ספר החורף | אלימות מרהיבה ביופייה: על "האלימים יישאוה" מאת פלנרי או'קונור

מעין בן הגיא על הרומן "האלימים יישאוה", אחת משלוש היצירות בספר "שלוש סופרות דרומיות", ספר החורף של המוסך

horef_44_715-537

פלנרי או'קונור

.

אלימות מרהיבה ביופייה, או איך ספרות יכולה להכות במרפס אחרי שהתקשה

מאת מעין בן הגיא

 

הקריאה ב"האלימים יישאוה" מאת פלנרי או'קונור מעוררת תשוקה לחשוב, ללמוד, לברר ולדבר על אודותיו, להדהד אותו בתוך התקהלות כלשהי. לתת אותו כחפץ לאנשים אחרים, למי שהוא יכול לפעול עליו. הפגישה בו משחזרת מפגשים שהתרחשו בגיל צעיר עם ספרות גדולה, כשגילוי הקריאה טרי והקרקע בתולה, כשאת בוץ רך ופעור שמבקש שישַקעו בו דריסת רגל של ענקים.

במרכזו של הרומן שיצא לאור בארצות הברית בשנת 1960 ניצבת שושלת של גברים בת ארבעה דורות: מסון טרווטר "הזקן", רייבר "המורה", פרנסיס "הנער", ובישופ, פעוט רפה שכל, בנו של המורה. נשות המשפחה מוּסָרות מן הסיפור מיד לאחר שביצעו את משימתן: הולדה. שובל זכרן מצומצם מאוד ונע בין זנותיות, חוסר ביטחון, שתייה והשתקעות בקריאת רומנים. הגברים חומדים לעצמם את הצאצאים ומסתערים על משימת עיצובם. עלילת הסיפור מתרחשת בדרום ארצות הברית, במרחב שבין בקתה אחת דלה ומבודדת במערֵה יער, מוקפת טבע פראי ומרהיב, לעיר שבה רבי־קומות, פרוורים ורחובות גדושים בדוחק אנושי. השנה היא 1952.

הרומן, שפרקיו נמסרים מנקודת מבטו של הנער או מנקודת מבטו של המורה, נפתח במותו של הזקן בן ה־84 שבארבע־עשרה השנים האחרונות טיפל בנער, הנכד של אחותו. אמו, סבתו וסבו של הנער נספו בתאונת דרכים. הוא נולד במכונית הבוערת ומיד לאחר לידתו נפטרה אמו. אביו התאבד בעקבות האסון. דודו של הנער, המורה, התכוון לגדלו אלא שהזקן חטף את התינוק מביתו שבעיר וביריות רובה גירש את המורה ואת עובדת הסעד שהתלוותה אליו כשבאו לקחת אותו. הזקן, נביא מטעם עצמו שמעת לעת נתקף בקדחת התנבאות, התפרנס מייצור ויסקי מהתירס שגידל בחלקתו. מלבד שכנים שחורים מהסביבה, נראה שרק הנער, נביאי הברית הישנה וישו שימשו לו חברה. ייעודו של הנער, כפי ששמע השכם והערב מהדוד־רבא שלו, הוא לקבור אותו כראוי, להיות אף הוא לנביא ושליח האל ולהשלים את משימתו של הזקן: להטביל את בישופ, הילד המפגר, בנו של המורה – טקס שאביו האתאיסט סירב לערוך.

בגרסאות שונות, במקצבי סיפר מואצים או מפורטים, כנוסח שחזרו עליו כבר פעמים רבות או כוויכוח בין הזקן לנער המפקפק והזעוף, נמסרים אירועים של עימות בין הזקן לבני משפחתו שבעיר. הזקן נהג לחזור ולספר לעצמו ולנער את אותם מעשים מדי שבוע לפחות, והחזרתיות הטקסית והאובססיבית מעבה את ההיכרות עם תולדות עולמן של הנפשות הפועלות, עם שפתן ועם מצבן הנפשי. עוד ועוד פרטים מתגלים לגבי הדרך שבה התגלגל הנער לידיו של הזקן, ומתברר שלחטיפה של הנער קדמה חטיפה של המורה בילדותו לשם הטבלתו.

מן הפתיחה מוצגת המציאות הקלסטרופובית, שטופת האמונה והקנאות, שהיא הרחם שבתוכו נובטת עלילת הרומן. הקוראים תופסים מיד את הבדידות ואת הסכנה שבמצבו של הנער, הנותר לבדו עם גופתו של הזקן ועם נטל הציפייה שרוח אדונָי תתקוף גם אותו ותשלח אותו אל העיר לבצע משימות ברורות ומעורפלות, שהוא רוצה בכל מאודו להתנער מהן. כמו הנער, גם הקוראים נלכדים בתעתוע ובקשיי פענוח המציאות, שנמסרת מנקודות מבט שלא ניתן לסמוך עליהן, שיש לחדור מבעד לסבך של חזיונות וסיוטים, אמונות, טירוף, מניפולציה וילדיוּת כדי להפיק מהן תמונה מוצקה ו"ריאלית". הטבעת מתהדקת עוד כשלזירה – שולחן ארוחת הבוקר שאליו מסבים הנער והזקן שמת זה עתה – נכנסת ישות נוספת, חמקמקה וערמומית, שנדמה שהיא קול פנימי שהתפצל בתודעתו של הנער, הנאבקת לא לקרוס. בקול יש רכיב צורם, לא מוכר. לפרקים נדמה שהקול מקורו בנער ולפרקים נראה שמדובר ב"איש זר" החובש מגבעת. בעוד הנער חופר במאמץ בור קבר לסבא־רבא שלו, מתלקח ויכוח מרתק, שנון ומצחיק עם אותו זר פנימי, ויכוח שמציג גרסה נוספת, חתרנית ומשכנעת לעברו ואף לעתידו של הנער. במהרה שומט הנער את אֵת החפירה, ממהר אל מלאי הוויסקי של הזקן, משתכר ומצית את הצריף בן שתי הקומות ואת גופתו של הסב.

במנוסתו מן הבקתה הבוערת נאסף הנער למכוניתו של סוכן־נוסע שמוכן להישבע שאהבה היא הגישה היחידה שמצליחה בתשעים וחמישה אחוזים מהזמן למכור לאדם ארובה. שיחה זו מפגינה את אחד מתחביביה של או'קונור, להטיח סוכני ביטוח ומוכרים־נוסעים בכפריים אדוקים ושטופי אמונות קנאיות ולהפיק ממתקים ספרותיים משיחת החירשים שהם מנהלים, שנעה בין משלבים קיצוניים ויוצרת מצבים מצחיקים מאוד וגם קוראי תיגר ומסוכנים. "תודעת השירות" האמריקאית, הליברלית־קפיטליסטית, מתנגשת אצלה בתודעה פרוטסטנטית פונדמנטליסטית, התנגשות שמקצינה את העימות בין שתי הפרדיגמות ושתוצאותיה האלימות מתפשטות במרחבי הרומן לכיוונים קיצוניים, עתיקים ואקטואליים למדי.

הזר הפנימי, שבשלבים מאוחרים של הרומן יכונה גם ידיד, מבליח מרגע שהזקן מת, וצובר עוד ועוד נפח ומאפיינים. לפרקים הוא נראה שוחר טוב ובעל שכל ישר ולפרקים זדוני ומניפולטיבי, מסוכן ביכולותיו הרטוריות ובכישרון לנצל מצבים רגשיים קשים. במהלך הרומן הוא הופך לאחד מהכוחות המרכזיים שמובילים את הנער במסעו האיום. לעיתים הקוראים משתכנעים שמדובר בדמות ממשית ולפעמים נראה שהוא שלוחה של אישיות הולכת ומתערערת. לפעמים הוא דובר בחלומות וסיוטים ולפעמים נדמה כי הנער מזהה אותו בדברים שנאמרים לו מפי דמויות שמזדמנות בדרכו. מי שהניח אותו מלכתחילה בתודעתו של הילד היה הזקן, שאמר: "לאור התפקיד הנכבד שהשטן מילא בהבאתו של טרווטר לעולם, אין פלא שהוא ממשיך לשים עין על הילד ולהשגיח עליו השגחה צמודה".

הסוכן־הנוסע חוקר את הנער לגבי תוכניותיו, וזה עונה לו רק שהוא מתכוון לחכות ולראות מה יקרה. ושאם לא יקרה כלום הוא יעשה שמשהו יקרה. הנער, שהוראותיו הסותרות של הזקן – להטביל את הילד של המורה אך גם להימנע מלבוא עם המורה במג, מהדהדות בראשו ללא הרף, מוצא את עצמו במהרה מול דלתו של המורה בפרוור נאה של העיר. המורה והזקן, שכל אחד מהם מתעקש לשמש לנער אב, מוצגים תחילה כניגודים מוחלטים. עולמות השואפים להחריב זה את זה. המורה הוא בנו המשכיל והחילוני של סוכן ביטוח ש"כשאמרת לו שנשמתו הנצחית בסכנה, הציע למכור לך פוליסה שתכסה את כל הסיכונים. הוא אמר שגם הוא נביא, נביא של ביטוח חיים." המורה חמוש בתאוריות פסיכולוגיות, אבחנות ומבדקים פסיכיאטריים, מוסדות חינוך, מוזיאונים ומסעדות, בתי כלבו וגלריות, מכונית. עם כל אלו הוא מבקש לפתות את הנער לחצות את הקווים. לעומתו, לזקן עומדים כוחו הפיזי, כפריותו, כושר ההרתעה של משוגע, כתבי הקודש, נדיבותו ודאגתו של ישו וחסותו של אל איום ואכזר שאפילו חמלתו שורפת. שניהם כופים את עצמם על הנער ומודיעים לו איך נראים האמת, החופש והנאמנות לעצמו. הסרבנות האינסטינקטיבית של הנער להצעות ההרמטיות של שארי בשרו היחידים מתערבבת בספק ובבלבול, בחוסר יכולת להתנער מכל המילים שצנחו לתוך דמו והשתקעו בו. כל אלו מגבירים את החיפוש הכפייתי אחר אות אלוהי חד־משמעי שיפתור אחת ולתמיד את הספק והסבל.

הגפרור שאו'קונור זורקת אל כל החומר הדליק והאפל הזה הוא המפגש בין בישופ הפעוט רפה השכל שנראה "עמום ועתיק, כמו ילד שהוא ילד כבר מאות שנים," לבין הנער. בישופ מעוות בגופו, בהיר שיער, תם ומתרפק, מרתק את הנער למשימה שדודו עיצב אותו אליה. "הוא עמד נטוע כאדם שנדון למוות […] ואז נגלה לו החיזיון – אילם, בוטה ישיר כקליע רובה […] הוא רק ידע בוודאות טרופת ייאוש, שהוא נועד לעשות את טקס ההטבלה לילד העומד מולו ולהתחיל לחיות את החיים שדוד רבא שלו הכינו לחיותם. הוא ידע שנקרא להיות נביא […] הוא ניסה לצעוק 'לא' אבל זה היה כמו לצעוק מתוך שינה. הצליל היה אבוד, ספוג בדממה."

כפי שקורה לעיתים קרבות ברומן, הקביעה הברורה שניתן הסימן האלוהי מתחלפת בספק, בחיפוש אחר סימנים נוספים. ככל שמתוודעים למורה, שכעת הסיפור נמסר מנקודת מבטו, מופרת ההופכיות שבינו לבין הזקן והנער. נקודות דמיון רבות עולות ביניהם. מלבד הדמיון בטמפרמנט הקנאי ובדחף לגאול את הנער, נגלים גם סדקים בשריון ההיגיון הנוקשה שהמורה עוטה. מתגלה הדם המשפחתי שלא ניתן להיפטר ממנו ונוצרים קשרים והקבלות ביוגרפיות בין המורה לזקן ולנער. גם במורה נחשפת כמיהה רוחנית חסרת פשר, עמידה מיוסרת על סף כלשהו, חשש מאיבוד שפיות, הזדקקות להגבלת ההתבוננות כדי להתגונן מפני פוטנציאל רצחני. העלילה חושפת הבלחות של כמיהה לאהבה צרופה ואלוהית שהוא אינו יכול לפענח באמצעות המפתחות שבצרור שהוא מושיט לנער. המוקד לכל הרגשות הקיצוניים ביותר, מאהבה אינסופית עד רצחנות, הוא הילד בישופ, הדמות היחידה בשושלת שמוחה הרופס גאל אותה מסכסוך פנימי ואלים והפך אותה למשטח קשיח של אהבה ותום מסנוורים ובלתי משתנים.

הנטייה להעמיד דמויות ומצבים דיכוטומיים ואז לפרוע את הקו הברור ולערבב את הכתמים המנוגדים לאין־ספור גוונים היא מאפיין מרכזי ברומן. במקומות רבים מוצמדת לתובנה פתאומית או להארה התפוגגות של ודאות ובלבול. הזדמנויות למפנה, פיוס ורוך ממהרות להתגלות כרגעי אטימות והחמצה. אהבה מתחלפת ברצון להמית, תחושת ייעוד מתפוגגת לספק, למנוסה. הדמויות, בייחוד דמותו של הנער, מתבוננות בכול ומחפשות סימן להיאחז בו, מנסות לגלות תדר סמוי. בבואה בחלון ראווה נדמית לנשל נחש, באישוניו של בישופ משתררת ארץ דממה, השתקפות פניו של הנער הרועדת במים מתגבשת לפנים כחושות דמויות צלב. גם המספרת, כשהיא משרטטת הבעות פנים, נופים, שמש ירח ועננים, בייחוד בשעות דמדומים וזריחה, או את המראות העירוניים, יוצרת דימוי שלעיתים קרובות מתחלף באחר, טומן בחובו משמעות נוספת, רמז, דלת סתרים למציאות מקבילה. מאפיין זה, וכן דרכה של או'קונור לארוג את אירועי העלילה באמצעות מסירתם מנקודות מבט ובגרסאות סותרות, מעצימים את הקושי לבסס תמונה ברורה של העולם ושל הנסיבות שגורמות לרצף האירועים. או'קונור עובדת תמיד בניגוד לציפייה שטיפחה. הפרוזה שלה מגלפת בכל האמצעים את המאמץ הלטוש לראות ולהבין ולהפיק סימן ומשמעות ולהיכשל בכך. כמעט ניתן לחוש ולמשש את חוסר היכולת הקיומי לאחוז במשהו ברור ומוצק ומתקבע, ונדמה שמקורו של הקרע הוא באדם, בחושיו, בקולו, בקיבתו, בפניו ובתודעתו, הנקרעים בסתירה פנימית שמסיבה סבל וחורבן ומשוועים לגאולה אלוהית.

לרומן קומפוזיציה מעגלית ברורה למדי, מנוסה נעה ונדה בין מהבקתה לעיר ובחזרה. תנועה מאש למים ושוב אש. ריצה יחפה, בכותונת משוגעים, למצהלות לעג וביזוי ברחובות העיר. חזרתיות ספירלית של אירועים משפחתיים לאורך שלושה דורות בתוואי של ייסורים. התנועה לעבר אסון מפוסקת במפגשים ארציים למדי, עם נהגים שנותנים טרמפ, עם אישה בחנות שבתחנת דלק, עם בעלת אכסניה, בתחנות שבהן עובר המסע. בהזדמנויות נדירות שבהן ניתנת נקודת מבט חיצונית על הגיבורים (למשל נקודת מבטה של בעלת הפונדק) האפקט מכמיר לב, קורע בעצבותו ומבהיר עד כמה נזקקים הקוראים למנוחה, לעין "נורמלית" ויציבה, שיכולה למסור מציאות מוצקה. המנוסה המעגלית והלכודה מדומה להליכה על גב של לוויתן כביר, מעצימה את האפקט של חוסר בהירות, של מראות ופשר שמתגבשים ומיד מיטשטשים, מנת חלקם של הגיבורים ושל הקוראים. הטקסט רווי אזכורים והקבלות לגיבורים ולאירועים מהתנ"ך ומהברית החדשה. הֶקשרים אלו מעבים את המרקם אך אינם עוזרים בהכרח לחלץ פשר, שכן הם כולאים אותנו בעוד רצף של דימויים, סיפורים ומראות, והפרוזה של או'קונור מסרבת להשתמש בהם בצורה דידקטית או אלגורית. וכך הם כעין מסך עשן נוסף. או'קונור מסרבת להסגיר עמדה ברורה לגבי הכוחות השולטים ביקום שבראה. אל, גורל, תורשה, מקריות, יצר רע או כורח פנימי – אפשר לסמן, אבל אין ודאות שהתשובה נכונה, והיצירה מטפחת את המתח שהאפשרויות יוצרות ביניהן. הפעולה של כל זה על הקוראים טורדת שלווה, רודפת, מעוררת אי־נחת ומחשבות, כמו שרק ספרות גדולה יכולה.

 

מעין בן הגיא מתגוררת בירושלים. פרסמה עד כה שלושה רומנים: "ים ויבשה" (הקיבוץ המאוחד, 2011), "גודאי" (אסיה, 2016), "ווקמן" (עם עובד, 2017). מלמדת כתיבה ב"מנשר לאמנות" ועוד. סיפורים קצרים פרי עטה הופיעו באנתולוגיות ובכתבי עת שונים.

 

פלנרי או'קונור, "האלימים יישאוה". מאנגלית: דבורה שטיינהרט. בתוך "שלוש סופרות דרומיות", עם עובד, 2018.

 

horef_44_in

.

.

» בגיליון המוסך הקודם: הבחירה ב"שלוש סופרות דרומיות" לספר החורף, דברי העורך משה רון וקטע מהסיפור "הבלדה על הקפה העצוב" מאת קרסון מק'קלרס

 

» לספר הסתיו של המוסך: "יומן צבים", מאת ראסל הובן, בתרגום רנה ורבין

» לספר הקיץ של המוסך: "ממלכת האי-רצון", מאת איה קניוק

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_44_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מיוחד | שני סיפורים קצרים מאת אוקטב מירבו, בתרגום רון ברקאי

"הגם שלא יכולתי להבחין בתנועה כלשהי באישוניה, ואף שלא ניכרה ולו תזוזה קלה בעפעפיה, עיניה התרחבו ומבטה היה נעוץ בי ללא ניע. העיניים היו מבוהלות, והבהלה התחלפה בזעם, והזעם התחלף בתחנונים, והתחנונים התחלפו בבושה."

special_44_715-537

רות שלוס, מתאפרת, אקריליק על נייר צילום, 59X47 ס"מ, 1998

.

"בת השמונים" ו"הפֵיָה דום־דום", מאת אוקטב מירְבּו

תרגם מצרפתית והוסיף אחרית דבר: רון ברקאי

 

בת השמונים

אמא רוזה פלטריני חיה בגפה זה למעלה מעשרים שנה, לגמרי לבדה, בכפר קטן ליד רומא. בעלה מת, מחלת עור קשה טרפה אותו; קדחות לקחו את בתה; בנה עזב לפריז, נישא שם, הוליד ילדים ורק השטן יודע מה מעשיו. היא, אמא רוזה, הייתה כבר בת שמונים. והנה, למרות פחד הנסיעות שבדרך כלל תוקף קשישים, ואף על פי שעד כה היא נשאה את היעדרותו של הבן ללא קושי, ולרוב אפילו לא נתנה דעתה עליה, לפתע פתאום השתוקקה לראותו שוב, לאחר שכמעט נשכח. הזקנה רצתה להכיר את נכדיה וביקשה לחבק אותם לפני מותה. היה בידה כסף מועט, בדיוק הסכום הדרוש למסע, צרור שאספה בעמל רב, פירור לפירור, פרוטה לפרוטה. כסף שגירדה בקושי מחסכונות הצדקה. שכן מאז איבדה אמא פלטריני את יכולת העבודה היא חיה מחסדי הציבור ומקיבוץ נדבות בימי ראשון בפתח הכנסייה. היא פחדה מאוד, כמובן, להיפרד לעד מכסף זה, שהיה כל הונה, ולהתרוצץ בגילה במסע שאת תלאותיו לא יכלה לחזות. אבל התשוקה הזאת, שבמהרה הפכה לטירוף שאינו נותן מנוח, החניקה את חוש הזהירות וניצחה את הקמצנות העיקשת שקיננה בה. אגב, פרט לבעיות בריאות שוליות שאופייניות לזקנים, היא עדיין הייתה אישה זקופה, אמיצה ולרוב חשה בטוב. ועוד, האם קיוותה בעומק ליבה שבנה נעשה אדם עשיר וכי פרשת המסע לא תהיה כה מטורפת וכה רעה כפי שאפשר היה לחשוש. מכיוון שאמא רוזה לא קראה את כתבי ליאופארדי,* היא הייתה אופטימית. בבוא השעה הדליקה נר לכבוד המדונה ויצאה לדרך, מלאת אמונה, בוטחת ושמחה.

כשהגיעה למחוז חפצה היא הייתה עייפה מאוד וראשה סחרחר עליה מעט. בתחילה, בנה לא הכיר אותה כלל. כשאמרה את שמה פלט קללה איומה וצרח:

– מה באת לעשות כאן?
– לראות אותך, בני, ענתה בקושי האישה הטובה.

הלה יצא מכליו ואמר בטון מרושע:

– עדיף שהיית נשארת שם, זקנה חסרת מנוח… אין לי לחם בשבילך, אין לי שום דבר בשבילך.
– הו! אני כמעט לא אוכלת… ולמגורים יספיק לי מזרן קש זרוק בפינה…

הבן חשב לרגע ואמר:

– לא! חזרי למקום שממנו באת… אין לנו מה לעשות איתך כאן…

היא התחננה:

– בני!… אני מבקשת ממך!… איך אני יכולה לחזור?… מעט הכסף שהיה לי כבר איננו… הנסיעה עולה ביוקר והם לקחו הכול… לחזור?… רגלי חלשות מדי, הן לא ישאו אותי רחוק…
– שרגלייך יקחו אותך אל השטן!… תסתלקי!
– בני!… זמן רב כל כך עבר מבלי שראיתי אותך… והנה, כך אתה מקבל אותי!
– אה! תני לי לחיות בשקט! תסתלקי…
– תגיד, אתה רוצה שאמות?

והזקנה כיסתה את עיניה בסינרה ובכתה בכי תמרורים.

אבל במוחו של פלטריני צץ רעיון. בלי שום קשר לאיום המוות של הזקנה, אגב. נימת קולו התרככה:

– שיהיה, תישארי… אבל בתנאי אחד…
– הכול, בני! אני אעשה הכול!…
– התנאי הוא שתעבדי, שתרוויחי את לחמך…
– אני רוצה מאוד… באמת, אני רוצה מאוד… אבל אין לי יותר כוח בזרועותיי… אני כל כך זקנה!…
– הא! את חושבת שמדובר בפריקת מטען מאוניות?… לא, את תעשי כמוני, כמו אשתי וכמו ילדיי… את תלכי לסטודיו של אמנים ותדגמני בהם, זהו!…

היא לא ידעה מה פירוש הדבר ללכת לסטודיו של אמנים ולדגמן, וכשהסביר לה הבן ספקה ידיה וקראה:

– אוי הבתולה הטובה! ישוע המתוק! אתה רוצה שאני אופיע בעירום לפני גבר? אני, שמעולם לא הצגתי את עצמי ללא בגד לפני שום אדם, אפילו לא לפני אביך… אני נשבעת בצלב, אפילו לא לפני אביך!

פלטריני גיחך; הווידוי הזה הפך את כעסו לעליצות:

– את חוששת שהעור הזקן שלך כבר לא יגרה את האדונים! אה! אה! אה! העור הזקן!
– בני!… בני!… אתה לועג לי!

הקשישה הייתה סמוקה ונבוכה. היא מלמלה בקול חלוש:

– וחוץ מזה, נו באמת, אני זקנה מדי! במצבי אף אחד לא ירצה לצייר דיוקן שלי.
– אל תדאגי!… יש כאלה שאוהבים גוויות זקנות כמו שלך. אני מכיר אותם.
– לא! לא! אתה בן מרושע!…

הבן הדוגמן התכעס מחדש, החל להכות את אמו ובתוך כך איים לזרוק אותה החוצה.

אזי הוסכם שהיא אכן תלך לסטודיו של אמנים.

אתמול ראיתי את האמא רוזה אצל פַסל, אחד מחבריי.

כשנכנסתי לסטודיו, אישה זקנה מאוד ישבה על שולחן המודלים ודגמנה בעירום מלא. זו הייתה היא. דוממת כמו פסל, גבה מקושת, ראשה המעוטר בשיער נוקשה ודליל מוטה לכיוון הכתף הימנית בתנועה מיוסרת. כפות ידיה וחלק מזרועותיה היו שקועות בין ירכיה, שנלחצו זו אל זו כדי להסתיר את שיפולי בטנה ולהטיל צל על עירומו העצוב של איבר מינה. על רקע הקירות המסוידים לבן, בתוך גיבוב הגבס והתבניות הלבנות והקרות שמילאו את המקום, הבשר הזה, הקשיש והמעונה עד מוות, נראה מצהיב. אור ירקרק שפלש לסטודיו צבע את איבריה בגוונים חלקלקים, חמים, כשל שנהב ישן. אל נוכח המחזה הזה ירדה עליי מרה שחורה וכבדה, מלנכוליה שוברת לב שעוטפת אותנו למראה ההרס של יצורים והמוות של דברים. באותו הרגע חשבתי על הנשים שאהבתי, ואמרתי לעצמי: "הו, נפשות שלי, יקרות ומלאות חיים, בקרוב גם אתן תהיינה כמו מומיות מיובשות המונחות בקברן. הנאדות הוורדרדים של שדיכן, שפעמים רבות כל כך הרעיפו עליי תשוקה משכרת, יצטמקו, הו אהובותי המתוקות. הם יהיו תלויים על קסמיכן שנמוגו, קמוטים, שטוחים ומכוערים יותר מגזרי בשר מרופטים ומעפעפיים מתים. הפה שלכן, הו נסיכות שלי, שרפרפה בו כנף רוטטת של נשיקה עם ניחוח נשימתכן, פֶה זה לא יהיה עוד אלא חור שחור מעלה צחנה, שמתוכו ינשוף המוות, הו אתן, האורות האלוהיים של עיניי!"

ובכל זאת, היא לא הייתה כה דוחה, הזקנה המסכנה. עדיין אפשר היה להבחין שפעם היא הייתה יפה. למרות הקמטים בצוואר; למרות השקעים האפלים בגרונה, בין הגידים הכחושים לעצמות הבריח הגרומות; למרות עטיניה שצנחו באופן דוחה וברפיון מוזר של העור על הטבעות שהקיפו את פלג גופה העליון; למרות הקריסה של מותניה, שמרקמם המדולדל דמה לאריג רפוי מאוד ומשומש – למרות כל אלה אפשר היה למצוא בגופה תווים מהודרים, קווי מתאר אציליים, סימני יופי חיים, מפוזרים בין איברים שקמלו. בין אלה בלטו במיוחד הרגליים, שהיו רזות מעט, ארוכות מדי, אבל התגלו כישרות ומוצקות, ללא נפיחויות בברכיים, ללא קרעים בקרסוליים, והיה בהן דבר־מה צעיר וגמיש שהדהים אותי. הבטן, שלרוב היא החלק הראשון שמתכער להחריד אצל האישה הנובלת, שמרה אצל זו על מעגליות מלאה, על צורות עדינות ועל קימור כמעט ענוג. כל זאת למרות הכיפוף הנורא שנכפה עליה וחרץ שקע עמוק מעל טבורה.

בחנתי אותה ברגשות מעורבים: רחמים מיוסרים ודאגה מכאיבה. היא ישבה על השולחן ולא זעה. מרגע שנכנסתי לסטודיו לא רעד אף לא אחד מהקפלים הרכים של עורה, אף אחד משריריה המעונים לא רטט. זבוב בודד שזמזם סביבה התיישב על כתפה, התרוצץ בין הקווים הישרים של קפליה ונדחק אל בין שדיה, שדמו לסמרטוטים תלויים. הוא חזר ועלה לכיוון הזרועות ונעלם מאחורי הצוואר מבלי שהזקנה הראתה כל סימן שחשה בדגדוג. כשחזיתי בה כך, דוממת לחלוטין, היא דמתה לאבן, ובעיניי לא היה דבר מבעית יותר מאותו קיפאון מקאברי של היצור החי והרעוע הזה. פחד והזיה השתלטו עליי למראה ראשה, שהיה רכון על הכתפיים ומחובר אל הגוף באמצעות גידים מתוחים כמיתרים, באלכסון ובאופן אלים, כאילו קפא כך בתנועה שהחלה ולא הושלמה. שכן הישישה בעירום המלא הביטה בי, היא הביטה בי בעיקשות. הגם שלא יכולתי להבחין בתנועה כלשהי באישוניה, ואף שלא ניכרה ולו תזוזה קלה בעפעפיה, עיניה התרחבו ומבטה היה נעוץ בי ללא ניע. העיניים היו מבוהלות, והבהלה התחלפה בזעם, והזעם התחלף בתחנונים, והתחנונים התחלפו בבושה. עיניה הקפואות ביטאו באותה שנייה אלף מחשבות סותרות ואלימות. לא רק שהן לא זעו, אלא ככל שהתמדתי להביט בהן, ככל שהתחלפו בהן ההבעות העזות ביותר, המוזרות ביותר, יוצאות הדופן ביותר, כך הן נעשו מאובנות יותר ונטולות רחמים. מתחת להן נדחקו שפתיה הקפוצות אל תוך הפה, מהודקות אל החניכיים חסרות השיניים.

לפתע פתאום התלחלח מעגל העפעפיים; מעטה בוהק עטף את גלגל העין המזוגגת ושתי דמעות גדולות, קלות וחמימות, התגלגלו על לחייה והמשיכו אל העירום הבוטה של הגוף המיוסר. היא בכתה זמן ארוך מבלי לזוז. לא היה בה שום דבר חי, פרט לדמעות האלה, שהזילה טיפה אחר טיפה על האונס האלים של צניעותה ועל הסבל האינסופי של נשמתה התמה.

[1889]


* הכוונה כנראה לג'אקומו ליאופארדי (Giacomo Leopardi), משורר והוגה דעות איטלקי, 1798–1837.

 

הפֵיָה דום־דום

אמש פגשתי בתיאטרון קצין אנגלי הנמנה עם חוג חבריי, והוא סיפר לי שחזר לאחרונה מהודו. זהו בחור מקסים שאוהב את צרפת עד מאוד. במיוחד את פריז ואת נשותיה, שהן בעיניו נעלות על כל האחרות.

– אני מכיר, כך אמר לי, את מקדש אֵלֵפַנְטָה.* ובכן, זה כלום לעומת הפריזאיות. מה גם שהנשים באלפנטה עשויות מעץ, ואילו הפריזאיות… הו לא! הו לא! הן לא עשויות מעץ…

הקצין צחק בכל מאודו מההלצה הזאת, שנראתה בעיניי גסות בריטית מופלגת… לאחר מכן דיבר על התיאטרון שלנו, שגם אותו הוא אוהב מאוד. בעיקר שיבח את האופרה הקומית P'tits Michu ואת המחזה Nouveau Jeu, שבשניהם היה כבר שלוש פעמים!

מכיוון שלא רציתי להיות פחות מנומס ממנו, כשסיים את ההשתפכויות הדרמטיות אמרתי לו:

– ובכן! הייתה לך הצלחה אמיתית עם כדור הדום־דום* שלך!
– אל תדבר איתי על זה! פרץ בצחוק. והוסיף בצניעות: ועדיין!… זה כלום… זה כל כך קטן!… תאר לעצמך דבר קטנטן, איך אתם קוראים לזה? – אגוז זעיר… זהו זה… דמיין לעצמך אגוזון קטנטון!… זה מקסים!
– ואיזה שם יפה, ידידי היקר!
– אכן, אישר האנגלי, שנהנה מן המחמאה… מאוד פיוטי!…
– אפשר לומר, שם של פיה בקומדיה של שייקספיר… פיה צחקנית, קלילה וזהובת שיער, קופצת ורוקדת בין שיחי האברש לקרני השמש. קדימה דום־דום!
– בהחלט… קדימה ובכן!… והדום־דום הקטנה הזאת היא פיה קפצנית ורקדנית הרבה יותר ממה שאתה חושב!… היא הרחמנית ביותר מכל הפיות, כי איתה אין יותר פצועים!
– אה! אה!
– אין יותר. יש רק מתים!… זה מעולה!
– מעולה!
– מה אתה רוצה, ידידי היקר, צריך לתרבת מעט את בני האדם, אפילו בניגוד לרצונם… וכן, האין זה מכוער מאוד, מגעיל למדי, לפגוש בנכים שבשרוולם חסרה זרוע, ובכאלה שיש להם רגל או ראש מעץ!… והסרן הזקן שמספר, וחוזר ומספר, בשעת ערב במעגל חברים, על שלושים ושש הפציעות שלו!… גמרנו גם עם הזן הזה של הזקנים המשעממים!… אה! אילו רק היו לכם כדורים כאלה בזמן הקומונה ובפורמי*…
– אז זה רציני!… זו לא בדיחה!… זה לא סיפור של אדגר אלן פו ולא חלום של תומאס דה קווינסי!*
– תשמע, אני ניסיתי את הכדור בעצמי! מכיוון שאני חייל מתוחכם מאוד, העמדתי שנים־עשר הינדים…
– חיים?
– כמובן, ידידי היקר. קיסר גרמניה – הוא עושה ניסויים בגוויות. הוא עדיין חדור באותן תאוריות רומנטיות שיש להרוג את אלה שכבר מתו!… הרי אין בזה שום היגיון! וזה לחלוטין אנטי־מדעי!… אני, לעומת זאת, פועל על אנשים, ולא רק חיים, אלא גם בעלי מבנה גוף מוצק ובריאות מושלמת!… כך לפחות אנחנו יכולים לראות מה אנחנו עושים ולאן אנחנו הולכים.
– אלף סליחות, חברי היקר… המשך, בבקשה ממך.
– ובכן, הצבתי שנים־עשר הינדים, אחד אחרי השני, בקו ישר… ויריתי!…
– ובכן!
– ובכן, ידידי היקר, הכדור הקטן הזה, דום־דום, עושה נפלאות! משניים־עשר ההינדים לא נותר בחיים אפילו אחד!… הכדור עבר את כל הגופות ונשארו מהן שתיים־עשרה ערמות של עיסת עור ועצמות מרוסקות…
– All right!… זה ראוי להערצה!
– אכן… מאוד ראוי להערצה!…
הוא הרהר ולאחר כמה שניות של שקט רציני המשיך:
– אבל אני חולם… אני מחפש משהו טוב יותר. אני מחפש, ידידי היקר, כדור… כדור קטן, שלא ישאיר דבר מאלה שהוא פוגע בהם, דבר… דבר!…
– מה זאת אומרת כלום? קטעתי את דבריו.
– או רק מעט מאוד! בקושי ערמה קטנה של אפר, או אפילו עשן אדמדם דליל שנעלם מיד!…
– שריפת גופה אוטומטית!…
– בהחלט!
– זה נהדר!
– נהדר, מבחינה מנהלית ואנושית! האם חשבת על אין־ספור היתרונות שיש להמצאה כזאת?… אני מבטל ככה את הרופאים הצבאיים, את האחים, את האמבולנסים, את בתי החולים הצבאיים, את תשלומי התגמולים לפצועים, ועוד ועוד. זו תהיה כלכלה נפלאה!… הקלה לתקציבי המדינה!… ועדיין לא אמרתי דבר על ההיגיינה! איזה הישג להיגיינה!
– אתה תוכל לכנות אותו כדור ניבּ־ניבּ!
– יפה מאוד!… יפה מאוד! הריע הקצין ופרץ בצחוק קולני, צחוק אופייני לחיילים מכל הארצות ובכל הדרגות…

כשנרגע אמר:

– תראה, אני לא מבין מדוע העיתונות שלכם לוחצת עלינו, אנחנו האנגלים, שהמצאנו את הכדור המופלא הזה, ומדוע היא מתייחסת אלינו כאל פראים וצבועים. מה שמפליא אותי במיוחד הוא העובדה שהפטריוטים המשולהבים ביותר שלכם, אלה שצועקים בקול רם שאף פעם לא מוציאים מספיק מיליארדים למען המלחמה, אלה שמדברים רק על הרג והפצצות – דווקא הם רוצים להוציא אותנו מכלל משפחת העמים התרבותיים! אבל לעזאזל, אנחנו הגיוניים, בהתחשב במצב הברבריות שאנחנו מצויים בו, כל העמים המתורבתים. איך הם מסכימים שהפגזים יתפוצצו, אבל לא רוצים שכזה יהיה גם טבעם של הכדורים?… מה ההתחכמות הזאת? אנחנו הרי חיים תחת החוק האוניברסלי של המלחמה. ובמה היא כרוכה? מלחמה משמעותה לטבוח במספר גדול ככל האפשר של בני אדם, בזמן הקצר ביותר! על מנת לעשות אותה יותר ויותר רצחנית ומשמידה יש למצוא את כלי המשחית האדיר ביותר. זו שאלה של אנושיות! וזו הקִדמה המודרנית!…

– אבל אומללים שכמותכם, הבעתי התנגדות לדבריו, ומה עם הזכויות של בני האדם? מה אתם עושים עימן?
– הקצין האנגלי גיחך. הוא הרים את ידיו לשמיים ואמר:
– זכויות האנשים! נו באמת, אתה לא רציני. אתה הרי נותן ברגע זה את הדוגמה המצערת ביותר לצביעות. זכויות בני אדם! זה הרי בדיוק לטבוח בבני אדם, בין שהם יחד, בקבוצה, ובין שהם יחידים, בין באמצעות פגזים ובין באמצעות כדורים, לא חשוב, העיקר שבני האדם ייטבחו כדין!…
– ובכל זאת, הרי אנחנו לא פראים… לכל הרוחות!
– אבל מה אנחנו כן? אנחנו, אדוני הנכבד, אנחנו פראים גרועים יותר מאוכלי האדם של אוסטרליה, מפני שאנחנו מודעים לפראותנו, ולמרות זאת מתמידים בה. ומכיוון שאנחנו שולטים, סוחרים, מסדירים את חילוקי הדעות ונוקמים על פגיעה בכבודנו באמצעות המלחמה, כלומר באמצעות גניבה, ביזה וטבח, אין לנו אלא לשאת את המצב הזה של האכזריות שאנו רוצים בכל זאת להישאר בו!… לך תבקש מהנמר שילבש כפפות על טפריו כשהוא קורע את טרפו! לא, לא!… ללא צביעות!… אנחנו בריונים, ובכן הבה ננהג כבריונים. אנחנו לא מוכנים עדיין לראות את זריחת השחר הלבן של הציביליזציה ואת עליית קרני השמש של האהבה האנושית.
ההפסקה הסתיימה. במסדרונות מיהרו הכול לשוב אל מקומותיהם.
– אני נפרד ממך, אמר לי הקצין ולחץ את ידי. אחשוב ברצינות על הכדור ניבּ־ניבּ!… עשה כך גם אתה. להתראות!

כל הערב רדפוני מעשי טבח ומעשי הרס. בלילה ראיתי את הפיה דום־דום עוברת מעל שיחי אשחר אדומים מדם, והיא זהובת שיער ומחייכת.

[1898]


* מקדש אלפנטה (Elephanta) מן המאה השביעית, שוכן באי קטן ליד מומבאי, מוקדש לאל ההינדי שיווה.
* הכדור המכונה Dum-Dum נקרא על שמה של עיר במערב בנגל, הודו, שבה נעשה לראשונה שימוש בתחמושת הקטלנית הזאת.
* הקומונה – בשנת 1871, בעקבות התקוממות, כונן בפריז משטר דמוקרטי של שוויון חברתי, בהנהגת "הקומונה הפריזאית". כעבור חודשיים, בטבח המונים, דיכאה הממשלה המרכזית את הקומונה; פורמי – בעיר Fourmies בצפון צרפת ירו השלטונות במפגינים שקיימו תהלוכה ב-1 במאי 1891, בתביעה ליום עבודה בן שמונה שעות. תשעה מפגינים נהרגו ושלושים וחמישה נפצעו.
* תומאס דה קווינסי (Thomas Penson de Quincey), מסאי וסופר אנגלי, 1785–1859.

.

אחרית דבר / רון ברקאי

"אוקטב מירבו", קבע בביטחון לב טולסטוי, ״הוא הסופר הצרפתי הגדול ביותר בזמננו, והוא המייצג הנאמן ביותר של הגאונות החילונית הצרפתית.״ קרוב לוודאי שיהיו שיציעו שמות של יוצרים אחרים, כל אחד וטעמו עימו. בדבר אחד אין ספק: מירבו (Octave Mirbeau, 1848–1917) היה אחד מאנשי הרוח הבולטים והמגוונים בהיסטוריה של התרבות הצרפתית: סופר, עיתונאי, מבקר אמנות, סטיריקן ומחזאי.

כמעט בכל כתיבתו בולטת ההזדהות עם החלש, הסובל, המנודה, לצד ההתנגדות העיקשת ביותר לניצול, לאלימות ולמלחמה. עם זאת, מירבו היה גם הסופר ״השחור״ ביותר, הפסימי ביותר של זמנו. ולא רק מפני שדבק באנארכיזם, אלא גם מפני שידע היטב את נפש האדם.

כמבקר אמנות מהחשובים בדורו, גילה מירבו יוצרים אוונגרדיסטים והגן עליהם בעטו המושחז להפליא. בין אלה נמצא ציירים ופסלים כמו אוגוסט רודן, קלוד מונה, קאמי פיסארו, אדגר דגה, אוגוסט רנואר, ואן גוך, קאמי קלודל ועוד.

לצד הגנתו על החלשים והנרדפים בחברה האנושית, מירבו נמנה עם ההוגים היחידים בזמנו שגינו את ההתאכזרות לבעלי חיים ואת הפגיעה בהם. בין היתר כתב סיפור קצר נוגע ללב, ״מותו של כלב״ (שניתן לראות בו גם אלגוריה לרדיפת הזר והשונה), ורומן נפלא שגיבורו הוא כלב הפרא של ערבות אוסטרליה, הדינגו. הבחירה בדינגו לא הייתה מקרית; מירבו עצמו בחר לחיות לפי אורחותיה של חיה זו, ונעץ את שיניו החדות בבעלי השררה, בפוליטיקאים, בבעלי ההון ובאנשי צבא שאינם יודעים גבולות ושהמילה ״חמלה״ אינה מצויה בלקסיקון שלהם.

בשונה מרוב הסופרים והאינטלקטואלים בני זמנו בחר מירבו להתחבר דווקא אל אנשי שוליים, אנארכיסטים, נרדפים, יהודים, גולים ופשוטי עם. אין זה מקרה שהוא התגייס בכל כוחו ומרצו, לצד הסופר אמיל זולא ואחרים, למאבק לטיהור שמו ולזיכויו של הקצין היהודי דרייפוס, שהואשם בבגידה.

השקפתו הפסימית, ״השחורה״, של מירבו באשר לטבעם של בני האדם לא הובילה אותו להסתגרות ולמיזנתרופיה. להפך, האנושיות והסולידריות היו עבורו דרך חיים. סופרים רבים חבים לו את פרסום יצירתם הראשונה. הוא נהג לנדוד בין המוציאים לאור עם כתבי היד וניסה לשכנע אותם בערכם הספרותי. אבל יותר מכול בלט רוחב ליבו בחיי היום־יום. אוקטב מירבו היה ידוע כמי שנותן מכספו לנזקקים, ללא כל רישום של החוב וללא התחשבנות. בפשטות, רק מפני שנמצאו בצרה.

יומנה של משרתת, אחד הרומנים החשובים של מירבו, יצירת מפתח להבנת ״האנטישמיות העממית״, ראה אור בעברית פעמיים: ב-1962 בתרגום זאב זמירי, בהוצאת מ. מזרחי, וב-2017 בתרגום אסנת יקירה, בהוצאת הכורסא. הספר הקצר והמבריק זיכרונותיו של חבר ראה אור בעברית ב-2017, בתרגומה של רותם עטר, בהוצאת לוקוס.

מאמר מקיף על אוקטב מירבו ועל יצירתו פרסמתי בעיתון ״הארץ״ ב-17 באפריל 2003, בכותרת: ״לכמרים, לחיילים, לשופטים, לאנשים שמחנכים, מנהיגים ושולטים באחרים, אני מקדיש דפים אלה של רצח ודם״.

הכותרת לקוחה מספרו של מירבו, גן העינויים. היא הייתה נכונה לאורך השנים מאז ימיו של הסופר, התאימה בהחלט לימים שבהם כתבתי את המאמר, ומתאימה ביתר שאת כיום. במסגרת מאמר זה תרגמתי גם שני סיפורי כלבים: ״מותו של כלב״ מאת מירבו ו״פיירו״ מאת גי דה מופאסאן.

 

 

רון ברקאי הוא פרופסור (אמריטוס) להיסטוריה של ימי הביניים. לצד זאת שלח ידו גם בפרוזה: תרגם סיפורים קצרים מספרדית ומצרפתית, וכתב שלושה רומנים: "כמו סרט מצרי" (חרגול, 2001); "האישה שאהבה סיפורים" (חרגול, 2004); "התחתית של תל אביב" (חרגול, 2010). בקרוב יראה אור קובץ סיפורים קצרים שלו: "על קברים ותענוגות אחרים", בהוצאת ידיעות ספרים.

 

 

» עוד סיפור קצר בתרגום לעברית: "דו־קרב", מאת אדית וורטון, בתרגום נגה שיאון

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_44_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | "פוגה לשני מטרונומים", סיפור מאת מאיה יסעור

"מתוך החשכה נגלה לה ניצוץ דמעותיו, מבטו מבקש שתסתלק משם, שתפסע לאחור בגבה לקיר הסודי ההוא, תסגור אחריה את הדלת ותחזור רק למחרת, כשהאבן שלו תנחת שוב במיטתה."

proza_44_715-537

יוסי מרק, אור בוקר, שמן על בד, 120X90 ס"מ, 2000

.

פוגה לשני מטרונומים

מאת מאיה יסעור

 

האֵם הקריאה את המילים הכתובות בכתב היד של בתה. כתב יד מעוגל, מתחנף. מתאמץ באופן מדאיג. שתי מילים, "מתי לבוא?", היא חוזרת ומקריאה ומחפשת במרווחים שבין ההברות את הכוונה.

והילדה, שפתיה מתנפחות כמו כדורים פורחים, כך נדמה לה, והלשון שלה עצומה בגודלה וכבדה, כפי שחשה בהביטה במראה זמן רב מדי או למראה תמונות של עצמה, וגם כעת, לשמע קולה של אמה המקריאה את מילותיה מן הפתק המקומט.

"אז מה." השיבה, וניפחה את נחירה הימני.

"אמא של לירון אומרת שאת נכנֶסת, שאתם עושים משהו בחושך ואחרי כמה דקות את יוצאת."

הבת משכה בכתפיה. הברכיים של האם, עטויות גרבי ניילון שחורים, הציצו מקצה חצאית זמש הדוקה בצבע כחול שלבשה לעבודה כמעט כל יום בשילובים מתחלפים. היא התיישבה לצד בתה על קצה המיטה, ליטפה את ראשה באצבעות דקות ושאלה בפעם השלישית אם לירון עושה לה משהו שהיא לא אוהבת. הילדה אמרה שהיא שמחה שהוא בחר דווקא בה.

הוא לא עשה לה שום דבר, הוא לא עשה לה כלום. פעם אחת נעמד מולה בחושך, נשם בכבדות ונגע בקצה אצבעו בכתפה. הוא בכה. הם לא הבינו כלום. הכאב היה שלו. הוא בחר בה והיא בחרה להיבחר. יותר מזה לא סיפרה לאמה, למרות כתובת האימה שהוטבעה באישוני הבטון שלה.

בכתב, בעיפרון לא מחודד, על נייר חמְשה מקופל לשמונה מוצמד לאבן שקשר לקצה חבל, ביקש שתיכנס לחדרו בדיוק בשעה ארבע ושלא תסתובב בשום פנים ואופן אל עבר הקיר. "זה יהרוס הכול," כתב, "תסתכלי רק על המטרונומים שעל שולחן הכתיבה". לסימן שלו נתבקשה להפעיל את המטרונום הראשון ולסימן שני – את המטרונום השני. חלון חדרו מתחת לחלון חדרה, הוא זרק את האבן כלפי מעלה אבל החלון היה סגור והאבן פערה בו חור.

"לירון ילד מוזר", "לירון ילד דפוק", "חרם על לירון".

היא עשתה כל מה שלירון אמר לה.

כשהלך ברחוב היה קו שערו המשורטט רוטט על צווארו ופיקות הברכיים שלו התגלגלו כמו כדורי פינג פונג. הוא ספר את צעדיו, חישב את מה שביניהם, ובראש שלו הלחין מנגינות.

במעלית עמד בגבו אליה ונעץ את מבטו הרדוף במספרי הקומות המתחלפים. הוא לא דיבר עם אף אחד, אפילו לא עם אחותו. "לירון ילד מסורס."

היא אמרה לאמא שלה, "היונה חשבה שהחלון שלי פתוח, נכנסה בו בכל הכוח עם המקור." למה היא צריכה לנקות את החלון כל יומיים. אף אחד לא צריך חלונות שקופים כמו אוויר, למה היא כזאת כפייתית?

החור נפער בדיוק באמצע החלון המלבני, שוליו מעוטרים בסדקים דקים כמו חוטים כסופים שזורים בתוך הזכוכית. רסיסי זכוכית כיסו את המיטה שלה בדוק מנצנץ. חלוק נחל עטוף בדף חמשה נחת מילימטר מכף הרגל שלה ולא זז. ילד משונה, מתרגל שלוש שעות ביום כתיבת תווים וחישוב משקלים על דפי חמשה, בטח שהעיפרון שלו קהה כל כך.

רק כשהגיע המסר מלירון התחוור לה שחיכתה לו. באחת נעלמה התחושה ההיא. לשונה דקה שוב וקלה, שפתיה במקומן. היא גופה – וגופה היא. בפעם הראשונה מאז שצץ בה זיכרון ראשון מעצמה, לא הטילה ספק בקיומה. זרועות, נקבי פנים, איברי מין, ילדה בת שתיים־עשרה וקצת. אין מי שמביט בה מבחוץ ואין מי שמפריד בינותיה מבפנים, היא לא כלואה בתוך גופה ולא נקלעה בטעות לגופו של אחר.

את התוכנייה שמצאה עם חבריה על הרצפה במגרש הכדור־יד של בית הספר הם קראו בקול רם ושכתבו את הביוגרפיות של המשתתפים ברסיטל. "גאון מוזיקלי, בעל נטייה מתמטית וחשיבה אנליטית," נכתב בתוכנייה על לירון. "כבר בגיל שלוש נתגלתה אצלו שמיעה אבסולוטית ובגיל חמש זמזם קטעים מורכבים משחרזאדה כשהוא משחק בארגז החול," אימו, המורה לפסנתר, כתבה את התוכנייה בעצמה. סדר ההופעות של הרסיטל השנתי, ביוגרפיות של משתתפים בני שמונה ותשע. לירון חתם את האירוע בקונצ'רטו לכינור בלה מינור.

"בגיל שמונה ניגן בפסנתר את החלק הראשון של סונאטת אור ירח משמיעה בלבד, כשהרים את ראשו מהפסנתר היו פניו שטופים דמעות."

בקול עבה וחדגוני, מלא בחשיבות עצמית, הם שִכתבו את הכתוב וצחקו:

"לירון גוזר את הריסים. הוא לובש את הבגדים של אמא שלו ושר שירים ביידיש, בשעות הפנאי הוא סורג לעצמו תחתונים מחוטי תחרה והולך איתם לישון כשהוא מוצץ את האצבעון."

רשפי הרשעות שעוררה בהם דמותו אחזו גם בה. הם לא ראו בו גאון יותר משראו בו תימהוני. הוא היה אשף בתחביר ודקדוק אבל בהבנת הנקרא נכשל באופן שיטתי, שלא לדבר על הבעה. מעולם לא השתתף בשיעורי ספורט מחשש לשבור או לעקם את אצבעותיו. בשיעורי תנ"ך ותולדות עם ישראל ישב תמיד בעיניים עצומות. הוא הקשיב לנשימות שבין ההברות, ובעיניים עצומות ראה את התמונות.

"לירון ילד מוגבל."

כשהגיעה השעה הכתובה בפתק, ירדה קומה אחת במדרגות ודפקה בדלת. אמא שלו, פאני המורה לפסנתר, פתחה את הדלת בחיוך רחב ומחקה אותו מיד כשראתה אותה. היה לה שיער חלק ודק שעטף את הפנים שלה כמו קסדה של אופנוע ושתי אוזניים חדות שבצבצו מבין השערות הדקות.

מאז אותו יום הולדת 265 של אנטוניו ויוואלדי בשנת 43' לא נגעה במיתרי מתכת או חשה את הרכות המצמררת של שערות זנב הסוס המתוחות לאורך הקשת. בחסקובו נתן חייל בולגרי נוצרי שיעורים פרטיים בכינור לילדים יהודים בשעת העוצר תמורת שכר מופרז. הוא אמר לה: "מחר יש לוויוואלדי יום הולדת, פאני, ולכבוד יום הולדתו של אדון ויוואלדי אני נוסע הלילה לסקופיה." הוא לקח מידה את הקשת ועטף את גופה הקטן בזרועותיו, "אני לא בן אדם משכיל ולא מגיד עתידות אבל דבר אחד אני יודע –" לחש בתוך אוזנה, "ליהודים של סקופיה ויוואלדי יישאר לנצח בן 265." מפיו נדפו אדים חריפים של רָקיה, הוא העביר את שערות הסוס הרכות על לחייה. "מי יודע," היא נשנקה לשמע חרחורי נשימתו, "אם יהיה לך מזל אולי תזכי לחגוג לו 266, קשה להאמין שיותר מזה." זה היה בחסקובו, שם הקירות עבים והבתים גדולים ורחוקים זה מזה. עכשיו היא מורה בעצמה והורי התלמידים שלה סומכים עליה בעיניים עצומות. לאף אחד אין פסנתר, רק לאמא של לירון. היא קנתה אותו מיד שנייה מזקנה עשירה מירושלים שרצתה לוודא לפני מותה שהפסנתר יגיע לידיים הנכונות ולא יישאר בידי אחד משלושת ילדיה, שתמימות דעים שרתה ביניהם: "הפסנתר הזה תופס יותר מדי מקום."

לא הכסף עמד בראש מעייניה כשחיפשה לפסנתר את הקונה המתאים. לכל אחד מהקונים הפוטנציאליים ערכה ראיון עומק. בסופו של דבר נתנה אותו לאמא של לירון כמעט חינם ובתנאי שתבטיח את קיום שליחותו. בכשטיין זקוף, מודל 9, שנבנה בין שתי מלחמות העולם. אמא של לירון התחייבה בעל־פה, בהסכם של כבוד ובשם גדולי המלחינים, וחזרה לדירתה ברמת גן עם הבכשטיין הזקוף.

כשעזבה את חסקובו עם הוריה, מיד עם תום המלחמה, השאירו הוריה את הפסנתר שלה שם. רק את הכינור התירו לה לקחת, לא תכשיטים, גם ספרים לא. היא נתנה אותו ללירון ובעצמה, נשבעה, לא תיגע בו. ויוואלדי של אמא של לירון כבר בן 307. והיא חוגגת את יום הולדתו מדי שנה.

אפשר היה לזהות את התלמידים שלה לפי השיער המסורק וחוברות התווים מתחת לזרוע, עולים ויורדים במעלית, פרצופים מתחלפים, כמו שליחים. בשלישי לחודש מרץ, יום הולדתו של המלחין הנודע אנטוניו ויוואלדי, שנה אחר שנה, הם מצטופפים יחד במעלית, שותפים אילמים לפיק ברכיים, לקראת הרסיטל בבית המורה לפסנתר. יום לפני הרסיטל תולה אמא של לירון מודעה על קיר המעלית ובה היא מביעה את התנצלותה על אי־הנוחות המלווה בקיום הרסיטל ומאחלת לכל דיירי הבניין יום הולדת שמח לאנטוניו ויוואלדי. בבוקר, בין הפיהוקים, מניחים הדיירים את עיניהם על המילים הכתובות, אומרים ניחא, דורכים על השלולית ששקית הזבל שבידם הותירה על רצפת המעלית ויוצאים אל הרחוב.

לאמא שלה הרסיטל כלל לא הפריע, להפך. היא עודדה אותה לקחת שיעורי פסנתר אצל פאני המורה לפסנתר וקיוותה שתתרועע יותר עם לירון ופחות עם עופר מקומה שלישית שהייתה לו נטייה להסתבך בקטטות. היא העדיפה לחשוב שבשעות שהיא עובדת בבוטיק בדיזנגוף סנטר מתרגלת בתה אקורדים בפסנתר ולא מטיילת בוואדי ומחפשת צרות. היא אמרה שאם יתר השכנים היו מכבים את הרדיו שלהם בכל שעת חדשות ומדליקים את הפטיפונים בִמקום, העולם היה נשמע הרבה יותר טוב. לו הכירה את לירון הייתה ודאי מחבבת אותו. אפילו בתוך אותו צפצוף עגמומי שנשמע בכל שעה עגולה מכל דירות הבניין שרק לירון מנגינה, ומשנשמעו לחישות ההשתקה הארסיות גייס אותן לטובת העניין. הוא קרא ליצירה הזו "בדידותו של אופטימיסט" והוסיף לה כותרת משנה: "קונצ'רטו לשרקן, צפצף ותזמורת משתיקים." כך סיפרה אמו בתוכנייה. היא נתנה לו את הכינור ואמרה לו שזה כינור מיוחד. זה כינור שראה הכול והוא מנגן סיפורים שמבקשים להיזכר. הוא עשה את זה למענה והיא רצתה שהוא יעשה את זה.

"לירון מתנשק עם אמא שלו על השפתיים."

היא הכירה את הדירה בעיניים עצומות, מדלת הכניסה למבואה הריבועית אל תוך המסדרון הקצרצר. התקרה נמוכה, משמאל שלוש דלתות: חדר ההורים, האמבטיה, חדר של אח גדול, ובסוף המסדרון – דלת אחת, שמובילה אל החדר שלה, שמובילה אל חדרו של לירון, חצי חדר, כוכי, חלון יחיד פונה אל מגרש חניה, אל הוואדי, צינור סולר עובר בתוך הקיר המזרחי, מפיק נוף צלילי של זרימה עזה סמיכה ומסתורית. הוא עומד ומנגן וסוליות נעליה מרחפות מעליו.

היא הושיטה יד אל עבר אחד המטרונומים שעל שולחן הכתיבה המבולגן, לא להסיט מבט אל עבר הצללית השקופה שמולה, לא להסתכל, לא להתפתות, "לירון ילד אוטיסט."

"עוד לא." רטנה צלליתו, יורקת בוז נוכח עליבות ביצועיה.

"עכשיו."

פעם ראשונה.

"עכשיו."

פעם שנייה.

והנה המטרונומים כבר מתקתקים בקונטרפונקט והכינור מחסקובו ששמע הכול מנגן סיפורים שטבועים בו כמו בתקליט, בשערות זנב הסוס המתוחות של הקשת, באצבעותיו הקטנות. המשימה בוצעה אבל סוליות נעליה עוד דבוקות לרצפה שלו, רצפת חדרה מרחפת מעל ראשה. מתוך החשכה נגלה לה ניצוץ דמעותיו, מבטו מבקש שתסתלק משם, שתפסע לאחור בגבה לקיר הסודי ההוא, תסגור אחריה את הדלת ותחזור רק למחרת, כשהאבן שלו תנחת שוב במיטתה.

כמעט מדי אחר צהריים הוא זורק את האבן אל תוך חדרה שלה ומבקש שתבוא, תחכה לסימניו, תפעיל את המטרונומים ותסתלק מבלי להביט לאחור. שבועות לא יצאה מהבית, למקרה שיזדקק לה או שיזרוק את האבן בעיתוי בלתי צפוי. בלילות שכבה בחושך בעיניים עצומות וציירה בחשכה את המשך הקיר שלה, שבקיץ האחרון נעטף לבקשתה בטפט משובץ מהתקרה עד הרצפה – תקרתו של לירון, החיץ האטום והבלתי שביר שעמד מאוזן בינה לבין הקיר ההוא שנבצר ממנה לפי שעה לראות. על הקיר מלאכת מחשבת. הוא שומע במקום שאנשים רואים וממלא את הקיר בתווי דימוייו. פוגה לשני מטרונומים וכינור בלה מינור, הוא כותב בפינה הימנית של הקיר. השנים יחלפו ולירון ינגן בקרנגי הול, יעשה לו שם באירופה, בניו יורק וביפן, מיטב הכנרים יבצעו את יצירותיו ופסל ברונזה של ראשו יקבל את פניהם של מבקרים באולמות קונצרטים. הוא ימות בגיל צעיר מאיידס או ישים קץ לחיים סוערים שהיו מקור השראה לבאים אחריו ובמהדורת חמש של תוכנית אקטואליה בערוץ מקומי יודיע קריין בנימה משועשעת שעל קיר בחצי חדר בבניין ברחוב אנה פרנק 8 ברמת גן, נתגלתה, תחת שכבות אינספור של סיד וצבע, פרטיטורה מורכבת שנכתבה תחת הכותרת: "פוגה לשני מטרונומים וכינור בלה מינור" ושמו של הקומפוזיטור המנוח לירון חלף חתום בתחתיתה. קבוצת מומחים, כך יוסיף הקריין וידווח, מתארכת עתה את היצירה.

זגג החליף את הזכוכית של החלון. היא שכבה על המיטה וקראה, חיכתה לאבן של לירון בחלון פתוח דרך קבע. כמעט כל יום ירדה קומה אחת ברגל ונכנסה לחדר שלו, הפעילה את המטרונומים כשנתן את האות. את האבן הניחה על שולחן הכתיבה שלו כדי שיוכל להשתמש בה גם למחרת.

בבית הספר כמעט לא החליפו מילה. הוא ישב על קוביית הבטון שמעל הכניסה למקלט והביט במתרחש בעיניים עצומות. אחר כך הלך הביתה ונעל את עצמו בחדר שעות ארוכות.

"לירון קורא ז'ורנלים עם נשים ערומות"

מובלת ללא התנגדות, לא פקפקה מעולם בכוונותיו. לא שאלה שאלות, לא האיצה. את השמועות דחקה לפינות, את דימויי הנשים במערומיהן מחקה כלעומת שנוצרו בעיני רוחה. בצעדים מחושבים ובאורך רוח רכשה את אמונו. רק בן אדם אחד יזכה לראות את הקיר של לירון, וזאת תהיה היא. היא שלא הייתה כמו כולם, היא שזכתה בהערכתו, שהייתה אחרת. הליך רשמי לאימות נתונים, מבחן קבלה, תנאי לברית. לא התפתתה, סיבוב קל של הראש בחשכה, אולי הוא לא יראה בכלל, אך לא העזה.

היום שבו האבן לא נחתה על מיטתה הפך לשלושה, לארבעה, לשבוע. היא הסתגרה בבית, מיאנה לצאת לחוג, למסיבות כיתה. בבית הספר לא העזה לשאול את לירון שאלות. הקיץ הפך לסתיו והביא איתו רוחות. בכל יום, מהרגע שחזרה מבית הספר ועד ששכבה לישון, השתרעה על המיטה תחת החלון הפתוח וחיכתה. עוצמת הרוח גברה, פלשה לביתה דרך החלון, סיירה בברוטאליות בכל הבית, טרקה דלתות בזו אחר זו. אמא שלה נכנסה לחדר וסגרה את החלון בנזיפה. "את רוצה להיות חולה?" שאלה ולא העלתה בדעתה שיש דבר שחשיבותו עולה על בריאותה.

אז כתבה את המילים ההן על הפתק ההוא: "מתי לבוא?" קשרה אבן לחוט ודפקה בה קלות בחלונו. שמעה את החלון נפתח, הרגישה את החוט נמתח בין אצבעותיה ואז רפה, וראתה את החוט, חסר משקל, מתעופף באוויר.

 

מאיה ערד יסעור, ילידת 1976, מחזאית ודרמטורגית, דוקטורנטית לתיאטרון, בעלת תואר שני בהצטיינות בדרמטורגיה מאוניברסיטת אמסטרדם. מחזותיה תורגמו לאנגלית, צרפתית, גרמנית, נורבגית ופולנית, יצאו לאור בכתבי עת והופקו בתיאטרונים מובילים בארץ ובעולם. זוכת פרס Theatertreffen Stückemarkt ברלין 2018, פרס הבימה 2015, פרס המכון הבינלאומי לתיאטרון של אונסק"ו 2011. בין מחזותיה: "אלוהים מחכה בתחנה" (2014), "עשר דקות מהבית" (2015), "תלויים" (2016), "אמסטרדם" (2018). המחזה החדש שלה, "רעד קל בכנף", יעלה בבכורה עולמית בתיאטרון Schauspiel בקלן, גרמניה, ב-2020.

 

 

במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "אני, אתם, כיתה", מאת רחל היימן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_44_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2019 | פרק מתוך ספרה החדש של יערה שחורי שראה אור השבוע

"הפה שלך נמלא צמר גפן או תולעי משי. אולי בגלל זה שתקת. כדי לייצר את המשי היפה ביותר בעולם זקוקים לזחלים מבחילים, לגלמים דוממים, צריך להטיל חיים למים רותחים."

אן בן אור, נקודת חן, שמן על בד, 71X56 ס"מ, 2018

.

מתוך "שנות העשרים" / יערה שחורי

.

אולי תיסעי לפריז

בשעות הריאיון האישי החלון קבוע מאחורייך, אבל גם בגבך אליו את רואה שהאור אוזל. בעיר התחתית של חיפה, מאחורי לשכת הגיוס, ניצב שלד בניין בהקמה. אולי לעולם לא יסיימו לבנות אותו. כשאת מביטה לאחור, פועלים עומדים על הפיגומים. כולכן רואות אותם מחדרי הראיונות, מחדרי השירותים. אבל אתן עצמכן בלתי נראות, אתן מרכיבות משקפי שמש. יום אחד יגיע לריאיון אישי הבן של הקבלן שבונה את הבניין. הוא יתיישב מול אחת מכן באחד החדרים ויגיד, "אה, אתן החיילות המשתינות." וזה נכון. אלה אתן.

נבחרתן על ידי ועדת קול והופעה, ובחמישה שבועות למדתן להמתיק קול, ללחוש כמעט. הורו לכן לא לשאול אף פעם למה. זה רק יוצר עוינות. אנשים מסתגרים מול הלמה. נאטמים כמו קיר בלי חלון. אם מישהי מכן אומרת בקול מתפנק, "אבל העיניים הן חלונות לנפש," מישהי אחרת ממלמלת, "לא חלון, ראי. ראי הנפש." צוות ההדרכה מתרצה לרגע ומסביר שהראי הזה (כן, הם מתירים לכן לחשוב בדימויים, אתן בנות איכותיות, חינכו אתכן במטפורות) משקף רק את השואלת והיא, במחילה, לא מעניינת כל כך את הצבא.

הקורס ארוך ואת לומדת להגדיר את העולם בצירופים פשוטים ויעילים. בזמן הזה אימך נלכדת בדיכאון שקט שמתלפף סביבה כמו צמח טורף. אם מישהו שואל על הבית שלך את מוותרת על הצמח ונוקטת אחד מאותם צירופים חד-ממדיים שכמו מדבקה אמור להתקלף מהקיר אבל נשאר דבוק לנצח. את אומרת, "יש לי בית בעייתי שמשפיע." אף אחד לא שואל יותר שום דבר.

את לומדת להיות סרגל אנושי. השנתות מצטיירות עלייך בשנתך ובקומך ואת מגלה שהסרגל מודד בעיקר סרגלים אחרים. הידע העמוק ביותר שאת זוכה בו הוא שהמדדים עצמם ניתנים לשינוי. את לומדת להאיץ את הדופק ולהעלות את מעלות החום בכוח החרדה בלבד. בטירונות, המצח שלך להט ואת היחידה שיצאה שבת. הלכת למסיבה שבה כל בני הכיתה שלך עמדו צמודים לקירות, רק חצי מהם כבר מגויסים. לבשת סוודר שנשמט מהכתפיים ואמרת לכל מי שדיברת איתו, "אתה לא מאמין איך זה שם," כאילו חזרת ממושבת עונשין. נתן, החבר הכי טוב של החבר שלך, נישק לך את הכתף. כמו בחידה שצריך להתאים בה כיסאות ליושבים, הבנת פתאום שלא נותר לך כיסא ושהחבר של החבר שלך הוא לא החבר שלך. ראית את ההפתעה הופכת לכאב בעיניו של החבר שלך שעמד בצידו השני של החדר. והלכת משם לאט מאוד, כמו שהולכים בחלום. הפה שלך נמלא צמר גפן או תולעי משי. אולי בגלל זה שתקת. כדי לייצר את המשי היפה ביותר בעולם זקוקים לזחלים מבחילים, לגלמים דוממים, צריך להטיל חיים למים רותחים. המשי בא במקום הפרפר, את זה אַת הבנת כבר כשכולם גידלו תולעי משי מתחת למיטות בבית הילדים בקיבוץ. אבל התולעים לא הפכו לפרפרים ואתם אף פעם לא ראיתם משי.

בזמן הקורס שלחו אתכן לשמור על תחנות אוטובוס בירושלים, להגן על הנוסעים השלווים ממחבלים מתאבדים. קו 18 התפוצץ באותם ימים שוב ושוב. לעיתים הונחו בו מטענים עם מסמרים להגדיל את כוח ההרס. לא מבחירה עליתן לירושלים. הייתן בצבא פחות מחודש, אבל חתמתן על היותכן רכוש צה"ל כפי שתצהירו מאוחר יותר, לא בלי שמץ של סדיזם, באוזניו של כל מועמד לשירות ביטחון: "מעכשיו אתה שייך לצבא." ימים שלמים ישבתן בתחנות. מחכות לאוטובוסים. בולשות בעיניים אחר קלסתרים חשודים, אחר צלליות לא סימטריות, מישהו שהסתיר משהו במעיל. למעשה לא קיבלתן הנחיות ברורות, לא ברורות יותר משהיו נותנים לבובות ראווה במדים ירוקים אם היו מציבים אותן בתחנות להרגעת הרוחות ברחוב. אחת הבנות צולמה לעיתון יושבת ליד חייל מהטכני. העברתן ביניכן את העיתון, קוראות זו לזו את כיתוב התמונה: "חייל וחיילת מדברים על אהבה." היא בכלל לא דיברה איתו, הצטדקה שוב ושוב, אבל זה לא שינה דבר. הרי קראתן על עצמכן בעיתון. היה קר כל כך. הרובים היו ישנים ולא באמת ידעת לירות. אף אחד לא חשב שתירי.

כשהגשם תפס אתכן, התחממת במייבש הידיים בבית קפה סמוך ורצת בחזרה למשמרת. באור ראשון ירד בחור ערבי צעיר ממשאית חלוקת משקאות והגיש לך ספרינג תות בננה. הוא חייך אלייך ולא הבנת למה אבל היה למשקה בפחית הטעם הכי מתוק בעולם. שתי חברות שלך תפסו אסיר שלא חזר לכלא. כולכן נקרעתן מצחוק על החיילוּת המופרזת שלהן, התעלמת ממי שבכתה בערב, מחבקת את הקיטבג שלה באכסניה וממלמלת שהיא לא רוצה למות. לא הבנת ממה היא מפחדת. אולי הגשם הקהה אצלך את חושי ההישרדות. אולי אפשר להאשים את הגשם. כשתספרי על זה בחו"ל, ישאלו אותך מה ציפו ממך לעשות אם תתפסי מחבל מתאבד. "לחבק אותו," תשיבי ברצינות גמורה. הסיפור יעשה לו כנפיים וכשתשמעי אותו שוב גם את כבר לא תהיי בטוחה מה אמת ומה בדיה ואם מישהו באמת פקד עלייך לחבק פלסטיני עם חגורת נפץ. לעלות חבוקה השמיימה, לשמש מחסום אנושי של אהבה עם רובה שלא יורה. אבל בשבועות שהייתן שם אף אחד לא מת.

אחרי הטירונות. אחרי הקורס, אחרי תחנות האוטובוס הקפואות בירושלים. אחרי שאוהלים התמוטטו עליכן בסערה, אחרי שלמדת לראיין את העלית של צה"ל ואת אלה שהצבא כבר שפט לכלא, אחרי שמישהו נתן לך קופסת סיגריות כי תפרת לו כפתור בחולצה, כאילו הייתם לרגע גבר ואישה ברומן של המינגווי, הימים דומים זה לזה. השמיים מתוחים נמוך, כל יום את חוזרת לקיבוץ, כל יום אביך אוסף אותך מהקניון שנבנה בקריות, במקום ששכן בו פעם מפעל אתא ונסגר. כשאת מתקשרת אליו תחילה מטלפון ציבורי ואחר כך מטלפון נייד הוא אוסף אותך בטנדר זעיר, משיב אותך דרך השדות לקיבוץ. לעיתים הכלבה השחורה שלכם יושבת בארגז, עיניה נסתרות בסבך התלתלים כעיוורת. בין כך ובין כך היא הולכת אחריו לכל מקום. וכשהיא אינה שם היא שוכבת על הדשא שמול הבית והעורבים מתקבצים סביבה. "היא משוחחת עם העורבים," אומר אביך וצוחק. לפעמים את חושבת שנשמת אישה התגלגלה בה. את חושבת שהיא הייתה נזירה, טהורה ונקייה מתאוות הבשר. באחד החלומות שלך היא מופיעה וכותבת בכפות הכלב שלה בדשא, כמו איו מהמטמורפוזות שזאוס הפך לפרה. שוב ושוב היא כותבת את שמה בדשא כמו היה עפר.

אתן מבזבזות את כל שעות האור בלשכת גיוס, יוצאות מהמקום רק בחשכה. היות שאתן מרכיבות משקפי שמש, אתן מסיטות אותם לאחור כמו קשתות תומכות לשיער שגזרתן בתספורות משונות. המשקפיים מעל ראשיכן מפטפטים על בטלה ושמש, מצהירים שעוד רגע תצאו החוצה והם יהיו הכרחיים אף ששוב החושך ירד. שעות על גבי שעות אתן מדברות עם בחורים צעירים. משלבות ידיים ומבררות מה ירצו לעשות בצבא, כמה פעמים בשבוע הם מאחרים לבית ספר, כמה חברים יש להם, מתי למדו לקשור שרוכים, ממה הם מפחדים. "הלכת פעם לסרט לבד?" אתן שואלות, "יש לך מחשבות אובדניות?" "חשבת פעם להרוג את עצמך?" אתן ספונות איתם בחדרים קטנים, מעלות אור אדום כדי לסמן שהחדר תפוס, מתעלמות מהקונוטציות שמישהו תמיד מבטא בקול, "מה זה, רחוב החלונות האדומים?" אתן רוכנות לפנים ומחייכות. יש לכן זמן. אתה יכול לבטוח בי, אומרת כל אחת מכן בלי קול, את מחכה ומחייכת.

מותר לך לשאול הכול. למעשה זה מומלץ. אין יונה ואין מטפחת ובכל זאת הם תמיד עונים. על הכול. זה קסם. הגרפיטי של "למה התגייסתי" עדיין לא קיים בעולם, אבל ראוי שיתקיים. למרות זאת אינך מעזה להשתחרר מהצבא, לצאת משם באמצעים שקטים. אימך שירתה ארבעה חודשים בצה"ל לפני שאימהּ שלה שחררה אותה בדרכים ערמומיות. את מכתיבה למיועדים לשירות ביטחון משפט שנפתח במילים "דרכים עקלקלות ומתפתלות." את באמת לא מבינה איך מישהו יכול לטעות בין ק' לכ'. האופקים שלך עד כדי כך צרים.

את תזכרי את הנער עם העיניים הבהירות שהטופס שלו הגיע לחדר המראיינות ועל גבו סימני קריאה. הוא הניח על השולחן שביניכם קופסת סיגריות וקופסת גפרורים. אמרת שאי אפשר לעשן שם אבל זה לא מה שהוא ביקש לעשות. די היה לו בשתי קופסאות כדי ליצור תרשים פשוט של חדרי הבית. באיזה חדר ישנה אימו כשאבא שלו היכה אותה. איפה הוא עצמו עמד כשניסה לשחרר את האחיזה של אבא שלו. הרי שאלת. איפה עבר המסדרון שבו עמד כשאבא שלו אחריו. מהיכן רץ החוצה כדי לנשום (הוא עמד בחצר, לזה לא נותרה קופסה) ולחזור פנימה. מתי הבין שהיא מתה. חודשים חולפים ואת מראיינת נערה שמצאה את אימהּ ירויה, המוות באמת שופע סביבכן ואת אף פעם לא מסרבת להקשיב לניגון שבו בני נוער מדברים על המתים. כשהיא מדברת את בוכה. נדמה לך שאת יכולה לראות את האם. לרגע עמדת שם. את שואלת על הפריחה בשולי הדרך, על ריח העשב בחצר. מוטב שהיית שותקת.

המדיניות הלא רשמית היא שזה קורס טייס לבנות, על אף שיש כבר טייסות וההקבלה אינה תופסת עוד, על אף שהטיסה שלכן בשמי הארץ אינה אלא הליכה על הגחון. אתן ידו העדינה של הצבא, החומלת, הממיינת. ואת אינך מושיטה יד פנימה אל רקב הפרי ותופסת בתולעת. "מותק," הייתה אומרת התולעת, "רק תסתכלי, אני היא את."

צילום קבוצתי יטשטש את ההבדלים ביניכן. אתן רבות מאוד אבל אף אחת מכן לא הייתה משתחררת על סעיף "עודף בנות". לעולם לא תסוּוגו כחסרות נתונים לשירות צבאי. ייתכן מאוד שנתונים יתרים זה כל מה שיש לכן. אתן תמיד מוסיפות ושואלות, מלקטות נתונים כלקט ביצים עזובות. כולכן עצובות, כולכן ממשיכות. אף אחת לא שואלת למה הצבא צריך לדעת הכול. אתן עוסקות בדברים חשובים, במהות. את תספרי לעצמך שאת עושה את זה עבור הנערים. שטוב להם שידעו. בארצות הברית כבר מונהגת בצבא מדיניות דוֹנְט אַסְק דוֹנְט טֶל. אבל לא אצלכן. יוּ דוּ אַסְק. אָגֵיין אֵנד אָגֵיין. ככל שתהיי אמיצה יותר, ככל שלא תהססי, כך ייטב. את כלי של הצבא, כמו הזרוע המכנית במכונות המשחק בקניון שתחתיתן רצופה בבובות פרווה, את נשלחת לתפוס. ואת בהחלט תופסת ומצמצמת אנשים לתווים כדי למלא את המשבצות. מסווגת אותם כבעלי רמה נמוכה-רמה גבוהה-חברותי-מניפולטיבי. מניפולטיבי, ככה את קוראת למי שאת תופסת בשקר. כריזמטי, ככה את קוראת למי שמפזר סביבו רסיסי זוהר, שמוצא חן בעינייך בעל כורחך.

שלוש פעמים בשבוע אתן יוצאות למועדון שבחיפה. המועדון מחליף שמות ומיקומים אבל תמיד נותר המקום היחיד שאת יוצאת לרקוד בו. את רוקדת מתוך ייאוש, כמו בסרט אמריקאי על עיר שהמפעלים נסגרים בה וכל מה שנותר הוא הגוף. המועדון עצמו מזכיר לך את מדורי הגיהינום. נדמה שהוא מצוי במעבה האדמה. ודווקא שם את מחבבת את היעדרו של האור. הכול אפל ואתן אומרות: דארק. דארק אייטיז. דארק אווירה. דארק קירות. דארק אנשים. דארק ז'אן. אולי תיסעי לצרפת. אפילו לפריז. אולי את עדיין מחכה לשמוע את הקדושים מדברים אלייך מן האוויר הריק. אבל זו החברה שלך שמגיעה אלייך משולהבת. היא כורעת לידך על הרצפה המלוכלכת של המועדון, מספרת שהתנשקה עם מישהו שהיא לא יודעת איך קוראים לו. אלה זרי התהילה, אבל הפרחים פזורים ורמוסים ואף אחד לא מנשק אותך. בלילות את פוגשת את החיילים שראית בבוקר בלשכה. את המדים הירוקים מחליפות טי-שירטס שחורות עם הדפסים.

בלשכה אתם משתייכים למעמדות נפרדים, כמו בעזרת נשים ועזרת גברים כשאף אחד לא סובל את השני, בשמירות משותפות אתם בקושי מדברים. הלשכה אז ריקה ברובה ואת יושבת עם עוזי על הברכיים מאחורי הפלדלת הנעולה, לצד עציצים גדולי עלים, קוראת ספרים. החיילים ממדור התיקייה ישנים כמעט עשרים וארבע שעות על מזרן דק בחדר המשמר. הם תקליטנים ויחצנים והם בטוחים שמעמדם בחיי הלילה מגן עליהם מביקורות פתע. אולי הם צודקים. בחיים לא תפסו אותם שוברים שמירה.

במועדון הכול אחרת. אתם מכירים זה בזה בהנהון מהיר, מזהים את הפנים האזרחיות שאתם מגלים פתאום. ההבעות האדישות שסיגלתם משמען אחד: עכשיו מוכרחים לחיות, על אף ששאלת החיים אינה משהו שאת עונה עליו בכן מוחלט, על אף שאת בעצם מעדיפה לרקוד לבד. אולי את יוצאת לשם רק בשביל השעה ההיא לפנות בוקר כשהמחשבות סוף-סוף נפרדות ממך ואת מצליחה לישון.

 

.

יערה שחורי, "שנות העשרים", כתר, 2019.

 

"שנות העשרים", יערה שחורי, כתר, 2019

 

» במדור מודל 2018 בגיליון קודם של המוסך: סיפור מתוך "האשמים", ספר הפרוזה הראשון שהוברח מגבולות קוריאה הצפונית

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_44_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן