עץ נופל ביער: "מִהַרְתִּי לִשְׁכֹּחַ דָּבָר אֲשֶׁר לֹא יִשָּׁכַח"

גיא פרל על 'שברים ורעש', ספר שיריו של אלי הירש.

George Luks, Sketches of Children, The Metropolitan Museum of Art

קריאה בשלושה שירים בספר 'שברים ורעש' מאת אלי הירש (קשב לשירה 2017, 99 עמ')

'שברים ורעש', ספר שיריו החדש של אלי הירש, מורכב משתי חטיבות. אל 'שברים' קיבץ הירש שירים שלא ראו אור בשלושה מספריו הקודמים, ואילו 'רעש' הוא שמו של ספר שיריו הראשון (עכשיו, 1986) שמובא שוב בשלמותו. בחרתי להתמקד בשלושה שירים העוסקים באורי – אחיו הקטן של הירש אשר הלך לעולמו בשנת 1967 והוא בן ארבע בלבד (הירש היה אז כבן חמש): שני שירים מתוך 'רעש' שנכתבו כשש-עשרה שנים אחרי לכתו של אורי ('רעש' כולו הוקדש לזכרו), ושיר מתוך המחזור 'אמנות הנפילה' שנכתב כארבעים ושלוש שנים אחרי לכתו, בשנת 2010. עניין אותי לראות כיצד התבטאה השפעת עשרים ושבע השנים שחלפו בין מועד כתיבת השירים המוקדמים לכתיבת השיר המאוחר.

אביא במלואו את השיר המוקדם 'מגדלים עומדים' (עמ' 55) שפתח את הספר 'רעש'.

שש-עשרה שנים אחרי מות אחיו מתעורר זכרו של אורי בשירתו של הירש, וזו התעוררות של החוויה הרגשית בלבד. נעדרות מן השיר תמונות ממשיות או יסודות ביו

גרפיים ולפיכת בולטת בהעדרה דמות האח – פניו מכוסות ב"מסכה של פרא". אותה אימת מוות שפרצה אל תודעתו של הילד בן הארבע פורצת שוב אל תודעת המשורר, והוא עושה שימוש בדימויים קשים כגופה נפוחה של בעל חיים על ראשו, או ילדותיים כקפיצה אל השמיים שמעבר לעננים. שתי השורות האחרונות בשיר מורכבות במיוחד, ובשתיהן עדות נוספת לאופן שבו דמות האח הצעיר וזכרו כרוכים באימת המוות. בכל אחת מן השורות יש ניסיון בריחה מן האח וממה שהתפרץ לתודעה עם מותו, אך בשתיהן משתקפת ההבנה המאוחרת כי הניסיון כשל – גופו של האח הופנם בגוף המשורר, ופראות המוות שמופיעה כמסכה בתחילת השיר, הופכת לחלק מן המשורר בסיומו.

גם השיר הבא בספר 'רעש' – '(הלל נפשי!)' (עמ' 56) – עוסק בהתעוררות זכרו של האח המת, שנים לאחר לכתו. כמו השיר שקדם לו, גם שיר זה עוסק בשיכחה ובייחוד בהכרת המשורר בכישלון ההדחקה ובמחירים שגבתה – "מִהַרְתִּי לִשְׁכֹּחַ דָּבָר / אֲשֶׁר לֹא יִשָּׁכַח. מְנֻדֶּה מִזִּכְרוֹן גּוּפָתְךָ הַמְּנֻפַּחַת / מִתְּרוּפוֹת אוֹ מָוֶת, נֻדֵּיתִי מִזִּכְרוֹן גּוּפְךָ הַחַי, / נִתְלֵיתִי בְּהוֹוֶה כְּמֶלֶךְ-שֶׁגָּלָה בַּעֲבָרוֹ, גָּלִיתִי בֶּחָלָל. / מְנֻדֶּה מִזִּכְרוֹן /גּוּפָתְךָ הַנְּפוּחָה/ נוֹתַרְתִּי לְבַדִּי עִם / גּוּפָתְךָ הַנְּפוּחָה". שוב, כבשורותיו האחרונות של השיר הקודם, הניסיון להדחיק את האימה יצר מרחבי נפש אשר התעוררותם כרוכה בחוויית בדידות וניכור. השימוש החוזר בדימוי הגופה הנפוחה – זיכרון מומצא המחליף באופן עיקש את הזיכרון הממשי – ממחיש את כישלונו של ניסיון ההדחקה ואת המחיר שהיא גובה. בשורותיו האחרונות של השיר ניכרת מודעותו המלאה של המשורר לאופן שבו ניסה להתגונן מהתעוררות זכרו של האח באמצעות שימוש במנגנוני הזרה והרחקה – "(עַל כֵּן עָלֶיךָ לֹא לִשְׁכֹּחַ כִּי / אֲנִי שׂוֹנֵא אוֹתְךָ, עַל כֵּן עָשִׂיתִי כָּל אֲשֶׁר יָכֹלְתִּי / לְגַחֵךְ אוֹתְךָ, טָמוּן בָּאֲדָמָה כְּמוֹ מֶלֶךְ בְּכִסֵּא כָּבוֹד, פַּרְעֹה / אִידְיוֹט אוֹ בּוֹנַפַּרְטֶה מְשֻׁגָּע, מֻכֶּה בַּתַּאֲוָה בּוּרָה לְמָוֶת וְאַלְמָוֶת)". ייתכן כי התייחסות מודעת למנגנונים האלה מבשרת את תחילת התעוררותם של רבדים נוספים בזיכרונו של המשורר. אפשרות זו מקבלת תמיכה נוספת בשורות הפותחות את השיר. הירש מודע לכך שלא נפרד מאחיו, ולהערכתי מודע גם לכך שלא זכה להכירו כדמות ממשית – "(לאֹ זָכִיתִי לְחַבֵּק אֶת גּוּפָתְךָ טֶרֶם קְבוּרָתָהּ / לְנַשֵּׁק וּלְהַדְמִיעַ בְּעֵינֶיךָ, לְחַיֶּיךָ, צַוָּארְךָ". זאת ועוד, בעוד שבשיר 'מגדלים עומדים' אין כל זיכרון ממשי, ובשיר (הלל נפשי!) משבץ המשורר את התמונה הבאה – "רַק אַבָּא וְאִמָּא מָשְׁכוּ אוֹתִי לַחֶדֶר שֶׁבּוֹ שׁוֹכֶנֶת / מִטָּתָם הָרְחָבָה, שָׁמָּה הֵם סִפְּרוּ לִי דָּבָר לֹא / יֵאָמֵן אֲשֶׁר קִבַּלְתִּי בְּהֶכְרֵחַ כִּלְשׁוֹנוֹ: כִּי חוֹלֶה / הָיִיתָ וְעַכְשָׁו אַתָּה מֵת, כְּלוֹמַר אֵינֶנּוּ וְנִגְמָר)".

נעבור אל השיר המאוחר מבין השלושה – 'ועוד אני זוכר' (עמ' 14) שהוא חלק מן המחזור 'אמנות הנפילה' ובו שלושה שירים העוסקים בזכרונותיו של הירש. שיר זה נפתח באותו זיכרון ממשי יחיד שהופיע בשיר '(הלל נפשי!)' אשר נכתב עשרים ושבע שנים לפניו – "וְעוֹד אֲנִי זוֹכֵר: אֵיךְ אֵם וְאָב / לָקְחוּ אוֹתִי לְחֶדֶר בּוֹ שָׁכְנָה / מִטָּה זוּגִית גְּדוֹלָה — אֶל יְצוּעָם, / וְשָׁם סִפְּרוּ לִי מִין מַעֲשִׂיָּה / עַל אָח שֶׁמֵּת, עַל בְּנָם שֶׁמֵּת, עַל אוּרִי: / גּוּפַת גּוֹזָל טְמוּנָה בָּאֲדָמָה."  כבר בשורות הפתיחה האלה ניתן להבחין בשלושה שינויים שחלו באופן ההיזכרות של הירש. השינוי הראשון – סערת האימה הפנימית הולכת ומפנה מקומה לזיכרון הממשי ועתה הוא זה שפותח את השיר. השינוי השני – את הדימויים הקשים והגרוטסקים (גופה נפוחה, בעל חיים על ראשו, בונפרטה משוגע …) מחליף דימוי רך וספוג ברגש – גופת גוזל. השינוי השלישי והבולט מכולם – עתה מכנה הירש את האח בשמו אורי, בעוד שמשני השירים המוקדמים נעדר שמו כחלק מן ההזרה שעוברת דמותו. מגמות שינוי אלו באופן ההתייחסות של הירש אל זכר אחיו ממשיכות לכל אורכו של השיר 'ועוד אני זוכר'. זהו שיר ארוך, ובמרכזו זיכרון ממשי אחר שבו מופיעה דמותו של אורי כתינוק רך בשנים ולא "במסכה של פרא". בזיכרונו של הירש עולה תמונה שבה הוא ואחיו יושבים זה מול זה וממוללים תחתוני כותנה של אביהם – "וְזֶהוּ זִכְרוֹנִי הָאַחֲרוֹן / וְהָרִאשׁוֹן וְהַיָּחִיד מֵאוּרִי". הירש מוסיף ומשחזר את מחשבותיו באותו רגע בשפה רכה וחומלת – "כַּמָּה נֶחְמָד, חָשַׁבְתִּי. זֶהוּ אוּרִי. / הוּא יַלְדּוֹנוֹן — וְאַף אֲנִי יַלְדּוֹן". בהמשך השיר, מוסיף המשורר ומעלה הרהורים ושאלות שייתכן ועלו בו באותו הרגע, וניכר כי הוא מצרף אליהם אחרים כי ייתכן והודחקו והודחו מן הזיכרון ועתה הוא מסוגל לשוב ולעסוק בהם, לדוגמה – "אוּלַי חָשַׁבְתִּי אָז: אֲנִי אֶחָד? / אוּלַי חָשַׁבְתִּי רַק: אֲנַחְנוּ יַחַד? / אוּלַי חָשַׁבְתִּי גַּם: אֲנִי לְבַד. / אוּלַי חָשַׁבְתִּי רַק: וְאִם אֶחְלֶה? / אוּלַי חָשַׁבְתִּי אָז: אֲנִי אֶחְיֶה. / אֲנִי בָּרִיא, זֶה הוּא זֶה שֶׁחוֹלֶה". את השיר מסיים בית בן שש שורות אשר מבטאות כמדומה את מודעותו של הירש לעיכוב שחל בהתייצבותו אל מול זיכרון אחיו ומשמעות מותו, והן את טבעם הממשי ומלא הרגש של הזכרונות המתעוררים בו ארבעים ושלוש שנים אחרי מותו של אורי ועשרים ושבע שנים אחרי כתיבת השירים המוקדמים על אודות לכתו:

רַק כַּעֲבֹר שָׁנִים שָׁמַעְתִּי הֵד
לוֹחֵשׁ וּמִתְגַּלְגֵּל: אָחִיךָ מֵת.
לֹא הַשָּׁמַיִם מִלְּלוּ כְּבוֹדוֹ
וְנִשְׁמָתוֹ לֹא הִתַּמְּרָה כָּאֵד.
זִכְרוֹ סוֹבֵב בִּפְקַעַת כְּלֵי לָבָן
סְפוּגִים בְּדֶמַע אָב וְיֶזַע אֵם.

 

תוכן עניינים

     
     
     
     

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

פופקורן: ווידאו-שירה

אַתֶּם תַּעֲשׂוּ דְּבָרִים / שֶׁאַתֶּם לֹא מַעֲלִים עַל דַּעַתְכֶם שֶׁתַּעֲשׂוּ אֵי פַּעַם, / אַתֶּם תַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים לִילָדִים, – סרטוני וידאו בעקבות שירה של שרון אולדס

Sharon Olds, Photo: creativecommons.org

מאת ריקי כהן

המשוררת האמריקאית שרון אולדס, ילידת 1942, הייתה, עד לאחרונה, מוכרת למעטים יחסית מאוהבי השירה בישראל, על אף שזכתה בפרס פוליצר לשירה. המשוררת שירה סתיו תיקנה את הלקוי הזה והוציאה לאחרונה קובץ שירה של אולדס בתרגומה, "קרקעית חיינו", בהוצאת אפיק.

יוטיוב עמוס בפרשנויות וידאו לשיריה של אולדס וכן בסרטונים שבהם היא מקריאה מהם. דמותה לבנת השיער ורבת-ההבעה משתלבת היטב בתוכן שיריה. השיר "אני חוזרת אל מאי 1937" אשר בחרתי להתמקד בו, מהשירים החזקים בספר, זכה ב-2007 להיכלל בסרט "עד קצה העולם", באנגלית Into the Wild, בבימויו של שון פן. קולו של ווינס ווהן המקריא את השיר (שמובא שם בקיצוץ של כמה שורות) מלוּוה באילוסטרציה קולנועית ישירה, בסגנון אמריקאי שיש שיראו בו פשטני וקונקרטי מדי ביחס לשירה, המציג את דמויות ההורים שהשיר עוסק בהם, ואת הסצנה המתוארת בו.

 

 

סרטון נוסף המתייחס אל השיר הזה מציג את תמונתם של סילביה פלאת' וטד יוז ברקע המילים המונפשות. זוהי אילוסטרציה אסוציאטיבית מעניינת בשל הזוגיות הטראגית של יוז ופלאת', ומה שעוללו לילדיהם, אבל כאן מסתיים הדמיון, ובין שתי המשוררות אין זיקה פואטית.

 

 

שרון אולדס

אני חוזרת אל מאי 1937

אֲנִי רוֹאָה אוֹתָם עוֹמְדִים בְּשַׁעֲרֵי הַקּוֹלֶגִ'ים שֶׁלָּהֶם
אֲנִי רוֹאָה אֶת אָבִי מְהַלֵּךְ
מִתַּחַת לְקֶשֶׁת הָאוֹכְרָה, הָעֲשׂוּיָה אֶבֶן חוֹל, הָאֲרִיחִים
הָאֲדֻמִּים מַבְהִיקִים מֵאֲחוֹרֵי רֹאשׁוֹ כְּמוֹ
טַסִּיּוֹת דָּם מְעֻקָּמוֹת, אֲנִי
רוֹאָה אֶת אִמִּי מַחְזִיקָה כַּמָּה סְפָרִים קַלִּים עַל יְרֵכָהּ
עוֹמֶדֶת לְצַד עַמּוּד עָשׂוּי לְבֵנִים זְעִירוֹת, וּמֵאֲחוֹרֶיהָ
שַׁעַר הַבַּרְזֶל הַמְחֻשָּׁל, עֲדַיִן פָּתוּחַ, חֻדֵּי הַחֶרֶב
בִּקְצוֹתָיו שְׁחוֹרִים בָּאֲוִיר שֶׁל מַאי,
הֵם עוֹמְדִים לְסַיֵּם אֶת לִמּוּדֵיהֶם, הֵם עוֹמְדִים לְהִתְחַתֵּן,
הֵם יְלָדִים, הֵם טִפְּשִׁים, הֵם יוֹדְעִים רַק שֶׁהֵם
חַפִּים, לְעוֹלָם לֹא יִפְגְּעוּ בְּאִישׁ.
אֲנִי רוֹצָה לָגֶשֶׁת אֲלֵיהֶם וְלוֹמַר, עִצְרוּ,
אַל תַּעֲשׂוּ אֶת זֶה – הִיא הָאִשָּׁה הַלֹּא נְכוֹנָה,
הוּא הַגֶּבֶר הַלֹּא נָכוֹן, אַתֶּם תַּעֲשׂוּ דְּבָרִים
שֶׁאַתֶּם לֹא מַעֲלִים עַל דַּעַתְכֶם שֶׁתַּעֲשׂוּ אֵי פַּעַם,
אַתֶּם תַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים לִילָדִים,
אַתֶּם תִּסְבְּלוּ בִּדְרָכִים שֶׁעֲלֵיהֶן מֵעוֹלָם לֹא שְׁמַעְתֶּם,
אַתֶּם תִּרְצוּ לָמוּת. אֲנִי רוֹצָה לָגֶשֶׁת
אֲלֵיהֶם בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הָאַחֲרוֹן שֶׁל מַאי וְלוֹמַר זֹאת,
פָּנֶיהָ הָרְעֵבִים הַיָּפִים הָרֵיקִים מִסְתּוֹבְבִים אֵלַי,
גּוּפָהּ מְעוֹרֵר הַחֶמְלָה, הַיָּפֶה, הַלֹּא נָגוּעַ,
פָּנָיו הַיְהִירִים הַיָּפִים הָעִוְרִים מִסְתּוֹבְבִים אֵלַי,
גּוּפוֹ מְעוֹרֵר הַחֶמְלָה, הַיָּפֶה, הַלֹּא נָגוּעַ,
אֲבָל אֲנִי לֹא עוֹשָׂה אֶת זֶה. אֲנִי רוֹצָה לִחְיוֹת. אֲנִי
מְרִימָה אוֹתָם כְּמוֹ בֻּבּוֹת נְיָר זָכָר וּנְקֵבָה
וְחוֹבֶטֶת אוֹתָם זֶה בָּזֶה
בַּיְרֵכַיִם כִּשְׁבָבֵי חַלָּמִישׁ, כְּמוֹ כְּדֵי
לְהַתִּיז מֵהֶם נִיצוֹצוֹת, אֲנִי אוֹמֶרֶת,
תַּעֲשׂוּ מַה שֶּׁתַּעֲשׂוּ, וַאֲנִי אֲסַפֵּר עַל זֶה.

תרגום: שירה סתיו, מתוך "קרקעית חיינו", בהוצאת אפיק.

 

I Go Back to May 1937

BY SHARON OLDS

I see them standing at the formal gates of their colleges,
I see my father strolling out
under the ochre sandstone arch, the
red tiles glinting like bent
plates of blood behind his head, I
see my mother with a few light books at her hip
standing at the pillar made of tiny bricks,
the wrought-iron gate still open behind her, its
sword-tips aglow in the May air,
they are about to graduate, they are about to get married,
they are kids, they are dumb, all they know is they are
innocent, they would never hurt anybody.
I want to go up to them and say Stop,
don’t do it—she’s the wrong woman,
he’s the wrong man, you are going to do things
you cannot imagine you would ever do,
you are going to do bad things to children,
you are going to suffer in ways you have not heard of,
you are going to want to die. I want to go
up to them there in the late May sunlight and say it,
her hungry pretty face turning to me,
her pitiful beautiful untouched body,
his arrogant handsome face turning to me,
his pitiful beautiful untouched body,
but I don’t do it. I want to live. I
take them up like the male and female
paper dolls and bang them together
at the hips, like chips of flint, as if to
strike sparks from them, I say
Do what you are going to do, and I will tell about it.

 

תוכן עניינים

     
     
     
     

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

מודל 2017: מתוך ספרים חדשים

"בחלומות אני מסוגל לראות את אחותי, לשמוע אותה, אבל הכול נמוג. אילו הייתה דרך לדלות משהו מן העבר, להחזיק אותו, הייתי רוצה, אני רוצה."

Paul Klee, Mural from the Temple of Longing, 1922

שמעון אדף
מתוך "שדרך" (הוצאת רסלינג)

*

עצרו לכמה רגעים וצפו בשדרות החדשה. עכשיו, כשהידיעות והניחושים מרחשים בכל עבר, והתנועה ברחובות קדחתנית, חסרת מטרה וממוקדת בה-בעת, קל לאבד את המראות. ראשית, מגדל המעתק, סלילי ומתכתי, זרוע זכוכית. נאמר עליו שהאדריכל שבנה אותו איבד את שפיותו לקראת סיום בנייתו. כמעט ניתן להבחין במעגליות החשיבה שהולידה אותו, בחמקמקותה. המבט נלכד בבסיסו ומעפיל אתו, אנוס להעפיל, במזיגות של אור וצל, בתעתועי המשטחים המתכהים ומתבהרים, עד שהוא מגיע לראשו, נח על השלהבת הקורנת בו, מוקד שדה הכוח של כיפת ההגנה. הניצוצות הגבישיים החבורים לכדי שדה הכיפה שוברים את קרני השמש. שדה הראייה מופז בקצותיו. רצועות צבעוניות מהבהבות בשוליים. האוויר מלא במוחשוּת, אביך מן האור המעובד. והלאה מזה, בשדרות הרחבות המובילות אליו, ביצירות האמנות הגדולות של התקופה: עצים מיובאים מכל רחבי ישראל, נטועים בכיסים-כיסים של בועות אקולוגיות עצמאיות, חד-פעמיות, יקומים זעירים של חרקים ולחות, בני כנף ופטריות, סימביוזות מורכבות, זמזום ומחזורי חיים מהירים. השתאו, שאפו את היסודות, חמצן, חנקן, פחמן, המהווים יסוד מוסד למערכות הללו, מתחת לכילת הכליה הממשמשת ממילא.

הנה שדרך ומישאל, שני ילדים. האחד מגושם איברים, זריז לצמוח, רגליו מסתבכות. והאחר, נמרץ ומלא תואם, נע בגמישות, בחן, פניו העגולים מחשיכים באיזו נחישות, הוא מזיע. הוא מקדים את חברו כדי פסיעה, קורא אליו להדביק את הקצב, אבל דואג כל העת להימצא לפניו. מבנה בית הספר מיותם. שדרך מתמלא עצבות פתאומית. הוא עומד מול השער הנעול, הגבוה, ממאן להמשיך. מישאל כבר מזנק ונחפז אל הצד השני. הכול לטובתו, צורת השער, הגלימה שהוא לובש. הוא מנופף לשדרך בהתגרות. אם אתה פוחד לטפס, אתה יכול ללכת מסביב, הילדים מהתיכון עקרו אחד מהעמודים של הגדר מהמקום והחזירו אותו ככה שייראה כאילו הוא עוד תקוע, תזיז אותו… שדרך מגיב בנהמה. הוא קופץ ונאחז בעמודי השער ומטפס בעמל, כמעט נופל בירידתו. נו, בוא כבר, מישאל דוחק.

הם מצטערים, כמובן, אבל כבר איחרו את המועד, לא ניתן להתחרט, לשוב על צעדיהם. כבר עברו במסדרונות האפלים. כבר חשף שדרך את מיומנותו בפריצת הצפנת הנעילה, תחבולה שלמד מילדים בשכונתו, עם מוליך למחצה והמתאם הלווייני הרב-תכליתי שלו, ותוכנת גשש-ורשום פשוטה, שהוריד חודשים לפני כן והכניס בה שיפורים, שכלל את מהירותה. כבר התחברו לשקע-ממסר, מתמסרים להנפשה החושית המוגבלת, היזון חזותי בלבד, שהם בירכו על קרטועה, על מוגבלותה, ופסקול עובדתי, יבש, לא מסונכרן עם ההיזון. בגולה-תל-אביב, בעיר יבוס, במעגני צדק, בנהרייה, בסנהדרייה, אותן תמונות. ציונים שלווי פנים, אבל ברק טירוף ממלא את עיניהם, מתנפלים זה על זה, קורעים בשיניים, בציפורניים, שוחטים, והדם, שלהם, של אחרים, לא עוצר, ורידים שותתים. קבוצות של פורעים, מתוכם קם אחד מנצח, כל עורו משוסף, הבשר מבצבץ בקרעים. איזה כוח דוחף אותו אל אתר הקרב הבא. זו בפירוש תוצאה של מתקפת הזן-אמריקאיים, אומר הקול חסר המין, המקוטע, כרגע אנו יודעים שמדובר בפיזור ננו-גזים, המניע עוד לוט באפלה… הממשלה ממתינה לתגובה, לכוח עזר, גינויים נרחבים ברחבי העולם… הקיסרות המונגולית מביעה שאט-נפש מהפעולה, בגידה בעקרונות האנושיים… הנפשות דומות מגיעות משטחי הרשות הפלסטינית… כיפת ההגנה מעל שדרות החדשה מתבררת כאמצעי מגננה יעיל… התושבים מתבקשים להישאר בתחומי ביתם, בקרבת חליפות הנֶתֶק שלהם לשעת חירום, לסגור חלונות, לא לשתות מים זורמים… עדכונים נוספים בהמשך… ושדרך ומישאל בוהים בהנפשה, קלסתרים שנחרתו לעד, אפילו מראה פיות פעורים. ידו של שדרך נשלחת מאליה וקוטעת את החיבור לשקע-ממסר. הם מצטערים. הבחילה מיום האתמול גואה בשדרך, הוא מסוגל לדכא, להתאפק, הוא חושב בגאווה פתאומית. אבל הזעזוע בארשתו של מישאל מעצים אותה. הוא מקיא. מישאל מביט בו בארשת חולמנית, מגחכת כמעט, ומחליק לישיבה רפויה על הרצפה.

*

אני חשבן-אְ הרבה, נהרדע֘:ְ: אמרן-אְ, יש לך זכות לדעת מה תחום המחקר שלי. אני רוצָן-אְ להראות לך.
למה אִנת מדבר… מְדַבֶּרֶן-תְ?
נהרדע֘:ְ: הנהנַן-הְ בעידוד.
מדברֶן-תְ אלי בעברית ממוגדרת?
אני מכבדֶן-אְ את המגדור שלכם.

~~~

במעבדה מסך ענק, שני סלילים זהים של רצף תורשתי.
זה דנ"א צמחי?
כן. אחד עבר מוטציה והאחר לא.
הם זהים.
המוטציה היא במידע העל-תורשתי.
אני לא מבין.
היית מסכים להתלוות אלי לאזורי הפרא?

~~~

מה יש במזרק?
ננו-עור זמני. הוא עמיד לכמה שעות. אל תדאג. זריקה אחת ודי. הננו-עור ידע להתאים עצמו לכל אקלים, תנאים סביבתיים, בגבולות הסביר, לווסת טמפרטורות, לסנן את האוויר, או להפיק את התרכובות הנדרשות לתמיכה במערכת החיים, לסנתז אותן. הוא יתפקד כשכבת מגן נגד כל זיהום שעלול להיות באזורי הפרא.

~~~

יורדים במורד גרם המדרגות הראשון מימין במגדל המעתק, אל מנהרת שירות, שמובילה אל נקודת ביקורת במגדל המעתק המזרחי, שדה הכוח מתיר לננו-עור לעבור.

~~~

מדהים פה, הצמחייה, הציפורים, השפעה הזאת, היא לא הגיונית.
בדיוק.

~~~

אנחנו חושדן-אְם שהננו-גז הצליח לעבור לבעלי חיים ולצמחייה, ויצר את המוטציה העל-תורשתית הראשונה.
יש להם זיכרונות רדומים, לצמחים, לבעלי החיים?
כן, של תנאי הקיום הקדמונים שלהם, של יער העד, של קרקעית האוקיינוס, של צורות נגיפיות שנעלמו. בשטחים שנפגעו יותר, רואים… אני מצטערן-אְ.
אני רוצה לשמוע.
פעילות מואצת, גידולים משונים, משהו השתבש.
אבל הכול יפה נורא.
יופי מסוכן.
נהרדע֘:ְ: חייכן-הְ אליו. התקרבן-הְ. נושמן-הְ. הגוף הוא כור קטן, לוהט.
אִנת חושבֶן-תְ שיש לנו נפש, כמו שאומרים המנהגים העתיקים, איזו ישות אל-טבעית נצחית, שמחכה בתוך הבשר?
היו לי פעם הרבה תשובות מן המוכן. כולנו יכולָן-אְם להיות יצורים מושלמים.
הם שתקו.
מה אתה יודע על המנהגים הישנים?
לא הרבה, דברים שאני שומע.
נראה שאתה מתעניין.
כן, אני מסוקרן.
היית רוצה שהם יוחזרו?
אני חושב שיש לאנשים זכות לדעת על העבר שלהם, לא? אחרי אסון כמו שהיה פה, הייתי רוצה לדעת מנין אני בא, במיוחד אם יש אפשרות תיאורטית כזאת.
אתה מתכוון לאגדה על הארכיונים של מושבות הירח, לשמועות על בסיסי הנתונים המיתולוגיים?
לא, אחזור מידע על-תורשתי.
הוא פועל רק בקני מידה קטנים, אצל יצורים עם תוחלת חיים קצרה, וגם אז, רק דור אחד אחורה.
אדהירו מסמומיטי אומר שזה עניין של כוח חישוב.
היֻ שייכֶן-הְ לפורשים מעלית-ידע, היֻ יגידן-הְ הכול כדי לשאת חן בעיני הארצנים.

~~~

הערב ירד באותה עוגמה שהוא יורד במחוזות קרועים מבית, מהבטחה של בית. אני רוצה שנישאר פה עוד, אמר שדרך, הייתי נשאר פה לתמיד אולי.
זה חלום ילדותי, האינסוף, הנצח. אנחנו עמלן-אְם כל כך הרבה כדי להקיץ ממנו, להיפטר מהגיהנום וגן העדן שכרוכים בו.
אני יודע. בכל זאת.
דווקא העובדה שהיום נגמר, שביום המחרת אפשר להמשיך את הדברין שאנחנו התחילן-אְם בהם היום, היא שמעניקה להם את המשמעות שלהם, את הממשות.
אִנת מדברֶן-אְ על תושבי הירח או על האנושות.
מדברֶן-תְ, לא מדברֶן-אְ. ואני מדברֶן-אְ על כולנו, על כולם.

~~~

הזיכרונות שלי דוהים, אמר שדרך, ממאן להינתק ממקומו. אני מנסה להקשיב, אולי במקרה יצוץ צליל שיחזיר לי את צליל הקול שלהם. בחלומות אני מסוגל לראות את אחותי, לשמוע אותה, אבל הכול נמוג. אילו הייתה דרך לדלות משהו מן העבר, להחזיק אותו, הייתי רוצה, אני רוצה.
מה היית נותן בתמורה?

*

במיטה בבוקר, ערוּת, האור הזורם מן החלון נוטה לאוהבים חסד; עתה, מששרד היופי בלילה, בשינה, אפשר לשרות בו בלא חשש. הגוף בלא מתום סוף-סוף.

~~~

שוב, מה זו העמקות הזאת, התשוקה להיעלם.

~~~

אני לא רוצה לצאת. לא, אל… איך אנת מַטָּן-אְ ציווי?
מטן-תְ. תנחש.
תקומן-תְ?
בערך. תקומין-תְ.
אל תקומין-תְ, אל תשאירין-תְ אותי לבד במיטה.
יש לי רעיון טוב יותר. בוא.
לאן?
כבר תראה.

~~~

נקבי העירוי שלך הם נקודות ממשק פשוטות. אז לא תוכל לספוג את כל המידע, אבל זה יספיק.
זה מדגדג. אני מרגיש מיליוני חרקים מתחת לעור. איך אפשר להיות מוחש בכל כך הרבה מקומות בבת אחת.

~~~

פני השטח הירחיים, אפורים ומאובקים, ומתוכם מתרוממת ארכיטקטורת המתכת. התמונות העומדות, הגרעיניות, של מושבות הירח המוכרות לכם מההנפשה של שקעי-ממסר, מחסלות את התכונה העיקרית של המבנים. הם רוטטים או מצויים בתנועה מתמדת, ובכל זאת דמומים במקומם. פיתולים וזוויות ישרות, צריחים וכיפות. הוא זכר את אחד ממפגשי הסדנה בדפוסי מידע, את עקרון הפוּגָה, שבו כל דפוס מידע הוא גרסה של דפוס המידע הקודם, מתחילים מדפוס מידע בסיסי, מלודיה פשוטה, ויוצרים שורה של אלתורים, מוסיפים נגיעות, אלמנטים שונים, המלודיה מתפתחת, משתכללת, חלקיה השונים מהדהדים זה את זה, חושפים רצפים של קשרים, השתקפויות. אבל פוגה היא יצירה שנפרשת בזמן, לאורך זמן, ופה, העקרונות שלה נדחסים למרחב אל-זמני. כל מבנה שהתרכז בו היה נעימת היסוד, וכל המבנים האחרים שימשו לו כסדרה של חזרות, וריאציות מתפתחות. צורות חיים. שדרך חשב על בית המושל שבנו בשדרות החדשה, על מיזמים אחרים שראה ברחבי כדור הארץ, איזו ברבריות, איזה מפגן של טעם המוני לנוכח המראה הזה. הֵמַן לוֹעֶגֶ-הְם לנו, חשב.
אולי עכשיו יכול היה לחוש שמץ מהתרעומת של רצפה כשדיברה עליהם, אבל באותה עת גם ידע מה שאינה יודעת ונידונה לנחש בלא הרף. הרי במבטה ניכרו תהיותיה בנוגע לפלסטיות של המעשה, הפרוצדורה של הבשר, איך זה מתרחש בפועל, מה המכניקה של האיברים. איך לומר שאלה הפרטים הזניחים, שעניינו שלו היה היופי. ויופי אינו נגזרת של צורה, אלא הבעה של נוכחות. לצדו חש אותה כעת, נוכחות, ואחר סביבו ובתוכו, כפי שהיה סביבה ובתוכה. היה המגע, היה הלהט, אבל גם איזו עמקות נוספת שחושיו הרגילים לא היו מסוגלים לתפוס, התוודעות לאחרות, גרעין נוכרי שכמעט זיהה את שמו בטרם נסתר בעונג, חיכוך של שדות אנרגיה, התלקחות של שוליהם מן ההשקה.

*

במיטה, אחר כך, סובכי הרגליים החשופים, הסדינים מפותלים סביב הקרסוליים. ראש על חזה. השיער מלוטף. באותו היסח מוזהב.
מה היבט הנוכחות שלִנְתְ?
למה זה חשוב, הרי אתה כבול למין ביולוגי.
אִנת ישתנהן-תְ? העמקות, הצבע של העמקות, יהיו אחרות כשאנת יחליפן-תְ היבט נוכחות?
כן.
והגוף?
מהו הגוף?
הצורה החיצונית.
כן, אולי לכם, שהעיניים שלכם קבועות, אתם תראו שינוי.
ואִנתן? איך אִנתן תוֹפסֶן-תְם את השינוי?
אנחנו לא תופסֶן-אְם, אנחנו הווֶהן-אְם את השינוי.
אנת ירצהן-תְ אותי אז?
נהרדע֘:ְ: לא ענהן-הְ.

בכל זאת, תגידין-תְ לי.
קולִיֻ התנגן בהברה האחרונה, נהרדע֘:ֻ:
מה ההבדל בין ההיבט הזה להיבט אחר?
מילים מסוימות בשפה הן לא יותר מסימן של חוויה פנימית שאי אפשר למסור. לכן יצורי האנוש נדחפֶן-הְם להמציא שוב ושוב ביטויים, אופני הבעה, ונכשלֶן-הְם.
אבל אפשר להשוות בין שתי חוויות דומות.
לא, אי אפשר לבודד את החוויה ממי שנוֹשֵׂאן-הְ אותה. מה אתה אומר לי כשאתה אומר כואב לי? אתה מבטא את עצמך לא פחות משאתה מבטא את הכאב. אי אפשר להשוות בין כאבים כי הנושאין של הכאב בלתי ניתנין להשוואה.
אִנת היהן-תֻ בהיבט הנוכחות הזה כשאִנת יצרן-תֻ את הבועה.
כן. למה זה חשוב.
כי אִנת יכולָן-תֻ להשוות בין שתי מצבין של עצמִינְת.
אני לא משוכנעָן-אֻ שאפשר.

~~~

שמעו נא המורים, אתם התוהים על היבט הנוכחות, אתם שלא חדלתם מלתהות. המעולם לא חמקו יקיריכם אל הוויה אחרת? ומה אמרתם אז? נמקים, ראינו, דועכים. את עיניהם מתנקות מזיכרון, את ארשותיהם ניטלות מתולדות. ואם יכולתם לזנק שמה, אל אן שהם הולכים, האם תרצו ללכת? איזו ישות דיברה אלינו בלא הרף על ציר זמן גיאולוגי, מעומק ים, בתנועת לוחות טקטוניים, ובכוחנו תמיד היה להאזין, בתצורות של קרקע, בגעש ועמודי קיטור, להישלמה של המילה. לא פעם קיבלנו את ההזדמנות לעמוד ברגע הנכון, שמינית שנייה לפני שהקיום כמות שהוא חרות בעור – אבק, חרושת של בקטריות, זיעה, גרגירים פלוטים מכבשנים – מתגלגל מתועפות אנוש לצחנה. ובכל זאת, הנה אנחנו, מגששים עוד, חסרי יכולת להבין.

~~~

כמה זמן יש לנו?
כמות בלתי נתפסת של רגעים.
בכל זאת כמות ספירה.
הטרגדיה שלנו היא שאנחנו משתנים. מנסים לדמות את העתיד. את האופק. אבל שוכחים שכשנגיע לשם, אליו, לא נהיה אותם יצורים.
למה אנת מנסחַן-תֻ את הדברין בלשון ממוגדרת?
זה אפיון של האנושי שהממוגדרין עוד לא למדו לבוא אתִיֻ חשבון.
למה? התודעה, היכולת לנוע בתוכה, כאילו היא חסרת גבול —
האחרים שהם אתה לא יוכלו להיפגש. בכל רגע, יתר האתהים הם זיכרון של אתה עכשווי מסוים.
ואם הייתה לי מכונת זמן?

 

שמעון אדף, יליד שדרות, פרסם שלושה ספרי שירה ותשעה רומנים. הוא מלמד במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון.

 

"נפלתי דרך סדק ביקום" – מאמר של רינה ז'אן ברוך על הספר 'שדרך' שפורסם לאחרונה באתר 'אודות'.

 

תוכן עניינים

     
     
     
     

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

 

'בעבודה' – קטע מהרומן בכתובים 'מוכרת הבגדים' מאת שלומית שסק (שם בדוי)

"הקול שלה רועד כשהיא אומרת את זה, והגוף מתמלא פחד, ועל אף שהיא לא רוצה לפגוע בו היא מרגישה צורך להיות מאוד ברורה לגבי הכוונות שלה. אולי אפילו קשוחה. קצת כמו כשאנשים מבקשים החזר כספי והיא מפרטת להם את המדיניות של הרשת, אלה הזכויות שלכם, אלה החובות שלנו, לא יותר ולא פחות."

Portret van een jonge vrouw, anonymous, 1690 - 1710, Rijksmuseum

אזור תעשייה בלילה, רצפת בטון. הבחורה שעובדת בחנות זול לכל סוגרת את דלת הפלדה הכבדה שלה. בערב עוד באו שתי בנות צעירות לחפש חולצות סוג ב' לקיץ, אבל הן סתם פתחו לה את כל הקיפולים ובלגנו לה הכול כדי לקנות בסוף בקושי שתי חולצות. היא שומעת בחצי אוזן את האיש המבוגר מהסטודיו ליד מדבר על דגם של ג'יקסו ומנוע הידראולי שהוא מייבא מגרמניה, מנסה להיזכר במספר הקטלוגי עד שאשתו שעובדת אתו אומרת בנחרצות שזה 4486.

בבוקר היא מצאה בתיבת הדואר של החנות מעטפה ובה הזמנה לראות חזרה פתוחה לקהל בבית הספר לאמנויות הבמה שנמצא בבניין שלהם. הראש שלה עדיין רעש מכל הטלפונים שהיא עשתה כל היום. להזמין חולצות בייסיק, ולבדוק מה קורה עם הליין הספורטיבי, ומכנסי הסטרצ'. והאנשים האלה שסתם נכנסים, עורמים ערימות, מודדים בתא שהוא בעצם מין מחסן-משנה מאולתר, משאירים את הבגד מופשל מבפנים החוצה בחוסר אכפתיות, והיא עוברת אחריהם, מחזירה את הבפנים פנימה והבחוץ החוצה, תולה בחזרה על הסטנד. בדרך לחזרה היא שואלת את עצמה אם היא הייתה אמורה להתלבש אחרת, אולי לבוא מהבית אחרי מקלחת, לא ככה בסוף יום עבודה בסניף העודפים, בכל זאת זה תיאטרון. היא מציצה על עצמה במראה במעלית, תוהה אם הם הזמינו עוד שכנים מהבניין התעשייתי או שהם בעצם בחרו בה.

כשהיא מגיעה לתיאטרון, עדיין לא הכניסו את האורחים והם במרפסת, מעשנים או מדברים ביניהם. היא לא מכירה אף אחד ומנסה לנחש מי שייך לחברים, מי למשפחה ומי לא כל כך קשור, כמוה. מהמרפסת הגבוהה אפשר לצפות על שתי שורות המבנה התעשייתי שבימים הוא רועש ומאובק ועכשיו בלילה נראה כמעט רומנטי. נותרו בו הדים והדף של הבוקר: בוקסה, בלק-בוקס, הזמנה, עמיל מכס, בוכנה, אבל בלי הנוכחות הפיזית והמשקל שלהם, בלי רעשי המנוע שנטמעו כאן בקרקע ובאוויר, היכן שהוא מאחוריה.

היא לא יודעת איפה לשים את עצמה בדיוק אז היא נשענת לקיר המרפסת מהבטון. מישהו מסתכל עליה, אבל היא לא בטוחה אם באמת עליה, זה קצת מביך אותה. היא מנסה לא להחזיר מבט, אבל לא יודעת לאן להסתכל. היא מרגישה את המבט אפילו שהיא מסתכלת לצד אחר. היא מסתכלת לעצמה על הסנדלים. אחר כך היא מרימה את הראש והעיניים שלהם נפגשות. הוא מחייך חיוך רחב. היא מורידה את העיניים וכשהיא מרימה אותן, שלו עדיין שם.

החיוך שלו נראה לה לעגני. אולי הוא שם לב שמשהו לא בסדר איתה. היא הולכת למקום אחר. עושה את עצמה כאילו יש לה שיחה לעשות, מחפשת את הפלאפון בתיק, מצמידה אותו לאוזן. היא מרגישה את המבט שלו מותח אליה קו ישר, היא ממש רוצה שזה יפסק, או לפחות שהיא תפסיק להיות ערה לזה.

בחורה עם כרבולת קדמית מחומצנת, שמלת פרחים, אודם חזק ועקבי נעליים של אישה מבוגרת ממי שהיא באמת, אבל איכשהו הכל ביחד נראה כמו מוזרות מתוכננת היטב ואפילו מבוימת, קוראת לכולם להיכנס. כשהאור נכבה היא קצת נרגעת.

הבחור הארוך מהתיאטרון, זה שתמיד רץ עם קפה בכוס קרטון ומשליך אותה לצפרדע הירוקה הגדולה בדרך לשיעור, ניצב עכשיו על הבמה לבוש לבן. הוא הולך לאורך הבמה בקו ישר עם דלי לבן ומתיז צבע לבן לאורך המסלול שלו. הוא עושה את זה כמה פעמים ואחר כך יורד מהבמה. אף אחד לא מוחא כפיים.

הבחורה עם הכרבולת מאותתת לכולם ללכת בעקבותיה, יש לה פנס וכולם צועדים אחריה בחושך לחדר אחר. היא מרגישה שהאיש שהסתכל עליה נמצא ממש קרוב אליה למרות החושך. הוא מעט גבוה ממנה, יש בו משהו רחב.

'את לא צריכה להסביר כלום', היא שומעת לחישה באוזן. 'אני יודע'.

הבחורה מחנות הבגדים מרגישה את הדם אוזל. משהו קורה, זה לא היה רק נדמה לה שהוא מותח קו ישיר אליה. הוא באמת עשה את זה וצמצם את כל הקו ועכשיו הוא עומד קרוב אליה, לכאורה כמו כל אחד אחר שעומד עכשיו בחושך הזה ומסתכל בשתי הסטודנטיות שרוקדות בבגדי קברט. כמו בשחזורי רצח, שבהם עורך מיומן מסמן עיגול אדום מסביב לרוצח ועוד עיגול אדום מסביב לקורבן, כך האיש הזה שלח את הקו שלו אליה ואז הקיף אותה ואת עצמו בעיגול מבין כל האנשים. אף אחד לא מתכוון לזוז לשום מקום.

שתי בחורות צעירות נמצאות עכשיו על הבמה. לאחת מהן יש על הראש תפוח אדום והיא הולכת לאט, כמו על חבל דק, מנסה לגרום לו לא ליפול. השנייה יורה חיצים שנתפסים בקרקע. לשתיהן יש משקפי שמש. בחור שלישי מצטרף עם מריצה מלאה בתפוחים אבל הן מתעלמות ממנו, כל התפוחים שלו ירוקים. הבחורה מחנות הבגדים מרגישה את הנשימה שלו קרוב מאוד אליה, ורוצה להגיד משהו, אבל לא יודעת מה. על אף שהוא לא נוגע בה, יש לה תחושה של מגע בכל הגוף. היא מחליטה לעבור מקום אבל כל האנשים בחדר נראים ממוסמרים למקומות העמידה שלהם, כאילו כדי לעבור ביניהם יהיה צורך לגזור את הרצפה יחד איתם. היא לא זזה וגם לא מסוגלת להתרכז במה שקורה על הבמה עם התפוחים ושתי הבחורות והבחור. כל מה שהיא מרגישה זה את האוויר ההביל שעומד בין האנשים הממוסמרים למקומם ובמיוחד את הנוכחות של המישהו המסוים הזה שלידה.

כשכל זה נגמר מתחלפת המוסיקה והאנשים נוזלים לחדר אחר אחרי הבחורה עם הפנס והעקבים. המוכרת מתגנבת החוצה ויורדת במדרגות. כבר לא אכפת לה משום דבר, רק לא להיות באוויר הזה עוד שנייה אחת, בנוכחות האנושית הדחוסה הזאת. האיש עם המבט הולך אחריה והיא יודעת את זה. היא לא שומעת את הצעדים שלו, לא מרגישה את הנשימה שלו, אבל יודעת שהוא שם כל הזמן הזה. היא חוצה את הכביש, הולכת עוד איזה זמן, הצעדים שלה מהירים והיא מתאפקת לא להסתובב אחורנית. בנקודה מסוימת היא מתפתה להסתובב והוא לא שם, אבל אז היא רואה שהוא הולך על המדרכה המקבילה, ממול, קצת לפניה. הוא עוקב אחריה מלפנים וממול, זה מוזר אבל זה מה שקורה. הוא הולך לכיוון הבית שלה, בצעדים בטוחים, ואז לרגע היא לא רואה אותו וחושבת שאולי הכול היה בראש שלה. כשהיא מגיעה הביתה, היא רואה שהוא הגיע קצת לפניה, יושב על הספסל שבקדמת הבית, כאילו שם הם קבעו להיפגש, מחייך אליה חיוך רחב, מסמן לה לשבת לידו. הרחוב די מואר, היא ממש ליד הבית, בית הקפה השכן פתוח ואנשים יושבים בו. היא מתיישבת על הספסל, אבל רק על הקצה שלו, רחוק מהאיש.

הוא אומר לה, "אני יודע עלייך דברים. אני מכיר אותך. כשאת מתיישבת ככה על הקצה של הספסל, ומניחה יד על הברך, את כאילו לא שמה את כולך על הספסל הזה. וזה כל כך הולם אותך, האופן הזה שבו את נזהרת ממגע עם העולם, חושדת, דווקא כי את כל כך יודעת להתמסר, לתת את כל כולך. וכשאת נבוכה את ממוללת לעצמך את החולצה. את מנסה להתרחק ממני אבל את גם סקרנית, ולכן התיישבת, רצית להבין, לא רצית לברוח. מהשנייה הראשונה שראיתי אותך ידעתי את כל זה, ואני גם יודע את כל ההמשך. אני יודע איך הבית שלך נראה, אני יודע איך המבט שלך נראה בבוקר, כשהעיניים שלך נחות על המראה הראשון של היום. אני יודע איך את מגיבה לדברים כשאת כועסת, או פגועה, או עצובה. את אולי לא יכולה להבין את זה עכשיו, אבל אני פשוט מכיר אותך. אני לא צריך שתגידי משהו כדי לדעת מה קורה אצלך, למדתי אותך בעל פה כל כך הרבה שנים."

"מתי?" היא שואלת.

"ידעתי שתשאלי מתי. אני לא יכול להסביר את זה אבל כבר היינו ביחד כמה שנים ואז למדתי אותך. את בטח לא זוכרת את זה, מבחינתך את והיא לא קשורות, מבחינתך לא פגשת אותה ואת חושבת שהיא לא קיימת. זה היה בדיסלדורף, כשלמדתי שם כלכלה. היא גרמניה, הפנים שלכן שונות, הגוף שלכן שונה, אבל כל התוך שלכן זהה. ראיתי את זה מיד כשנכנסת לאולם. האופן שבו הסתכלת על האנשים. האווירה שאת יוצרת סביבך. איך שהתנהגת כשהגוף שלי היה ליד הגוף שלך. המבט שלך עכשיו, שתוהה אם אני מטורף או מעניין."

"אולי אתה גם מטורף וגם מעניין".

"ידעתי שתגידי את זה. גם היא הייתה אומרת דבר כזה, וקצת פוחדת ממני ובאותו זמן רוצה להישאר עוד."

בבת אחת היא מרגישה שהוא מסתכל מאחוריה על מישהי אחרת. "אני חושבת שיש לך טעות", היא אומרת בהחלטיות.

"בבקשה תרשי לי להיות איתך. אני צריך אותך. את תראי שזה יהיה לך טוב. אני מבטיח לך."

"אני צריכה ללכת הביתה. אל תלך אחריי, אל תתקשר אליי, אל תדבר איתי יותר בחיים. אם תיצור איתי קשר שוב אני אתקשר למשטרה."

הקול שלה רועד כשהיא אומרת את זה, והגוף מתמלא פחד, ועל אף שהיא לא רוצה לפגוע בו היא מרגישה צורך להיות מאוד ברורה לגבי הכוונות שלה. אולי אפילו קשוחה. קצת כמו כשאנשים מבקשים החזר כספי והיא מפרטת להם את המדיניות של הרשת, אלה הזכויות שלכם, אלה החובות שלנו, לא יותר ולא פחות. אלה הכללים והם כתובים באיזה מסמך ואין ויכוח על זה מולי. עד כדי כך היא לא יכלה לשאת משא ומתן משום סוג.

**

כשהבחורה מהחנות נכנסת הביתה, הטלוויזיה בסלון עדיין דולקת. בן הזוג של אמא שלה נוחר על הספה, על השולחן לידו עיתון. היא לא יכולה לסבול את אור הפלורסנט המכוער ואת ארון הטלוויזיה שפעם שמעה שקוראים לו בעברית יפה בידורית. היא נכנסת לחדר הקטן שלה ומתיישבת על מיטת היחיד.

דווקא יכול היה להתאים לה לגור עכשיו בדיסלדורף. גם ככה היא לא יודעת אם יש לה פה עתיד. בהתחלה, כשרק הגיעה, היא הייתה יותר אופטימית. לא שהיו לה המון סיבות לאופטימיות. היא זוכרת את היום שנחתה בתל אביב כאילו היה אתמול. איך ירדה עם שיער נפוח, לבושה במעיל פרווה, ישר לתוך שרב. איך הלכה לחברת כוח אדם לחפש עבודה, שלחו אותה להיות שומרת בקניון. המשפט היחיד שידעה לומר בעברית היה 'יש לך נשק?' במבטא כבד. אם מישהו אי פעם היה עונה כן, לא היה לה שום מושג מה לשאול הלאה או מילים להשתמש בהן. למזלה הם כולם ענו לא. היא ידעה באותם ימים שיש איזו מלחמה בארץ בין ערבים ליהודים אבל לא פרטים לגבי זה, ובטח שלא ידעה לומר מי מבאי הקניון ערבי או יהודי, הם נראו לה כולם אותו דבר. בהדרגה למדה למיין קצת יותר טוב את סוגי האנשים, בעיקר לפי הבגדים, וכמובן המבטא הזר והעברית שלה השתפרו. והיה גם השוטר ההוא שגרה איתו כמה שנים במעלה אדומים.

קראו לו דניס, שם של דג, והוא מאוד אהב אותה והיא יכלה לחסוך כסף כי הוא התעקש לשלם לבדו את שכר הדירה והחשבונות. אמנם היא עדיין הייתה צריכה כסף כדי לקנות לעצמה בגדים ותיקים, אבל בכל זאת הצליחה לשים כסף בצד.
כשהיא חושבת עליו היום, היא לא מבינה איך העבירה שנתיים וחצי איתו. הוא פשוט לא עניין אותה. לא הייתה בו טיפת רוח. היה קם מוקדם, יוצא עם האקדח שלו למשטרה וחוזר בערב.

**

דלת הפלדה התעשייתית לא נחמדה אליה גם בניסיון הפתיחה השלישי. היא חייבת לדבר על זה עם אבי, בעל הבית שכלום לא מעניין אותו. צריך המון כוח פיזי כדי לפתוח אותה, ואז ריצת האמוק פנימה להשתיק את האזעקה, שדורשת טיפוס על כיסא ומכה חזקה עם מקל המטאטא על הכפתור הגבוה, אחרי שמקישים את הקוד.

הבעיה עם אבי שלא היה אכפת לו. מלבד חנות הבגדים, הייתה בבעלותו גם חנות ספרים יד שנייה, חנות לחומרי בניין ובעיקר, ממה שהבינה, התעסק בנדל"ן. הוא רק רצה שקט ושהדברים יעבדו בלי שום מעורבות מצדו, ובמיוחד בלי השקעה כלכלית. זה גם היה היתרון המרכזי בעבודה אתו. זה איפשר לה לנהל את החנות איך שהיא רוצה, להחליט מה היא מייבאת, לבחור קולקציות כראות עיניה. היא ראתה פעם באינטרנט שמה שהיא עושה נקרא 'פאשן מרקטינג, קולקטינג אנד סטיילינג'. ברור היה לה שאבי רואה בה סתם מוכרת, אבל אחת ששווה לו להשקיע בה ולהעלות לה את השכר כל כמה זמן. מאז שהיא החלה לנהל את החנות, המכירות עלו פלאים ואת זה הוא דווקא ידע להעריך. כשהיא מסתכלת על הלקוחות שלה, בדרך כלל היא יודעת בדיוק איך הגוף שלהן נראה גם כשהן מסתירות אותו בבגדים רחבים. לפעמים היא צריכה עוד רגע כדי להבין בדיוק מי עומדת מולה. מה הגוף שלה, אבל גם מה היא מנסה להחביא בו ומה לגלות. ולפי הבעת הפנים, אם הבחורה תרצה משהו דומה מבחינת מה שהיא מסתירה ומה שמוכנה לגלות לעולם, או שאולי אפשר קצת לשנות לה את הדעה.

הרוב אומרות שהן לא צריכות עזרה. והיא רק מסתכלת עליהן מהצד, בוחנת על איזה בגדים הן מסתכלות, איזה מדפדפות מהר ואיזה טורחות למשש או להוציא משורת התלייה. ישנן אלה שלא מודעות למידת הגוף של עצמן, יכולות לשקול בכובד ראש משהו שהיא רואה בבירור שיהיה גדול או קטן בכמה מידות. היא לומדת אותן בהתבוננות שקטה, מרחוק. והממהרות, אלה שנראו כאילו מישהו רודף אחריהן. נכנסות רק להצצה, בדרך לבנק, לעבודה, לאסוף את הילד. במכירות הלך לה עם אלה הכי טוב. היא ניצלה את הרגע הקטן שלהן בחנות כדי להניח כאילו בדרך אגב, על השולחן שסמוך אליהן, את הפריט שהן הכי צריכות. פריטים שהיא כביכול עומדת לקפל, שנשים אחרות לכאורה מדדו קודם. היא נהנתה לראות אותן מרימות בגד, כאילו יד המקרה שלחה אותו לשם, ולוקחות אותו ישר לקופה אפילו בלי למדוד. לנשים עם לוחות זמנים סבירים יותר, שכן נכנסו לתא המדידה המאולתר, נהגה להניח הפתעות תוך שאומרת בתמימות מעושה, 'אולי תנסי גם את זה'.

גם בניסיון רביעי וחמישי דלת הפלדה מסרבת לזוז. היא חייבת עזרה ממישהו. מרחוק היא רואה את הבחור השרוכי מהתיאטרון וכוס הקפה הנצחית שלו. היא מחייכת אליו חיוך של מצוקה מהולה בפיתוי מזויף. הוא מטפס במדרגות הפלדה הרועשות. "'הדלת?" הוא שואל והיא מהנהנת. "כן, גם אצלנו היא לפעמים נתקעת." הוא מניח את כוס הקפה שלו ישר ביד שלה, מחווה שמפתיעה אותה, וגורר את הדלת לא בלי מאמץ. "תודה רבה", היא אומרת לו, מנחיתה את הקפה על הדלפק ומזנקת פנימה לכבות את האזעקה. הוא נועץ מבטים משתאים לנוכח הטיפוס הזריז על הדלפק הגבוה בשמלה ועקבים דקיקים.

"איך את עומדת על העקבים האלה בכלל?" הוא שואל. "מה הבעיה? אני רגילה." היא הלכה על עקבים מגיל שש, אמנם אז רק לאירועים מיוחדים, אבל בהחלט מגיל 12 כבר הפכה הצעידה עליהם להרגל.

"אני יכול לשאול אותך מה חשבת על העבודה שלי?" הוא שואל פתאום. העבודה שלו. "האמת היא שלא כל כך חשבתי… אני מצטערת, לא הייתי מרוכזת באותו ערב." "באמת?" הוא שואל באכזבה גלויה. "חבל, זה ממש עניין אותי לשמוע מה חשבת." "למה בעצם?" "כי אני כבר יודע מה חושבים סטודנטים אחרים, או המרצים שלי. רציתי לשמוע מה חושבת מישהי לא מהתחום, שלא מבינה כלום באמנות."

 

שלומית שסק הוא שם בדוי של כותבת ילידת 1975 המתגוררת בירושלים. זהו פרסומה הראשון.

 

תוכן עניינים

     
     
     
     

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה