וּבְעִבְרִית | שירה ערבית עתיקה על הבלי העולם הזה, בתרגום יותם בנשלום

הָאָדָם, אֲדַמֶּה, נְשִׁימַת הֶעָפָר הוּא: / עוֹלָה, וְחוֹזֶרֶת אֶל תּוֹךְ מְעוֹנָהּ. // אֶת שְׁנוֹתַי הָאַרְבָּעִים לָגַמְתִּי לָגֹם / וְהִנֵּה לֹא הוֹעִילוּ אַרְבָּעִים שָׁנָה: // הִסְכַּלְנוּ, וְהַכְּסִיל חָשׁוּב כְּמֵת / וְלֹא תִּהְיֶה לְבוּרוּתוֹ תַּקָּנָה.

uvivrit_45_715-537

מרב סודאי, שני כוכבים, טכניקה מעורבת על בד, 130x70 ס"מ, 2010

.

שירה ערבית עתיקה על הבלי העולם הזה

מערבית: יותם בנשלום

 

עלי בן אבו טאלב / על תבל הנפש בוכה, ויודעת

שורות שיר אלו מיוחסות לעלי בן אבו טאלב (598–661), יליד מכה, האחרון בארבעת "הח'ליפים ישרי הדרך" שמשלו באומת האסלאם הצעירה לאחר הנביא מוחמד. הח'ליף עלי, בן דודו של מוחמד והדמות המקודשת ביותר אחריו בעיני האסלאם השיעי, נודע לתהילה על צדיקותו הרבה. הוא השתתף במלחמות באזור סוריה של היום ונרצח בכופה, שנמצאת היום בעירק. דיואן שלם של שירים ומאמרות מיוחס לעלי, אלא שלא כל גרסאותיו שהגיעו לידינו תמימות דעים באשר לנוסח השורות, לסדרן המדויק ולאופן חלוקתן לשירים. כאן מובאת גרסה פופולרית של אחד השירים הללו.

 

עַל תֵּבֵל הַנֶּפֶשׁ בּוֹכָה, וְיוֹדַעַת:
יִשְׂמַח בָּהּ רַק מִי שֶׁאוֹתָהּ עָזַב.
לְאַחַר מוֹתוֹ לֹא יִשְׁכֹּן הַגֶּבֶר
בִּלְתִּי אִם בַּבַּיִת שֶׁבָּנָה לְפָנָיו.
אִם בְּטוֹב בָּנָהוּ, שָׁפַר בֵּיתוֹ,
אִם בְּרַע בָּנָהוּ, אוֹי לְבוֹנָיו.
מָמוֹן אָסַפְנוּ – וְהוּא לְיוֹרְשֵׁינוּ,
מִשְׁכָּן הֵקַמְנוּ – סוֹפוֹ שֶׁיֶּחְרַב.
הֵיכָן כָּל שַׁלִּיט שֶׁמָּשַׁל בְּגָאוֹן
עַד הִגִּישׁ הַמָּוֶת כּוֹסוֹ לִשְׂפָתָיו?
וְכַמָּה עָרִים עַל הָאֹפֶק נִבְנוּ
וְחָרְבוּ, וְהַמָּוֶת קָטַל בָּן עַם רַב?
אַל תִּתְמַסְּרוּ לַתֵּבֵל וּלְעָשְׁרָהּ,
כִּי לַמָּוֶת שִׁלְטוֹן עַל אָדָם וְזָהָב.
גַּם זֶה הַחוֹשֵׁש מִן הַקֵּץ הַמְּזֻמָּן לוֹ
טִפַּח תּוֹחַלְתּוֹ וְתָלָה תִּקְווֹתָיו:
אֶת עַצְמוֹ שָׁטַח – וְהָעֵת גְּלָלַתּוּ,
אֶת נַפְשׁוֹ צִמַּח – וְהַמָּוֶת חָטַב.
אַךְ הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת טְהוֹרוֹת הֵן,
דִּין הַדָּת בְּרֹאשָׁן, הִגָּיוֹן אַחֲרָיו,
הַמַּדָּע הַשְּׁלִישִׁי, הַמְּתִינוּת אַחֲרָיו,
רֹחַב לֵב חֲמִישִׁי, אֲצִילוּת אַחֲרָיו,
יֹשֶׁר לֵב הַשְּׁבִיעִי, הוֹדָיָה אַחֲרָיו,
סַבְלָנוּת הַתְּשִׁיעִית – וְהָרֹךְ לָהּ כְּאָב.
הַנֶּפֶשׁ יוֹדַעַת שֶׁלֹּא אֶחֱבֹר לָהּ,
כִּי רַק הַמּוֹרֵד בָּהּ חוֹזֵר לְמוּטָב:
אֶעֱמֹל לְמַעַן בֵּית יוֹם הַמָּחָר
שֶׁאַחְמַד שָׁכֵן לוֹ, רִצְ'וַאן לוֹ מִשְׂגַּב.*
עֲפָרוֹ הוּא כַּמּוּשְׁק, אַרְמוֹנוֹת לוֹ זָהָב,
הַנָּהָר בּוֹ הוּא דְּבָשׁ הַנִּמְזָג בְּחָלָב,
זְעַפְרָן מִצְטַמֵּחַ בּוֹ כְּמוֹ עֲשָׂבִים
וְהַיַּיִן הַטּוֹב מְחַמֵּר בִּפְלָגָיו
וּמֵעַל לְעַנְפֵי אִילָנוֹת עֲבֻתִּים
אֶת הָאֵל מְשַׁבֵּחַ בּוֹ עוֹף כָּנָף.
כָּל הָרוֹצֶה בְּבֵית עֵדֶן, יִבְנֵהוּ –
בְּאֹפֶל הַלֵּיל, בִּכְרִיעָה עַל בִּרְכָּיו.


* אחמד הוא אחד משמותיו של הנביא מוחמד; רצ'ואן הוא המלאך השומר על גן העדן.

 

אבו אלעלאא’ אלמערי / שלושה שירים

שירים אלו לקוחים מתוך "אללזומיאת", קובץ השירים שחיבר המלומד הסורי העיוור אבו אלעלאא' אלמערי (973–1054). אלמערי נודע בסגפנותו ובראיית העולם הפסימית שלו, וכן בדעותיו הלא שגרתיות על רקע תקופתו: הוא כפר בסמכותם של הממסד הדתי ושל כתבי הקודש, האמין שההיגיון נעלה על המסורת, ודגל בפציפיזם ואף בטבעונות.

 

הַלְוַאי שֶׁהַיִּלּוֹד הָיָה מֵת בְּלֵדָתוֹ / בְּלִי לִינֹק מֵאִמּוֹ חֲלַב דַּד,
וּבְטֶרֶם יְדַבֵּר הַלְוַאי וְאָמַר לָהּ: / מִמֶּנִּי תִּזְכִּי לְסֵבֶל בִּלְבַד.

*

אָכֵן, הָעוֹלָם דּוֹמֶה לִנְבֵלָה / וְאָנוּ כְּלָבִים הַמְּנַבְּחִים סְבִיבָהּ
הֶפְסֵד בָּהּ לְכָל הַנּוֹגֵס מִמֶּנָּהּ / וְרֶוַח לַנִּרְתָּע, וְלוּ גַּם יִגְוַע
וּמִי שֶׁנִּמְלַט מִצָּרָה עִם עֵרֶב / עִם שַׁחַר יָקִיץ לְאָסוֹן וּדְאָבָה.

*

בְּיַסֵּר הַזְּמַן הַנֶּפֶשׁ מִתְעַנָּה / וּבְעוֹדוֹ מְזַמֵּר הִיא אוֹמֶרֶת רִנָּה,
לֹא תֵּדַע אֵימָתַי תִּכָּשֵׁל בְּמִשְׁגֶּה, / לֹא מֵאַיִן תִּמְצָא מְנוּחָה נְכוֹנָה.
הַשָּׁעוֹת מָהֵן אִם לֹא צִפְעוֹנִים, / לֹא תִּגַּע בָּהֶן אֶצְבַּע מִשּׁוּם סַכָּנָה?
הָאָדָם, אֲדַמֶּה, נְשִׁימַת הֶעָפָר הוּא: / עוֹלָה, וְחוֹזֶרֶת אֶל תּוֹךְ מְעוֹנָהּ.
אֶת שְׁנוֹתַי הָאַרְבָּעִים לָגַמְתִּי לָגֹם / וְהִנֵּה לֹא הוֹעִילוּ אַרְבָּעִים שָׁנָה:
הִסְכַּלְנוּ, וְהַכְּסִיל חָשׁוּב כְּמֵת / וְלֹא תִּהְיֶה לְבוּרוּתוֹ תַּקָּנָה.

 

יותם בנשלום הוא מתרגם דרמה, שירה ופרוזה מאנגלית ומערבית לעברית. בעל תואר ד"ר בחקר תרגום ותואר מוסמך באמנות התאטרון, ומתעניין בפואטיקה של התרגום לכל סוגיו. פרסם תרגומים ליצירות מאת שייקספיר, שילר, ניזאר קבאני, דורותי פרקר, ג'יימס ג'ויס, תופיק אלחכים, שרה קיין, מרואן מח'ול, הווארד ג'ייקובסון, ה"ג וולס ועוד רבים.

 

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת דרה ברנאט, בתרגום גילי חיימוביץ'

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_45_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מיוחד | 120 שנה להולדת אריך קסטנר: שלושה שירים מ"בית המרקחת הביתי הלירי"

"מי יעניק מזור למתענים בבדידות בחדרם המוגף, או המהלכים ברחובות רטובים וקרים בסתיו?" על אריך קסטנר והשירים שרקח להרחקת מכאובי הנפש, ברשימה מאת דפנה לוי

special_45_715-537

מאיר אפלפלד, טבע דומם עם צלחת כחולה, פסטל על נייר, 50X35.5 ס"מ, 2016 (צילום: יורם בוזגלו)

.

על "בית המרקחת הביתי הלירי" מאת אריך קסטנר

מאת דפנה לוי

.

התרגומים מגרמנית: אניטה לוי ודפנה לוי

 

במבט מרחוק נדמה שמדובר בבית מרקחת מסורתי, אולם את פני הנכנסים לא מקבל רוקח נשוא פנים. מאחורי הדלפק של בית המרקחת הביתי הלירי ממתין הדוקטור אריך קסטנר, אותו אריך קסטנר מאורה הכפולה ופצפונת ואנטון, חורז החרוזים הלולייני מהטלפון הכשוף והתיש אצל הספר, אחד מסופרי הילדים האהובים בכל הזמנים. אלא שהפעם הוא נמצא כאן בתפקיד אחר. וכך הוא כותב בפתח ספרו: "תמיד השתוקקתי לכתוב קטעי שירה שיעניקו מזור לנפש, אולם במשך שנים נמנעתי מלפרסם כל שורה שתחשוף את מצבי רוחי האישיים. כל הזמן הזה לא פסקתי לדמיין לעצמי 'ארון תרופות שירי' כזה, ספר תרפויטי בכריכה רכה, שיוקדש לטיפול בחיי הנפש של האדם הפשוט. אם כואב לכם הראש, קחו כדור. הסובלים מכאבי בטן יכולים לבלוע תכשיר רפואי מתאים. ואם הגרון מציק לכם, גרגרו מי חמצן. בארון התרופות תמצאו בקלות טיפות נגד כולירה, תמיסת ואלריאן, תחבושות, טיפות של יוד, תה מנטה, ומרקחות מכל מין וסוג. אבל לפעמים כל אלה לא יועילו".

בית המרקחת הביתי הלירי של דוקטור אריך קסטנר (Doktor Erich Kästners Lyrische Hausapotheke) ראה אור לראשונה בשוויץ בשנת 1936. השירים בספרו זה אינם פוליטיים בבירור כטקסטים קודמים שכתב בעיתונות הגרמנית לפני ואחרי המלחמה ואשר עסקו במציאות הגרמנית של אותם ימים, אולם הראייה המפוכחת שלו ואותו זלזול במבני כוח ובדפוסים חברתיים מקודשים, מבצבצים מבין השורות. קסטנר כותב בקובץ הזה לא רק על אהבות אבודות ולבבות שבורים אלא גם על חוסר התוחלת בחיי הבורגני הממוצע, על האדישות שבה מקבלים הגרמנים את מצוות השלטון ועל השאיפות הריקות מתוכן שלהם. דוגמה לראייה כזו ניתן למצוא בשניים מהשירים המתורגמים כאן – בשיר "משל הרכבת", שבו כולם נוסעים מבלי לדעת לאן מובילים אותם, ובשיר המתאר את ידי הכובסת, ידיה של מי שעסוקה במעשה, ולא בהתפארויות ריקות הזוכות להערכה שלא בצדק. בשיר אחר, שכותרתו Der Streber ("השאפתן"), קסטנר מתאר את עמיתיו הכותבים המתחנפים לשררה ומטפסים מעלה באמצעות כתבי צביעות, ומכנה אותם "קופים ביער התרבותי". בשיר Der synthetische Mensch ("האדם הסינתטי") הוא מספר על פרופסור בּוּמקֶה, שהמציא לאחרונה בני אדם שניתן להזמין מקטלוג; אלה אינם מבזבזים זמנם על ילדות ונעורים, אלא נולדים מוכנים, כמבוגרים ציניים גמורים. הם אינם עוסקים בשטויות כמו מוזיקה או אמנות, והם כמובן מוכשרים מאוד כעורכי דין.

שלוש שנים קודם לכן שרפו הנאצים את ספריו של קסטנר ואסרו את הדפסתם מחדש. קסטנר לא עזב את גרמניה מולדתו במהלך שנות השלטון הנאצי, אף שנעצר פעמים מספר ואף שבהמשך נאסר עליו לפרסם יצירות גם מחוץ לגבולות גרמניה.

הקובץ הזה, שקסטנר הגדיר כ"תרופות הומאופתיות לנפש", הוא אסופה שמנמנה של שירים שרובם לא פורסמו קודם לכן, וכולם כאמור נועדו לטפל בתחלואים ובמצבי מצוקה. שלושים ושישה כאלה מונה המשורר, והם מסודרים על פי האלפבית, כדי שבעיתות חירום יוכלו הסובלים ממכאובי רגש שונים לעלעל ולמצוא בקלות איזו תרופה שירית מוצעת למצבם המדויק. "מי יעניק מזור למתענים בבדידות בחדרם המוגף, או המהלכים ברחובות רטובים וקרים בסתיו? איזה מתכון ירחיק מעליכם את הקנאה חונקת הגרון? ומה תגרגרו כנגד ייאושכם מן החיים? מה יעטוף בחום את מי שנישואיו מתפוררים? ואכזבה? ושאר כאבי הלב?" קסטנר שואל ותשובתו ברורה: "הומור, כעס, אדישות, אירוניה, הרהור והגזמה, אנטיתזה וקתרזיס".

ההחלטה ללקט את השירים ולהציבם ב"ארון תרופות" כזה נובעת, כך הוא מציין בספר, מהבנה כי לעיתים קשה להשתמש בבקבוקוני תרופות שאינם נושאים מדבקה המסבירה למה ולמי נועדו, כלומר בשיר שכותבו אינו משגר אותו לעולם בליווי הוראות שימוש ברורות. וקסטנר האמין בכל ליבו בכוחה המרפא של שירה משובחת. הפובליציסט והמבקר מרסל רייך־רניצקי ציין באוטוביוגרפיה שלו, החיים והספרות (שראתה אור בעברית בתרגום רחל בר חיים, דביר, 2004), כי השירים הללו של קסטנר, שגילה בגיל עשרים ואחת כשקיבל את הכרך מחברתו דאז, ולימים רעייתו, האמנית תאופילה לאנגנס, שימשו לו מקור נחמה בגטו ורשה.

השבוע, ב-23 בפברואר, ימלאו מאה ועשרים שנה להולדתו של קסטנר. מרבית ספריו תורגמו גם לעברית (לצד כארבעים שפות אחרות), ובשנת 1965 תורגמו גם אחדים משירי בית המרקחת הביתי. הוצאת עקד הוציאה אז לאור כרך מיוחד שכותרתו "שירים לרפואה", בתרגומו של המשורר והמתרגם יהודה אופן. השירים שנבחרו מתוך בית המרקחת הביתי הלירי של קסטנר הודפסו על דפים מהודרים, בגופן קישוטי בעיצוב יונה קולמן, עם ציורים של חיים נהור. לקובץ המצומצם ההוא לא צורפו ההנחיות של "דוקטור קסטנר", אך נדמה שגם בלעדיהן ניתן לגלות בשירים יותר מקמצוץ של חומר פעיל, עטוף באותו הומור מושחז שמאפיין את כתביו למבוגרים וילדים.

 

משל הרכבת

כֻּלָּנוּ כָּעֵת בְּרַכֶּבֶת אַחַת
הַנּוֹסַעַת מִבַּעַד לַזְּמַן
דַּי וְהוֹתֵר רָאָה הַמַּבָּט
כֻּלָּנוּ נוֹסְעִים בְּרַכֶּבֶת אַחַת
מִבְּלִי לָדַעַת לְאָן.

יָשֵׁן הָאֶחָד, שֵׁנִי מַאֲדִים,
טוֹרֵד הַשְּׁלִישִׁי מְנוּחָה.
מַכְרִיז הַכָּרוֹז עַל מִינֵי יְעָדִים,
רַכֶּבֶת דּוֹהֶרֶת, חוֹלְפוֹת הַשָּׁנִים,
הַיַּעַד אָבַד בְּאִבְחָה.

אוֹרְזִים וּפוֹרְקִים, אוֹרְזִים וְאָז שׁוּב –
עַל מָה וְעל לָמָּה וְאֵיךְ?
לְאָן־זה נֵלֵךְ, מָתַי כְּבָר נָשׁוּב?
מֵצִיץ כַּרְטִיסָן שֶׁיָּצָא לַסִּיבוּב,
מַבִּיט בַּקָּרוֹן וּמְחַיֵּךְ.

גַּם הוּא אֵינוֹ מַכִּיר כָּל יַעַד
וּבִשְׁתִיקָה מַרְעִים
צוֹפָר צוֹרֵם זוֹעֵק בְּרַעַד
קַטָּר עוֹצֵר, וְרַק עוֹד צָעַד
וּכְבָר הַמֵּתִים יוֹרְדִים.

יוֹרֵד עוֹלָל, אִמּוֹ צוֹוַחַת,
קָפְאוּ מֵתִים דּוּמָם.
בִּרְצִיף־עָבָר הִיא מִתְיַפַּחַת,
רַכֶּבֶת שׁוּב דַּרְכָּהּ קוֹדַחַת,
צָדָה אֶת עִקְבֵי הַזְּמַן.

מַחְלָקָה רִאשׁוֹנָה, רֵיקָה הִיא כִּמְעַט,
אָדוֹן עֲגַלְגַּל בָּהּ רוֹבֵץ.
עַל קְטִיפָה אֲדֻמָּה, לְבַדּוֹ, מְבֹעָת,
מִתְנַשֵּׁם – וְאָז מִתְנַשֵּׁף לוֹ לְאַט
וּשְׁכֵנָיו עַל סַפְסָל מֵעֵץ.

כֻּלָּנוּ נוֹסְעִים בְּרַכֶּבֶת אַחַת,
מַבִּיטִים לַעָתִיד בְּגָאוֹן.
דַּי וְהוֹתֵר רָאָה הַמַּבָּט,
כֻּלָּנוּ כָּעֵת בְּרַכֶּבֶת אַחַת,
אַךְ רַבִּים טָעוּ בַּקָּרוֹן.

 

סולו לקול גברי במלון

חַדְרִי אֵינוֹ חַדְרִי שׁוּב בְּלֹא־אַתְּ
מִטּוֹת עוֹמְדוֹת בּוֹ, שְׁתַּיִם, יָד בְּיָד
הֵן צֶמֶד־חֶמֶד – לִי דַּי פֹּה בְּאַחַת
כִּי שׁוּב נוֹתַרְתִּי, כְּמֵאָז, בָּדָד.

הַמִּזְוָדָה פְּהוּקָה, וַאֲנִי כְּמוֹתָהּ לֵאֶה
אֶל גֶּבֶר זָר (כִּמְעַט) לִבֵּךְ הָלַם,
אַכִּיר אוֹתוֹ הֵיטֵב – לֹא אֲקַנֵּא
אַךְ אָנָּא – אַל תַּגִּיעִי לְעוֹלָם.

כֵּיצַד הִנַּחְתִּי לָךְ מִכָּאן לָלֶכֶת?
(אֲנִי דַּוְקָא אוֹהֵב לִחְיוֹת בָּדָד)
אַךְ כְּשֶׁאִשָּׁה בְּדַעְתָּהּ נִמְלֶכֶת
מִכְשׁוֹל אָסִירָה מִדַּרְכָּהּ מִיָּד.

תֵּבֵל גְּדוֹלָה וְאַתְּ וַדָּאִי תֹּאבְדִי בָּהּ
אַךְ, אָנָּא, אַל תַּרְחִיקִי לֶאֱבֹד
אֲנִי אֶשְׁתֶּה וְאֶשְׁתַּכֵּר הַלַּיְלָה
וּלְאָשְׁרֵךְ (הַקָּט) אֶשָּׂא תְּפִלּוֹת.

 

הערות על ידיה של כובסת

יֶשְׁנָן יָדַיִם יְדוּעוֹת מֵאֵלֶּה
וְיֵשׁ אֲשֶׁר יָּפְיָן עוֹד לֹא אָבַד,
כִּי אֵלֶּה מִין יָדַיִם שֶׁכָּאֵלֶּה
לְשִׁמּוּשׁ בֵּיתִי בִּלְבַד.

הֵן לֹא שֻׁיְּפוּ וְלֹא קֻשְּׁטוּ בְּלָק
הֵן לֹא הֻרְשׁוּ לִפְרֹט עֲלֵי פְּסַנְתֵּר
זָרוֹת הֵן לְמַגָּע רַךְ וְחָלַק
רַק לִכְבִיסָה הֵן נוֹעֲדוּ, וְלֹא יוֹתֵר.

יָד רוֹחֶצֶת יָד, אֲבָל לֹא רַק –
בַּחֲרִיצוּת רַבָּה כּוֹבְסוֹת בְּגָדִים
מַלְבּוּשׁ שֶׁל אֲחֵרִים שׁוּב מְמֹרָק
עַד שֶׁשּׁוּב יַלְבִּין.

לֹא נוֹדֵף מֵהֶן בֹּשֶׂם לָבֶנְדֶּר,
אֶלָּא רֵיחוֹת סַבּוֹן וּכְלוֹר
סוֹחֲטוֹת וְחוֹבְטוֹת וּבוֹטְשׁוֹת הֵן
לְלֹא מוֹרָא, לְלֹא מָגוֹר.

קְמוּטוֹת וּשְׂרוּטוֹת הַיָּדַיִם,
עוֹרָן כֹּה חֻסְפַּס וְסָמַק
וּבִרְצוֹתָן לְטִיפָה אוֹ שְׁתַּיִם
מַגָּעָן אֵינוֹ מְדֻיָּק.

יֵשׁ יָדַיִם נָאוֹת מֵאֵלֶּה
וְיֵשׁ אֲשֶׁר יָּפְיָן עוֹד לֹא אָבַד
כִּי אֵלֶּה מִין יָדַיִם שֶׁכָּאֵלֶּה
לְשִׁמּוּשׁ בֵּיתִי בִּלְבַד.

 

הזכויות לתרגום העברי באדיבות:
Erich Kästner, Doktor Erich Kästnerslyrische Hausapotheke © Atrium Verlag AG, Zürich 1936 and Thomas Kästner.

 

» במדור "מיוחד" בגיליון המוסך הקודם: שני סיפורים קצרים מאת אוקטב מירבו, בתרגום רון ברקאי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_45_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2019 | קטע מתוך "הַיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי", ספרה החדש של שרון אס

"אני לא מבולבלת: זו אינה שירה / זו מסה על פרידתו של סופוקלס // מהשירה; ובכל זאת אני כותבת / בשורות קצרות וברווחים. זו עוד דרך / לשבת על סלע כמו אדיפוס / הזקן."

model_45_715-537

סיגלית לנדאו, בת יפתח (פרט), עיסת נייר, 100X240X120 ס"מ, 2018 (צילום: יותם פרום). מתוך התערוכה "אתונה בתל אביב", גלריה שכטר (אוצרת: שירה פרידמן)

.

מתוך "הַיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי: מסה על פרידתו של סופוקלס מהשירה" / שרון אָס

 

*
לסופוקלס יש סוד. הוא קורא לסוד
אדיפוס בקוֹלוֹנוֹס.

יש דרכים שונות להחביא סוד. הדרך השכיחה
שברון לב.

מדי יום, אחרי עבודה של שמונה שעות
175 מילים בלבד היו לנבוקוב.

נבוקוב אינו סופוקלס. אבל שניהם
לקראת הסוף, כמו שקספיר,
לא מסתפקים בשברון לב

כמכניזם הנפוץ ביותר של הסוד.
אני לא מבולבלת: זו אינה שירה
זו מסה על פרידתו של סופוקלס

מהשירה; ובכל זאת אני כותבת
בשורות קצרות וברווחים. זו עוד דרך
לשבת על סלע כמו אדיפוס
הזקן.

שורה קצרה דומה יותר לסלע
משורה ארוכה.
קשה לשקר אז. ולא רק בשל חוסר
נוחות.

בשל העייפות.

*
עשרים שנים לאחר שכתב את אדיפוס המלך ושלושים וחמש
שנים אחרי אַנְטִיגוֹנֵֵה

וזמן קצר לפני מותו ככל הנראה ב 406 לפנה"ס (טרם
מפלת אתונה בידי ספרטה)
סופוקלס כותב את אדיפוס בקולונוס.

קולונוס היא דֶמוֹס באטיקה, צפונית מערבית
לאתונה. סופוקלס מכנה אותה "קולונוס

המלבינה" אולי בשל מחצבות אבן הגיר בסביבה. שם
הוא נולד, בדמוס הזה, הקדוש לפּוֹסֵידוֹן

מכניע־הסוסים. מה הכניע סופקלס כשנתן לגיבור הזקן שלו,
כעת בן תשעים, בגילו, להיקבר בקולונוס?

שרידה אינה פשע

אומר הרוכל־חסר־הבית
מקים גילדת הרוכלים שסמלהּ הוא שמיכה.

אני מתפרנסת מהיקר לי ביותר
קריאה וכתיבה.

לפני הקיץ, במרתף המוזיאון, כשהתקרבנו
להליכתו של אדיפוס העיוור ללא ליווי
בשדות הנעלמים

הותרנו הרחק מאחור
את אומללויות התיאוריה,
הקריאה של הידוע מראש, כמו
מריחת אברי רבייה במיתוסים יוונים (שיבוש ציטוט מנבוקוב)

ועדיין בקצה השדה עמד מישהו
שביקש לפשפש בגופו של אדיפוס.

בלילה לא נרדמתי. לגיון החזירים שלי
כרסם בשצף קצף את הפנינים שהשלכתי
בפניו.

אבל אני כותבת את מה שאני כותבת
לא כדי להצדיק דבר זה או אחר
(גם אם אי אפשר להימנע מכך לחלוטין)

אני כותבת בשל יִרְאָה והערצה.
אני משתחווה בתוך חוסר ההבנה.

אני מאמינה בכל לבי שכתיבה
היא הליכה כנגד הביוגרפי.

אולי גם סופוקלס האמין
וליווה את יציר כפיו עד מדרגות
הנחושת ועץ האגס, ודחף אותו הלאה
לאדמה –
…………    ..ששְׁמהּ במקרים מיוחדים
………………………………………..   ………שמים.

 

 

שרון אס, "הַיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי: מסה על פרידתו של סופוקלס מהשירה", הוצאת אפיק, 2018.

 

.
.

 

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: פרק מתוך ספרה החדש של יערה שחורי, "שנות העשרים"

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_45_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

אוצרות התרבות וההיסטוריה של ישראל בעמוד מרכז אחד!

חדש בספרייה: כל מה שיש לנו להציע על הרצל, העלייה הראשונה, מלחמת העצמאות ונושאים נוספים בדף אחד נגיש וברור

ילדי רחובות נושאים במוט ענבים, 1913

ילדי רחובות נושאים במוט ענבים, 1913

מעל 120 שנה הספרייה הלאומית אוספת ומשמרת את עולמות התוכן של ארץ ישראל והעם היהודי. ברבות השנים לוקטו ספרים עתיקים וחדשים, העוסקים בעיקר בחוכמת ישראל, וספרים שיצאו לאור במקומות שונים ברחבי העולם היהודי. נוסף על כך, ​בספרייה הלאומית נשמרו למעלה מחמישה מיליון ספרים וכתבי עת, וכן אלפי פריטים נוספים באוספים מיוחדים, בהם כתבי יד, ארכיונים, מפות והקלטות מוזיקליות.

​​​הספרייה הלאומית נמצאת בתהליך התחדשות שבמסגרתו תתרחב ותתפתח לספרייה של המאה ה-21, שבונה בהתמדה אוספים פיזיים ודיגיטליים של התרבות היהודית והישראלית לדורותיה ולרבדיה, מספקת שירותים בבניין וברשת לציבור הרחב ולחוקרים בארץ ובעולם וממלאת תפקיד מרכזי ופעיל בחיי הרוח והתרבות של המדינה על כל אזרחיה, ושל העם היהודי כולו.

בשנים האחרונות, עושה הספרייה מאמצים להנגיש את עולמות התוכן הללו הן לחוקרים, הן לציבור הרחב. בין השאר, שאף צוות הספרייה לאפשר לציבור בישראל ומחוצה לה נגישות הולמת לאוספי הספרייה, גם באמצעים טכנולוגיים מתקדמים.​

נוכח הרצון לחשוף את תכנים אלו, יצרנו דפי אינטרנט יעודיים המאגדים תכנים מרתקים ונדירים. כל דף שנוצר מהווה שער לעולם תוכן אחר, ומאפשר גישה חופשית לאוצרות הספרייה הלאומית בקרב הציבור הרחב.

לפניכם ההזדמנות להיכנס לדפי השער החדשים, ולהתנסות בהצצה ראשונה בתהליך המתמשך: מורשת ישראל, חגי ישראל, מלחמות ישראל ועוד.

 

ירושלים

002716437_jlem_rashi

פסח

700015369_447

השואה

rashi447

מלחמת העצמאות

shayara_3776406_447

הרצל

hertzel_head_447_330

העלייה הראשונה

FL16156094_447_anavim

התלמוד

talmud_head_700344507_447_330

ספר הזוהר

Main_001103391_447x330

התנועה הציונית

3696144_rahsi

היישוב הישן

yehuhv_photochrom