שירה | שירים חדשים מאת שני פוקר, אפרת ניסימוב, יחזקאל רחמים וזמירה פורן ציון

כְּשֶׁאַתְּ רוֹאָה צִפּוֹר פְּצוּעָה אַתְּ מְכַסָּה אֶת הָעֵינַיִם / שׁוֹאֶלֶת אִם נִגְמַר, וּבוֹכָה כִּי גַּם אַחֲרֵי שֶׁתִּשְׁכְּחִי / בְּכָל זֹאת תִּזְכְּרִי

shira_44_715-537

אלה אמיתי סדובסקי, יד שנייה מרופא שני, שמן, אקריליק ואריג על בד, 216X171 ס"מ, 2014

.

שני פוקר

בשר אהובתי

בְּשַׂר אֲהוּבָתִי הוּא סוֹד נִפְרָע
אֲשֶׁר פָּרְעָה בְּעַצְמָאוּת וּבִדְחִיפוּת
לְלֹא יְדִיעָתִי, לְלֹא לֵאוּת,
נָטְלָה אֶת יַשְׁבָנָהּ אֵל כָּף אַחֶרֶת,

בְּשַׂר אֲהוּבָתִי הוּא סוֹד גָּלוּי,
אֵינוֹ שָׁמוּר רַק לִי, אֵינָהּ שׁוֹמֶרֶת;
לֹא רַק אִתִּי בְּזוּיָה וּמְאֻחֶרֶת
חִכְּכָה אֶת אֵיבָרֶיהָ בְּחַיּוּת

עַכְשָׁו, כְּשֶׁגָּמְרָה כְּבָר פַּעֲמַיִם
בְּתוֹךְ זְרוֹעוֹת אֲשֶׁר אֵינָן שֶׁלִּי,
הֻטַּלְתִּי בָּעוֹלָם כְּמוֹ עֲנָנָה
סְמִיכָה וּמְעִיקָה כְּדִמְיוֹנִי:

וּבוֹ טוֹפַחַת חִיּוּנִית עַל יַשְׁבָנָהּ
אִשָּׁה
שֶׁלֹּא בָּדִיתִי לָהּ פָּנִים.

 

על לב

בְּיוֹם כָּזֶה כֻּלֵּךְ נִטְוֵית קוּרִים
הַיְשֵׁר מִן הַשֵּׁנָה מִן הַחֲלוֹם
אֶל לֵב נַתְבָּ"ג אֶל לֵב אוֹתוֹ מַכְאוֹב
בִּשְׁתִי וָעֵרֶב דַּק נֻקְשֶׁה כְּמוֹ קִיר
כִּי מָה נִתָּן לִזְכֹּר מֵאֶמְצַע לֵיל?
קִלַּלְתִּי: לָלֶכֶת בְּלִי תְּנוּפָה,
כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר בִּכְלַל לִטְמֹן תַ'לֵּב
בְּעִיִר שֶׁלֹּא זוֹרֵם בָּהּ אָף נָהָר
כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר בִּכְלָל לְהֵיעָזֵב
מֵעִיר שֶׁהִיא כֻּלָּה רַק יַבָּשָׁה?
כְּשֶׁלֵּב יָצִיף אוֹתָךְ, הֵיכָן יִטְבָּע?
וְאֵיךְ יֹאמְרוּ עָלָיו הוּא בַּמְּצוּלוֹת?
יִשְׁלוּ אוֹתוֹ מִשֶּׁפֶךְ מֵי בִּיבִים
יִתְלוּהוּ לְיִבּוּשׁ בַּכִּכָּרוֹת.

 

ילדי האדמוני

בַּמָּטוֹס הִתְיַשֵּׁב לְיָדִי יֶלֶד אַדְמוֹנִי.
מְנֻמָּשׁ. לֹא גָּבוֹהַ. לֹא דַּק. בַּשְׂרָנִי. גֵּרָה אוֹתִי. כָּכָה.
בְּלֹא הֶסְבֵּר סָבִיר, בִּשְׁלִיטָתִי וּבִלְעָדֶיהָ
הִתְחַלְתִּי לְדַמּוֹת לִי שֶׁאֲנִי אִמּוֹ.
בּוֹחֶנֶת אֶת קַוֵּי הַבָּשָׂר שֶׁעָטְפוּ אֶת שִׁלְדּוֹ

שֶׁל יַלְדִּי הָאַדְמוֹנִי שֶׁדַּלִיתִי כָּךְ אֶל דִּמְיוֹנִי, הִתְמַלֵּאתִי פָּחַד מָוֶת.
הֵיכָן הוֹרָיו הַמַּמָּשִׁיִּים? הֻשְׁלְכוּ מִן הַפְּלָנֶטָה
כְּפִי שֶׁזָּנַח אֶת מְנַת הָאֹכֶל בִּשְׁנָתוֹ הָעַקְשָׁנִית,
כְּפִי שֶׁשָּׁמַט רֹאשׁוֹ לְכֹל הָעֲבָרִים
עַד שֶׁהִתְמַגְנֵט לִכְתֵפִי וְנָח עָלֶיהָ?

סָלַחְתִּי לְיַלְדִּי עַל שֶׁפָּלַשׁ לְמוֹשָׁבִי.
כָּסַסְתִּי צִפָּרְנַי וְהִמְשַׁכְתִּי לְהַבִּיט
עַל הַמָּנָה הַמַּמְתִּינָה וְהַדְּחוּיָה עַל מַגָּשׁוֹ,
בְּעוֹד יַלְדִּי יַשֵּׁן מְאֹד. כִּמְעַט וְהִקְפַּצְתִּי כָּתֵף וְלָחַשְׁתִּי: "בְּנִי,
אֶפְשָׁר אֶת הַפֵּרוֹת שֶׁלְּךָ אִם אַתָּה לֹא אוֹכֵל?"

אֲבָל לֹא רָצִיתִי לְהָעִיר אוֹתוֹ.

וְכָךְ הוֹסִיף הַמָּטוֹס לְפַלֵּס לְאִטּוֹ אֶת אֲוִיר הַשָּׁמַיִם
וָאֲנִי חָוִיתִי וִתּוּר אִמָּהִי רִאשׁוֹן עַל בְּשָׂרִי:
תְּנוּמַת יַלְדִּי הַמְּדֻמְיָן עֹלָה עַל תְּנוּמָתִי.

 

שני פוקר, בת 25, לומדת ספרות באוניברסיטת תל אביב. שיריה התפרסמו לראשונה במוסך, ולאחר מכן גם בכתבי העת משיב הרוח, לכל הרוחות, הבה להבא.

 

 

אפרת ניסימוב

איך מרפאים כנף שבורה לפני השינה

כְּשֶׁאַתְּ רוֹאָה צִפּוֹר פְּצוּעָה אַתְּ מְכַסָּה אֶת הָעֵינַיִם
שׁוֹאֶלֶת אִם נִגְמַר, וּבוֹכָה כִּי גַּם אַחֲרֵי שֶׁתִּשְׁכְּחִי
בְּכָל זֹאת תִּזְכְּרִי
אֲנִי מְנַסָּה לְהַנְשִׁים בָּךְ אֱמוּנוֹת
שֶׁיַּעַמְדוּ נִצָּבוֹת בְּתוֹכֵךְ כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הַחַיִּים,
וּמָה אִם לֹא אֶהְיֶה לְצִדֵּךְ
וּמָה אִם תִּרְאִי אוֹתִי פְּצוּעָה וְחוֹשֶׁבֶת
עַל אִמִּי שֶׁהִרְטַבְתִּי שְׂפָתֶיהָ
מְנַסָּה לְחַבֵּר הֲבָרוֹת לְמִלִּים
מַבַּט עֵינַיִךְ נִכְרָךְ סְבִיב צַוָּארִי
וְגוּפִי הַנִּמְתָּח אֵלַיִךְ מְנַסֶּה לַחְתֹּם בָּךְ עֲמִידוּת
כְּשֶׁאֲנִי בְּכָל בֹּקֶר מְנַסָּה לְהֵיטִיב אֶת עוֹרִי וְלָצֵאת הַחוּצָה לְשָׁם
כְּדֵי לְהַשְׁאִיר בָּךְ יְרֻשּׁוֹת מְדֻשָּׁנוֹת
כְּדֵי שֶׁמָּה שֶׁתִּזְכְּרִי מִמֶּנִּי יִהְיֶה הַר, מַעְדֵּר, מַפְצֵחַ אֱגוֹזִים
צְלִילִים מְשׁוֹבְבִים, מִיקְרוֹאוֹרְגָּנִיזְם בִּלְתִּי מָסִיס, קַרְקַע דְּחוּסָה
כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּחְשְׁבִי שֶׁזֶּה גּוֹרָלֵךְ לִהְיוֹת אִשָּׁה בַּיְּעָרוֹת
לְזַהוֹת שִׁנּוּיִים בְּכִוּוּנֵי הָרוּחַ, לְהִצְטַעֵר בִּנְדִידָה אַתְּ
יְכוֹלָה לִרְכֹּב עַל עַנְנֵי גֶּשֶׁם, לְהָנִיף קְעָרָה מְלֵאָה בִּפְנֵי מֶלֶךְ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ,
לְהִתְנַעֵר כְּמוֹ כַּלְבָּה, לֹא לְהִתְגָּרֵד,
בְּכָל דַּקָּה מֻזְרֶמֶת לָאוֹקְיָנוֹס מַשָּׂאִית עֲמוּסָה פְּלַסְטִיק
בַּסּוֹף אֲנִי מַצְלִיחָה לְהַגִּיד לָךְ, לִפְעָמִים קוֹרִים דְּבָרִים
אֲבָל תָּמִיד הַכֹּל מִסְתַּדֵּר
לַיְלָה טוֹב

 

עוני

הָיִיתִי יַלְדָּה מְנֻמְנֶמֶת
יְשֵׁנָה בַּיָּמִים, מְהַלֶּכֶת בֵּין הַחֲדָרִים בַּלֵּילוֹת
לְחַפֵּשׂ אֶת שֶׁנֶּעֱלַם מֵהַבַּיִת בִּשְׁנָתִי:
טֵלֵוִיזְיָה סוֹנִי 22 אִינְץ' שֶׁרָאִיתִי בָּהּ נִילְס אוֹלְגֶרְסוֹן
מַחְשֵׁב קוֹמוֹדוֹר
אַבָּא
הָיִיתִי יַלְדָּה מְנֻמְנֶמֶת, הִשְׁקוּ אוֹתִי חָלָב
לִקַּקְתִּי אֶת הַשְּׂפָתַיִם, הֵם הָיוּ מְרֻצִּים מִמֶּנִּי
נָתְנוּ לִי לִטְעֹם דְּבַשׁ, לִקַּקְתִּי אֶת הַשְּׂפָתַיִם
נָתְנוּ לִי שׁוֹקוֹלָד, לִקַּקְתִּי אֶת הַשְּׂפָתַיִם
עַד שֶׁמִּישֶׁהוּ נָתַן לִי לְלַקֵּק לוֹ אֶת הַשְּׂפָתַיִם
הָיִיתִי יַלְדָּה מְנֻמְנֶמֶת, לִקַּקְתִּי לוֹ אֶת הַשְּׂפָתַיִם
מֻתָּר לִי לִישֹׁן
מֻתָּר לִי לִישֹׁן

 

אפרת ניסימוב, ילידת 1981, מתגוררת בעמק יזרעאל. בוגרת המסלול לתסריטאות בבית הספר "סם שפיגל" וכיתת השירה של הליקון.

 

 

יחזקאל רחמים

החדר הסודי

בֵּית יַלְדוּתִי עַכְשָׁו עָנָן,
חֵיק קִירוֹתָיו – אָבָק בַּזְּמַן,
אַךְ עוֹד אֲנִי שׁוֹמֵעַ צְעָדִים, אֶצְלִי
בַּחֶדֶר הַסּוֹדִי, עוֹד קוֹלוֹתָיו
מְהַדְהֲדִים בְּהֵיכְלוֹת
נְמַל לִבִּי.

וַאֲפִלּוּ אֶחֱצֶה יַמִּים רַבִּים
וְיַבָּשׁוֹת רַבּוֹת, וַאֲפִלּוּ אֶעֱטֶה
גְּלִימוֹת קְנוּיוֹת וּמַסֵּכוֹת לָרֹב,
עֲדַיִן יֶלֶד רְפָאִים יָרוּץ יָחֵף,
יַחְלֹף בִּשְׂדוֹת חַדְרֵי בֵּיתוֹ,
יִקַּח אֶת כַּף יָדִי בְּכַף יָדוֹ,
וְשׁוּב וְשׁוּב וְשׁוּב
יִשָּׂא אוֹתִי אִתּוֹ.

 

דָּרֵי הרחוב

אֵינִי פּוֹחֵד מִכֶּן, רוּחוֹת כְּמוֹ־רְפָאִים, תִּהְיֶה זוֹ קוֹצָ'בַּמְבָּה,
תֵּל־אָבִיב אוֹ מֵדֵגִ'ין. לֹא, מִן הַהִתְפָּרְצוּת הַזּוֹ כְּמוֹ לֹא נוֹתְרָה
בּוּשָׁה, כְּאִלּוּ אֵין קִירוֹת, כְּמוֹ מֵתָה כָּל תְּחוּשָׁה. רַק שֵׁד אָדָם
יוֹרֶה עַצְמוֹ אֶל־עָל בְּיָד פְּשׁוּטָה, הָאֶצְבָּעוֹת הַקְּעוּרוֹת,
הַבַּקָּשָׁה – מַבַּט חֲצִי עוֹיֵן, לֹא מִתְפַּתֶּה לְשׁוּם תְּפִלָּה,
רַק מְיַחֵל לְכַמָּה פְּרוּטוֹת שְׁמוּטוֹת וּלְשֶׁבֶר מְחִילָה.

אֵינִי פּוֹחֵד מִכֶּם, בְּגָדִים קְרוּעִים וּמֻכְתָּמִים, לֹא מֵעֲנַן
הַשֶּׁתֶן הַנִּשָּׂא בְּחֵיק סִיבִים, בְּשִׁכְחַת רַכּוּת בַּדִּים, בְּהִצְטַלְּקוּת
יָמִים רַבִּים. גַּם לֹא מִן הַשִּׁנַּיִם הַצְּבוּעוֹת, הַחֲסֵרוֹת, גַּם לֹא
מִן הָרָעָב הַמְּמוֹסֵס אֶת הַכָּבוֹד. רַק מִן הַמִּדְרָכוֹת
הַנִּמְתָּחוֹת, הַמְּטִיחוֹת: עוֹד נִתְנַשֵּׁק אִתְּךָ בְּיוֹם
מִן הַיָּמִים, כְּאַחֲרוֹן דָּרֵי הָרְחוֹב, כְּאַחַד הָרְפָאִים.

 

בדרך אל הערירי

וּכְפִי שֶׁהַדְּבָרִים נִרְאִים, אֲנִי בַּדֶּרֶךְ אֶל הָעֲרִירִי,
לַמְרוֹת הָאֲהָבוֹת שֶׁכֵּן, לַמְרוֹת יִתְרוֹת
הַחֹם, הַלַּהַט הַמֻּגְזָם לָרוּץ
אֶל הַחַיִּים וּלְהַסְפִּיק לִפְנֵי שֶׁיִּגָּמְרוּ
בַּגִּיל הַמְּדֻיָּק הַהוּא.

אֲנִי שֶׁכָּאן כְּבָר לֹא נִבְהָל, כְּבָר לֹא
יוֹרֶה עַצְמִי אֶל שִׁיטוּטֵי הָרְחוֹבוֹת. וְהֵעָדֵר
יֵשׁ בִּי הוֹ־הוֹ, וַחֲלָלִים מֵתִים־חַיִּים
מְהַדְהֲדִים, וּרְחוֹקִים, וְכַמָּה
אֲהוּבִים. וְאַתְּ, בִּתִּי שֶׁלִּי,
שֶׁתָּמִיד אִתִּי.

בְּסוֹד־בְּסוֹד אֲנִי תּוֹהֶה, כַּמָּה עָלַי לִשְׂנֹא
אֶת הַמִּלִּים. אֲבָל חֵץ מְשֻׁגָּע
עוֹד מִתְעַקֵּשׁ אֶל הַחַיִּים, עוֹד מְבַקֵּשׁ
לְהִשְׁתָּאֵף אֶל אֹפֶק לֹא־מוּגָן.

וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁשּׁוּם בִּיוֹגְרָף כְּבָר לֹא
יוּכַל לִתְפֹּס, אֲפִלּוּ לֹא אֲנִי עַצְמִי,
עַכְשָׁו, כְּשֶׁאֲנִי כָּל כָּךְ לְבַדִּי
בַּדֶּרֶךְ אֶל הָעֲרִירִי.

 

יחזקאל רחמים הוא סופר ומשורר, תושב יפו. ספר סיפוריו "פיגומים" (2009) זיכה אותו במלגת "פרדס" של הספרייה הלאומית. ספר שיריו "עכשיו הנסיעה" (2016) זיכה אותו בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. פרסם ספרי ילדים ונמנה עם הזוכים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2012). שיריו אלה – מתוך הספר "דיו מרחקים" שיראה אור בקרוב בהוצאת פרדס.

 

 

זמירה פורן ציון

הר עמד בינךְ וביני אמי

הַר עָמַד בֵּינֵךְ וּבֵינִי אִמִּי
וַאֲנִי יַלְדָּה בָּאִבּוּד, מְחַפֶּשֶׂת אוֹתָךְ בָּרֶשֶׁת
אֶת "דְלְלוֹלוּ אֶל וַואלַאד, דְלְלוֹל" וְאֵין עֶרֶשׂ.
עַל קְצוֹת חַיַּי עוֹמֶדֶת, כְּדֵי לִשְׁמֹעַ אֶת חֹם קוֹלֵך וְאֵין שֶׁקֶט.
מְחַבֶּקֶת אֶת עַצְמִי וּמִתְנוֹעַעַת, כְּמוֹ בְּסֶרֶט.

אַתְּ שׁוֹמַעַת יָהּ נָנָה, יָהּ אִמָּא,
אֶל צ'וֹל יָהּ-מֵאִמָּא בָּאעִיד בָּאעִיד, יָהּ נָנָה.
הַמָּוֶת וְהַיְּשִׁימוֹן אִמָּא רָחוֹק רָחוֹק, יָהּ אִמָּא.
אַתְּ שׁוֹמַעַת יָהּ נָנָה, שְׁתֵּינוּ הַר שֶׁל עֲלִיּוֹת וּמוֹרָדוֹת הַרְבֵּה.
אַתְּ רוֹאָה אוֹתִי אִמָּא, אֲנִי עֲפִיפוֹן מִסְתּוֹבֵב מְחַפֵּשׂ קָצֶה, מְחַפֵּשׂ כְּנִיסָה.

וְאָמַרְתְּ:
בְּלְנְהָר בִּינוּ גִּ'תִי, כָּאן הָדָא סְבָּאח חְלוּ עַל אְל דְנִי
יָהּ בִּנְתִּי, יָהּ עְיוּנִי, יָהּ קָלְבִּי, יָהּ חָיָאתִּי.
אְרְגָאדְתוּ וְרְג'וּלִי חְיוּט, אְרְגָאדְתוּ דָ'עָיְינְנְק יָהּ בִּנְתִּי.
גְ'בְּתִּי דָ'אוָוה אְל חָיָאתִּי אְל סוּדָה.

בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ בָּאת, הָיָה זֶה בֹּקֶר יָפֶה עַל הָעוֹלָם,
הוֹי בִּתִּי, הוֹי עֵינַי, הוֹי אֲהוּבַת לִבִּי, הוֹי חַיַּי.
רַצְתִּי וְרַגְלַי חוּטִים, רַצְתִּי כְּדֵי לִרְאוֹתֵךְ בִּתִּי.
הֵבֵאת אוֹר לְחַיַּי הַשְּׁחֹרִים.

וְאָמַרְתִּי:
הַזְּמַן שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּאתִי מָאמָא הָיָה עֲפִיפוֹן לְלֹא חוּט לְלֹא חַלּוֹן,
רֵיחַ אֲדָמָה חַמָּה שֶׁל נוֹבֶמְבֶּר כָּתֹם,
רֵיחַ בַּרְקָנִים שֶׁל סְתָו מְבֻיָּשׁ לְאַחַר גֶּשֶׁם רִאשׁוֹן,
בֶּטֶן קֶבֶר הָאָב, יָתוֹם.
אֵין מַצִּיל, שָׁחֹר הַדֶּגֶל, יָהּ נָנָה.
זְקֵנוֹת אָנוּ מֵרֹב מִלִּים, הִלְבַּנּוּ מֵרֹב גַּעְגּוּעַ, יָהּ מָאמָא,
זְקֵנוֹת מֵרֹב יַתְמוּת.
בְּיָדַיִךְ נָחוּ זֵרֵי מְתִיקוּת,
הַזְּמַן בָּלַע אוֹתָךְ כְּלִוְיָתָן,
אֲנִי עוֹמֶדֶת עַל קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי
מֵעֵבֶר לָהָר, כְּדֵי לִרְאוֹתֵךְ עוֹד פַּעַם אַחַת אִמָּא, וְדַי.

 

ד"ר זמירה פורן ציון היא אמנית, חוקרת ספרות ואמנות, שחקנית יוצרת. שיריה התפרסמו בבמות שונות ורומן פרי עטה נמצא בכתובים. ממקימות תנועת "אחותי – למען נשים בישראל". מרצה בסמינר הקיבוצים על אתניות, מגדר, אמנות וספרות.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים חדשים מאת הדר לוטן, טוביה ריבנר, יעל משעלי ושרה שקל

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_44_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | "פוגה לשני מטרונומים", סיפור מאת מאיה יסעור

"מתוך החשכה נגלה לה ניצוץ דמעותיו, מבטו מבקש שתסתלק משם, שתפסע לאחור בגבה לקיר הסודי ההוא, תסגור אחריה את הדלת ותחזור רק למחרת, כשהאבן שלו תנחת שוב במיטתה."

proza_44_715-537

יוסי מרק, אור בוקר, שמן על בד, 120X90 ס"מ, 2000

.

פוגה לשני מטרונומים

מאת מאיה יסעור

 

האֵם הקריאה את המילים הכתובות בכתב היד של בתה. כתב יד מעוגל, מתחנף. מתאמץ באופן מדאיג. שתי מילים, "מתי לבוא?", היא חוזרת ומקריאה ומחפשת במרווחים שבין ההברות את הכוונה.

והילדה, שפתיה מתנפחות כמו כדורים פורחים, כך נדמה לה, והלשון שלה עצומה בגודלה וכבדה, כפי שחשה בהביטה במראה זמן רב מדי או למראה תמונות של עצמה, וגם כעת, לשמע קולה של אמה המקריאה את מילותיה מן הפתק המקומט.

"אז מה." השיבה, וניפחה את נחירה הימני.

"אמא של לירון אומרת שאת נכנֶסת, שאתם עושים משהו בחושך ואחרי כמה דקות את יוצאת."

הבת משכה בכתפיה. הברכיים של האם, עטויות גרבי ניילון שחורים, הציצו מקצה חצאית זמש הדוקה בצבע כחול שלבשה לעבודה כמעט כל יום בשילובים מתחלפים. היא התיישבה לצד בתה על קצה המיטה, ליטפה את ראשה באצבעות דקות ושאלה בפעם השלישית אם לירון עושה לה משהו שהיא לא אוהבת. הילדה אמרה שהיא שמחה שהוא בחר דווקא בה.

הוא לא עשה לה שום דבר, הוא לא עשה לה כלום. פעם אחת נעמד מולה בחושך, נשם בכבדות ונגע בקצה אצבעו בכתפה. הוא בכה. הם לא הבינו כלום. הכאב היה שלו. הוא בחר בה והיא בחרה להיבחר. יותר מזה לא סיפרה לאמה, למרות כתובת האימה שהוטבעה באישוני הבטון שלה.

בכתב, בעיפרון לא מחודד, על נייר חמְשה מקופל לשמונה מוצמד לאבן שקשר לקצה חבל, ביקש שתיכנס לחדרו בדיוק בשעה ארבע ושלא תסתובב בשום פנים ואופן אל עבר הקיר. "זה יהרוס הכול," כתב, "תסתכלי רק על המטרונומים שעל שולחן הכתיבה". לסימן שלו נתבקשה להפעיל את המטרונום הראשון ולסימן שני – את המטרונום השני. חלון חדרו מתחת לחלון חדרה, הוא זרק את האבן כלפי מעלה אבל החלון היה סגור והאבן פערה בו חור.

"לירון ילד מוזר", "לירון ילד דפוק", "חרם על לירון".

היא עשתה כל מה שלירון אמר לה.

כשהלך ברחוב היה קו שערו המשורטט רוטט על צווארו ופיקות הברכיים שלו התגלגלו כמו כדורי פינג פונג. הוא ספר את צעדיו, חישב את מה שביניהם, ובראש שלו הלחין מנגינות.

במעלית עמד בגבו אליה ונעץ את מבטו הרדוף במספרי הקומות המתחלפים. הוא לא דיבר עם אף אחד, אפילו לא עם אחותו. "לירון ילד מסורס."

היא אמרה לאמא שלה, "היונה חשבה שהחלון שלי פתוח, נכנסה בו בכל הכוח עם המקור." למה היא צריכה לנקות את החלון כל יומיים. אף אחד לא צריך חלונות שקופים כמו אוויר, למה היא כזאת כפייתית?

החור נפער בדיוק באמצע החלון המלבני, שוליו מעוטרים בסדקים דקים כמו חוטים כסופים שזורים בתוך הזכוכית. רסיסי זכוכית כיסו את המיטה שלה בדוק מנצנץ. חלוק נחל עטוף בדף חמשה נחת מילימטר מכף הרגל שלה ולא זז. ילד משונה, מתרגל שלוש שעות ביום כתיבת תווים וחישוב משקלים על דפי חמשה, בטח שהעיפרון שלו קהה כל כך.

רק כשהגיע המסר מלירון התחוור לה שחיכתה לו. באחת נעלמה התחושה ההיא. לשונה דקה שוב וקלה, שפתיה במקומן. היא גופה – וגופה היא. בפעם הראשונה מאז שצץ בה זיכרון ראשון מעצמה, לא הטילה ספק בקיומה. זרועות, נקבי פנים, איברי מין, ילדה בת שתיים־עשרה וקצת. אין מי שמביט בה מבחוץ ואין מי שמפריד בינותיה מבפנים, היא לא כלואה בתוך גופה ולא נקלעה בטעות לגופו של אחר.

את התוכנייה שמצאה עם חבריה על הרצפה במגרש הכדור־יד של בית הספר הם קראו בקול רם ושכתבו את הביוגרפיות של המשתתפים ברסיטל. "גאון מוזיקלי, בעל נטייה מתמטית וחשיבה אנליטית," נכתב בתוכנייה על לירון. "כבר בגיל שלוש נתגלתה אצלו שמיעה אבסולוטית ובגיל חמש זמזם קטעים מורכבים משחרזאדה כשהוא משחק בארגז החול," אימו, המורה לפסנתר, כתבה את התוכנייה בעצמה. סדר ההופעות של הרסיטל השנתי, ביוגרפיות של משתתפים בני שמונה ותשע. לירון חתם את האירוע בקונצ'רטו לכינור בלה מינור.

"בגיל שמונה ניגן בפסנתר את החלק הראשון של סונאטת אור ירח משמיעה בלבד, כשהרים את ראשו מהפסנתר היו פניו שטופים דמעות."

בקול עבה וחדגוני, מלא בחשיבות עצמית, הם שִכתבו את הכתוב וצחקו:

"לירון גוזר את הריסים. הוא לובש את הבגדים של אמא שלו ושר שירים ביידיש, בשעות הפנאי הוא סורג לעצמו תחתונים מחוטי תחרה והולך איתם לישון כשהוא מוצץ את האצבעון."

רשפי הרשעות שעוררה בהם דמותו אחזו גם בה. הם לא ראו בו גאון יותר משראו בו תימהוני. הוא היה אשף בתחביר ודקדוק אבל בהבנת הנקרא נכשל באופן שיטתי, שלא לדבר על הבעה. מעולם לא השתתף בשיעורי ספורט מחשש לשבור או לעקם את אצבעותיו. בשיעורי תנ"ך ותולדות עם ישראל ישב תמיד בעיניים עצומות. הוא הקשיב לנשימות שבין ההברות, ובעיניים עצומות ראה את התמונות.

"לירון ילד מוגבל."

כשהגיעה השעה הכתובה בפתק, ירדה קומה אחת במדרגות ודפקה בדלת. אמא שלו, פאני המורה לפסנתר, פתחה את הדלת בחיוך רחב ומחקה אותו מיד כשראתה אותה. היה לה שיער חלק ודק שעטף את הפנים שלה כמו קסדה של אופנוע ושתי אוזניים חדות שבצבצו מבין השערות הדקות.

מאז אותו יום הולדת 265 של אנטוניו ויוואלדי בשנת 43' לא נגעה במיתרי מתכת או חשה את הרכות המצמררת של שערות זנב הסוס המתוחות לאורך הקשת. בחסקובו נתן חייל בולגרי נוצרי שיעורים פרטיים בכינור לילדים יהודים בשעת העוצר תמורת שכר מופרז. הוא אמר לה: "מחר יש לוויוואלדי יום הולדת, פאני, ולכבוד יום הולדתו של אדון ויוואלדי אני נוסע הלילה לסקופיה." הוא לקח מידה את הקשת ועטף את גופה הקטן בזרועותיו, "אני לא בן אדם משכיל ולא מגיד עתידות אבל דבר אחד אני יודע –" לחש בתוך אוזנה, "ליהודים של סקופיה ויוואלדי יישאר לנצח בן 265." מפיו נדפו אדים חריפים של רָקיה, הוא העביר את שערות הסוס הרכות על לחייה. "מי יודע," היא נשנקה לשמע חרחורי נשימתו, "אם יהיה לך מזל אולי תזכי לחגוג לו 266, קשה להאמין שיותר מזה." זה היה בחסקובו, שם הקירות עבים והבתים גדולים ורחוקים זה מזה. עכשיו היא מורה בעצמה והורי התלמידים שלה סומכים עליה בעיניים עצומות. לאף אחד אין פסנתר, רק לאמא של לירון. היא קנתה אותו מיד שנייה מזקנה עשירה מירושלים שרצתה לוודא לפני מותה שהפסנתר יגיע לידיים הנכונות ולא יישאר בידי אחד משלושת ילדיה, שתמימות דעים שרתה ביניהם: "הפסנתר הזה תופס יותר מדי מקום."

לא הכסף עמד בראש מעייניה כשחיפשה לפסנתר את הקונה המתאים. לכל אחד מהקונים הפוטנציאליים ערכה ראיון עומק. בסופו של דבר נתנה אותו לאמא של לירון כמעט חינם ובתנאי שתבטיח את קיום שליחותו. בכשטיין זקוף, מודל 9, שנבנה בין שתי מלחמות העולם. אמא של לירון התחייבה בעל־פה, בהסכם של כבוד ובשם גדולי המלחינים, וחזרה לדירתה ברמת גן עם הבכשטיין הזקוף.

כשעזבה את חסקובו עם הוריה, מיד עם תום המלחמה, השאירו הוריה את הפסנתר שלה שם. רק את הכינור התירו לה לקחת, לא תכשיטים, גם ספרים לא. היא נתנה אותו ללירון ובעצמה, נשבעה, לא תיגע בו. ויוואלדי של אמא של לירון כבר בן 307. והיא חוגגת את יום הולדתו מדי שנה.

אפשר היה לזהות את התלמידים שלה לפי השיער המסורק וחוברות התווים מתחת לזרוע, עולים ויורדים במעלית, פרצופים מתחלפים, כמו שליחים. בשלישי לחודש מרץ, יום הולדתו של המלחין הנודע אנטוניו ויוואלדי, שנה אחר שנה, הם מצטופפים יחד במעלית, שותפים אילמים לפיק ברכיים, לקראת הרסיטל בבית המורה לפסנתר. יום לפני הרסיטל תולה אמא של לירון מודעה על קיר המעלית ובה היא מביעה את התנצלותה על אי־הנוחות המלווה בקיום הרסיטל ומאחלת לכל דיירי הבניין יום הולדת שמח לאנטוניו ויוואלדי. בבוקר, בין הפיהוקים, מניחים הדיירים את עיניהם על המילים הכתובות, אומרים ניחא, דורכים על השלולית ששקית הזבל שבידם הותירה על רצפת המעלית ויוצאים אל הרחוב.

לאמא שלה הרסיטל כלל לא הפריע, להפך. היא עודדה אותה לקחת שיעורי פסנתר אצל פאני המורה לפסנתר וקיוותה שתתרועע יותר עם לירון ופחות עם עופר מקומה שלישית שהייתה לו נטייה להסתבך בקטטות. היא העדיפה לחשוב שבשעות שהיא עובדת בבוטיק בדיזנגוף סנטר מתרגלת בתה אקורדים בפסנתר ולא מטיילת בוואדי ומחפשת צרות. היא אמרה שאם יתר השכנים היו מכבים את הרדיו שלהם בכל שעת חדשות ומדליקים את הפטיפונים בִמקום, העולם היה נשמע הרבה יותר טוב. לו הכירה את לירון הייתה ודאי מחבבת אותו. אפילו בתוך אותו צפצוף עגמומי שנשמע בכל שעה עגולה מכל דירות הבניין שרק לירון מנגינה, ומשנשמעו לחישות ההשתקה הארסיות גייס אותן לטובת העניין. הוא קרא ליצירה הזו "בדידותו של אופטימיסט" והוסיף לה כותרת משנה: "קונצ'רטו לשרקן, צפצף ותזמורת משתיקים." כך סיפרה אמו בתוכנייה. היא נתנה לו את הכינור ואמרה לו שזה כינור מיוחד. זה כינור שראה הכול והוא מנגן סיפורים שמבקשים להיזכר. הוא עשה את זה למענה והיא רצתה שהוא יעשה את זה.

"לירון מתנשק עם אמא שלו על השפתיים."

היא הכירה את הדירה בעיניים עצומות, מדלת הכניסה למבואה הריבועית אל תוך המסדרון הקצרצר. התקרה נמוכה, משמאל שלוש דלתות: חדר ההורים, האמבטיה, חדר של אח גדול, ובסוף המסדרון – דלת אחת, שמובילה אל החדר שלה, שמובילה אל חדרו של לירון, חצי חדר, כוכי, חלון יחיד פונה אל מגרש חניה, אל הוואדי, צינור סולר עובר בתוך הקיר המזרחי, מפיק נוף צלילי של זרימה עזה סמיכה ומסתורית. הוא עומד ומנגן וסוליות נעליה מרחפות מעליו.

היא הושיטה יד אל עבר אחד המטרונומים שעל שולחן הכתיבה המבולגן, לא להסיט מבט אל עבר הצללית השקופה שמולה, לא להסתכל, לא להתפתות, "לירון ילד אוטיסט."

"עוד לא." רטנה צלליתו, יורקת בוז נוכח עליבות ביצועיה.

"עכשיו."

פעם ראשונה.

"עכשיו."

פעם שנייה.

והנה המטרונומים כבר מתקתקים בקונטרפונקט והכינור מחסקובו ששמע הכול מנגן סיפורים שטבועים בו כמו בתקליט, בשערות זנב הסוס המתוחות של הקשת, באצבעותיו הקטנות. המשימה בוצעה אבל סוליות נעליה עוד דבוקות לרצפה שלו, רצפת חדרה מרחפת מעל ראשה. מתוך החשכה נגלה לה ניצוץ דמעותיו, מבטו מבקש שתסתלק משם, שתפסע לאחור בגבה לקיר הסודי ההוא, תסגור אחריה את הדלת ותחזור רק למחרת, כשהאבן שלו תנחת שוב במיטתה.

כמעט מדי אחר צהריים הוא זורק את האבן אל תוך חדרה שלה ומבקש שתבוא, תחכה לסימניו, תפעיל את המטרונומים ותסתלק מבלי להביט לאחור. שבועות לא יצאה מהבית, למקרה שיזדקק לה או שיזרוק את האבן בעיתוי בלתי צפוי. בלילות שכבה בחושך בעיניים עצומות וציירה בחשכה את המשך הקיר שלה, שבקיץ האחרון נעטף לבקשתה בטפט משובץ מהתקרה עד הרצפה – תקרתו של לירון, החיץ האטום והבלתי שביר שעמד מאוזן בינה לבין הקיר ההוא שנבצר ממנה לפי שעה לראות. על הקיר מלאכת מחשבת. הוא שומע במקום שאנשים רואים וממלא את הקיר בתווי דימוייו. פוגה לשני מטרונומים וכינור בלה מינור, הוא כותב בפינה הימנית של הקיר. השנים יחלפו ולירון ינגן בקרנגי הול, יעשה לו שם באירופה, בניו יורק וביפן, מיטב הכנרים יבצעו את יצירותיו ופסל ברונזה של ראשו יקבל את פניהם של מבקרים באולמות קונצרטים. הוא ימות בגיל צעיר מאיידס או ישים קץ לחיים סוערים שהיו מקור השראה לבאים אחריו ובמהדורת חמש של תוכנית אקטואליה בערוץ מקומי יודיע קריין בנימה משועשעת שעל קיר בחצי חדר בבניין ברחוב אנה פרנק 8 ברמת גן, נתגלתה, תחת שכבות אינספור של סיד וצבע, פרטיטורה מורכבת שנכתבה תחת הכותרת: "פוגה לשני מטרונומים וכינור בלה מינור" ושמו של הקומפוזיטור המנוח לירון חלף חתום בתחתיתה. קבוצת מומחים, כך יוסיף הקריין וידווח, מתארכת עתה את היצירה.

זגג החליף את הזכוכית של החלון. היא שכבה על המיטה וקראה, חיכתה לאבן של לירון בחלון פתוח דרך קבע. כמעט כל יום ירדה קומה אחת ברגל ונכנסה לחדר שלו, הפעילה את המטרונומים כשנתן את האות. את האבן הניחה על שולחן הכתיבה שלו כדי שיוכל להשתמש בה גם למחרת.

בבית הספר כמעט לא החליפו מילה. הוא ישב על קוביית הבטון שמעל הכניסה למקלט והביט במתרחש בעיניים עצומות. אחר כך הלך הביתה ונעל את עצמו בחדר שעות ארוכות.

"לירון קורא ז'ורנלים עם נשים ערומות"

מובלת ללא התנגדות, לא פקפקה מעולם בכוונותיו. לא שאלה שאלות, לא האיצה. את השמועות דחקה לפינות, את דימויי הנשים במערומיהן מחקה כלעומת שנוצרו בעיני רוחה. בצעדים מחושבים ובאורך רוח רכשה את אמונו. רק בן אדם אחד יזכה לראות את הקיר של לירון, וזאת תהיה היא. היא שלא הייתה כמו כולם, היא שזכתה בהערכתו, שהייתה אחרת. הליך רשמי לאימות נתונים, מבחן קבלה, תנאי לברית. לא התפתתה, סיבוב קל של הראש בחשכה, אולי הוא לא יראה בכלל, אך לא העזה.

היום שבו האבן לא נחתה על מיטתה הפך לשלושה, לארבעה, לשבוע. היא הסתגרה בבית, מיאנה לצאת לחוג, למסיבות כיתה. בבית הספר לא העזה לשאול את לירון שאלות. הקיץ הפך לסתיו והביא איתו רוחות. בכל יום, מהרגע שחזרה מבית הספר ועד ששכבה לישון, השתרעה על המיטה תחת החלון הפתוח וחיכתה. עוצמת הרוח גברה, פלשה לביתה דרך החלון, סיירה בברוטאליות בכל הבית, טרקה דלתות בזו אחר זו. אמא שלה נכנסה לחדר וסגרה את החלון בנזיפה. "את רוצה להיות חולה?" שאלה ולא העלתה בדעתה שיש דבר שחשיבותו עולה על בריאותה.

אז כתבה את המילים ההן על הפתק ההוא: "מתי לבוא?" קשרה אבן לחוט ודפקה בה קלות בחלונו. שמעה את החלון נפתח, הרגישה את החוט נמתח בין אצבעותיה ואז רפה, וראתה את החוט, חסר משקל, מתעופף באוויר.

 

מאיה ערד יסעור, ילידת 1976, מחזאית ודרמטורגית, דוקטורנטית לתיאטרון, בעלת תואר שני בהצטיינות בדרמטורגיה מאוניברסיטת אמסטרדם. מחזותיה תורגמו לאנגלית, צרפתית, גרמנית, נורבגית ופולנית, יצאו לאור בכתבי עת והופקו בתיאטרונים מובילים בארץ ובעולם. זוכת פרס Theatertreffen Stückemarkt ברלין 2018, פרס הבימה 2015, פרס המכון הבינלאומי לתיאטרון של אונסק"ו 2011. בין מחזותיה: "אלוהים מחכה בתחנה" (2014), "עשר דקות מהבית" (2015), "תלויים" (2016), "אמסטרדם" (2018). המחזה החדש שלה, "רעד קל בכנף", יעלה בבכורה עולמית בתיאטרון Schauspiel בקלן, גרמניה, ב-2020.

 

 

במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "אני, אתם, כיתה", מאת רחל היימן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_44_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2019 | פרק מתוך ספרה החדש של יערה שחורי שראה אור השבוע

"הפה שלך נמלא צמר גפן או תולעי משי. אולי בגלל זה שתקת. כדי לייצר את המשי היפה ביותר בעולם זקוקים לזחלים מבחילים, לגלמים דוממים, צריך להטיל חיים למים רותחים."

אן בן אור, נקודת חן, שמן על בד, 71X56 ס"מ, 2018

.

מתוך "שנות העשרים" / יערה שחורי

.

אולי תיסעי לפריז

בשעות הריאיון האישי החלון קבוע מאחורייך, אבל גם בגבך אליו את רואה שהאור אוזל. בעיר התחתית של חיפה, מאחורי לשכת הגיוס, ניצב שלד בניין בהקמה. אולי לעולם לא יסיימו לבנות אותו. כשאת מביטה לאחור, פועלים עומדים על הפיגומים. כולכן רואות אותם מחדרי הראיונות, מחדרי השירותים. אבל אתן עצמכן בלתי נראות, אתן מרכיבות משקפי שמש. יום אחד יגיע לריאיון אישי הבן של הקבלן שבונה את הבניין. הוא יתיישב מול אחת מכן באחד החדרים ויגיד, "אה, אתן החיילות המשתינות." וזה נכון. אלה אתן.

נבחרתן על ידי ועדת קול והופעה, ובחמישה שבועות למדתן להמתיק קול, ללחוש כמעט. הורו לכן לא לשאול אף פעם למה. זה רק יוצר עוינות. אנשים מסתגרים מול הלמה. נאטמים כמו קיר בלי חלון. אם מישהי מכן אומרת בקול מתפנק, "אבל העיניים הן חלונות לנפש," מישהי אחרת ממלמלת, "לא חלון, ראי. ראי הנפש." צוות ההדרכה מתרצה לרגע ומסביר שהראי הזה (כן, הם מתירים לכן לחשוב בדימויים, אתן בנות איכותיות, חינכו אתכן במטפורות) משקף רק את השואלת והיא, במחילה, לא מעניינת כל כך את הצבא.

הקורס ארוך ואת לומדת להגדיר את העולם בצירופים פשוטים ויעילים. בזמן הזה אימך נלכדת בדיכאון שקט שמתלפף סביבה כמו צמח טורף. אם מישהו שואל על הבית שלך את מוותרת על הצמח ונוקטת אחד מאותם צירופים חד-ממדיים שכמו מדבקה אמור להתקלף מהקיר אבל נשאר דבוק לנצח. את אומרת, "יש לי בית בעייתי שמשפיע." אף אחד לא שואל יותר שום דבר.

את לומדת להיות סרגל אנושי. השנתות מצטיירות עלייך בשנתך ובקומך ואת מגלה שהסרגל מודד בעיקר סרגלים אחרים. הידע העמוק ביותר שאת זוכה בו הוא שהמדדים עצמם ניתנים לשינוי. את לומדת להאיץ את הדופק ולהעלות את מעלות החום בכוח החרדה בלבד. בטירונות, המצח שלך להט ואת היחידה שיצאה שבת. הלכת למסיבה שבה כל בני הכיתה שלך עמדו צמודים לקירות, רק חצי מהם כבר מגויסים. לבשת סוודר שנשמט מהכתפיים ואמרת לכל מי שדיברת איתו, "אתה לא מאמין איך זה שם," כאילו חזרת ממושבת עונשין. נתן, החבר הכי טוב של החבר שלך, נישק לך את הכתף. כמו בחידה שצריך להתאים בה כיסאות ליושבים, הבנת פתאום שלא נותר לך כיסא ושהחבר של החבר שלך הוא לא החבר שלך. ראית את ההפתעה הופכת לכאב בעיניו של החבר שלך שעמד בצידו השני של החדר. והלכת משם לאט מאוד, כמו שהולכים בחלום. הפה שלך נמלא צמר גפן או תולעי משי. אולי בגלל זה שתקת. כדי לייצר את המשי היפה ביותר בעולם זקוקים לזחלים מבחילים, לגלמים דוממים, צריך להטיל חיים למים רותחים. המשי בא במקום הפרפר, את זה אַת הבנת כבר כשכולם גידלו תולעי משי מתחת למיטות בבית הילדים בקיבוץ. אבל התולעים לא הפכו לפרפרים ואתם אף פעם לא ראיתם משי.

בזמן הקורס שלחו אתכן לשמור על תחנות אוטובוס בירושלים, להגן על הנוסעים השלווים ממחבלים מתאבדים. קו 18 התפוצץ באותם ימים שוב ושוב. לעיתים הונחו בו מטענים עם מסמרים להגדיל את כוח ההרס. לא מבחירה עליתן לירושלים. הייתן בצבא פחות מחודש, אבל חתמתן על היותכן רכוש צה"ל כפי שתצהירו מאוחר יותר, לא בלי שמץ של סדיזם, באוזניו של כל מועמד לשירות ביטחון: "מעכשיו אתה שייך לצבא." ימים שלמים ישבתן בתחנות. מחכות לאוטובוסים. בולשות בעיניים אחר קלסתרים חשודים, אחר צלליות לא סימטריות, מישהו שהסתיר משהו במעיל. למעשה לא קיבלתן הנחיות ברורות, לא ברורות יותר משהיו נותנים לבובות ראווה במדים ירוקים אם היו מציבים אותן בתחנות להרגעת הרוחות ברחוב. אחת הבנות צולמה לעיתון יושבת ליד חייל מהטכני. העברתן ביניכן את העיתון, קוראות זו לזו את כיתוב התמונה: "חייל וחיילת מדברים על אהבה." היא בכלל לא דיברה איתו, הצטדקה שוב ושוב, אבל זה לא שינה דבר. הרי קראתן על עצמכן בעיתון. היה קר כל כך. הרובים היו ישנים ולא באמת ידעת לירות. אף אחד לא חשב שתירי.

כשהגשם תפס אתכן, התחממת במייבש הידיים בבית קפה סמוך ורצת בחזרה למשמרת. באור ראשון ירד בחור ערבי צעיר ממשאית חלוקת משקאות והגיש לך ספרינג תות בננה. הוא חייך אלייך ולא הבנת למה אבל היה למשקה בפחית הטעם הכי מתוק בעולם. שתי חברות שלך תפסו אסיר שלא חזר לכלא. כולכן נקרעתן מצחוק על החיילוּת המופרזת שלהן, התעלמת ממי שבכתה בערב, מחבקת את הקיטבג שלה באכסניה וממלמלת שהיא לא רוצה למות. לא הבנת ממה היא מפחדת. אולי הגשם הקהה אצלך את חושי ההישרדות. אולי אפשר להאשים את הגשם. כשתספרי על זה בחו"ל, ישאלו אותך מה ציפו ממך לעשות אם תתפסי מחבל מתאבד. "לחבק אותו," תשיבי ברצינות גמורה. הסיפור יעשה לו כנפיים וכשתשמעי אותו שוב גם את כבר לא תהיי בטוחה מה אמת ומה בדיה ואם מישהו באמת פקד עלייך לחבק פלסטיני עם חגורת נפץ. לעלות חבוקה השמיימה, לשמש מחסום אנושי של אהבה עם רובה שלא יורה. אבל בשבועות שהייתן שם אף אחד לא מת.

אחרי הטירונות. אחרי הקורס, אחרי תחנות האוטובוס הקפואות בירושלים. אחרי שאוהלים התמוטטו עליכן בסערה, אחרי שלמדת לראיין את העלית של צה"ל ואת אלה שהצבא כבר שפט לכלא, אחרי שמישהו נתן לך קופסת סיגריות כי תפרת לו כפתור בחולצה, כאילו הייתם לרגע גבר ואישה ברומן של המינגווי, הימים דומים זה לזה. השמיים מתוחים נמוך, כל יום את חוזרת לקיבוץ, כל יום אביך אוסף אותך מהקניון שנבנה בקריות, במקום ששכן בו פעם מפעל אתא ונסגר. כשאת מתקשרת אליו תחילה מטלפון ציבורי ואחר כך מטלפון נייד הוא אוסף אותך בטנדר זעיר, משיב אותך דרך השדות לקיבוץ. לעיתים הכלבה השחורה שלכם יושבת בארגז, עיניה נסתרות בסבך התלתלים כעיוורת. בין כך ובין כך היא הולכת אחריו לכל מקום. וכשהיא אינה שם היא שוכבת על הדשא שמול הבית והעורבים מתקבצים סביבה. "היא משוחחת עם העורבים," אומר אביך וצוחק. לפעמים את חושבת שנשמת אישה התגלגלה בה. את חושבת שהיא הייתה נזירה, טהורה ונקייה מתאוות הבשר. באחד החלומות שלך היא מופיעה וכותבת בכפות הכלב שלה בדשא, כמו איו מהמטמורפוזות שזאוס הפך לפרה. שוב ושוב היא כותבת את שמה בדשא כמו היה עפר.

אתן מבזבזות את כל שעות האור בלשכת גיוס, יוצאות מהמקום רק בחשכה. היות שאתן מרכיבות משקפי שמש, אתן מסיטות אותם לאחור כמו קשתות תומכות לשיער שגזרתן בתספורות משונות. המשקפיים מעל ראשיכן מפטפטים על בטלה ושמש, מצהירים שעוד רגע תצאו החוצה והם יהיו הכרחיים אף ששוב החושך ירד. שעות על גבי שעות אתן מדברות עם בחורים צעירים. משלבות ידיים ומבררות מה ירצו לעשות בצבא, כמה פעמים בשבוע הם מאחרים לבית ספר, כמה חברים יש להם, מתי למדו לקשור שרוכים, ממה הם מפחדים. "הלכת פעם לסרט לבד?" אתן שואלות, "יש לך מחשבות אובדניות?" "חשבת פעם להרוג את עצמך?" אתן ספונות איתם בחדרים קטנים, מעלות אור אדום כדי לסמן שהחדר תפוס, מתעלמות מהקונוטציות שמישהו תמיד מבטא בקול, "מה זה, רחוב החלונות האדומים?" אתן רוכנות לפנים ומחייכות. יש לכן זמן. אתה יכול לבטוח בי, אומרת כל אחת מכן בלי קול, את מחכה ומחייכת.

מותר לך לשאול הכול. למעשה זה מומלץ. אין יונה ואין מטפחת ובכל זאת הם תמיד עונים. על הכול. זה קסם. הגרפיטי של "למה התגייסתי" עדיין לא קיים בעולם, אבל ראוי שיתקיים. למרות זאת אינך מעזה להשתחרר מהצבא, לצאת משם באמצעים שקטים. אימך שירתה ארבעה חודשים בצה"ל לפני שאימהּ שלה שחררה אותה בדרכים ערמומיות. את מכתיבה למיועדים לשירות ביטחון משפט שנפתח במילים "דרכים עקלקלות ומתפתלות." את באמת לא מבינה איך מישהו יכול לטעות בין ק' לכ'. האופקים שלך עד כדי כך צרים.

את תזכרי את הנער עם העיניים הבהירות שהטופס שלו הגיע לחדר המראיינות ועל גבו סימני קריאה. הוא הניח על השולחן שביניכם קופסת סיגריות וקופסת גפרורים. אמרת שאי אפשר לעשן שם אבל זה לא מה שהוא ביקש לעשות. די היה לו בשתי קופסאות כדי ליצור תרשים פשוט של חדרי הבית. באיזה חדר ישנה אימו כשאבא שלו היכה אותה. איפה הוא עצמו עמד כשניסה לשחרר את האחיזה של אבא שלו. הרי שאלת. איפה עבר המסדרון שבו עמד כשאבא שלו אחריו. מהיכן רץ החוצה כדי לנשום (הוא עמד בחצר, לזה לא נותרה קופסה) ולחזור פנימה. מתי הבין שהיא מתה. חודשים חולפים ואת מראיינת נערה שמצאה את אימהּ ירויה, המוות באמת שופע סביבכן ואת אף פעם לא מסרבת להקשיב לניגון שבו בני נוער מדברים על המתים. כשהיא מדברת את בוכה. נדמה לך שאת יכולה לראות את האם. לרגע עמדת שם. את שואלת על הפריחה בשולי הדרך, על ריח העשב בחצר. מוטב שהיית שותקת.

המדיניות הלא רשמית היא שזה קורס טייס לבנות, על אף שיש כבר טייסות וההקבלה אינה תופסת עוד, על אף שהטיסה שלכן בשמי הארץ אינה אלא הליכה על הגחון. אתן ידו העדינה של הצבא, החומלת, הממיינת. ואת אינך מושיטה יד פנימה אל רקב הפרי ותופסת בתולעת. "מותק," הייתה אומרת התולעת, "רק תסתכלי, אני היא את."

צילום קבוצתי יטשטש את ההבדלים ביניכן. אתן רבות מאוד אבל אף אחת מכן לא הייתה משתחררת על סעיף "עודף בנות". לעולם לא תסוּוגו כחסרות נתונים לשירות צבאי. ייתכן מאוד שנתונים יתרים זה כל מה שיש לכן. אתן תמיד מוסיפות ושואלות, מלקטות נתונים כלקט ביצים עזובות. כולכן עצובות, כולכן ממשיכות. אף אחת לא שואלת למה הצבא צריך לדעת הכול. אתן עוסקות בדברים חשובים, במהות. את תספרי לעצמך שאת עושה את זה עבור הנערים. שטוב להם שידעו. בארצות הברית כבר מונהגת בצבא מדיניות דוֹנְט אַסְק דוֹנְט טֶל. אבל לא אצלכן. יוּ דוּ אַסְק. אָגֵיין אֵנד אָגֵיין. ככל שתהיי אמיצה יותר, ככל שלא תהססי, כך ייטב. את כלי של הצבא, כמו הזרוע המכנית במכונות המשחק בקניון שתחתיתן רצופה בבובות פרווה, את נשלחת לתפוס. ואת בהחלט תופסת ומצמצמת אנשים לתווים כדי למלא את המשבצות. מסווגת אותם כבעלי רמה נמוכה-רמה גבוהה-חברותי-מניפולטיבי. מניפולטיבי, ככה את קוראת למי שאת תופסת בשקר. כריזמטי, ככה את קוראת למי שמפזר סביבו רסיסי זוהר, שמוצא חן בעינייך בעל כורחך.

שלוש פעמים בשבוע אתן יוצאות למועדון שבחיפה. המועדון מחליף שמות ומיקומים אבל תמיד נותר המקום היחיד שאת יוצאת לרקוד בו. את רוקדת מתוך ייאוש, כמו בסרט אמריקאי על עיר שהמפעלים נסגרים בה וכל מה שנותר הוא הגוף. המועדון עצמו מזכיר לך את מדורי הגיהינום. נדמה שהוא מצוי במעבה האדמה. ודווקא שם את מחבבת את היעדרו של האור. הכול אפל ואתן אומרות: דארק. דארק אייטיז. דארק אווירה. דארק קירות. דארק אנשים. דארק ז'אן. אולי תיסעי לצרפת. אפילו לפריז. אולי את עדיין מחכה לשמוע את הקדושים מדברים אלייך מן האוויר הריק. אבל זו החברה שלך שמגיעה אלייך משולהבת. היא כורעת לידך על הרצפה המלוכלכת של המועדון, מספרת שהתנשקה עם מישהו שהיא לא יודעת איך קוראים לו. אלה זרי התהילה, אבל הפרחים פזורים ורמוסים ואף אחד לא מנשק אותך. בלילות את פוגשת את החיילים שראית בבוקר בלשכה. את המדים הירוקים מחליפות טי-שירטס שחורות עם הדפסים.

בלשכה אתם משתייכים למעמדות נפרדים, כמו בעזרת נשים ועזרת גברים כשאף אחד לא סובל את השני, בשמירות משותפות אתם בקושי מדברים. הלשכה אז ריקה ברובה ואת יושבת עם עוזי על הברכיים מאחורי הפלדלת הנעולה, לצד עציצים גדולי עלים, קוראת ספרים. החיילים ממדור התיקייה ישנים כמעט עשרים וארבע שעות על מזרן דק בחדר המשמר. הם תקליטנים ויחצנים והם בטוחים שמעמדם בחיי הלילה מגן עליהם מביקורות פתע. אולי הם צודקים. בחיים לא תפסו אותם שוברים שמירה.

במועדון הכול אחרת. אתם מכירים זה בזה בהנהון מהיר, מזהים את הפנים האזרחיות שאתם מגלים פתאום. ההבעות האדישות שסיגלתם משמען אחד: עכשיו מוכרחים לחיות, על אף ששאלת החיים אינה משהו שאת עונה עליו בכן מוחלט, על אף שאת בעצם מעדיפה לרקוד לבד. אולי את יוצאת לשם רק בשביל השעה ההיא לפנות בוקר כשהמחשבות סוף-סוף נפרדות ממך ואת מצליחה לישון.

 

.

יערה שחורי, "שנות העשרים", כתר, 2019.

 

"שנות העשרים", יערה שחורי, כתר, 2019

 

» במדור מודל 2018 בגיליון קודם של המוסך: סיפור מתוך "האשמים", ספר הפרוזה הראשון שהוברח מגבולות קוריאה הצפונית

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_44_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | שירים מאת דרה ברנאט, בתרגום גילי חיימוביץ'

דְּבָרִים שִׁמּוּשִׁיִּים חָסְרוּ / בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ. כְּשֶׁאָחִי / חָתַךְ עַצְמוֹ מִשֶּׁבֶר זְכוּכִית / עָטַפְתִּי אֶת יָדוֹ בְּעִתּוֹן / וְקָשַׁרְתִּי אוֹתָהּ בְּסֶרֶט. / יָשַׁבְנוּ לְיַד שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח, צוֹחֲקִים / עַל כַּמָּה שֶׁאֲנַחְנוּ קְרוֹבִים / לְאָסוֹן

uveivrit_44_715-537

עילית אזולאי, מחשבה דו־סטרית, הדפסת דיו, 2011 | عيليت أزولاي، أفكار ثنائية الاتجاه, طباعة حبر, מתוך התערוכה "נעדרת מקום" (אוצרת: אירנה גורדון), במסגרת אירועי "פוטופואטיקה" בביה"ס לאמנות מוסררה, ירושלים

.

דרה ברנאט (Dara Barnat)

מאנגלית: גילי חיימוביץ'

 

יציב

אֲנִי לֹא מַמְתִּינָה שֶׁאוֹר אוֹ צִפּוֹרִים
לֹא יָזוּזוּ, שֶׁתִּלְכֹּד
אֶת הִשְׁתַּלְּבוּת הַשֶּׁמֶשׁ, אֶת הַמָּעוֹף.

בַּצִּלּוּמִים שֶׁלְּךָ, צִפּוֹרִים
מַבְהִיקוֹת כְּמוֹ אֲבָנִים יְקָרוֹת.
יְפֵיפֶה, אֹמַר, וְגַם אֶתְכַּוֵּן,

אֲבָל הֵן יַזְכִּירוּ לִי
אֶת הַדְּרוֹרִים בַּמָּקוֹם
שֶׁבּוֹ רִיצַ'רְד מֵת.

מֵעוֹלָם לֹא רָצִיתִי לְסַפֵּר לְךָ
עַל יָמָיו הָאַחֲרוֹנִים, עֵינַיִם שֶׁמְּחַפְּשׂוֹת
אַחַר אִמִּי,

לֹא מוֹצְאוֹת אוֹתָהּ, חָזֶה
שֶׁלֹּא מִתְרוֹמֵם, צוֹנֵחַ, אֲבָל
מִטַּלְטֵל. לְצַד מִטָּתוֹ, קָרָאנוּ

וִיטְמָן: אֲנִי נִפְרָד כְּמוֹ אֲוִיר.
הַצִּפּוֹרִים הִזְכִּירוּ לִי אֶת הַנּוֹצוֹת
שֶׁנִּשְּׂאוּ אֶל בֵּיתֵנוּ. אֶחָד

מֵאִתָּנוּ מֵנִיף מַעְלָה
אֶת יָדָיו, אוֹמֵר תַּעֲזֹב
וְהַנּוֹצוֹת מִתְפַּזְּרוֹת, אֵין

מִי שֶׁיִּתְפֹּס.

 

 

אור

חַי הוּא הָיָה,
אִם כִּי לֹא בְּאֹפֶן שֶׁבּוֹ הַחַיִּים

מְפִיצִים אוֹר. אֲפֵל-
לָה הִתְבַּסְּסָה בִּפְנִים, כְּמוֹ דְּיוֹ נִשְׁפֶּכֶת

לְתוֹךְ הָעֵינַיִם שֶׁל אָבִינוּ, מַאֲפִילָה
עַל מָה שֶׁהֶאֱמַנּוּ שֶׁהָיְתָה

נִשְׁמָתוֹ, מַטְבִּיעָה
אֶת עַצְמוֹ בְּתוֹכוֹ.

וּבַסּוֹף –
הֵעָדְרוּתוֹ שֶׁל אוֹר.

 

 

דברים שימושיים

דְּבָרִים שִׁמּוּשִׁיִּים חָסְרוּ
בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ. כְּשֶׁאָחִי

חָתַךְ עַצְמוֹ מִשֶּׁבֶר זְכוּכִית
עָטַפְתִּי אֶת יָדוֹ בְּעִתּוֹן

וְקָשַׁרְתִּי אוֹתָהּ בְּסֶרֶט.
יָשַׁבְנוּ לְיַד שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח, צוֹחֲקִים

עַל כַּמָּה שֶׁאֲנַחְנוּ קְרוֹבִים
לְאָסוֹן, וְהַכִּסְּאוֹת

הָיוּ כְּמוֹ זְקֵנִים עִם רַגְלַיִם מֵעֵץ.
הָפַכְנוּ לְקוֹסְמִים,

מְכַשְּׁפִים לְעַצְמֵנוּ דֵּי יַצִּיבוּת
שֶׁנּוּכַל לְהַאֲמִין בְּקִיּוּמָהּ –

שַׂקִּיּוֹת סֻכָּר מְאַזְּנוֹת אֶת הַמִּכְתָּבוֹת,
קֻפְסְאוֹת שִׁמּוּרִים אֶת הַסַּפָּה.

הִמְשַׁכְתִּי לְיַחֵל לְמִסְפָּרַיִם,
לִצְבָתוֹת, לְמַסְמְרִים. יִחַלְתִּי לְפַטִּישׁ

יוֹתֵר מִשֶּׁיִּחַלְתִּי לְאַבָּא.

 

 

בהעדר

חֹשֶׁךְ הוּא רַק חֹשֶׁךְ;
הַחֲדָרִים וְכָל שֶׁבָּנִינוּ הֵם כְּלוּם.
הַכִּסְּאוֹת עַל גַּבֵּיהֶם, הַשֻּׁלְחָנוֹת עַל רַגְלֵיהֶם, וְהַמִּטּוֹת עַל רָאשֵׁיהֶן.
בַּחוּץ, עֵצִים עַל עֲלֵיהֶם.
אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לִכְתֹּב אֶת הָעֵץ הַזֶּה לִכְלִי שַׁיִט
שֶׁיִּשָּׂא אוֹתָנוּ לְמָקוֹם
שֶׁבּוֹ הַחַיִּים הֵם נָהָר שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חָדֵל לִזְרֹם.
אֲנִי סוֹגֶרֶת אֶת יָדִי עַל רִצּוּד שֶׁל שֶׁמֶשׁ בְּעוֹדוֹ מִסְתַּנֵּן
מִבַּעַד לַחַלּוֹן, מְנַסָּה לִתְפֹּס
אֶת מַשְׁמָעוּתוֹ,

אֲבָל אוֹר הוּא רַק אוֹר.

 

 

דרה ברנאט היא משוררת, דוקטור לשירה ומנהלת מחלקת הכתיבה של החוג לספרות אנגלית ולימודים אמריקאיים באוניברסיטת תל אביב. שירים, מאמרים ותרגומים פרי עטה מתפרסמים בהרחבה בירחונים בינלאומיים שונים. פרסמה עד כה שני ספרי שירה, שראו אור בראצות הברית: "בהעדר" (In the Absence, 2016), שממנו השירים המתורגמים כאן, וקובץ קצר בשם "נדידה כנגד הרוח" (Headwind Migration, 2009). 
גילי חיימוביץ' היא משוררת ומתרגמת. פרסמה שישה ספרים בעברית ושני קבצים של שירת מקור באנגלית. תרגומיה ושיריה מתפרסמים באנתולוגיות, כתבי עת ופסטיבלים בארץ ובעולם. שירים ותרגומים פרי עטה הופיעו במוסך. תרגומיה לשירים מאת ברנאט התפרסמו בכמה כתבי עת בארץ, כגון הליקון, שבו ועיתון 77.

 

 

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת שלושה משוררים אירופים, בתרגום טל ניצן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_44_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן