שירה | שירים חדשים מאת הדר לוטן, טוביה ריבנר, יעל משעלי ושרה שקל

יֵשׁ וְהַזִּכָּרוֹן מַרְעִיל כְּמוֹ אַרְסֵן שֶׁמֵּמִית לְאַט. וְיֵשׁ שֶׁמַּסַּע חַיַּי אשֶׁר בְּעֵינַי. / אֲנִי עָיֵף, עָיֵף מְאֹד.

shira_43_715-537

מרגו גראן, דוב רוקד, שמן על דיקט, 110X80 ס"מ, 2011

.

הדר לוטן

אֲנִי הַדֹּב הַמְּרַקֵּד בָּרְחוֹבוֹת.
הָעֶרֶב הָלַמְתִּי בְּדַלְתוֹת הָאוֹטוֹבּוּסִים.
פִּתְּחוּ לִי,
בְּבַקָּשָׁה.

דֹּב מְיַבֵּב אֲנִי, צוֹחֵק.
דֹּב פָּרוּעַ מְדֻבְלָל, מְאֻלָּף מְאֹד.
לֹא עוֹשֶׂה דְּבָרִים רָעִים בֶּאֱמֶת.
מְסֹרָק בִּפְנִים, מְגֹהָץ
כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ.

אֲנִי שׁוֹכֵב עַל הַסַּפְסָל בַּחֹשֶׁךְ.
וּמַתְחִיל לָרֶדֶת גֶּשֶׁם.
אוֹי, כַּמָּה שֶׁפַּרְוָתִי לַחָה.
אוֹי, כַּמָּה שֶׁכַּפּוֹת רַגְלַי.
כַּמָּה שֶׁסְּחַרְחַר תַּחַת הַפָּנָס.

הַנַּהָג הֵסִיט פָּנָיו מִמֶּנִּי.
הַכַּרְטִיסָן הֵסִיט פָּנָיו מִמֶּנִּי.
הָאִישׁ בַּחֲנוּת מִמּוּל
הֵסִיט פָּנָיו
מִדֹּב סְחַרְחַר מוּל אוֹטוֹבּוּס מוּגָף
בְּרַמְזוֹר מִתְחַלֵּף.

עַל הַסַּפְסָל אֲנִי מֵשִׁיב לִי אֶת כְּבוֹדִי הָאָבוּד.
נוֹהֵם לְעַצְמִי
מִתְאַמֵּן עַל רִיצָה בַּיַּעַר.
רוֹצֶה לָצוּד דָּגִים בַּנָּהָר.
לֹא לֶאֱכֹל מִן הַמּוּכָן.
לֹא לִרְקֹד לִצְלִיל הַתֹּף.

אבל אֲנִי רק שׁוֹמֵעַ אֶת נְקִישׁוֹתיו וּכְבָר קוֹפֵץ
לְסַדֵּר אֶת הַפַּרְוָה הַסְּתוּרָה
לַעֲמֹד עַל שְׁתַּיִם
וּלְחַיֵּךְ.

.

בְּעֵינַיִים פְּקוּחוֹת לְמֶחֱצָה,
אֲנִי מוֹרַחַת פְּרוּסָה לָעֲבוֹדָה.
לַהַב קֵהֶה מַחְלִיק עַל גְּבוּל הַמִּדְבָּר.

כְּבִישׁ מִתְעוֹרֵר,
גֶּשֶׁר קָם לַחֲצוֹת נַחַל עָצֵל,
בְּאֵר שֶׁבַע מִתְכַּרְבֶּלֶת
בַּעֲרָפֶל וְאֹבֶךְ.

עַל אֶדֶן חַלּוֹן הַמִּטְבָּח
נוֹחֶתֶת בַּזָּה.

שְׁתֵּינוּ מֻפְתָּעוֹת.
הִיא נוֹעֶצֶת בִּי עֵינֶיהָ
בְּרִכּוּז
וּמִתְעוֹפֶפֶת.

הַשָּׁחֹר וְהַצָּהֹב
גְּלוּיֵי הָעַפְעַפַּיִם
קוֹרְעִים קוּרֵי שֵׁנָה מֵעֵינַי.

נִדְמֶה שֶׁהִיא קוֹרֵאת לִי
בָּאַנְקוֹל הַמֻּשְׁחָז שֶׁל פִּיהָ.
אֲנִי מְזַהָה אֶת צִוְחוֹת הָאַזְהָרָה.
בְּדַל זִכָּרוֹן קַדְמוֹן מִתְדַּפֵּק עַל
כְּלוּב הַהַכָּרָה.

תַּחַת בִּגְדֵי הָעֲבוֹדָה אֲנִי מְמַשֶּׁשֶׁת
עַצְמוֹת שֶׁכֶם שְׁחוּחוֹת.
הַנְּקֻדָּה הַזֹּאת,

מִמֶּנָּה צוֹמְחוֹת כְּנָפַיִם.

.

סִילְבִיָה קוֹלַעַת אֶת שְׂעָרָהּ הַזָּהֹב עַל הָעֹרֶף.
בַּמַּרְאָה פָּנִים מְמָאֲנוֹת לְהִמָּחֵק.
שְׁתֵּי סִילְבִיוֹת בַּחֶדֶר.
עֵינֵיהֶן רוֹדְפוֹת זוֹ אֶת זוֹ.
סִילְבִיָה שֶׁבַּמַּרְאָה מְיַדָּה אֲבָנִים.
הָרְסִיסִים לֹא נוֹגְעִים
בְּסִילְבִיָה הָאַחֶרֶת.

בְּכָל רְסִיס יוֹשֶׁבֶת סִילְבִיָה
בְּיָדַיִם רֵיקוֹת,
חוּט דָּם עַל צַוָּארָהּ.
דַּי לָהּ לַעֲצֹם עֵינֶיהָ
וְהָעוֹלָם צוֹנֵחַ מֵת.

רְסִיס אֶחָד עַל שֻׁלְחַן הַכְּתִיבָה
מַחְזִיר אוֹר מֵהַחַלּוֹן.

 

הדר לוטן היא אמנית ומדריכת אמנות. שיריה התפרסמו בכתבי העת הליקון וקול. ספר ביכורי שירתה, "הפוך תהפכי", ראה אור ב-2008 בהוצאת גוונים.

.

.

טוביה ריבנר

מתוך "חמישה פלימפססטים"

.

לא סקילה וכריבדיס

בְּשַׁחַר נְעוּרַי אֵלֵי יָוָן וַעֲלִילוֹתֵיהֶם שֶׁל גִּבּוֹרֶיהָ
הָיוּ לִי מוּחָשִׁיִּים מִכַּמָּה וְכַמָּה דְּמוּיוֹת שֶׁל יוֹמְיוֹמִי.
אֲבָל הַפַּעַם לֹא סְקִילָה וְכָרִיבְּדִיס, רַק גֶּשֶׁם זִלְעָפוֹת
וְשִׁטָּפוֹן עָצוּם מָנְעוּ כָּל תַּחְבּוּרָה בַּיְּצִיאָה מִנְּמַל הַתְּעוּפָה
שֶׁל בְּרָטִיסְלָבָה, שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ מַדּוּעַ אֲנִי שָׁב אֵלֶיהָ בִּמְקוֹם לְהֵרָדֵם.
כְּבָר מְאֻחָר.
הַאִם שָׁכַחְתִּי שֶׁעִיר זוֹ הֵקִיאָה אוֹתִי מִתּוֹכָהּ וְהִשְׁאִירָה חֲסַר אוֹנִים
כְּמוֹ טוֹבֵעַ תַּחַת שְׁמֵי נְחשֶׁת?
הַאִם לְהוֹדוֹת לָהּ, כִּי – בְּהָפוּךְ עַל הָפוּךְ – אוֹתִי הִצִּילָה?
הַסִּירֵנוֹת בִּכְבִישׁ בֵּית שְׁאָן נִבְלָעוֹת בָּרַעַשׁ הֶעָמוּם שֶׁל רַכֶּבֶת הָעֵמֶק.
אֲנִי מְגַשֵּׁשׁ לְעֵבֶר הַשָּׁעוֹן וְאֵינִי מוֹצֵא.
יֵשׁ וְהַזִּכָּרוֹן מַרְעִיל כְּמוֹ אַרְסֵן שֶׁמֵּמִית לְאַט. וְיֵשׁ שֶׁמַּסַּע חַיַּי אשֶׁר בְּעֵינַי.
אֲנִי עָיֵף, עָיֵף מְאֹד.
לֹא קִיקְלוֹפּ חוֹסֵם אֶת הַכְּנִיסָה לִרְחוֹב גְּרֶסְלִינְג וְלֹא נוֹתֵן לִי לְהַגִּיעַ לְבֵית נְעוּרַי.
אֵיפֹה אֲנִי?
אֲנִי שׁוֹמֵעַ מַשֶּׁהוּ. שׁוֹמֵעַ נְכוֹחָה?
"לֹא פֵּנֵלוֹפֶּה מַמְתִּינָה לְךָ. פֶּרְסֵפוֹנֶה".

.

מרסיאס שהתחרה עם אפולו

עם זכר פול צלאן

קְלוּף עוֹר
בְּשָׂרִי זוֹהֵר כְּמוֹ וְרָדִים שְׁחֹרִים.

הִי נְהִי, הָאָוּלוֹס, צֶמֶד חֲלִילִים
עַד מָה חֲסַר אוֹנִים לְהַבִּיעַ,
וְלוּ בְּצֵל שֶׁל צְלִיל, לְמָה
נְטוּל פְּנֵי אֱנוֹשׁ מְסֻגָּל.

בַּשֶּׁמֶשׁ הַלּוֹהֶטֶת קַר לִי.
אֲנוּס אוֹר לְאַט לְאַט אֲנִי זוֹכֵר:
מַרְסִיאָס שְׁמִי.

עֵמֶק, עֵמֶק שֶׁלִּי, עַכְשָׁו נָקֹד וּבָרֹד בְּצִלְלֵי עֲנָנִים
קָשֶׁה לְהִפָּרֵד מִמְּךָ.
אָמְרוּ שֶׁאַתָּה חֲלוֹם
שֶׁהַחַיִּים אֵינָם אֶלָּא חֲלוֹם
שֶׁל פַּלָּצוּת וּפֶלֶא.

.

הסערה

"we are such stuff as dreams are made on"

עִם שְׁנֵיהֶם יַחַד,
עִם אֲרִיאֵל, הָרוּחַ הַצָּלוּל, הָאַוְרִירִי,
עִם קָלִיבָּן, מַקְדִּיר פָּנִים,
עוֹזְרָהּ שֶׁל סִיקָרוֹס הַמְּכַשֵּׁפָה, אִמּוֹ.
תְּזוּזָה קַלָּה וְקָלִיבָּן הוּא קָנִיבָּל, וְלֹא
יִהְִיֶה עָלֶיךָ לְהַרְחִיק לִמְצֹא מִבְּנֵי מִינוֹ
עִם רֶצַח בָּעֵינַיִם וְקִלְלוֹת מָוֶת בְּפִיהֶם.
וּבַעֲלוֹת חֲלֵב הַשַּׁחַר מֵעַל אֲרִיאֵל
אַחֲרֵי לֵיל סְעָרָה הַקֶּסֶם תַּם.
חֲלוֹם כִּשּׁוּף הַגְּאֻלָּה, חֲלוֹם קִסְמֵי הָאִי.
הַמִּפְרָשִׂים אֶל נְסִיכוּת מִילָן – חֲלוֹם שֶׁל חֲלוֹם.
רַק חֹסֶר הַמּוֹצָא נוֹשֵׂא אֵלֵינוּ אֶת עֵינָיו הַפְּעוּרוֹת.
וּבְיוֹם בָּהִיר וְיָם שָׁלֵו אַטְלַנְטִיס תִּשְׁתַּקֵּף בַּמְּצוּלוֹת.

 

טוביה ריבנר, יליד 1924, חתן פרס ישראל. השירים מתוך "עוד לא עוד" שיראה אור בקרוב בסדרת "כבר", בהוצאת מוסד ביאליק. שירים נוספים וריאיון עימו הופיעו בגיליון 1 של המוסך.

.

.

יעל משעלי

שפה

בֵּין הַגּוּף לַמִּלָּה
אֲנִי שָׁבָה לַיָּמִים שֶׁהַחַיִּים הָיוּ שִׁיר עֶרֶשֹ אוֹ נְעִימָה יְתוֹמָה
תְּחוּמָה לֶחָלָל שֶׁבּוֹ הֻטַּל עָלַי אַךְ לֶאֱכֹל אֶת שֶׁאָמוּר לְהֵאָכֵל עַל יָדִי
חַפָּה מִן הַחוֹבָה לְהַשְׁחִיל אֶת הֶרְגֵּלֵי הַגּוּף לַחֲלִיפַת הַזְּמַן
וּבֵין עֵרוּת לִתְּנוּמָה
לָמַדְתִּי לְשַׁנֵּן אֶת סוֹרְגֵי הָעֲרִיסָה וּלְסַדֵּר אֶת הַפַּחַד כְּצַעֲצוּעִים בְּשׁוּרָה
מִגָּדוֹל לְקָטָן
לְהִתְאַמֵּן בַּהֲגִיָּתָם
שֶׁל שֵׁמוֹת
שֶׁנַּעֲשׂוּ לְגוּף שֶׁעוֹד לֹא הָיָה שַׁיָּךְ לִי
טֶרֶם יָכֹלְתִּי לָתֵת שֵׁמוֹת לְעֲצָמִים בְּעַצְמִי
וְתַּפְקִידִי בָּעוֹלָם הָיָה לַעֲצֹם עֵינַיִם וּלְהִתְאַמֵּץ לֹא לִפְלֹט דָּבָר
וּלְהַדְהֵד לְפִי בַּקָּשָׁה אֶת קַצְווֹת כָּל שֶׁנֶּאֱמָר
וְהַיְּדִיעָה הָיְתָה בָּשָׂר פָּרוּם שֶׁהִלְבַּשְׁתִּי מִדֵּי בֹּקֶר וְקָרָאתִי לוֹ בְּשֵׁם שֶׁנִּשְׁמַע כְּמוֹ זְאֵב נִזְהֶרֶת לֹא לְהִתְעוֹרֵר מִנְּשִׁיכָתוֹ בְּמֶרְכַּז יַעַר אָפֵל מֻקֶּפֶת חַיּוֹת שֶׁלֹּא צֻיְּרוּ בְּשׁוּם סֵפֶר וְעֵצִים רַחֲבֵי כְּתֵפַיִם וּדְמוּת אַחַת מֻכֶּרֶת שֶׁהֶחֱלִיפָה לְלֹא הֶרֶף אֶת פָּנֶיהָ

 

יעל משעלי היא כותבת, פרפורמרית ופעילה פמיניסטית, מרצה למגדר באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בן־גוריון בנגב, וממארגני כנס "סקס אחר" ללימודי להט"ב ותאוריה קווירית. אסופה משיריה וממסותיה עתידה לראות אור בהוצאת רסלינג, בסיוע הקרן הלאומית למדע.

.

.

שרה שקל

אִשָּׁה
שֶׁחֶצְיָהּ בָּשָׂר וְחֶצְיָהּ מַיִם
מָה הִיא עוֹשָׂה
בַּעֲלוֹת הַתְּהוֹם

עַכְבָּרִים שֶׁלֹּא נִשְׁלְמָה בְּרִיאָתָם
נוֹלָדִים בַּגֵּאוּת
פִּרְפּוּר אֶבְרֵיהֶם־הַלֹּא־גְּמוּרִים
בַּבֹּץ רַע וּמַכְמִיר
מָה הִיא עוֹשָׂה
שֶׁלֹּא יוּצַף הַבַּיִת
שֶׁלֹּא יִבְרְחוּ הַמַּיִם
מִכָּל הַפְּתָחִים.

אִשָּׁה נֶעֱמֶדֶת עַל הַמַּעֲלוֹת
מַשְׁלִיכָה אֶל הַמַּיִם
מִלִּים שֶׁל חֶרֶס,
מוֹחָה אֶת שְׁמָהּ
עַד יָנוּחַ תְּהוֹם
פְּרוּעַת שֵׂעָר הִיא גּוֹרֶרֶת
בְּמֶחֱוָה אַחֲרוֹנָה
אֶבֶן כְּבֵדָה עַל פֶּתַח הַבּוֹר
וְכוֹרַעַת
מֻתֶּשֶׁת
אִשָּׁה
שֶׁחֶצְיָהּ בָּשָׂר וְחֶצְיָהּ אֲדָמָה
חֲרֵבָה

מָה הִיא עוֹשָׂה

.

אֵיךְ לִרְדּוֹת דְּבַשׁ
מִלֵּב הָעֵץ, מִתּוֹךְ חָלָל רָקוּב
כְּשֶׁהַזִּמְזוּם טוֹרֵד דֻּבִּים מִמְּאוּרָתָם
וְקֶלֶס דַּק שֶׁל נְעָרִים קְטַנִּים עוֹקֵץ
'עֲלִי, עֲלִי'
אֵין בִּי נְבוּאָה. רַק דֻּבִּים.
בִּפְסִיעוֹת כְּבֵדוֹת, בִּנְהָמוֹת
אֲנִי נוֹדֶדֶת בֵּין הַחֲדָרִים
וּמְנַסָּה לְגָרֵשׁ אֶת הַזִּמְזוּם מִפָּנַי
בְּכַפּוֹת־צִפָּרְנַיִם מְגֻשָּׁמוֹת.
וּכְשֶׁאֲחַלֵּץ לְבַסּוֹף יָד חֲשׂוּפָה
מִתּוֹךְ הַחֹר
אֵדַע כִּי שׁוּב הוּנֵיתִי
בְּכַפִּי רַק טִפּוֹת זְעוּמוֹת שֶׁל
דְּבַשׁ צְרָעוֹת גָּנוּב

 

שרה שקל, ילידת 1986, כותבת מדור הריאליה ב"משנה המבוארת" של מרכז שטיינזלץ, יוצרת ומנחה סדנאות יצירה.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת דנה אמיר, דעאל רודריגז גרסיה, מרב זקס־פורטל ואורית צמח

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_43_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | פחחח, היצירה. סיפור על מורה לספרות וכיתה, מאת רחל היימן

"הוא רצה למות זה ברור. מהזקן והים שלו רואים שהוא רצה למות. למות כמו גבר. אתה לא רואה את זה?"

proza_43_715-537

בעז נוי, מאריק דג זהב, שמן ופסטל על בד, דיפטיך, 50X45 ס"מ כ"א, 2017

.

אני, אתם, כיתה

מאת רחל היימן

.

הילד הזה, הנער הזה – איש צעיר כזה, מגודל – יושב לו שם בקצה, מסתכל בי, איך להגיד, לפעמים סתם מוריד את הראש. "תכתוב," אני מתעקש, "תכתוב." אחת שתיים שלוש.

"מה," הוא אומר,

"אתה."

"מה?" עזוב אותו,

"כל המילים האלה – "

"המילים האלו."

"מה?"

"מילים זה בזכר."

הוא מסתכל בי במבט של מאיפה ירדת אתה אלינו. "אוף, בסדר." קטנות של אלו מי סופר למי אכפת מי צריך אותם,

"זה חשוב."

הוא מזדקף. "חשוב למי."

"לך."

"לי זה לא חשוב, ממש לא."

אני פותח את תיק השכנועים. יש לי הרבה חומרים. אני נכנס לקצב, אני מתחיל לספר, לבאר, לקסם, אני עושה סרטים. הוא מושיט את ידיו מולי עייף פחד, אתמול מִלצר עד שלוש לפנות בוקר, חוסך לטיול כלומר למלון כלומר להתפרעות בקוס או קוסאמוי נראה אותך מסביר לי למה

זה חשוב, "בחייאת אמא שלך," נראה אותך. "אני יכול לאכול?"

"המינגווי, ארנסט המינגווי – "

"לא הספקתי בבוקר."

"קיבל פרס נובל."

"אבל בסוף הוא התאבד. אה? לא? לא אתה סיפרת?"

"האיש התאבד, היצירה חיה. סופר הוא לא דמות."

"זה כמו מראה."

"כמו מראה?"

"כן, כאילו מה?"

"הנה יצא לך דימוי."

"חחח," הוא לא מקבל את המחמאה.

אני מתרכז בכיתה. עוזב את הדימויים לפרק השירה. "יש משמעות למה שכתב וזה לא משנה מה עשה."

"אז האדם לא נועד לתבוסה?"

"ציטוט מדויק בבקשה."

"מה זה לתקוע לעצמך כדור בראש אם לא תבוסה? הוא כתב את זה ומה בסוף עשה?"

"זה לא אותו דבר." אני אומר לו, "זו מציאות זה דמיון, זו למעלה זה למטה, זה שקר זו אמת – "

"אותו דבר," הוא קוטע אותי, לא מחכה לסיום ההסבר.

אני חושב לעצמי, אחרי השיעור תדבר איתו –

"מה עזרו לו כל המילים היפות האקספוזיציה המשפטים המקצועיות המסע בים והזקן הזה שהביא לי אותו מול העיניים? מה זה עזר לו ברגע של הכדור בראש?"

"זה בשבילך, לעזור לך, היצירה – "

"פחחח."

עוד פעם הפחחח הזה. "תפסיק ללעוג." אני מחזיר סמכות. המקצועיות שלי, מחזיק משמעת מנהל כיתה מעניש מקנה ידע בוחן מעריך יוצר סביבה.

אולי עשרה מסתכלים בדיון הזה, שלא לומר בקטע הזה, שרץ עם המורה לספרות. אם היה לי כבוד אני הייתי רוצה למות. שאר התלמידים, כמו שנהוג לכנות אותם בלי קשר למעשיהם, אינם. כלומר הם יושבים אבל הם לא כאן. לא

"מה זה בשבילי? זה לא."

שלושה שבועות שאני מדבר על דבקות במטרה, על פרטים של ידע, קורא עוד קטע ועוד קטע –

"שיחתוך כבר את החוט." מישהי מפהקת.

"שיחזור לכפר שלו." אחר מוסיף.

"שיפסיק לדבר לדג."

"בוא נראה את הסרט. נסגור עניין," כלומר נעשה מבחן נשכח ונזרוק לפח.

"חפר זה, שיהרוג אותו ודי."

"יותר מדי."

פתאום כמה מהם מתעוררים. "איזה דייגים מדברים לדגים? אני יכול לקחת אותך ליפו יש שם דייגים אחלה דייגים. יגידו לך מתי הם מדברים לדגים. אף פעם."

"או בעכו. יש שם מסעדת דגים."

"אחי, מה זה קשור?"

"מי זה הדג?"

"מה מי,"

"ממי קראת לו?" הם צוחקים. התעוררו הנרדמים, שמחה גדולה באה לכיתה.

"דג הוא מי שדייג צריך להרוג. קולט? יופי. סבבה נגמר."

"הוא זקן מוזר."

"לא אמיתי."

"הוא גם מדבר ליד שלו,"

"לציפור."

"לים."

"לכרישים."

"טוב זה כי הוא היה צריך למלא דפים, לפרס נובל יש מינימום מספר מילים."

"אני לא חושב שזה שיקול בכתיבה."

"אה בטח, לא? הכול בחיים בא רק מהאהבה."

"מה זה קשור?" אני עונה לנערה המצחקקת, נעשה חסר סבלנות. זו נעלבת קמה ויוצאת.

"לאן?"

"לשירותים מה יש לך ממני." טורקת את הדלת, המחשבות שלי איכשהו עפות.

הילד הזה הנער הזה הצעיר הזה האיש שמולי לא מוכן להרפות.

"הוא רצה למות זה ברור. מהזקן והים שלו רואים שהוא רצה למות. למות כמו גבר. אתה לא רואה את זה?"

"מה זה למות כמו גבר?"

"אה?"

"מה זה למות כמו גבר?"

"זה למות כשאתה מחליט. מילה שלך."

"מילה שלי?"

"כן, מילה שלך מול מילה של אלוהים."

"לאלוהים יש מילים…"

"מלא מילים." הנערה נגה עם עגיל הפנינה מתערבת, "העולם נברא במילים."

"זה לא קשור," הוא משתיק אותה.

"אז מה זה למות כמו גבר?"

"בלי לבכות."

בא לי לבכות.

"הוא לא רצה למות. הוא רצה להוכיח לכולם ולעצמו שהוא לא זקן חסר תועלת. אחרי שמונים וארבעה ימים שבהם לא הצליח לדוג שום דבר הוא יוצא לאוקיינוס מתרחק מהחוף מתעקש להחזיר לעצמו את הכבוד."

"או שהוא פשוט הולך למות." הנער מתעקש. "מתרחק מהחוף, נעלם, לבד, בסירה קטנה. מה לא ברור?"

"הדברים מורכבים, הם לא שחור לבן, זה לא סגור. אולי הם השתקפויות וואריאציות – "

"יש לך הוכחות?" הוא מזדעק.

אני לא מספיק לעצור אותו, מאוחר מדי אני מבין, הוא רואה את עצמו בספר.

"תראה, אבא שלי – "

השתתקו כולם. אני חושב לעצמי מה העניין?

"אבא שלי גבר גבר, כל החיים שלו לא ראיתי אותו ככה בוכה. גם לא כשהכול נפל כל העסק שלו האהבה של החיים שלו נפל ככה בגלל מה?"

"תראה, אני…"

"בגלל הכרישים. והוא לא דייג רק מכונאי. ידיים של זהב, אמא שלי אומרת לי מגיל אפס לאבא שלך יש ידי זהב. כל מכונית שתיקן הביאה לו ים של גאווה."

"זה טוב."

"בטח טוב, רק שעם גאווה אי אפשר לשלם חשבונות. קולט?"

אני מנסה להיזכר אם מישהו אמר בישיבות פדגוגיות משהו על הילד הזה. משהו על הוריו משהו על חייו.

"פה שם צ'ק חוזר מורידים לו אשראי, הוא מבין לתקן בשחור זה מה הכי כדאי. יודע מה זה שחור? הוא מביא לאמא שלי את המזומן כאילו זה שורף לו בידיים. היא אומרת לו כולם עושים את זה קובי כולם עושים את זה קובי. מרוב הפחד מזה עלו עליו. הם באו למוסך ככה בוקר אחד הכול התהפך התחילו חובות חובות עיקולים עיקולים אני לא בדיוק מבין מה הקטעים. אני רק רואה אותו, הוא אומר מה אני אוהב? אני אוהב לקחת מכונה חולה להחזיר אותה לכביש בריאה. בזה אני טוב. טפסים מיסים ודיווחים – את זה הוא לא אוהב."

"זה עצוב," אני אומר, "המקצועיות שלנו היא לפעמים גם – "

"אז היא עושה את כל הדברים. רצה לבנקים והם סגרו את המוסך אחר כך באו אלינו ולקחו, הבור גודל לך מול העיניים וכל מה שתעבוד לא תצליח למלא. והוא? נגמר הבן אדם. ככה הוא נגמר. יושב מול הטלוויזיה. אני אומר לו בלב שלי, רק בלב, קום כבר תהיה גבר מה אתה עושה?"

"אולי די, אולי נדבר – "

"למה די?"

כולם יושבים, שקט בכיתה. אני יודע שאני צריך לעשות משהו אבל רק עומד מולו ומקשיב. לא עושה כלום.

חושב תעצור אותו שלא יתפרק כאן עכשיו.

"ככה פתאום הוא קם מהטלוויזיה ויוצא. ככה הוא יוצא. אנחנו לא יודעים לאן הלך. הוא לא חוזר. אמא אומרת בטח הוא בסידורים. אחותי אומרת 'סתכל הוא השאיר את ת'טלפון בשירותים. אני פותח לו את המכשיר מחפש לא יודע מה."

לא אמרו לי מילה לא היועצת, לא רכזת שכבה.

אני ניגש אליו. "אתה רוצה לצאת? אתה רוצה לשתות?"

"אל תשים לב אבא שלו ב – " נגה לוחשת לעברי.

"אבא שלו מה?"

ההגייה שלה זה נורא. בולעת חצי מילה. נדמה לי שהיא מחניקה צחוק.

"בוא נצא," אני אומר.

"לא רוצה."

"אולי – "

"נראה לך שביום השמונים וארבע הוא ילך לים בשביל לדוג? מה אתה מסתלבט עלי? זה בדוק בשביל למות. וזו תבוסה." הוא מוריד מכה על השולחן להמחשה.

"אני מבין," אני משלים מה קרה. למה אף אחד לא אמר לי על החיים שלו מילה.

"בערב הוא חוזר לבית. וזה רע, ממש רע."

"למה זה רע?" אני מופתע מהתפנית בעלילה.

"כי מה הוא עשה?"

"אני לא יודע תגיד אתה."

"אל תחזיר לי את השאלה."

"תיקן מכונית?"

"תיקן עוד איזו גרוטאה? הרגיש שהוא אחלה מקצועי?"

"אלה החיים שלו."

"והחיים שלנו מה?"

הוא לוקח אוויר עושה הפסקה. "עכשיו תודה שחשבת שהוא עשה לעצמו משהו. תודה."

"טוב, החיים זו לא עלילה. הם לא תמיד ברצף של סיבה ותוצאה."

"אה, וואלה?"

פתאום הם צוחקים אני לא מבין מה הבעיה.

"עשיתי עכשיו הצגה הצגה, כוכב ריאליטי אני," הוא אומר קם ומתמתח.

"הצגה? על מה?"

"אבא שלי כאילו? הבאתי לך אותה בהוכחה."

אני עומד מולו. לא מבין מה ההוכחה. מה יש שם מתחת. מה העיוות הזה? זה לא מצחיק.

"הוא לא דייג וגם לא מכונאי. הוא צלם. אתה קולט אותי בנאדם?"

"והם טחונים לאללה," אומרת אחת הבנות.

"אבל אתה מבין את העיקרון? גם אתה חשבת שהוא הלך להתאבד, אז למה הזקן לא?"

הפנים שלי מאדימים. אני אומר להם להוציא דפים. אני מבקש לכתוב שאלה. להגיש לי לבדיקה. רבע שעה לסיום השיעור. תשובה מלאה.

 

רחל היימן, נולדה ב-1961 בקריית שמונה, מלמדת תיאטרון וספרות. ספריה: "לגופה של אהבה" (ספריית פועלים, 2001), "סיפורים עם כנפיים" – אנתולוגיית סיפורים לבני הנעורים (הקיבוץ המאוחד, 2005), "אין נסיכים בנתניה" (הקיבוץ המאוחד, 2006). סיפוריה התפרסמו בבמות רבות – קשת החדשה, עיתון 77, מאזניים, עיתון הקיבוץ, פטל 3, פטל 5, מוטיב, בגלל, סלונט.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: שני סיפורים לאבא, מאת עומר ויסמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_43_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תערוכה | האב, הבן וכתמי השֶמן: יחסו של ארם גרשוני לעבודות אביו

"לא יכול להיות שהחמאה היציבה, הרכה, האסתטית והנקייה של ארם אינה מלטפת את זיכרון המרגרינה הפשוטה, השלוליתית, המלוכלכת של משה, ולכן גם קשה לוותר על ההשערה שציור החמאה של הבן אינו, ולוּ חלקית, תגובה לאתגר העולה מיצירותיו המושגיות של האב." מאת מאיה קציר

taarucha_43_715-537

ארם גרשוני, חמאה על עץ, שמן על בד מודבק על עץ, 23X19 ס"מ, 2018. באדיבות גלריה עינגע

.

שמן על עץ

מאת מאיה קציר

.

יש אמנים, למשל ארם גרשוני, שחושבים שלא צריך לדבר על אמנות, כלומר על יצירת האמנות. יש גם אנשים רגילים שסבורים שדיבור על אמנות הוא חסר טעם. הם חושבים, הרגילים והאמנים, שאם היצירה לא מדברת בעד עצמה, אין טעם להסביר אותה, ואם היא כן מדברת בעד עצמה, אז הנה, דברה כבר.. מה יש לדבר פה. לו הייתה טענה זו נכונה, או למצער תואמת את טבע האדם, אזי אנשים לא היו לוחשים בגלריות, אלא שותקים.

אבל אנשים לא שותקים על אמנות, כי לנוכח יצירות מסוימות הצורך הדוחק בדיבור גובר על הצורך ואפילו על הרצון לשתוק. ברגע אחד סאת הדממה נגדשת והמילים פורצות מהפה. עניין זה נכון גם לעולם הגדול. בנושא הדיבור בגלריות אין לישראלים עדיפות על עמיתיהם מהעולמות שמעבר לים. גלריותינו כגלריותיהם, מוזיאונינו כמוזיאוניהם, הומים מילים ומשפטים, ונדמה שאפשר לקבוע במידה מסוימת של ביטחון שגם אם בגיל הילדות הרכה האירופים למשל מאופקים מאיתנו, הרי עם הגיעם לבגרות תוקף גם אותם הצורך הבלתי נשלט בדיבור בגלריה.

מהמהומים חרישיים מלווים בהנהונים ועד דברי להג קולניים, העולם מדבר והאמנות כמנהגה נוהגת. ומה לנו כי נלין? הלא הדיבור על האמנות מאפשר הצצה לנבכי הנפש של הצופה, ולאפקט שמותירה האמנות על ליבו. אך מרתקת עוד יותר מנפשו של הצופה היא נפשו של מדריך סיורי הגלריות. לפני ימים מספר נקלעתי בלא כוונת זדון לאחד מהסיורים הללו בגלריה עינגא, שבה מוצגת כעת תערוכתו האחרונה של ארם גרשוני. המדריך הסביר בקול רם על הקשר בין הבן לבין האב המת, משה, שדיוקנו מופיע בתערוכה. מול תמונות הנוף הוא נעצר ונאלם. מבטים הוחלפו בינו ובין קהלו הצנוע. שתי נשים התרחקו מהציורים והתקרבו שוב, ואחת פתחה את הכיסא הנייד והתיישבה. הכול היה מוכן לפרוץ המילים, והן אכן פרצו, אבל בלחש.

"אהבתם או לא, התחברתם או פחות", לחש המדריך, "זה עובד. הוא מוכר. גם בהרבה כסף, מוכר". זוג צעיר הנהן. אישה אחת ניסתה להגן על האמן ואמרה שציורי הנוף יפים דווקא, אבל זה רק החמיר את המצב. הדיון כולו התנהל בלחש כי בגלריה נוכחת דרך קבע אשתו של האמן וכי מבין כל סוגי הדיבורים על אמנות, הדיבור על הכסף הוא הבעייתי מכולם. שני לו בפורענות הוא רק הדיבור על משפחת האמן. במקרה של גרשוני, של גרשוני ארם, המצב חמור שבעתיים, כי הוא גם "מוֹכר" וגם בן לשני אמנים חשובים. וכך, בין קירות הכסף והמשפחה הלוחצים, לדיבור הישיר על אמנותו של גרשוני נותר חלל מצומצם למדי.

רשימות ביקורת רבות נתפרו על פי הגזרה המקובלת, מעט סכמטית אך יעילה, המציבה את עבודותיו של הבן, ארם, אל מול עבודות האב המנוח. כמו כל סכֶמה, גם זו התוותה ברבות הימים את דרך המלך להחמצה של שני האמנים, אבל במיוחד היא הובילה להבנה חסרה של ארם. אולי בשל כך, או לפחות גם בשל כך, נרתע גרשוני הבן מדיבור על אמנות.

גם הרצנזיה שפורסמה בגיליון טיים אאוט מ-02.01.2019 לא הצליחה לחמוק ההתייחסות ליחסים בין האב לבין בנו. אפשר כמובן לטעון שהעובדה שדיוקן האב היָשֵׁן כשפיו פעור הוצב בחלל מול פרופיל הבן העירום (דיוקן גוף עצמי) מעוררת את ההקבלה, אבל אפשר היה גם לעקוף הזמנה מפורשת זו לדיון משווה. מכל מקום, ברור שהכותבת המצוינת – מיטל רז – מודעת להיסטוריה של הכתיבה המשווה ולכן מבקשת להציג בפני הקוראים לא רק את יחסי ההתנגדות, שלא לומר עימות ויזואלי בין השניים, אלא גם את הקשר העמוק ביניהם. אלא שנדמה לי שהיא אינה מבהירה עד תומו את מהותו של קשר זה. עניין אחד שלא הוזכר, ודאי מפאת קוצר היריעה, עשוי להוסיף על הבנת הקשר ואולי אף על הבנתה הכללית של התערוכה.

בין מילות ההלל והשבח לארם, שאינו מקובל על הברנז'ה האוצרותית, כך טוענת הכותבת (לעומת האב שזכה בזמנו להתקבל בחום), היא בוחרת לשלב את העבודה "חמאה", שמן על עץ, 2018. בהחלט ציור יפה המעלה על הדעת את ציורי הלחם השקטים של האמן, המתרקמים יחדיו למה שמיכל אנסקי היתה מכנה בוודאי: שוכב בפה ועושה נעים עד דמעות. ואכן, חמאה רכה, לא רכה מדי, מרוחה בסכין גסה על גבי לחם כפרי שקליפתו מתפצפצת, היא אחת מהאסוציאציות שעולות על דעת המבקר בתערוכה. אך מעבר לקומבינציות הקולינריות שציוריו של גרשוני הבן עלולים או עשויים (תלוי) להעלות על הדעת ועל הטעם, עולה גם הקשר אחר, רזה יותר, לציור החמאה החושני שלו. כוונתי כמובן לעבודות החמאה המוקדמות, המושגיות, של משה גרשוני, שאמנם בחמאה נבראו, אך הן אינן מעוררות את התיאבון כלל, אלא אם בתיאבון אינטלקטואלי, בסקרנות, עסקינן.

 

.

Dome, שמן על עץ, 37X30 ס"מ, 2018. באדיבות גלריה עינגע

 

בפרה־היסטוריה, לפני שמשה גרשוני הפך לגרשוני האדום, עוד לפני שהפך לפרא מזמר ביידיש, לפני שצייר בכריעה, מתפלש רכון וגוהר על ציוריו באצבעות מלוכלכות בצבע ובאנרגיה, היה גרשוני אמן מושגי. ב-1970 הוא הציג כמה עבודות על נייר, למשל: "קוביות מרגרינה על נייר", "3 גרם מרגרינה בשמש", וכמובן: "ח׳ חמאה 100 ג׳ – 16 דקות – 28 מעלות". העבודות עוסקות בתהליך היטמעותו של החומר בנייר, בקוביות הנמסות לתוכו, בשמש ובשמן ובנייר, כלומר, בחומרים המרכיבים את האמנות ולא בתפקידה המימטי. אבל לא הייתה זו מושגיות טוטאלית, מכיוון שאת הרעיון, את הדיון הקר באמנות, בתהליכיה ובמטרותיה הכתים – תרתי משמע – החומר הקונקרטי, החי, החם והמשתנה. את הסערה הליבידינאלית שהפכה לחותם יצירתו המאוחרת יותר בישרה אם כן רוח מתונה יותר, שאמנם אינה מבקשת לפלח את הקרביים, אבל גם אינה מכונסת בתוך דיון תאורטי אוורירי. במילים אחרות, גם השלב המושגי של משה גרשוני, כמו שמפליא להסביר יונתן אמיר במאמרו "גרשוני: הפרעה תמידית" (ערב רב, 15.01.2018), ספוג בחומר.

תזכורת זו מאפשרת, כך אני חושבת, לאפיין ביתר קלות את הקשר בין יצירות הבן ובין יצירות האב כיחס של התפתחות, יותר מאשר של התנגדות, ולמען הדיוק כיחס של התפתחות דיאלקטית. קשה להאמין שציור שמן על עץ המתאר חמאה ביד מיומנת (ציורו של ארם), לא מתייחס ל"ציורי" השמן (בצורתו כמרגרינה או כחמאה) על נייר, שאינו אלא עץ מעובד (עבודות משה). ובהמשך לכך, לא יכול להיות שהחמאה היציבה, הרכה, האסתטית והנקייה של ארם אינה מלטפת את זיכרון המרגרינה הפשוטה, השלוליתית, המלוכלכת של משה, ולכן גם קשה לוותר על ההשערה שציור החמאה של הבן אינו, ולוּ חלקית, תגובה לאתגר העולה מיצירותיו המושגיות של האב. אם עבודת החמאה המושגית שואלת על חומריותה ועל זמניותה של האמנות, הרי עבודת החמאה הריאליסטית עונה לה באמצעות הנצחתה. תהליך ההתמוססות שהונע לראשונה ב-1970 נעצר וקוּבּע ב-2018, לאחר מותו של האב. מעתה לא יחולו שינויים. תנועת החומר פסקה, והחמאה הפכה לדימוי.

כעת קל יותר לאפיין את הקשר בין שני האמנים, לא כבעל מבנה של תקבולת ניגודית, כפי שהוא מוצג לעיתים קרובות, אלא כיחס של תקבולת כיאסטית, מצטלבת. עקבותיו של האחד מוטמעות בשני, שהרי ממש כפי שעבודותיו המושגיות של האב מוכתמות בחומריות, כך ציורי הבן מוכתמים בציטוטים (מודעים או לא), במושגיות, בזיכרון. במובן המסוים הזה, יש טעם לדיבור על אמנות, או לפחות ללחישה עליה, כי גם כשהיא חושבת שהיא מדברת בעד עצמה, לפעמים לא הכול היא יודעת.

 

מאיה קציר היא ד"ר להיסטוריה של העת החדשה המוקדמת, מלמדת היסטוריה וכתיבה, כותבת על אמנות ומתרגמת מאיטלקית.

 

» לביקורתה של מיטל רז בטיים אאוט, 02.1.2019: "ארם גרשוני מגיע לשיא חדש בתערוכה אפופת מוות"

 

» במדור תערוכה בגיליון קודם של המוסך: מוניקה לביא על הסופר והאמן נחום גוטמן, לכבוד 120 שנה להולדתו

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_43_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | שירים מאת שלושה משוררים אירופים, בתרגום טל ניצן

אֲנִי מִתְעוֹרֵר אֶל עַצְמִי הַנֶּעְדָּר, / הָאָבוּד וְהַמֵּת, כָּעֵת אֲנִי אָדָם אַחֵר / שֶׁעוֹדוֹ נוֹשֵׂא אֶת גּוּפוֹ שֶׁל / עַצְמִי הַקֹּדֶם, הַגּוּף שֶׁאֵינוֹ מַתְאִים לִי עוֹד

uveivrit_43_715-537

מירה צדר, אהבת האדמה, שמן על בד, 70X50 ס"מ, 2013

.

שלושה משוררים אירופים

תרגום: טל ניצן

 

בוריס א' נובאק (סלובניה) Boris A. Novak

החלטות

בֵּין שְׁתֵּי מִלִּים
בַּחֲרוּ בַּשְּׁקֵטָה יוֹתֵר.

בֵּין מִלָּה לִשְׁתִיקָה
בַּחֲרוּ לְהַקְשִׁיב.

בֵּין שְׁנֵי סְפָרִים
בַּחֲרוּ בַּמְאֻבָּק יוֹתֵר.

בֵּין אֲדָמָה לְשָׁמַיִם
בַּחֲרוּ בְּצִפּוֹר.

בֵּין שְׁתֵּי חַיּוֹת
בַּחֲרוּ בְּזוֹ הַזְּקוּקָה לָכֶם יוֹתֵר.

בֵּין שְׁנֵי יְלָדִים
בַּחֲרוּ בִּשְׁנֵיהֶם.

בֵּין עָוֶל גָּדוֹל לְקָטָן יוֹתֵר
אַל תִּבְחֲרוּ בְּאַף אֶחָד.

בֵּין תִּקְוָה לְיֵאוּשׁ
בַּחֲרוּ בַּתִּקְוָה:
אוֹתָהּ תִּתְקַשּׁוּ יוֹתֵר לָשֵׂאת.

 

ער

אֲנִי מִתְעוֹרֵר אֶל לֹבֶן הַדַּף הֶעָמֹק,
אֲנִי מִתְעוֹרֵר אֶל לֹבֶן הַסְּדִינִים הַפְּרוּשִׂים,
מִתְעוֹרֵר אֶל הַחֲלוֹם הַמִּשְׂתָּרֵעַ לְפָנַי וּבוֹ הַלֶּחֶם
מִתְעַפֵּשׁ וְהַסְּעוּדָה הָאַחֲרוֹנָה קְרֵבָה וּבָאָה,

אֲנִי מִתְעוֹרֵר אֶל הַיֶּלֶד וְאֶל אִמּוֹ הַחוֹלֶמֶת,
כְּמוֹ מַלָּחִים הַצּוֹלְחִים אֶת הַלַּיְלָה נֵאָחֵז זֶה בַּזּוֹ
בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, בְּעוֹד צְעָדֵינוּ נוֹקְשִׁים
הָלוֹךְ וָשׁוֹב בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה נְטוּל הַקַּרְקָעִית,

אֲבָל עָיַפְתִּי, עָיַפְתִּי כָּל כָּךְ,
אֲנִי מִתְעוֹרֵר אֶל פְּלִיטִים הַשּׁוֹתְתִים מִפֶּצַע הָעוֹלָם,
מִתְּהוֹם הַלֵּב חֲשׂוּכַת הַמַּרְפֵּא,
רֹאשִׁי כָּבֵד, וְעוֹד יִהְיֶה רַע יוֹתֵר,

אֲנִי מִתְעוֹרֵר אֶל עַצְמִי הַנֶּעְדָּר,
הָאָבוּד וְהַמֵּת, כָּעֵת אֲנִי אָדָם אַחֵר
שֶׁעוֹדוֹ נוֹשֵׂא אֶת גּוּפוֹ שֶׁל
עַצְמִי הַקֹּדֶם, הַגּוּף שֶׁאֵינוֹ מַתְאִים לִי עוֹד,

אֲנִי מִתְעוֹרֵר וּמִתְעוֹרֵר, כִי אֲנִי הָרַב־אָמָּן שֶׁל נְדוּדֵי הַשֵּׁנָה,
מְנַת חֶלְקִי הַיְחִידָה בַּנֶּצַח,

עָיַפְתִּי עַד מָוֶת, וְעוֹד יִהְיֶה רַע יוֹתֵר.

 

בוריס א' נובאק (בלגרד, 1953) הוא משורר, מחזאי ומתרגם סלובני, ופרופסור לספרות באוניברסיטה של ליובליאנה. בשנות התשעים ארגן עזרה הומניטרית עבור פליטים מיוגוסלביה לשעבר וסופרים מסראייבו. פרסם עשרות ספרי שירה ותרגום, בין השאר מיצירתם של ורלן, ואלרי, מלארמה ושיימוס היני. יצירתו המרכזית היא "דלתות האין־חזור", אפוס בן שלושה ספרים העוסק בתופת של המאה העשרים. ספריו תורגמו וראו אור בארה"ב, צרפת, רוסיה, ספרד, קרואטיה, סרביה, סלובקיה, מקדוניה, בוסניה הרצגובינה ומונטנגרו.

 

 

יירקי קיסקינן (פינלנד) Jyrki Kiiskinen

[הוא מאכיל חצי עולם]

 

שפעת חזירים מדבקת מתפשטת בגרמניה, בבריטניה ובקנדה ("הלסינגין סאנומט", 2 במאי)

 

הוּא מַאֲכִיל חֲצִי עוֹלָם, וְאֵין אִישׁ
רוֹחֵץ אֶת פְּצָעָיו, נִתְחֵי גּוּפוֹ פְּזוּרִים עַל פְּנֵי הָעִיר כֻּלָּהּ,

עֲטוּפִים פִּסּוֹת נַיְלוֹן נִצְמָד, לֹא נִתָּן לְזַהוֹת אֶת חֲזִירוֹ שֶׁל הַשָּׁכֵן,
אָהַב הַחֲזִיר אֶת הוֹרְגֵהוּ, נַעֲנָה לַבְּגִידָה בְּשַׁלְוָה

לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֵינוּ שֶׁלָּנוּ, הוּא אֵינוֹ מְדַבֵּר, אֵינוֹ אוֹמֵר
זֶהוּ גּוּפִי, אִמְרוּ זֹאת אַתֶּם, חֲזִירִים

וְרַדְרַדֵּי הַבָּשָׂר בְּנֵי הַזַּן הָעֶלְיוֹן, אִמְרוּ זֹאת, קְחוּ
וְאִכְלוּ זֹאת, מְנַתְּחִים חוֹבְבִים, תּוֹפְרִים אֶת פִּצְעֵי הַקָּלִיעַ,

חוֹקְרִים אֶת סִבּוֹת הַמָּוֶת, חֲזִירִים, לְפָחוֹת
אֵינֶנּוּ אוֹכְלִים אֶת הָאֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים, אֵינֶנּוּ חֲזִירִים,

אֵינֶנּוּ, אֲנַחְנוּ לֹא, אִמְרוּ זֹאת, אִמְרוּ, הַאִם נִבָּט בָּכֶם יְצוּר
כְּחֹל־עַיִן מִתּוֹךְ עֵינוֹ שֶׁל הַחֲזִיר, הַאִם אַתֶּם שׁוֹמְעִים

קוֹל צְחוֹק, חֲזִירִים, הַאִם אַתֶּם מְבִינִים אֶת הַשִּׂמְחָה
וְאֶת הָעֶצֶב שֶׁנִגְזְלוּ עַד תֹּם, אַל תֹּאמְרוּ שֶׁאֵין שָׁם דָּבָר אֱנוֹשִׁי,

הַוִּירוּס הוּא הַקּוֹשֵׁר בֵּינֵינוּ; צִפֳּרִים, חֲזִירִים וְקוֹפִים.

הלסינקי, שבת, 2 במאי בשנת 2009

 

[האויב נוקט שפה קשה]

הָאוֹיֵב נוֹקֵט שָׂפָה קָשָׁה. גַּם אֲנַחְנוּ. הָאוֹיֵב מְכַוֵּן טִילִים. גַּם אֲנַחְנוּ. הָאוֹיֵב אֵינוֹ נָסוֹג. גַּם אֲנַחְנוּ לֹא. הָאוֹיֵב לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן. גַּם אֲנַחְנוּ לֹא. הָאוֹיֵב אֵינוֹ מַקְשִׁיב לְגַלֵּי הַיָּם. גַּם אֲנַחְנוּ לֹא. חֻלְצָתוֹ שֶׁל הָאוֹיֵב נִדְבֶּקֶת לְגַבּוֹ. גַּם שֶׁלָּנוּ. תַּחְתּוֹנֵי הָאוֹיֵב מְטֻנָּפִים. גַּם שֶׁלָּנוּ. הָאוֹיֵב אֵינוֹ לוֹחֵשׁ מִלִּים מְתוּקוֹת לְאִשְׁתּוֹ. גַּם אֲנַחְנוּ לֹא. הָאוֹיֵב בּוֹהֶה בְּעֵינַיִם נְטוּלוֹת שֵׁנָה דֶּרֶךְ עֲשַׁן רֵעָיו. גַּם אַתֶּם. הָאוֹיֵב אֵינוֹ קוֹרֵא שִׁירִים הַלַּיְלָה. גַּם אֲנַחְנוּ קוֹרְאִים. הָאוֹיֵב נוֹשֵׁם אֲוִיר שֶׁנִּנְשַׁם פְּעָמִים רַבּוֹת. גַּם אֲנַחְנוּ לֹא. הָאוֹיֵב בּוֹהֶה בְּטֶלֶגְרָף. גַּם הַטֶּלֶגְרָף. בִּשְׁעוֹת הַלַּיְלָה הָאוֹיֵב שׁוֹלֵחַ הוֹדָעָה יְדִידוּתִית. אֲנַחְנוּ נִדְהָמִים. לַפְּנִי שֶׁאַסְפִּיק לְהָשִׁיב הוּא שׁוֹלֵחַ הוֹדָעָה מְאַיֶּמֶת. אַתָּה מֻזְמָן לָבוֹא לַחֶדֶר וּלְהַצִּיל אֶת הָעוֹלָם.

הלסינקי, יום שני, 5 באוקטובר

 

המלאך הפצוע של הוגו סימברג*

לָרֹב מַלְאָכִים נוֹשְׂאִים אוֹתָנוּ, כָּעֵת לְהֵפֶךְ. אֲנַחְנוּ מַבִּיטִים בַּתְּמוּנָה יַחַד: רוֹאִים מַלְאָכִית נִשֵּׂאת בִּידֵי נַעֲרִים לְבוּשֵׁי שְׁחֹרִים עַל אֲלֻנְקַת עֵץ בְּנוֹף שׁוֹמֵם. הַמַּלְאָכִית שְׁמוּטָה, פִּסַּת בַּד לְבָנָה מְכַסָּה אֶת עֵינֶיהָ. הִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת מַה מְצַפֶּה לָהּ. אֲנִי יוֹדֵעַ: הַנְּעָרִים מָצְאוּ אוֹתָהּ, דַּם עַל כְּנָפָהּ הַלְּבָנָה, לְאַחַר שֶׁנָּפְלָה עַל הַקַּרְקַע הַסַּלְעִית, וְהֵם לוֹקְחִים אוֹתָהּ אֶל בְּנֵי הָאָדָם. אֲנַחְנוּ נוֹשְׂאִים מַלְאָכִית שֶׁאוֹחֶזֶת בְּיָדָהּ פְּרָחִים שֶׁעוֹדָם לְבָנִים. אַתָּה מְבֹעָת. אֵינְךָ רוֹצֶה לָדַעַת הֵיכָן לָכַדְנוּ אוֹתָהּ, אוֹ מַדּוּעַ כִּסִּינוּ אֶת עֵינֶיהָ. כְּדֵי שֶׁלֹּא תּוּכַל לִרְאוֹת. אֵינְךָ רוֹצֶה לָדַעַת לְאָן הַמַּלְאָכִים נוֹשְׂאִים אוֹתְךָ.

הלסינקי, יום ראשון 2 באוגוסט, שנת 2010

 

*הוגו סימברג היה צייר פיני סימבוליסטי (18731917). ציורו "המלאך הפצוע" זכה לפרשנויות רבות במדיומים שונים ונבחר ליצירת האמנות האהובה ביותר בפינלנד.
יירקי קיסקינן (פינלנד, 1963), מן הבולטים במשוררים הפיניים העכשוויים, הוא גם סופר, עורך, מבקר ומתרגם עטור פרסים. פרסם עד כה שבעה ספרי שירה וארבעה רומנים. תרגם לפינית שירה משוודית, צרפתית, אנגלית וספרדית, ויצירותיו תורגמו ליותר מעשרים שפות. מועצת האמנויות הפינית העניקה לו מינוי פרופסור־אמן לשנים 2019–2023.

 

דמיר סודאן (קרואטיה) Damir Sodan

אנטרקטיקה

יְבֹרַךְ לָבְנָם
שֶׁל מְקוֹמוֹת רְחוֹקִים,
טִי־שׁירְט פְּשׁוּטָה, נְקִיָּה,
וְאֵין אֶת מִי לִקְטֹל!
בְּ־5:00 בַּבֹּקֶר, בַּחֲדַר מָלוֹן
אַתָּה נוֹבֵר בַּתִּיק שֶׁלְּךָ,
מְחַפֵּשׂ קֶצֶף גִּלּוּחַ,
וּמְהַרְהֵר בְּאַנְטַרְקְטִיקָה.
אָכֵן, כְּלוּם
לֹא הָיָה עוֹצֵר אוֹתְךָ, אִלּוּ
הָיִיתָ מוּכָן תָּמִיד
לָקוּם כָּל כָּךְ מֻקְדָּם.

 

קמצ'טקה

חָלַמְתִּי שֶׁקָמְצָ'טְקָה
הִתְנַתְּקָה מֵהַיַּבֶּשֶׁת
וְהִפְלִיגָה אֶל הַיָּם.

כָּל אֶמְצָעֵי הַתִּקְשֹׁרֶת כִּסּוּ אֶת הַמְאֹרָע.
(לַיַּפָּנִים הֻמְלַץ
לֹא לָצֵאת מֵהַבַּיִת.)

הִתְרוֹצַצְתִּי בְּכָל הָעִיר וְנִסִּיתִי לִמְצֹא אוֹתָךְ
לִפְנֵי שֶׁהָעוֹלָם כֻּלּוֹ יִתְפָּרֵק,
אֲבָל אַתְּ הִתְכּוֹנַנְתְּ לָלֶכֶת

לַקּוֹלְנוֹעַ עִם כַּמָּה נָשִׁים
שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי. אַחַת מֵהֶן גָּנְבָה אֶת
הַמְּעִיל שֶׁלִּי. הָיִיתִי כָּל כָּךְ נוֹאָשׁ.

כָּל הַלַּיְלָה צָרַחְתִּי
אֲבָל אִישׁ לֹא שָׁמַע.
כְּאִלּוּ מַתִּי מִזְּמַן.

 

רוטרדם

שׁוּם דָּבָר מְיֻחָד.
הָיָה יוֹם חֲמִישִׁי
(שׁוּם דָּבָר מְיֻחָד בִּמְיֻחָד)
וַאֲנִי הֶחְמַצְתִּי אֶת הָרַכֶּבֶת.
אוֹפַנַּיִם יְשָׁנִים בָּהוּ בִּי
מִתַּחַת לְמוֹדָעָה שֶׁל סוֹנִי.
מִישֶׁהוּ גָּנַב לָהֶם אֶת הַגַּלְגַּל הַקִּדְמִי בַּלַּיְלָה.
לְמַטָּה בַּמִּפְרָץ,
1920, מִישׁוֹ* עָלָה עַל סְפִינָה.
מַתָּנָה מִגֶּרְמַנְיָה לְצָרְפַת,
מִשְׁקָלָהּ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים טוֹן,
קַוִּים נָאִים
וּשְׁמָהּ
Le Victorieux.**

.
*הסופר, המשורר והצייר הבלגי־צרפתי האזוטרי אנרי מישו, שהִרבה בנסיעות בעולם.
**צרפתית: המנצח.

 

אבנים

תָּמִיד הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה. אֲבָנִים מִתְעוֹפְפוֹת.
אֲנִי אֲפִלּוּ לֹא טוֹרֵחַ עוֹד לְהִזָּהֵר.
אוֹכֵל וְעוֹבֵד בְּרֹאשׁ
חָבוּל, בְּתוֹךְ נְהָמָה שֶׁל זַעַם יָבֵשׁ.
אַבְנֵי מָצוֹר, אַבְנֵי מְשׁוֹרְרִים, אֲבָנִים תָּנָ"כִיּוֹת,
אַבְנֵי אִיִּים (כָּל מִינֵי אֲבָנִים)
זוֹרְמוֹת בְּמוֹרַד לְחָיֵי הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים.
וְאַף שֶׁאֵין בָּהֶן כְּלוּם,
שׁוּם גֶּבֶס, מִינֶרָלִים אוֹ רָצוֹן חָפְשִׁי
(כְּלוּם פְּרָט לָאֶבֶן עַצְמָהּ), הַמַּפֹּלֶת
אֵינָהּ חֲדֵלָה לְעוֹלָם. הֵן מַמְשִׁיכוֹת לִנְחֹת עָלַי:
לְהָבִים קָשִׁים סוּג בֵּי"ת
שֶׁגַּם מַלְאָכִים הָיוּ מִתְכַּוְּצִים מִפְּנֵיהֶם.

 

דמיר סודאן (ספליט, 1964) נחשב לאחד המעניינים והמקוריים בקרב המשוררים הקרואטים בני דורו. פרסם שני קובצי מחזות וחמישה ספרי שירה, האחרון שבהם – "האויב הפנימי" – השנה, וערך אנתולוגיה של שירה קרואטית "ניאו־ריאליסטית" עכשווית. תרגם לקרואטית משוררים וסופרים אמריקנים רבים, בהם צ'ארלס סימיק, ריימונד קארבר, אלן גינסברג, צ'ארלס בוקובסקי, ליאונרד כהן ופרנק אוהרה, ואנתולוגיה של משוררי ניו־יורק. סודאן עבד במשך עשרים שנה כמתרגם עבור בית הדין לפשעי מלחמה של האו"ם.

 

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת המשוררת האוסטרלית מרסלה פוליין, בתרגום דורית ויסמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_43_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן