ביקורת | גיא פרל על "בלי מה", ספר שיריו של עמיחי חסון

"נפשו של הדובר יוצאת אל המרחב המיסטי, אל ההתמזגות, אך הוא אינו שומט עצמו לתוכה כי אם נותר בנקודת הבלימה, שאפשר להבין אותה גם כנקודת הבלי־מה, נקודת חוסר המשמעות"

bikoret_45_715-537

יוסי מרק, Fragmentum, אקריליק ושמן על בד, 131.5X55 ס"מ, 2016

.

על ספרו של עמיחי חסון, "בלי מה"

מאת גיא פרל

 

הקָפָה ראשונה

עֲשָׂרָה חֳרָפִים חִפַּשְׂתִּי אֶת הַצַּדִּיק
בַּסְּפָרִים בַּקְּבָרִים עָמֹק בְּאֶמְצַע הַיַּעַר
נוֹהֵם כְּחַיָּה פְּצוּעָה עֵירֹם בַּמִּקְוֶה בַּיָּם
בַּמַּעְיָן בַּמִּדְבָּר בְּצוֹם בְּתִקּוּן חֲצוֹת בְּנֵר
כָּבֶה בְּנִגּוּן סָמוּי וְגָלוּי בְּצַעֲקַת דְּמָמָה דַּקָּה
בְּגִלְגּוּלֵי שֶׁלֶג מְשַׁתְּקִים בִּלְחִישַׁת צֵרוּפִים
בְּמַרְתֵּף מְטֻנָּף בַּדָּרוֹם בִּירוּשָׁלַיִם בַּגְּבָעוֹת
בַּמְּדוּרוֹת הָאֵשׁ לֹא נֶעֶקְדָה בַּחַג בְּעֶמְדַּת
שְׁמִירָה מְכַוֵּן אֶת הָרוֹבֶה בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת
בְּרִקּוּד בְּגִלּוּפִין בְּהַשְׁוָאַת כּוֹסוֹת הָעַרַק
בְּבִטּוּל עַצְמִי כְּעַפְרָא דְּאַרְעָא בְּשַׁאֲגַת יִפְרַח
בְּיָמָיו צַדִּיק בְּתֹהוּ מַחְנִיק בְּהַר עֵיבָל הָעִיר
שְׁכֶם בּוֹעֶרֶת אֲנִי רוֹצֶה לְהִכָּנֵס אֶל הַצַּדִּיק
בַּמְּעָרָה בְּתוֹךְ הַשַּׁעַר הַסָּגוּר הַשֻּׁלְחָן
עָרוּךְ כֻּלָּם מַמְתִּינִים לְזִמּוּן הַב לָן
וְנִבְרִיךְ לְמַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא
בִּשְׁעַת הַדְּחָק אֲנִי לֹא נוֹשֵׁם
עַד כָּאן הַקָּפָה רִאשׁוֹנָה.

 

השיר "הקפה ראשונה" (עמ' 11) שימש עבורי כשיר המפתח להבנת ספרו הנהדר של עמיחי חסון, בלי מה. הוא מתחיל ונגמר בשני צירופים מגדירי גבול בזמן, ולתפיסתי גם במרחב הנפשי – עשרה חורפים והקפה ראשונה. בין הגבולות התוחמים מתוארת, ללא סימני פיסוק, חוויה דתית־מיסטית של חיפוש, דבקות והתמזגות. חסון תוחם את הסערה משני צדדיה. משאלֶת ההתמזגות שלו בצדיק ודרכו בעולם ובאל מוכנסת אל תוך מסגרת מאופקת ומרוסנת – "עד כאן הקפה ראשונה". בשירים רבים נוספים הבחנתי במהלך דומה – נפשו של הדובר יוצאת אל המרחב המיסטי, אל ההתמזגות, אך הוא אינו שומט עצמו לתוכה כי אם נותר בנקודת הבלימה, שאפשר להבין אותה גם כנקודת הבלי־מה, נקודת חוסר המשמעות, על סיפו של מרחב מיסטי בלתי ממומש: "חֹמֶץ זֵעָה תֵּה נַעְנַע טַבָּק דַּאבֶּל תַּפּוּחַ מִנַּרְגִּילָה בַּחֲצַר בֵּית כְּנֶסֶת בִּשְׁפֵלַת הָאָרֶץ יְרוּשָׁלַיִם רְחוֹקָה אִי אֶפְשָׁר לַחֲצוֹת אֶת הַשַּׁעַר רַק לְהַעֲלוֹת גֵּרָה" (מתוך "אלול", עמ' 41). גם השיר "צאת הכוכבים" (עמ' 46), שאביאו במלואו, מסתיים באותה נקודת הבלימה והבלי־מה:

 

אֵל מִסְתַּתֵּר בִּשְׁאֵרִיּוֹת
סְעוּדָה שְׁלִישִׁית, מֵפִיחַ נְשָׁמָה
יְתֵרָה אַחֲרוֹנָה בַּחֲצַר קְלוֹיְז חַבָּ"ד
בְּשַׁעֲרֵי חֶסֶד נֶאֱסָפִים חֲסִידִים לְמַעְגַּל
רִקּוּדִים כְּנֶגֶד הַלְּבָנָה שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ,
הֵם אֵינָם נוֹגְעִים בָּהּ אַךְ
אוֹחֲזִים אֶחָד בְּיַד הַשֵּׁנִי.
אֲנִי נִפְנֶה מֵהֶם צוֹלֵל
לִבְּלוּז מוֹצָאֵי הַשַּׁבָּתוֹת
(אֲנִי נִזְקָק עַכְשָׁו לְמִלִּים
טוֹבוֹת, הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹבוֹת
מִמָּה שֶׁאֲנִי יָכוֹל לְהוֹדוֹת)
בַּחֲשָׁשׁ פּוֹתֵחַ אֶת הַחֲדָשׁוֹת
(טוּרְקְיָה יְכוֹלָה לְהִתְהַפֵּךְ
וְלָשׁוּב לְעַצְמָהּ וְלֹא אֵדַע)
מִישֶׁהוּ עָלוּל לָמוּת
מִישֶׁהוּ יָכוֹל לְהִוָּלֵד

לֹא קָרָה דָּבָר.

 

דומה שגם בשירים שבהם מתאר חסון את אביו ואת מערכת היחסים ביניהם מופיעה אותה מזיגה מורכבת בין החתירה אל עבר החוויה המיסטית לבין מוגבלות וחסך שהם חלק בלתי נפרד ממנה: "אָבִי הוֹלֵךְ / בְּיָדוֹ שַׂקִּית / אֹשֶׁר עַד" ("ערב ראש השנה", עמ' 34). בעיניי זהו תיאור מלא אהבה, מפוכח ומכמיר לב של האב, המכיר בעומק דבקותו ובעומק מגבלותיה כאחד. במחזור "שירים מסופה גדולה" (עמ' 15) מתאר חסון את חוויותיו המשותפות עם בנו במהלך סופת שלגים שהתחוללה בירושלים. כך נפתח השיר הראשון במחזור: "יָאסוֹן טָמוּן בַּשֶּׁלֶג בִּרְחוֹב אַלְפָסִי / קִבְרוֹ מִזְדַּקֵּר לְפָנֵינוּ, מְגַלֶּה פֶּתַח עִיר / מֵתִים רוֹחֶשֶׁת תַּחַת בָּתֵּי הַמִּדּוֹת שֶׁל רְחַבְיָה. / עַל קִיר הַקֶּבֶר אֶפִּיטָף: "שִׂמְחוּ אַתֶּם הַחַיִּים" ובהמשכו מתוארת החייאת בובת שלג – תהליך שעשוי לייצג את הפשרתם והחייאתם של חלקי נפש נשכחים, המתאפשרות בין השאר בזכות האבהות. השיר מסתיים בהפניית עורף משותפת למתים, לעבר ולרובד המיתי הרוחש מתחת לעיר ומתחת לרגלי השניים, ופנייה אל עבר החיים: "בְּנִי מַנִּיחַ עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת / חָמֵשׁ כְּנֶגֶד חָמֵשׁ מוּל כַּפּוֹת יָדַי / אֲנַחְנוּ חוֹקְקִים בָּנוּ סִימָנֵי חַיִּים / מוֹתִירִים אֶת הַגֹּלֶם לְבַדּוֹ / לְצָרֵף אוֹתִיּוֹת לְרַגְלַיִם".

השיר השני במחזור מתאר את ירושלים הקפואה והוא מסתיים בתיאור המבשר, שוב, על בקיעתם של חיים חדשים מתחת למעטה הקיפאון: "כָּעֵת יֶלֶד יָשֵׁן בִּי. / אֲנִי נוֹשֵׂא אוֹתוֹ כְּמוֹ בַּשֶּׁלֶג הָרִאשׁוֹן לְחַיָּיו / כְּשֶׁהָיָה תִּינוֹק סָפוּן בִּמְעִיל אִמּוֹ, / מַמְתִּין לַהֲפוּגָה". את השיר השלישי במחזור אביא בשלמותו. חסון מעלה בו זיכרונות מטיול שערך עם אביו, בסופת שלגים שהתרחשה בילדותו. התיאור הפעם הפוך – האב נמשך אל החוויה הדתית־מיסטית על חשבון הקשב והקשר לבנו. הבן שותף לחוויה, אך הולכים ונשזרים בה חוטי ההיעדר והמרחק.

 

עַל סַף דַּלְתֵּנוּ בְּנִי עֲדַיִן נָם,
רֹאשׁוֹ שָׁמוּט עַל כְּתֵפִי. אֲנִי
נִזְכָּר כֵּיצַד אָבִי שִׁחְרֵר אוֹתִי
מִבֵּית הַסֵּפֶר לִרְאוֹת שֶׁלֶג בִּירוּשָׁלַיִם,
שָׁעַטְנוּ בַּדְּרָכִים הָרֵיקוֹת רְכוּסִים
בִּצְעִיפֵי אוֹהֲדִים שֶׁל קְבוּצוֹת כַּדּוּרֶגֶל
גֶּרְמָנִיּוֹת שֶׁאֶת שְׁמוֹתֵיהֶן לֹא יָדַעְנוּ לַהֲגוֹת.

אָבִי נִמְשַׁךְ אֶל הָאֲבָנִים הַגְּדוֹלוֹת
לֹא סִפֵּר שֶׁמִּחוּץ לַחוֹמָה יֵשׁ עִיר וַאֲנָשִׁים בָּהּ הַרְבֵּה.
רֵיחַ דַּיְסוֹת לֹא עָלָה בְּאַפֵּינוּ. מְמֻשְׁמָע נָשַׁקְתִּי
לָאֶבֶן וּפֵרוּרֵי שֶׁלֶג כְּפִתְקֵי בַּקָּשׁוֹת יְלָדִים
נָמַסּוּ בֵּין שִׁנַּי.

לֹא נִשְׁאַרְנוּ לָלוּן בִּירוּשָׁלַיִם.
בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה אֶל שְׁפֵלַת הָאָרֶץ
נִרְדַּמְתִּי בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי
רֹאשִׁי שָׁמוּט עַל כְּתֵפִי.

 

השורה יוצאת הדופן ביופייה ועמקות משמעויותיה – "מְמֻשְׁמָע נָשַׁקְתִּי לָאֶבֶן וּפֵרוּרֵי שֶׁלֶג כְּפִתְקֵי בַּקָּשׁוֹת יְלָדִים נָמַסּוּ בֵּין שִׁנַּי" – מחזיקה לדעתי את לשד התהליך המתואר. הילד מתחקה אחר דרכי אמונתו של אביו, אך חוטי ההיעדר השזורים בקשר ביניהם נשזרים גם בחווייתו הדתית, ובקשותיו מן האל מתמוססות בין שיניו. בסופו של אותו יום אין הוא מבקש עוד אב ואולי גם לא אלוהים – ראשו שמוט על כתף עצמו. תמונת הסיום טוענת מחדש את התמונה שבה נפתח השיר (ראשו של בנו שמוט בה על כתפו) ואת המחזור כולו במשמעות של תיקון והחייאת חלקי נפש המתאפשרים לחסון כאב.

בעמוד האחרון של הספר מופיע צילום שיר של המשורר אבות ישורון, בכתב ידו. אל הצילום נלווים הדברים הבאים: "האם מקרה? טיוטה בכתב ידו של אבות ישורון, שמצאה הלית ישורון (בארכיון המשורר במכון גנזים) בזמן שביימתי את הסרט 'ישורון: 6 פרקי אבות' וסיימתי את כתיבת 'בלי מה'." האם מקרה הדבר, שואל חסון, ששׁם ספרו "בלי מה" – צירוף שאינו מופיע בַספר – נמצא בשיר של ישורון, שיר שחסון לא הכיר בשעה ששם הספר כבר התגבש בדעתו? אינני יודע להשיב, אך חשתי כי צירוף מקרים לכאורה זה, כמו עצם חתימת הספר בשירו של ישורון, מצביעים על זיקה עמוקה בין השניים. אני מזהה קווי דמיון גם בין דרכי אמונתם. זו אמונה רוויה בחוויית שלילה, חסך והיעדר, ובכל זאת היא מתקיימת, למרות ואולי בזכות החוסר. בבסיס אמונתם מקום נרחב להתמוססות פתיתי הבקשות, ל"אי אפשר לחצות את השער", ל"לא קרה דבר", ל"בלי בעד מה" – שיש ביכולתם להפוך ל"בעד בלי מה".

 

bikoret_in_1

שירו של אבות ישורון, בכתב ידו

 

עמיחי חסון, "בלי מה", מוסד ביאליק – סדרת כבר, 2018

 

bikoret_in_2

 

» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: רוויטל מדר על "חיים קטנים" מאת האניה ינגיהארה

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_45_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2019 | קטע מתוך "הַיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי", ספרה החדש של שרון אס

"אני לא מבולבלת: זו אינה שירה / זו מסה על פרידתו של סופוקלס // מהשירה; ובכל זאת אני כותבת / בשורות קצרות וברווחים. זו עוד דרך / לשבת על סלע כמו אדיפוס / הזקן."

model_45_715-537

סיגלית לנדאו, בת יפתח (פרט), עיסת נייר, 100X240X120 ס"מ, 2018 (צילום: יותם פרום). מתוך התערוכה "אתונה בתל אביב", גלריה שכטר (אוצרת: שירה פרידמן)

.

מתוך "הַיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי: מסה על פרידתו של סופוקלס מהשירה" / שרון אָס

 

*
לסופוקלס יש סוד. הוא קורא לסוד
אדיפוס בקוֹלוֹנוֹס.

יש דרכים שונות להחביא סוד. הדרך השכיחה
שברון לב.

מדי יום, אחרי עבודה של שמונה שעות
175 מילים בלבד היו לנבוקוב.

נבוקוב אינו סופוקלס. אבל שניהם
לקראת הסוף, כמו שקספיר,
לא מסתפקים בשברון לב

כמכניזם הנפוץ ביותר של הסוד.
אני לא מבולבלת: זו אינה שירה
זו מסה על פרידתו של סופוקלס

מהשירה; ובכל זאת אני כותבת
בשורות קצרות וברווחים. זו עוד דרך
לשבת על סלע כמו אדיפוס
הזקן.

שורה קצרה דומה יותר לסלע
משורה ארוכה.
קשה לשקר אז. ולא רק בשל חוסר
נוחות.

בשל העייפות.

*
עשרים שנים לאחר שכתב את אדיפוס המלך ושלושים וחמש
שנים אחרי אַנְטִיגוֹנֵֵה

וזמן קצר לפני מותו ככל הנראה ב 406 לפנה"ס (טרם
מפלת אתונה בידי ספרטה)
סופוקלס כותב את אדיפוס בקולונוס.

קולונוס היא דֶמוֹס באטיקה, צפונית מערבית
לאתונה. סופוקלס מכנה אותה "קולונוס

המלבינה" אולי בשל מחצבות אבן הגיר בסביבה. שם
הוא נולד, בדמוס הזה, הקדוש לפּוֹסֵידוֹן

מכניע־הסוסים. מה הכניע סופקלס כשנתן לגיבור הזקן שלו,
כעת בן תשעים, בגילו, להיקבר בקולונוס?

שרידה אינה פשע

אומר הרוכל־חסר־הבית
מקים גילדת הרוכלים שסמלהּ הוא שמיכה.

אני מתפרנסת מהיקר לי ביותר
קריאה וכתיבה.

לפני הקיץ, במרתף המוזיאון, כשהתקרבנו
להליכתו של אדיפוס העיוור ללא ליווי
בשדות הנעלמים

הותרנו הרחק מאחור
את אומללויות התיאוריה,
הקריאה של הידוע מראש, כמו
מריחת אברי רבייה במיתוסים יוונים (שיבוש ציטוט מנבוקוב)

ועדיין בקצה השדה עמד מישהו
שביקש לפשפש בגופו של אדיפוס.

בלילה לא נרדמתי. לגיון החזירים שלי
כרסם בשצף קצף את הפנינים שהשלכתי
בפניו.

אבל אני כותבת את מה שאני כותבת
לא כדי להצדיק דבר זה או אחר
(גם אם אי אפשר להימנע מכך לחלוטין)

אני כותבת בשל יִרְאָה והערצה.
אני משתחווה בתוך חוסר ההבנה.

אני מאמינה בכל לבי שכתיבה
היא הליכה כנגד הביוגרפי.

אולי גם סופוקלס האמין
וליווה את יציר כפיו עד מדרגות
הנחושת ועץ האגס, ודחף אותו הלאה
לאדמה –
…………    ..ששְׁמהּ במקרים מיוחדים
………………………………………..   ………שמים.

 

 

שרון אס, "הַיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי: מסה על פרידתו של סופוקלס מהשירה", הוצאת אפיק, 2018.

 

.
.

 

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: פרק מתוך ספרה החדש של יערה שחורי, "שנות העשרים"

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_45_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

אוצרות התרבות וההיסטוריה של ישראל בעמוד מרכז אחד!

חדש בספרייה: כל מה שיש לנו להציע על הרצל, העלייה הראשונה, מלחמת העצמאות ונושאים נוספים בדף אחד נגיש וברור

ילדי רחובות נושאים במוט ענבים, 1913

ילדי רחובות נושאים במוט ענבים, 1913

מעל 120 שנה הספרייה הלאומית אוספת ומשמרת את עולמות התוכן של ארץ ישראל והעם היהודי. ברבות השנים לוקטו ספרים עתיקים וחדשים, העוסקים בעיקר בחוכמת ישראל, וספרים שיצאו לאור במקומות שונים ברחבי העולם היהודי. נוסף על כך, ​בספרייה הלאומית נשמרו למעלה מחמישה מיליון ספרים וכתבי עת, וכן אלפי פריטים נוספים באוספים מיוחדים, בהם כתבי יד, ארכיונים, מפות והקלטות מוזיקליות.

​​​הספרייה הלאומית נמצאת בתהליך התחדשות שבמסגרתו תתרחב ותתפתח לספרייה של המאה ה-21, שבונה בהתמדה אוספים פיזיים ודיגיטליים של התרבות היהודית והישראלית לדורותיה ולרבדיה, מספקת שירותים בבניין וברשת לציבור הרחב ולחוקרים בארץ ובעולם וממלאת תפקיד מרכזי ופעיל בחיי הרוח והתרבות של המדינה על כל אזרחיה, ושל העם היהודי כולו.

בשנים האחרונות, עושה הספרייה מאמצים להנגיש את עולמות התוכן הללו הן לחוקרים, הן לציבור הרחב. בין השאר, שאף צוות הספרייה לאפשר לציבור בישראל ומחוצה לה נגישות הולמת לאוספי הספרייה, גם באמצעים טכנולוגיים מתקדמים.​

נוכח הרצון לחשוף את תכנים אלו, יצרנו דפי אינטרנט יעודיים המאגדים תכנים מרתקים ונדירים. כל דף שנוצר מהווה שער לעולם תוכן אחר, ומאפשר גישה חופשית לאוצרות הספרייה הלאומית בקרב הציבור הרחב.

לפניכם ההזדמנות להיכנס לדפי השער החדשים, ולהתנסות בהצצה ראשונה בתהליך המתמשך: מורשת ישראל, חגי ישראל, מלחמות ישראל ועוד.

 

ירושלים

002716437_jlem_rashi

פסח

700015369_447

השואה

rashi447

מלחמת העצמאות

shayara_3776406_447

הרצל

hertzel_head_447_330

העלייה הראשונה

FL16156094_447_anavim

התלמוד

talmud_head_700344507_447_330

ספר הזוהר

Main_001103391_447x330

התנועה הציונית

3696144_rahsi

היישוב הישן

yehuhv_photochrom

 

 

 

ספר החורף | אלימות מרהיבה ביופייה: על "האלימים יישאוה" מאת פלנרי או'קונור

מעין בן הגיא על הרומן "האלימים יישאוה", אחת משלוש היצירות בספר "שלוש סופרות דרומיות", ספר החורף של המוסך

horef_44_715-537

פלנרי או'קונור

.

אלימות מרהיבה ביופייה, או איך ספרות יכולה להכות במרפס אחרי שהתקשה

מאת מעין בן הגיא

 

הקריאה ב"האלימים יישאוה" מאת פלנרי או'קונור מעוררת תשוקה לחשוב, ללמוד, לברר ולדבר על אודותיו, להדהד אותו בתוך התקהלות כלשהי. לתת אותו כחפץ לאנשים אחרים, למי שהוא יכול לפעול עליו. הפגישה בו משחזרת מפגשים שהתרחשו בגיל צעיר עם ספרות גדולה, כשגילוי הקריאה טרי והקרקע בתולה, כשאת בוץ רך ופעור שמבקש שישַקעו בו דריסת רגל של ענקים.

במרכזו של הרומן שיצא לאור בארצות הברית בשנת 1960 ניצבת שושלת של גברים בת ארבעה דורות: מסון טרווטר "הזקן", רייבר "המורה", פרנסיס "הנער", ובישופ, פעוט רפה שכל, בנו של המורה. נשות המשפחה מוּסָרות מן הסיפור מיד לאחר שביצעו את משימתן: הולדה. שובל זכרן מצומצם מאוד ונע בין זנותיות, חוסר ביטחון, שתייה והשתקעות בקריאת רומנים. הגברים חומדים לעצמם את הצאצאים ומסתערים על משימת עיצובם. עלילת הסיפור מתרחשת בדרום ארצות הברית, במרחב שבין בקתה אחת דלה ומבודדת במערֵה יער, מוקפת טבע פראי ומרהיב, לעיר שבה רבי־קומות, פרוורים ורחובות גדושים בדוחק אנושי. השנה היא 1952.

הרומן, שפרקיו נמסרים מנקודת מבטו של הנער או מנקודת מבטו של המורה, נפתח במותו של הזקן בן ה־84 שבארבע־עשרה השנים האחרונות טיפל בנער, הנכד של אחותו. אמו, סבתו וסבו של הנער נספו בתאונת דרכים. הוא נולד במכונית הבוערת ומיד לאחר לידתו נפטרה אמו. אביו התאבד בעקבות האסון. דודו של הנער, המורה, התכוון לגדלו אלא שהזקן חטף את התינוק מביתו שבעיר וביריות רובה גירש את המורה ואת עובדת הסעד שהתלוותה אליו כשבאו לקחת אותו. הזקן, נביא מטעם עצמו שמעת לעת נתקף בקדחת התנבאות, התפרנס מייצור ויסקי מהתירס שגידל בחלקתו. מלבד שכנים שחורים מהסביבה, נראה שרק הנער, נביאי הברית הישנה וישו שימשו לו חברה. ייעודו של הנער, כפי ששמע השכם והערב מהדוד־רבא שלו, הוא לקבור אותו כראוי, להיות אף הוא לנביא ושליח האל ולהשלים את משימתו של הזקן: להטביל את בישופ, הילד המפגר, בנו של המורה – טקס שאביו האתאיסט סירב לערוך.

בגרסאות שונות, במקצבי סיפר מואצים או מפורטים, כנוסח שחזרו עליו כבר פעמים רבות או כוויכוח בין הזקן לנער המפקפק והזעוף, נמסרים אירועים של עימות בין הזקן לבני משפחתו שבעיר. הזקן נהג לחזור ולספר לעצמו ולנער את אותם מעשים מדי שבוע לפחות, והחזרתיות הטקסית והאובססיבית מעבה את ההיכרות עם תולדות עולמן של הנפשות הפועלות, עם שפתן ועם מצבן הנפשי. עוד ועוד פרטים מתגלים לגבי הדרך שבה התגלגל הנער לידיו של הזקן, ומתברר שלחטיפה של הנער קדמה חטיפה של המורה בילדותו לשם הטבלתו.

מן הפתיחה מוצגת המציאות הקלסטרופובית, שטופת האמונה והקנאות, שהיא הרחם שבתוכו נובטת עלילת הרומן. הקוראים תופסים מיד את הבדידות ואת הסכנה שבמצבו של הנער, הנותר לבדו עם גופתו של הזקן ועם נטל הציפייה שרוח אדונָי תתקוף גם אותו ותשלח אותו אל העיר לבצע משימות ברורות ומעורפלות, שהוא רוצה בכל מאודו להתנער מהן. כמו הנער, גם הקוראים נלכדים בתעתוע ובקשיי פענוח המציאות, שנמסרת מנקודות מבט שלא ניתן לסמוך עליהן, שיש לחדור מבעד לסבך של חזיונות וסיוטים, אמונות, טירוף, מניפולציה וילדיוּת כדי להפיק מהן תמונה מוצקה ו"ריאלית". הטבעת מתהדקת עוד כשלזירה – שולחן ארוחת הבוקר שאליו מסבים הנער והזקן שמת זה עתה – נכנסת ישות נוספת, חמקמקה וערמומית, שנדמה שהיא קול פנימי שהתפצל בתודעתו של הנער, הנאבקת לא לקרוס. בקול יש רכיב צורם, לא מוכר. לפרקים נדמה שהקול מקורו בנער ולפרקים נראה שמדובר ב"איש זר" החובש מגבעת. בעוד הנער חופר במאמץ בור קבר לסבא־רבא שלו, מתלקח ויכוח מרתק, שנון ומצחיק עם אותו זר פנימי, ויכוח שמציג גרסה נוספת, חתרנית ומשכנעת לעברו ואף לעתידו של הנער. במהרה שומט הנער את אֵת החפירה, ממהר אל מלאי הוויסקי של הזקן, משתכר ומצית את הצריף בן שתי הקומות ואת גופתו של הסב.

במנוסתו מן הבקתה הבוערת נאסף הנער למכוניתו של סוכן־נוסע שמוכן להישבע שאהבה היא הגישה היחידה שמצליחה בתשעים וחמישה אחוזים מהזמן למכור לאדם ארובה. שיחה זו מפגינה את אחד מתחביביה של או'קונור, להטיח סוכני ביטוח ומוכרים־נוסעים בכפריים אדוקים ושטופי אמונות קנאיות ולהפיק ממתקים ספרותיים משיחת החירשים שהם מנהלים, שנעה בין משלבים קיצוניים ויוצרת מצבים מצחיקים מאוד וגם קוראי תיגר ומסוכנים. "תודעת השירות" האמריקאית, הליברלית־קפיטליסטית, מתנגשת אצלה בתודעה פרוטסטנטית פונדמנטליסטית, התנגשות שמקצינה את העימות בין שתי הפרדיגמות ושתוצאותיה האלימות מתפשטות במרחבי הרומן לכיוונים קיצוניים, עתיקים ואקטואליים למדי.

הזר הפנימי, שבשלבים מאוחרים של הרומן יכונה גם ידיד, מבליח מרגע שהזקן מת, וצובר עוד ועוד נפח ומאפיינים. לפרקים הוא נראה שוחר טוב ובעל שכל ישר ולפרקים זדוני ומניפולטיבי, מסוכן ביכולותיו הרטוריות ובכישרון לנצל מצבים רגשיים קשים. במהלך הרומן הוא הופך לאחד מהכוחות המרכזיים שמובילים את הנער במסעו האיום. לעיתים הקוראים משתכנעים שמדובר בדמות ממשית ולפעמים נראה שהוא שלוחה של אישיות הולכת ומתערערת. לפעמים הוא דובר בחלומות וסיוטים ולפעמים נדמה כי הנער מזהה אותו בדברים שנאמרים לו מפי דמויות שמזדמנות בדרכו. מי שהניח אותו מלכתחילה בתודעתו של הילד היה הזקן, שאמר: "לאור התפקיד הנכבד שהשטן מילא בהבאתו של טרווטר לעולם, אין פלא שהוא ממשיך לשים עין על הילד ולהשגיח עליו השגחה צמודה".

הסוכן־הנוסע חוקר את הנער לגבי תוכניותיו, וזה עונה לו רק שהוא מתכוון לחכות ולראות מה יקרה. ושאם לא יקרה כלום הוא יעשה שמשהו יקרה. הנער, שהוראותיו הסותרות של הזקן – להטביל את הילד של המורה אך גם להימנע מלבוא עם המורה במג, מהדהדות בראשו ללא הרף, מוצא את עצמו במהרה מול דלתו של המורה בפרוור נאה של העיר. המורה והזקן, שכל אחד מהם מתעקש לשמש לנער אב, מוצגים תחילה כניגודים מוחלטים. עולמות השואפים להחריב זה את זה. המורה הוא בנו המשכיל והחילוני של סוכן ביטוח ש"כשאמרת לו שנשמתו הנצחית בסכנה, הציע למכור לך פוליסה שתכסה את כל הסיכונים. הוא אמר שגם הוא נביא, נביא של ביטוח חיים." המורה חמוש בתאוריות פסיכולוגיות, אבחנות ומבדקים פסיכיאטריים, מוסדות חינוך, מוזיאונים ומסעדות, בתי כלבו וגלריות, מכונית. עם כל אלו הוא מבקש לפתות את הנער לחצות את הקווים. לעומתו, לזקן עומדים כוחו הפיזי, כפריותו, כושר ההרתעה של משוגע, כתבי הקודש, נדיבותו ודאגתו של ישו וחסותו של אל איום ואכזר שאפילו חמלתו שורפת. שניהם כופים את עצמם על הנער ומודיעים לו איך נראים האמת, החופש והנאמנות לעצמו. הסרבנות האינסטינקטיבית של הנער להצעות ההרמטיות של שארי בשרו היחידים מתערבבת בספק ובבלבול, בחוסר יכולת להתנער מכל המילים שצנחו לתוך דמו והשתקעו בו. כל אלו מגבירים את החיפוש הכפייתי אחר אות אלוהי חד־משמעי שיפתור אחת ולתמיד את הספק והסבל.

הגפרור שאו'קונור זורקת אל כל החומר הדליק והאפל הזה הוא המפגש בין בישופ הפעוט רפה השכל שנראה "עמום ועתיק, כמו ילד שהוא ילד כבר מאות שנים," לבין הנער. בישופ מעוות בגופו, בהיר שיער, תם ומתרפק, מרתק את הנער למשימה שדודו עיצב אותו אליה. "הוא עמד נטוע כאדם שנדון למוות […] ואז נגלה לו החיזיון – אילם, בוטה ישיר כקליע רובה […] הוא רק ידע בוודאות טרופת ייאוש, שהוא נועד לעשות את טקס ההטבלה לילד העומד מולו ולהתחיל לחיות את החיים שדוד רבא שלו הכינו לחיותם. הוא ידע שנקרא להיות נביא […] הוא ניסה לצעוק 'לא' אבל זה היה כמו לצעוק מתוך שינה. הצליל היה אבוד, ספוג בדממה."

כפי שקורה לעיתים קרבות ברומן, הקביעה הברורה שניתן הסימן האלוהי מתחלפת בספק, בחיפוש אחר סימנים נוספים. ככל שמתוודעים למורה, שכעת הסיפור נמסר מנקודת מבטו, מופרת ההופכיות שבינו לבין הזקן והנער. נקודות דמיון רבות עולות ביניהם. מלבד הדמיון בטמפרמנט הקנאי ובדחף לגאול את הנער, נגלים גם סדקים בשריון ההיגיון הנוקשה שהמורה עוטה. מתגלה הדם המשפחתי שלא ניתן להיפטר ממנו ונוצרים קשרים והקבלות ביוגרפיות בין המורה לזקן ולנער. גם במורה נחשפת כמיהה רוחנית חסרת פשר, עמידה מיוסרת על סף כלשהו, חשש מאיבוד שפיות, הזדקקות להגבלת ההתבוננות כדי להתגונן מפני פוטנציאל רצחני. העלילה חושפת הבלחות של כמיהה לאהבה צרופה ואלוהית שהוא אינו יכול לפענח באמצעות המפתחות שבצרור שהוא מושיט לנער. המוקד לכל הרגשות הקיצוניים ביותר, מאהבה אינסופית עד רצחנות, הוא הילד בישופ, הדמות היחידה בשושלת שמוחה הרופס גאל אותה מסכסוך פנימי ואלים והפך אותה למשטח קשיח של אהבה ותום מסנוורים ובלתי משתנים.

הנטייה להעמיד דמויות ומצבים דיכוטומיים ואז לפרוע את הקו הברור ולערבב את הכתמים המנוגדים לאין־ספור גוונים היא מאפיין מרכזי ברומן. במקומות רבים מוצמדת לתובנה פתאומית או להארה התפוגגות של ודאות ובלבול. הזדמנויות למפנה, פיוס ורוך ממהרות להתגלות כרגעי אטימות והחמצה. אהבה מתחלפת ברצון להמית, תחושת ייעוד מתפוגגת לספק, למנוסה. הדמויות, בייחוד דמותו של הנער, מתבוננות בכול ומחפשות סימן להיאחז בו, מנסות לגלות תדר סמוי. בבואה בחלון ראווה נדמית לנשל נחש, באישוניו של בישופ משתררת ארץ דממה, השתקפות פניו של הנער הרועדת במים מתגבשת לפנים כחושות דמויות צלב. גם המספרת, כשהיא משרטטת הבעות פנים, נופים, שמש ירח ועננים, בייחוד בשעות דמדומים וזריחה, או את המראות העירוניים, יוצרת דימוי שלעיתים קרובות מתחלף באחר, טומן בחובו משמעות נוספת, רמז, דלת סתרים למציאות מקבילה. מאפיין זה, וכן דרכה של או'קונור לארוג את אירועי העלילה באמצעות מסירתם מנקודות מבט ובגרסאות סותרות, מעצימים את הקושי לבסס תמונה ברורה של העולם ושל הנסיבות שגורמות לרצף האירועים. או'קונור עובדת תמיד בניגוד לציפייה שטיפחה. הפרוזה שלה מגלפת בכל האמצעים את המאמץ הלטוש לראות ולהבין ולהפיק סימן ומשמעות ולהיכשל בכך. כמעט ניתן לחוש ולמשש את חוסר היכולת הקיומי לאחוז במשהו ברור ומוצק ומתקבע, ונדמה שמקורו של הקרע הוא באדם, בחושיו, בקולו, בקיבתו, בפניו ובתודעתו, הנקרעים בסתירה פנימית שמסיבה סבל וחורבן ומשוועים לגאולה אלוהית.

לרומן קומפוזיציה מעגלית ברורה למדי, מנוסה נעה ונדה בין מהבקתה לעיר ובחזרה. תנועה מאש למים ושוב אש. ריצה יחפה, בכותונת משוגעים, למצהלות לעג וביזוי ברחובות העיר. חזרתיות ספירלית של אירועים משפחתיים לאורך שלושה דורות בתוואי של ייסורים. התנועה לעבר אסון מפוסקת במפגשים ארציים למדי, עם נהגים שנותנים טרמפ, עם אישה בחנות שבתחנת דלק, עם בעלת אכסניה, בתחנות שבהן עובר המסע. בהזדמנויות נדירות שבהן ניתנת נקודת מבט חיצונית על הגיבורים (למשל נקודת מבטה של בעלת הפונדק) האפקט מכמיר לב, קורע בעצבותו ומבהיר עד כמה נזקקים הקוראים למנוחה, לעין "נורמלית" ויציבה, שיכולה למסור מציאות מוצקה. המנוסה המעגלית והלכודה מדומה להליכה על גב של לוויתן כביר, מעצימה את האפקט של חוסר בהירות, של מראות ופשר שמתגבשים ומיד מיטשטשים, מנת חלקם של הגיבורים ושל הקוראים. הטקסט רווי אזכורים והקבלות לגיבורים ולאירועים מהתנ"ך ומהברית החדשה. הֶקשרים אלו מעבים את המרקם אך אינם עוזרים בהכרח לחלץ פשר, שכן הם כולאים אותנו בעוד רצף של דימויים, סיפורים ומראות, והפרוזה של או'קונור מסרבת להשתמש בהם בצורה דידקטית או אלגורית. וכך הם כעין מסך עשן נוסף. או'קונור מסרבת להסגיר עמדה ברורה לגבי הכוחות השולטים ביקום שבראה. אל, גורל, תורשה, מקריות, יצר רע או כורח פנימי – אפשר לסמן, אבל אין ודאות שהתשובה נכונה, והיצירה מטפחת את המתח שהאפשרויות יוצרות ביניהן. הפעולה של כל זה על הקוראים טורדת שלווה, רודפת, מעוררת אי־נחת ומחשבות, כמו שרק ספרות גדולה יכולה.

 

מעין בן הגיא מתגוררת בירושלים. פרסמה עד כה שלושה רומנים: "ים ויבשה" (הקיבוץ המאוחד, 2011), "גודאי" (אסיה, 2016), "ווקמן" (עם עובד, 2017). מלמדת כתיבה ב"מנשר לאמנות" ועוד. סיפורים קצרים פרי עטה הופיעו באנתולוגיות ובכתבי עת שונים.

 

פלנרי או'קונור, "האלימים יישאוה". מאנגלית: דבורה שטיינהרט. בתוך "שלוש סופרות דרומיות", עם עובד, 2018.

 

horef_44_in

.

.

» בגיליון המוסך הקודם: הבחירה ב"שלוש סופרות דרומיות" לספר החורף, דברי העורך משה רון וקטע מהסיפור "הבלדה על הקפה העצוב" מאת קרסון מק'קלרס

 

» לספר הסתיו של המוסך: "יומן צבים", מאת ראסל הובן, בתרגום רנה ורבין

» לספר הקיץ של המוסך: "ממלכת האי-רצון", מאת איה קניוק

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_44_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן