כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

עץ נופל ביער: "מִהַרְתִּי לִשְׁכֹּחַ דָּבָר אֲשֶׁר לֹא יִשָּׁכַח"

גיא פרל על 'שברים ורעש', ספר שיריו של אלי הירש.

George Luks, Sketches of Children, The Metropolitan Museum of Art

קריאה בשלושה שירים בספר 'שברים ורעש' מאת אלי הירש (קשב לשירה 2017, 99 עמ')

'שברים ורעש', ספר שיריו החדש של אלי הירש, מורכב משתי חטיבות. אל 'שברים' קיבץ הירש שירים שלא ראו אור בשלושה מספריו הקודמים, ואילו 'רעש' הוא שמו של ספר שיריו הראשון (עכשיו, 1986) שמובא שוב בשלמותו. בחרתי להתמקד בשלושה שירים העוסקים באורי – אחיו הקטן של הירש אשר הלך לעולמו בשנת 1967 והוא בן ארבע בלבד (הירש היה אז כבן חמש): שני שירים מתוך 'רעש' שנכתבו כשש-עשרה שנים אחרי לכתו של אורי ('רעש' כולו הוקדש לזכרו), ושיר מתוך המחזור 'אמנות הנפילה' שנכתב כארבעים ושלוש שנים אחרי לכתו, בשנת 2010. עניין אותי לראות כיצד התבטאה השפעת עשרים ושבע השנים שחלפו בין מועד כתיבת השירים המוקדמים לכתיבת השיר המאוחר.

אביא במלואו את השיר המוקדם 'מגדלים עומדים' (עמ' 55) שפתח את הספר 'רעש'.

שש-עשרה שנים אחרי מות אחיו מתעורר זכרו של אורי בשירתו של הירש, וזו התעוררות של החוויה הרגשית בלבד. נעדרות מן השיר תמונות ממשיות או יסודות ביו

גרפיים ולפיכת בולטת בהעדרה דמות האח – פניו מכוסות ב"מסכה של פרא". אותה אימת מוות שפרצה אל תודעתו של הילד בן הארבע פורצת שוב אל תודעת המשורר, והוא עושה שימוש בדימויים קשים כגופה נפוחה של בעל חיים על ראשו, או ילדותיים כקפיצה אל השמיים שמעבר לעננים. שתי השורות האחרונות בשיר מורכבות במיוחד, ובשתיהן עדות נוספת לאופן שבו דמות האח הצעיר וזכרו כרוכים באימת המוות. בכל אחת מן השורות יש ניסיון בריחה מן האח וממה שהתפרץ לתודעה עם מותו, אך בשתיהן משתקפת ההבנה המאוחרת כי הניסיון כשל – גופו של האח הופנם בגוף המשורר, ופראות המוות שמופיעה כמסכה בתחילת השיר, הופכת לחלק מן המשורר בסיומו.

גם השיר הבא בספר 'רעש' – '(הלל נפשי!)' (עמ' 56) – עוסק בהתעוררות זכרו של האח המת, שנים לאחר לכתו. כמו השיר שקדם לו, גם שיר זה עוסק בשיכחה ובייחוד בהכרת המשורר בכישלון ההדחקה ובמחירים שגבתה – "מִהַרְתִּי לִשְׁכֹּחַ דָּבָר / אֲשֶׁר לֹא יִשָּׁכַח. מְנֻדֶּה מִזִּכְרוֹן גּוּפָתְךָ הַמְּנֻפַּחַת / מִתְּרוּפוֹת אוֹ מָוֶת, נֻדֵּיתִי מִזִּכְרוֹן גּוּפְךָ הַחַי, / נִתְלֵיתִי בְּהוֹוֶה כְּמֶלֶךְ-שֶׁגָּלָה בַּעֲבָרוֹ, גָּלִיתִי בֶּחָלָל. / מְנֻדֶּה מִזִּכְרוֹן /גּוּפָתְךָ הַנְּפוּחָה/ נוֹתַרְתִּי לְבַדִּי עִם / גּוּפָתְךָ הַנְּפוּחָה". שוב, כבשורותיו האחרונות של השיר הקודם, הניסיון להדחיק את האימה יצר מרחבי נפש אשר התעוררותם כרוכה בחוויית בדידות וניכור. השימוש החוזר בדימוי הגופה הנפוחה – זיכרון מומצא המחליף באופן עיקש את הזיכרון הממשי – ממחיש את כישלונו של ניסיון ההדחקה ואת המחיר שהיא גובה. בשורותיו האחרונות של השיר ניכרת מודעותו המלאה של המשורר לאופן שבו ניסה להתגונן מהתעוררות זכרו של האח באמצעות שימוש במנגנוני הזרה והרחקה – "(עַל כֵּן עָלֶיךָ לֹא לִשְׁכֹּחַ כִּי / אֲנִי שׂוֹנֵא אוֹתְךָ, עַל כֵּן עָשִׂיתִי כָּל אֲשֶׁר יָכֹלְתִּי / לְגַחֵךְ אוֹתְךָ, טָמוּן בָּאֲדָמָה כְּמוֹ מֶלֶךְ בְּכִסֵּא כָּבוֹד, פַּרְעֹה / אִידְיוֹט אוֹ בּוֹנַפַּרְטֶה מְשֻׁגָּע, מֻכֶּה בַּתַּאֲוָה בּוּרָה לְמָוֶת וְאַלְמָוֶת)". ייתכן כי התייחסות מודעת למנגנונים האלה מבשרת את תחילת התעוררותם של רבדים נוספים בזיכרונו של המשורר. אפשרות זו מקבלת תמיכה נוספת בשורות הפותחות את השיר. הירש מודע לכך שלא נפרד מאחיו, ולהערכתי מודע גם לכך שלא זכה להכירו כדמות ממשית – "(לאֹ זָכִיתִי לְחַבֵּק אֶת גּוּפָתְךָ טֶרֶם קְבוּרָתָהּ / לְנַשֵּׁק וּלְהַדְמִיעַ בְּעֵינֶיךָ, לְחַיֶּיךָ, צַוָּארְךָ". זאת ועוד, בעוד שבשיר 'מגדלים עומדים' אין כל זיכרון ממשי, ובשיר (הלל נפשי!) משבץ המשורר את התמונה הבאה – "רַק אַבָּא וְאִמָּא מָשְׁכוּ אוֹתִי לַחֶדֶר שֶׁבּוֹ שׁוֹכֶנֶת / מִטָּתָם הָרְחָבָה, שָׁמָּה הֵם סִפְּרוּ לִי דָּבָר לֹא / יֵאָמֵן אֲשֶׁר קִבַּלְתִּי בְּהֶכְרֵחַ כִּלְשׁוֹנוֹ: כִּי חוֹלֶה / הָיִיתָ וְעַכְשָׁו אַתָּה מֵת, כְּלוֹמַר אֵינֶנּוּ וְנִגְמָר)".

נעבור אל השיר המאוחר מבין השלושה – 'ועוד אני זוכר' (עמ' 14) שהוא חלק מן המחזור 'אמנות הנפילה' ובו שלושה שירים העוסקים בזכרונותיו של הירש. שיר זה נפתח באותו זיכרון ממשי יחיד שהופיע בשיר '(הלל נפשי!)' אשר נכתב עשרים ושבע שנים לפניו – "וְעוֹד אֲנִי זוֹכֵר: אֵיךְ אֵם וְאָב / לָקְחוּ אוֹתִי לְחֶדֶר בּוֹ שָׁכְנָה / מִטָּה זוּגִית גְּדוֹלָה — אֶל יְצוּעָם, / וְשָׁם סִפְּרוּ לִי מִין מַעֲשִׂיָּה / עַל אָח שֶׁמֵּת, עַל בְּנָם שֶׁמֵּת, עַל אוּרִי: / גּוּפַת גּוֹזָל טְמוּנָה בָּאֲדָמָה."  כבר בשורות הפתיחה האלה ניתן להבחין בשלושה שינויים שחלו באופן ההיזכרות של הירש. השינוי הראשון – סערת האימה הפנימית הולכת ומפנה מקומה לזיכרון הממשי ועתה הוא זה שפותח את השיר. השינוי השני – את הדימויים הקשים והגרוטסקים (גופה נפוחה, בעל חיים על ראשו, בונפרטה משוגע …) מחליף דימוי רך וספוג ברגש – גופת גוזל. השינוי השלישי והבולט מכולם – עתה מכנה הירש את האח בשמו אורי, בעוד שמשני השירים המוקדמים נעדר שמו כחלק מן ההזרה שעוברת דמותו. מגמות שינוי אלו באופן ההתייחסות של הירש אל זכר אחיו ממשיכות לכל אורכו של השיר 'ועוד אני זוכר'. זהו שיר ארוך, ובמרכזו זיכרון ממשי אחר שבו מופיעה דמותו של אורי כתינוק רך בשנים ולא "במסכה של פרא". בזיכרונו של הירש עולה תמונה שבה הוא ואחיו יושבים זה מול זה וממוללים תחתוני כותנה של אביהם – "וְזֶהוּ זִכְרוֹנִי הָאַחֲרוֹן / וְהָרִאשׁוֹן וְהַיָּחִיד מֵאוּרִי". הירש מוסיף ומשחזר את מחשבותיו באותו רגע בשפה רכה וחומלת – "כַּמָּה נֶחְמָד, חָשַׁבְתִּי. זֶהוּ אוּרִי. / הוּא יַלְדּוֹנוֹן — וְאַף אֲנִי יַלְדּוֹן". בהמשך השיר, מוסיף המשורר ומעלה הרהורים ושאלות שייתכן ועלו בו באותו הרגע, וניכר כי הוא מצרף אליהם אחרים כי ייתכן והודחקו והודחו מן הזיכרון ועתה הוא מסוגל לשוב ולעסוק בהם, לדוגמה – "אוּלַי חָשַׁבְתִּי אָז: אֲנִי אֶחָד? / אוּלַי חָשַׁבְתִּי רַק: אֲנַחְנוּ יַחַד? / אוּלַי חָשַׁבְתִּי גַּם: אֲנִי לְבַד. / אוּלַי חָשַׁבְתִּי רַק: וְאִם אֶחְלֶה? / אוּלַי חָשַׁבְתִּי אָז: אֲנִי אֶחְיֶה. / אֲנִי בָּרִיא, זֶה הוּא זֶה שֶׁחוֹלֶה". את השיר מסיים בית בן שש שורות אשר מבטאות כמדומה את מודעותו של הירש לעיכוב שחל בהתייצבותו אל מול זיכרון אחיו ומשמעות מותו, והן את טבעם הממשי ומלא הרגש של הזכרונות המתעוררים בו ארבעים ושלוש שנים אחרי מותו של אורי ועשרים ושבע שנים אחרי כתיבת השירים המוקדמים על אודות לכתו:

רַק כַּעֲבֹר שָׁנִים שָׁמַעְתִּי הֵד
לוֹחֵשׁ וּמִתְגַּלְגֵּל: אָחִיךָ מֵת.
לֹא הַשָּׁמַיִם מִלְּלוּ כְּבוֹדוֹ
וְנִשְׁמָתוֹ לֹא הִתַּמְּרָה כָּאֵד.
זִכְרוֹ סוֹבֵב בִּפְקַעַת כְּלֵי לָבָן
סְפוּגִים בְּדֶמַע אָב וְיֶזַע אֵם.

 

תוכן עניינים

     
     
     
     

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

ספרות טובה. בעריכת קבוצת 'תיקון'. אחת לשבועיים. יום חמישי.
מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף-רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן.
hamussach@gmail.com
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו