מודל 2019 | קטע מתוך "הַיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי", ספרה החדש של שרון אס

"אני לא מבולבלת: זו אינה שירה / זו מסה על פרידתו של סופוקלס // מהשירה; ובכל זאת אני כותבת / בשורות קצרות וברווחים. זו עוד דרך / לשבת על סלע כמו אדיפוס / הזקן."

model_45_715-537

סיגלית לנדאו, בת יפתח (פרט), עיסת נייר, 100X240X120 ס"מ, 2018 (צילום: יותם פרום). מתוך התערוכה "אתונה בתל אביב", גלריה שכטר (אוצרת: שירה פרידמן)

.

מתוך "הַיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי: מסה על פרידתו של סופוקלס מהשירה" / שרון אָס

 

*
לסופוקלס יש סוד. הוא קורא לסוד
אדיפוס בקוֹלוֹנוֹס.

יש דרכים שונות להחביא סוד. הדרך השכיחה
שברון לב.

מדי יום, אחרי עבודה של שמונה שעות
175 מילים בלבד היו לנבוקוב.

נבוקוב אינו סופוקלס. אבל שניהם
לקראת הסוף, כמו שקספיר,
לא מסתפקים בשברון לב

כמכניזם הנפוץ ביותר של הסוד.
אני לא מבולבלת: זו אינה שירה
זו מסה על פרידתו של סופוקלס

מהשירה; ובכל זאת אני כותבת
בשורות קצרות וברווחים. זו עוד דרך
לשבת על סלע כמו אדיפוס
הזקן.

שורה קצרה דומה יותר לסלע
משורה ארוכה.
קשה לשקר אז. ולא רק בשל חוסר
נוחות.

בשל העייפות.

*
עשרים שנים לאחר שכתב את אדיפוס המלך ושלושים וחמש
שנים אחרי אַנְטִיגוֹנֵֵה

וזמן קצר לפני מותו ככל הנראה ב 406 לפנה"ס (טרם
מפלת אתונה בידי ספרטה)
סופוקלס כותב את אדיפוס בקולונוס.

קולונוס היא דֶמוֹס באטיקה, צפונית מערבית
לאתונה. סופוקלס מכנה אותה "קולונוס

המלבינה" אולי בשל מחצבות אבן הגיר בסביבה. שם
הוא נולד, בדמוס הזה, הקדוש לפּוֹסֵידוֹן

מכניע־הסוסים. מה הכניע סופקלס כשנתן לגיבור הזקן שלו,
כעת בן תשעים, בגילו, להיקבר בקולונוס?

שרידה אינה פשע

אומר הרוכל־חסר־הבית
מקים גילדת הרוכלים שסמלהּ הוא שמיכה.

אני מתפרנסת מהיקר לי ביותר
קריאה וכתיבה.

לפני הקיץ, במרתף המוזיאון, כשהתקרבנו
להליכתו של אדיפוס העיוור ללא ליווי
בשדות הנעלמים

הותרנו הרחק מאחור
את אומללויות התיאוריה,
הקריאה של הידוע מראש, כמו
מריחת אברי רבייה במיתוסים יוונים (שיבוש ציטוט מנבוקוב)

ועדיין בקצה השדה עמד מישהו
שביקש לפשפש בגופו של אדיפוס.

בלילה לא נרדמתי. לגיון החזירים שלי
כרסם בשצף קצף את הפנינים שהשלכתי
בפניו.

אבל אני כותבת את מה שאני כותבת
לא כדי להצדיק דבר זה או אחר
(גם אם אי אפשר להימנע מכך לחלוטין)

אני כותבת בשל יִרְאָה והערצה.
אני משתחווה בתוך חוסר ההבנה.

אני מאמינה בכל לבי שכתיבה
היא הליכה כנגד הביוגרפי.

אולי גם סופוקלס האמין
וליווה את יציר כפיו עד מדרגות
הנחושת ועץ האגס, ודחף אותו הלאה
לאדמה –
…………    ..ששְׁמהּ במקרים מיוחדים
………………………………………..   ………שמים.

 

 

שרון אס, "הַיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי: מסה על פרידתו של סופוקלס מהשירה", הוצאת אפיק, 2018.

 

.
.

 

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: פרק מתוך ספרה החדש של יערה שחורי, "שנות העשרים"

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_45_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

ספר החורף | אלימות מרהיבה ביופייה: על "האלימים יישאוה" מאת פלנרי או'קונור

מעין בן הגיא על הרומן "האלימים יישאוה", אחת משלוש היצירות בספר "שלוש סופרות דרומיות", ספר החורף של המוסך

horef_44_715-537

פלנרי או'קונור

.

אלימות מרהיבה ביופייה, או איך ספרות יכולה להכות במרפס אחרי שהתקשה

מאת מעין בן הגיא

 

הקריאה ב"האלימים יישאוה" מאת פלנרי או'קונור מעוררת תשוקה לחשוב, ללמוד, לברר ולדבר על אודותיו, להדהד אותו בתוך התקהלות כלשהי. לתת אותו כחפץ לאנשים אחרים, למי שהוא יכול לפעול עליו. הפגישה בו משחזרת מפגשים שהתרחשו בגיל צעיר עם ספרות גדולה, כשגילוי הקריאה טרי והקרקע בתולה, כשאת בוץ רך ופעור שמבקש שישַקעו בו דריסת רגל של ענקים.

במרכזו של הרומן שיצא לאור בארצות הברית בשנת 1960 ניצבת שושלת של גברים בת ארבעה דורות: מסון טרווטר "הזקן", רייבר "המורה", פרנסיס "הנער", ובישופ, פעוט רפה שכל, בנו של המורה. נשות המשפחה מוּסָרות מן הסיפור מיד לאחר שביצעו את משימתן: הולדה. שובל זכרן מצומצם מאוד ונע בין זנותיות, חוסר ביטחון, שתייה והשתקעות בקריאת רומנים. הגברים חומדים לעצמם את הצאצאים ומסתערים על משימת עיצובם. עלילת הסיפור מתרחשת בדרום ארצות הברית, במרחב שבין בקתה אחת דלה ומבודדת במערֵה יער, מוקפת טבע פראי ומרהיב, לעיר שבה רבי־קומות, פרוורים ורחובות גדושים בדוחק אנושי. השנה היא 1952.

הרומן, שפרקיו נמסרים מנקודת מבטו של הנער או מנקודת מבטו של המורה, נפתח במותו של הזקן בן ה־84 שבארבע־עשרה השנים האחרונות טיפל בנער, הנכד של אחותו. אמו, סבתו וסבו של הנער נספו בתאונת דרכים. הוא נולד במכונית הבוערת ומיד לאחר לידתו נפטרה אמו. אביו התאבד בעקבות האסון. דודו של הנער, המורה, התכוון לגדלו אלא שהזקן חטף את התינוק מביתו שבעיר וביריות רובה גירש את המורה ואת עובדת הסעד שהתלוותה אליו כשבאו לקחת אותו. הזקן, נביא מטעם עצמו שמעת לעת נתקף בקדחת התנבאות, התפרנס מייצור ויסקי מהתירס שגידל בחלקתו. מלבד שכנים שחורים מהסביבה, נראה שרק הנער, נביאי הברית הישנה וישו שימשו לו חברה. ייעודו של הנער, כפי ששמע השכם והערב מהדוד־רבא שלו, הוא לקבור אותו כראוי, להיות אף הוא לנביא ושליח האל ולהשלים את משימתו של הזקן: להטביל את בישופ, הילד המפגר, בנו של המורה – טקס שאביו האתאיסט סירב לערוך.

בגרסאות שונות, במקצבי סיפר מואצים או מפורטים, כנוסח שחזרו עליו כבר פעמים רבות או כוויכוח בין הזקן לנער המפקפק והזעוף, נמסרים אירועים של עימות בין הזקן לבני משפחתו שבעיר. הזקן נהג לחזור ולספר לעצמו ולנער את אותם מעשים מדי שבוע לפחות, והחזרתיות הטקסית והאובססיבית מעבה את ההיכרות עם תולדות עולמן של הנפשות הפועלות, עם שפתן ועם מצבן הנפשי. עוד ועוד פרטים מתגלים לגבי הדרך שבה התגלגל הנער לידיו של הזקן, ומתברר שלחטיפה של הנער קדמה חטיפה של המורה בילדותו לשם הטבלתו.

מן הפתיחה מוצגת המציאות הקלסטרופובית, שטופת האמונה והקנאות, שהיא הרחם שבתוכו נובטת עלילת הרומן. הקוראים תופסים מיד את הבדידות ואת הסכנה שבמצבו של הנער, הנותר לבדו עם גופתו של הזקן ועם נטל הציפייה שרוח אדונָי תתקוף גם אותו ותשלח אותו אל העיר לבצע משימות ברורות ומעורפלות, שהוא רוצה בכל מאודו להתנער מהן. כמו הנער, גם הקוראים נלכדים בתעתוע ובקשיי פענוח המציאות, שנמסרת מנקודות מבט שלא ניתן לסמוך עליהן, שיש לחדור מבעד לסבך של חזיונות וסיוטים, אמונות, טירוף, מניפולציה וילדיוּת כדי להפיק מהן תמונה מוצקה ו"ריאלית". הטבעת מתהדקת עוד כשלזירה – שולחן ארוחת הבוקר שאליו מסבים הנער והזקן שמת זה עתה – נכנסת ישות נוספת, חמקמקה וערמומית, שנדמה שהיא קול פנימי שהתפצל בתודעתו של הנער, הנאבקת לא לקרוס. בקול יש רכיב צורם, לא מוכר. לפרקים נדמה שהקול מקורו בנער ולפרקים נראה שמדובר ב"איש זר" החובש מגבעת. בעוד הנער חופר במאמץ בור קבר לסבא־רבא שלו, מתלקח ויכוח מרתק, שנון ומצחיק עם אותו זר פנימי, ויכוח שמציג גרסה נוספת, חתרנית ומשכנעת לעברו ואף לעתידו של הנער. במהרה שומט הנער את אֵת החפירה, ממהר אל מלאי הוויסקי של הזקן, משתכר ומצית את הצריף בן שתי הקומות ואת גופתו של הסב.

במנוסתו מן הבקתה הבוערת נאסף הנער למכוניתו של סוכן־נוסע שמוכן להישבע שאהבה היא הגישה היחידה שמצליחה בתשעים וחמישה אחוזים מהזמן למכור לאדם ארובה. שיחה זו מפגינה את אחד מתחביביה של או'קונור, להטיח סוכני ביטוח ומוכרים־נוסעים בכפריים אדוקים ושטופי אמונות קנאיות ולהפיק ממתקים ספרותיים משיחת החירשים שהם מנהלים, שנעה בין משלבים קיצוניים ויוצרת מצבים מצחיקים מאוד וגם קוראי תיגר ומסוכנים. "תודעת השירות" האמריקאית, הליברלית־קפיטליסטית, מתנגשת אצלה בתודעה פרוטסטנטית פונדמנטליסטית, התנגשות שמקצינה את העימות בין שתי הפרדיגמות ושתוצאותיה האלימות מתפשטות במרחבי הרומן לכיוונים קיצוניים, עתיקים ואקטואליים למדי.

הזר הפנימי, שבשלבים מאוחרים של הרומן יכונה גם ידיד, מבליח מרגע שהזקן מת, וצובר עוד ועוד נפח ומאפיינים. לפרקים הוא נראה שוחר טוב ובעל שכל ישר ולפרקים זדוני ומניפולטיבי, מסוכן ביכולותיו הרטוריות ובכישרון לנצל מצבים רגשיים קשים. במהלך הרומן הוא הופך לאחד מהכוחות המרכזיים שמובילים את הנער במסעו האיום. לעיתים הקוראים משתכנעים שמדובר בדמות ממשית ולפעמים נראה שהוא שלוחה של אישיות הולכת ומתערערת. לפעמים הוא דובר בחלומות וסיוטים ולפעמים נדמה כי הנער מזהה אותו בדברים שנאמרים לו מפי דמויות שמזדמנות בדרכו. מי שהניח אותו מלכתחילה בתודעתו של הילד היה הזקן, שאמר: "לאור התפקיד הנכבד שהשטן מילא בהבאתו של טרווטר לעולם, אין פלא שהוא ממשיך לשים עין על הילד ולהשגיח עליו השגחה צמודה".

הסוכן־הנוסע חוקר את הנער לגבי תוכניותיו, וזה עונה לו רק שהוא מתכוון לחכות ולראות מה יקרה. ושאם לא יקרה כלום הוא יעשה שמשהו יקרה. הנער, שהוראותיו הסותרות של הזקן – להטביל את הילד של המורה אך גם להימנע מלבוא עם המורה במג, מהדהדות בראשו ללא הרף, מוצא את עצמו במהרה מול דלתו של המורה בפרוור נאה של העיר. המורה והזקן, שכל אחד מהם מתעקש לשמש לנער אב, מוצגים תחילה כניגודים מוחלטים. עולמות השואפים להחריב זה את זה. המורה הוא בנו המשכיל והחילוני של סוכן ביטוח ש"כשאמרת לו שנשמתו הנצחית בסכנה, הציע למכור לך פוליסה שתכסה את כל הסיכונים. הוא אמר שגם הוא נביא, נביא של ביטוח חיים." המורה חמוש בתאוריות פסיכולוגיות, אבחנות ומבדקים פסיכיאטריים, מוסדות חינוך, מוזיאונים ומסעדות, בתי כלבו וגלריות, מכונית. עם כל אלו הוא מבקש לפתות את הנער לחצות את הקווים. לעומתו, לזקן עומדים כוחו הפיזי, כפריותו, כושר ההרתעה של משוגע, כתבי הקודש, נדיבותו ודאגתו של ישו וחסותו של אל איום ואכזר שאפילו חמלתו שורפת. שניהם כופים את עצמם על הנער ומודיעים לו איך נראים האמת, החופש והנאמנות לעצמו. הסרבנות האינסטינקטיבית של הנער להצעות ההרמטיות של שארי בשרו היחידים מתערבבת בספק ובבלבול, בחוסר יכולת להתנער מכל המילים שצנחו לתוך דמו והשתקעו בו. כל אלו מגבירים את החיפוש הכפייתי אחר אות אלוהי חד־משמעי שיפתור אחת ולתמיד את הספק והסבל.

הגפרור שאו'קונור זורקת אל כל החומר הדליק והאפל הזה הוא המפגש בין בישופ הפעוט רפה השכל שנראה "עמום ועתיק, כמו ילד שהוא ילד כבר מאות שנים," לבין הנער. בישופ מעוות בגופו, בהיר שיער, תם ומתרפק, מרתק את הנער למשימה שדודו עיצב אותו אליה. "הוא עמד נטוע כאדם שנדון למוות […] ואז נגלה לו החיזיון – אילם, בוטה ישיר כקליע רובה […] הוא רק ידע בוודאות טרופת ייאוש, שהוא נועד לעשות את טקס ההטבלה לילד העומד מולו ולהתחיל לחיות את החיים שדוד רבא שלו הכינו לחיותם. הוא ידע שנקרא להיות נביא […] הוא ניסה לצעוק 'לא' אבל זה היה כמו לצעוק מתוך שינה. הצליל היה אבוד, ספוג בדממה."

כפי שקורה לעיתים קרבות ברומן, הקביעה הברורה שניתן הסימן האלוהי מתחלפת בספק, בחיפוש אחר סימנים נוספים. ככל שמתוודעים למורה, שכעת הסיפור נמסר מנקודת מבטו, מופרת ההופכיות שבינו לבין הזקן והנער. נקודות דמיון רבות עולות ביניהם. מלבד הדמיון בטמפרמנט הקנאי ובדחף לגאול את הנער, נגלים גם סדקים בשריון ההיגיון הנוקשה שהמורה עוטה. מתגלה הדם המשפחתי שלא ניתן להיפטר ממנו ונוצרים קשרים והקבלות ביוגרפיות בין המורה לזקן ולנער. גם במורה נחשפת כמיהה רוחנית חסרת פשר, עמידה מיוסרת על סף כלשהו, חשש מאיבוד שפיות, הזדקקות להגבלת ההתבוננות כדי להתגונן מפני פוטנציאל רצחני. העלילה חושפת הבלחות של כמיהה לאהבה צרופה ואלוהית שהוא אינו יכול לפענח באמצעות המפתחות שבצרור שהוא מושיט לנער. המוקד לכל הרגשות הקיצוניים ביותר, מאהבה אינסופית עד רצחנות, הוא הילד בישופ, הדמות היחידה בשושלת שמוחה הרופס גאל אותה מסכסוך פנימי ואלים והפך אותה למשטח קשיח של אהבה ותום מסנוורים ובלתי משתנים.

הנטייה להעמיד דמויות ומצבים דיכוטומיים ואז לפרוע את הקו הברור ולערבב את הכתמים המנוגדים לאין־ספור גוונים היא מאפיין מרכזי ברומן. במקומות רבים מוצמדת לתובנה פתאומית או להארה התפוגגות של ודאות ובלבול. הזדמנויות למפנה, פיוס ורוך ממהרות להתגלות כרגעי אטימות והחמצה. אהבה מתחלפת ברצון להמית, תחושת ייעוד מתפוגגת לספק, למנוסה. הדמויות, בייחוד דמותו של הנער, מתבוננות בכול ומחפשות סימן להיאחז בו, מנסות לגלות תדר סמוי. בבואה בחלון ראווה נדמית לנשל נחש, באישוניו של בישופ משתררת ארץ דממה, השתקפות פניו של הנער הרועדת במים מתגבשת לפנים כחושות דמויות צלב. גם המספרת, כשהיא משרטטת הבעות פנים, נופים, שמש ירח ועננים, בייחוד בשעות דמדומים וזריחה, או את המראות העירוניים, יוצרת דימוי שלעיתים קרובות מתחלף באחר, טומן בחובו משמעות נוספת, רמז, דלת סתרים למציאות מקבילה. מאפיין זה, וכן דרכה של או'קונור לארוג את אירועי העלילה באמצעות מסירתם מנקודות מבט ובגרסאות סותרות, מעצימים את הקושי לבסס תמונה ברורה של העולם ושל הנסיבות שגורמות לרצף האירועים. או'קונור עובדת תמיד בניגוד לציפייה שטיפחה. הפרוזה שלה מגלפת בכל האמצעים את המאמץ הלטוש לראות ולהבין ולהפיק סימן ומשמעות ולהיכשל בכך. כמעט ניתן לחוש ולמשש את חוסר היכולת הקיומי לאחוז במשהו ברור ומוצק ומתקבע, ונדמה שמקורו של הקרע הוא באדם, בחושיו, בקולו, בקיבתו, בפניו ובתודעתו, הנקרעים בסתירה פנימית שמסיבה סבל וחורבן ומשוועים לגאולה אלוהית.

לרומן קומפוזיציה מעגלית ברורה למדי, מנוסה נעה ונדה בין מהבקתה לעיר ובחזרה. תנועה מאש למים ושוב אש. ריצה יחפה, בכותונת משוגעים, למצהלות לעג וביזוי ברחובות העיר. חזרתיות ספירלית של אירועים משפחתיים לאורך שלושה דורות בתוואי של ייסורים. התנועה לעבר אסון מפוסקת במפגשים ארציים למדי, עם נהגים שנותנים טרמפ, עם אישה בחנות שבתחנת דלק, עם בעלת אכסניה, בתחנות שבהן עובר המסע. בהזדמנויות נדירות שבהן ניתנת נקודת מבט חיצונית על הגיבורים (למשל נקודת מבטה של בעלת הפונדק) האפקט מכמיר לב, קורע בעצבותו ומבהיר עד כמה נזקקים הקוראים למנוחה, לעין "נורמלית" ויציבה, שיכולה למסור מציאות מוצקה. המנוסה המעגלית והלכודה מדומה להליכה על גב של לוויתן כביר, מעצימה את האפקט של חוסר בהירות, של מראות ופשר שמתגבשים ומיד מיטשטשים, מנת חלקם של הגיבורים ושל הקוראים. הטקסט רווי אזכורים והקבלות לגיבורים ולאירועים מהתנ"ך ומהברית החדשה. הֶקשרים אלו מעבים את המרקם אך אינם עוזרים בהכרח לחלץ פשר, שכן הם כולאים אותנו בעוד רצף של דימויים, סיפורים ומראות, והפרוזה של או'קונור מסרבת להשתמש בהם בצורה דידקטית או אלגורית. וכך הם כעין מסך עשן נוסף. או'קונור מסרבת להסגיר עמדה ברורה לגבי הכוחות השולטים ביקום שבראה. אל, גורל, תורשה, מקריות, יצר רע או כורח פנימי – אפשר לסמן, אבל אין ודאות שהתשובה נכונה, והיצירה מטפחת את המתח שהאפשרויות יוצרות ביניהן. הפעולה של כל זה על הקוראים טורדת שלווה, רודפת, מעוררת אי־נחת ומחשבות, כמו שרק ספרות גדולה יכולה.

 

מעין בן הגיא מתגוררת בירושלים. פרסמה עד כה שלושה רומנים: "ים ויבשה" (הקיבוץ המאוחד, 2011), "גודאי" (אסיה, 2016), "ווקמן" (עם עובד, 2017). מלמדת כתיבה ב"מנשר לאמנות" ועוד. סיפורים קצרים פרי עטה הופיעו באנתולוגיות ובכתבי עת שונים.

 

פלנרי או'קונור, "האלימים יישאוה". מאנגלית: דבורה שטיינהרט. בתוך "שלוש סופרות דרומיות", עם עובד, 2018.

 

horef_44_in

.

.

» בגיליון המוסך הקודם: הבחירה ב"שלוש סופרות דרומיות" לספר החורף, דברי העורך משה רון וקטע מהסיפור "הבלדה על הקפה העצוב" מאת קרסון מק'קלרס

 

» לספר הסתיו של המוסך: "יומן צבים", מאת ראסל הובן, בתרגום רנה ורבין

» לספר הקיץ של המוסך: "ממלכת האי-רצון", מאת איה קניוק

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_44_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | שירים חדשים מאת שני פוקר, אפרת ניסימוב, יחזקאל רחמים וזמירה פורן ציון

כְּשֶׁאַתְּ רוֹאָה צִפּוֹר פְּצוּעָה אַתְּ מְכַסָּה אֶת הָעֵינַיִם / שׁוֹאֶלֶת אִם נִגְמַר, וּבוֹכָה כִּי גַּם אַחֲרֵי שֶׁתִּשְׁכְּחִי / בְּכָל זֹאת תִּזְכְּרִי

shira_44_715-537

אלה אמיתי סדובסקי, יד שנייה מרופא שני, שמן, אקריליק ואריג על בד, 216X171 ס"מ, 2014

.

שני פוקר

בשר אהובתי

בְּשַׂר אֲהוּבָתִי הוּא סוֹד נִפְרָע
אֲשֶׁר פָּרְעָה בְּעַצְמָאוּת וּבִדְחִיפוּת
לְלֹא יְדִיעָתִי, לְלֹא לֵאוּת,
נָטְלָה אֶת יַשְׁבָנָהּ אֵל כָּף אַחֶרֶת,

בְּשַׂר אֲהוּבָתִי הוּא סוֹד גָּלוּי,
אֵינוֹ שָׁמוּר רַק לִי, אֵינָהּ שׁוֹמֶרֶת;
לֹא רַק אִתִּי בְּזוּיָה וּמְאֻחֶרֶת
חִכְּכָה אֶת אֵיבָרֶיהָ בְּחַיּוּת

עַכְשָׁו, כְּשֶׁגָּמְרָה כְּבָר פַּעֲמַיִם
בְּתוֹךְ זְרוֹעוֹת אֲשֶׁר אֵינָן שֶׁלִּי,
הֻטַּלְתִּי בָּעוֹלָם כְּמוֹ עֲנָנָה
סְמִיכָה וּמְעִיקָה כְּדִמְיוֹנִי:

וּבוֹ טוֹפַחַת חִיּוּנִית עַל יַשְׁבָנָהּ
אִשָּׁה
שֶׁלֹּא בָּדִיתִי לָהּ פָּנִים.

 

על לב

בְּיוֹם כָּזֶה כֻּלֵּךְ נִטְוֵית קוּרִים
הַיְשֵׁר מִן הַשֵּׁנָה מִן הַחֲלוֹם
אֶל לֵב נַתְבָּ"ג אֶל לֵב אוֹתוֹ מַכְאוֹב
בִּשְׁתִי וָעֵרֶב דַּק נֻקְשֶׁה כְּמוֹ קִיר
כִּי מָה נִתָּן לִזְכֹּר מֵאֶמְצַע לֵיל?
קִלַּלְתִּי: לָלֶכֶת בְּלִי תְּנוּפָה,
כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר בִּכְלַל לִטְמֹן תַ'לֵּב
בְּעִיִר שֶׁלֹּא זוֹרֵם בָּהּ אָף נָהָר
כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר בִּכְלָל לְהֵיעָזֵב
מֵעִיר שֶׁהִיא כֻּלָּה רַק יַבָּשָׁה?
כְּשֶׁלֵּב יָצִיף אוֹתָךְ, הֵיכָן יִטְבָּע?
וְאֵיךְ יֹאמְרוּ עָלָיו הוּא בַּמְּצוּלוֹת?
יִשְׁלוּ אוֹתוֹ מִשֶּׁפֶךְ מֵי בִּיבִים
יִתְלוּהוּ לְיִבּוּשׁ בַּכִּכָּרוֹת.

 

ילדי האדמוני

בַּמָּטוֹס הִתְיַשֵּׁב לְיָדִי יֶלֶד אַדְמוֹנִי.
מְנֻמָּשׁ. לֹא גָּבוֹהַ. לֹא דַּק. בַּשְׂרָנִי. גֵּרָה אוֹתִי. כָּכָה.
בְּלֹא הֶסְבֵּר סָבִיר, בִּשְׁלִיטָתִי וּבִלְעָדֶיהָ
הִתְחַלְתִּי לְדַמּוֹת לִי שֶׁאֲנִי אִמּוֹ.
בּוֹחֶנֶת אֶת קַוֵּי הַבָּשָׂר שֶׁעָטְפוּ אֶת שִׁלְדּוֹ

שֶׁל יַלְדִּי הָאַדְמוֹנִי שֶׁדַּלִיתִי כָּךְ אֶל דִּמְיוֹנִי, הִתְמַלֵּאתִי פָּחַד מָוֶת.
הֵיכָן הוֹרָיו הַמַּמָּשִׁיִּים? הֻשְׁלְכוּ מִן הַפְּלָנֶטָה
כְּפִי שֶׁזָּנַח אֶת מְנַת הָאֹכֶל בִּשְׁנָתוֹ הָעַקְשָׁנִית,
כְּפִי שֶׁשָּׁמַט רֹאשׁוֹ לְכֹל הָעֲבָרִים
עַד שֶׁהִתְמַגְנֵט לִכְתֵפִי וְנָח עָלֶיהָ?

סָלַחְתִּי לְיַלְדִּי עַל שֶׁפָּלַשׁ לְמוֹשָׁבִי.
כָּסַסְתִּי צִפָּרְנַי וְהִמְשַׁכְתִּי לְהַבִּיט
עַל הַמָּנָה הַמַּמְתִּינָה וְהַדְּחוּיָה עַל מַגָּשׁוֹ,
בְּעוֹד יַלְדִּי יַשֵּׁן מְאֹד. כִּמְעַט וְהִקְפַּצְתִּי כָּתֵף וְלָחַשְׁתִּי: "בְּנִי,
אֶפְשָׁר אֶת הַפֵּרוֹת שֶׁלְּךָ אִם אַתָּה לֹא אוֹכֵל?"

אֲבָל לֹא רָצִיתִי לְהָעִיר אוֹתוֹ.

וְכָךְ הוֹסִיף הַמָּטוֹס לְפַלֵּס לְאִטּוֹ אֶת אֲוִיר הַשָּׁמַיִם
וָאֲנִי חָוִיתִי וִתּוּר אִמָּהִי רִאשׁוֹן עַל בְּשָׂרִי:
תְּנוּמַת יַלְדִּי הַמְּדֻמְיָן עֹלָה עַל תְּנוּמָתִי.

 

שני פוקר, בת 25, לומדת ספרות באוניברסיטת תל אביב. שיריה התפרסמו לראשונה במוסך, ולאחר מכן גם בכתבי העת משיב הרוח, לכל הרוחות, הבה להבא.

 

 

אפרת ניסימוב

איך מרפאים כנף שבורה לפני השינה

כְּשֶׁאַתְּ רוֹאָה צִפּוֹר פְּצוּעָה אַתְּ מְכַסָּה אֶת הָעֵינַיִם
שׁוֹאֶלֶת אִם נִגְמַר, וּבוֹכָה כִּי גַּם אַחֲרֵי שֶׁתִּשְׁכְּחִי
בְּכָל זֹאת תִּזְכְּרִי
אֲנִי מְנַסָּה לְהַנְשִׁים בָּךְ אֱמוּנוֹת
שֶׁיַּעַמְדוּ נִצָּבוֹת בְּתוֹכֵךְ כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הַחַיִּים,
וּמָה אִם לֹא אֶהְיֶה לְצִדֵּךְ
וּמָה אִם תִּרְאִי אוֹתִי פְּצוּעָה וְחוֹשֶׁבֶת
עַל אִמִּי שֶׁהִרְטַבְתִּי שְׂפָתֶיהָ
מְנַסָּה לְחַבֵּר הֲבָרוֹת לְמִלִּים
מַבַּט עֵינַיִךְ נִכְרָךְ סְבִיב צַוָּארִי
וְגוּפִי הַנִּמְתָּח אֵלַיִךְ מְנַסֶּה לַחְתֹּם בָּךְ עֲמִידוּת
כְּשֶׁאֲנִי בְּכָל בֹּקֶר מְנַסָּה לְהֵיטִיב אֶת עוֹרִי וְלָצֵאת הַחוּצָה לְשָׁם
כְּדֵי לְהַשְׁאִיר בָּךְ יְרֻשּׁוֹת מְדֻשָּׁנוֹת
כְּדֵי שֶׁמָּה שֶׁתִּזְכְּרִי מִמֶּנִּי יִהְיֶה הַר, מַעְדֵּר, מַפְצֵחַ אֱגוֹזִים
צְלִילִים מְשׁוֹבְבִים, מִיקְרוֹאוֹרְגָּנִיזְם בִּלְתִּי מָסִיס, קַרְקַע דְּחוּסָה
כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּחְשְׁבִי שֶׁזֶּה גּוֹרָלֵךְ לִהְיוֹת אִשָּׁה בַּיְּעָרוֹת
לְזַהוֹת שִׁנּוּיִים בְּכִוּוּנֵי הָרוּחַ, לְהִצְטַעֵר בִּנְדִידָה אַתְּ
יְכוֹלָה לִרְכֹּב עַל עַנְנֵי גֶּשֶׁם, לְהָנִיף קְעָרָה מְלֵאָה בִּפְנֵי מֶלֶךְ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ,
לְהִתְנַעֵר כְּמוֹ כַּלְבָּה, לֹא לְהִתְגָּרֵד,
בְּכָל דַּקָּה מֻזְרֶמֶת לָאוֹקְיָנוֹס מַשָּׂאִית עֲמוּסָה פְּלַסְטִיק
בַּסּוֹף אֲנִי מַצְלִיחָה לְהַגִּיד לָךְ, לִפְעָמִים קוֹרִים דְּבָרִים
אֲבָל תָּמִיד הַכֹּל מִסְתַּדֵּר
לַיְלָה טוֹב

 

עוני

הָיִיתִי יַלְדָּה מְנֻמְנֶמֶת
יְשֵׁנָה בַּיָּמִים, מְהַלֶּכֶת בֵּין הַחֲדָרִים בַּלֵּילוֹת
לְחַפֵּשׂ אֶת שֶׁנֶּעֱלַם מֵהַבַּיִת בִּשְׁנָתִי:
טֵלֵוִיזְיָה סוֹנִי 22 אִינְץ' שֶׁרָאִיתִי בָּהּ נִילְס אוֹלְגֶרְסוֹן
מַחְשֵׁב קוֹמוֹדוֹר
אַבָּא
הָיִיתִי יַלְדָּה מְנֻמְנֶמֶת, הִשְׁקוּ אוֹתִי חָלָב
לִקַּקְתִּי אֶת הַשְּׂפָתַיִם, הֵם הָיוּ מְרֻצִּים מִמֶּנִּי
נָתְנוּ לִי לִטְעֹם דְּבַשׁ, לִקַּקְתִּי אֶת הַשְּׂפָתַיִם
נָתְנוּ לִי שׁוֹקוֹלָד, לִקַּקְתִּי אֶת הַשְּׂפָתַיִם
עַד שֶׁמִּישֶׁהוּ נָתַן לִי לְלַקֵּק לוֹ אֶת הַשְּׂפָתַיִם
הָיִיתִי יַלְדָּה מְנֻמְנֶמֶת, לִקַּקְתִּי לוֹ אֶת הַשְּׂפָתַיִם
מֻתָּר לִי לִישֹׁן
מֻתָּר לִי לִישֹׁן

 

אפרת ניסימוב, ילידת 1981, מתגוררת בעמק יזרעאל. בוגרת המסלול לתסריטאות בבית הספר "סם שפיגל" וכיתת השירה של הליקון.

 

 

יחזקאל רחמים

החדר הסודי

בֵּית יַלְדוּתִי עַכְשָׁו עָנָן,
חֵיק קִירוֹתָיו – אָבָק בַּזְּמַן,
אַךְ עוֹד אֲנִי שׁוֹמֵעַ צְעָדִים, אֶצְלִי
בַּחֶדֶר הַסּוֹדִי, עוֹד קוֹלוֹתָיו
מְהַדְהֲדִים בְּהֵיכְלוֹת
נְמַל לִבִּי.

וַאֲפִלּוּ אֶחֱצֶה יַמִּים רַבִּים
וְיַבָּשׁוֹת רַבּוֹת, וַאֲפִלּוּ אֶעֱטֶה
גְּלִימוֹת קְנוּיוֹת וּמַסֵּכוֹת לָרֹב,
עֲדַיִן יֶלֶד רְפָאִים יָרוּץ יָחֵף,
יַחְלֹף בִּשְׂדוֹת חַדְרֵי בֵּיתוֹ,
יִקַּח אֶת כַּף יָדִי בְּכַף יָדוֹ,
וְשׁוּב וְשׁוּב וְשׁוּב
יִשָּׂא אוֹתִי אִתּוֹ.

 

דָּרֵי הרחוב

אֵינִי פּוֹחֵד מִכֶּן, רוּחוֹת כְּמוֹ־רְפָאִים, תִּהְיֶה זוֹ קוֹצָ'בַּמְבָּה,
תֵּל־אָבִיב אוֹ מֵדֵגִ'ין. לֹא, מִן הַהִתְפָּרְצוּת הַזּוֹ כְּמוֹ לֹא נוֹתְרָה
בּוּשָׁה, כְּאִלּוּ אֵין קִירוֹת, כְּמוֹ מֵתָה כָּל תְּחוּשָׁה. רַק שֵׁד אָדָם
יוֹרֶה עַצְמוֹ אֶל־עָל בְּיָד פְּשׁוּטָה, הָאֶצְבָּעוֹת הַקְּעוּרוֹת,
הַבַּקָּשָׁה – מַבַּט חֲצִי עוֹיֵן, לֹא מִתְפַּתֶּה לְשׁוּם תְּפִלָּה,
רַק מְיַחֵל לְכַמָּה פְּרוּטוֹת שְׁמוּטוֹת וּלְשֶׁבֶר מְחִילָה.

אֵינִי פּוֹחֵד מִכֶּם, בְּגָדִים קְרוּעִים וּמֻכְתָּמִים, לֹא מֵעֲנַן
הַשֶּׁתֶן הַנִּשָּׂא בְּחֵיק סִיבִים, בְּשִׁכְחַת רַכּוּת בַּדִּים, בְּהִצְטַלְּקוּת
יָמִים רַבִּים. גַּם לֹא מִן הַשִּׁנַּיִם הַצְּבוּעוֹת, הַחֲסֵרוֹת, גַּם לֹא
מִן הָרָעָב הַמְּמוֹסֵס אֶת הַכָּבוֹד. רַק מִן הַמִּדְרָכוֹת
הַנִּמְתָּחוֹת, הַמְּטִיחוֹת: עוֹד נִתְנַשֵּׁק אִתְּךָ בְּיוֹם
מִן הַיָּמִים, כְּאַחֲרוֹן דָּרֵי הָרְחוֹב, כְּאַחַד הָרְפָאִים.

 

בדרך אל הערירי

וּכְפִי שֶׁהַדְּבָרִים נִרְאִים, אֲנִי בַּדֶּרֶךְ אֶל הָעֲרִירִי,
לַמְרוֹת הָאֲהָבוֹת שֶׁכֵּן, לַמְרוֹת יִתְרוֹת
הַחֹם, הַלַּהַט הַמֻּגְזָם לָרוּץ
אֶל הַחַיִּים וּלְהַסְפִּיק לִפְנֵי שֶׁיִּגָּמְרוּ
בַּגִּיל הַמְּדֻיָּק הַהוּא.

אֲנִי שֶׁכָּאן כְּבָר לֹא נִבְהָל, כְּבָר לֹא
יוֹרֶה עַצְמִי אֶל שִׁיטוּטֵי הָרְחוֹבוֹת. וְהֵעָדֵר
יֵשׁ בִּי הוֹ־הוֹ, וַחֲלָלִים מֵתִים־חַיִּים
מְהַדְהֲדִים, וּרְחוֹקִים, וְכַמָּה
אֲהוּבִים. וְאַתְּ, בִּתִּי שֶׁלִּי,
שֶׁתָּמִיד אִתִּי.

בְּסוֹד־בְּסוֹד אֲנִי תּוֹהֶה, כַּמָּה עָלַי לִשְׂנֹא
אֶת הַמִּלִּים. אֲבָל חֵץ מְשֻׁגָּע
עוֹד מִתְעַקֵּשׁ אֶל הַחַיִּים, עוֹד מְבַקֵּשׁ
לְהִשְׁתָּאֵף אֶל אֹפֶק לֹא־מוּגָן.

וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁשּׁוּם בִּיוֹגְרָף כְּבָר לֹא
יוּכַל לִתְפֹּס, אֲפִלּוּ לֹא אֲנִי עַצְמִי,
עַכְשָׁו, כְּשֶׁאֲנִי כָּל כָּךְ לְבַדִּי
בַּדֶּרֶךְ אֶל הָעֲרִירִי.

 

יחזקאל רחמים הוא סופר ומשורר, תושב יפו. ספר סיפוריו "פיגומים" (2009) זיכה אותו במלגת "פרדס" של הספרייה הלאומית. ספר שיריו "עכשיו הנסיעה" (2016) זיכה אותו בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. פרסם ספרי ילדים ונמנה עם הזוכים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2012). שיריו אלה – מתוך הספר "דיו מרחקים" שיראה אור בקרוב בהוצאת פרדס.

 

 

זמירה פורן ציון

הר עמד בינךְ וביני אמי

הַר עָמַד בֵּינֵךְ וּבֵינִי אִמִּי
וַאֲנִי יַלְדָּה בָּאִבּוּד, מְחַפֶּשֶׂת אוֹתָךְ בָּרֶשֶׁת
אֶת "דְלְלוֹלוּ אֶל וַואלַאד, דְלְלוֹל" וְאֵין עֶרֶשׂ.
עַל קְצוֹת חַיַּי עוֹמֶדֶת, כְּדֵי לִשְׁמֹעַ אֶת חֹם קוֹלֵך וְאֵין שֶׁקֶט.
מְחַבֶּקֶת אֶת עַצְמִי וּמִתְנוֹעַעַת, כְּמוֹ בְּסֶרֶט.

אַתְּ שׁוֹמַעַת יָהּ נָנָה, יָהּ אִמָּא,
אֶל צ'וֹל יָהּ-מֵאִמָּא בָּאעִיד בָּאעִיד, יָהּ נָנָה.
הַמָּוֶת וְהַיְּשִׁימוֹן אִמָּא רָחוֹק רָחוֹק, יָהּ אִמָּא.
אַתְּ שׁוֹמַעַת יָהּ נָנָה, שְׁתֵּינוּ הַר שֶׁל עֲלִיּוֹת וּמוֹרָדוֹת הַרְבֵּה.
אַתְּ רוֹאָה אוֹתִי אִמָּא, אֲנִי עֲפִיפוֹן מִסְתּוֹבֵב מְחַפֵּשׂ קָצֶה, מְחַפֵּשׂ כְּנִיסָה.

וְאָמַרְתְּ:
בְּלְנְהָר בִּינוּ גִּ'תִי, כָּאן הָדָא סְבָּאח חְלוּ עַל אְל דְנִי
יָהּ בִּנְתִּי, יָהּ עְיוּנִי, יָהּ קָלְבִּי, יָהּ חָיָאתִּי.
אְרְגָאדְתוּ וְרְג'וּלִי חְיוּט, אְרְגָאדְתוּ דָ'עָיְינְנְק יָהּ בִּנְתִּי.
גְ'בְּתִּי דָ'אוָוה אְל חָיָאתִּי אְל סוּדָה.

בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ בָּאת, הָיָה זֶה בֹּקֶר יָפֶה עַל הָעוֹלָם,
הוֹי בִּתִּי, הוֹי עֵינַי, הוֹי אֲהוּבַת לִבִּי, הוֹי חַיַּי.
רַצְתִּי וְרַגְלַי חוּטִים, רַצְתִּי כְּדֵי לִרְאוֹתֵךְ בִּתִּי.
הֵבֵאת אוֹר לְחַיַּי הַשְּׁחֹרִים.

וְאָמַרְתִּי:
הַזְּמַן שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּאתִי מָאמָא הָיָה עֲפִיפוֹן לְלֹא חוּט לְלֹא חַלּוֹן,
רֵיחַ אֲדָמָה חַמָּה שֶׁל נוֹבֶמְבֶּר כָּתֹם,
רֵיחַ בַּרְקָנִים שֶׁל סְתָו מְבֻיָּשׁ לְאַחַר גֶּשֶׁם רִאשׁוֹן,
בֶּטֶן קֶבֶר הָאָב, יָתוֹם.
אֵין מַצִּיל, שָׁחֹר הַדֶּגֶל, יָהּ נָנָה.
זְקֵנוֹת אָנוּ מֵרֹב מִלִּים, הִלְבַּנּוּ מֵרֹב גַּעְגּוּעַ, יָהּ מָאמָא,
זְקֵנוֹת מֵרֹב יַתְמוּת.
בְּיָדַיִךְ נָחוּ זֵרֵי מְתִיקוּת,
הַזְּמַן בָּלַע אוֹתָךְ כְּלִוְיָתָן,
אֲנִי עוֹמֶדֶת עַל קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי
מֵעֵבֶר לָהָר, כְּדֵי לִרְאוֹתֵךְ עוֹד פַּעַם אַחַת אִמָּא, וְדַי.

 

ד"ר זמירה פורן ציון היא אמנית, חוקרת ספרות ואמנות, שחקנית יוצרת. שיריה התפרסמו בבמות שונות ורומן פרי עטה נמצא בכתובים. ממקימות תנועת "אחותי – למען נשים בישראל". מרצה בסמינר הקיבוצים על אתניות, מגדר, אמנות וספרות.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים חדשים מאת הדר לוטן, טוביה ריבנר, יעל משעלי ושרה שקל

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_44_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מיוחד | שני סיפורים קצרים מאת אוקטב מירבו, בתרגום רון ברקאי

"הגם שלא יכולתי להבחין בתנועה כלשהי באישוניה, ואף שלא ניכרה ולו תזוזה קלה בעפעפיה, עיניה התרחבו ומבטה היה נעוץ בי ללא ניע. העיניים היו מבוהלות, והבהלה התחלפה בזעם, והזעם התחלף בתחנונים, והתחנונים התחלפו בבושה."

special_44_715-537

רות שלוס, מתאפרת, אקריליק על נייר צילום, 59X47 ס"מ, 1998

.

"בת השמונים" ו"הפֵיָה דום־דום", מאת אוקטב מירְבּו

תרגם מצרפתית והוסיף אחרית דבר: רון ברקאי

 

בת השמונים

אמא רוזה פלטריני חיה בגפה זה למעלה מעשרים שנה, לגמרי לבדה, בכפר קטן ליד רומא. בעלה מת, מחלת עור קשה טרפה אותו; קדחות לקחו את בתה; בנה עזב לפריז, נישא שם, הוליד ילדים ורק השטן יודע מה מעשיו. היא, אמא רוזה, הייתה כבר בת שמונים. והנה, למרות פחד הנסיעות שבדרך כלל תוקף קשישים, ואף על פי שעד כה היא נשאה את היעדרותו של הבן ללא קושי, ולרוב אפילו לא נתנה דעתה עליה, לפתע פתאום השתוקקה לראותו שוב, לאחר שכמעט נשכח. הזקנה רצתה להכיר את נכדיה וביקשה לחבק אותם לפני מותה. היה בידה כסף מועט, בדיוק הסכום הדרוש למסע, צרור שאספה בעמל רב, פירור לפירור, פרוטה לפרוטה. כסף שגירדה בקושי מחסכונות הצדקה. שכן מאז איבדה אמא פלטריני את יכולת העבודה היא חיה מחסדי הציבור ומקיבוץ נדבות בימי ראשון בפתח הכנסייה. היא פחדה מאוד, כמובן, להיפרד לעד מכסף זה, שהיה כל הונה, ולהתרוצץ בגילה במסע שאת תלאותיו לא יכלה לחזות. אבל התשוקה הזאת, שבמהרה הפכה לטירוף שאינו נותן מנוח, החניקה את חוש הזהירות וניצחה את הקמצנות העיקשת שקיננה בה. אגב, פרט לבעיות בריאות שוליות שאופייניות לזקנים, היא עדיין הייתה אישה זקופה, אמיצה ולרוב חשה בטוב. ועוד, האם קיוותה בעומק ליבה שבנה נעשה אדם עשיר וכי פרשת המסע לא תהיה כה מטורפת וכה רעה כפי שאפשר היה לחשוש. מכיוון שאמא רוזה לא קראה את כתבי ליאופארדי,* היא הייתה אופטימית. בבוא השעה הדליקה נר לכבוד המדונה ויצאה לדרך, מלאת אמונה, בוטחת ושמחה.

כשהגיעה למחוז חפצה היא הייתה עייפה מאוד וראשה סחרחר עליה מעט. בתחילה, בנה לא הכיר אותה כלל. כשאמרה את שמה פלט קללה איומה וצרח:

– מה באת לעשות כאן?
– לראות אותך, בני, ענתה בקושי האישה הטובה.

הלה יצא מכליו ואמר בטון מרושע:

– עדיף שהיית נשארת שם, זקנה חסרת מנוח… אין לי לחם בשבילך, אין לי שום דבר בשבילך.
– הו! אני כמעט לא אוכלת… ולמגורים יספיק לי מזרן קש זרוק בפינה…

הבן חשב לרגע ואמר:

– לא! חזרי למקום שממנו באת… אין לנו מה לעשות איתך כאן…

היא התחננה:

– בני!… אני מבקשת ממך!… איך אני יכולה לחזור?… מעט הכסף שהיה לי כבר איננו… הנסיעה עולה ביוקר והם לקחו הכול… לחזור?… רגלי חלשות מדי, הן לא ישאו אותי רחוק…
– שרגלייך יקחו אותך אל השטן!… תסתלקי!
– בני!… זמן רב כל כך עבר מבלי שראיתי אותך… והנה, כך אתה מקבל אותי!
– אה! תני לי לחיות בשקט! תסתלקי…
– תגיד, אתה רוצה שאמות?

והזקנה כיסתה את עיניה בסינרה ובכתה בכי תמרורים.

אבל במוחו של פלטריני צץ רעיון. בלי שום קשר לאיום המוות של הזקנה, אגב. נימת קולו התרככה:

– שיהיה, תישארי… אבל בתנאי אחד…
– הכול, בני! אני אעשה הכול!…
– התנאי הוא שתעבדי, שתרוויחי את לחמך…
– אני רוצה מאוד… באמת, אני רוצה מאוד… אבל אין לי יותר כוח בזרועותיי… אני כל כך זקנה!…
– הא! את חושבת שמדובר בפריקת מטען מאוניות?… לא, את תעשי כמוני, כמו אשתי וכמו ילדיי… את תלכי לסטודיו של אמנים ותדגמני בהם, זהו!…

היא לא ידעה מה פירוש הדבר ללכת לסטודיו של אמנים ולדגמן, וכשהסביר לה הבן ספקה ידיה וקראה:

– אוי הבתולה הטובה! ישוע המתוק! אתה רוצה שאני אופיע בעירום לפני גבר? אני, שמעולם לא הצגתי את עצמי ללא בגד לפני שום אדם, אפילו לא לפני אביך… אני נשבעת בצלב, אפילו לא לפני אביך!

פלטריני גיחך; הווידוי הזה הפך את כעסו לעליצות:

– את חוששת שהעור הזקן שלך כבר לא יגרה את האדונים! אה! אה! אה! העור הזקן!
– בני!… בני!… אתה לועג לי!

הקשישה הייתה סמוקה ונבוכה. היא מלמלה בקול חלוש:

– וחוץ מזה, נו באמת, אני זקנה מדי! במצבי אף אחד לא ירצה לצייר דיוקן שלי.
– אל תדאגי!… יש כאלה שאוהבים גוויות זקנות כמו שלך. אני מכיר אותם.
– לא! לא! אתה בן מרושע!…

הבן הדוגמן התכעס מחדש, החל להכות את אמו ובתוך כך איים לזרוק אותה החוצה.

אזי הוסכם שהיא אכן תלך לסטודיו של אמנים.

אתמול ראיתי את האמא רוזה אצל פַסל, אחד מחבריי.

כשנכנסתי לסטודיו, אישה זקנה מאוד ישבה על שולחן המודלים ודגמנה בעירום מלא. זו הייתה היא. דוממת כמו פסל, גבה מקושת, ראשה המעוטר בשיער נוקשה ודליל מוטה לכיוון הכתף הימנית בתנועה מיוסרת. כפות ידיה וחלק מזרועותיה היו שקועות בין ירכיה, שנלחצו זו אל זו כדי להסתיר את שיפולי בטנה ולהטיל צל על עירומו העצוב של איבר מינה. על רקע הקירות המסוידים לבן, בתוך גיבוב הגבס והתבניות הלבנות והקרות שמילאו את המקום, הבשר הזה, הקשיש והמעונה עד מוות, נראה מצהיב. אור ירקרק שפלש לסטודיו צבע את איבריה בגוונים חלקלקים, חמים, כשל שנהב ישן. אל נוכח המחזה הזה ירדה עליי מרה שחורה וכבדה, מלנכוליה שוברת לב שעוטפת אותנו למראה ההרס של יצורים והמוות של דברים. באותו הרגע חשבתי על הנשים שאהבתי, ואמרתי לעצמי: "הו, נפשות שלי, יקרות ומלאות חיים, בקרוב גם אתן תהיינה כמו מומיות מיובשות המונחות בקברן. הנאדות הוורדרדים של שדיכן, שפעמים רבות כל כך הרעיפו עליי תשוקה משכרת, יצטמקו, הו אהובותי המתוקות. הם יהיו תלויים על קסמיכן שנמוגו, קמוטים, שטוחים ומכוערים יותר מגזרי בשר מרופטים ומעפעפיים מתים. הפה שלכן, הו נסיכות שלי, שרפרפה בו כנף רוטטת של נשיקה עם ניחוח נשימתכן, פֶה זה לא יהיה עוד אלא חור שחור מעלה צחנה, שמתוכו ינשוף המוות, הו אתן, האורות האלוהיים של עיניי!"

ובכל זאת, היא לא הייתה כה דוחה, הזקנה המסכנה. עדיין אפשר היה להבחין שפעם היא הייתה יפה. למרות הקמטים בצוואר; למרות השקעים האפלים בגרונה, בין הגידים הכחושים לעצמות הבריח הגרומות; למרות עטיניה שצנחו באופן דוחה וברפיון מוזר של העור על הטבעות שהקיפו את פלג גופה העליון; למרות הקריסה של מותניה, שמרקמם המדולדל דמה לאריג רפוי מאוד ומשומש – למרות כל אלה אפשר היה למצוא בגופה תווים מהודרים, קווי מתאר אציליים, סימני יופי חיים, מפוזרים בין איברים שקמלו. בין אלה בלטו במיוחד הרגליים, שהיו רזות מעט, ארוכות מדי, אבל התגלו כישרות ומוצקות, ללא נפיחויות בברכיים, ללא קרעים בקרסוליים, והיה בהן דבר־מה צעיר וגמיש שהדהים אותי. הבטן, שלרוב היא החלק הראשון שמתכער להחריד אצל האישה הנובלת, שמרה אצל זו על מעגליות מלאה, על צורות עדינות ועל קימור כמעט ענוג. כל זאת למרות הכיפוף הנורא שנכפה עליה וחרץ שקע עמוק מעל טבורה.

בחנתי אותה ברגשות מעורבים: רחמים מיוסרים ודאגה מכאיבה. היא ישבה על השולחן ולא זעה. מרגע שנכנסתי לסטודיו לא רעד אף לא אחד מהקפלים הרכים של עורה, אף אחד משריריה המעונים לא רטט. זבוב בודד שזמזם סביבה התיישב על כתפה, התרוצץ בין הקווים הישרים של קפליה ונדחק אל בין שדיה, שדמו לסמרטוטים תלויים. הוא חזר ועלה לכיוון הזרועות ונעלם מאחורי הצוואר מבלי שהזקנה הראתה כל סימן שחשה בדגדוג. כשחזיתי בה כך, דוממת לחלוטין, היא דמתה לאבן, ובעיניי לא היה דבר מבעית יותר מאותו קיפאון מקאברי של היצור החי והרעוע הזה. פחד והזיה השתלטו עליי למראה ראשה, שהיה רכון על הכתפיים ומחובר אל הגוף באמצעות גידים מתוחים כמיתרים, באלכסון ובאופן אלים, כאילו קפא כך בתנועה שהחלה ולא הושלמה. שכן הישישה בעירום המלא הביטה בי, היא הביטה בי בעיקשות. הגם שלא יכולתי להבחין בתנועה כלשהי באישוניה, ואף שלא ניכרה ולו תזוזה קלה בעפעפיה, עיניה התרחבו ומבטה היה נעוץ בי ללא ניע. העיניים היו מבוהלות, והבהלה התחלפה בזעם, והזעם התחלף בתחנונים, והתחנונים התחלפו בבושה. עיניה הקפואות ביטאו באותה שנייה אלף מחשבות סותרות ואלימות. לא רק שהן לא זעו, אלא ככל שהתמדתי להביט בהן, ככל שהתחלפו בהן ההבעות העזות ביותר, המוזרות ביותר, יוצאות הדופן ביותר, כך הן נעשו מאובנות יותר ונטולות רחמים. מתחת להן נדחקו שפתיה הקפוצות אל תוך הפה, מהודקות אל החניכיים חסרות השיניים.

לפתע פתאום התלחלח מעגל העפעפיים; מעטה בוהק עטף את גלגל העין המזוגגת ושתי דמעות גדולות, קלות וחמימות, התגלגלו על לחייה והמשיכו אל העירום הבוטה של הגוף המיוסר. היא בכתה זמן ארוך מבלי לזוז. לא היה בה שום דבר חי, פרט לדמעות האלה, שהזילה טיפה אחר טיפה על האונס האלים של צניעותה ועל הסבל האינסופי של נשמתה התמה.

[1889]


* הכוונה כנראה לג'אקומו ליאופארדי (Giacomo Leopardi), משורר והוגה דעות איטלקי, 1798–1837.

 

הפֵיָה דום־דום

אמש פגשתי בתיאטרון קצין אנגלי הנמנה עם חוג חבריי, והוא סיפר לי שחזר לאחרונה מהודו. זהו בחור מקסים שאוהב את צרפת עד מאוד. במיוחד את פריז ואת נשותיה, שהן בעיניו נעלות על כל האחרות.

– אני מכיר, כך אמר לי, את מקדש אֵלֵפַנְטָה.* ובכן, זה כלום לעומת הפריזאיות. מה גם שהנשים באלפנטה עשויות מעץ, ואילו הפריזאיות… הו לא! הו לא! הן לא עשויות מעץ…

הקצין צחק בכל מאודו מההלצה הזאת, שנראתה בעיניי גסות בריטית מופלגת… לאחר מכן דיבר על התיאטרון שלנו, שגם אותו הוא אוהב מאוד. בעיקר שיבח את האופרה הקומית P'tits Michu ואת המחזה Nouveau Jeu, שבשניהם היה כבר שלוש פעמים!

מכיוון שלא רציתי להיות פחות מנומס ממנו, כשסיים את ההשתפכויות הדרמטיות אמרתי לו:

– ובכן! הייתה לך הצלחה אמיתית עם כדור הדום־דום* שלך!
– אל תדבר איתי על זה! פרץ בצחוק. והוסיף בצניעות: ועדיין!… זה כלום… זה כל כך קטן!… תאר לעצמך דבר קטנטן, איך אתם קוראים לזה? – אגוז זעיר… זהו זה… דמיין לעצמך אגוזון קטנטון!… זה מקסים!
– ואיזה שם יפה, ידידי היקר!
– אכן, אישר האנגלי, שנהנה מן המחמאה… מאוד פיוטי!…
– אפשר לומר, שם של פיה בקומדיה של שייקספיר… פיה צחקנית, קלילה וזהובת שיער, קופצת ורוקדת בין שיחי האברש לקרני השמש. קדימה דום־דום!
– בהחלט… קדימה ובכן!… והדום־דום הקטנה הזאת היא פיה קפצנית ורקדנית הרבה יותר ממה שאתה חושב!… היא הרחמנית ביותר מכל הפיות, כי איתה אין יותר פצועים!
– אה! אה!
– אין יותר. יש רק מתים!… זה מעולה!
– מעולה!
– מה אתה רוצה, ידידי היקר, צריך לתרבת מעט את בני האדם, אפילו בניגוד לרצונם… וכן, האין זה מכוער מאוד, מגעיל למדי, לפגוש בנכים שבשרוולם חסרה זרוע, ובכאלה שיש להם רגל או ראש מעץ!… והסרן הזקן שמספר, וחוזר ומספר, בשעת ערב במעגל חברים, על שלושים ושש הפציעות שלו!… גמרנו גם עם הזן הזה של הזקנים המשעממים!… אה! אילו רק היו לכם כדורים כאלה בזמן הקומונה ובפורמי*…
– אז זה רציני!… זו לא בדיחה!… זה לא סיפור של אדגר אלן פו ולא חלום של תומאס דה קווינסי!*
– תשמע, אני ניסיתי את הכדור בעצמי! מכיוון שאני חייל מתוחכם מאוד, העמדתי שנים־עשר הינדים…
– חיים?
– כמובן, ידידי היקר. קיסר גרמניה – הוא עושה ניסויים בגוויות. הוא עדיין חדור באותן תאוריות רומנטיות שיש להרוג את אלה שכבר מתו!… הרי אין בזה שום היגיון! וזה לחלוטין אנטי־מדעי!… אני, לעומת זאת, פועל על אנשים, ולא רק חיים, אלא גם בעלי מבנה גוף מוצק ובריאות מושלמת!… כך לפחות אנחנו יכולים לראות מה אנחנו עושים ולאן אנחנו הולכים.
– אלף סליחות, חברי היקר… המשך, בבקשה ממך.
– ובכן, הצבתי שנים־עשר הינדים, אחד אחרי השני, בקו ישר… ויריתי!…
– ובכן!
– ובכן, ידידי היקר, הכדור הקטן הזה, דום־דום, עושה נפלאות! משניים־עשר ההינדים לא נותר בחיים אפילו אחד!… הכדור עבר את כל הגופות ונשארו מהן שתיים־עשרה ערמות של עיסת עור ועצמות מרוסקות…
– All right!… זה ראוי להערצה!
– אכן… מאוד ראוי להערצה!…
הוא הרהר ולאחר כמה שניות של שקט רציני המשיך:
– אבל אני חולם… אני מחפש משהו טוב יותר. אני מחפש, ידידי היקר, כדור… כדור קטן, שלא ישאיר דבר מאלה שהוא פוגע בהם, דבר… דבר!…
– מה זאת אומרת כלום? קטעתי את דבריו.
– או רק מעט מאוד! בקושי ערמה קטנה של אפר, או אפילו עשן אדמדם דליל שנעלם מיד!…
– שריפת גופה אוטומטית!…
– בהחלט!
– זה נהדר!
– נהדר, מבחינה מנהלית ואנושית! האם חשבת על אין־ספור היתרונות שיש להמצאה כזאת?… אני מבטל ככה את הרופאים הצבאיים, את האחים, את האמבולנסים, את בתי החולים הצבאיים, את תשלומי התגמולים לפצועים, ועוד ועוד. זו תהיה כלכלה נפלאה!… הקלה לתקציבי המדינה!… ועדיין לא אמרתי דבר על ההיגיינה! איזה הישג להיגיינה!
– אתה תוכל לכנות אותו כדור ניבּ־ניבּ!
– יפה מאוד!… יפה מאוד! הריע הקצין ופרץ בצחוק קולני, צחוק אופייני לחיילים מכל הארצות ובכל הדרגות…

כשנרגע אמר:

– תראה, אני לא מבין מדוע העיתונות שלכם לוחצת עלינו, אנחנו האנגלים, שהמצאנו את הכדור המופלא הזה, ומדוע היא מתייחסת אלינו כאל פראים וצבועים. מה שמפליא אותי במיוחד הוא העובדה שהפטריוטים המשולהבים ביותר שלכם, אלה שצועקים בקול רם שאף פעם לא מוציאים מספיק מיליארדים למען המלחמה, אלה שמדברים רק על הרג והפצצות – דווקא הם רוצים להוציא אותנו מכלל משפחת העמים התרבותיים! אבל לעזאזל, אנחנו הגיוניים, בהתחשב במצב הברבריות שאנחנו מצויים בו, כל העמים המתורבתים. איך הם מסכימים שהפגזים יתפוצצו, אבל לא רוצים שכזה יהיה גם טבעם של הכדורים?… מה ההתחכמות הזאת? אנחנו הרי חיים תחת החוק האוניברסלי של המלחמה. ובמה היא כרוכה? מלחמה משמעותה לטבוח במספר גדול ככל האפשר של בני אדם, בזמן הקצר ביותר! על מנת לעשות אותה יותר ויותר רצחנית ומשמידה יש למצוא את כלי המשחית האדיר ביותר. זו שאלה של אנושיות! וזו הקִדמה המודרנית!…

– אבל אומללים שכמותכם, הבעתי התנגדות לדבריו, ומה עם הזכויות של בני האדם? מה אתם עושים עימן?
– הקצין האנגלי גיחך. הוא הרים את ידיו לשמיים ואמר:
– זכויות האנשים! נו באמת, אתה לא רציני. אתה הרי נותן ברגע זה את הדוגמה המצערת ביותר לצביעות. זכויות בני אדם! זה הרי בדיוק לטבוח בבני אדם, בין שהם יחד, בקבוצה, ובין שהם יחידים, בין באמצעות פגזים ובין באמצעות כדורים, לא חשוב, העיקר שבני האדם ייטבחו כדין!…
– ובכל זאת, הרי אנחנו לא פראים… לכל הרוחות!
– אבל מה אנחנו כן? אנחנו, אדוני הנכבד, אנחנו פראים גרועים יותר מאוכלי האדם של אוסטרליה, מפני שאנחנו מודעים לפראותנו, ולמרות זאת מתמידים בה. ומכיוון שאנחנו שולטים, סוחרים, מסדירים את חילוקי הדעות ונוקמים על פגיעה בכבודנו באמצעות המלחמה, כלומר באמצעות גניבה, ביזה וטבח, אין לנו אלא לשאת את המצב הזה של האכזריות שאנו רוצים בכל זאת להישאר בו!… לך תבקש מהנמר שילבש כפפות על טפריו כשהוא קורע את טרפו! לא, לא!… ללא צביעות!… אנחנו בריונים, ובכן הבה ננהג כבריונים. אנחנו לא מוכנים עדיין לראות את זריחת השחר הלבן של הציביליזציה ואת עליית קרני השמש של האהבה האנושית.
ההפסקה הסתיימה. במסדרונות מיהרו הכול לשוב אל מקומותיהם.
– אני נפרד ממך, אמר לי הקצין ולחץ את ידי. אחשוב ברצינות על הכדור ניבּ־ניבּ!… עשה כך גם אתה. להתראות!

כל הערב רדפוני מעשי טבח ומעשי הרס. בלילה ראיתי את הפיה דום־דום עוברת מעל שיחי אשחר אדומים מדם, והיא זהובת שיער ומחייכת.

[1898]


* מקדש אלפנטה (Elephanta) מן המאה השביעית, שוכן באי קטן ליד מומבאי, מוקדש לאל ההינדי שיווה.
* הכדור המכונה Dum-Dum נקרא על שמה של עיר במערב בנגל, הודו, שבה נעשה לראשונה שימוש בתחמושת הקטלנית הזאת.
* הקומונה – בשנת 1871, בעקבות התקוממות, כונן בפריז משטר דמוקרטי של שוויון חברתי, בהנהגת "הקומונה הפריזאית". כעבור חודשיים, בטבח המונים, דיכאה הממשלה המרכזית את הקומונה; פורמי – בעיר Fourmies בצפון צרפת ירו השלטונות במפגינים שקיימו תהלוכה ב-1 במאי 1891, בתביעה ליום עבודה בן שמונה שעות. תשעה מפגינים נהרגו ושלושים וחמישה נפצעו.
* תומאס דה קווינסי (Thomas Penson de Quincey), מסאי וסופר אנגלי, 1785–1859.

.

אחרית דבר / רון ברקאי

"אוקטב מירבו", קבע בביטחון לב טולסטוי, ״הוא הסופר הצרפתי הגדול ביותר בזמננו, והוא המייצג הנאמן ביותר של הגאונות החילונית הצרפתית.״ קרוב לוודאי שיהיו שיציעו שמות של יוצרים אחרים, כל אחד וטעמו עימו. בדבר אחד אין ספק: מירבו (Octave Mirbeau, 1848–1917) היה אחד מאנשי הרוח הבולטים והמגוונים בהיסטוריה של התרבות הצרפתית: סופר, עיתונאי, מבקר אמנות, סטיריקן ומחזאי.

כמעט בכל כתיבתו בולטת ההזדהות עם החלש, הסובל, המנודה, לצד ההתנגדות העיקשת ביותר לניצול, לאלימות ולמלחמה. עם זאת, מירבו היה גם הסופר ״השחור״ ביותר, הפסימי ביותר של זמנו. ולא רק מפני שדבק באנארכיזם, אלא גם מפני שידע היטב את נפש האדם.

כמבקר אמנות מהחשובים בדורו, גילה מירבו יוצרים אוונגרדיסטים והגן עליהם בעטו המושחז להפליא. בין אלה נמצא ציירים ופסלים כמו אוגוסט רודן, קלוד מונה, קאמי פיסארו, אדגר דגה, אוגוסט רנואר, ואן גוך, קאמי קלודל ועוד.

לצד הגנתו על החלשים והנרדפים בחברה האנושית, מירבו נמנה עם ההוגים היחידים בזמנו שגינו את ההתאכזרות לבעלי חיים ואת הפגיעה בהם. בין היתר כתב סיפור קצר נוגע ללב, ״מותו של כלב״ (שניתן לראות בו גם אלגוריה לרדיפת הזר והשונה), ורומן נפלא שגיבורו הוא כלב הפרא של ערבות אוסטרליה, הדינגו. הבחירה בדינגו לא הייתה מקרית; מירבו עצמו בחר לחיות לפי אורחותיה של חיה זו, ונעץ את שיניו החדות בבעלי השררה, בפוליטיקאים, בבעלי ההון ובאנשי צבא שאינם יודעים גבולות ושהמילה ״חמלה״ אינה מצויה בלקסיקון שלהם.

בשונה מרוב הסופרים והאינטלקטואלים בני זמנו בחר מירבו להתחבר דווקא אל אנשי שוליים, אנארכיסטים, נרדפים, יהודים, גולים ופשוטי עם. אין זה מקרה שהוא התגייס בכל כוחו ומרצו, לצד הסופר אמיל זולא ואחרים, למאבק לטיהור שמו ולזיכויו של הקצין היהודי דרייפוס, שהואשם בבגידה.

השקפתו הפסימית, ״השחורה״, של מירבו באשר לטבעם של בני האדם לא הובילה אותו להסתגרות ולמיזנתרופיה. להפך, האנושיות והסולידריות היו עבורו דרך חיים. סופרים רבים חבים לו את פרסום יצירתם הראשונה. הוא נהג לנדוד בין המוציאים לאור עם כתבי היד וניסה לשכנע אותם בערכם הספרותי. אבל יותר מכול בלט רוחב ליבו בחיי היום־יום. אוקטב מירבו היה ידוע כמי שנותן מכספו לנזקקים, ללא כל רישום של החוב וללא התחשבנות. בפשטות, רק מפני שנמצאו בצרה.

יומנה של משרתת, אחד הרומנים החשובים של מירבו, יצירת מפתח להבנת ״האנטישמיות העממית״, ראה אור בעברית פעמיים: ב-1962 בתרגום זאב זמירי, בהוצאת מ. מזרחי, וב-2017 בתרגום אסנת יקירה, בהוצאת הכורסא. הספר הקצר והמבריק זיכרונותיו של חבר ראה אור בעברית ב-2017, בתרגומה של רותם עטר, בהוצאת לוקוס.

מאמר מקיף על אוקטב מירבו ועל יצירתו פרסמתי בעיתון ״הארץ״ ב-17 באפריל 2003, בכותרת: ״לכמרים, לחיילים, לשופטים, לאנשים שמחנכים, מנהיגים ושולטים באחרים, אני מקדיש דפים אלה של רצח ודם״.

הכותרת לקוחה מספרו של מירבו, גן העינויים. היא הייתה נכונה לאורך השנים מאז ימיו של הסופר, התאימה בהחלט לימים שבהם כתבתי את המאמר, ומתאימה ביתר שאת כיום. במסגרת מאמר זה תרגמתי גם שני סיפורי כלבים: ״מותו של כלב״ מאת מירבו ו״פיירו״ מאת גי דה מופאסאן.

 

 

רון ברקאי הוא פרופסור (אמריטוס) להיסטוריה של ימי הביניים. לצד זאת שלח ידו גם בפרוזה: תרגם סיפורים קצרים מספרדית ומצרפתית, וכתב שלושה רומנים: "כמו סרט מצרי" (חרגול, 2001); "האישה שאהבה סיפורים" (חרגול, 2004); "התחתית של תל אביב" (חרגול, 2010). בקרוב יראה אור קובץ סיפורים קצרים שלו: "על קברים ותענוגות אחרים", בהוצאת ידיעות ספרים.

 

 

» עוד סיפור קצר בתרגום לעברית: "דו־קרב", מאת אדית וורטון, בתרגום נגה שיאון

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_44_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן