קרירות ורגשות עמוקים – כי את זיכרונותיו מרעייתו לא יכול היה לכתוב ללא עומק הרגש – לחשוב שכך ראוי, לכבד את מרי שרמסה את המוסכמות המטופשות הכובלות את חיי הנשים? דעותיו במגוון נושאים היו יוצאות דופן ביותר, ובעיקר בכל הנוגע ליחסים בין המינים. הוא חשב שעל ההיגיון להשפיע גם על אהבה בין גבר לאישה. הוא חשב שיש רוחניות ביחסיהם. הוא כתב כי "נישואים הם חוק, הגרוע שבחוקים… נישואים הם הסדר רכוש, הגרוע שבהם". הוא האמין כי אם גבר ואישה מחבבים זה את זה, עליהם לחיות יחד ללא טקס או – משום שחיים משותפים מתאימים לאהבה שאינה סוערת – במרחק עשרים דלתות או, נניח, באותו רחוב. ואף יותר מזה, הוא אמר כי אם גבר אחר מחבב את אשתך "לא יהיה בכך משום קושי. כולנו רשאים ליהנות משיחתה, וכולנו נהיה חכמים מספיק לדעת כי מגע חושני הוא עניין טריוויאלי לחלוטין".

נכון, כשכתב את המילים הללו הוא עדיין לא התאהב. עתה, לראשונה, הוא חווה את התחושה והיא מילאה אותו חרש ובטבעיות, הלכה וצמחה "בקצב הדדי" מן השיחות הללו בסומרס טאון, מן הדיונים שעסקו בכל דבר תחת השמש שניהלו כך, באורח לא ראוי, לבדם, בחדרו. "זו הייתה ידידות שהותכה לכדי אהבה…" הוא כתב. "וכשהגיעה שעתו של הווידוי, לא נאלץ צד אחד להיחשף בפני האחר". הייתה ביניהם הסכמה, בוודאי, בנושאים החשובים ביותר; שניהם סברו, למשל, שאין צורך בנישואים. הם המשיכו לחיות בנפרד. אך כשהטבע התערב שוב ומרי הרתה, היא תהתה אם כדאי לאבד חברים יקרים למען התיאוריה. היא סברה שלא, והם נישאו. ואז העיקרון האחר – שלפיו טוב יותר לבעל ואישה לחיות בנפרד – כבר לא התאים לרגשות אחרים שנולדו בה. "בעל הוא חלק נוח מן הריהוט", כתבה. ואכן, היא גילתה כי היא עקרת בית נלהבת. ואם כך, למה לא לשנות גם את העיקרון הזה, ולחלוק קורת גג. לגודווין יהיה חדר משלו, בקרבת הבית, לעבוד בו, והם יאכלו בנפרד אם ירצו – עבודתם, חבריהם, יהיו נפרדים. וכך הם חיו, בהצלחה מעוררת השתאות. בהסדר ששילב בין "החידוש וההתרגשות שבמפגש והעונג העצום יותר שבחיי המשפחה". מרי הודתה כי היא מאושרת; גודווין התוודה כי על אף הפילוסופיה, "מספק להפליא לגלות כי מישהו מעוניין באושרך".

מיני כוחות ורגשות העיר הסיפוק החדש הזה במרי. ענייני חולין העניקו לה עונג בל ישוער – מראה גודווין המשחק עם בתו של אימליי; המחשבה על תינוקם העתיד להיוולד; בילוי של יום בכפר. יום אחד, כשפגשה את אימליי ברחוב, בירכה אותו ללא מרירות. אבל, כפי שכתב גודווין, "אושרנו אינו גן עדן סתמי של תענוגות אנוכיים חולפים". לא, הוא היה ניסיוני, כפי שהיו חייה של מרי מראשיתם, ניסיון לכפוף את מסוכמות בני האדם לצורכיהן של הבריות. והנישואים שלהם היו אך בראשיתם; רבות עוד נכונו להם. מרי תלד. מרי תכתוב ספר שייקרא "העוולות של האישה". תחולל מהפכה בחינוך. היא תרד לאכול למחרת הולדת בתה. היא תעסיק מיילדת ולא רופא – אך זה יהיה הניסוי האחרון שלה. היא מתה בלידה. עצם קיומה היה עצום כל כך, שאף ביגונה היא זעקה, "אני לא יכולה להשלים עם המחשבה שאפסיק להתקיים – שאאבד את עצמי – שלא אוסיף להיות", ומתה, בת שלושים ושש. אבל היא נקמה את נקמתה. מיליונים מתו ונשכחו במאה ושלושים השנים שחלפו מאז קבורתה; ועם זאת, אנו קוראים את מכתביה ומאזינים לטיעוניה וחושבים על הניסויים שלה, ובעיקר על הניסוי הפורה ביותר שלה, יחסיה עם גודווין, ואנו מבינים כי דרכה הסוערת והתוקפנית אל מהות החיים הביאה לה ללא ספק אלמוות: היא חיה ופועלת, היא טוענת ומנסה, אנחנו שומעים את קולה ומבחינים בהשפעתה אפילו כעת, בינינו החיים.

 

» במדור ובעברית בגיליון המוסך הקודם: ארבעה שירים מאת המשוררת האמריקנית ריטה דאב, בתרגומה של כרמית רוזן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_49-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2019 | הייתי פעם אמן אוונגרד

"הוא האמין שהמחווה והמעשה, תשומת הלב, ההתמסרות המוחלטת ורצפי המשימות הסדורים הם־הם הצהרת אהבה נעלה, ההופכת את היד המלטפת ואת הכרזת האהבה הקולית לאקטים מיותרים, משניים, קלושים ופגומים". פרק מהספר "סוף" מאת יעקב מישורי

model-49-715x537

אילונה אהרון, ללא כותרת, קולאז', 50X35 ס"מ, 1973

.

פרק מתוך "סוף" / יעקב מישורי

 

אולי הכול התחיל כשהלך איתה יד ביד לאורך הרחוב הראשי, שהיה עבורו ארץ רחוקה, זרה, מסקרנת ומאיימת, שכדי להגיע אליה נסעו נסיעה ארוכה באוטובוס צפוף, גדוש בתי שחי, עשן סיגריות ובשמים בריח של זרים. הם נסעו לאורך רחובות שהלכו, התפצלו, התרחבו והתרחקו מסמטאות החול של שכונת מגוריו עד שירדו סמוך לרחוב דיזנגוף. חבורת אנשים ישבה לשולחן ארוך על המדרכה בחזית בית קפה. דיבורם, תזזית תנועתם, הקולניות הסוערת שפרצה אל הרחוב מן השולחן הגדוש קעריות מלפפונים חמוצים וזיתים, כוסות, בקבוקים והרבה חפיסות סיגריות נראו לו כחגיגת אמצע יום שלא הכיר. ידו נבלעה בכף ידה הלוחצת והגוררת, גופו המשיך ישר בעוד צווארו ועליו ראשו התברגו לאחור. עיניו דבקו ביושבי השולחן ואוזניו התחדדו לקלוט את רעש דיבורם שהלך והתרחק, נחלש עד שנשארה איתו רק תנועתם המתלהבת. הוא שאל אותה מי אלה, והיא ענה, "כנראה אמנים. קוראים לזה בוהמה." הוא חש בחום הדם הבטוח שנפלט מכף ידה הגוררת ועמד על ויברציית ההטעמה החיובית בקולה, על החיבה והקרבה, על ההערכה שרחשה להם ועל ההזדהות העצובה. "אני טיפשה," היא הוסיפה. "למדתי רק עד כיתה ב', וגם זה בקושי… לחלוב פרות, את זה אני יודעת. ולאהוב כלבים."

היא צחקה, הרצינה והזדעפה לעצמה ואליו, הביאה את הסיגריה אל שפתיה שהתכווצו והתכערו כמו רקטום, שאפה שאיפה שכמעט לא נגמרה ואז השליכה את הבדל הזעיר לערוגת עץ קרובה ומעכה אותו היטב תחת נעלה עד שהתקער ונקבר כמעט כולו באדמה הלחה. רק נימה לבנה בצבצה.
היא משכה אותו הלאה משם, פיה ונחיריה פולטים שובל לבן שנגרר אחריה כמו מאחורי קטר עצום של רכבת קיטור חוצה יבשות. הוא היה אסור וכבול מרצון. שם, ברחוב הראשי, של העיר, החל להתרחק מילדותו. חלקם הראשון של חייו הסתיים.

*

המסירות הטוטאלית וההקרבה חסרת הפשרות ימנעו ממנו – כמו שמנעו ממנה – את היכולת להעניק סתם אהבה. רגילה. במקומה יעניק כוויות קור. הוא אהב על פי דרכו. התעקש שלא להשתמש במילה אהבה אלא בימים הראשונים של תחילת הקשר, ימי הצעדים, הרחרוחים והגישושים, בטרם הופכת העמדת הפנים לאמת יציבה ומוחלטת. בזמן הזה, שהאמון ההדדי נשען בו על מילים בלבד והן הדוחפות אצבעות זהירות, מלטפות חמוקיים רכים, גולשות לתוך חורים חמים ורטובים ומנסות לסכור אותם, שלא תתרוקן הפנטזיה. זהו השלב שפחים נטמנים בו. גם הבעילות מקיימות באזורים הבטוחים של המיומנות הבסיסית, במאמץ להציג רק זוויות מחמיאות ולהסתיר את הפגמים, החסרונות והעודפים: מפגן טכני משמים והכרחי של גישושים מחמיאים, טעימות מאולצות ומישושים מהוססים, בלי פראות ובלי העזה. סימון ראשוני וסכמטי של גבולות החושך, האור, המותר, האסור והראוי. אפילו הגניחות והקולות חסומים ומובלעים. מתפקעים מהתאפקות. חציית סף גבול הכאב אפילו לא עולה על הדעת. איש ואישה עושים את המוטל עליהם, כל אחד מהם מסתפק רק במה שהביא מהבית.

הוא העדיף את הדממה הארוכה על פני השקט הרגעי, לכן נמנע ממילים חמות. הוא כפה על עצמו את ההחלטה באמונה שכך יהיו חייה של בת זוגו וחייו שלו טובים והגונים יותר – חיים המתנגדים להתרככות – חיים שיהיה בהם מקום למעט מאוד מילים. הוא מצא דרכים אחרות לאהוב, וככל שמצא דרכים חדשות, כך הלכו והתקצרו המשפטים, התמעטו הנגיעות ונחלשו הקולות, עלה והתעצם והשקט והתרבו פעולותיו החתומות בעולם. הוא האמין שהמחווה והמעשה, תשומת הלב, ההתמסרות המוחלטת ורצפי המשימות הסדורים הם־הם הצהרת אהבה נעלה, ההופכת את היד המלטפת ואת הכרזת האהבה הקולית לאקטים מיותרים, משניים, קלושים ופגומים. הערך המוסף של כל מעשה ופעולה הוא יצירתה של סביבה פרודוקטיבית, שאין בה מקום למסמוס ולבזבוז זמן. זו משמעותם המכרעת. כך הפכו חייו לרצף אינסופי של טקסים, שהחלו חרישית והיו לעבודת פולחן קולוסאלית, קודש לאפור ולסיזיפי, סגידה למשמעת ולאיפוק. מדי פעם היה מוסיף ומחמיר עם עצמו, משנה ומעוות בכוונה תחילה את ההיגיון הפנימי של הפעולות, שהתרחקו עם הזמן מצורתן הראשונית וההגיונית עד כדי כך שהשכיחו ממנו את מקורן ואת סיבת היווצרותן. קיומן לא היה תלוי יותר בדבר. והנה, דווקא כשהשתחררו מהניסיון לפרש, לתרץ ולנמק – כשנעלמו הסיבות, הטעמים וההצדקות – נעשו פעולותיו יעילות ויפות יותר. מופרכות יותר ויותר. ואף שעדיין היה רחוק מן היעד (עדיין היה לו קר בחורף וחם בקיץ), דברים זזו בכיוון הנכון. זה בדיוק מה שרצה, ולשם חתר כל ימיו: אל המעשה שיגן על חייו מפני העליות והמורדות, ויחסוך ממנו את הצורך להקשיב, לחשוב ולהכריז, בחוסר חשק או בכעס רב, "הייתי פעם אמן אוונגרד ואני אוהב אותך."

 

יעקב מישורי, "סוף", תכלת, 2019.

 

 

יעקב מישורי, "סוף", תכלת, 2019

 

 

» במדור מודל 2019 בגיליון קודם של המוסך: פרק ראשון מתוך "הדפסים" מאת רחל דנה פרוכטר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_49-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הכירו את סופרי העתיד

הספרייה הלאומית הכריזה על שמות ארבעת הסופרים שזכו להיכלל השנה בתוכנית שהות אמן ומלגות "פרדס"

Pardes-2019-collage-715x537

הזוכים במלגה: דנה חפץ, תהילה חכימי, דפנה ברשילון ועידו גפן

הספרייה הלאומית הכריזה על שמות ארבעת הסופרים שזכו להיכלל השנה בתוכנית שהות אמן ומלגות "פרדס". תוכנית "פרדס" מעניקה מלגות ותוכנית העשרה המיועדת לסופרים ישראלים שכתבו והוציאו לאור ספר ביכורים אחד בחמש השנים האחרונות, ועתה  שוקדים על הוצאת ספר הפרוזה השני שלהם. מלגאי התוכנית, המתקיימת זו השנה החמישית ביוזמת הספרייה הלאומית, נהנים ממלגה חודשית בסך 4,000 ש"ח לשמונה חודשים.

ארבעת הסופרים שנבחרו השנה הם: דפנה ברשילון על ספרה "הדבר הכי יפה"; עידו גפן מחבר "חוף הים של ירושלים"; תהילה חכימי על ספרה "חברה"; ודנה חפץ על ספרה "דולפינים בקרית גת".

הסופרים שנבחרו ישתתפו בסדנאות בהנחיית יוצרים, אנשי רוח וצוות הספרייה הלאומית, ילמדו על האוספים השונים השמורים בספרייה ויכירו אותם. נוסף על כך, ארבעת היוצרים ייקחו חלק בתוכנית אירועי התרבות שמקיימת הספרייה במפגשים מיוחדים שיתקיימו עם הציבור הרחב.

מנהל הספרייה הלאומית אורן וינברג ציין כי מעבר לתמיכה בסופרים הנמצאים בתחילת דרכם, תוכנית "פרדס" נועדה לעודד את היצירה הספרותית בישראל ולחשוף בפני הסופרים את הפעילות העשירה והייחודית המתקיימת בספרייה ואת אוספיה. לדבריו, הצלחת התוכנית בחמש השנים שבהן היא מתקיימת, מעידה על חשיבותה גם בקרב הסופרים עצמם וגם בקרב באי הספרייה הלאומית, שנהנו משפע הפעילויות והמפגשים בתחומי הפרוזה העברית.

בראש ועדת השיפוט אשר בחרה את המלגאים עמד פרופ' אריאל הירשפלד.

התוכנית בתמיכת יקותיאל יהודה ופעסל לאה רוהר.

 

להלן נימוקי ועדת הבחירה וביוגרפיות קצרות של המלגאים:

דפנה ברשילון, ילידת 1980, גדלה בירושלים. דפנה מתגוררת בראשון לציון במסגרת קיבוץ מחנכים עירוני של תנועת דרור ישראל ועוסקת בחינוך בלתי פורמאלי. ספרה "הדבר הכי יפה" יצא לאור ב-2015 בהוצאת "דרור לנפש".

בנימוקי ועדת השיפוט לזכייה נכתב: "ספרה מצייר עולם של צעירים עכשוויים המתלבטים בחיפוש אחר זהותם מתחת לסטיגמות ומוסכמות המיון הישראליות. "הדבר הכי יפה" צומח מתוך מעין מונולוגים ארוכים ומסתעף למערכת מגעים מעניינת ביותר בין צעירות וצעירים. לשונו של הספר צומחת מתוך לשון הדיבור והיא נאמנה לדקויות הסגנון הדיבורי. זהו ספר אתי; מלא תקווה באפשרות יצירתו של אמון בין בני האדם ומלא חמלה על הקשיים הגדולים הנערמים (מבחוץ ומבפנים) בדרכה של יצירת האמן", נכתב בנימוקי השופטים.

דפנה ברשילון
דפנה ברשילון

 

עידו גפן, יליד 1992, סטודנט לתואר שני בתוכנית הבין-תחומית לסטודנטים מצטיינים על שם עדי לאוטמן באוניברסיטת תל אביב. במסגרת לימודיו הוא עוסק במחקר בתחומי הפסיכולוגיה והקולנוע ובאופן שבו המוח מבין סיפורים. שירת בעיתון הצבאי "במחנה" ככתב ועורך מחלקת המגזין. ספרו הראשון, "חוף הים של ירושלים" יצא לאור בהוצאת כנרת זמורה ביתן (2017) וזכה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים.

לדברי השופטים עידו הוא "סופר מבריק, בעל לשון משלו, מהירה וקולחת, הבונה בסיפורי "חוף הים של ירושלים" מעין ווריאציות על הנושא מציאות ודמיון/ חלום/ מאוויים. האירוניה החופה על הספר כולו וההומור הניבט ממעברי העלילה המפתיעים, אינם מעיבים על רצינותו של הטיפול ב"מצב האנושי". יש אולי לראות בספר גם מעין תרגיל פילוסופי-הגותי המנסה לבחון מחדש את מגעי התודעה עם ספירות קיום אחרות".

עידו גפן
עידו גפן

תהילה חכימי היא משוררת, סופרת ומהנדסת מכונות. ספר שיריה הראשון "מחר נעבוד" (הוצאת טנג'יר, 2014), זכה בפרס ברנשטיין לספרות לשנת 2015. ב-2016 פרסמה את הנובלה הגרפית "במים" בשיתוף עם האמנית לירון כהן. ספר הפרוזה הראשון שלה, "חֶבְרָה" ראה אור ב-2018 בסדרת מעבדה של הוצאת רסלינג. חכימי היא זוכת פרס שרת התרבות למשוררות בתחילת דרכן לשנת 2014, פרס ראש הממשלה לסופרים ע"ש לוי אשכול לשנת 2018 ומלגת פולברייט לתוכנית הבינלאומית לכתיבה באוניברסיטת איווה (ארה"ב) בסתיו 2018.

ועדת השיפוט ציינה בנימוקיה כי "כתיבתה האקספרימנטלית של תהילה חכימי יוצרת ממד סיפורי מפתיע: הסיפור נשבר לרסיסי מבטים ומחליף תדיר את המודוס הסגנוני, בהתאמה עם שינויי מקום וצביון ה"עבודות" השונות שסביבן צומחים הסיפורים. "חברה" הוא קובץ ספרותי-הגותי מרתק, המעמיד לעצמו רף פילוסופי גבוה. מעין "הומו פאבֶּר" עכשווי – הוא מנסה לחשוף את רשת הזיקות, הרגשית-סמלית-נפשית שבין האדם (מבוגרים וילדים) העכשווי וסביבת עבודתו".

תהילה חכימי
תהילה חכימי

 

דנה חפץ היא פילוסופית, מטפלת בהבעה ויצירה (ביבליותרפיה) ועורכת דין חברתית. פרסמה סיפורים קצרים ושירים במגוון כתבי עת. קובץ סיפוריה "דולפינים בקרית גת" (ספרא והקיבוץ המאוחד, 2015) זכה בפרס אס"י (איגוד הסופרים הישראלי) וכן בפרס שרת התרבות לספר ביכורים לשנת תשע"ה. לצד זאת פרסמה מאמרים ומסות בתחומי פילוסופיה, ספרות ומשפט, הוציאה את ספרה הפילוסופי "חסד חילוני" (רסלינג, 2009) והשתתפה בעריכת האנתולוגיות "מועקה וגאולה" (אוניברסיטת בן-גוריון, 2003) ו"משמעות החיים" (הקיבוץ המאוחד, 1999). כיום עוסקת בטיפול ובהוראה אקדמית, וכן מלמדת כתיבה יוצרת.

הסיפורים הכלולים ב"דולפינים בקרית גת" – כותבת ועדת השיפוט בנימוקים לזכייה – עוסקים כולם במורכבות היחס שבין אדם לזולתו; במרחק שביניהם, הגדל לעיתים עד היותו תהום, ולעיתים הוא כמעט נסגר. הרגישות האנושית המתגלה בספר הזה והלשון הצלולה, הדייקנית והמאופקת, שנמצאה לסופרת כדי להביע ולתאר את מצבי הרגישות האנושיים – הן עיקר כוחו המרשים של הספר החזק הזה. הדיאלוגים, שאינם נפרדים מרצף האירועים, מגלים תמיד פערים מביכים, לפעמים עד טרגיות, בין הרגשות והמאוויים הכמוסים לבין הנאמר בקול. זו, אולי, סיבת הצער המרחף מעל סיפורי "דולפינים בקריית גת", כותבים השופטים בנימוקיהם.

דנה חפץ
דנה חפץ

שירה | כדור קטנטן באמצע הצוואר. זאת הקנאה

שירים מאת סיגל נאור פרלמן, רות קרא־איוונוב קניאל, אסף דבורי וטלי וייס

shira_48_715-537

רות שלוס, בית אבות, אקריליק על נייר צילום, 60X50 ס"מ, 1998

.

סיגל נאור פרלמן

נישואים

זָזִים מִיּוֹם לְיוֹם, מִתְרַחֲקִים מִשָּׁבוּעַ לְשָׁבוּעַ, מִתְקָרְבִים
מִחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ, מִתְקָרְבִים וּמִתְרַחֲקִים מִשָּׁנָה לְשָׁנָה זֶה
עַד כְּדֵי כָּךְ מְעֻדָּן.
בְּיָמִים אֵלֶּה אֲנַחְנוּ בְּמַצַּב קִרְבָה: עוֹמְדִים
עַל הַמִּשְׁמָר בּוֹעֲטִים הַחוּצָה כָּל זָר.
אַתָּה וַאֲנִי
שְׁתֵּי חַבְרוֹת נֶפֶשׁ מְתֹאָמוֹת בַּגּוּף
מְקַבְּלוֹת יַחַד אֶת הַמַּחְזוֹר הַחָדְשִׁי,
שְׁתֵינוּ. שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בֵּינֵינוּ גֶּבֶר

 

עוד לפני

עוֹד לִפְנֵי שֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ הִגִּיעוּ
שְׁלֹשֶׁת הַבְּרוּכִים הַבָּאִים:
יִסּוּרִים, קִנְאָה, גַּעְגּוּעִים.
וַאֲנִי לֹא יוֹדַעַת אִם אֲנִי בְּנוּיָה לְזֶה, בְּאֱמֶת,
אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אִם אֲנִי בְּנוּיָה לְזֶה

1.
זֶה לֹא עֶרְכֵי הַמִּשְׁפָּחָה וְכָכָה, רָחוֹק מִזֶּה.
מֵהַמִּשְׁפָּחָה הִתְרַחַקְתִּי וּבַלַּיְלָה בַּמִּטָּה הִתְקָרַבְתִּי מְאֹד.
שׁוּב מַכָּה הַתְּלוּת, צֶמַח בְּצֶמַח לָפוּת, שְׁנֵי נִצּוֹלִים
פּוֹרְחִים בְּשִׂמְחָה בִּסְפִינָה טוֹבַעַת, מִשְׂתַּרְגִּים. בּוֹלְעִים מַיִם
וְנֶאֱחָזִים בְּקֶרֶשׁ

2.
אֶמֶשׁ בַּמִטָּה עַד שְׁתַּיִם לִפְנוֹת בֹּקֶר
הִתְהַפְּכוּ הַכְּאֵבִים בְּצַד יָמִין שֶׁל הַבֶּטֶן. אֵלֶּה הַגַּעְגּוּעִים.
שָׁתִיתִי אֶת הַקָּפֶה בַּחוּץ בַּשֶּׁמֶשׁ וְהַדֹּפֶק עָלָה וְיָרַד, הָלַם
כַּדּוּר קְטַנְטַן בְּאֶמְצַע הַצַּוָּאר. זֹאת הַקִּנְאָה.
שַׂמְתִּי אֶת הָרַגְלַיִם בְּקַעֲרַת מַיִם. אֵלֶּה הַיִּסּוּרִים

3.
הִנֵּה הִגִּיעַ אוֹגוּסְט. אֶפְשָׁר לַהֲפֹךְ שֻׁלְחָן עַל מִישֶׁהוּ,
אֶפְשָׁר לָלֶכֶת לַיָּם, לִצְרֹחַ מֵהַחַלּוֹן אֶל הַיָּם, לִכְתֹּב שִׁירִים
עַל הַיָּם זֶה דַּוְקָא לֹא כְּדַאי.
מְאַוְרֵר הַכָּנָף בַּחֶדֶר הַגָּדוֹל מִסְתּוֹבֵב כָּל הַלַּיְלָה
מַפְרִיחַ פִּסּוֹת אֲוִיר כְּמוֹ מִכְתָּבִים

4.
לֹא דִּבּוּר עַל בִּיוֹגְרָפְיָה כּוֹלֵל לֹא דִּבּוּר עַל גִּיל
וְלֹא דִּבּוּר עַל מַצָּב מִשְׁפַּחְתִּי. אֲבָל לֹא דִּבּוּר
עַל מִין הוּא בָּאֲוִיר וְאֶת הָרַעַד מַעֲלֶה הַהוּמוֹר
קוֹמָה אַחַר קוֹמָה
בְּמַעֲלִית בְּלִי שֵׁם. תְּשׁוּקָה

5.
נַבִּיט אֶל הַנָּמֵל, אֶל אֳנִיַּת־הָעֲנָק הָעוֹגֶנֶת לִרְצִיפוֹ
מוּל בֵּית הַקָּפֶה וְרַק נְקַוֶּה שֶׁלֹּא נִסְתַּבֵּךְ

 

סיגל נאור פרלמן היא מייסדת ארגון "דרך רוח" לקידום מדעי הרוח בישראל. לאחרונה יצא בהוצאת פרדס ספרה "לברוח מהחיות המכוערות", עיון בשירתו של נח שטרן, הכולל גם פרסום מחודש של רוב שירתו. בקרוב יופיע בהוצאת פרדס ספר שיריה הראשון, "אנא מחלוטה".

 

רות קרא־איוונוב קניאל

אירוסין

דֹּק תִּינוֹק עֵינֵינוּ עֲטוּפוֹת
רָצִים עַל הַחוֹמוֹת
אֲנַחְנוּ הָרוֹדְפִים, נַפְשֵׁנוּ אוֹחִילָה
מְנַטְּפִים כְּמִיהָה
רַגְלֵינוּ מְלֵאוֹת, אֲנַחְנוּ
מְצִיצִים מִבֵּין הַחֲרַכִּים
לְלֹא רָעָב לְלֹא צָמָא
פַּחַד חֻרְבָּן עֵינֵינוּ צוֹפִיּוֹת
(זֶה שֶׁתָּמִיד הוּא בָּא)
יְדִיעַת אֶבֶן עַל אֶבֶן, פֶּצַע עַל פֶּצַע
תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִים
אֲנַחְנוּ כָּאן
נֶאֱרָסִים מֵעַל הַחוֹמָה.

 

רגע אחד

למלילה

I.
כָּל הַמִּלִּים הָאֵלֶּה בַּנְּשִׁימָה
מִתְפַּנּוֹת –
רוּחַ מַכָּה בַּגּוּף
לֹא אֲדָמָה
הָרוּחַ זוֹלֶגֶת מַטָּה,
נְשָׁמָה

תַּאֲוַת הָאוֹר לָאֵשׁ
תְּרֵין נְהוֹרִין בְּרָזָא חַד
נִפְתָּחִים
לְקוֹל אַרְיֵה פִּתְאוֹמִי
שׁוֹאֵג –

רֶגַע אֶחָד
אֵיךְ יָבוֹא מֶלֶךְ גָּדוֹל בִּנְקֻדָּה אַחַת קְטַנָּה

II.
פְּרָחִים מַקִּיפִים אוֹתָךְ
כִּי זוֹ בְּחִירָתָם
הָרוּחַ שָׂמָתֵךְ כְּעֹטְיָה
עֵין יָמִין פְּקוּחָה
שְׁתֵּי הַיָּדַיִם
מְלַטְּפוֹת –

אַתְּ יוֹדַעַת,
הַבְּאֵר עֲמֻקָּה לְלֹא סוֹף
הָאֵשׁ אֵינֶנָּה כָּלָה
הִיא תְּכַנְּפֵךְ
בְּחֹם גּוּפָהּ.

III.
צְחוֹק פִּתְאוֹמִי מִתְפָּרֵץ
שָׁם לְמַעְלָה –
עֵדֶר פְּרָגִים
אָדֹם וְיָרֹק וְאָדֹם
מִתְבַּשְּׂמִים בַּמּוֹרָד
הוֹלְכִים לִקְרָאתֵ–ךְ
אִמָּא עִלָאָה

הַלָּבָן כֻּלּוֹ עַיִן
הַטַּל הוּא גֶּשֶׁם
הַטּוֹב כֻּלּוֹ כָּאן.

 

ד"ר רות קרא־איוונוב קניאל פרסמה שני ספרי שירה – "אין שקט בעולם כלל" (2011), שזכה בפרס רחל נגב, ו"הנפש נעתקת" (הקיבוץ המאוחד, 2016), וכן את הספר "קדשות וקדושות: אימהות המשיח במיתוס היהודי" (הקיבוץ המאוחד, 2014). ספרה "חבלי אנוש: הלידה בפסיכואנליזה ובקבלה" ראה אור בהוצאת כרמל בשיתוף עם מכון הרטמן במסגרת סדרת "פרשנות ותרבות", 2018. היא מרצה בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה ועמיתת מחקר במכון שלום הרטמן ובמכון תל אביב לפסיכואנליזה.

 

אסף דבורי

דמנציה

א. שיניים

1.
כְּשֶׁהָיוּ מְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ לְסַפֵּר אֵיךְ הִכִּירוּ
הָיָה עוֹנֶה בְּקִצּוּר: כִּשְּׁפָה אוֹתִי

בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן הוּא פָּשׁוּט קוֹרֵא לָהּ מְכַשֵּׁפָה

הִיא לֹא עוֹנָה.

2.
בּוֹרַחַת לַמִּטְבָּח בִּזְמַן שֶׁהוּא מַמְשִׁיךְ, מַגְבִּיר אֶת הַקּוֹל, צוֹעֵק
שֶׁלֹּא תָּקוּם וְתֵלֵךְ עַכְשָׁו
שֶׁתַּעֲנֶה כְּשֶׁהוּא שׁוֹאֵל אוֹתָהּ אֵיפֹה הַתַּכְשִׁיטִים
הַטַּבָּעוֹת וְהַצְּמִידִים שֶׁקָּנָה לָהּ לִפְנֵי שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה
שֶׁתַּרְאֶה (״תַּרְאִי!״)
מַבִּיט לַשָּׁמַיִם וְקוֹרֵא לְאָבִיהָ:
אֵ לִ יָּ ה וּוּוּ! אֵלִיָּהוּ!
בּוֹא תִּרְאֶה מָה נִהְיֶה מֵהַבַּת שֶׁלְּךָ, אֵלִיָּהוּ
גַּ נֶּ בֶ ת !
גַּ נֶּ בֶ ת !

3.
חוֹתֶכֶת מְלָפְפוֹן עַל הַשַּׁיִשׁ בִּזְמַן שֶׁהוּא גּוֹרֵר
כַּף עַל הַצַּלַּחַת, שׁוֹאֵל:
לָמָּה אֵין טַעַם לָאֹרֶז?
זֶה בַּיִת זֶה? זֶה יְלָדִים?
כָּכָה עוֹשָׂה אִשָּׁה?

לֹא, לֹא, תַּגִּידִי לִי אַתְּ מָה אַתְּ חוֹשֶׁבֶת. תַּעֲנִי מִמָּה שֶׁאַתְּ רוֹאָה.

4.
לִפְעָמִים הִיא קָמָה, מַפְנָה גַּב, הוֹלֶכֶת
לִפְעָמִים מַמְשִׁיכָה וְתוֹקַעַת אֶת הַמַּסְרֵגָה בָּעַיִן הַבָּאָה
לִפְעָמִים מַיְשִׁירָה מַבָּט, צוֹעֶקֶת: קוּם!
תַּחְלִיף חֻלְצָה! תִּתְגַּלֵּחַ! תִּרְאֶה אֵיךְ אַתָּה נִרְאֶה
כְּמוֹ מָוֶת!

לִפְעָמִים רַק פּוֹתַחַת פֶּה, חוֹשֶׂפֶת שִּׁנַּיִם

 

ב. שיחת טלפון

״… בַּלַּיְלָה… עַכָּבִישׁ יוֹרֵד. כֹּל לַיְלָה עַכָּבִישׁ מִזָהָב יוֹרֵד מֵהַתִּקְרָה, נוֹצֵץ בַּחֶדֶר וְנֶעֱלָם. הוּא, אֲנִי וְהִיא בַּחֶדֶר. לַיְלָה. אֲנִי רוֹאֶה. כֹּל לַיְלָה רוֹאֶה. פִּתְאוֹם נֶעֱלָם? אֵיךְ נֶעֱלָם? אֵיזֶה עַכָּבִישׁ?
אוֹתִי לֹא עָשׂוּ מֵאֶצְבַּע. קָנִיתִי לִשְׁעַת צָרָה [לוחש] קְצָת זָהָב, מָה הַסִּפּוּר? עַכָּבִישׁ לָקַח אֶת זֶה? לְאָן נֶעֱלַם? בְּדִיחַת הַשָּׁנָה [צוחק], עַכְשָׁו פִּתְאוֹם כּוּוּוּוּוּוּוּוּלָּם מְטֻמְטָמִים. עֲזֹב, עֲזֹב… אֲנִי מְוַתֵּר, רַק שֶׁמִּישֶׁהוּ יַגִּיד: לָקַחְתִּי. אֲנִי לֹא מַאֲשִׁים…

… אֲנִי אַגִּיד לְךָ מָה הָיָה: הוּא הָיָה בְּצָרָה. הוּא, הַשֻּׁתָּף שֶׁלּוֹ נִכְנַס לַבֵּית סֹהַר, רָאִיתִי מִסְמָכִים שֶׁל הַבֵּיתדִּין, כַּתָּבָה בָּעִתּוֹן… לֹא יוֹדֵעַ מִי הֶרְאָה לִי, אִם הָיָה הָיִיתִי מַרְאֶה לְךָ, עַכְשָׁו לֹא מוֹצֵא. אֲנִי אֲחַפֵּשׂ… אָדָם מְאוֹד יָשָׁר הָאָח שֶׁלְּךָ. יָשָׁר מְאוֹד…

…[צועק] שֶׁלֹּא תִּ קַּ חחחח, אַתָּה שׁוֹמֵעַ? אֲנִיאוֹמֵרלְךךךךךךָ. אַתָּה לֹא תִּקַּח. שֶׁלֹּא תָּבוֹא הֵנָּה! לֹא הוֹלֵךְ לְשׁוּם רוֹפֵא. תִּקַּח אֶת הָאִמָּא שֶׁלְּךָ לָרוֹפֵא וְתֵן לִי לָמוּת בְּשֶׁקֶט. הַלְוַאי שֶׁאֲנִי אֲקַבֵּל הֶתְקֵף לֵב וְאֶתְפַּטֵּר מִכֶּם. הַלְוַאי בַּבֹּקֶר לֹא תִּרְאֶה אוֹתִי… לְאֵיפֹה הִגַּעְנוּ, לְאֵיפֹה? הַחַיִּים שֶׁלִּי, סוֹף הַחַיִּים, וְרוֹדְפִים אוֹתִי. מָה נִשְׁאַר? כֹּל הַיּוֹם בֶּכִי, בּ וֹ כֶ ה [הקול מתחיל להיסדק] אֵיפֹה נִקְלַעְתִּי… אֵיזֶה בַּיִת גִּדַּלְתִּי… לוֹחֵץ בַּחֲזֵה… [יותר מדקה של בכי]

אָדָם, יֵשׁ לוֹ בַּת־זוּג, הוּא חַי אִתָּהּ, מְסַפֵּר לָהּ הַכֹּל. אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא עוֹשָׂה כְּלוּם, רַק יוֹשֶׁבֶת כֹּל הַיּוֹם, עוֹשָׂה רְכִילוּת. אָמַרְתִּי: יֵשׁ גּוּשׁ זָהָב זֶה אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לֶעָתִיד, נָשִׂים בַּקִּיר שֶׁנִּהְיֶה זְקֵנִים. אֲנִי בָּא לָקַחַת אֶת זֶה – [צווח] אֵינֶנּוּ! מָ ה זֶ ה?! עַכָּבִישׁ לָקַח אֶת זֶה?!
זֶה אָדָם לֹא עוֹשֶׂה לְבַד, זֶה עֻבְדָּה קַיֶּמֶת. זֶה לִפְתֹּחַ קִיר, לִסְגֹּר בַּבֶּטוֹן, לַעֲשׂוֹת שְׁפַּכְטֶל, לְחַכּוֹת שֶׁיִּתְיַבֵּשׁ, לְסַיֵּד… זֶה יוֹמַיִם עֲבוֹדָה לְפָחוֹת. וְהַלִּכְלוּךְ? מִי גָּרַם? לְאָן נֶעֱלַם?

לָמָּה אַתָּה מֵהַגֵן עָלָיו?! הוּא אָדָם טוֹב הוּא? יֶלֶד חָרָא…״

 

ג. שיחה יומית

הוּא אוֹמֵר לָהּ
יִ    תְ              ל      וְ  יִ         קַ    דַּ    שְׁ        מֵ   הּ      רַ    א         בְּ   עָ    לְ           א     דִּ        רָ   א   כִ      ע וּ    הּ           וְ  מְ   לִ   י  ךְ       לְ  כ  וּ      תֵ   ,    וְ        צְ   מַ   ח    פֻּ   רְ     קָ      ה     ו      קָ      ב    מְ  שִׁ  י  חֵ         בְּ  חַ  יֵּ     וֹ   ן      וּ י   וֹ   מֵ  י  וֹ  ן      וּ  בְ       יֵּ       י  כָ  ל  –  בֵּ  י  ת    יִ  שְׂ       אֵ  ל  ,   עֲ  גָ  ל            וּ   בִ  זְ  מַ  ן    קָ  רִ    ב  ,  וְ      אִ מְ   רררר   אָ      ן      הֵ   א    שְׁ     י    הּ         בָּ   א   מְ    ,   לְ       ם        לְ    י    עָ           מַ   א    יְ  הּ       ךְ   ,   לְ     לְ    י  עָ  לְ  מַ       בָּ  רַ  ךְ     וְ      תְ    וְ   וְ   נַ    וְ      דָּ  ר  ה    וְ יִ     לָּל  ,   שְ   שָׁ  א ךְ
הוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּא
הוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּא
הוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּא
הוּא

הִיא מְמַלְמֶלֶת לְעַצְמָהּ

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ

 

אסף דבורי פרסם שירים בכתבי עת ספרותיים שונים. ערך את גיליונות 14 ו-15 של כתב העת האינטרנטי ״החוטם״. המחזור מתוך "כארון ואחרים", ספר בכתובים. שירים פרי עטו הופיעו בגיליון 20 של המוסך.

 

טלי וייס

ויפול האור עלי

וְאֶרְאֶה אֶת אֲשֶׁר דָּבַק בִּי
וְלֹא רָצִיתִי לְהַכִּירוֹ וְאֶבְכֶּה
וְכָל הַדְּמָעוֹת מִתְגַּלְגְּלוֹת וְנִדָּפוֹת בָּאַיִן
וְאֵין אִישׁ שׁוֹמֵעַ. וְאָקוּם וְאֶצְעַק וְאֶבְעַט
וְהֵד לֹא חוֹזֵר. וְאֶשְׁקֹט וְאֶסְתַּגֵּר וְאֶתְפַּלֵּל
וַעֲדַיִן, דָּבֵק בִּי.
וְאֶתְהַפֵּךְ בִּשְׁנָתִי וּבַחֲלוֹמִי יָד מוֹשִׁיעָה
וְאֶאֱחֹז בָּהּ וְתִמְשְׁכֵנִי לְעוֹלָם אַחֵר
וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת מִי אֲנִי. וְאֶתְעוֹרֵר
וְאֶרְעַד וְאֶחְשֹׁב
וְאֶמְצָא קְצֵה מִלָּה וְאֶתָּלֶה בָּהּ
וְתִקָּחֵנִי אֶל הַמָּקוֹם
בּוֹ תְּלוּיָה תְּשׁוּבָה
וְאֶקְטֹף וְאֵדַע.

 

טלי וייס, ילידת 1977, תושבת רמת ישי, בעלת תואר שני בספרות בתוכנית לכתיבה יוצרת מאוניברסיטת חיפה, עורכת ספרותית, מנחת סדנאות כתיבה יוצרת, עורכת כתב העת המקוון לשירה "קפל". פרסמה חמישה ספרי שירה, האחרון עד כה: "השעה היפה" (עמדה, 2018).

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים חדשים מאת אורית נוימאיר פוטשניק, איריס רילוב, עמית מאוטנר ולימור ויסברג כספי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_48_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן