כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

סיפורת: 'ורדה' – מכתב שיישלח לקראת יום העצמאות השבעים, סיפור מאת ירון כץ

"אני הולך להופיע על אפכם ועל חמתכם. ראס בין עינכום אני אופיע – ועם תגבור של כלי-קשת – הרביעייה של הרוסים שאתם מגרשים כל הזמן מהרחבה של בית-העם."

Vasily Kandinsky, Improvisation 27 (Garden of Love II),1912, The Metropolitan Museum of Art

אם מכתבי זה מצא את דרכו אל מכונת הגריסה שלכם ברגע שראית את השם שלי מתנוסס עליו, אז שמכונת הגריסה תהיה לי עדה לכמה שאני שם עליכם זין!

תראי ורדה – אני לא עורך דין כמו האח שלי. אני לא מדבר עורכדינית.
אז אני רוצה להגיד לך בפשטות:

1. המכתב ששלחתם לי – ביטול ההשתתפות שלי בחגיגות השבעים – את יכולה לדחוף אותו – את יודעת לאיפה.
2. אני הולך להופיע על אפכם ועל חמתכם. ראס בין עינכום אני אופיע – ועם תגבור של כלי-קשת – הרביעייה של הרוסים שאתם מגרשים כל הזמן מהרחבה של בית-העם.
3. הרמפה היפה העגולה ההיא עם הריצוף שחמט שהגיס שלי אבנר ריצף לכם: ביררתי בטאבו – היא בשטח של מנדלסון מערכות שינה. מנדלסון האבא שוכב בבית חולים. אז עם הבן דיברתי.
סגרתי איתו על הרמפה. שלי הרמפה כל הערב-עצמאות.
4. הגברה ותאורה ולייזרים וזבּבּירים ארגנתי מהחבר שלי מוריס. עם הלייזרים האמת לא יודע מה יש לי לעשות עם הלייזרים.
נחשוב כבר על משהו – אולי ליירט איזה לוויין סיני, להפיל לך אותו על הראש!
5. אני הולך להופיע ורדה. ואני הולך לחרב לכם את כל המופעים. את כל ה'חוגגים שבעים' שלכם.
רק לא ללהקת מחול של יבגניה. זה בקטע הומניטארי ורדה. אין לי לב. חראם על הבנות.
התכוננו לזה כל השנה הבנות.
6. איך אמרה לי המזכירה שלך? זה לא אישי!

אבל זה כן אישי. הכל אישי ורדה. בא לי לבכות.

מי אמר בואו נזמין את יהודה בורובסקי נחגוג את השבעים שלו עם השבעים של המדינה?

מי לקח אותי לפני שבועיים הלביש אותי כמו דרוויש איפר אותי העלה אותי על גמל טמטם לי את הראש עשה לי יום צילומים בנבי-מוסא באמצע ינואר? ומי – ארבעים שנה אחורה – ארבעים שנה עברו ורדה. אולי דלף לך הזיכרון שמה במִינהלת. אני לא שכחתי – מי לקח אותי לטלביזיה לפני ארבעים שנה למני פאר לירושלים? נסענו בטנדר של אבא שלך. היה לו אז את המפעל של הגלובוסים. כל הארגז מאחורה היה מלא גלובוסים – קפצו לנו כל הדרך. אמרתי לך שזה מלחמת העולמות שרתי לך את השיר של מלחמת העולמות. עצרנו בארמון הישאם. צילמתי אותך בשרידים של הבית מרחץ עשית שמה פוזות חרפנת אותי העליתי אותך על עמוד כותרת השארתי אותך למעלה. אחר כך בא האוטובוס של היווניות  – תפסו אותך רוכבת עלי. התחילו לצעוק עלינו. ברחנו. ישבנו ביריחו לשתות מיץ אשכוליות. כל הבוקר ישבנו – איחרנו להקלטות – המפיק המג'נון ההוא צרח עלינו רצה להעיף אותנו מהאולפן.

בסוף מזגת לו מהפאסטיס של סבא שלך הרגעת אותו. מי בכלל בארץ ידע אז מה זה פאסטיס. השארת לו אחר כך את הבקבוק.

את רצית שאני אשיר את 'פגישה על יד המזח'

בהפקה רצו שאני אשיר את 'הבלדה על גרשון שמוקלר'

בסוף שרתי משהו אחר. לא זוכר מה. והיו תשואות של הקהל נורא יפות שהסתיימו במחיאות בקצב אחיד. כזה צ'ק – צ'ק – צ'ק – צ'ק. וכשמני פאר אמר
יהודה בורובסקי: הטרובדור של בית-שאן!

פתאום קיבלתי שם בום של הכרה לפרצוף. כאילו – ורדה – באת לעולם ההורים שלך נותנים לך את השם ורדה אבל את לא בדיוק שם בשביל להרגיש את זה. את עדיין שום דבר – את מבינה?

ואז עם כל האורות מול הפנים –  ומקרבים אליך שתי מצלמות אחת מלמעלה אחת מלמטה –

וזה רסמי. אתה מקבל את החותמת הטרובדור של בית-שאן. וכל הקהל בדממה. את יושבת בשורה הראשונה. אני רואה את העיניים שלך עם ניצוץ. בדממה כולם יושבים. מקשיבים לך בשילוב ידיים.

כמו בני אדם. לא המשכן בבונים שהולך פה היום. ומני פאר בא אליך עם המיקרופון מושך אחריו את החוט של המיקרופון עד אליך. מתיישב איתך על המדרגה מבקש שתספר לו את הסיפור מאחורי השיר – ואני מספר לו. באות לי דמעות לעיניים. אבל ורדה – מה שרתי שם? אני לא מצליח להיזכר.

מהתקליט הראשון משהו. לא? והביאו את השגריר שלנו בשבדיה שהדליק מקטרת והקריא מהספר שירים שלו. ואת החלילן ההוא ג'יימס גאלאוויי הביאו. לא. רגע. את זמפיר את זמפיר הביאו עם החליל פאן! וגמרנו שם באיזה אחת עשרה בלילה והמפיק ההוא עם השיער הארוך הזמין אותנו למסיבה במושבה הגרמנית.

אבל מכתב הוא רק אילוזיה של אינטימיות. נכון ורדה? כי מי היום יושב לכתוב מכתבים? פתאום אני תופס את זה – רק מי שלא מכיר אותך: הרשויות והבנקים ואוכלי נבלות ומחשבים ועורכי דין אם הסתבכת עם מישהו – הם מכירים אותך בכלל? ואת ורדה יושבת במינהלת מאה מטר מהבית שלי ומוציאה לי מכתב שאין לך אפילו את ההגינות לחתום עליו בשמך.

שאומר בעצם שאת לא מכירה אותי. אבל את כן מכירה אותי ורדה אהובה.
תקשיבי. בא לי פתאום לראש: להוריד את המיניבוס לראמי למוסך שיפרק לי את הספסלים שיקלף לי את המדבקות של JUDAH TOURS שיעשה לי צבע. משהו טורקיז. שישאיר לי מקום למיני-בר.

כמה נשאר לנו? שלושה חודשים עד יום העצמאות? נשים איזה גנרטור.

נביא ממנדלסון מזרן קינג סייז.

נחבר לנו אור קטן לסקס –  את הגלובוס ההוא שאבא שלך צייר בעבודת יד.

נעלה לצפון שנינו עם הגיטרות. נתחיל מאכזיב. נרד. נעשה שוב את הסיבוב הראשון.

 

ירון כץ, יליד 1969, גר בירושלים, למד אמנות ותיאטרון חזותי, כיום עובד בעבודה המאפשרת לו לכתוב ולנגן בגיטרה.

 

תוכן עניינים

     
     
     
     

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

 

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

ספרות טובה. בעריכת קבוצת 'תיקון'. אחת לשבועיים. יום חמישי.
מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף-רון,
דורית שילה, נטלי תורג'מן.
hamussach@gmail.com
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו